עבודה עברית

הנרטיב הציוני מציג את העליה הראשונה כ… טוב, זה דיי ברור – כה-עליה ה-ראשונה. מן ההגדרה הזו יסיקו רבים כי מדובר בעליה הראשונה של יהודים לארץ ישראל מאז גלות בבל (דברים מופשטים בסגנון הזה גם מועברים באמצעות מערכת החינוך – אני זוכר שכך למדתי גם בעצמי). נבירה קצרה מעלה תמונה אחרת – נעשו עליות רבות במהלך אותן 1746 שנים שבין כשלון מרד בר-כוכבא (התקופה האחרונה, עד העת המודרנית, של שלטון עצמאי בארץ – שנת 135) ועד 1881 – ראשית העליה הראשונה. אך מה היה טיבן של אותן עליות, ובמה היו שונות מהעליה הראשונה האמיתית ?

בשני המקרים העליות היו על רקע אידאולוגי, מתוך כוונה להתיישב בארץ-קדם, הארץ ממנה גלינו. העליות הראשונות התרחשו לאחר אירועים היסטוריים יוצאי דופן, כמו גירוש יהודי ספרד ופורטוגל, או נסיקתו המטאורית של שבתאי צבי (שמסעו בארץ גם מזכיר לנו כי בימים עברו ישבו יהודים גם בעיר עזה), או עליות גדולות של תלמידים בעקבות רבניהם, כעליית בעלי התוספות ועליית רבי יהודה החסיד. אך בעוד שהעליות הקדומות היו בבסיסן דתיות, וכיוונו את רוב ככל מאמציהם ללימוד תורה, העליה הראשונה, ואלו שבאו אחריה, יצקו תוכן הלכה-למעשה למושג "עבודה עברית", ובני אותה עליה ראשונה היו אלו שיסדו את המושבות הראשונות בארץ – ראש-פינה, פתח-תקווה, ראשון-לציון, רחובות, גדרה ועוד. היו אלה ישובים עבריים חדשים שהוקמו לראשונה מאז סופה של ממלכת יהודה – כל היהודים מתקופה זו ואילך התמקמו במספר מקומות מועט, ובהם חיו מכספי-תרומות ועסקו בלימוד תורה. אל תסיקו מכאן כי העליה הראשונה והקמת המושבות מבני עליה זו ומבני הישוב הישן פרקה מעליה עול מצוות והייתה נטולת סממנים יהודיים מסורתיים. העליה הראשונה (ובהגדרה ובהקשר שיאמר כעת לדעתי יש גם להכליל את עליית תלמידי הרבנים יהודה ביבאס ויהודה אלקלעי) הורכבה בחלקה הגדול מאנשים עם רקע דתי, שבניגוד לאנשי העליות הקודמות בחרו באורח-חיים דתי המשלב עבודה, ללא תמיכתם של יהודים מחו"ל, ותוך שמירה על עקרונות ההלכה היהודית.  המהפכה האמיתית בתפיסה של אותן עליות הייתה המעבר לעבודה יצרנית, מתוך שאיפה לעצמאות כלכלית וידיעה שרק באמצעותה נגיע לעצמאות מדינית. אותם אירגונים שסייעו בעליה הזו (ביל"ו, כל ישראל חברים, הוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה) היו אירגונים עם מטרות דומות, אך עדיין לא חסו תחת קורתה של הציונות ה"ממוסדת" מיסודו של הרצל – מכיוון שזו עוד לא נוצרה (הקונגרס הציוני העולמי הראשון התכנס ב 27 באוגוסט).

על אף שביל"ו הייתה קבוצה סוציאליסטית, העליה הראשונה לא אופיינה בהכרח כעלייה מאידאולוגיה סוציאליסטית, ונבעה בעיקר מנסיון לברוח מהקשיים והפרעות במזרח אירופה (בעיקר) יחד עם התעוררות לאומית במקומות שונים ברחבי העולם (כולל עולים מתימן ואתיופיה). מי שמבקר בראש פינה ושם לב לשלטים המוצבים במעלה גיא-אוני (הרחוב הראשי העולה לאורך ראש פינה) מגלה תמונה של יהודים שומרי מצוות שפשוט רצו להתנער מן החיים בישיבות בצפת ומן התלות בכספי החלוקה. והשינוי התפיסתי הזה, עבורי, הוא שינוי השני בחשיבותו ובגדולתו בתהליך הזה של גלי העליה רק לעצם המעבר הפיזי עצמו לחיים בארץ ישראל. מסקרן להציץ בספרו שיצא בשנת 1857, "גורל לה'" לרב יהודה אלקלעי (1798-1878) ובחזון העליה כפי שהוא ראה אותה. ספר זה למעשה עוסק בגאולת ישראל ובביאת המשיח עם סימוכין מן התנ"ך, ספר הזוהר וחכמי ישראל לאורך הדורות. לכל אורך הספר נזכר הצידוק הדתי בלבד לעליה – הבאת עם ישראל אל "ירושלים של מטה" (היא ירושלים הגשמית), שרק בעקבותה רוח השכינה תסכים לשכון ב"ירושלים של מעלה" (כפי שכתוב בעמוד 23 – "ואמרו רז״ל תענית ד, ה׳ נשבע הקדוש ברוך הוא שלא יבא בירושלים של מעלה עד שיבאו ישראל בירושלים של מטה שנא׳ [הושע י״א] בקרבך קדוש ולא אבא בעיר , ולכן אין הקדוש ברוך הוא נקרא מלך עד שיבא בירושלים של מעלה וישב על כסא כבודו מקום מקדשנו של מעלה"). רק בסוף הספר, באחרית הדבר ולאחר הניתוח המעמיק על גאולה וביאת המשיח, מביא אלקלעי את משנתו המעשית :

ולכן את אחי אנכי מבקש לאסוף אגודה אחת כשאר האסיפות כמו חברות אחריות האש וחברות הדרך העשויה מברזל וכדומה, והם יפילו תחינתם לפני כסא כבוד אדוננו השולטן יר"ה לתת לנו את ארץ נחלת אבותינו בדבר קצוב מדי שנה בשנה כאשר עשו מדינות אחרות היושבות על נהר דנוביו, וכשיקרא שם ישראל על ארצנו ועל נחלת אבותינו יתעורר לב כל ישראל לעזור את החברה בגופם ובממונם ואף כי ראשית החברה יהיה מצער אחריתה ישגה מאוד. והאסיפה הנבחרת ישימו זקנים משגיחים על עניני החברה לקרב התועלת ולהרחיק הנזק. ובנו בתים ונטעו כרמים ויתקנו הדרכים ויעשו אניות ואומניות והכל לתועלת החברה והסחורה, ומעט מעט לקבץ העניים המפוזרים לעבוד את האדמה, ויהיה בה אכרים וכורמים ויוגבים כמו שכתוב (יחזקאל לו) ולא יקחו עוד חרפת רעב בגוים, ועתה חלו פני אל ויחננו ויטה לב המלכים והשרים לרחם על פזורנו בארבע כנפות הארץ זה שמונה עשר מאות שנה, יראו את ה' קדושיו תנו לה' אלהיכם כבוד בטרם יחשיך יבאו ימי הרעם והרעש הנז' סוף חגי למען ישוב ה' מחרון אפו ויתן שלום בארץ יויתן שבע בעולם וינוח העולם מעצבו ומרגזו ומהעבודה הקשה ולא תנוע הארץ כשכור, כי בדבר הזה תלוי ישוב העולם ותיקונו, כמו שכתוב הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו, ואני בה' אצפה אוחילה לאלהי ישעי אמור יאמר העבד :
         יהודה בר' שלמה חי אלקלעי               
                      ה"י                      
     כתבתי פה קריה נאמנה עם ה' ועם ישראל אמשטרדם יע"א.    
       י"ב שבט שנת וכל העם אש"ר ראינו ב"תוכה אנשי מדות.     

המושגים בהם השתמשו הדורות המייסדים היו "כיבוש העבודה" ו"כיבוש האדמה". היום המושג "כיבוש" מתייחס בהכרח למשהו שלילי – אך מהי מהות אותו כיבוש ? כמובן שאין שחור או לבן, ואני בטוח שעל כל דעה שלי פה יתנו דוגמאות סותרות, אך בתקופה של נקוף המאה ה-19, כיבוש האדמה לא נעשה מערביי המקום (בחלק מן המקרים גם היישובים היו שכנים זה לזה, כמו ג'אעונה וראש-פינה), כי אם ברמה התפיסתית של "ייהוד" אדמות שניתן ליישבן – אדמות שנקנו בכסף וקיבלו קושאן מן השלטון העות'מני (באופן כללי אני חושב שהמושגים של כיבוש של היום קשורים אצל רוב הציבור בישראל לאדמות יהודה שומרון ועזה, של שלטון של עם זר על עם אחר. הנרטיב הפלשתינאי מציג את כל האדמות ככבושות בצורה זהה, אך אני לא מסכים עם טענה זו).

אך מה לגבי "כיבוש העבודה" ? איך כובשים עבודה ? הצינים יראו מושג זה כניסיון הציוני לסלק את העבודה הערבית ולכבוש גם את שוק העבודה בפלשתינה. אבל לראייתי כיבוש העבודה התייחס אל אידיאל, אל תהליך שחל מבחינה תפיסתית ומעשית אצל העולים לארץ-ישראל. בעוד שתפיסת ה"גלותי" הסטריאוטיפי התאפיינה ביהודי הסגור בגטאות (שטעייטלאך) במזרח-אירפה, וביהודי הנאור-המתבולל במערב אירופה, היהודי בארץ, בעיקר בקרב הצעירים האידאליסטים בני העליות השנייה ואילך, נתפס כחלוץ, כעובד אדמה חסון. למרבה האירוניה, ותיקי העלייה הראשונה העדיפו פעמים רבות את המקומיים הערבים (ששכרם היה זול יותר) על פני העולים החדשים. על אף שאין מדובר ביצור חוץ, ניתן להקביל זאת להעדפה הכלכלית כיום להעביר מפעלים ליצור במדינות המזרח הרחוק משיקולים כלכליים על פני שיקולים לאומיים. עם זאת, למרות הקשיים, גם בני העליות השניה ואילך החלו להגשים את החלום החלוצי העברי הסוציאליסטי, שאנחנו בעיקר מזהים אותו היום בתור הקיבוצניק והמושבניק עובדי האדמה (לעומת האיכרים בני העליה-הראשונה, שמצטיירים כפחות חלוציים ויותר כ"בורגניים", אולי בגלל ההסתכלות עליהם כמעדיפים שיקולים כלכליים על פי שיקולים לאומיים, ואולי בגלל שמרבית המושבות אותם הקימו בעבודה קשה הפכו עם הזמן לערים, בעוד שהקיבוצים והמושבים נשארו כצורות ישוב קטנות יותר, ושמרו על אופיין החקלאי/כפרי לאורך זמן רב יותר).

(פרק עגום הקשור להיסטוריה של עבודת-אדמה יהודית בארץ קשור להעלאת יהודי תימן לקבוצת כנרת והאידאולוגיה האאוגנית של ארתור רופין, כפי שניתן לקרוא בעבודת מחקר זו)

אך האם תיאור זה בהכרח נאמן ומדויק ? האם כל היהודים שאפו להיות עובדי-אדמה ? מובן שלא. כמעט בכל תיאור שקראתי מספרים שונים אודות החיים בערים (ירושלים, תל-אביב הצעירה ויפו שכנתה) מתגלה בפנינו תמונה שלא שונה בהרבה מחיי העיר של היום. יהודים רבים שיגשגו וכשלו במסחר, בתעשייה או בכל סוג של משלח-יד. כמו-כן, מושבות רבות שינוי את אופיין במהלך השנים והפכו אורבאניות יותר ויותר. אם כן, מדוע נשמרת התדמית של היהודי החלוצי כסימן העליות השונות ? ניתן לטעון (ואף זה יהיה טיעון הגיוני) כי ה"כיבוש האורבאני" סייע בהקמת הארץ לא-פחות מהכיבוש החקלאי – שכן התרכז הוא ב"מרכז הכוח" של הנציגויות השלטוניות של העות'מנים ולאחר מכן – של הבריטים.

ההסבר האינטואיטיבי יהיה כי התדמית החלוצית מציגה את היהודי החזק, הפעלתן, איש-המעשה. ואכן, כנגד אנשי הישוב הישן בארבעת ערי הקודש (ירושלים, צפת, טבריה וחברון) נראה ההבדל בבירור. אמנם לי אישית נראה כי מעבר לניגוד הזה שבין "הדתי הגולה בארצו" לבין "החלוץ כובש האדמה והעבודה" ישנו משהו עמוק יותר – במובן הרגשי, נראה כי קיימת אותה נטייה היסטורית-רומנטית שמושרשת, כך נדמה, ברובנו ככולנו, לחזור "לימים הטובים", לעידן מתועש פחות. על בסיס אותו רעיון, אפילו מוצרים בני-זמננו, כמו ביצי-חופש ועגבניות אורגניות וחלב "בטעם של פעם", מספקים יותר מתחליף בריאותי – הן מספקים אידיאל להתרפק עליו. אם אתם מקבלים את הרעיון של "זכרון קולקטיבי" (זיכרון משותף לקבוצה מסויימת שמושרש אצלה כה עמוק עד שמופיע, גם אם בצורה מיתולוגית, בתודעתם של כולם) – יתכן כי תסכימו כי גם האידיאל של השיבה למקורות במובן העבודה העברית – הינו תוצר של זכרון קולקטיבי. בתודעה של כולנו – לא רק של בני ישראל כי אם של עמים רבים אחרים – טמועה אותה כמיהה לגדל את האוכל של עצמנו, לחיות בחברה פשוטה יותר ולהיות מחוברים יותר לטבע. על כן העם ששב לארצו לאחר אלפיים שנות גלות לא יעסוק ברוכלות ובמסחר ביפו, כי אם בגידול ענבים, תותים, טבק וחיטה בסביבה הכפרית. במובן המעשי, סבור אני כי מדובר במעבר מיהודי תלותי, אולי אף טפילי, לעברי יצרני. אמנם נכון כי גם בערים היו קיימים בתי-חרושת, אך נראה כי החיים בעיר בעיקר קושרו, כפי שהם היום, אל מקצועות השירותים (כמו בנקאות, ראיית-חשבון, עריכת-דין וכדומה). העבודה החלוצית הייתה יצרנית בצורתה הטהורה ביותר, וביטאה יותר מכל את עצמאותו הכלכלית של עם ישראל – זה שמגדל בעצמו את מזונו ומייצר לעצמו את כל שהוא צריך, בעבודה שיתופית ובאחריות הדדית.

ומהו מעמדו של החלוץ כיום ? נראה כי במהלך השנים נשחק מעמדו הערכי והסמלי בעינינו. גם אם רבים מאיתנו מסוגלים להעריך בהתפעלות את עובדי האדמה בני המושבים והקיבוצים, נדמה שלעירונים מבינינו לא ממש אכפת מנין מקבלים אנו את האוכל שלנו. ראשית השחיקה במעמד זה נמצאת אולי בהחלטה של המדינה בראשית ימיה לא להכיר במושבה כסוג התיישבות מוכר (וכך רובם עברו למושבים, מועצות מקומיות או עיריה, תלוי בגודל). הקיבוצים נשמרו במהלך השנים כצורת ההתיישבות הציונית האידיאלית (ואף דוד בן-גוריון בחר להיות חבר בקיבוץ שדה-בוקר), עד ימי הליברליזם של מנחם בגין ואילך. המשבר הכלכלי בשנות ה-80' רק הוסיף לצידוק הכלכלי כערך עליון (נעלה על ערך ההתיישבות הציונית), ומכאן ואילך לא נותר לקיבוצים אלא להתמודד עם המציאות ועם התחרות של השוק-החופשי. היום, כך נראה, העבודה הציונית הסמלית הפכה להיי-טקיסט הנמצא בחיפוש מתמיד אחר האקזיט. אם אינך עובד במקצוע עתיר-ידע, או שאין לך רעיון עסקי מהפכני – ובכן – אתה בשוליים – השוליים שהולכים ומתרחבים.

ראייתי בנושא קשורה לתפיסת עולמי הכלכלית. במהלך לימודי הכלכלה כל המרצים דיקלמו באוזניי את עקרון השוק-החופשי, את המנגנונים של יעילות השוק ואת עליונותם על הסרבול והבזבוז של התערבות ממשלתית . באמצעות הטיעונים הללו קרסו המשקים השיתופיים , החקלאות גם היא נקלעה למשבר, והתעשייה שאינה עתירת ידע (החל מטקסטיל ועד מפעלי מזון כ"עוף-טוב") אינן מצליחות לרוב לשמור את הראש מעל המים – והיצור עובר מזרחה, אל סין. אפילו סמלים ציוניים מובהקים, כמו Jaffa, החלו להיות מושכרים לגורמים זרים)

אינני מוצא רע בפריחת תעשיית ההיי-טק, ולדעתי היא מביאה כבוד (וממון) רב לתושבים ולמדינה, אך אני כן מאמין בקיומה של תעשיות יצרניות מסורתיות – בין אם מדובר בחקלאות, בטקסטיל, בתעשיה כבדה ובכל תעשיה יצרנית אחרת. כיום, משיקולים כלכליים, כמובן, גם היצור של מוצרים של תעשית ההיי-טק (שבבים, כרטיסים, מכשירים מתקדמים) מיוצר במדינות אחרות. ההסתמכות על שוק זר אמנם זולה יותר, ובטווח המיידי מניבה רווח גבוה יותר, אך היא פועלת לרעתנו – היא מוציאה מן הארץ עבודה שהייתה יכולה להנתן לעובדים שייכים לשוק המחקר והפיתוח. לדוגמה – אמנם פיתוח שבבים הינה עבודה עתירת-ידע של מהנדסים, אך יצור השבבים יכול להעשות במפעלים מקומיים בפריפריה, מה גם שיצור כזה יתפס (ולדעתי אין סיבה שגם לא יהיה במציאות) איכותי יותר מיצור-חוץ. דוגמה לכך ניתן להביא מיצור אמריקאי/אירופאי של מוצרי חשמל עד שנות התשעים – שברובו התרכז במדינות בהן פותחו המוצרים – מוצרים אלו (מקררים, טלוויזיות ומזגנים, לדוגמה) פעלו לאורך שנים רבות, ובמקרה של תקלה היה עדיף לתקן. כיום, לעומת זאת, רובנו לא מצפים להחזיק מוצר חשמלי לתקופה של מעל ל-5 שנים – מתוך ידיעה שהוא יתקלקל וכי יהיה יותר זול להחליפו. הוזלת המחירים הפכה מוצרים לכדאיים וזמינים יותר, אך הורידה את האמון שלנו בם, ונתנה אפשרות למדינות כמו סין להתעשר ולהתחזק על חשבון החלשות כלכלת המערב. מי שמלכתחילה לא מסמפט את "ההגמוניה המערבית" עשוי למצוא בכך ברכה, אך בסופו של דבר, מעבר לטיעונים הנקודתיים נגד סין למשל (כמדינה קומוניסטית באופן רשמי, אך קפיטליסטית ריכוזית בעלת שלטון אכזר ונוקשה) – במקום לסייע להתחזקותה, היינו יכולים לפעול לצמצום הפערים בין "שכבת המהנדסים" ל"שכבת היצרנים" (בפוטנציה). אינני מתיימר להיות חוזה-עתידות, אך אני מאמין כי הכלכלה של מדינות המערב הולכת לאותו כיוון, של היסגרות ורתיעה מפני הגלובליזציה (אני מניח שבהסתכלות הגליאנית מדובר על תנועה אנטי-תזית ביסודה). ארצות הברית נמצאת בחוב חיצוני אדיר, וכלכלתה, שעברה להתבססות על פיתוח ועל מתן שירותים תוך כדי הוצאת היצור למקומות זרים, מראה סימנים של חולשה במשך מספר שנים רצוף. השתלטותן של חברות השקעות סיניות ומזרח-תיכוניות (בפועל, או בהצהרת כוונות) הביאה להתעוררות והתמודדות עם התופעה ועם הרעיון שאינטרסים זרים יתערבו בכלכלה המערבית. בטווח של כמה עשורים קדימה, אני חושב כי המסקנות יוסקו וכי אותו צעד-אחורה יגרום ליצור לחזור אל אותן המדינות המפתחות את הטכנולוגיות. מודל כזה מצמצם את הפערים ויוצר משרות רבות עבור שכבות-יעד משכילות פחות וחלשות יותר. העדיפות המספרית, הכלכלית של יצוא היצור אמנם קיים, אך הדבקת הפער תלויה בעזרה ממשלתית ובשינוי תפיסתי לגבי האחריות החברתית של כולנו. דבר זה, כמובן, עולה כסף – אך זהו כסף שנשמר פה. גם אם הדבר עולה במסים, המסים האלה מלכתחילה נועדו לשרת אותנו, כמדינה. גם אם בשורה התחתונה יותר משתלם/רווחי לגור בחו"ל, הרוב המוחץ מעדיף לגור בארץ – כי זוהי ארצנו, מולדתנו. ולהשקפתי, גם אם תעשיות מתקדמות רבות פורחות במחוזותינו, לעולם אסור לנו לשכוח את התעשיות היצרניות, תעשיות החרושת מן הסוגים השונים – הן אלו שבנו את הארץ, והן גם אלו שימשיכו להחזיק אותה בימים קשים יותר.

חולון, י' בשבט ה'תשע"א.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: