עזבו אתכם מצה"ל ומד"א – אני מתכונן לעולם הבא

לא מזמן שמעתי בדיחה שהצחיקה אותי. היא מסתכמת בשני משפטים והולכת בערך כך : "היום דתי שאל אותי אם יש לי חמש דקות להניח תפילין. שאלתי אותו אם יש לו שלוש שנים לעשות צבא."

למרבה הצער, מעבר לצחוק הזה מסתתר משהו רציני הרבה יותר – עניין אי-השירות של החרדים. נכון, היום התחמקות משירות צבאי הפך לנחלת הכלל – על פי הנתונים של הפורום לשיוויון בנטל, כשליש מבני ה-18 היהודים (נערים ונערות) בארץ אינם מתגייסים לצה"ל. ברי כי חלק נכבד מתחמק מן השירות, מי מהם בעזרת סעיף רפואי, נפשי, אי-התאמה, או בעזרת פטור "תורתו אמונתו" (וגם אלה שבוחרים לשבת בכלא) אינם חולים (בנפש ו/או בגוף) או בני ישובת – חלק מונעים ממניעים אידאולוגיים שמאלניים רדיקאלים וחלק אף מטעמים אנוכיים של נוחות (לא חבל על שלוש השנים ?), וחלק אף ממניעים של פחדנות (גם במשפט "אני לא רוצה שערבים יהרגו אותי" נתקלתי) – ובכל זאת נשאלת השאלה כיצד חלק גדול מאיתנו, עם-ישראל, כקבוצה אחת, פוטר את עצמו באופן כה גורף (יותר ממחצית מן המשתמטים במחזור, על פי אותם נתונים של הפורום לשיוויון בנטל) משירות צבאי?

מי שסבור כי מדובר בהשתמטות רק מן שירות הצבאי יופתע לגלות כי המגמה הזו בקרב החרדים נוגעת לכל שירות לאומי באשר הוא (למעט אולי זק"א שהוא מנגנון בעל אורינטציה חרדית), וזאת בניגוד לקולות הנשמעים מקרב "משתמטי המצפון", כמו גם אלו שנשמעים מהציבור הערבי, המבקשים להתגייס לשירות לאומי אזרחי כלשהו. וגם אם באופן אישי אני נוטה לחשוב שהתחמקות משירות צבאי היא פסולה מכל סיבה, אני כן מוצא חצי נחמה ממי שבאופן עקרוני כן מעוניין לעשות שירות כלשהו, מכיוון שבכך הוא כן מוכן להכיר בכך שאחרים נותנים את שנותם הטובות למען הכלל, והוא בעצמו מוכן גם כן לתרום את חלקו לחברה. את הזרם החרדי הליטאי, למשל – זה לא ממש מעניין. כך, למשל, פורסם אמש שעומד לצאת פסק הלכה הקורא לא להתנדב במגן-דוד-אדום. אין זה גילוי דעת של כמה סהרורים קיצוניים, אלא פסק הלכה שעליו חתום גם הרב יוסף שלום אלישיב, בכיר הרבנים החרדים הליטאיים, שהתנגד, בין היתר, לגיור הצה"לי ולפינוי הקברים במתחם בית החולים ברזילי באשקלון. ככלל, הזרם החרדי הליטאי/אשכנזי הינו קיצוני ומחמיר יותר מזה הספרדי (שבראשות הרב עובדיה יוסף), ובדומה לנטורי קרתא, מסרב עדיין דה-פקטו להשלים עם קיומה של מדינת ישראל. מסיבה זו האיש שעומד בפועל בראשות מנגנוני הבריאות אינו שר הבריאות, שהוא גם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אלא סגן שר הבריאות יעקב ליצמן מיהדות התורה, מתוך רעיון הצהרתי של הזרם הליטאי שעד בוא ימי המשיח לא יכהנו שרים בממשלה יהודית. וכך אנו מתוודעים לאלמנט שלילי בדת היהודית, לראייתי, והוא זה שמעודד חרדים לא להתגייס לצבא, ולא להכיר באופן רשמי (גם אם לא מדובר בכל הזרמים) במדינת ישראל – הוא אלמנט הגאולה.

לא פעם ולא פעמיים יצא לי לשמוע (פחות להשתתף) בויכוחים בין חילונים ודתיים (בשם החרדים, או נגדם) שסבבו סביב הנושא הזה. אחת הדרכים הנפוצות ביותר אותה מנסים תמיד החילונים היא לטעון כי גם התורה עצמה מצווה עלינו, על "העם היהודי", להגן על עצמו, מ"הקם להרגך השכם להרגו" ועד "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?". מנסיוני השיטה הזו היא הכושלת ביותר, והסיבה לכך היא הסיבה שמלכתחילה כל נסיון להתווכח עם דתי על נושאי דת והלכה היא כושלת – יכולתם של רבנים מן הזרמים השונים לפרש כל דבר בתורה ובהלכה כראות עיניהם, ואמונם של הזרמים הדתיים השונים בפרשנותם זו, כל זרם והפרשן שלו. מסיבה זו בדיוק מסכים הרב אלישיב עם הפסיקה ששירות במד"א – ארגון הנועד להציל חיי אדם –  הוא מסוכן, ועל כן אסור. באותה הדרך בדיוק מסוגלים הפוסקים לטעון כי השירות בצבא ההגנה לישראל הוא נחות בערכו משירות ב"צבא השמיים", ושערכה של תפילה חזקה מערכו של חייל. החרדי שיגן על פסיקות אלה ישלול את הציטוטים התנ"כיים ויטען בחיוך כי "זה מה שקורה כשמנסים לפרש את התורה על דרך הפשט". בדיוק מסיבה זו נסיון להביא טיעונים שמקורם מן התנ"ך (ואפילו הגמרא) הם חסרי תועלת – תמיד יצוץ מי שיביא פירוש הלכתי שונה, שבמקרה עומד בקו אחד עם הראייה והמעשים של אותו זרם.

הרבה יותר יעיל לטעמי לחדול מנסיונות-שוא לשכנע דתיים (החיים במסגרת של אמון מוחלט ופחד, או בלשונם – יראת שמיים) בצִדקה כזו או אחרת, ולנסות להבין פשוט את דרך חשיבתם, ובדרך זו להבין בדיוק את ההבדל בין החשיבה היהודית לבין החשיבה העברית. בגלל המסגרות הנוקשות להחריד, הרבה יותר קשה לשכנע חרדי בדרך מסויימת (שלא נדבר על הוצאה בשאלה) – הקיבעון המחשבתי היא התכונה המאפיינת לדעתי את ההקצנה הדתית שלהם, ועל כן גם כל עיסוקם של אנשי "תורתם אמונתם" (האמיתיים) היא להתעמק ולהתפלפל בסוגיות דתיות – סוג-של דריכה במקום, לעומק, לתהום. לראיית הדתי/חרדי, כל המעשים על פני האדמה בחיים האלה ישפיעו על חייך בעולם הבא, ואת ההתחשבנות ינהל מולך אלוהים ביום ביאת המשיח. אך בעוד שהדתי-לאומי רואה במפעל יישוב הארץ ושירות המדינה כמעשה חיובי, יתרכז החרדי (על פי מידת הקיצוניות של הזרם אליו הוא משתייך) בלימוד תורה והלכה והצרת העולם הסובב אותו למינימום האפשרי, בכדי לקיים את המצוות בצורה הקלה ביותר. על כן למעשים ושירות כלפי החברה "הגדולה", החילונית ברובה, אינם כה מעניינים (לפחות כל עוד לא מדובר בהחזרה בתשובה), שכן עדיף להתרכז בהתעמקות בהלכה מתוך התכוננות לאותו יום גורלי.

רעיון הגאולה פוטר את החרדי מאחריות ממעשיו (או אי מעשיו) מן הסובבים אותו בחברה הגדולה, שכן אין זה באמת משנה אם ישרת הוא בצבא או לאו – הגאולה עצמה תגיע לכשתגיע, ומקומו ביציע, כך הוא מאמין, יהיה טוב יותר ממקומו של זה שלא למד תורה. על אותו עיקרון, לראיית פוסק כאלישיב, אדם המשרת במד"א, לא רק מסתכן בלהציל חיי אישה בסכנת חיים, אלא גם "מבזבז זמן" על לימוד תורה, ועל מעמדו ביום ביאת המשיח. ובלאו הכי בעולם הבא הכל יהיה טוב ויפה לעם היהודי, אז בשביל מה להתאמץ בדברי חולין שכאלה. הטרגדיה הגדולה בכל הסיפור הזה היא דווקא ההיבט האנושי. כי ברור לכל שהרב אלישיב הוא בן-אנוש, והפסיקה שלו מונעת מחשיבה אנושית, מפירוש אנושי למה שהוא רואה כדברי האל. ומעבר לנקודה הפשוטה שבני אדם מסוגלים גם לטעות – בני אדם גם משתנים. פוסק אחר עשוי היה לטעון אחרת, הדעות של חכמי הדת רחוקים מלהיות עקביות וקוהרנטיות – ובכל זאת החרדים מקבלים כל פסיקה בצורה אבסולוטית לחלוטין, בדיוק כפי שהם מאמינים שהגאולה ואחרית הימים הם מונחים אמיתיים ואבסולוטיים לחלוטין. בדיוק מן הסיבה הזו הייתה זו התנועה הציונית החילונית מיסודה שהקימה את המוסדות שבהמשך הפכו למדינת ישראל. רק זה שהשתחרר מרעיון משיחי-גאולתי, ומאמין במעשיו בחיים האלה ולא בהבטחות של עולם פנטזיה אוטופי שיתרחש אי-שם בעתיד יעשה מעשה ויפעל להגשמת חלומו.

היהדות אינה דת מקומית אמיתית. היהדות התפתחה בגולה, ושגשגה בגולה. שורשיה של היהדות נעוצים בדת העברית של העם העברי שחי בארץ. מקור המילה יהודי, ברור לנו, הוא מממלכת יהודה, אך גם הדת היהודאית (הדת של ממלכת יהודה בתקופת בית-ראשון) הייתה רחוקה מהיהדות הרבנית של היום, ועדיין הייתה יותר אישית מאשר אוניברסלית (גם במוזיאון ישראל ניתן לראות מזבח ביתי/עירוני מן התקופה היהודאית, דבר הסותר את קיומה של השכינה בכל מקום, או, לחליפין – בבית המקדש). גם דתה של ממלכת ישראל, מצפון, לא הייתה זהה לזו של ממלכת יהודה, והתנ"ך מרבה לספר לנו על החטאים האליליים של בני עמנו שלנו. המונותאיזם, המאפיין המרכזי בדת היהודית, גם הוא איננו כנעני-מקומי והגיע אלינו ממצרים, וחלחל בהדרגה ובאיטיות אל חלקים שונים בעם. ככל הנראה הוא השפיע על מעמד המלוכה בשלב מוקדם יותר, אך בעת שממלכת ישראל ויהודה היו עצמאיות עדיין לא כל העם דגל באותה אמונה. המפנה האמיתי חל במהלך גלות בבל, ועם שיבת ציון ענייני הדת של כל (או רובו המוחץ) של העם רוכזו בידי מנהיגים בודדים, כולם עם אג'נדה מונותאיסטית שמקורה כאמור מצרי, עם השפעות הדת הבבלית והפרסית (התפיסה של גן עדן וגהנום ושל האל והשטן, למשל, הגיעו אלינו מן הדת הפרסית העתיקה. ובל נשכח – כורש היה מלך פרס).

העם שחזר ליהודה לאחר הצהרת כורש לא רק היה שונה בתפיסתו הדתית, אלא גם בתפיסתו הלאומית – הוא היה עם מובס הנתון לחסדיהם של כובשים זרים. למעט תקופת החשמונאים ומרידות שלא האריכו ימים, העם שישב בארץ לא הכיר את החירות השייכת לעם עצמאי, והוא ראה את העצמאות הזו כמשהו כה רחוק עד כי הוא יושג רק באחרית הימים, עם בוא המשיח. ככל שעברו השנים, כך נפוצה והתעמקה היהדות בכל קצוות תבל, בגולה, ואיבדה מהמקומיות העברית שלה בארץ ישראל, היא ארץ כנען. ומה בדבר המדינה היהודית ? ההגדרה הזו נוצרה מכיוון שהזהות הלאומית העברית נמחקה לה, ונשארנו רק עם הזהות הדתית היהודית. עם התעוררות הלאומיות באירופה וההכרה של הוגים יהודים בבעיה של היהודים ברחבי הגולה, החלה להתפתח התפיסה של זהות לאומית יהודית – וזאת מתוך הבנה כי זהו המכנה המשותף שנותר בינינו, בין אם מכיוון שזהות לאומית לא הייתה קיימת בימים לפני כן, ובין אם כי היא נמחתה במהלך גלות בבל ונשארנו רק עם הרעיון היהודי הגלותי – הרעיון שנחזור לארץ ישראל כשהמשיח יבוא, כשהגאולה תגיע, או לחליפין, שעצם העלייה לארץ ולימוד התורה בה תביא עמה את הגאולה – ועם הרעיון הזה היינו נשארים עוד אלפיים שנה אלמלא אותם הוגים חילונים בתפיסתם, שהשופעו מרוח הלאומיות האירופאית וקראו גם להתעוררות לאומית של בני-ישראל (אך שוב, למרבה הצער, הזיהוי היחיד שאותו הם הכירו הוא ה"יהודי"). אך אין מדובר היה בחשיבה יהודית טיפוסית, אלא בחשיבה רדיקלית ומעשית – למעשה, כבר אז הייתה זו חשיבה עברית – חשיבה הרבה יותר מקומית, שלא הייתה מחוייבת לרעיון דתי (גם הרצל כתב שבמדינת היהודים לרבנים אמנם יש תפקיד של נכבדי הקהילה, אך זהו תפקיד סמלי בעיקרו, ואין הם מנהלים את הקהילה בפועל).

בהקשר להבדל בין הגישות של הזרמים החרדים השונים, אני כן יכול לציין את הבדל בין הזרם הליטאי לזה הספרדי, שבאופן כללי קרוב יותר אל הרעיון הלאומי, אבל, לפחות מהרושם שאני אישית קיבלתי, נראה שגם במקרה של ש"ס המטרה הסופית אינה אלא הקמת מדינת הלכה – מתוך חשיבה שרעיון כזה יזרז את ביאת המשיח. במבחן המעשה הם פחות קיצוניים ועוינים את מוסדות המדינה (וגם מהווים חלק ממנה), אך המטרה העומדת לנגד עיניהם היא הפיכת המדינה לחרדית.

כל עוד יהודים יאמינו ברעיון חסר-הבסיס הזה של גאולה (שבהסתכלות על כל דת אחרת ייראה לנו כהבטחת שווא שנועדה למשוך מאמינים), הם בעצמם לא יגאלו. הגאולה היא רעיון שמקל על אנשים לפטור עצמם מאחריות הדדית (ומבין השאר – משירות לאומי, צבאי או אזרחי), רעיון שאומר "לא נורא, אחר כך יהיה בסדר". הגאולה לעולם לא תתרחש, אחרית הימים לעולם לא יגיע – כולם מושגים שנועדו לנחם מסכנים ולמשוך פתיים אל תוך עולם בו המוות לעולם אינו ודאי, ושהקץ לעולם לא יקיץ (כי גם אחרי "סוף העולם" כפי שנכיר אותו, יש את "העולם הבא", רעיון שדוחה התמודדות עם הסופיות של רעיון המוות).

אבל בעצם, למה לנו לנבור כל כך עמוק כשהתשובה נמצאת לנו נגד העיניים ? הרבה פעמים כל מה שאנחנו צריכים זה להתבונן על הנושא עליו אנחנו מדברים. שירות לאומי. לאום ? האם לחרדי באמת אכפת מלאום ? החרדי עסוק בלהגדיר את עצמו רק לפי הדת שלו, הדת היהודית. את השירות שלו הוא עושה כלפי הדת היהודית. ולאיזה לאום הוא משתייך ? אולי זה בכלל לא בראש מעייניו ? כך, בעזרתם דבריהם ומעשיהם של פוסקי העדה החרדית והציבור שלהם, אנו יכולים להבין כי היהדות עבורם היא דת, וזהו המאפיין החשוב (אם לא הבלעדי) של המהות היהודית. ומה לנו נשאר, אם לא להבין כי הלאום שלנו אינו אלא עברי, עברי, עברי !

חולון, ט"ו באדר א', ה'תשע"א.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יונת הגאולה  On מרץ 21, 2011 at 22:46

    אני לא משוכנע שגאולה נתפסת על ידי ציבור המאמינים בתור משהו שמאפשר השתמטות ממצוות, ערכים או חובות.

    עם ההנחה שלך שחלק מחובות המדינה לא מקובלות בציבור החרדי כמו בציבור החילוני – מסכים.

    עם ההסדר הקיים שאתם תשרתו ותשלמו מיסים ואנחנו נלמד – לא מסכים.

    • shnizi  On מרץ 21, 2011 at 23:02

      "ציבור המאמינים" היא הגדרה מאוד רחבה, ובמיוחד בהקשר של הפוסט הזה – ההבדלים בין הציבור הספרדי שנתפס כ"מתון" לעומת הליטאי ה"שיעי" בעיניי.
      אני בהחלט משוכנע שקיים ציבור שכן פוטר את עצמו משירות מכיוון שהוא עסוק בהחשת הגאולה וביאת המשיח, ושזו מטרה הרבה יותר נעלה משירות צבאי/אזרחי לטובת עמך – כי גם אם אנחנו נמות ביד האויב האכזר, הגאולה והעולם הבא נתפסים עבורם כעובדה שאין לערער עליה, ועל כן העיסוק בה הוא בכל מקרה עדיף.

  • עמיתוס  On יוני 23, 2011 at 02:50

    אני מעריך את הדעה שלך הישירה אך לטעמי יש קצת דמגוגיה במשפטיך לגבי החרדים ורשמת גם דתיים, ולגבי הרב אלישיב, אתה הכללת הרבה, ושפטת, ולפי דעתי זו לא הדרך.
    ("לראיית פוסק כאלישיב, אדם המשרת במד"א, לא רק מסתכן בלהציל חיי אישה בסכנת חיים, אלא גם "מבזבז זמן" על לימוד תורה" משפטים כאלה ואחרים…)
    ברוב המקרים אני מסכים איתך שיש קבוצות גדולות של דמיונות למניהם אך זה לא האמת לפי דעתי בהשקפה חרדית אמיתית.
    היה קשה לי לשמוע את זה אז היה חשוב לי להגיב.
    לגבי האמרות שלך בסוף על העולם הבא אני חושב שזה לא "רעיון שדוחה התמודדות עם הסופיות של רעיון המוות" אלא משהו יותר עמוק שלפי הרמב"ם ופרופסור ליבוביץ אין עניין להאריך ולדרוש בו.
    אני מסכים וחייב לך תודה על זה שנתת לי את המושג שלאום זה עברי ויהדות זו דת.
    אני מצטער שלא כל כך הבנתי את כל הקטע האמצעי על יהודים ורבניים, פשוט אוליי זו העייפות, אבל אני אקרה בקרוב, אלה נראים לי נושאים מעניינים.
    בהערכה רבה
    עמית

    • א. ארגמן ניל"י  On יוני 23, 2011 at 18:42

      עמית היקר,
      אני חושב שדיי ברור שאת הדברים שאני אומר, אני אומר "מבחוץ" – אינני חרדי. גם לא הייתי חרדי. לכאורה, יש מכאן כדי להגיד "אל תדבר על מה שאינך מבין" – אבל בסך הכל, אני כותב את מה שאני מרגיש. גם אם אינני חסין מטעויות, המסקנות שאני מסיק מהתנהלותם של רבנים כאלישיב הן המסקנות שציינתי – גם לגבי השירות במד"א, וגם לגבי העולם הבא.
      הרמב"ם וליבוביץ', להבנתי, באו בגישה שאולי מעט שונה מזו של אלישיב – שכן לטענתם תפיסת האלוהות היא כה נשגבת ולא נתפסת בשכל האנושי – שאין לנו טעם לדוש בה (למעשה, על פי תפיסת ליבוביץ', כפי שהבנתי אותה, אין בכלל מקום לדון בנושא של "גמול ועונש", אנו פה פשוט כמכונות שתפקידן לקיים מצוות).

      אני עדיין חושב שהגאולה היא נושא מאוד בעייתי, שהביא עלינו (וימשיך להביא) הרבה מאוד צרות. הרעיון המשיחי נראה בעיניי כפנטזיה לאנשים שמעדיפים להתרפק על העתיד הלא-נראה לעין (או לחשוב שהוא כן נראה, במקרה היותר סהרורי) בו הכל יהיה טוב (הכל), ובפועל הוא גורם לאנשים לשכוח באיזה עולם הם חיים היום, ומהי אחריותם המוסרית, הערכית והחברית כלפי הוסבבים אותם (אחריות שלא מצטמצמת לקיום מצוות בלבד).

      • עמיתוס  On יוני 23, 2011 at 19:48

        זוהי דעתך,
        תודה רבה על ההתייחסות ועל התשובה 🙂

  • מיכאל  On אפריל 18, 2013 at 21:57

    רק הערה קטנטנה, במקום "הקם להרגך השקם להרגו" צריך להיות "הקם להרגך השכם להרגו"…

Trackbacks

  • […] סלידתי מן הגישה הגאולתית-משיחית הזו כבר יצא לי להתייחס בפוסט ישן יותר. גם בעתות מלחמה, או אירועים בטחוניים אחרים כפי שנכפים […]

  • […] שוב, יש הרבה חוצפה בכותרת הרשימה, וכך גם ברעיון שאני מנסה להעביר – קניוק רצה להעביר מסר ברור, אבל, לדעתי האישית, לא בהכרח בחר במאבק הנכון – והוא להכיר בכולנו כבני אותה תרבות, כבני אותו לאום, גם אם אנחנו בוחרים להתנתק מן הזהות הדתית. שוב, ברור שמדובר בעניין הצהרתי בלבד, אבל קניוק שרצה לוותר על זהותו היהודית, לכאורה (בלבד !) ויתר גם על זהותו הלאומית-תרבותית. ואולי בכלל לא אכפת לו ממנה, אבל אינני יכול שלא לתהות האם (במידה ואכן זה כך) חוסר האכפתיות הזה נובע ממיאוס כלפי אותו קיבעון דתי. להגדרה היהודית, כפי שכבר אמרתי, יש משקעים דתיים רבים מדיי. יש שהיו מעדיפים שההגדרה הלאומית תהיה "ישראלי", ולא יהודי, אולם לדעתי ההגדרה הנכונה יותר, מבחינה תרבותית, היסטורית, לשונית – היא "עברי". ההבחנה הזו, בין הזהות הדתית היהודית לבין הזהות התרבותית העברית, קיימת גם היום בצורה אינטואיטיבית. התרבות החילונית שלנו אינה "תרבות ישראלית" כמו שהיא "תרבות עברית" – אנחנו מדברים על שירה עברית, על ספר עברי, על שפה עברית. ולכל אלה לא מתלווה שאלה של האל שבו אתה מאמין, של חובת ההוכחה שסבתא שלך מרוסיה היתה יהודיה, ושל דעתו של ח"כ ישראל איכלר מיהדות התורה (תנועה שזיקתה אל הציונות גם ככה כמעט ולא קיימת). […]

  • […] בצורה אחת ומתי בצורה אחרת), וזהו גם הסבר גאולתי מאוד, ואני שולל גאולה מכל-וכל (ובעיניי, בכלל, בית-המקדש השלישי לא יוקם מכיוון שהתהליך […]

  • […] הסיבה שליצמן אינו שר הבריאות אלא סגן שר הבריאות היא אותה סיבה (לדעתי) שציבור חרדי שלם (כמעט כולו) לא משרת בצב…- גלות רוחנית, גלות אשר תסתיים להשקפת אותו ציבור רק עם […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: