פאשיזם, חופש הביטוי, התוכנית "ארץ נהדרת" ומחשבות על סכנת הרצח-הפוליטי הבא.

"אנחנו עוצרים כעת את הדיווח מזירת האירוע בכדי לעדכן שכרגע הגיעה הידיעה כי לפני דקות ספורות שר החוץ איווט ליברמן מת מפצעיו בבית החולים הדסה עין-כרם. כפי שכבר דווח, ליברמן נורה לפני כשעה וחצי בעת שיצא מן הכנסת בידי אלישע לוי מרמת-גן, ככל הנראה אנרכיסט, שצעק לעבר ליברמן 'חלאה פאשיסטית'. שוב, אנחנו המומים לדווח כי שר החוץ מת על שולחן הניתוחים. אנחנו מניחים כי השאלה שתישאל מחר היא כיצד נתנו לזה לקרות…"

אתמול בערב (שישי, ה-14 בינואר 2011) עשיתי דבר שאני לא נוהג לעשות – ראיתי טלויזיה (אצל אחי, אני לא מוצא סיבה להחזיק אצלי טלויזיה). הספקתי לראות כתבה מעניינת על כדורסל נכים, ועל אנשים ללא כל נכות שמשתתפים במשחק הזה. לאחר מכן ראינו ארץ נהדרת, והרגשתי רע. רע מאוד אפילו. בשליש הראשון של התוכנית השתלט שר החוץ ליברמן (בגילומו של… אין לי מושג מי, אני גרוע בשמות) על התוכנית והאשים את קיציס בבגידה במשפט ראווה שהיה נאצי בכל דבר למעט דגל צלב-הקרס שנעדר (מסיבות מובנות).

חשוב לי להקדים ולהגיד כי אני טוען תמיד שדעותיי לא מזוהות לא עם הימין, ולא עם השמאל. באופן כללי ימנים נוטים לקרוא לי שמאלן ושמאלנים נוטים לקרוא לי ימני – פשוט בשל העובדה שכל אחד מוצא ברעיונותיי את הדברים עמם הוא לא מסכים. ואין בזה פסול, אני מקבל את זה בהבנה – אבל מתוקף זכות ההגדרה העצמית שלי השמורה לי אני לא רואה את עצמי נוטה לאף אחד מן הצדדים, ובטח ובטח שלא מזדהה עם המרכז (שהוא לדעתי גרוע אף יותר). אולי מן הסיבה הזו אני מרגיש גם מגוחך "להגן" על מפלגה או ציבור מסויים – קטונתי מלעשות כן, בטח כשאינני מזדהה עם צד זה או אחר. מעבר לזה, אינני חשׂוך חוש-הומור, וגם במהלך התכנית צחקתי, גם במהלך הקטע עליו אני הולך להרחיב עכשיו. בדיחה טובה מצחיקה אותי, גם אם נאמרת בהקשרים לא כל כך הולמים, בגלל האירוניה או פשוט בגלל חוש-ההומור שלי. אבל אני מקווה שכולם מבינים שהמשפט מתקופת הילדות "צחקת ! זה אומר שאתה לא רציני" לא תקף פה, כי לדעתי מדובר בנושא רציני מאוד.

ובהקשר לאותו קטע טלוויזיוני ששודר – נראה שאנשים בוחרים באופן סלקטיבי את הזכרונות שלהם, בהתאם לנסיבות. יהיה שקרי מצידי לרשום כי "אנשי השמאל שכחו את אוירת ההסתה שקדמה לרצח-רבין", כי הרי הם בעצם יזכירו זאת בהזדמנות בהם מוזכרת המילה "בוגד" או "משתף-פעולה" בהקשר של פוליטיקאי מהשמאל. וזה בסדר, זה נכון – אכן במקרים כאלה צריך להזכיר את התקופה שקדמה לרצח-רבין, ואת ההסתה. את העובדה שאנשים הרגישו חופשיים לנצל את חופש הביטוי, ולהתבטא נגד מי שהם רואים כמחריב ישראל. וגם אם לא קראו לרצח-רבין באופן מפורש, הרי ביטויים מסוג אלה כמוהם התרת-דמו של רבין. היה זה רק עניין של זמן עד שיבוא הפנאט שיהפוך את המלים האלה למעשים, באצטלה של חובה מוסרית-דתית.

אך האם מישהו נותן דעתו לסכנת ביטויים דומים כאשר הם מושמעים נגד נבחרי הציבור מן הצד הימני של המתרס ? כשראיתי את מי שגילם את ליברמן משתתף כשופט במשפט-ראווה נאצי בו הוא מכריח את אייל קיציס להצדיע במועל-יד (בכדי שלא נבלבל ונדע כי אכן ליברמן הוא התגלמות הנאציזם), לא יכולתי שלא לנוע במושבי באי-נוחות. ואל תטעו, אני לא מזהה את עצמי עם ישראל ביתנו. באופן אישי אני חושב שההחלטה על הקמת ועדת החקירה הפרלמנטרית שתפקידה לחקור את התנהלות ארגוני השמאל כדוגמת מחסום-ווטש ובצלם היא אוילית לחלוטין. אך מכאן ועד להציג את ליברמן כנאצי עוברת דרך שמעליה מתנוססים שלטים ירוקים של כביש מהיר עם הכיתוב "חוסר-טעם".

זה נשמע לא נעים לצאת נגד התבטאות, במיוחד של תוכניות סאטירה. כן, מדובר באמצעי הומוריסטי-אומנותי להעביר את הלך הרוח של כותבי התכנית. ואני האחרון שיטען כי על סאטיריקנים (ובכלל, כל אדם באשר הוא) צריך להיות "ממסדי" ולא להביע את מחאתו. אך יש הבדל עצום בין מחאה להסתה. מה חשבו מי שכתבו את המערכונים של השליש הראשון של התוכנית ? האם לא יעלה על הדת כי בעקבות הגל הזה (שאותה תוכנית של ארץ נהדרת, מבחינתי, הייתה רק הנציגה הפופולרית ביותר שלה) יקום האדם (שכמובן שלאחר מעשה יכונה "מטורף בנפשו") שיחליט כי הוא זה שיציל את ישראל מפני הנאציזם של ליברמן, והוא זה שירצח אותו ? מה אז יגידו כולם ? "צק, צק, צק, איזו הסתה הייתה. איך אנשים הרגישו חופשי לקרוא לפוליטיקאי פאשיסט, מבלי להבין כי יש כאלה שירגישו שחובתם היא להציל את ישראל מפני הפאשיזם הזה".

וזהו אולי המקום להגיד בצורה הכי ברורה – מי שכיום חושב שכל טענות הפאשיזם האלו לגטימיות, ששוב יחשוב על המצעד ארון הקבורה של השלום, על רבין במדי אס.אס., על קריאות הבוגד. כמה קל היה באותו זמן להגיד את הדברים האלה. לקרוא לרבין רוצח אחרי כל פיגוע. אין הבדל בין הצגת ליברמן כנאצי לבין הצגת רבין כנאצי. מותר לא להסכים עם ליברמן, מותר להביע דעות – אבל חשוב גם לזכור את הסכנות שבהתבטאויות מסויימות. אסור להתחמק מאחורי המושג (הקדוש בעיניי) "חופש הביטוי" ולטעון כי כל טענה היא מותרת. כולנו למדנו את הסכנה במלים מסויימות, בעלות מטען מסויים והשלכות מסויימות כלפי אוכלוסיות שונות. הסתה אינה אירוע בודד אלא תהליך מתמשך, שככל שעובר הזמן הגבולות שלו מיטשטשים. אם מישהו חושב שדבריו של פוליטיקאי מסויים נגועים בגזענות, למה פשוט לא להגיד שדבריו נגועים בגזענות ? למה לקחת את זה לכיוון כל כך מגעיל ? ושוב, אני מבין שבמקרה של ארץ נהדרת מדובר בתוכנית סאטירה, ושם תמיד הגבולות יותר מטושטשים – אבל אני מדבר על הלך הרוח באופן כללי, ועל הצגת "ארץ נהדרת" כדוגמה לאותו תהליך שציינתי מקודם.

התחלתי להיות מודע לאותה תופעה במהלך הבחירות האחרונות, בו מפלגות השמאל הזהירו שוב ושוב מפני הפאשיזם הימני. למרבה הצער, השימוש בהשוואות האלה כבר ממזמן אינו נחלתם של פרובוקטורים בלבד. כיום כל מה שנתפס ככוחני/צבאי – הוא פאשיסטי. כל הזדהות "יתר" עם הממסד, עם המדינה – פאשיסטי. כל טיעון שמדבר על לאומיות – פאשיסטי. למרבה הצער, אנשים פשוט לא מבינים מה שהם אומרים, ועוד יותר אינם מבינים את הסכנות שבדברים האלה, שבעיניי הם הסתה מובהקת (כמובן שבעיניהם לא, כפי שקריאות הבוגד ותמונות רבין במדי אס-אס נראה כמחאה לגיטימית). השימוש בשפה הזו הפך שגור יותר ויותר, ואז הגיע השמאל הלאומי, שמלכתחילה משתמש בשפה פרובוקטיבית, זולה ושפלה לצורך יצירת כותרות. רמת השיח הציבורי הגיע לשפל שאין לו תקדים, והרבה בזכותם (הם כמובן יטענו כי בכל מקרה כולם מדברים כך, וזה גורם לתשומת לב, אז אין בזה פסול).

אז אולי קצת מידע – פאשיזם היא שיטת ממשל בפני עצמה, ויש לה עקרונות מובהקים. הוגה הפאשיזם והמנהיג של איטליה הפאשיסטית היה בניטו מוסוליני. לפאשיזם יש כמה נקודות מנחות מובהקות, שקשורות לצורת השלטון, אופי הכלכלה והתפיסה החברתית :

  • המדינה מעל לכל – הפרט חסר חשיבות וזה תקין לחלוטין להעניק למדינה את חירות הפרט ואת חיי הפרט
  • היררכיה – הדוצ'ה (המנהיג) הוא הסמכות העליונה ויש לציית לו באופן מוחלט.
  • מלחמה בקומוניזם, ליברליזם, דמוקרטיה, וכל שיטה אחרת – כל השיטות האחרות אינן תקינות ואין לאפשר לתת להן הזדמנות לקום במדינה הפאשיסטית
  • מפלגה יחידה – בפאשיזם אין מקום למפלגות אחרות, לאור שני הסעיפים מעל ולאור העובדה שרעיונות אחרים
  • המלחמה הינה "מנוע הצמיחה" של המדינה ודומה לגישות דרוויניזם-חברתי אחרות – החברות החלשות נכחדות
  • קורפורטיביות – הגישה הכלכלית הפאשיסטית תומכת בתאגידים מקצועיים של הענפים השונים בתעשיה, שמורכבים מהמעסיקים ומהמועסקים. לכל ענף במשק יהיה יצוג בפרלמנט
  • הפאשיזם מתמקד בלאום, בצורה קיצונית ואובססיבית (לכן הוא לאומני) אך למיטב הבנתי לא היה גזעני בצורה אקטיבית עד הברית עם היטלר

בנוסף, גם ג'ורג' אורוול השקיע מאמץ וכתב ב-1944 מאמר שכולו מתמקד בשאלה "מהו פאשיזם ?". במאמר זה הוא מראה את הקושי והחמקמקות של ההגדרה לגבי משטרים שונים – גרמניה הנאצית, יפן (של מלחמת העולם השניה), פורטוגל, ספרד – אף כי כולן הוגדרו פאשיסטיות, לא תמיד יש ביניהן מכנה משותף (לדוגמה – לא כולן נמצאו או שאפו להמצא במצב מלחמה מתמיד, אם מגדירים את גמניה הנאצית כפאשיסטית – לא כולן היו אנטישמיות). הוא מציין את הקבוצות השונות שהוא נתקל בהגדרתן כפאשיסטיות – שמרנים, סוציאליסטים, קומוניסטים (למרבה האבסורד !), טרוצקיסטים, קתולים, מתנגדי מלחמה (שוב, אבסורד), תומכי מלחמה, לאומנים. על פניו, נראה לאורוול כי משמעות המושג "פאשיסט" אינה קיימת. הוא מכיר בכך שלמושג פאשיסט יש מטען רגשי מסויים – ולכן הוא נמצא בשימוש (יותר בעל-פה מאשר בכתב, לדעתו) על ידי אנשים שמבקרים שיטות ממשל שקל להבדילן ממשטרים ליברליים, או סתם כלפי אנשים אכזריים. אך בפועל, ולסיכום המאמר, טוען אורוול, כי פאשיזם היא אכן שיטת ממשל ושיטה כלכלית, ועל אף חמקמקותה אין להפחית מערכה על ידי הפיכתה לקללה :

"אך הפאשיזם הינה גם מערכת פוליטית וכלכלית. מדוע, אם כן, אין לנו הגדרה ברורה ומקובלת שלה ? אבוי ! לא נקבל אחת כזו – לא עתה, בכל מקרה. לומר מדוע יקח זמן רב מדיי, אך באופן בסיסי הסיבה לכך היא שזה בלתי אפשרי  להגדיר פאשיזם בצורה מספקת את הדעת מבלי לקבל הודאות שלא הפאשיסטים עצמם, ולא השמרנים, ולא הסוציאליסטים מכל צבע, מוכנים לתת. כל מה שיכולים אנו לעשות לעת-עתה הוא להשתמש במילה עם מידה מסויימת של זהירות ולא, כפי שנעשה בדרך-כלל, להורידה לרמה של קללה."

היה, אגב, פאשיזם אמיתי בישראל, אי-שם בשנות ה20' וה-30'. הדמות שאולי מזוהה ביותר עם הפאשיזם הישראלי היה אב"א אחימאיר, שאף כתב סדרה של שמונה מאמרים בעיתון "דואר היום" בשנת 1928 תחת הכותרת "מפנקסו של פאשיסטן", יחד עם מאמר דומה משנת 1955 בעיתון "חרות". (סיומת 'ן' ארכאית להיום, דומה במהותה לציניקן…). ואף על פי שאחימאיר צוטט כמתפעל מרוח הלאומיות של מוסוליני והיטלר, ואף בירך את "הדוצ'ה שלנו", ז'בוטינסקי –  הפאשיזם הזה דעך לו מהר מאוד, עם התחזקותו של השלטון הנאצי המאיים בגרמניה (יש אף שמזהים את "ברית הבריונים", שאותה הוביל אב"א אחימאיר יחד עם אורי צבי גרינברג ויהושע ייבין, כתנועה פאשיסטית).

אינני חושב כי כוונתם של כל אלו שמשתמשים ברטוריקה הזו היא רעה, אך שוב – לדעתי אנשים פשוט נסחפו לשימוש בעולם מונחים רע ומסוכן, או שנקלעו להלך-רוח מחשבתי מסויים. בבלוג של עמית לב מובא ב-6 בינואר 2011 תרגום מאמר בשם "הפאשיזם ב-14 נקודות" שפורסם במקור בשנת 2004 על ידי ד"ר לורנס בריט (זאת על פי הפוסט בבלוג. בחיפושים שלי מצאתי כי המאמר פורסם באביב 2003 ב-Free Inquiry). על פי המאמר הזה עשוי הקורא להחרד ולהגיד "אבוי, אנחנו מדינה פאשיסטית". נראה כי כמעט כל הנקודות התממשו, או עתידות להתממש (ביטויים מתמשכים וחזקים של לאומנות, בוז לחשיבותן של זכויות האדם, עליונות הצבא / מיליטריזם נלהב, אובססיה לבטחון הלאומי, דת ואליטה שלטת קשורות יחד, דיכוי של כוח העובדים או חיסולו, פרוטקציה משתוללת ושחיתות), אך כשקראתי את זה לא יכולתי שלא לשאול – האם יש כאן מטרה סמויה ? בהקשר של הצגת הכתבה והשלכתה על הנעשה בישראל של ימינו – האם אכן הנקודות הללו "התממשו" באופן מוחלט ? עם הפרוטקציות והשחיתות, לא נמצאים אשמים ? דת ואליטת השלטון – ניסיתם פעם לשאול דתי מה הוא חושב ? אולי לדעתו בכלל המדינה לא מתחרדת אלא מתפקרת ומפרה את הסטטוס-קוו ? מיליטריזם נלהב ? ומה לגבי הסרבנות ? ובהקשר אל המאמר עצמו – האם לא יתכן כי מטרתו של ד"ר בריט הייתה מלכתחילה לטעון כי הוא חי בחברה פאשיסטית ? אני חושב שדווקא בשיח האקדמי זכות הפיקפוק היא זכות עליונה. קל להבין כי הוא מתעלם בצורה דיי שרירותית לטעמי מהרבה נקודות אחרות של פאשיזם (כמו עקרון המפלגה היחידה, הקורפורטיביות, מלחמה באידאולוגיות אחרות, וכדומה). נראה כי הוא מנסה ליצוק את המושג הזה לעולם המושגים של היום (קצת כמו שאלון חילו ניסה לעשות ב"אחוזת דג'אני", שם הוא כפה בכוח את נרטיב הכיבוש לתקופה שאני בספק אם מישהו שם חשב על פעולות היהודים ככיבוש).

בנוסף, בואו לא נשכח כי אנחנו עדיין חיים במדינה מאוד פתוחה מבחינת ביקורת – עובדה שתוכנית כמו ארץ נהדרת משודרת. עובדה שנשיאים לשעבר "מכוסחים" בתקשורת. עובדה שמבוצעים אינספור תחקירים נגד מוסדות שלטוניים. אז נכון, כפי שאמרתי – ההחלטה להקמת ועדת החקירה היא דיי מטופשת, וכן, אנחנו רחוקים מלהיות מושלמים – מעצרים מנהליים, קיפוח המגזר הערבי, שחיתות – אבל מכאן ועד לטעון לפאשיזם ? זהו עיוות מוגזם של המציאות, ואני חוזר ואומר – הוא טומן בחובו סכנה יותר חמורה לאלימות ולרצח פוליטי. בשיחה עם חבר הובאה לפניי דוגמה נוספת לכוונותיה הפאשיסטיות של ישראל ביתנו, ואני מדבר על כתבה מוואלה מהשלושה ביולי 2002 אודות כוונותיה של ישראל ביתנו להצטרף לגוש מפלגות ניאו-פאשיסטיות. אני בעצמי זכרתי את הכתבה ואני זוכר שלאחר פרסומה היא הסירה את הבקשה לאחר שהבינה מה אופי המפלגות האחרות (כולל זו של היידר, תהא נשמתו צרורה בצרור החיות). אז שוב, אני מרגיש לא בנוח להיות בתפקיד של "הפרקליט", האם אנשים טורחים להבין את המהות האמיתית של הדברים ?

אני לא איש-ציבור, אני לא איש חשוב. אבל אני באמת קורא לכל מי שאיכשהו נתקל בפוסט הזה – הביעו ביקורת, עשו סאטירה, הלחמו נגד מה שלדעתכם משובש במדינה הזו. אבל בבקשה מכם, חשבו פעמיים לפני שאתם מתבטאים בצורה כזו. הבינו כמה זה מסוכן, כמה זה מיותר. אין הבדל בין קריאת "פאשיסט" לאיש ימין לבין קריאת "בוגד" לאיש שמאל. ואם היום זה נראה לכם הזוי, אולי תתפכחו ביום שבו יקרה כאן דבר נורא. אל תתנו לקטע הבדיוני שכתבתי למעלה להתממש.

חולון, י"א בשבט ה'תשע"א.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מוטיק  On ינואר 16, 2011 at 11:13

    כמו שהגבתי (שתי תגובות, אחת ממתינה לאישור) אצל עמית לב:
    לא ד"ר ולא נעליים, איש היי טק. מסה, טקסט דעה מגמתי ותו לא.
    המקורות שלו יפים, לא בטוח שנעשה בהם שימוש (חובת ההוכחה עליו). וגם אם השתמש בהם, השאלה היא איך, שימוש סלקטיבי.

    אני הפסקתי לראות את ארץ נהדרת אחרי שמי ששיחק את ליברמן החליף את קיציס. לא צחקתי כי זה לא דיגדג לי את חוש ההומור. בכל מקרה, זה עבר את הגבול. אגב כשסימנו אותו כפאשיסט לא הייתה מלחמה ציבורית נגדו. אז זה לא ענין אותי פוליטית, זה היה מצחיק, כי לא ממש היכרנו את האיש יותר מדי. כמו דן מרידור בזמנו. היום זו כבר לא סאטירה (אני קורא לאנשים לדייק) זו סאטירה יובנלית (הדגש הוא לא על ההומור) פוליטית.

    מחיתי במאמר דעה שכתבתי ושיפורסם באתר:
    קסדה מלאה – הכיסוי האמיתי לדה־לגיטימציה של הרוכבים
    "בחר קומיקאי* ליחס לשר החוץ את התואר "פשיסט" בתור הערת צד. איש מהאולפן לא מחא על האמירה הזאת, על אף שזוהי דה־לגיטימציה, הדחה של האחר, במילים אחרות: הוא לא משלנו. הסביבה שותקת למשמע הדעה השחוקה, כמעט מטבע לשון, ובמעטה של הסכמה רחבה קובעים לנו "עובדות". בקביעות כאלו מסתכם פעמים רבות הדיון הציבורי."

    *גיל קופטש ב"עולם הבוקר" תכנית בערוץ 22, 26 בדצמבר 2010.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: