כיצד חזונו של פינסקר מתגשם בימינו אנו (על אוטואמנציפציה ועל תורת המלך)

התקשורת עסקה בימים האחרונים בכיסוי פרשיית מעצרו של הרב דב ליאור, בעקבות הסכמתו לספר "תורת המלך" – ספר העוסק ב"דיני נפשות" וקובע מתי מותר להרוג גוי. ההד התקשורתי הזה העלה לדיון את שאלת מקומו של הספר הזה, ומקומה של שאלת "הריגת גויים" כהלכה באופן כללי, בשיח ה"נורמטיבי". באופן אישי, הרעיון של הספר "תורת המלך" מחליא אותי. הוא מייצג, עבורי, את כל מה שרע באמונה האבסולוטית של המונותאיזם היהוויסטי, היא הדת היהודית. מצדדים בספר רואים בו כמעין "מדריך למשתמש" רוחני, המסביר מה מותר ומה אסור במלחמה כנגד אויב, ועל-כן הוא חשוב מאין כמוהו. הצגה שכזו מתיימרת לטעון שאלמלא היה יוצא הספר, חיילי צה"ל לא היו יודעים מה מותר וּמה אסור בשעת קרב. בעל דעה צינית יטענו עכשיו לבטח כי בכל מקרה חיילי צה"ל פועלים ללא כל בסיס מוסרי (רעיון שאינני מסכים איתו), אולם אבוי לצה"ל, ולנו לעם, אם חיילינו יפעלו על פי "צו מוסרי" גזעני, אתנוצנטרי ומסית כפי שבא לידי ביטוי ב"תורת המלך" :

  • "אחרי מתן תורה 'התייאש' הקב"ה, כביכול, מלהתייחס אל הגויים כאל ברי שיח איתו, וככאלה שמצווים במצוות וממילא יש לחייהם משמעות. בעצם הם הפכו כעת לכאלה שאינם מצווים ועושים, בדומה לבעלי חיים שחיים בעולם הזה ללא מודעות ומשמעות לחייהם." ~ עמוד קע"ד
  • "אפילו אם האזרחים נקשרו או נכלאו ואין להם שום ברירה אלא להישאר במקום ולהוות בני ערובה – מותר להרגם." ~ עמוד קצ"ז
  • "יכול להיות מצב בו יהיו בעיר חיילים של האויב שנטמעים באוכלוסייה, שחלקם לא מסייעת להם בשום דרך. מותר לפגוע באנשים הללו ולהרגם, אף אם הם באמת חפים מפשע." ~ עמוד קצ"ח
    הציטוטים הובאו דרך אתר "ויקיציטוט". קישור אל דף הציטוטים המלא מן הספר נמצא בסוף הרשימה.

אני נוטה להאמין בזכותו של כל עם להגדיר את עצמו, לייחד את עצמו, ולחיות בריבונות עצמית ועצמאית, ובמסגרת הריבונות הזו – גם להגן על עצמו. זה נכון גם לגבינו, גם לגבי הפלסטינאים, גם לגבי כל עם בעל תודעה לאומית ושאיפות לעצמאות לאומית. אולם, אינני מאמין כי באמת עם אחד יותר טוב מעם אחר. גם אם אני מוצא חיבור וגאווה אל הזהות שלנו, והיחודיות שלו – אין ביחודיות הזו כדי לרמז שדמם של עמים אחרים מותר על פנינו. וזוהי התפיסה המעוותת האמיתית שבספר הזה, ובכלל, בגישה היהודית כלפי גויים – היהדות באמת נוטה להאמין כי דמם של היהודים סמוק יותר, וכי לנו זכות מוסרית עדיפה בכל הנוגע לחיי-אדם. מעמדם של כל שאר העמים נחות, ערך חייהם פחוּת, וממילא לא יזכו בחיים הנוחים שלהם נזכה בעולם הבא. על סלידתי מן הגישה הגאולתית-משיחית הזו כבר יצא לי להתייחס בפוסט ישן יותר. גם בעתות מלחמה, או אירועים בטחוניים אחרים כפי שנכפים עלינו לא פעם, אינני נוטה לחשוב שהצידוק לפעילות צבאית הוא דתי, כי אם בטחוני גרידא. קווי-המתאר המהווים את הבסיס המוסרי לעצם הפעילות הצבאית עצמה, ואמות-המידה המלוות את החיילים במהלך הפעולה בטח ובטח שאינם צריכים להשאב מתוך חוקים שבטיים ברבריים-למחצה בני שלושת-אלפים שנה, וגם לא מפרשנותם המודרנית בידי מסיתים סהרוריים. במידה רבה, קיבלנו על עצמינו את התרבות ואת אמות-המידה המוסריות המערביות (אני נוטה לכנות את הגישה המערבית הזו באופן כללי כפאן-אטלנטית), כפי שהחלו להתעצב עוד ברוחם של הפילוסופים היוונים הקדומים, ושקיבלו את צורתם בהשראת ההומניזם של תקופת הנאורוּת. אך מה דעתה של ישיבת "עוד יוסף חי" על הנושא הזה ? בחלק א' של חוברת בשם "משנה תורת המלך" (שהוגדר כ"קובץ מאמרים בעקבות הספר "תורת המלך"), תחת תת-כותרת בשם "המושג הטמא של 'טוהר הנשק'" אנו מוצאים תשובה :

"לגודל החרפה, צה"ל פועל על פי "קוד אתי" וכללי "טוהר נשק" מעוותים הלקוחים משדות זרים. פעמים רבות מופעלים כללים מחמירים של "מוסר" מעוות דוקא נגד החיילים שלנו." (משנה תורת המלך, חלק א')

נכון הדבר, שלעתים ריסון-אש ושימוש באמות-מידה מוסריות עשוי אף לפגוע בנו – אך זוהי בדיוק המהות של התנהגות מוסרית. לראייתם של רבני ישיבת עוד יוסף חי, אין כל מקום להתנהגות תרבותית ומוסרית (על-פי אמות המידה המערביות אותן קיבלנו על עצמינו) בשדה הקרב – דבר זה אף נתפס בעיניהם כחרפה, ועצם מושג "טוהר הנשק" (המרכאות הושמו כאמצעי לדה-לגטימציה עוד בחוברת "משנה תורת המלך") הוא בעינהם טמא – לא פחות ולא יותר. הם מביאים כ"הוכחה" את הקרב בג'נין בשנת 2002 במהלך מבצע חומת-מגן בו נהרגו כ-13 לוחמים, לטענתם כתוצאה מכך שצה"ל נמנע להשתמש בנשק כבד וארטילריה. למרבה הצער, הטענה הזו הינה שקרית בעליל – וסביר להניח שרבים מתלמידי הישיבות שקראו את השקרים האלה לא ידעו לעולם – פשוט כי הם לא טרחו לבדוק. במהלך מבצע חומת-מגן כן נעשה שימוש בנשק כבד (כולל מטוסים). 13 החללים עליהם מדובר נפלו במהלך מארב מתוכנן, ובמהלך הנסיון לחלץ את גופותיהם. שימוש אלטילרי עיוור במקרה הזה, סביר להניח, היה פוגע בחיילינו יותר מאשר עוזר להם – אך שוב, מה זה משנה לרבנים שיכולים לעוות עובדות ולבדות שקרים אותם יקראו אנשים שיאמינו להם בצורה עיוורת ? באופן דיי אירוני (כך עשוי להראות למי שעוד מופתע מההתבטאויות היוצאות מפיו), גם ההסתייגות שהשמיע הרב אלישיב לא נבעה מטעמים של סלידה מוסרית מן הרעיון, אלא מתוך כיוון אתנוצנטרי הרבה יותר – פרסום הספר עלול להכעיס גויים רבים, ועלול לגרום לפגיעה ביהודים בגולה. משמע – התוכן לכשעצמו אינו פסול – החשש הוא רק מן ההשלכות על מצבם של היהודים בחו"ל.

שאלה יותר קשה שצריכה להשאל נוגעת אל "השלב הבא". הספר "תורת המלך" עוסק ב"דיני נפשות" ונוגע לשאלת הריגת גויים – אולם עבור רבים, גויים זה רחוק מאיתנו. גויים זה האויב. גויים זה משהו שאנחנו מנותקים ממנו רגשית. גויים זה "הם". קל לדבר על הריגת גויים, בשעת מלחמה, שכן הנושא הזה רחוק מעיני רבים מאיתנו שלא שירתו או משרתים בצבא בשירות קרבי, או שלא גרים בקרבת גבול עם ה"גויים" הללו. אל תסיקו מכאן כי גם דיון כזה הינו לגיטימי ושאמור להכלל בגדר הנורמטיביות – גם עיסוק שכזה, במיוחד עם אופי כה מסית שמגדיר זרים כנחותים שערך חייהם פחוּת, נראה פסול בעיניי. אך אם נתיר לספר שכזה לראות אור, אם נסכים לתת מקום לדיון בשאלות "התרת הריגת גוי" כאישור הלכתי, שכן הוא בסופו של דבר "רק ספר הלכתי" הנוגע לגויים משהו שרחוק מעינינו, ועל-כן רחוק מליבינו – מה ימנע מ"תורת המלך רילואודד" לכלול גם הלכות לגבי נושאים שאולי קרובים אלינו יותר, כמו הריגת הומוסקסואלים, נשים נואפות, חילונים שלא שבת, עובדי עבודה זרה (ולצורך העניין – גם אתאיסטים, אגנוסטים, יהודים רפורמים, קונסרבטיבים, העדה השומרונית, קראים – כולם עלולים להכלל בהגדרה הזו) ושאר חטאים נוראים ? הטיעון בהחלט עשוי להיות זהה – מדובר בספר הלכתי, וההלכה מלכתחילה קובעת דין מוות לכל הקבוצות המוזכרות לעיל, אז מה "לכם" (החילונים) ולזה ? ההלכה היא אותה הלכה, ועל-כן אין לכם זכות לגעת בה ולאסור את הדיון בה – שמא אתם מתכחשים אל "מסורת אבותיכם".

חשוב שלא נשכח, הקביעות ההלכתיות הללו אינן בהכרח מתייחס אל הגישה כל עולם היהדות, שפנים רבות לה. האלוהים של הרב עובדיה אינו האלוהים של הרב יצחק שפירא ואינו האלוהים של הרב אלישיב ואינו האלוהים של הדתי-לאומי. כל אחד מהם תופס את האלוהות בצורה שונה, ומייחס לה תכונות שונות. ניתן לראות זאת אפילו בספר "תורת המלך", בציטוט הראשון שהבאתי מעמוד קע"ד, שם אלוהים "הואנש" וסופר עליו שכביכול "התייאש מן הגויים" – אל תתנו ל"כביכול" הזה לתעתע בכם – ישנם זרמים רבים ביהדות שיתנגדו להאנשה זו – בין אם בשל הטענה שיאוש היא תכונה אנושית, ואלוהים הוא כה נשׂגב שאין טעם לדבר עליו במונחים כאלו, ובין אם בשל הטענה שאלוהים בכלל לא יכול לטעות – ועל כן אינו יכול להתייאש. על-כן, אל לנו להשתכנע כי אכן לכל ההלכות פרשנות יהודית אותנטית אחת, ועל-כן עלינו לקבלה – עצם העובדה שקיימים זרמים רבים ביהדות מוכיחה בדיוק כי לא כך הדבר.

אולם מעבר לכל הטיעונים המוסריים כנגד הספר (שאותם מנסים דתיים מזרמים רבים לכסות בעזרת צידוקים דתיים-הלכתיים, כאילו אין שום הבדל בין ספר שכזה לבין "שולחן ערוך"), יש טיעון אחד שנתקלתי בו בכמה תגובות ושיחות על הספר, אליו הייתי רוצה להתייחס בהרחבה – זה אשר גורס שהאיסור על הדפסת הספר הזה, ספר הלכתי, דומה לאיסור הגויים על תלמוד התורה. מעצרו של הרב דב ליאור נתפס, לראייתם של מנהיגים דתיים מקשת דיי רחבה (באופן מטריד), ומן הציבור שהולך בעקבותם, כניסיון "לעקור את היהדות מן היהודים" יותר מאשר התמודדות עם הסתה. על-פי ראייה כזו (מעוותת לדעתי), מדינת ישראל אינה מדינה לגיטימית עוד, שכן אינה מדינה יהודית "אמיתית", כי אם מדינה אנטי-יהודית בהוייתה.

בכדי להתייחס אל השאלה הזו, נראה שכדאי להתייחס אל החיבור המכונן "אוטואמנציפציה" משנת 1882 של יהודה לייב פינסקר. 14 שנים לפני "מדינת היהודים" של הרצל, ועשרים שנה לפני "אלטנוילנד" המפורסם אף יותר של הרצל, יצא פינסקר בגילוי דעת לגבי הסיבות, לראייתו, של רדיפת היהודים באירופה, והפתרון שלו ל"יודאופוביה" – אותה מחלת נפש ששורשיה מפחד מרוחות (רפאים) שאינה ניתנת לריפוי – התעוררות לאומית והקמת מדינת לאום בטריטוריה שאותה יש לרכוש בעזרת קרן מיוחדת (פינסקר לא התייחס ספציפית אל ארץ ישראל, והעלה גם את אפשרות רכישת טריטוריה יהודית בצפון-אמריקה, בדומה לחזון מדינת "אררט" של מרדכי מנואל נח מראשית המאה ה 19'). בתקופת כתיבת החיבור, מצבם של היהודים במדינת רבות באירופה החל להשתפר, לפחות מבחינת מעמדם החוקי, בתהליך שנקרא "אמנציפציה". אולם, פינסקר טוען שמצב זה לא ישנה את הרעיון כי היהודים הינם נטע-זר בקרב אומות אירופה, וכי הפתרון הטוב ביותר הינו עצמאות לאומית :

"היהודים, כזרים גמורים, לא בשבילם נכתב החוק השולט במדינה.  לעומת זה נמצאו בכל מקום חוקים על היהודים.  ואם רוצים שיהיה החוק הכללי נוהג גם ביהודים, צריך שיקָבע הדבר תחִלה ברור ומפורש בחוק מיוחד.  כשבטי השחורים, כנשים, – בהבדל מכל העמים החפשים  גם היהודים צריכים  שחרור."
אַבְטוֹאֵימַנְצִיפַּצִיָא, יהודה לייב פינסקר, ה'תרמ"ג, תרגם מגרמנית : אחד העם.

טענתו של פינסקר בהירה וּברורה. היהודים חיו כזרים, בארץ לא-להם, בה נכתבה חוקה עבור לאום אחר. גם כאשר קיבלו זכויות שוות, היו צריכים לקבל זאת בצורה של "חוקים מתקנים" – חוקים שנקל לבטלם עם חילופי השלטון והלכי-הרוח כלפי הזרים באותו מקום. זהו אחד הטיעונים המרכזיים בחיבור "אוטואמנציפציה". גם אם כיום טיעון זה נראה מרוחק, מנותק מן המציאות – יש לזכור כי בעת כתיבתו, ב 1882, כך אכן היה המצב. לא רק כלפי היהודים, כמובן. אל לנו לשכוח כי גם כיום קיימים מקומות בהם אין שוויון זכויות מלא כלפי קבוצות מסויימות – בין אם על רקע מגדרי, תרבותי, אתני או פוליטי. למרבה הצער, והאירוניה, אף בישראל האמירה הזו נכונה. וגם אם בכל זאת נטען כי בעולם ה"שפוי" אין חוקים מפלים גזעניים, הרי שגם אמירה זו נכונה רק לזמן הזה – וגם מצב זה יכול להשתנות (קל לראות כיצד המהפכה באיראן הפכה אותה ממדינה פרו-מערבית למדינת הלכה שיעית. אף-אחד לא יכול להבטיח שדבר כזה לא יכול להתרחש בשום מקום בעולם).

ההגנה היחידה שלנו, אליבא דפינסקר, היא לא החלת שוויון זכויות על-ידי עם זר, כמתן חסות, אלא נטילת גורלנו לידינו – עצמאות. הלכי הרוח בכל מקום עשויים להשתנות בהתאם לתקופה ולנסיבות – וכל מדינת-לאום בה יחיו היהודים כזרים יכולים למצוא עצמם שוב חיים תחת חוקים מפלים (זכרו נא כי החיבור נכתב כ-60 שנה לפני השואה). רק מדינה אותה אנו הקמנו תדאג לצרכים שלנו. רק באותה מדינה שלנו לא נהיה נתונים לחסדי עם אחר, גם לרצונותיהם הכנים והטובים (שעלולים להשתנות עם עליית הנהגה אחרת) – נהיה אדונים לגורלנו.

"בחיי העמים, כמו בחיי האיש הפרטי, יש רגעים חשובים בלתי חוזרים תדיר, אשר באופן השמוש בהם תלוי כל גורל העם או האיש בעתיד לטוב או לרע לו.  רגע כזה עובר עלינו עתה.  הכרת העם נתעוררה.  האידיאות הגדולות של המאה הי"ח והי"ט לא עברו לבטלה גם על עמנו.  מרגישים אנו בעצמנו שלא יהודים בלבד אנו, אלא גם בני אדם, ובהיותנו בני אדם, רוצים אנו לחיות כבני אדם ולהיות לאומה כאחרים, ואם באמת ובתמים אנו רוצים בכך, צריכים אנו קודם כל להמיש צוָארנו מן העוֹל הישן ולזקוף קומתנו כבני אדם, ועם זה צריך שנחפוץ תחלה לעזור לנו בעצמנו, ואז רק אז גם עזרת אחרים לא תאחר לבוא."
אַבְטוֹאֵימַנְצִיפַּצִיָא, יהודה לייב פינסקר, ה'תרמ"ג, תרגם מגרמנית : אחד העם.

ומה לזה ול"תורת המלך" ? ובכן, עבורי כל ההשוואה בין השלטונות הישראלים לבין הרומאים בדיוק מתעלם מן העניין הזה בדיוק – שהיום אנחנו כן אדונים לגורלנו. אנחנו, כעם, בוחרים את הדרך בה אנו הולכים – ואנחנו אלה שבוחרים להגיד "לא" רועם להסתה דתית פנאטית. אין פה גורם חיצוני שכופה את זה עלינו – זוהי בחירה שלנו, של העם. דווקא בהקשר הזה, הדת היהודית, שמנסה לנצח לקשור בין הדת לבין העם, אינה יכולה "להחצין" את המעצר של הרב דב ליאור החוצה, משל נעשה בידי גורמים לא-יהודים. לכאורה, אם היהדות היא דת העם, הרי שהעם אמר את דברו והיהדות צריכה לקבלו.

אך ברור כי לא כך הדבר. בפועל, היהדות היא דתו של הרב המוחץ של העם, אך הוא אינו מוכן לקבל חלקים גדולים מאוד מן ההלכה – ולראיה לכך, 42% מן הציבור בארץ הוא חילוני, נכון למאי 2010 (הקבוצה הגדולה ביותר מבין הקבוצות היהודיות השונות בארץ). הנתונים הסטטיסטים מצביעים על כך שרובו הגדול של העם כן מאמין באלוהי ישראל (קרי – אינו בעל תפיסה אתאיסטית, או אלילית-כנענית) – אך אינו מיישם את כל חוקי ההלכה כלשונה (שכן, בנוסף ל-42% החילונים יש להוסיף את 25% היהודים שהגדירו עצמם כמסורתיים לא כל כך דתיים. והרי הגדרה זו היא חמקמקה מטבעה). אנחנו, כעם, בחרנו להוקיע את הספר ה"הלכתי" הזה. אנחנו, ולא עם אחר. העובדה שמועלית טענה כמו אילו היה זה מעשה של עם אחר מוכיחה את המסוכנוּת שבהגדרת הלאום שלנו על פי אמות מידה דתיות (קרי – יהודי) – שהרי בשעות של חילוקי-דעות, בהתבוננות דרך עינים דתיות (שעל-פיהן מוגדר מי יהודי ומי לא) , שייכותו אל העם של היהודי החילוני נחות מזה של הדתי. דומה הדבר להלכות שונות בהם גם יהודים חילונים אינם מספיק "יהודים" בכדי לקיים מצוות מסויימות – כדוגמת ההלכה האוסרת על מזיגת יין לדתי בידי מחלל שבת. ברי כי מדובר במקרה הנ"ל בעניין לכאורה שולי, אך בכל זאת יש מכאן כדי להבין כי ההלכה מבדילה בין יהודי אחד למשנהו. ישנם "יהודים טובים יותר". כל עוד מדובר בראייה דתית בלבד, לא אמורה להיות בעיה בכך – הגיוני בעיניי כי יש אנשים דתיים יותר ודתיים פחות. אך כשהשייכות הלאומית שלנו תחוּמה על פי הגדרות דתיות – אנו נמצאים בבעיה. בעיניים חילוניות (או דתיות מתונות), לא הזיקה הדתית היא שמגדירה אותנו אלא הזיקה התרבותית, המוצא המושתף וכדומה. זיקה זו אינה ניתנת לערעור על פי גחמותיהם של רבנים, לפי צורכי-השעה, והיא, כפי שכבר טענתי בפסקה הקודמת, מלכתחילה מה שמגדירה אותנו כעם.

הדרך הטובה ביותר, לטעמי, לנתק את ההגדרה הדתית מזו הלאומית היא דרכה של הלאומיות העברית – ההגדרה של אדם כ"עברי" לא כופה השתייכות לזרם דתי כזה או אחר. היא תלויה בתרבות ובמוצא שלנו, ולא בפסיקתו של רב לשאלת האם אותו אדם הוא יהודי "מספיק". אין זה אומר כי מי שהוא עברי אינו יהודי – אך סדר העדיפויות לפתע משתנה. גם אם נולדתי לאם יהודיה, ועל-כן, על-פי ההלכה, אני בכל מקרה יהודי – אני מאמין שאני עברי לפני שאני יהודי. זוהי ההגדרה-העצמית הקובעת, בעיניי.

במובן הזה, אני שמח שהרב דב ליאור נעצר. אני מוצא בכך ראייה מנחמת לכך ששלטון הדת אינו גובר על שלטון החוק, וכי המדינה שלנו, מדינת הלאום של עם ישראל (העברי, היהודי) יודעת להציב את גבולותיה האדומים, ולהגיד "לא" להסתה יהודית פונדמנטליסטית שכזו. בכך אני מאמין שחזונו של פינסקר מתגשם, ואכן אנו אדונים לגורלינו – גם בבחירת הרעיונות אותם בוחרים אנו להוקיע. לצערי הרב ההוקעה הזו באה מתוך חלק מהעם שאמנם הוא רוב, אך נדמה שלא רוב מוחץ – הקיטוב בין החילונים לדתיים עומד בעינו, ודתיים רבים ממאנים לערער על דברי הסתה שכאלה, שכן קשה להם (או בלתי-אפשרי) לערער על פסיקות הרבנים הגדולים שלהם.

כל הכבוד לפינסקר. אמנם רוב התהילה הלכה לבנימין זאב הרצל, ולו רק בשל העובדה שדבריו הובאו גם לכדי מעשה, במובן של הקמת התנועה הציונית והקונגרס הציוני, אך אל לנו לשכוח את "מבשרי הציונות" שדיברו על חזון העצמאות הלאומית עוד מלפני הרצל. פינסקר הבין גם עוד משהו. הוא הבין כי התפיסה המשיחית לא תקדם אותנו לשום מקום, ולמעשה היא מה שפטרה יהודים רבים מן העיסוק בעצמאות לאומית :

 

"על זה נוֹספה גם אמונת המשיח – האמונה בכוח עליון שיביא לנו את תחיתנו המדינית – והאמונה הדתית, שחייבים אנו לשאת בדומה את העונש אשר שׂם אלהים עלינו.  האמונות האלה פטרו אותנו מכל השתדלות לטובת שחרורנו הלאומי, לטובת אחדותנו ועמידתנו ברשות עצמנו.  ובכן עזבנו באמת כל מחשבה על דבר ארץ-מולדת, ונוחה היתה לנו עזיבה זו במדה שהלכו ורבּו דאגותינו לצרכי חיינו החמריים.  וכה הלכנו הלוך וירוד, הלוך וירוד, עד כי חסרי-ארץ-מולדת היו לשוכחי – ארץ-מולדת.  והאמנם עוד לא הגיעה העת לנו לראות, מה גדול הקלון אשר ישית עלינו כל זה?"
אַבְטוֹאֵימַנְצִיפַּצִיָא, יהודה לייב פינסקר, ה'תרמ"ג, תרגם מגרמנית : אחד העם.

 

הפסקה הזו, לפחות עבורי, מוכיחה כי על-אף שפינסקר התייחס אל המכנה המשותף היהודי (הדתי), הוא בעצמו כיוון אל תפיסה חילונית שמתנערת מן הקיבעון הדתי באופן כללי, ובאופן ספציפי מן התפיסה שרק בימי המשיח ישוב עם ישראל לארצו. המעבר מהגדרה לאומית "יהודית", שבסיסה דתי, אל הגדרה לאומית "עברית" משלימה את המהפך הזה – היא עדיין מתייחסת אל אותו עם – אבל משתחררת מרעיונות דתיים קדומים שנלוו אליה.

אני מצרף שלושה קישורים הנוגעים לתוכן הטקסט עצמו שבספר "תורת המלך", וגם את התרגום של אחד העם לחיבור אוטואמנציפציה (שנכתב במקור בגרמנית ויצא לאור בספטמבר 1882). כפי שניתן להבין מדבריי, אני באופן אישי מתנגד נחרצות אל התוכן, אך בכל מקרה המידע קיים, והוא נגיש. אני רוצה להאמין שמי שבאמת טורח לקרוא את הפוסט הזה מלכתחילה נוטה להתבונן בכל הפרשיה הזו בראייה ביקורתית. וגם אם לא כך הדבר – אני מאמין שמי שהיה רוצה להגיע אל הטקסט הזה מלכתחילה – היה עושה זאת. מטרתי היא לגרום למי שרוצה להבין קצת יותר לעומק על מה מדובר, באותה צורה ביקורתית כפי שבה אני נוהג, יוכל לעשות כן. אולי הוא גם ימצא תובנות חדש מן הטקסט שאני פספסתי – מה טוב. תקוותי היא כי יותר תובנות יופקו מ"אוטואמנציפציה", למי שיטרח לקרוא (התרגום קצת ארכאי. אני אישית אוהב את העברית הספרותית, אך קיימים תרגומים חדשים יותר).

תקציר תורת המלך, מתוך אתר ישיבת עוד יוסף חי (שרבניהם, יצחק שפירא ויוסף אליצור, כתבו את הספר הזה)

"משנה תורת המלך" – חוברת קובץ מאמרים בעקבות הספר "תורת המלך", הכוללת את התקציר המופיע בקישורית מעל.

ציטוטים מתוך הספר "תורת המלך", מתוך אתר ויקיציטוט.

—–

אַבְטוֹאֵימַנְצִיפַּצִיָא, יהודה לייב פינסקר, ה'תרמ"ג, תרגם מגרמנית : אחד העם.

חולון, א' בתמוז, ה'תשע"א.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Unknownguest  On יולי 4, 2011 at 01:08

    רשומה נהדרת. אני מקנא בכתיבה האסתטית שלך.
    בנוסף\ יש משהו מאוד צנוע ונעים בכך שאתה משתמש ב- active voice.
    אגב, אני חושב שיש דבר בהגדרתך החדשה. אני מציע שתוודע (אם אינך כבר מכיר את הגותו) לרב שרין ויין. http://www.youtube.com/watch?v=157H6-PiFsU – הוא מעולה והשפיע עליי רבות, אני מקווה שזה יעשיר את הגותך גם.

    Unknownguest

    • א. ארגמן ניל"י  On יולי 4, 2011 at 10:56

      היי,
      תודה רבה על ההפנייה שצירפת – לא יצא לי להתקל לפני-כן בנושא היהדות ההומניסטית.
      זה נשמע מרתק, אקרא על כך עוד.

      תודה רבה על התגובה, ותמיד מוזמן לבקר שוב 🙂

  • Unknownguest  On יולי 7, 2011 at 14:02

    אין RSS באתר?

  • אסף  On אוגוסט 27, 2011 at 21:53

    רק עתה נתפניתי לקרוא את הפוסט הזה. יש לי עניין בדברים שאתה כותב מפני שתעודת הזהות שאתה בונה לעצמך כיהודי, ישראלי, קורא עברית, מזכירה במעט את הגישה שלי כלפי הזהות החילוניות בישראל שהיא בראש ובראשונה עברית, ישראלית, ולבסוף, גם יהודית. אולם, לצד הדמיון, יוצא לי לחלוק עלייך רוב הזמן.

    אני בטוח, אם כי עוד לא משוכנע, כי אף-על-פי ששנינו רואים את עצמנו כ'בני התרבות העברית', יותר מאשר בני דת משה או בני הלאום היהודי-ישראלי, עדיין כל אחד מאיתנו ימצא פנים אחרות ב'עבריות'. לצורך העניין, אני רואה את שנת תר"ס (1900) כשנת מפתח בתרבות העברית אליה אני מתייחס. בשנה הזאת, ברדיצקבסקי פירסם קובץ סיפורים ומסות תגובה על המהדורה הראשונה לספרו של אחד-העם 'על פרשת דרכים', אך באופן כללי ניתן לומר שהשנים האלו בתחילת המאה העשרים חוללו כמה יצירות חשובות ודמויות מעניינות לגבי הזהות שלי. למיטב ידיעתי, בשנים האלה, המאמר של ברוך שפינוזה בביקורת המקרא 'מאמר תיאולוגי-מדיני', נקרא לראשונה על-ידי חושבי ספסלי האוניברסיטה היהודים בגרמניה, כמו ברדיצ'בסקי למשל. בספר של שפינוזה קיימת הבחנה חשובה בין בני-ישראל העבריים שמופיעים במקרא אשר אמונותיהם ודעותיהם לא תמיד עולים בקנה אחד עם האמונה היהודית, לבין קוראי התנ"ך היהודים, אשר עבורם ישראל היא דיאספורה, ואלוהים איננו ישות אשר ניתן לפנות אליה, שכן שפינוזה מפריך את הטענה הילדותית שאלוהים בחר בעם היהודי מכל העמים ומציע דרך שונה לקבל את הנוכחות שלו בעולם שלנו. בכל מקרה, גם ללא שפינוזה, הייתי משייך לשנת תר"ס את היצירה של אורי-ניסן גנסין, דוד פרישמן כעורך ספרות, ברנר בספרים 'בחורף, מסביב לנקודה, שכול וכשלון', השירים של ביאליק, קריאה חילונית של התנ"ך (כדוגמא אפשר לקחת את שירי המקרא של טשרניחובסקי), ובעיקר את קהל הקוראים של אחד העם והבעיות שהוא מעלה.
    בעיניי המסורת של התרבות העברית מתייחסת אל השנים האלה, גם אם מתייחסים ליוצרים אחרים אשר נולדו לתוך מדינת ישראל או בצעירותה (יהודה עמיחי, נניח.) כל 'עברי', לטעמי, צריך לגלות עניין עצמי בתנ"ך או בשירים של ביאליק, ולנסות לפרש אותם בדרך שתעלה עם אמונתו ודעותיו בני הזמן הזה.
    מהרושם שאני מקבל, אתה מוצא בתרבות העברית 'יסודות אחרים'. גם הן חילוניים במובהק. אתה מעדיף לפנות ליונתן רטוש, אהרן אמיר, אולי גם דוד אבידן (שהאמין בגיל צעיר כי ה'דימיון המדעי', דהיינו, ספרות המדע-הבדיוני, צריכה לשמש את היצירה העברית בעידן המדורני). הרי כל היוצרים האלה, הפנו עורף ל'יהדות' וניסו לרכז אותה בחברה העברית הקדומה שהייתה לנו, או בחברה עתידית מודרנית שתהיה לנו (דוד אבידן)

    כדי לדבר על זכות ההגדרה העצמית או ריבונות, לא היית צריך לפנות לפינסקר או לתנועה הציונית. פינסקר לא היה מקורי במיוחד כשכתב את המאמר שלו על 'אוטואמנסיפציה', אלא ליקט רעיונות שהיו באוויר והכניס אותם לתוך השאלה היהודית. אחד העם כתב מסה על פינסקר '"ד'ר פינסקר ומחברתו', אשר שכחתי את תוכנו, אגש לקרוא אותו עכשיו ואכתוב לך תגובה נוספת בקרוב.

    באופן כללי, אני מסכים עם העמדה שאתה חושב שהרוב החילוני צריך לקחת מול הדת בישראל.

  • אסף  On אוגוסט 27, 2011 at 23:54

    "הרגש הלאומי ! מנין נקחהו ?" כך קרא פינסקר.

    והנה קראתי שוב את "ד'ר פינסקר ומחברתו" מאת אחד-העם. המאמר הזה מופיע במהדורה הראשונה של 'על פרשת דרכים', שיצא לאור למען בתי הספר, בעריכת ירמיהו פרנקל.
    המאמר על פינסקר פחות טוב ב'עבדות בתוך חירות'.
    המאמר של פינסקר, לא נתפס בעיני כטקסט בעל משמעות, הוא קצר מידי ודומה לרשימה באיזה בלוג או מניפסט של עוד כתב-עת אדיוטי לספרות של הזמן שלנו.
    אתה מתייחס למאמר של פינסקר בכבוד, אלא שלפעמים אתה כופה עליו את המחשבות שלך.
    אתה טוען שהדרך הטובה ביותר, לנתק את ההגדרה הדתית מזו הלאומית היא דרכה של הלאומיות העברית שתלויה בתרבות ובמוצא שלנו, ולא על-פי ההלכה.
    אבל אני חושב שפינסקר לא באמת יוצא נגד ההלכה או הרעיון המשיחי, אלא הוא חושב כי היהודי לא יוכל לקחת מן הדת רגש לאומי.
    כמו שכתוב במאמר של אחד העם, פינסקר הפריד בין האיש היהודי אשר ניסה למצוא אחיזה לרגש הלאומי ובין הדת היהודית אשר חיפשה 'מרכז לאומי רוחני' שימשיך איזה מכנה משותף בין כל היהודים.

    האיש היהודי רואה כי השנאה לישראל בעולם מקורה ברגש טבעי עמוק, כי מלחת נפש היא, העוברת בירושה לבנים מאבות. בעוד אשר האמנציפציה היא רק ילידת השכל וההיגיון, ועל כן על היהודים לחפש 'מקלט בטוח לנדחי ישראל', כדי להציל את עצמם. ברם, ההכרה ההגיוני בנחיצותה של העצמאות הלאומית מגינה רק על האנשים הפרטיים ולא על הגדרתם הלאומית.
    פינסקר אמר שהיהודים יוכלו להגן על עצמם רק ב'ארץ אשר תוכל לשמש לנו מקלט בטוח'. ואם היהודים רוצים לשמור על זהותם הלאומית הם צריכים לייסד מרכז לאומי רוחני אשר יחזק בקרב כל יהודי העולם את הרגש הלאומי שלהם אשר מבדיל אותם מכל יתר העמים. (לפי אחד העם, לפחות.)

    אינני יודע אם הרעיון שלך על הזהות העברית באמת מדבר לכל עם ישראל. מה תגיד על מיליון העולים מחבר העמים בשנות ה70 וה90, מהי הזהות העברית שלהם ? עד כמה הם מתעניינים בתרבות ישראל, האם הם מסוגלים לקרוא בתנ"ך ? אני מתרשם כי האינטליגנטים הרוסיים חושבים כי פושקין הוא משורר לאומי, מעניין וחשוב יותר מביאליק. (אפילו כי אני חושב כי ביאליק הוא לא משורר לאומי, אלא רק קהל הקוראים שלו הוא כזה.) הם יעדיפו את דוסטויבסקי על יורם קניוק או יוסף חיים ברנר, את טולסטוי על יהושע קנז או דוד גרוסמן או את גוגול כסופר הומוריסט על פני שלום עליכם או יואל הופמן או כמחזאי על-פני יעקב שבתאי או חנוך לווין וכן הלאה. הישראלים ה'צברים' היהודים, חושבים כי התנ"ך הוא ספר משמעמם שנמתך כמו מסטיק ואין לו נגיעה כלשהי ל'כאן ועכשיו'. רוב הישראלים לא מכירים את השפה העברית מספיק טוב בשביל לקרוא לשון שעולה על עשרים שנה. כמה אנשים יודעים מהי המשמעות המקורית של המילה 'גיחוך'. אם הם יתקלו במילה הזאת אצל גנסין, הם לא יבינו כי הכוונה לצחוק בלא קול, נאמר דרך חיוך השפתיים או באמצעות מבט העיניים.

    • א. ארגמן ניל"י  On אוגוסט 30, 2011 at 21:23

      אסף, אני רוצה בתור התחלה להגיד שאני מאוד נהנה לקרוא את התגובות שלך – הן עשירות בידע, במקורות ובמקום לפרשנות (פחות פסקניות), וזהו בדיוק הדיון שאני בעצמי נהנה לקדם פה.

      התייחסותך אל "אבות התרבות העברית" של שנת תר"ס מעניינת מאוד. את טשרניחובסקי אני יחסית מכיר (גם הוא היה עובד אלילים גדול !), אך אל ברדיצ'בסקי, למשל, עוד לא הגעתי.

      בהקשר לדבריך אודות יחסי אל יונתן רטוש – אני שואב השראה רבה מדבריו ופועלו, אך גם השקפותיי נבדלות מזה שלו. אינני מאמין ב"יצירת יש מאין" בכל הנוגע לזהות העברית, אלא ב"מעבר" מזהות יהודית שאימצנו "בעל-כורחנו" ומבלי שהבדלנו בין הרעיון הלאומי לזה הדתי, אל עבר זהות לאומית עברית, ששואבת אמנם את מקורותיה (בעיקר) מן היהדות, אך שמוגדרת ומתוחמת ב"גבולות" לאומיים-אזרחיים-חילוניים.
      בניגוד לרטוש ו"תלמידיו", למשל, גם אינני רואה בכל עמי ה"מרחב השמי" כבני העם העברי – בעיניי זוהי השקפה קולוניאליסטית, ומלכתחילה לא עומדת במבחן המציאות.

      פינסקר – הרי הוא פרסם גילוי דעת. במובנים רבים, אפשר לראות בפובליציסט של עד שנות ה 90' כבלוגר של "העת העתיקה". אינני חושב שפינסקר התכוון לצאת "כנגד היהדות", אבל כן בחר "לתקוף" אלמנט ביהדות שלראייתו מעכבת אנשים רבים מלפעול למען הקמת בית לאומי.

      בהקשר לעולי חבר העמים (ודומיהם ממקומות אחרים) – דווקא עבורם הזהות הלאומית העברית נראית לי כמשהו שיהיה יותר קל להתחבר אליו. כיום, הממסד "מתעלם" מרבים מהם בגלל היעדר זהות יהודית "נאותה" (בדיוק כמו הבלגאן של אלישיב עם הגיור הצה"לי). אין אפשרות להכריח אדם לזנוח זהות לאומית אחת ולאמץ אחרת – אך לדעתי, הרבה יותר קל, גם טכנית וגם רגשית, לאמץ זהות שאין בה שום תלות דתית, שום "טקס קבלה" (מה גם שהקבלה לדת היהודית אינה פשוטה).
      אני לא מכיר לא אדם אחד ולא שניים שנולדו לאם שאינה ממוצא יהודי, ועל-כן הם בעצמם אינם מוגדרים כיהודים. אמנם יש להם תעודת זהות כחולה, אך הם אינם בדיוק "חלק מהעם" – ומדוע ? כי הם אינם "יהודים" מספיק.
      יש אשר יגידו – אז צריך לשנות את היהדות. ואולי (לא אולי) צריך.
      אבל היהדות היא עדיין דת.
      אותם אנשים נולדו וגדלו וחונכו אל התרבות שלנו. הם אינם יהודים מבחינת ההלכה, אבל הלכה למעשה – הם לא שונים ממני, או מכל אחד אחר שנולד בארץ ומוכר כ"יהודי". אז מה הם ? הם עברים. הם בני העם הזה.
      וגם אם לכאורה אין "זהות אתנית" – זה בלוף עוד יותר גדול כשמדובר ב"זהות דתית". עצם העובדה שהם גדלו והכירו ונטמעו בתרבות העברית (ואני מכליל קצת, אני מכיר בעובדה הזו – אבל זוהי המציאות שאני מכיר לרוב, מתוך ניסיון אישי) – בשבילי זה מספיק כדי לראות בהם כעברים.

      לא תוכל להכריח אף אחד להעדיף את גרוסמן על טולסטוי, אבל יכול להיות לך יותר קל ממצב חילוני, ולא דתי.

      שוב תודה רבה, ומקווה שתבקר בקרוב 🙂

  • תרבות ישראלית  On ספטמבר 8, 2011 at 14:37

    כתבה נורא מעניינת! מה שיש לי לומר לגביה (ולא שאני מומחית של תעודות זהות וכל מה שאני כותבת זאת רק דעתי) אבל אני חושבת שבארץ ישראל ישנם כמה תרבויות אשר מתחלקות ל-2: תרבות דתית ותרבות חילונית.. וזה מה שעצוב!

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: