אז למה בעצם אני כותב ?

לפני זמן מה, במהלך הופעה של דקר ליבנת בתל-אביב, הציגה אותי ידידה שלי (שהזמינה אותי להופעה) בפני חברה שלה. "זה אלעד, איש מחשבים," היא אמרה. "ו… ?" הוספתי בחיוך. לא ידעתי ממש לאיזו תשובה לצפות. הנחתי שתציין את התואר בכלכלה שהייתי על סף סיומו. "וכנעני גאה," היא אמרה.

בכך היא נגעה במשהו עמוק יותר, מבלי שאפילו התכוונה או ידעה על כך, מבלי שאני ידעתי על כך לפני-כן. העובדה שהציגה אותי כ"כנעני", העובדה שבחרה להציג אידאולוגיה שאני מתחבר אליה כל כך (מעבר להצגת תחום עיסוקי קודם-לכן, דבר שמבחינתי הוא בכל זאת הגיוני לגמרי) הציפה אותי בגאווה, וגרמה לי לחשוב על כך במשך זמן רב לאחר מכן.

אז כן, כדאי אולי להזכיר קצת אולי מי הם אותם "כנענים" – הועד לגיבוש הנוער העברי. קצת פחות מעשור טרם להקמתה של מדינת ישראל התגבשה לה התנועה האידאולוגית, תרבותית ולאומית, ובעלת הראייה ההיסטורית הנבדלת מן הקונצנזוס היהודי המסורתי. התנועה מזוהה בעיקר עם יונתן רטוש כדמותה הראשית, אם כי עוד רבים וטובים מהאמנים של ישראל בראשית ימיה היו שותפים לאותה אידאולוגיה.

עיקר האמונה הכנענית, כפי שניתן לראות גם מכתביו של רטוש, שלראייתי מדבר על ראייה היסטורית רומנטית ביסודה – של "חזרה למקורות" האמיתיים של עם ישראל. והיסוד של עם ישראל, לראייתו – אינו יהודי, כי אם עברי. היהדות אינה לאום, כי אם דת. בתקופה של גילויים ארכיאולוגיים מרעישי לכת (ובעיקר של חשיפת ארכיון לוחות החרס בעיר אוּגרית בסוריה של היום) גם הבסיס ההיסטורי של הדת היהודית קיבל נקודת-מבט שונה. האלילים הכנעניים של אוגרית מוכרים לנו מן התנ"ך – הבעל, האשרה, עשתרת, ענת, דגן (=דגון), ואבי האלים – אל. יונתן רטוש סבר כי הדת העברית הקדומה לא הייתה מונותאיסטית כלל וכלל – אלא אלילית. ומכיוון שתנועתו – הועד לגיבוש הנוער העברי (שזכתה לכינוי הגנאי "הכנענים" על ידי המשורר אברהם שלונסקי) שאפה ל"חזרה למקורות", כך גם מוטיבים אליליים מופיעים ברבים משיריו. היהדות, על פי תפיסתה, היא דת שמקורה מגולי ממלכת יהודה – ולא דתו של כל עם ישראל "המורחב".

אך תופעה זו לא צמחה יש מאין – קדמו להם חשיפת מכתבי אל-עמרנה במצרים, גילויים באיזור הסהר הפורה, ואף אחד מגדולה השירה העברית – טשרניחובסקי, כתב שירים רבים עם מוטיבים אליליים – חלקם כנעניים "מובהקים" (כמו "חזון נביא האשרה" או "לעשתֹרת שיר ולבֵּל!" (בל = בעל), וחלקם אף פונים פונים למיתולוגיות מרוחקות יותר (כמו "לנכח פסל אפולו" שכתב עוד ב 1899).

ומה לי ולכל זה ?
ראשית כל – תמיד התחברתי אל היסטוריה, ועל-כן לא נרתעתי מלחקור לעומק. לחקור מה ? במקרה הזה – שורשיה של היהדות. מסיבות אישיות הסתקרנתי לבדוק מהו מקורה של היהדות ומהו מקורו של עם ישראל. הכיוון שלי תמיד היה (ואני נוטה לחשוב שתמיד יהיה) זה האקדמי. גם אם המקורות המסורתיים יכולים לספק תובנות רבות – אינני מקבל דעות רבניות כ"תורה מסיני". ההנחה הבסיסית שלי היא שספרי התורה (והתנ"ך בכלל) לא נכתבו בידי כח עליון כי אם בידי בני-אדם – אנשים שלהם אג'נדות שונות, מאבקי כוחות מתמשכים, וכן – נטייה לטעויות ועיוותים.
התשובות שאני קיבלתי הפתיעו אותי, וכמו שוחר-ידע אמיתי, העלו בי שאלות רבות מאלו שקיבלתי עליהן תשובה. גם בעיניי החלה ההיסטוריה של עם-ישראל להתעצב כזו של עם עובד-אלילים ביסודו, שבתהליך הדרגתי החל להתעצב כעם מונותאיסטי. בשלב הזה התוודעתי גם אל הרעיון ה"כנעני" של רטוש, והתחברתי גם אליו.

עם הזמן גיליתי שההשקפה הלאומית של רטוש, שלהבנתי באה להציע "ניסוח שונה" לרעיון הציוני, אך עדיין תמכה ברעיון התנועה לאומית לעם ה"ישראלי", הפכה לתנועה-אנטי-ציונית ואנטי-יהודית. על סמך הקרבה הלשונית והתרבותית בין עם ישראל המקראי לבין עמי כנען השונים (בעיקר הפיניקים, המוכרים מהתנ"ך כ"צורים והצידונים") – ראו הכנענים (אני אישית לא מצאתי דעה כזו בכתביו של רטוש עצמו) בעמים הסובבים אותנו כ"עברים", ועל כן טענו כי אין זכות קיום למדינת ישראל, ותחתיה צריכה לקום מדינה עברית (מעין חזון פאן-לבונטיני, הייתי אומר). עם ה"טוויסט" הזה כבר אינני מתחבר. אמנם, אם נגדיר כ"עברי" את כל צאצאיו של אברם העברי, הרי שגם צאציו של ישמעאל, בן אברם, הם עברים (והערבים מזהים עצמם כצאציו של ישמעאל) – אבל עבורי המשמעות של עברי מתייחסת אל העם ששמר על התרבות העברית והשפה העברית, שיש לו זיקה אל אותה עבריות.

במהלך הזמן הגעתי אל המסקנה כי בעצם כולנו בתרבות המערבית נולדנו לעולם מונותאיסטי על פי הנוסחה "היהודית". בין אם נולדת בבית חילוני נוצרי או להורים חרדים במאה-שערים – התפיסה שלך היא מונותאיסטית. גם כאתאיסט, אתה תכיר את מושג האלוהים המונותאיסטי. עולם המונחים שלך הוא כזה, וצורת החשיבה שלך היא כזו. וכידוע, הלקסיקון שלך מגדיר את צורת החשיבה שלך. בניסיון לצאת נגד התפיסה הזו, ובתמיכה באידאולוגיה של רטוש ושותפיו, התחלתי להשתמש בלקסיקון פוליתאיסטי (או יותר נכון – הנותאיסטי, שמכיר באלילים רבים אך מעמיד במרכז אל יחיד). הרעיון של להחליף ביטויים כמו "בעזרת השם" ל"בעזרת ענת", או "יש אלוהים" ל"יש אלילים" הוא מעבר לרעיון ה"דווקא" לדתיים – עבורי מדובר על השינוי התפיסתי הלאומי – הפנמת ההבנה כי אנחנו עברים מיסודינו, וכי השילוב הזה של יישויות רבות יוצר מגוון תרבותי חדש. הקיבעון המחשבתי המונותאיסטי הוא תוצאה של הבנייה חברתית שקיימת אצל כולנו בתרבות המערבית, ושוב, לדעתי – גם אתאיסטים לא מנותקים ממני לחלוטין. בל תסיקו מדבריי כי המרתי את דתי באופן רשמי לעבודת-אלילים. התפיסה הדתית הבסיסית שלי היא פאן-דאיסטית. אם המושג "אלוהים" בא לייצג את הדבר הנעלה מכל, שהוא בעצמו הוא הכל, הרי שמבחינתי זהו הטבע. אינני תופס את האלוהות כתבונית ומתערבת בחיי האדם. עבורי חוקי המדע – הפיזיקה, המתמטיקה, הכימיה, ההסתברות – כולם התגלמות הטבע עצמו, ואין נעלה עליהם. להבין את הכל באופן מושלם, הוא להגיע אל האמת המושלמת – זוהי אשר לה מייחסים את האלוהות עצמה. על כן לנגד עיניי קיים שיוויון בין המושגים אלוהים=טבע=אמת. זוהי מבחינתי המהות הפאן-דאיסטית. ומה בנוגע לאלוהים כלשהם, הנעלים בכל זאת על האדם (אף אם לא על הטבע עצמו) ? אני האחרון שיטען ב 100% כי לא קיים שום צורה של אלוהים. אני מאמין בגישה המדעית כי "כל עוד משהו לא הופרך (או לחליפין – הוכח) – לא ניתן לקבוע לגביו עובדה".

אך המחשבות שלי לא נוגעות אך ורק לתרבות (תרבות ! ולא בהכרח רק דת). העיון מחדש בערכים השונים של החברה שלנו צריך להתבצע בעוד היבטים של החברה : כלכלי, חינוכי, מדעי, התיישבותי. מספיק להיות תושב הארץ כיום, לעיין בכותרות העיתונים ולסבור כי "משהו לא בסדר". הכלכלה, כך נראה, הופכת לריכוזית יותר ויותר. המוסדות הציונים ה"קלאסיים" – ההסתדרות, הקיבוץ, התעשייה בארץ (למעט ההיי-טק) – כולם איבדו מכוחם והחלו להיות מופרטים ומעוקרים. המעבר לתרבות של שפע גזל מאיתנו מחיר שחלקנו אולי רואים אותו כיקר מדיי – לא רק ברמה האישית, אלא גם ברמה החברתית. אני מניח שלפוסט ראשון זה יהיה מיותר לכתוב הכל על הכל – מה גם ששוב – כל הכוונה היא לשתף ולשמוע דעות של אחרים, ועל כן אינני מתכוון (וגם אני לא חושב שאני מסוגל) לפרוש כאן את כל משנתי בכל הנושאים. עיקר המטרה שלי היא להגיד – אני מאמין בדרך אחרת. דרך שמסתכלת אחורה, מסתכלת על היום, בוחנת לגבי ערכים שונים בחברה שלנו את השתנותם לאורך הזמן – ומסיקה את המסקנות לגבי העתיד ה"רצוי".

אז, כמו כל רעיון שונה ורדיקלי (אני מניח), גם רעיון זה החל בתגובות של ליגלוג. ואני עדיין חושב שרחוק היום שבו הרעיונות האלה באמת יקבלו מקום רציני ומכובד בשיח הציבורי, אם בכלל (עובדה שבשנות ה-40' וה-50' הם עדיין זכו להתייחסות שולית, אם בכלל). אך אם נחזור אל אותה הופעה, ואותה הצגה שלי כ"כנעני" – אני מרגיש צורך לשתף אחרים במחשבות הרבות שרצות לי בראש. לשמוע, לקבל ביקורת, לשתף – ואולי, מתישהו, לקבל חיזוקים ותמיכה. על אף הפן הדתי בדבר (אחרי הכל – הרעיון העברי כולל בתוכו גם את המוטיב האלילי) – אני לא רואה את עצמי כמטיף דתי, והבסיס האלילי מבחינתי הוא תרבותי. הבסיס העברי מבחינתי הוא בסיס לאומי. כפי שכבר ציינתי, אני רואה את עצמי כפאן-דאיסט, ומאמין שהטבע הוא נעלה על הכל. והרבה מעבר לזה – אני רואה את עצמי כשְני-ציוני – שני, לא מהמילה "שניים" כי אם מהמילה להישנות – שכן אני סבור כי התהליך הזה, של גיבוש אידאולוגיה, היישום שלה, בחינתה מחדש לאחר תקופה והישנות התהליך של גיבוש האידאולוגיה מחדש ויישומה הוא תהליך שצריך להיות מעגלי. המצב הגיאו-פוליטי, כלכלי, חברתי, מדעי, תרבותי, וכו' וכו' של שלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 השתנו במשך התקופה. ישנם מושגים ששינו את משמעותם ודווקא "גילויים מחדש" עשוי לעורר בנו רצון לחזור אחורה ולשפר – וישנם מושגים שכבר לא רלוונטים לתקופתנו.

מעולם לא באמת התפניתי לכתוב בלוג אמיתי, ואין לי מושג אם המאמץ הזה גם הוא יתרומם לו, אבל אף פעם לא מזיק לנסות. אני יודע שמאוד אשמח לתגובות, דעות, ביקורות ובעיקר להפצת הרעיון (והבלוג) למי שעלול למצוא בו עניין. וזה בעצם למה אני כותב.

חולון, ג' בשבט, ה'תשע"א.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תומר לביא  On ינואר 9, 2011 at 00:55

    מצויין

    בהצלחה שיהיה.
    שוב את דעתי אתה יודע, המסקנה של רטוש הייתה צריכה להוביל אותו שמכיוון שהיהדות אינה לאום אלא דת, הרי שהיהודים, כפי שהתהוו במהלך רוב ההיסטוריה כקבוצה תרבותית-רוחנית, אינם זקוקים לזהות לאומית כלל. הזהות העברית היא אופציה, אבל איני מבין למה לאום נכנס כאן לעניין

  • ל.  On ינואר 9, 2011 at 18:12

    מסכימה עם תומר לביא. גם אם רטוש ניסה להתנתק מהציונות הנורמטיבית והמקובלת, הוא נפל בסופו של דבר לאותם תסמינים לאומיים של הגדרת עם יש מאין. אותה גברת בשינוי אדרת, לדעתי.

    • shnizi  On ינואר 10, 2011 at 00:14

      אני חושב שבכדי להבין נכון את "מסקנותיו" של רטוש יש להבין את הרקע אליו הוא השתייך – רטוש ימני, רוויזיוניסטי. אמנם אינני יכול לדבר בשמו, אבל אני נוטה לחשוב שעבורו התפיסה הלאומית הייתה חלק מהשקפת החיים. הוא ראה את עצמו כחלק מהעם הזה, הוא פשוט ניסח בצורה שונה את מה זה העם הזה.
      אני חושב שהתפיסה הכנענית – זו הלאומית והחילונית שלא תלויה בדת היהודית (אותה ראה כגלותית – יש לזכור כי מדובר בגיבוש תפיסה שנמשך משנות העשרים ועד הארבעים) קסמה לו בעיקר בגלל הגדולה שהוא מצא בממלכת ישראל העברית (אל מול ממלכת יהודה) וקשרה אל העמים הסובבים (כולל הפיניקים, שלהשקפת הכנענים הם חלק מאותו עם – גם עמוס קינן כותב על זה בספרו "את והב בסופה").

      אני חושב שמי שאינו מסכים עם המושג הזה "לאום" לא יתחבר גם אל משנתו של רטוש – כי הרי גם ההגדרה ה"עברית" מבחינתו היא הגדרה לאומית. אבל, אני לפחות חושב, גם עבור אלה שמסתייגים מהגדרות לאומיות – ההגדרה הלאומית העברית היא הרבה יותר נוחה מאשר זו היהודית – היא אינה תלוית דת ופחות נתונה להלכי-רוח של פוסקים, למשל (אף על פי שלכיוון הקיצוני של לאומנות וגזענות ניתן לקחת בשני המקרים)

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: