האוטואנטישמי – קווים לדמותו (או: מהי אוטואנטישמיות ?)

בילדותי, אבי נהג לומר לי ש"להתרגז זה להעניש את עצמך על טיפשותו של האחר". השנים חלפו להם, אך האימרה הזו עודנה מהדהדת לי בראש, ופעמים רבות מונעת ממני להתרגז למשמע דברי-הבל של אנשים כאלו ואחרים. ובכלל, כיום אני נוטה לחשוב שטיפשות היא מושג מאוד חמקמק – מי אני שאקבע אמות-מידה עבור אינטלגנציה של האחר ? חלק מהדברים שמרגיזים אותי נאמרים מפי אנשים שעושים רושם כאנשים דיי משכילים, אנשים שדעותיהם מוצקות והן מנוסחות בצורה דיי יסודית.

ועדיין, חרף האנטגוניזם והרוגז שלעתים עולים בקִרְבי, אינני חדל מלהחשף לדעות שבעיניי מייצגות תפיסה מעוותת, בעלת שורשים של שנאה ורוע, כפי שמועלות בבלוגים נבחרים כמו ארץ האמורי, או בכתבותיה של מרב מיכאלי, למשל. למה ? אני מניח שמדובר בתמהיל לא ברור של יצר מזוכיסטי, סקרנות וגם, בכל זאת, רצון להחשף לדעות שונות, מנוגדות.

ומדוע דיברתי על רוע ? האם בשל המאבק לזכויות-אדם ? זכויות-נשים ? זכויות מהגרי-העבודה וילדיהם ? ואולי בעיקר, בהקשר של ימינו ושל הרשימה הזו –המאבק בכיבוש וזכויות העם-הפלסטינאי ? התשובה לכך היא שלילית. אינני מוצא בכך שום רוע. אני מוכן לרגע להיות נאיבי, ונותן את הקרדיט באופן גורף (אף-על-פי שהכללות הן דבר רע, ובטח אינן קולעות במאת האחוזים) וטוען כי כוונותיהם הראשוניות של כל הארגונים וכל הפעילים הינן טובות וטהורות. וגם אם אינני מסכים, או מתחבר באופן רגשי עם כל המאבקים, וכל הדעות השונות, אינני מוצא פסול בסימפתיה, הזדהות וסולידריות של אנשים כלפי האחר, או כלפי עצמם במאבק להכרתם וזכויותיהם.

אז מדוע דיברתי על רוע, בכל זאת ? מכיוון שלדעתי, המטרה הטהורה, לכאורה, מתערבבת לה במטרות פחות טהורות ונאורות (שיוויון זכויות לנשים על ידי גריעת זכויות לגברים, למשל). הדבר בא לידי ביטוי בצורה שלי אישית הכי מפריע בכל הנוגע לדיון הפוליטי-מדיני, בכל הקשור לסוגיית הציונות, מדינת ישראל, מדינת פלסטין (שאני בכלל תומך בהקמתה, אם לרגע מדבריי הסקתם אחרת) והכיבוש. ביקורת, משני הצדדים, היא לדעתי מעין "שמן-גְּרִיז" לגלגליה של כל מערכת-דמוקרטיה תקינה, ומאפשרת גיוון בחשיבה ובהתווית הדרך. אולם מה שלי מציק בביקורת הפוסט/אנטי-ציונית היא השנאה, השלילה המוחלטת, ההצגה החד-צדדית המגמתית של העובדות והאירועים, וכמובן – הפרשנות להם.

אינני מדבר על ההסתה והשנאה המגיעה מבחוץ – השנאה הזו נובעת מבפנים. יצא לי לשמוע ולהתקל באנשי-ימין שכינוי את האיבה הזו של השמאל-הרדיקאלי כלפי הציונות כאנטישמיות, או נאציזם, אך אינני מתחבר בכלל להגדרות מסוג זה, ואף סולד מהם. לדעתי השוואת אנשי שמאל קיצוני לנאציזם לא שונה מביטוי ה"יודונאצים" של ישעיהו ליבוביץ' (אבי האוטואנטישמיות ?) – בשני המקרים מדובר בהתבטאות ברמתה הנמוכה ביותר, הגועלית ביותר.  הנאצים היו קבוצה מאוד מסויימת ומאוד מוגדרת בהיסטוריה האנושית, וההכללה של כל קבוצה עם דעות "חשוכות" היא משחק דמגוגי זול ורע (כך גם, כפי שאמרתי בעבר, גם כלפי הפאשיסטים). ברם, קשה לי שלא למצוא במגמתיות של השמאל הקיצוני זכר למאפיינים גזעניים כלשהם – שכן הרוע בציונות מוצג כמושרש, מעין חטא קדמון. כך, הסלידה הזו של השמאל הקיצוני מפני הזהות הציונית, היהודית-העצמאית, הפכה למה לדעתי נופל על ההגדרה של אוטואנטישמיות.

האם כל אמירה כנגד הציונות היא אמירה אנטישמית ? לא. בהיבט רחב יותר, טענתי היא שהציונות אינה צריכה להיות יהודית, כי אם עברית (ובכך מנותקת ממכנה משותף דתי ומחוברת באמצעות מכנה משותף תרבותי-היסטורי) – אולם, בהנתן המצב הקיים, בעוד שהציונות הינה מפעל יהודי, היהדות אינה מפעל ציוני. ביקורת כלפי מדינת ישראל וכלפי הציונות אינה בהכרח אנטישמית, והיא בהחלט יכולה להיות עניינית ומועילה כלפי העם והממשל. אבל אני נוטה להבחין בין ביקורת שכזו, לבין ביקורת המציגה תמונה שחורה משחור, באופן עקבי, נטוף שנאה, ושמצדיקה (ולמרבה הצער, אף שמחה לאיד ומעודדת) אלימות כלפי כוחותינו (זה עדיין "אנחנו", לא ?). לעתים מדובר במגמתיות כה מוגזמת, עד כדי גיחוך – כמו הרשומה "החיים בקולוניה מצרית" שפורסמה בארץ האמורי לרגל חג הפסח בידי עפרי אילני (שסיפר בהזדמנות אחרת על חוויה מעצבת בחייו – השירות הצבאי, בו לא הגיע אל התפקיד הנחשק בביטאון חיל-האויר, לדעתו על רקע גזעני), ושהציגה עדויות ארכיאולוגיות (היי, אני אוהב ארכיאולוגיה !) המעידות על השלטון המצרי בארץ כנען (גם אני מכיר אותן), ושקרא לחידש השלטון הזה (?!?!?!?!). בפוסט הכנעני-לכאורה (כפי שנתקלתי בהגדרתו) הזה מתומצתת, לדעתי, מהות השנאה כלפי הציונות – שנאה שמסמאת את ההיגיון של האנטי-ציונים בעצמם, אלו שמגחכים על טיעון ה"אנחנו היינו פה קודם" של הציונות, אך מעודד שלטון מצרי מאותה סיבה בדיוק. מגמה זו, של מתן פרשנות היסטורית חדשה, על-פי חשיפת עובדות חדשות (או כאלו לא כל-כך חדשות), היא אחד מהכלים של הפוסט/אנטי-ציונות לערער על המיתוסים הקיימים שמקשרים בין העם לבין הארץ, וגם לבין הציונות. כך, למשל, מרד בר-כוכבא מעולם לא נראה כה תבוסתני*** כמו בבלוג של ד"ר אורי אמיתי. אינני אף יודע מה היו כוונותיו של ד"ר אמיתי, שמגדיר עצמו בתגובה לאחת התגובות כציוני, ויתכן שכל אשר חפץ בלבו היה להאיר מיתוס יהודי-עממי באור חדש, מבוסס ומדעי יותר, אך קל להביט בתגובות לפוסט כדי לראות את הזלת-הריר של אלו אשר כיניתי "אוטואנטישמים" לנוכח ערעורו של עוד מיתוס יהודי-גבורתי (ועל-כן גם מקושר לציונות, כמובן).

*** התייחסות שלאחר הפרסום : ד"ר אורי אמיתי, בתגובתו לרשימה, ציין כי הוא מגדיר עצמו כציוני, ועמל בדרכי על חיזוקה של הישות הציונית כפי שאני מבין אותה – מדינה בה יוכל העם היהודי לשוב ולהיות עם ישׂראל, ושבה תוכל התרבות העברית לפרוח ולשׂגשׂג. בהקשר לטענה על התבוסתנות שבהצגת המרד, הוא תיקן אותי ואמר : "בשטח, לנוכח מאות ואלפי כפרים ועיירות עשנים וחרבים, לנוכח רבבות גופות מוטלות נרקבות ואין קובר (בצו רומי, אגב), לנוכח שוקי העבדים המוצפים יהודיות ויהודים, לנוכח ארץ יהודה הריקה מהן/ם – לנוכח כל אלה נראתה התבוסה בזמן אמת קשה הרבה יותר מאשר בטור שלי, המרוחק והאוורירי."
*** ועוד התייחסות שלאחר הפרסום: עפרי אילני הסב את תשומת ליבי לכך שבכל הנוגע לרשימה המדברת על שירותו הצבאי, לא נאמר כי הוא לא התקבל לביטאון חיל האויר בגלל עניין גזעני כזה או אחר. ואכן ברשימתו, נושא האשכנזים/מזרחים מועלה בכל הנוגע לשירות הסדיר שלו בבסיס הנ"מ בו הוצב, ועל-כן חשוב לי לחדד כי דבריי כאילו אי-הגעתו לביטאון חיל-האויר נבעו מסיבות גזעניות אינם מדוייקים, וה"גזענות" נוגעת יותר למהלך שירותו בבינת"מ. ה"השלכה" של אי-השיבוץ לביטאון חיל האויר נבעה מפרשנות של הקשר הדברים, אולם מעולם לא טענתי שאינני חסין מפני טעויות.

האירוניה היא, כמובן, שבעוד שהשמאל הקיצוני מחפש לערער מיתוסים ונרטיבים ציוניים קיימים, הוא אינו מוכן לסגת ולו במילימטר מן הנרטיב והמיתוסים הפלסטינאים. כך, למשל, כל קשר בין חאג' אמין אל-חוסייני להיטלר אינו רלוונטי. סירובם של ההנהגה הפלסטינאית ושל מנהיגי מדינות ערב לתוכנית החלוקה ולהקמתה של מדינת ישראל לא קשור בכלל למצב היום (כאילו לא מדובר ברצף אירועים השזור מאז ועד היום), ובכלל, גילויי אכזריות, איבה ועוינות מודחקים ומושקטים. למה ? אולי, כדבריהם, איננו צריכים לחפש אשמים, ואיננו צריכים להשיב אש באש. ואולי, ורק אולי – כי זה מפריע למגמת הדמוניזציה והדה-לגיטימציה של האוטואנטישמים.

אל תביני אותי לרגע לא נכון. לרגע לא טענתי, וגם לעולם לא אטען, כי אסור על אנשים להביע ביקורת, או שצריך להיות מופעל מנגנון כלשהו של צנזורה חיצונית (ואף לא פנימית). מתוקף היותנו אנשים שונים, אנו מאמינים בערכים שונים, ועלינו להאבק עבור הזכויות שנראה לנו שנגזלו מאיתנו (או מהאחר, זה שממנו באמת אכפת לנו). גם במהלך הקריאה ברשימה זו לא תמצאו אפילו פעם אחת קריאה להשתקת מביעי-דיעה כזו או אחרת. מטרתי היחידה היא להצביע על קבוצה מסויימת, להביע את דעתי עליה (גם לי מותר, לא ?) ולתת לאנשים קצת חומר למחשבה. ספק רב בליבי אם מרבית אותם אנשים העונים להגדרת ה"אוטואנטישמי" כפי שאני מכנהּ יטרחו לקרוא את הרשימה הזו עד הסוף, אך אולי אלו שנתקלים בדעות כאלו ומעולם לא מצאו תיאור מתאים, או דרך התייחסות מתאימה לאותן דעות, יקבלו מן הפוסט הזה כיוון נוסף למחשבה.

בניגוד להגדרה הרווחת של "יהודי ששונא את עצמו" (Self-hating Jew), כשאני מדבר על אוטואנטישמיות אינני מתכוון לשנאה-עצמית אמיתית על רקע גזע, כפי שבאה לידי ביטוי אצל אוטו ויינינגר, למשל, שבראשית המאה ה-20 חיבר את "מין ואופי", חיבור שבו באות לידי ביטוי יחסו ליהודים ולנשים כחסרי מוסר ויכולת לגדולה, ובסופו של דבר התאבד (שכן, אף-על-פי שהתנצר, לא יכול היה להתחמק ממוצאו היהודי). עבורי, האוטואנטישמי מלכתחילה אינו באמת גזען ושונא יהודים. האוטואנטישמיות היא תוצר של שנאה כלפי מוטיבים ציוניים, המניעים את האוטואנטישמי להגיע אל מחוזות של שנאה כלפי העם עצמו, ושלילת כל זכות ריבונית של היהודים בארץ-ישראל, בהשתמשו כמעט בכל דרך אפשרית – גם כאלו שבהתבוננות כלפי גורמים חוץ-יהודיים בהחלט היו יכולים להתפרש כשנאת-יהודים. סלידה זו בהחלט מופנית גם כלפי כל מוטיב ביהדות המתאר גבורה (כי גבורה היא כמובן, פאשיזם) וזיקה לארץ (כי זיקה זו, על-פי ראייתם, מעודדת יהודים להרגיש זכאים לגרש פלסטינאים מבתיהם). בנקודת השקה זו, בה הציונות כמוסד, והיהדות, בין אם כדת ובין אם כזהות לאומית, מתערבבים להם, והעוינות של השמאל-הרדיקלי מתנגחת כלפי הזהות שלנו, של כולנו.

אז מה בכל זאת מאפיין את האוטואנטישמי, על-פי ראייתי ? רשימה זו, כמובן, איננה מחייבת, ואיננה בהכרח המכנה המשותף המדוייק בין כל מי שאותם אני עשוי להגדיר כאוטואנטישמים. מלכתחילה, הגבול בין שמאל-רדיקלי לאוטואנטישמיות הוא לא בהכרח כזה ברור. עבורי אלו הנקודות העיקריות הסובבות את אותה תופעה :

  • אפס ממלכתיות – עם האוטואנטישמי אין בכלל על מה לדבר בכל הנוגע למושגים בדיוניים, לראייתו, כמו פטריוטיות. אולם, האוטואנטישמי לא עוצר בזה, ורואה בכל חינוך ממלכתי כרע, שקרי, מגמתי (והרי הוא איננו מגמתי בכלל). מלמדים את ילדינו על טרומפלדור ? על מרד בר-כוכבא ? תנ"ך ? לא רק שזה שקר – זוהי גם שטיפת-מוח, הכנת הדור הבא של הפאשיסטים והמתאבדים. כך השמאל הקיצוני רואה את המגמתיות של מערכת החינוך – הוא איננו מוכן לקבל את התפיסה שחינוך ממלכתי מלכתחילה בנוי גם על רעיונות ציוניים (והרי זוהי הממלכתיות שלנו), כפי שחינוך אמריקאי, בריטי, צרפתי או, אפילו, פלסטינאי – מכיל אלמנטים ממלכתיים על פי המיקום. הוא יציג את החינוך הממלכתי, בארץ, כמו גם אירועים ממלכתיים אחרים (יום השואה, יום הזכרון, יום העצמאות) כאירועים שלא היו מביישים את "אוקיאניה" מ 1984 של ג'ורג' אורוול.
  • אפס סובלנות – האוטואנטישמי לא באמת מסוגל לשמוע דעות מנוגדות – הן יעוררו בו תגובות קשות של אכזבה, כעס ורצון עז להתנצח ולהטיף מוסר. העדר סובלנות מלווה, כידוע, בתוקפנות, ואכן לא פעם ניתקל באופי דברים לוחמני ותוקפני כשמובעת דעה שלא לרוחו של האוטואנטישמי. באופן אולי לא-מפתיע, שמתי לב שחוסר הסובלנות הופך לקיצוני יותר בתגובות לרשימות והכתבות. בעוד שרוב הבלוגרים משתדלים לשמור את האנטי שלהם בצורה מתורבתת בעת כתיבת הפוסטים, הרי שהטוקבקיסטים בהחלט נסחפים הלאה אל מחוזות השנאה – בין אם בעידוד הכותב או בהתנצחות מלאת ארס והתנשאות כלפי מביעי דעה נגדית.
  • אפס אדישות (כלפי מה שאכפת לו) – האוטואנטישמי לא מסוגל להיות אדיש כלפי נושא מצוקת הפלסטינאים (לרגע אינני טוען כי הם אינם במצוקה, אגב – אני פשוט טוען שגם אנחנו במצוקה, כמו גם שיטענו השמאל הקיצוני – ההבדל הוא שאני טוען שהאשמה רובצת על הצד הפלסטינאי לא פחות מאשר עלינו). האירוניה, אגב, מתבטאת בכך שעמים רבים בכל העולם נמצאים במצוקה קשה יותר, אך כפי שאומר המשפט – "רחוק מהעין, רחוק מהלב". הטיעון השמאלני-קיצוני להעלאת מצוקתם של הטיבטים, הוא שהצרה של הפלסטינאים נמצאת "בדלת האחורית" שלנו. ואמנם, זה נכון – אך שוב, מלכתחילה הצרה שלהם, לדעתי, היא גם הצרה שלנו – ההבדל הוא באחריות לעניין.
  • אפס הומור-עצמי – ניסיתם פעם לספר לפמיניסטית בדיחה שובניסטית ? כך הדבר בכל הנוגע לאוטואנטישמים ובדיחות הנוגעות לפלסטינים. הרצינות הכפוייה הזו, כמובן, נוגעת אך ורק לתחום הזה – ובששון ובשמחה יצחקו על נשים (אלא אם מדובר באוטואנטישמית-פמיניסטית), נכים, חולים-סופניים, חללי-צה"ל, וכמובן – על השואה. נראה כאילו, בדומה לדוגמה של הילדים אשר מסוגלים להתייסר בעקבות נזיפה עד הרגע הרעיון בו בת-צחוק תתגנב לפניו של ההורה, מפחד האוטואנטישמי לגלות סימני קלות-דעת שמא דעותיו יתפסו כלא-רציניים מספיק.
  • אחריות בלעדית ואינסופית – האחריות למצוקה ולסבל, לא רק של הפלסטינאים, כי אם גם שלנו, ובכל תחומי החיים – היא של המדינה, של הציונות – שלנו. לכשיוצג לפניו נושא האחריות הפלסטינאית, יטען כי אינו מחפש אשמים, וכי מלכתחילה איננו מחפש לרדת לרמה כזו של דיון (או, לחליפין, שאינו מתכוון להשוות בין נאורות לבין טרור). ואולם, האוטואנטישמי אכן לא מחפש אשמים, הוא כבר מצא אותם – בדמותנו אנו.
  • תחושת צדק בלעדית ואינסופית – השמאל הקיצוני (וזוהי, האמת, מחלה של קבוצות אידאליסטיות רבות מכל רחבי הקשת הפוליטית, ואולי, רק אולי, גם אני חוטא בה קמעה ?) משוכנעים כי הם טובים יותר, וכי דרכם היא הדרך הטובה והצודקת היחידה. בהקשר הזה, הפלסטינאים, שבמאבקם הם תומכים, צודקים באופן מוחלט כפי שהם חסרי-ישע באופן מוחלט. האשמה הבלעדית, שמקורה, לראייתם, ברוע ובצרות-אופקים, רובצת על "השאר" (מה"שמאל המתון" וימינה).
  • דיכוטומי – לראיית האוטואנטישמי הטיפוסי, כל דבר הנוגע למדינת ישראל – החינוך, הביטחון, התחבורה, התיירות, החקלאות – הכל רע. כל דבר שמזוהה עם ציונות נצבע בצבעים של שחור. האלמנטים הקשורים למושא מאבקו, הם כמובן, טהורים ואצילים. האוטואנטישמי ימנע מלהתבטא בדרך שונה – כאילו נגרע ממנו הרציונל האומר שבכל דבר יש היבטים טובים ושליליים. עבורו, הכוונה הציונית, וכל הנוגע לה, הינה רעה מלכתחילה, וזו הפלסטינאית הינה טובה.
  • מנפץ המיתוסים – האוטואנטישמי לא מתחבר אל מיתוסים. ציוניים, כמובן. אך גם זה לא נכון בדיוק – מעבר לעובדה שמדובר בשלילת כל מיתוס שמשלב יהדות וכוחנות, או יהדות וריבונות על הארץ, מדובר על יצירת נרטיב ומיתוס חדש, אנטי-ציוני. זוהי מגמתם של ה"היסטוריונים החדשים" כדוגמת בני מוריס ותום שגב, שבספריהם (אתן כדוגמה רק את 1967 – והארץ שינתה את פניה של תום שגב) רחבי היריעה, המביאים ציטוטים מיומנים, פרוטוקולים ומכתבים שכל תכליתם ליצור תמונת-נוף חדשה לכל הסיפור הציוני. אולם, מעשיהם לא שונים מאלו של קודמיהם – גם תום שגב ובני מוריס הם בני אדם, ועשויים לטעות. גם המקורות עליהם הם מסתמכים עשויים להיות שגויים, או מוגזמים. זוהי נטייתם של בני-אדם, ועל-כן גם אל ה"מיתוס" האנטי-ציוני (או יותר נכון – האוטואנטישמי) שהם יוצרים ניתן, ולדעתי אף רצוי – להתייחס בספקנות. למען הסר ספק וגילוי נאות, אינני מוצא כל רע במחקר מעמיק שמנפה את האמת על הבדיה בכל הנוגע למיתוסים עממיים (כך, למשל, גם אני עושה כשאני מדבר על המקורות האליליים של היהדות). אולם כל מגמת ניפוץ המיתוסים חותרת להסקת מסקנות השוללת את קיומינו בארץ, מבלי להבין שמלכתחילה מיתוסים, גם אם מדובר בסיפורים מכוננים בני פחות ממאה שנה (סיפורי גבורה ממלחמות כאלו ואחרות), אינם בהכרח מדוייקים במאת האחוזים, ושההשלכה של "חשיפת המציאות" עליהם היא שולית. כך, למשל, גם אם נגלה עובדות חדשות ומסעירות לגבי השהות של עם ישראל במצרים, זה לא ישנה במיל את הסיפור כפי שמתבטא בחג הפסח. האוטואנטישמי ילעג למיתוסים ציוניים, אך יתמוך ויחזק את המיתוסים הפלסטינאים, וישלול מכל וכל נסיונות להאיר את אותם מיתוסים באור שונה, שלילי.
  • בעל מוסר-כפול – פעמים רבות מספיק לקחת את הבעיות של הפלסטינאים, ולנסות להציגם בהקשר היהודי בכדי לראות כיצד האוטואנטישמי נוהג במוסר-כפול, שהרי מה שלא בסדר בנו, הוא בגדר הסביר בקשר לפלסטינאי. כך, למשל, ניתן לשמוע רבות את הסלידה של השמאל-הרדיקלי מקיבעונם של המתנחלים בכל הקשור לנושא "האדמה", והעדפתו על פני "החיים". לעומת זאת, כשמוצג אותו עניין בהקשר הפלסטינאי, אין שום סלידה או רתיעה, אלא הבנה גמורה. דו-פרצופיות כזו מתבטאת גם בנושאים הקשורים במאבק לעצמאות ולהכרה לאומית (אנטי-ציונים רבים יכירו במדינה פלסטינאית, אך גם בהיותה קיימת לא יכירו במדינה יהודית-ציונית).

יש לי לא מעט חברים אותם אני מגדיר כ"אוטואנטישמים". אינני חושב שהם אנשים רעים – אני אף לא חושב שכוונותיהם בהכרח רעות – אבל אני כן נוטה לחשוב (ולא פעם יוצא לי גם להגיד להם את זה) שהדרך שבה הם מפרשים את הדברים, והדרך שבה הם בוחרים להציג אותה, והאנטי שלהם כלפי החברה שבה הם חיים (ושהם משתייכים אליה) היא בהחלט שנאה עצמית – לא ברמה האישית, אלא ברמה הקבוצתית. נראה שמבלי לשים לב, אותם אנשי שמאל-קיצוני עברו מתמיכה ב"אחר" לשנאת ה"אני", ואופי דבריהם בהחלט לא פעם מעורר בי תהיות – מה היה נאמר לו דברים אלה היו נאמרים בידי אדם זר, באופן כה מגמתי ? באיזה שלב היינו בוחנים אותו כאנטישמי ? וכן, גם הביטוי הזה זוכה לזילות ושימוש-יתר בידי הרטוריקנים מן הימין, אך בכל זאת הוא קיים, ויש מאחוריו משמעות אמיתית והיסטורית, והכי חשוב – אנטישמים "אמיתיים" קיימים גם היום. האוטואנטישמי אינו באמת גזען ושונא את העם היהודי – הוא פשוט נוהג כאחד כזה, סביר להניח מבלי ששם לב, בטעות, כפועל יוצא של מאבקו.

חולון, י"ח באייר ה'תשע"א.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ד"ר אוֹרי אמיתי  On מאי 22, 2011 at 11:13

    טור ארוך ודברים רבים נאמרו בו, ועם רוח הדברים הכללית אני מסכים (הפתעה?). אכן, יש ויש בשׂמאל הקיצוני גורמים הנראים כנגועים בשׂנאה עצמית ובנרקיסיזם חסר-תקנה.
    הבאת אותי בחברה שאינני חש בנוח בה, ולכן אסביר את כוונת הטור שלי המקושר:

    אין בעיא ללמד את תולדות עמנו. נהפוך הוא – חיוני לעשׂות כן, כשם שחיוני עבור כל עם או אומה להכיר את עברה. אלא שללמד את הטף שמרד בר-כוכבא הסתיים בנצחון כביר על הרומאים – הרי זה שקר גמור ומוחלט! (נרטיב, בעברית קלוקלת).
    כתבת שמרד בר-כוכבא מעולם לא נראה תבוסתני כמו בטור שכתבתי. אני חולק עליך. בשטח, לנוכח מאות ואלפי כפרים ועיירות עשנים וחרבים, לנוכח רבבות גופות מוטלות נרקבות ואין קובר (בצו רומי, אגב), לנוכח שוקי העבדים המוצפים יהודיות ויהודים, לנוכח ארץ יהודה הריקה מהן/ם – לנוכח כל אלה נראתה התבוסה בזמן אמת קשה הרבה יותר מאשר בטור שלי, המרוחק והאוורירי.

    אכן, אני רואה עצמי כציוני (עד שימצא מונח טוב וקולע יותר), ועמל בדרכי על חיזוקה של הישות הציונית כפי שאני מבין אותה – מדינה בה יוכל העם היהודי לשוב ולהיות עם ישׂראל, ושבה תוכל התרבות העברית לפרוח ולשׂגשׂג.
    אחד האיוּמים הגדולים על הישות הציונית, להבנתי, הוא הדחף המשיחי-מיליטנטי, לפיו אין כל צורך להתחשב במערכות היחסים הרגילות בין אומות העולם, שכן לנו עומד הקב"ה הכי גדול. מבחינה היסטורית, הולדתו של דחף זה ב-300 השנים שבין יהודה המקבי לבין בר-כוזיבא – בין חנוכה לל"ג בעומר.
    חכמי ישׂראל שלאחר החרבן הבינו היטב את עומק הקטסטרופא, והשתדלו לטשטש את העקבות. מערכת החינוך הציונית העלתה על נס את הנס, ומטשטשת את תוצאותיו הרות האסון. זה מתכון מובטח לאסון חדש, ושיבת ציון שלישית לא תהיה. אני מנסה לעמוד בפרץ; לא בהצלחה מרובה, לצערי.

    • א. ארגמן ניל"י  On מאי 22, 2011 at 12:20

      היי,
      תודה רבה על התגובה מאירת העיניים שלך !

      אני מצטער אם דבריי וההקשר של הדברים שבהם שמתי את דבריך שלך גרמו לך להרגשת אי-נוחות, אני כן חושב שהתגובה שלך בהחלט מציגה את דברייך באור הנכון, וכפי שאמרתי – "ויתכן שכל אשר חפץ בלבו היה להאיר מיתוס יהודי-עממי באור חדש, מבוסס ומדעי יותר", ושאין בזה כל פסול (יציקת המשמעות לפירוש, כפי שבאה לידי ביטוי בתגובות בכתבה שלך, הייתה שיקול במה שגרם לי להתייחס אל הרשימה הזו שלך).

      אני אכן מסכים עם דעותיך לגבי הדחף המשיחי-מיליטנטי. על האלמנט המשיחי-גאולתי וההיבטים השליליים שלו יצא לי לכתוב ברשימה אחרת, זו : https://shnizi.wordpress.com/2011/02/19/zahalmad/

      אסיים במה שהתחלתי – תודה רבה על תגובתך 🙂

      • ד"ר אוֹרי אמיתי  On מאי 22, 2011 at 16:43

        א.ארגמן –

        ראשית, רוב תודות על התיקון! קישרתי לטורך בספרצוף, וגם שם ציינתי שהיחס שלך אלי היה הוגן מאד. אני שׂמח לראות שאששת את דברי מאז הבוקר.

        שנית, עברתי בזריזות על הטור שקישרת אליו בתגובה. אני שותף לרצון לראות שירות לאומי אזרחי (ואף רואה בו חלופה הולמת ושוות-ערך לשירות הצבאי). מאידך, החשש שהבעתי בטור על בר-כוכבא אינו מהמשיחיות החרדית, אלא דוקא מזו של מי שקבלו את קיומה של מדינת ישׂראל כאתחלתא דגאולה.

        אני חושש מאד מאותם חלקים בעמנו, המאמינים באמונה שלמה במלחמת אחרית-ימים גדולה בסגנון דניאל פרק ב, וחמושים עד שיניהם בנשק שהמדינה עצמה מספקת להם (ועוד מה שהצליחו להשׂיג מהצד). לא בכדי, אותו ציבור ממש מקיים קשרי רעות עם קהילות נוצריות אוונגליסטיות בארה"ב, שחבריהן מייחלים לאותה אחרית-ימים ממש (שאחריה נתנצר כמובן כולנו. כלומר, מתי-מעט מאתנו שישארו בחיים).

        הקשר לבר-כוכבא הוא זה: בוגרי מערכת החינוך העברית מקבלים כמובן מאליו שלוחמה בחסות האל ומשיחו מביאה לנצחון מובטח. מי שגדל על נרטיב זה, חזקה עליו שינסה לחזור עליו, ולפחות לא יבין את הסכנה הנשקפת ממנו.
        לשם כך כתבתי את הטור ולשם כך אני מנהל את הדיון.

        שלישית – מוצאת חן בעיני הרוח העברית הנושבת מבין שורותיך, על אף שלכאורה אנו נמצאים במחנות פוליטיים מנוגדים. זהות ישׂראלית-עברית, שתחליף את הזהות היהודית, היא הדרך היחידה שלנו לקיים כאן חיים טובים יותר ולהגשים את השלום שחזו הנביאים.

  • גיא  On מאי 22, 2011 at 12:35

    מהטור הארוך הזה יש מספר דברים שאני רואה: א. הדבר העיקרי שמציק לך הוא ההתייחסות למיתוסים והניסיון לשברם. בעניין זה יש משפט שמתאר את דרך מחשבתך:"אל תבלבל לי את התאוריה עם עובדות". חצי ממה שאתה מגדיר אוטואנטישמיות היא ניפוץ מיתוסים שצמחו/נבדו/הועדרו על ידי הציונות בראשית דרכה. בתור ציוני, אני מעדיף את המידע שלי בדוק ולא מפוברק. אני מאמין שהציונות מספיק חזקה בכדי להתמודד עם העובדה שמרד בר-כוכבא נסתיים בכישלון חרוץ. אני חושב שאוטואנטישמיות צריכה להיות מוגדרת כחוסר אמונה בכוחה של הציונות להתמודד עם המציאות…
    אז מי אוטואנטישמי: ד"ר אורי אמיתי שמביא את העובדות לתוצאות מרד בר-כוכבא (שאני בתור הדיוט, נתקלתי בהן נראשונה) או אתה שאינך מסוגל להתמודד עם העובדות הללו כי הן פוגעות בזיקפה הלאומית?
    ב. בנוגע לממלכתיות: בתור סוציולוג אני רוצה להפנות אותך למותה של הממלכתיות שהוצאה להורג (באופן סופי, אם כי מצבה היה בכי רע כבר קודם) על ידי ממשלות הימין. אי אפשר לפרק את המדינה, למכור את נכסיה למקורבים (אפילו לא לכל המרבה במחיר…) ועוד לדרוש מהעם הנותר בציון להצדיע לאודים העשנים של מה שהייתה פעם מדינת ישראל- וכל זה רק בגלל שצריך להיות ממלכתי.
    ג. אין ספק שקרבות המאסף של המודרניות הם מכוערים. לצערי נראה כי אינך שם לב כי מצד אחד אתה חוטא כמעט בכל בחטאים שבהם אתה מאשים את האוטואנטישמיים. מצד שני אתה מתקשה להתמודד עם העובדה שהעולם השתנה/משתנה, ולא ניתן יותר להשתין על עם ישראל ולהגיד לו שזה גשם. האמת היא יותר מורכבת מאשר לומר הם טועים אנחנו צודקים, לכן צריך להאיר גם את העובדות ולא רק את הנרטיבים של הימין, של השמאל או של הפלסטינים. ועד שלא יבינו את זה הפלסטינאים, הימין הקיקיוני והשמאל הקיצוני לא יהיה פה לא שלום ולסגולה.

    • א. ארגמן ניל"י  On מאי 22, 2011 at 13:50

      היי גיא,
      עיקר ההתייחסות שלי לאוטואנטישמיות, לדעתי, נוגעת לקיבעון האנטי שמוביל אנשים לכדי שנאה, גם אם למראית עין.
      ההגדרה שלך לאוטואנטישמיות ("חוסר אמונה בכוחה של הציונות להתמודד עם המציאות") מעניינת, יש בה לפי דעתי הרבה אמת, אך היא נעדרת כל עניין של הארס והתוקפנות (שמגיעה ממקום דיי צתדקני) של האנטי-ציונות בימינו.

      ניפוץ המיתוסים אינו העיקר, ובטח שאינו מהות התופעה, אלא עוד צורה בה התופעה מתרחשת – זהו עוד כלי בו הם משתמשים.

      כפי שהגבתי לד"ר אורי אמיתי, התייחסתי אל מאמר שהוא הביא, ואמרתי : "אינני מוצא כל רע במחקר מעמיק שמנפה את האמת על הבדיה בכל הנוגע למיתוסים עממיים… אולם כל מגמת ניפוץ המיתוסים חותרת להסקת מסקנות השוללת את קיומינו בארץ, מבלי להבין שמלכתחילה מיתוסים, גם אם מדובר בסיפורים מכוננים בני פחות ממאה שנה… אינם בהכרח מדוייקים במאת האחוזים, ושההשלכה של "חשיפת המציאות" עליהם היא שולית."
      אני באמת מתכוון לכך. אני באמת מאמין שהעמקת חקר ומציאת עובדות היא טובה ומסייעת לנו להכיר את עצמנו יותר טוב – גם להתמודד עם היבטים רעים בעבר שלנו – אבל שים לב שהתייחסתי, ביחד עם הנושא הזה, אל היבטים שליליים אחרים – כמו החד-צדדיות שבעניין (רק אנחנו רעים ?)

      בקשר להוצאתה להורג של הממלכתיות על ידי ממשלות הימין – אני מסוגל להבין למה אני נתפס כתומך בימין, אבל אינני רואה עצמי כ"ליכודניק" בהשקפתי.
      ממשלות הימין עשו טעויות רבות בתחומים רבים, ואני, אגב, בניגוד לאחרים נוטה להתבונן גם על שגיאותיו של מנחם בגין (בעוד שאחרים נוטים לו חסד באופן אוטומטי), אבל בהקשר של ה"מיתוסים" עליהם אנחנו מדברים, אתה צודק שהם גם ניסו לנפץ הרבה מיתוסים וסמלים שזוהו עם המפלגות השמאל שקדמו להן (עוד מימי בגין).
      שוב, לדעתי אתה צודק, אבל אינני רואה בזה סתירה בדבריי שכן אינני רואה עצמי כמשתייך, אידאולוגית, לרעיונות ולמעשים הללו.
      (מה גם שבלי קשר, יש גם הבדל בין "העדר הצדעה" פאסיבי לבין תהליך ערעור הנרטיב הציוני כפי שמתבטא כיום – אבל שוב, זה לא גורע מדברייך).

      בקשר ל"חטאים של האוטואנטישמים" בהם אני לכאורה חוטא – ציינתי בעצמי שניים כאלה, ויתכן שאני "חוטא" ביותר, אבל לדעתי הכיוון, הכוונה, וגם הדרך שונה לגמרי.
      אני לא חושב שכתוצאה מכיוון המחשבה והדברים שלי יש מן השנאה-העצמית ברמה הלאומית, אלא להפך. ואני בטוח שיש רבים שיגידו שגם זה דבר רע – אבל סך הכל, זוהי זכותי. בכל מקרה אינני חושב שאני מכוון אל כיוון האוטואנטישמיות, אלא להפך – מרחיק משם.
      הדבר מזכיר לי שבשיח על פוסט-מודרניזם, לא פעם אמרו לי שאני בעצמי "חוטא" באלמנטים פוסט-מודרניסטים. ושוב, אולי יש בזה מן הנכון – הרי לתרבות הזו בסופו של דבר גדלתי – אך כווני היא שונה, ולשם אני שואף.

      אני מסכים איתך שהאמת הרבה יותר מורכבת, וגם בדבריי כיוונתי לכך שאכן גם הנרטיבים של השמאל הקיצוני, וגם אלו שהפלסטינים, וגם אלו של הימין (או בכלל – הנרטיבים הציוניים) יכולים להבחן מחדש וניתן להאיר את ה"מיתוסים" באור עובדתי ומדעי יותר, המבוסס על מחקר.

  • מרדכי אשר  On מאי 22, 2011 at 14:19

    לאור תגובתו של דר' אורי אמיתי, ותשובתך לדבריו, מן הראוי שתוסיף הערת תיקון בגוף הפוסט, שהרי לא כולם יטרחו לקרוא את שלל התגובות שאולי יבואו כאן.
    כך נראה לי, שההגינות מחייבת.
    מורדי

  • אלדד לוי  On מאי 22, 2011 at 14:27

    דהיינו שלא די בכך שהמושג המקורי "אנטישמי" הוא מושג שהוטבע באופן גרוע כי הוא מתייחס בשמו לכל העמים השמיים (יהודים, ערבים וברברים) כשלמעשה הוא מתכוון רק לשנאת יהודים אלא שגם הכינוי החדש שאתה מגדיר "אוטו-אנטישמי" אינו מתייחס לשנאת יהודים (אכן כמו בסגנון ווינינגר) אם כי לאנטי-ציונות יהודית.

    מבולבלים? גם אנחנו.

    • א. ארגמן ניל"י  On מאי 22, 2011 at 14:38

      המושג אנטישמיות הוטבע עוד במאה ה 19', וכבר אז כוון כלפי יהודים בלבד, ולא כלפי כל עם שמי (כפי שגם אני פעם נטיתי לחשוב).

      המושג אוטואנטישמיות מתקשר אל אותו מושג, אבל האמירה שלך לא ממש מדוייקת, ואף על פי שיכול להיות שהמתאם דיי גבוה, אנטי-ציונות אינה באופן אוטומטי אוטואנטישמיות (או אנטישמיות). לא התיימרתי לקבוע נוסחה שכזו.

  • תומר לביא  On מאי 23, 2011 at 07:50

    צודק, אנחנו האוטואנטישמים עם כל המרירות והחוסר הומור עצמי שלנו מבלבלים פה את המוח עם כל העובדות המרגיזות האלה וההצגה של סבל אנושי שאתם מתעקשים להתעלם ממנו ובכלל הורסים פה את כל החגיגה הלאומנית על גבם של אלו שאין להם מקום בחזון שלכם. אני מצטער על הבגידה עזת המצח שלי בחינגה המשולהבת שלכם. אני מבטיח מעכשיו להחריש ולמחוא כפיים, ואם תהיה לי ביקורת אני אגיד אותה כציוני, כי זו כנראה הדרך הלגיטימית היחידה.

    • א. ארגמן ניל"י  On מאי 23, 2011 at 08:03

      אתה, או ליתר דיוק, התגובה שלך, היא פשוט ההתגלמות של כל טענה שהעליתי.
      מי מתעקש להתעלם כליל מסבל ? לא אני. מילא אם היית אומר שלך יש יותר אמפתיה והזדהות עם הסבל, אבל בחרת להגיד שאני מתעלם כליל, ועיון בטקסט מגלה שזה שקר, כפי שניתן לראות בנקודה "אפס אדישות"). את המילה "בגידה" אתה העלית, ואני אפילו לא רמזתי לה. התגובה שלך בהחלט מציגה את הדעה שלך נגד הציונות באופן הכי דיכוטומי שאפשר, בשילוב עם המון פרנואידיות.
      הביקורת שלי היא יחסית מסוייגת, ובהחלט לא תוקפנית – אתה זה שלקחת אותה לכיוון התוקפני, מכיוון שאתה פשוט לא מסוגל לשמוע ביקורת כזו (אפס סובלנות, מישהו ?)

  • תומר לביא  On מאי 23, 2011 at 10:07

    נכון אני לא מוכן לשמוע ביקורת כזו מכיוון שהביקורת שלך מנתקת כל דיאלוג. אם אני שונא את עצמי סימן שהעמדה שלי בכלל לא רציונלית. אין מה להתדיין עם בנאדם ששונא את עצמו. אני לא מוכן שתכבול את העמדה שלי בהגדרות שלך

    • א. ארגמן ניל"י  On מאי 23, 2011 at 11:21

      אתה לא שונא את עצמך באופן אישי, כפי שאמרתי:
      "…האנטי שלהם כלפי החברה שבה הם חיים (ושהם משתייכים אליה) היא בהחלט שנאה עצמית – לא ברמה האישית, אלא ברמה הקבוצתית. נראה שמבלי לשים לב, אותם אנשי שמאל-קיצוני עברו מתמיכה ב"אחר" לשנאת ה"אני"…"
      את הדיאלוג אתה מנתק, בעזרת תכסיסים רטוריים-פילוסופים ("אם אני שונא את עצמי אני לא רציונלי"), וכל זה מסווה את העובדה שאתה מסרב לשמוע ביקורת כי היא לא לרוחך. אתה גם מוכיח בכל פעם בחדש שלא באמת התעמקת בטקסט, אבל שוב – אין בזה כל הפתעה.
      כל פוסט מציג דעה – זוהי דעתי, אתה מוזמן לקרוא אותה לעומק (ובכך גם להמנע מלהתלונן על דברים שלא אמרתי, או שסייגתי בהתאם)

  • א.ב.  On מאי 23, 2011 at 11:17

    נו, אם אני שונא ויש לי סיבות מוצדקות, זה עדיין לא אומר שאני שונא את עצמי.

    • א. ארגמן ניל"י  On מאי 23, 2011 at 11:24

      בתור התחלה – תודה על הביקור. אתה מוזמן לראות את תגובתי לתומר, שנמצאת בדיוק מעל.

      מעבר לזה – תסכים איתי שזה גם עדיין לא אומר שאסור לי להביע על כך דעה ?

      מהטקסט הזה לא תשמע הצהרה "אל תהיו אנטי-ציונים". הרשימה הזו באה להצביע על תופעה מסויימת, ולהביע את דעתי האישית לתופעה ולסיבות שלה, וגם על ההשלכות.
      אינני מתיימר לגרום לאף אחד לבחור או לשנות דעה או השקפת עולם (ובכל זאת – זכותי גם להביע את דעתי).

  • אליק כהן  On מאי 24, 2011 at 10:14

    נדמה שהפוסט נכתב בידי ארבעה סופרים שונים (ואולי יותר) ויתכן שנזדקק לחוקר מקרא שיגייס איזו "השערת מקורות" חדשה על מנת להפריד ולזהות את הסופרים. אינני חוקר מקרא. אני מהנדס במקרה הטוב, ווכחן חובב במקרה הרע. אם זאת אנסה את כוחי בפיצוח החידה. וגם אם מסקנותי ימצאו במישור אחר לגמרי מן האמת, יתכן שאשרה את המוזה על מומחה גדול ממני לפצח החידה. דבר אחד ברור לי – שהעריכה של המקורות לוקה בקוהרנטיות.

    ובכן, הסופר הראשון הוא בבירור זה ש "לעולם לא אטען, כי אסור על אנשים להביע ביקורת". קווים לדמותו מצאנו בחלקים אחרים של הפוסט. "אינני מוצא בכך שום רוע", "ונותן את הקרדיט באופן גורף", " ביקורת כלפי מדינת ישראל וכלפי הציונות אינה בהכרח אנטישמית" הם מקצת מן המאפיינים של פתיחות והבנה שהוא מגלה לזכותם וחובתם של אנשים להביע מחאתם, דעתם, נשיותם ונרקיסיסטיותם. כותב זה הוא הוא זה שנרצה לפגוש בשדה הקרב(ה) הפוליטי – זה שדעתו שונה מדעתנו, אך יעמוד על זכות(נ)ו, גם במחיר סיכון חייו, להביע דעה שונה משלו גם אם הוא סולד ממנה לחלוטין. הוא האידאליסט שכל-כך קל לנו להתאהב באישיותו.

    הסופר השני, הוא תועמלן מקצועי. הוא למד מספרי הלימוד טכניקות תעמולה מתקדמות. הוא זיהה עוד בשנותיו הראשונות כיועץ הסברה ש"הכללות נוצצות" הן כלי תעמולה אפקטיבי. הוא זה שהגה את הרעיון ל"אוטו-אנטישמים" – מותג מבריק שיתייג מחדש את אנשי השמאל (הקיצוני?) במונח שגם השכבה האינטלקטואלית תחוש בנוח להשתמש בו. הם הרי לא אוהבים להשתמש ב'סמולנים', 'בוגדים' – זה יותר מדי עממי. אבל 'אוטו-אנטישמי' זה… זה… פוסט-ביקורתי. 'אוטו-אנטישמי' זה מונח שמכבד את היריב כישות אינטלקטואלית ראויה. אף אחד לא ישים לב שהוא מבטל לחלוטין כל לגיטימיות ליריב – מט בשני מונחים! וכמובן, סופר זה עושה שימוש מושכל במונח, ונזהר לא להשתמש בו יתר על המידה (פוסט ואנטי ציוני משמשים אותו לסירוגין). מבריק!

    הסופר השלישי הוא האקטיביסט המבולבל. ולא ברור מדוע דבריו נערכו לתוך הפוסט שהרי העיסוק פה הוא לא בטענות ומאבקים פוליטיים כאלה או אחרים כי אם בשנאה העצמית. סופר זה פורש משנה שלמה העוסקת בציונות, עבריות, כנעניות ולקינוח – איך לא – בר כוכבאיות.

    הסופר הרביעי הוא מי שאני מכנה "מגדיר הצמחים". הוא זה שיספק לנו את ה'מדריך להגדרת האוטו-אנטישמי'. ברמת פירוט שאינה מביישת את "מדריך פרחי הבר בישראל". הוא יספק לנו את כל התכונות והמאפיינים שיעזרו לנו לזהות באופן חד משמעי את האוטו-אנטישמי. ההגדרותיו ניתנות בצורה כמותית (אפס, אינסופית, כפול) ואיכותית (אחריות, צדק, מוסר). הוא גם זה שכמה מחבריו הטובים ביותר הם מן הזן הזה הקרוי 'אוטו-אנטישמי' והרי לא יכול היה להגיע לרמת פירוט כזאת ללא הקרבה אליהם.

    • א. ארגמן ניל"י  On מאי 24, 2011 at 13:26

      האמת שהתגובה שלך ממש העלתה חיוך על שפתיי… "תורת המגילות" וביקורת המקרא הם נושאים שדיי מעניינים אותי, אז נקטת בגישה מעניינת 🙂

      אני כן מסתקרן בקשר לשתי נקודות שציינת, והייתי שמח לקרוא את התייחסותך לגביהן :

      בקשר לתועמלן המקצועי (הו, תודה) – מדוע אתה טוען שאני מבטל לחלוטין כל לגיטימיות ליריב ?
      אני מסוגל להבין את המטען הרב שה"אנטישמי" מביא לביטוי "אוטואנטישמי", אבל באמת ובתמים (וזה אני, או שמא הסופר הראשון) ניסיתי להדגיש שאינני בא להגיד מה לאנשים מותר או אסור להגיד.
      ברור לי לחלוטין שההתייחסות ל"אוטואנטישמי" היא שלילית, כבר מאופי הביטוי, אך.. מה לעשות, היחס שלי אל כל הגישה הוא אכן שלילי, זה מה שאני בא לבטא.
      אם תשים לב, באמת שהשתדלתי שלא להציג את אותם אנשים כהתגלמות הרוע המנוכר – נכון, יש בגישה שלהם הרבה רוע ואיבה – אבל גם כפי שאמרתי, אני כן חושב שכוונותיהם של רובם (כולם, כי אני לארג' שמוכן להכליל לחיוב) מלכתחילה היו טובות. אבל גם בנקודה זו, לא באתי לטעון כי אין להם זכות או לגיטימיות להביע את דעתם – פשוט שאינני מסכים איתה, ועם הגישה שלהם מלכתחילה, הדיכוטומית שמציגה את הציונות כרוע מוחלט (אל מול חוסר-הרוע המוחלט של הצד הפלסטינאי).

      בקשר לאקטיביסט המבולבל – איזו משנה שלמה פרשתי ? ציונות, עבריות, כנענ(י)ות – אני אמנם עוסק בזה בבלוג, אבל ברשימה הזו נתתי רמיזה קלה שבקלות, וגם היא למען "גילוי-נאות" ולא התורה מא' ועד ת' (לפחות, כך נראה לי).
      בקשר לבר-כוכבאיות, אמנם הזכרתי את הנושא, אבל שוב – לא נראה לי שממש העמקתי בנושא, וזה הוזכר בהקשר מסויים, לא כה"אני מאמין" שלי.

  • אליק כהן  On מאי 25, 2011 at 18:48

    מר ארגמן ניל"י
    חשבתי שהתגובה הסרקסטית שלי לא תותיר מקום לספקות, אולם טעיתי. לכן אנסח את דברי בצורה יותר ישירה.

    פרשת פה לפנינו את "תורת הגזע השמאלני" לאיפיון וזיהוי אנשי שמאל. יצקת 'רעל' ועירבבת אותו עם קצת 'סוכר' על-מנת להרגיש נאור. כנראה שעשית בשכל כשלא הכנסת את המאפיינים הפיזיולוגיים. אמנם כיוונת את התאוריות שלך אל ה"שמאל הקיצוני", אולם המרכז הפוליטי הרי נע לפחות אוקטבה אחת ימינה מאז פרוץ האינתיפאדה השניה ולכן הדברים שלך מכוונים לציבור יותר רחב בראי ההיסטוריה.

    אנשים כמוך מפחידים אותי. ואם זאת אני חש קצת חמלה כלפיך כי אני (אולי בתמימות) חש שלא התכוונת כלל לייצר כאן "תורת גזע שמאלני" אלא רק חיפשת דרך שנונה לתאר את הסלידה שלך מאקטיביסטים פוליטיים, שחלקם אמנם אקסצנטריים – אך כולם שותפים לניסיון לתקן את מקצת החוליים שבחברה הישראלית, במחיר פגיעה בגופם, בשמם ובנשמתם.

    הצרה היא שמישהו בעל קצת יותר חזון וכשרון נבואי אולי יעסיק קופירייטר קצת יותר מוצלח ממך, יסנן את הבילבול ההיסטורי והקונספטים המתקדמים ששירבבת בין השורות, ויהפוך את דבריך לתעמולה פוליטית, שלצערי אני יכול לחזות את תוצאותיה.

    לא נותר לי אלא לאחל לך שיום יבוא שבו תקרא שוב את דבריך ותתמלא בושה.

    • א. ארגמן ניל"י  On מאי 25, 2011 at 19:16

      מעריך את הדרך הישירה בה בחרת לנקוט.

      תורת גזע ? מענין (אך לא מפתיע) שבחרת להרחיק לכת עד לשם. אמנם יתכן שיש מעט "חטא דמגוגי" בביטוי "אוטואנטישמיות" (וכמו שרשמתי בעצמי, הביטוי אנטישמיות זכה לזילות מן הימין בארץ) – אבל בקלות הגדלת לעשות בדמוניזציה הזו שמערבת אותי עם "תורת גזע", כי הרי מי שמחבר תורת גזע הוא כבר הרבה יותר נורא מאנטישמי, שיכול סתם לשנוא יהודים באופן פסיבי.

      אמנם המרכז הפוליטי אכן זז ימינה בעקבות האינתיפאדה השניה, אך אם תלך 30 שנה אחורה, תגלה שרוב חברי הכנסת אף סלדו מההתייחסות אל הפלסטינאים כפלסטינאים – הם סתם היו ערבים (במקרה הטוב) – בכל מקרה השמאל הקיצוני היה ועודנו שמאל קיצוני (רדיקלי ?), שמסרב להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית ומתנער כליל מרעיון הציונות. מדברייך עוד היה ניתן להסיק שפעם השמאל ה"מיינסטרימי" בעצמו העלה שאלות מן הסוג הזה (אולי בן-גוריון אפילו היה כותב מדיי פעם לארץ האמורי ?).

      אני קצת מאוכזב שלמרות שהתעמקת בטקסט (כך לפחות נראה לי מתגובתך הראשונה) – אתה עדיין בוחר להתעלם מחלקים גדולים ממנו – אין לי סלידה מאקטיביסטים פוליטיים באשר הם (הרי יש גם מכל רחבי הקשת הפוליטית), וגם אין לי סלידה מאקטיביסטים פוליטיים מהשמאל. אני מדבר על "מיעוט רועש", שגם האוורסיה שלי מהם מעורבת (שכן, כמו שאמרתי, ואני אכן מתכוון בזה, תאמין או לא – אני לא חושב שמטרתם רעה מלכתחילה).
      מדברייך ניתן למצוא מעט התנשאות – כאילו רק פעילי שמאל קיצוני פועלים כדי לתקן רעות חולות של החברה, וכל השאר, בזדון, מנסים לדרדר את המצב. אינך מסוגל לקבל את הרעיון שכל אחד מנסה "לתקן" בדרכו שלו ? אינך מסוגל לחשוב שלעוד אנשים למעט השמאל הקיצוני יש כוונות טובות ? ואולי הכי חשוב – אינך לרגע קט מסוגל לחשוב שאולי, אבל רק אולי, הצדק האולטימטיבי אינו בהכרח מה שאתה מאמין בו ?

      אני חושב שראיית השחורות שלך, הנוגעת ל"פחד" ממני, ומה"תחזיות" לגבי תוצאות התעמולה הפוליטית שלכאורה יכולה להגזר מפוסט כזה, מהווה סימפטום נוסף של איש שמאל קיצוני שמובעת נגדו איזושהי ביקורת – פרנויה.
      הלוואי והייתי יודע אם זו פרנויה אמיתית, האם באמת אתה כל כך חושש מדברים מן הסוג הזה (אני מקווה בשבילך שלא), או שמא זוהי שיטה רטורית נוספת להתנגח בביקורת – אבל זוהי בהחלט עוד תכונה שלילית שלדעתי שווה התייחסות.

      אסיים רק ואגיד שוב שהנסיון להציג את הביקורת שלי כביקורת כלפי כל השמאל היא לא-נכונה בעליל במקרה הטוב, ושקרית במקרה הרע.
      בכדי להציג אותי כאדם כה שפל, פנית אל מחוזות של דמיון ויצירתיות (תורת-גזע ? "חזון וכשרון נבואי" ותוצאות תעמולה שכזו ? נו באמת…)

      • אליק כהן  On מאי 25, 2011 at 19:51

        כשתכתוב ביקורת עניינית, אתייחס בהתאם.

        דא"ג – אני ככל הנראה לא 'נופל' בקטגוריה של איש שמאל קיצוני. אם מצאת מתאם ביני לבין הדמות שייצרת, אז כנראה שהמודל שיצרת תואם בהצלחה ספקטרום יותר רחב של הציבור.

  • רשלן  On יולי 31, 2011 at 13:30

    אין להכחיש שבכל מחנה בכלל ובשמאל הרדיקלי בפרט יש אנשים, שהמגוייסות האידאולגית שלהם גורמת לתופעות העצובות של אובדן הומור וחוש ביקורת ופיתוח רגישות יתר ושנאה כלפי הצד השני של המתרס, אמת גם שבשמאל הרדיקלי תופעה זו מתלווה לעיתים רבות בניכור כלפי החברה הישראלית שבה איש השמאל מנסה לפעול פוליטית, עם זאת מספר הערות.

    1) תפיסה של התנועה הציונות כמפעל שכולו רוע היא אמנם מעוותת פשוט לאור זאת שמדובר בתופעה מורכבת עם כמה השלכות חיוביות ברורות, עם זאת הרעיון הציוני בבסיסו מניח את לגיטמיות בניין בית לאומי לעם יהודי (גם בכח ) בשטח בו חיו בעיקר ערבים במשך מאות של שנים.
    זה רעיון שרבים רואים בו לא מוסרי ועל כן לא מדובר בו בצביעה בשחור של כל פניה השונים של הציונות שמגיע מדחייה רגשית אמורפית אלא בתקיפה של הרעיון הציוני עצמו. זו היא עמדה (שאף שאני אישית לא מחזיק בה) היא עקבית ולגיטימית ולא חייבת להיות מונעת משנאה.

    2) בהקשר הפנים ישראלי האקטואלי, פירוש סביר של של העמדה הציונית היא העמדה שעל מדינת ישראל להישאר יהודית מבחינה חוקתית (חוק השבות, חוק מנהל מקרקעי ישראל וכו…)
    ולא מדינת כל אזרחיה, שוב זו עמדה בנפרוש ניתן לערער עליה ולתפוס אותה כלא מוסרית ושיויונית גם מבלי "לשנוא".

    3) שאלת "חלוקת האחריות" ביננו לפלסטינים במצבם שלהם אינה רלבנטית, אדם (כמוני לדוגמא)
    שרואה בכיבוש ובשליטה צבאית על האוכלוסייה הפלסטינית כעוול מוסרי חמור , חייב להאשים את החברה שבה הוא חי ובה הוא פעיל פוליטית בעוול ולקרוא לסיים אותו. נזקים שהפלסטינאים גורמים לעצמם אינם "מאזנים" את אלה שאנו גורמים להם, הדבר דומה לזה שאדם שהואשם בגניבה מאדם יאמר להגנתו שאותו האדם ממנו גנב נוהג להמר ולהפסיד את כספו בין כה וכה. עלינו מוטלת האחריות לעשות כל שבכל יכולתנו כדי להפסיק לכבוש עם אחר וזה שמנהיגיהם לא בהכרך מקדמים את זה באופן אופטימלי זה לא רלבנטי.
    מלבד זאת מוסר היא בראש ובראשונה פעולה של ביקורת עצמית וטבעי שטיעונים מוסריים יעלו כחלק מהנסיון לשנות את החברה שאני חי בה ולא חברה אחרת.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: