ארכיון חודשי: ספטמבר 2011

מחאת האוהלים הראשונה (הצרות של ג'סי כהן אינן הצרות של רוטשילד)

המאהל של היום והמאהל של פעם

בשבועיים האחרונים חברים רבים הסבו את תשומת-ליבי אל אתרי החדשות (כאילו שהעדכונים התכופים בפייסבוק לא הספיקו) שסיקרו את פינוי מאהל המחאה שבשכונת ג'סי כהן שבחולון, השכונה שבה גדלתי.

מאהל המחאה של קיץ 2011 בג'סי כהן הוקם עוד בימים הראשונים של הקמת מאהלי המחאה בכל הארץ. מיקומו היה בקצה הדרומי של השכונה, במבואותיה של חולון ממחלף הקוממיוּת. מעדות אישית אני יכול לספר שהוא הורכב מעשר עד עשרים אוהלי בד, ועוד כמה צריפי-עץ בודדים. המקום כולו גודר והונפו בו כמה שלטי מחאה, ומהפעמים שעברתי שם בדרך אל הוריי אני אף יכול להעיד שלא תמיד הוא היה מאוייש.

ולמה אני טורח לציין את התקופה, קיץ 2011 ? מפני שמאהלי מחאה אינם עניין חדש בג'סי כהן. אני זוכר היטב את המאהל שהוקם לפני עשרים שנה (שנה פחות, שנה יותר – בוודאות אני זוכר שהייתי בכתות הנמוכות של בית הספר היסודי). אני זוכר שמשפחתו של אחד מחברי כיתתי בעצמו חיה באחד האוהלים (והוא, כמובן, איתם). אני זוכר את האוהלים עצמם, שמקומם היה שונה מן המאהל של היום (אז הם הוקמו בפינת הרחובות זרובבל וארבע ארצות). אז, כמובן הסיבות היו שונות – אך למעשה, עבור תושבי השכונה עצמה, גם הסיבות להקמת המאהל הזה הן שונות מהסיבות שהביאו להקמת "שדרת האוהלים" ברוטשילד. העלייה הגדולה ממדינות חבר העמים, יחד עם המצב הסוציו-אקונומי הקשה של חלק מהמשפחות, יחד עם התחלת העבודות על התוואי שכיום סלול בו כביש איילון הביאו להקמת המאהל, שלמיטב זכרוני החזיק מעמד כמה חודשים.

"באו עולים, שכר הדירה הוכפל, זרקו אותנו לרחוב". השני ביולי, 1990, ידיעות אחרונות (עמוד 3). הצילום נלקח מתוך כתבה של אורן פרסיקו באתר העין השביעית (ניתן להגיע בלחיצה על התמונה)

הבלופים שמנציחים את הבעייתיות של המחאה

כיום המאהל ההוא אינו אלא זכרון עמום במוחם של חלק מתושבי השכונה (אותו חבר לכיתה, למשל, בקושי זוכר על מה ולמה). אך ג'סי כהן ממשיכה גם היום להיות "השוליים" של חולון, במובנים רבים. כיום האוכלוסיה מתחלקת בעיקר בין תושבים ותיקים (שחלקם ה"בעייתי" מבחינה סוציו-אקונומית נשאר, או אף הוזנח, עם אותן צרות במשך עשורים) לבין חלק גדול (וממשיך לגדול) של עולים חדשים שמגיעים לאור המחירים הנמוכים. המחירים הנמוכים (יחסית, כמובן) מושכים גם אוכלוסיה דתית אל השכונה. מה שכמעט ואין בשכונה הם משפחות צעירות. כשראיתי את התמונות מהמאהל, זיהיתי פרצופים רבים. עשרות האנשים (אבל לא מאות) מייצגים בעיקר את התושבים הותיקים של ג'סי כהן. מ"העדכונים מהשטח" כמעט ניתן לחשוב שמדובר בדארפור :

"כרגע מאהל ג'סי כהן במצב קשה, ראשי המאהל הורחקו ממנו, נותרו שם בעיקר נשים וילדים, ללא קורת גג, ללא מזון וללא מים. ביום שישי נעשה מבצע איסוף מזון למספר מאהלים, בינהם מאהל ג'סי כהן, אבל לא נמצא בינתיים פתרון לטווח הרחוק."

שוב, מעדות אישית ומהיכרות אני יודע שלאנשים שם יש לאן לחזור. גם עניין ה"ללא מים וללא מזון" רחוק מהמציאות, ונראה לי כמו נסיון נלוז להציג מצב סוציו-אקונומי בעייתי כ"חרפת רעב" באופן אוטומטי. האנשים האלה באים מרקע לא פשוט (אם לא אפילו קשה), אבל הם לא הומלסים (שמשום מה בחרו את ספסלי ג'סי כהן) רעבים למזון. מוטי ששון, ראש עיריית חולון, אמר בראיון ל NRG דברים לדעתי דיי נכונים :

"אנשי מחאת ג'סי כהן הם משפחות מצוקה והם זכאי דיור ציבורי. במשך שנים היה תהליך של פתרון המצוקה באמצעות דירות לזכאים אבל מרגע שמלאי הדירות אזל והממשלה לא בנתה דירות חדשות לזכאים, אין פתרון למצוקתם".

יש לי הערכה אל מוטי ששון, אך גם ביקורת – מוטי ששון עצמו עומד מאחורי תנופת בנייה עצומה בחולון, ובזמנו נבנו שתי שכונות חדשות – אך רוב הדירות ככולן הן דירות פאר. אין ספק שהכשרת הקרקע לפרוייקטים של דיור יוקרתי היא מעשה מושכל ולא מקרי. נכון שהקמת דירות חדשות במסגרת של פרוייקט דיור ציבורי היא גם (ואפילו בעיקר) באחריות שאינה של מוטי ששון, אך כיום כמעט ואין עתודות קרקע בחולון לבניית דיור בר-השגה (למען האיזור הדרומי שבין שכונת קרית-רבין לקרית-שרת, שגם בה התבצעו כבר עבודות שיטוח קרקע והרס הדיונות האחרונות של חולון). בהיעדר דירות חדשות במסגרת של דיור ציבורי (כשזה שצריכים האוכלוסיה המתגוררת בג'סי כהן), אין ספק שגם מצבם נפגע. אז שוב – מוטי ששון אינו האשם היחיד (ובכלל, אינני רואה בו כדמות רעה מכל הסיפור כפי שמנסים להציג אותו מנהיגי המחאה), אך אני כן חושב שגם את המעט שכן היה ביכולתו לעשות הוא לא עשה.

עובדה אחת נוספת בקשר למאהל ג'סי כהן שאותה אף אחד לא סיפר היא שבמרחק של פחות מחצי קילומטר משם, על יד קופת החולים ברחוב הסנהדרין, עמדה משאית עמוסה בציוד של האנשי המאהל (שפונה על ידם עוד קודם מתוך ידיעה שהמאהל יפורק), והמתינה עד לסוף המהלך של המשטרה בכדי להחזיר את הציוד למאהל שיוקם מחדש. לעירייה לא הייתה אמורה להיות בעיה "לטפל" גם במשאית הזו, אבל היא לא עשתה כן. אמנם יכולות להתעורר שאלות בנוגע למהות פירוק המאהל אם מלכתחילה העירייה מבינה שהוא יוקם שוב (ואם "מעלימה עין" ממשאיות המלאה בציוד של אנשי המאהל), אבל לכל הפחות, בעיניי לפחות, זה מציג את העירייה באופן קצת פחות דֶמוני.

העשירי ביולי, 1990 (כשעיתון עוד עלה שקל ועשרה). שער ידיעות אחרונות – מחאת אוהלים, צווי-ריתוק לרופאים. מה נשתנה ? (גם תמונה זו נלקחה מתוך מאמרו של אורן פרסיקו באתר העין השביעית)

על כן אין לי אלא לקבוע כי באמת (אבל לא בתמים) מדובר בעיוות גס של המציאות (הגובל בהגדרת השקר). ואז כמובן עולה השאלה – למה לשקר ?

התשובה הראשונה שיכולה לצוץ היא יצירת כותרות, ניסיון לכפות אמפתיה על מאבק שלא מעניין את רוב האנשים. ג'סי כהן תמיד הייתה (כונראה שתמיד תשאר) שכונה עם מוניטין בעייתי, והיחס האוטומטי של רוב האנשים ששמעו על השכונה הוא שלילי. על-כן, בעזרת תיאור המצב כקטסטרופה אנושית עשויים האזרחים להביע רגש רחמים (אבל לא הזדהות, חלילה) עם מצבם הקשה של תושבי השכונה.

אבל התשובה הזו, לדעתי, עושה חסד רב מדיי בעיקר עם "יוזמי המאבק" הצעירים, אנשי J14 שהצטרפו לתמוך במאבק עם סיום המחאה ברוטשילד. נזכיר, כי הם אלה שמלכתחילה העלו את אותם תיאורים גוזמאיים. "גיוס" המאבק של ג'סי כהן נראה בעיניי רק כעוד דרך להמשיך את המחאה שלהם. הרי המוחים הצעירים של רוטשילד חייבים לחזור בקרוב אל ספסל הלימודים האקדמי. תושבי ג'סי כהן, לעומת זאת, ישארו שם עוד זמן רב, ועל כן קל להשתמש בהם כ"כח מגן" שישאר להשאיר את גחלת המחאה (לא בהכרח המחאה שלהם) בוערת.

וזה הדבר המצער ביותר בכל הנוגע לג'סי כהן – שהיא שוב מנוצלת. הניצול הציני הזה נעשה על ידי אנשים שלדעתי האישית לא באמת מתעניינים בגורל תושבי השכונה (והרי דפני ליף לא הראתה את פרצופה במאהל אלא עם סגירת המאהלים ברוטשילד), אלא באים לקדם את האג'נדה שלהם – אג'נדת שמאל קיצוני שזוכה לגיבוי מטעם הקרן החדשה. את הטעימה של האג'נדה הזו קיבלנו ממש בשבוע הראשון של המחאה – בה בעיקר השתלחו קומץ המוחאים (לפני שהפכו לגל עצום וסוחף) כנגד החרדים והמתנחלים, כאשמים בבעיית הדיור. רק לאחר השמעת הביקורת כנגד המחאה הזו, שנראתה שמאלנית מדיי ורבים התנערו ממנה, שינתה המחאה את פניה והפכה למחאה ל"צדק חברתי" כללי, שהדיור הוא רק סעיף בה. ואולם, ככל שנתמשכה המחאה, ככה חלחלה גם ההבנה שאין קול יחיד לאותו צדק חברתי, וגם אופי הדרישות לשינוי השתנה ממקום למקום.

דפני ליף, והקבוצה הגדולה מאוד שעומדת מאחוריה (ואם אפילו מחצית ממה שכתוב ברשימה הזו הוא אמיתי, הרי שמדובר בקבוצה מאוד גדולה, בצורה מטרידה), אולי רוצים לראות ירידה במחירי הדיור (מי לא ?), אבל זוהי בהחלט לא המטרה האמיתית שלהם. הם עדיין מכוונים אל ההתנחלויות, אל החרדים, אל הימין. לי אין ספק שככל שיחלוף הזמן, נראה כיצד הנושא ה"חברתי" ידעך וישאר רק כסמל, כמשהו שחייבים להזכיר כדי להצדיק את כל המחאה – אבל אופי הדברים שיועלו ישתנה (והוא כבר השתנה).

ומג'סי כהן לגדה המערבית

ולאור העובדה שכבר ידוע שיוזמי המאבק, רובם ככולם, משוייכים לקצה השמאלי של ארגוני השמאל, ונוסיף על כך את "תיאורי המצוקה" שחרגו מכל קשר למציאות – עולה כמובן בעיניי עוד שאלה – האם לא יתכן שאותם הגזמות באים לידי ביטוי גם בתיאורים שנותנים אנשי השמאל למצב בשטחים ? לא הייתי בשטחים כדי להעיד בעצמי, אבל לאור העובדה שהנה ראיתי את הפער בין המציאות לבין התיאורים האינטרנטיים בכל הנוגע לג'סי כהן (שוב, על ידי אותם אנשים מאותן קבוצות פוליטיות), אינני יכול שלא לתהות אם אותה רטוריקה של הגזמות שבאה לידי ביטוי בג'סי כהן נמצאת בשימוש גם בתיאור זוועות הכיבוש.

וברגע הזה אני בטוח שרבים יגידו "הנה עוד ימני שמצדיק את הכיבוש", ותהיה זו טעות. אינני משייך עצמי לא אל הימין ולא אל השמאל, ואני בעצמי מאמין שהכיבוש בצורתו הנוכחית הוא רע ופוגע בשני הצדדים – אבל במקרה הזה, לדעתי אלו הם הגוזמאות והשקרים של אנשי המחאה שעושים זילות למאבק נגד הכיבוש עצמו – בדיוק מאותה סיבה של "אם הם שיקרו פה, למה שלא ישקרו שם ?"

ואני אף אסייג שוב ואציין – מכל הנאמר מכאן, אל תסיקו שאני אומר שבשטחים המצב מעולה (אני בטוח שהוא רע, לכל הפחות), ושאני בעד שהמצב ישאר כך (אני לא), ושכל מה שמספרים לנו אירגוני השמאל הוא שקר (אולי פשוט הגזמה. ורק אולי). אני כן חושב שכדאי פשוט לא להתפס ל"דיווחים מהשטח" כעדות מהימנה בהכרח, ותמיד לתהות – האם יתכן שהאג'נדה העומדת מאחורי אותו מדווח משפיע על אופי הדברים ? האם יתכן שכל אחד מאיתנו, לו היה נמצא שם, היה רואה דברים אחרת ?

חולון, כ"ד באלול, ה'תשע"א.

הִתְרַפְּקוּת שֶׁל עֵת בֹּא-סְתָו

מָתַי נַשְׂכִּיל לְהָקִיץ מִשִׁגְּיוֹנוֹת עָבָר,
אוֹדוֹת אֵל כֹּל-יָכוֹל שֶׁנִגְלָה לְמֹשָׁה בַּמִּדְבָּר?
מָתַי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יַבִּיטוּ מַעְלָה, גָּבוֹהַּ,
יְבַקְשׁוּ גֶּשֶׁם וחֹרֶף, אַךְ לֹא מִאוֹתוֹ אֱלֹהַּ;
מָתַי נָשׁוּב אֶל פְּאֵר יְמֵי קֶדֶם;
בָּהֶם חָגוּ אֲבוֹתֵינוּ סְבִיב מַסֵּכָה וָצֶלֶם;
הֲתַּהֲפֹך הַכִּנֶּרֶת אֵת מֵימֵיהַ לְרַעַל –
עַד שְׁנָשְׂכִּיל לָשֵׂאת תְּפִילָּה אֵל הַבַּעַל?

תל-אביב, כ"א באלול, ה'תשע"א. (20 בספטמבר, 2011, יום לפני מפנה הסתיו)