לשאלת זהותו של יורם קניוק (דתית/לאומית/תרבותית)

מזל טוב, יורם קניוק ! הצלחת לפרוץ דרך ולבקע את החומה הממסדית כנגד ההתנתקות מן הזהות הדתית היהודית של אזרחי מדינת ישראל. ובמקרה הזה, הממסד ה"לאומי", החילוני לכאורה והממסד הדתי, קרי – הרבנות, חד הם (עוד על פרשת יורם קניוק וההיבט של הקשר בין הממסד הרבני לממסד המדיני ב"לולאת האל" המעולה של תומר פרסיקו). כי בכל הנוגע לזהות שלנו כעם, כלאום, נאלצים אנו להיות כפופים לתכתיבי הרבנות. מדינת ישראל הוגדרה כ"בית לעם היהודי", אולם היהדות היא דת, ועל שאלת "מיהו יהודי" עונה, בכל הנוגע למדינה כממסד, רק הרבנות.

אזכיר רק, למי שאולי לא קרא או שמע – שבג"ץ אישר את עתירתו של יורם קניוק לשנות את רישומו במשרד הפנים ובתעודת הזהות ל"חסר-דת" לאחר שנולד נכדו. אשתו של קניוק אינה יהודיה, כי אם נוצריה, ועל-כן גם בתו נחשב נוצריה, וכך גם נכדו הקט. כשנולד, נרשם במשרד הפנים כ"נוצרי" ועל-פי בקשת המשפחה שונה רישום זה ל"חסר-דת". קניוק ביקש לשנות את הרישום שלו, כך שיהא זהה לזה של נכדו, ונתקל בסירוב (על פי נהלי משרד הפנים).

לכאורה, גם בכותרת הרשימה הזו יש מן החוצפה. מי אני שאגדיר את זהותו של אדם כזה או אחר ? יורם קניוק עושה זאת דיי טוב בעצמו. ואולם, בכל-זאת אינני יכול שלא לשאול – מהי ההגדרה של "חסר-דת" ? אני מכיר אתאיסטים, אגנוסטים, וכן, אפילו כמה אנשים עם תפיסות אליליות – אך כולם מוגדרים כ"יהודים" על-פי משרד הפנים (עוד בימים החשוכים שבהם לא היו מסווים את סעיף הלאום בתעודת הזהות). כל אדם, לכשעצמו, מגדיר את מכלול האמונות שלו בעצמו, אך עבור המדינה, כולנו כעם מוגדרים כיהודים. סע בשבת, אכול חזיר, הכנס לשירותים עם ספר תנ"ך – אתה עדיין יהודי.

עבור הרוב, כך לפחות לי נדמה, אין בכך שום מטרד. הזהות היהודית, כזהות לאומית (לכאורה חילונית) ולאו דווקא דתית, הונחלה לנו מגיל צעיר ומונחלת כך עוד לפחות מסוף המאה ה-19. אנחנו יהודים, אנחנו ביחסים תקינים פחות-או-יותר עם האל המונותאיסטי הכל-יכול (שלו כל אחד מייחס תכונות שונות ודרכים שונות לבטא את יכולותיו המופלאות). אולם, מתחת לפני השטח, ההגדרה הזו בעייתית – שכן היהדות היא בראש ובראשונה דת. דת שאליה יכולים להשתייך אנשים עם זיקה מקרית (במקרה הטוב) לעם ישראל, דת שאליה משתייכים פלגים שלא מוכרים על-ידי פלגים אחרים (וכך היהדות הרפורמית, הקונסרבטיבית, הקראית אינם מוגדרים כ"יהדות" על-פי הממסד האורתודוקסי, שהוא בעצם הרבנות הראשית בישראל) – דת, הרבה לפני לאום. וכיצד זה בא לידי ביטוי ? שאלות עכשיוויות כדוגמת גיורם של חיילי צה"ל ועניין הנישואין (וגם הגירושין) האזרחיים הוא רק קצה הקרחון. במדינה שמוכוונת על פי הגדרה דתית, התכתיב הדתי הוא זה שקובע את הסדר הציבורי (ומכאן הסטטוס-קוו בנוגע לתחבורה ציבורית ופתיחת מקומות בילוי בשבת). אז שוב, עבור הרוב אין בכך שום מטרד, או שהוא מינורי ולא שווה זעזוע כזה או אחר. אך זהו רוב שכבר הורגל אל הסדר הזה, הוא אינו מרגיש צורך לבקש יותר מחמת הנוחות. הוא מסוגל להזדהות עם תחושת המרמור של המיעוט (שגדל יותר ויותר עם השנים), מכיוון שאותו רוב בעצמו אינו בהכרח דתי (ויש לזכור זאת – שהתכתיבים הדתיים גם הם מושפעים ממיעוט – של ציבור דתי-חרדי), אך בכל הנוגע לשינוי סדר היום, אותו רוב עדיין נמצא בגבולות הנוחים של האדישות.

הנסיון לקשר את היהדות ללאום (בצורה כפי שבאה לידי ביטוי באירופה במאות ה-18 וה-19) בא לתת מענה לבעיות היהודים, כקבוצה דתית נרדפת, ברחבי אירופה באותן מאות. פינסקר דיבר על יודאופוביה ואוטואמנציפציה של היהודים מכיוון שהשנאה כוונה כלפי יהודים, והחוקים שנתנו אמנציפציה עשו זאת כלפי יהודים, ולא כלפי עברים או כלפי ישראלים. הרצל חזה את מדינת היהודים, ולא את מדינת העברים, או את מדינת הישראלים, מכיוון שהאינטישמיות שבה חזה כוונה כנגד הקבוצה היהודית – זהו היה הזיהוי שלה – זיהוי דתי, שרק בשלהי המאה ה-19 נהפך לזיהוי עם אלמנטים אתניים. כך הציונות, ומדינת ישראל שהוקמה על ידי הממסד הציוני, כולו הוגדר על פי מונחים דתיים של יהדות, וניסה להכניס אותם לשבלונה אחרת – שבלונה לאומית עם אלמנטים חילוניים. ואת האימוץ הזה, שנאלץ להיות כפוף לסמכות דתית כלשהי ולהגדרה דתית, קיבלנו למעשה בצורת ההגדרה הלאומית שלנו, בצורת חוק השבות (שגם הוא מדבר על זכות עלייה לארץ ליהודים על-פי הגדרות דתיות, ולכן, למשל, גורם לאלפי בני הפלשמורה – קבוצה שמבחינה היסטורית נחשבת וכבר הוכרה כבעלי שורשים יהודיים, אך שנאלצה להתנצר – לחיות במחנות מעבר בתנאים קשים עד אשר יגוירו כיהודים כדת וכדין), ובצורת היחס של הממסד כלפי ההגדרה האישית שלנו.

וכך, למעשה, יורם קניוק, שבא להביע מחאה כלפי היחס של המדינה אל נכדו, או סתם להביע חיבה, זהות וקרבה, ביקש להכריז על עצמו כחסר-דת. מבקש הוא לקבל את היחס שמקבל נכדו. מבקש הוא להגיד "חילוני גמור אני, מה לי ולהגדרה הדתית הזו ?". אבל, קניוק (מבחינה הצהרתית) מוותר גם על השיוך הלאומי-תרבותי שלו. והרי שאין דבר מגוחך מזה – יורם קניוק הוא נכס צאן ברזל בתרבות שלנו. תרבות יהודית ? או שמא… תרבות עברית ! וגם אם "ישללו ממנו כל התארים" על-פי הכרת המדינה, ישאר הוא חלק מאותה תרבות שלה הוא תרם רבות כל-כך.

שוב, יש הרבה חוצפה בכותרת הרשימה, וכך גם ברעיון שאני מנסה להעביר – קניוק רצה להעביר מסר ברור, אבל, לדעתי האישית, לא בהכרח בחר במאבק הנכון – והוא להכיר בכולנו כבני אותה תרבות, כבני אותו לאום, גם אם אנחנו בוחרים להתנתק מן הזהות הדתית. שוב, ברור שמדובר בעניין הצהרתי בלבד, אבל קניוק שרצה לוותר על זהותו היהודית, לכאורה (בלבד !) ויתר גם על זהותו הלאומית-תרבותית. ואולי בכלל לא אכפת לו ממנה, אבל אינני יכול שלא לתהות האם (במידה ואכן זה כך) חוסר האכפתיות הזה נובע ממיאוס כלפי אותו קיבעון דתי. להגדרה היהודית, כפי שכבר אמרתי, יש משקעים דתיים רבים מדיי. יש שהיו מעדיפים שההגדרה הלאומית תהיה "ישראלי", ולא יהודי (קבוצה שפועלת בכיוון הזה במשך שנים היא "אני ישראלי" שבראשה עומד הפרופסור עוזי אורנן, אחיו של המשורר המנוח יונתן רטוש), אולם לדעתי ההגדרה הנכונה יותר, מבחינה תרבותית, היסטורית, לשונית – היא "עברי". ההבחנה הזו, בין הזהות הדתית היהודית לבין הזהות התרבותית העברית, קיימת גם היום בצורה אינטואיטיבית. התרבות החילונית שלנו אינה "תרבות ישראלית" כמו שהיא "תרבות עברית" – אנחנו מדברים על שירה עברית, על ספר עברי, על שפה עברית. ולכל אלה לא מתלווה שאלה של האל שבו אתה מאמין, של חובת ההוכחה שסבתא שלך מרוסיה היתה יהודיה, ושל דעתו של ח"כ ישראל איכלר מיהדות התורה (תנועה שזיקתה אל הציונות גם ככה כמעט ולא קיימת).

אמר הרב לאו "זוכרים את הסיסמא של הקונגרס הציוני שהתקיים בבירה, 'עם הפנים לגולה'? מה יהיה עליה בלי המורשת היהודית, ומה נותר לנו במשותף עם יהדות התפוצות? או שמא רוצה קניוק שנחיה בבועה קטנה עם מספר אנשים המנותקים מעברם ומנותקים מאחיהם ברחבי תבל?". ועל-כך יש רק להשיב, שלמזלנו הרב אנו חיים בתקופה אחרת, למדנו לגבש את זהותנו בלי תלות בדת. הזהות העברית שלנו יכולה, וצריכה להשמר, ודווקא ההצמדות אל הדת מוחקת את אותה מורשת ותרבות – שכן, על-פי ההשקפה הדתית, ברגע שאתה דוחה את הדת – אתה דוחה את הכל. ואילו על פי ההשקפה החילונית, השיוך הלאומי-תרבותי שלך לא נגזר מאמונתך הדתית. על-כן, אתה יכול גם יכול לא לשמור על המסורת הדתית, ואף-על-פי-כן לשמור, להוקיר ולטפח את זהותך העברית. (במאמר מוסגר אני אומר שהגיוני מאוד שגם בזהות העברית נטמעו אלמנטים רבים בעלי מקור דתי, אך מעצם העובדה שזהות זו אינה תלויה בדת אומרת שגם ההכרה באותם אלמנטים אינה בהכרח דתית, בדיוק כפי שאנגלי שמכיר את אגדות המלך ארתור לא מאמין בהם כתורה מסיני, אלא מזהה אותם כמסורת עממית). הרב לאו גם מזכיר את ספרו של קניוק, "תש"ח", ותוהה האם לא נלחמנו עבור מדינה יהודית. ואולם, כפי שאמרתי קודם, המדינה היהודית הוגדרה ככזו מכורח הנסיבות שאותן הזכרתי. לדעתי, השלב הבא שהציונות צריכה להגיע אליו היא בחינה מחדש של ההגדרה שלה – מזו הקיימת, כתנועה לאומית יהודית, אל ההגדרה הנכונה יותר (בעיניי), של תנועה לאומית עברית.

אז, שוב מזל טוב, יורם קניוק. כולי תקווה שיגיע היום בו נוכל לבחור להתנתק, גם מבחינה הצהרתית, מחובת ההגדרה הדתית, ומבלי ש, מבחינה הצהרתית, "נאבד" את שיוכנו הלאומי-תרבותי, ואת זכותנו לחיות כאזרחים שהמדינה הזו היא הבית הלאומי שלהם. כולי תקווה שיגיע היום בו המדינה תכיר בשיוך הלאומי הנכון שלה. שיוך שקיים גם היום, ואין בו תנאים וסייגים דתיים – הוא מבוסס על שפה, תרבות, עבר משותף, ולא על הכרה של רבנות כזו או אחרת. זהו השיוך הלאומי העברי.

חולון, ו' בתשרי, ה'תשע"ב.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רגב  On אוקטובר 4, 2011 at 06:19

    שלום שני-ציוני,
    נהניתי לקרוא את הרשימה, ואני מזדהה עם חלקים מרעיונותיך, הנוגעים להדגשת זהותנו התרבותית להבדיל מזו הדתית.
    אבל בהשקפתי, הבחירה בשם 'עברי' (על אף שהיא אינטואיטיבית, וגם אני נקטתי בה בעבר) אינה נכונה, ויש לדבר על זהותנו הלאומית-תרבותית היהודית, בנפרד מהשתייכות יהודית דתית.
    כן, זה יוצר כפילות בעייתית בשל שיתוף-השם, אבל השתייכותנו הלאומית-תרבותית היהודית היא המכנה המשותף שלנו גם עם יהדות העולם – שרובה ככולה אינה דוברת עברית (ולא קוראת ספרים עבריים וכו').
    מוזמן לעיין במחשבותיי בדיוק בנושא זה –
    http://70panim.org.il/leshmra/2011/10/02/%D7%93%D7%AA-%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%9D-%D7%95%D7%AA%D7%A8%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%99%D7%9D/

  • Unknownguest  On אוקטובר 4, 2011 at 11:02

    פוסט מצויין אני חייב לציין. תסביך הזהות של היהודי החילוני (או הדתי בלי הכיפה) ויותר מכך, אמרת משהו חשוב מאוד – יותר מכל דבר אחר – זהות נקבעת ע"י פעולה..והייתי מוסיף גם מידה של בחירה.

  • Unknownguest  On אוקטובר 4, 2011 at 11:16

    רגב, אבל מה שמחבר ביניהם כיהודים, זה לוו דווקא דת אלא המקורות העבריים של הדת (אם זה הספרות עלייה נשענת תרבותם או הביקור בבית הכנסת). הוספה כאן ככל הנראה אינה גורעת, אלא פותרת בלבול. אגב, אני חושב שכדי לקחת צעד אחורה ובכלל לבדוק את החסרות ויתרונות שבעיסוק בזהות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: