מחאת האוהלים הראשונה (הצרות של ג'סי כהן אינן הצרות של רוטשילד)

המאהל של היום והמאהל של פעם

בשבועיים האחרונים חברים רבים הסבו את תשומת-ליבי אל אתרי החדשות (כאילו שהעדכונים התכופים בפייסבוק לא הספיקו) שסיקרו את פינוי מאהל המחאה שבשכונת ג'סי כהן שבחולון, השכונה שבה גדלתי.

מאהל המחאה של קיץ 2011 בג'סי כהן הוקם עוד בימים הראשונים של הקמת מאהלי המחאה בכל הארץ. מיקומו היה בקצה הדרומי של השכונה, במבואותיה של חולון ממחלף הקוממיוּת. מעדות אישית אני יכול לספר שהוא הורכב מעשר עד עשרים אוהלי בד, ועוד כמה צריפי-עץ בודדים. המקום כולו גודר והונפו בו כמה שלטי מחאה, ומהפעמים שעברתי שם בדרך אל הוריי אני אף יכול להעיד שלא תמיד הוא היה מאוייש.

ולמה אני טורח לציין את התקופה, קיץ 2011 ? מפני שמאהלי מחאה אינם עניין חדש בג'סי כהן. אני זוכר היטב את המאהל שהוקם לפני עשרים שנה (שנה פחות, שנה יותר – בוודאות אני זוכר שהייתי בכתות הנמוכות של בית הספר היסודי). אני זוכר שמשפחתו של אחד מחברי כיתתי בעצמו חיה באחד האוהלים (והוא, כמובן, איתם). אני זוכר את האוהלים עצמם, שמקומם היה שונה מן המאהל של היום (אז הם הוקמו בפינת הרחובות זרובבל וארבע ארצות). אז, כמובן הסיבות היו שונות – אך למעשה, עבור תושבי השכונה עצמה, גם הסיבות להקמת המאהל הזה הן שונות מהסיבות שהביאו להקמת "שדרת האוהלים" ברוטשילד. העלייה הגדולה ממדינות חבר העמים, יחד עם המצב הסוציו-אקונומי הקשה של חלק מהמשפחות, יחד עם התחלת העבודות על התוואי שכיום סלול בו כביש איילון הביאו להקמת המאהל, שלמיטב זכרוני החזיק מעמד כמה חודשים.

"באו עולים, שכר הדירה הוכפל, זרקו אותנו לרחוב". השני ביולי, 1990, ידיעות אחרונות (עמוד 3). הצילום נלקח מתוך כתבה של אורן פרסיקו באתר העין השביעית (ניתן להגיע בלחיצה על התמונה)

הבלופים שמנציחים את הבעייתיות של המחאה

כיום המאהל ההוא אינו אלא זכרון עמום במוחם של חלק מתושבי השכונה (אותו חבר לכיתה, למשל, בקושי זוכר על מה ולמה). אך ג'סי כהן ממשיכה גם היום להיות "השוליים" של חולון, במובנים רבים. כיום האוכלוסיה מתחלקת בעיקר בין תושבים ותיקים (שחלקם ה"בעייתי" מבחינה סוציו-אקונומית נשאר, או אף הוזנח, עם אותן צרות במשך עשורים) לבין חלק גדול (וממשיך לגדול) של עולים חדשים שמגיעים לאור המחירים הנמוכים. המחירים הנמוכים (יחסית, כמובן) מושכים גם אוכלוסיה דתית אל השכונה. מה שכמעט ואין בשכונה הם משפחות צעירות. כשראיתי את התמונות מהמאהל, זיהיתי פרצופים רבים. עשרות האנשים (אבל לא מאות) מייצגים בעיקר את התושבים הותיקים של ג'סי כהן. מ"העדכונים מהשטח" כמעט ניתן לחשוב שמדובר בדארפור :

"כרגע מאהל ג'סי כהן במצב קשה, ראשי המאהל הורחקו ממנו, נותרו שם בעיקר נשים וילדים, ללא קורת גג, ללא מזון וללא מים. ביום שישי נעשה מבצע איסוף מזון למספר מאהלים, בינהם מאהל ג'סי כהן, אבל לא נמצא בינתיים פתרון לטווח הרחוק."

שוב, מעדות אישית ומהיכרות אני יודע שלאנשים שם יש לאן לחזור. גם עניין ה"ללא מים וללא מזון" רחוק מהמציאות, ונראה לי כמו נסיון נלוז להציג מצב סוציו-אקונומי בעייתי כ"חרפת רעב" באופן אוטומטי. האנשים האלה באים מרקע לא פשוט (אם לא אפילו קשה), אבל הם לא הומלסים (שמשום מה בחרו את ספסלי ג'סי כהן) רעבים למזון. מוטי ששון, ראש עיריית חולון, אמר בראיון ל NRG דברים לדעתי דיי נכונים :

"אנשי מחאת ג'סי כהן הם משפחות מצוקה והם זכאי דיור ציבורי. במשך שנים היה תהליך של פתרון המצוקה באמצעות דירות לזכאים אבל מרגע שמלאי הדירות אזל והממשלה לא בנתה דירות חדשות לזכאים, אין פתרון למצוקתם".

יש לי הערכה אל מוטי ששון, אך גם ביקורת – מוטי ששון עצמו עומד מאחורי תנופת בנייה עצומה בחולון, ובזמנו נבנו שתי שכונות חדשות – אך רוב הדירות ככולן הן דירות פאר. אין ספק שהכשרת הקרקע לפרוייקטים של דיור יוקרתי היא מעשה מושכל ולא מקרי. נכון שהקמת דירות חדשות במסגרת של פרוייקט דיור ציבורי היא גם (ואפילו בעיקר) באחריות שאינה של מוטי ששון, אך כיום כמעט ואין עתודות קרקע בחולון לבניית דיור בר-השגה (למען האיזור הדרומי שבין שכונת קרית-רבין לקרית-שרת, שגם בה התבצעו כבר עבודות שיטוח קרקע והרס הדיונות האחרונות של חולון). בהיעדר דירות חדשות במסגרת של דיור ציבורי (כשזה שצריכים האוכלוסיה המתגוררת בג'סי כהן), אין ספק שגם מצבם נפגע. אז שוב – מוטי ששון אינו האשם היחיד (ובכלל, אינני רואה בו כדמות רעה מכל הסיפור כפי שמנסים להציג אותו מנהיגי המחאה), אך אני כן חושב שגם את המעט שכן היה ביכולתו לעשות הוא לא עשה.

עובדה אחת נוספת בקשר למאהל ג'סי כהן שאותה אף אחד לא סיפר היא שבמרחק של פחות מחצי קילומטר משם, על יד קופת החולים ברחוב הסנהדרין, עמדה משאית עמוסה בציוד של האנשי המאהל (שפונה על ידם עוד קודם מתוך ידיעה שהמאהל יפורק), והמתינה עד לסוף המהלך של המשטרה בכדי להחזיר את הציוד למאהל שיוקם מחדש. לעירייה לא הייתה אמורה להיות בעיה "לטפל" גם במשאית הזו, אבל היא לא עשתה כן. אמנם יכולות להתעורר שאלות בנוגע למהות פירוק המאהל אם מלכתחילה העירייה מבינה שהוא יוקם שוב (ואם "מעלימה עין" ממשאיות המלאה בציוד של אנשי המאהל), אבל לכל הפחות, בעיניי לפחות, זה מציג את העירייה באופן קצת פחות דֶמוני.

העשירי ביולי, 1990 (כשעיתון עוד עלה שקל ועשרה). שער ידיעות אחרונות – מחאת אוהלים, צווי-ריתוק לרופאים. מה נשתנה ? (גם תמונה זו נלקחה מתוך מאמרו של אורן פרסיקו באתר העין השביעית)

על כן אין לי אלא לקבוע כי באמת (אבל לא בתמים) מדובר בעיוות גס של המציאות (הגובל בהגדרת השקר). ואז כמובן עולה השאלה – למה לשקר ?

התשובה הראשונה שיכולה לצוץ היא יצירת כותרות, ניסיון לכפות אמפתיה על מאבק שלא מעניין את רוב האנשים. ג'סי כהן תמיד הייתה (כונראה שתמיד תשאר) שכונה עם מוניטין בעייתי, והיחס האוטומטי של רוב האנשים ששמעו על השכונה הוא שלילי. על-כן, בעזרת תיאור המצב כקטסטרופה אנושית עשויים האזרחים להביע רגש רחמים (אבל לא הזדהות, חלילה) עם מצבם הקשה של תושבי השכונה.

אבל התשובה הזו, לדעתי, עושה חסד רב מדיי בעיקר עם "יוזמי המאבק" הצעירים, אנשי J14 שהצטרפו לתמוך במאבק עם סיום המחאה ברוטשילד. נזכיר, כי הם אלה שמלכתחילה העלו את אותם תיאורים גוזמאיים. "גיוס" המאבק של ג'סי כהן נראה בעיניי רק כעוד דרך להמשיך את המחאה שלהם. הרי המוחים הצעירים של רוטשילד חייבים לחזור בקרוב אל ספסל הלימודים האקדמי. תושבי ג'סי כהן, לעומת זאת, ישארו שם עוד זמן רב, ועל כן קל להשתמש בהם כ"כח מגן" שישאר להשאיר את גחלת המחאה (לא בהכרח המחאה שלהם) בוערת.

וזה הדבר המצער ביותר בכל הנוגע לג'סי כהן – שהיא שוב מנוצלת. הניצול הציני הזה נעשה על ידי אנשים שלדעתי האישית לא באמת מתעניינים בגורל תושבי השכונה (והרי דפני ליף לא הראתה את פרצופה במאהל אלא עם סגירת המאהלים ברוטשילד), אלא באים לקדם את האג'נדה שלהם – אג'נדת שמאל קיצוני שזוכה לגיבוי מטעם הקרן החדשה. את הטעימה של האג'נדה הזו קיבלנו ממש בשבוע הראשון של המחאה – בה בעיקר השתלחו קומץ המוחאים (לפני שהפכו לגל עצום וסוחף) כנגד החרדים והמתנחלים, כאשמים בבעיית הדיור. רק לאחר השמעת הביקורת כנגד המחאה הזו, שנראתה שמאלנית מדיי ורבים התנערו ממנה, שינתה המחאה את פניה והפכה למחאה ל"צדק חברתי" כללי, שהדיור הוא רק סעיף בה. ואולם, ככל שנתמשכה המחאה, ככה חלחלה גם ההבנה שאין קול יחיד לאותו צדק חברתי, וגם אופי הדרישות לשינוי השתנה ממקום למקום.

דפני ליף, והקבוצה הגדולה מאוד שעומדת מאחוריה (ואם אפילו מחצית ממה שכתוב ברשימה הזו הוא אמיתי, הרי שמדובר בקבוצה מאוד גדולה, בצורה מטרידה), אולי רוצים לראות ירידה במחירי הדיור (מי לא ?), אבל זוהי בהחלט לא המטרה האמיתית שלהם. הם עדיין מכוונים אל ההתנחלויות, אל החרדים, אל הימין. לי אין ספק שככל שיחלוף הזמן, נראה כיצד הנושא ה"חברתי" ידעך וישאר רק כסמל, כמשהו שחייבים להזכיר כדי להצדיק את כל המחאה – אבל אופי הדברים שיועלו ישתנה (והוא כבר השתנה).

ומג'סי כהן לגדה המערבית

ולאור העובדה שכבר ידוע שיוזמי המאבק, רובם ככולם, משוייכים לקצה השמאלי של ארגוני השמאל, ונוסיף על כך את "תיאורי המצוקה" שחרגו מכל קשר למציאות – עולה כמובן בעיניי עוד שאלה – האם לא יתכן שאותם הגזמות באים לידי ביטוי גם בתיאורים שנותנים אנשי השמאל למצב בשטחים ? לא הייתי בשטחים כדי להעיד בעצמי, אבל לאור העובדה שהנה ראיתי את הפער בין המציאות לבין התיאורים האינטרנטיים בכל הנוגע לג'סי כהן (שוב, על ידי אותם אנשים מאותן קבוצות פוליטיות), אינני יכול שלא לתהות אם אותה רטוריקה של הגזמות שבאה לידי ביטוי בג'סי כהן נמצאת בשימוש גם בתיאור זוועות הכיבוש.

וברגע הזה אני בטוח שרבים יגידו "הנה עוד ימני שמצדיק את הכיבוש", ותהיה זו טעות. אינני משייך עצמי לא אל הימין ולא אל השמאל, ואני בעצמי מאמין שהכיבוש בצורתו הנוכחית הוא רע ופוגע בשני הצדדים – אבל במקרה הזה, לדעתי אלו הם הגוזמאות והשקרים של אנשי המחאה שעושים זילות למאבק נגד הכיבוש עצמו – בדיוק מאותה סיבה של "אם הם שיקרו פה, למה שלא ישקרו שם ?"

ואני אף אסייג שוב ואציין – מכל הנאמר מכאן, אל תסיקו שאני אומר שבשטחים המצב מעולה (אני בטוח שהוא רע, לכל הפחות), ושאני בעד שהמצב ישאר כך (אני לא), ושכל מה שמספרים לנו אירגוני השמאל הוא שקר (אולי פשוט הגזמה. ורק אולי). אני כן חושב שכדאי פשוט לא להתפס ל"דיווחים מהשטח" כעדות מהימנה בהכרח, ותמיד לתהות – האם יתכן שהאג'נדה העומדת מאחורי אותו מדווח משפיע על אופי הדברים ? האם יתכן שכל אחד מאיתנו, לו היה נמצא שם, היה רואה דברים אחרת ?

חולון, כ"ד באלול, ה'תשע"א.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ארדן  On אוקטובר 3, 2011 at 09:52

    אני אנסה להיות תמים לרגע – נניח שאכן מצבם של תושבי ג'סי כהן מוצג בהגזמה ושנעשה שימוש בדימוי המסכן של השכונה כדי להשאיר את הסיפור בחדשות עוד תקופה. אני עדיין לא כ"כ רואה איך ראשי המחאה מנסים להסיט את הזעם כלפי החרדים והמתנחלים. להיפך, זה נראה לי מוזר שלא ציינו את הנושאים הללו בכלל בשום התדיינות רשמית של "ראשי המחאה".

    כמו כן, ממה שיצא לי להבין, יש כמה ראשים למחאה. יש את דפני ליף וחבריה שמדברים שעולים בתקשורת אכן נראה שהם משוייכים לצד השמאלי של המפה המדינית (למרות שלא היו להם התבטאויות בנושא במהלך הקיץ. לטעמי, זה רק מראה שיש מתאם בין סטודנטים לקולנוע תל אביביים לבין הזדהות עם פליטים אפריקאים ופוזה שמאלנית, ולא על יד מכוונת של ארגון "עדאלה"). יש את התאחדות הסטודנטים, ואת ראשה איציק שמולי, ששירת בשריון ולא נראה לי קיצוני בדעותיו המדיניות. לבסוף, יש את יגאל רמב"ם, שממה שהבנתי, קשור יותר למאהלים במקומות כמו ג'סי כהן ופחות לסצינה התל-אביבית (למרות שגיגלתי עכשיו "יגאל רמב"ם שמאל", והיו מקומות שטענו על קשר בינו לשמאל קיצוני).

    בכל מקרה, אני לא בדיוק מבין את הקשר הישיר בין המחאה לבין שמאל מדיני קיצוני. אני גם לא מבין מה הצעד הבא שאמור לקרות כדי לנתב את המחאה לשם. לא נראה לי שיש צעד כזה, כי הציבור בארץ ימני מבחינה מדינית. אני גם לא חושב שיש הבדל גדול מבחינה מדינית בין הליכוד לעבודה לדוגמא, אז אני לא חושב שאם, נגיד, כתוצאה מהמחאה תעלה שלי יחימוביץ' לשלטון, אז זה בגלל יד מכוונת מארגוני שמאל קיצוני.

    ממה שנראה לי, המחאה פשוט נובעת מיוקר מחייה מטורף, ומכל מיני הפרטות פרועות ומדיניות כלכלית קיצונית מדי. לא סתם הוציאו כל כך הרבה אנשים לרחוב. אין כל כך הרבה מצביעי חד"ש.

    • א. ארגמן ניל"י  On אוקטובר 3, 2011 at 10:35

      ארדן, תודה על הביקור והשארת התגובה.

      הסיבה שלדעתי הנושאים של החרדים והמתנחלים לא צויינו היא, כפי שאמרתי, בעקבות המיתון שנאלצו מנהיגי המחאה לקחת על עצמם עם השמעת הביקורת כנגד הקבוצות הללו.

      קשר ישיר ו"בעלות" אולי אין – אתה לא חייב תעודת חבר בחד"ש כדי להשתתף במחאה. ואכן, בחלוף הזמן המחאה קיבלה עוד פרצופים ועוד ראשים… אבל ההתייחסות שלי אל דפני ליף היא לא מקרית, כי בסופו של דבר, היא ה-פרצוף של המחאה. נכון, היא לא מחליטה על הכל, ההנהגה שלה אינה אבסולוטית (יש אשר יאמרו שהיא אינה מנהיגה בכלל), אבל היא כן נותנת טון מסויים, וכבר בראיונות שנערכו בספטמבר היא קרצה אל הכיוונים הבאים שלה (בדיוק, ההתנחלויות)

      נתתי את הדוגמה של ג'סי כהן בעיקר כי אני גדלתי שם, אז אני קצת מכיר את הדינמיקה, וממה שראיתי שם, וגם דרך הפייסבוק והאינטרנט, הכוח המוביל של המחאה ה"אגרסיבית" יותר של השבועות האחרונים הם אכן פעילי השמאל הקיצוני שהגיעו לשם, ולא אלו שיושבים במאהלים עצמם. זה כבר פחות פרשנות, ויותר עובדה שאני מעיד עליה.
      מכאן ועד כיצד הם רוצים להשיג את מטרתם דרך המחאה של ג'סי כהן, הדרך ארוכה ובקושי נכנסתי אליה (גם כי קטונתי, אני לא חלק מזה כדי להעיד ו/או לנתח מספיק טוב)

  • ארדן  On אוקטובר 3, 2011 at 10:59

    מה אני אגיד, לא השתכנעתי שיש קשר בין המחאה לבין שמאל קיצוני מדיני. קראתי כבר הרבה כתבות שמנסות לקשור את המחאה לשמאל קיצוני מדיני (זה טרנדי לאחרונה) ואף אחת לא הציגה טיעון מוחץ. בכולן נראה שיש קשר נסיבתי רופף. מתחושתי, המושגים "מחאת האוהלים" ו"כיבוש" היו זרים. לא נעשה קשר בין השניים.

    זה גם לא נראה לי הגיוני כי מאמץ בכיוון הזה לא יניב פרי. כפי שראית, קשה באמת לחשוב על דרך בה אפשר לנתב את המחאה לנושא המדיני. נראה לי שהדרך הגלויה בה נוקטים ארגוני השמאל הקיצוני, גינויה ובידודה הבינלאומי של ישראל, הרבה יותר יעילה ואפקטיבית.

  • א. ארגמן ניל"י  On אוקטובר 3, 2011 at 11:33

    השאלה, שוב, אם אתה מתייחס אל המחאה כולה או ספציפית אל ג'סי כהן. בהקשר אל ג'סי כהן, ההתייחסות שלי היא מעדות אישית. לגבי המחאה "בגדול", אכן מדובר בעניין של פרשנות (כל אחד ודרכו שלו, וסביר להניח ששנינו צודקים וטועים כאחד).

    מה שכן, אתייחס רק אל דבריך שבקשר לפרי שהמאבק לא יניב – רוב המאבקים הרעיוניים הם נואשים. גם אני בבלוג הזה כותב על הרעיון הכנעני, על עבודת אלילים ועל הגדרת הלאום שלנו כ"עברי" ולא יהודי. ברור לי שזה מאבק דיי חסר סיכוי, אבל כל אחד שמאמין במשהו מנסה להחדיר את רעיונותיו טיפין-טיפין, ולהאמין שמתישהו יהיה שינוי.
    על-כן אני נוטה להאמין שאנשי שמאל קיצוני, שיודעים שרעיונותיהם רדיקליים ושאין הרבה סיכויים שהאוטופיה (על פי ראות עיניהם) תתגשם, עדיין ממשיכים גם כשמאמציהם אינם נושאים פרי. ואת זה אני אומר בלי קשר להאם מחאת האוהלים כן קשורה לשמאל הקיצוני או לא.

    ולאחר שציינתי זאת, אני כן יכול להגיד (וזאת כבר פרשנות אישית שלי, לא קובע עובדות) שדווקא הגיבוי של מחאת הדיור – שהיא ברורה ומוצדקת וכולם מזדהים איתה, דווקא היא אמצעי קל להעביר "דרכה" תכנים של מאבק אחר, רדיקלי יותר. אבל שוב, אני מבין שאתה לא מסכים 🙂 רק מציע כיוון מחשבה שונה.

    • שחרור יונים  On אוקטובר 3, 2011 at 16:44

      צודק ארדן, אין שום קשר מלבד הקמת האוהלים, מימון הקמפיין, הקמת אתר האינטרנט, כתיבת השלטים, תזמון התקשורת,הדרכה בחו"ל של פעילים ופיקוח של פעילי שתי"ל.

      מחאה טבעית וסבונטנית למשעי.

  • שחרור יונים  On אוקטובר 3, 2011 at 16:49

    יופי של פוסט.
    לגבי הסיפא והגדה המערבית…אם תצליח להשתחרר מהמילה כיבוש ותחשוב על המקום עצמו כנתון תחת שלטון ישראלי (כל עוד לא הוכח אחרת) תראה שהשטחים הנוראיים הם אולי לא רמת אביב, אבל הם בטח לא מחנות פליטים.

    יש אחוזות עם זהב ושיש ורכבי יוקרה בכל עיר פלסטינית. אין רעב, אף אחד לא זורק אנשים לכלא ללא סיבה וללא הגבלת זמן וההגבלות הבטחוניות שיש כיום הם תוצאה של נסיונות לפיגועים.

    בהשוואה לאזרחי מדינות האביב הערבי המצב בשטחים לרוב טוב יותר.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: