ארכיון חודשי: דצמבר 2011

מחושך לאור גדול – על חג החנוכה ועל מקומן של נשים בתרבות אלילית

חג החנוכה, בדומה לחגים רבים אחרים ביהדות, הוא חג רב משמעויות. זהו חג המכבים (האחרונים מבני עם-ישראל שהנהיגו שלטון עצמאי בארץ עד קום המדינה), חג האוּרים (הקשור באופן בל-ימחה אל מועד מפנה החורף), חג היִצְהָר (התקופה בה היה מסתיים מסיק הזיתים, אשר השמן שהופק מהם שימש גם להדלקת נרות), חג נצחון הקשור לבִּנְיָן וּלעצמאות.

אם ננסה להתבונן בחג החנוכה במשמעות הכנענית, נוכל אולי לקשר את חג החנוכה אל אלת השמש הכנענית שַׁפְּשׁוּ, הקרויה גם "מנורת האלים". כידוע, על-אף שלוח-השנה העברי הינו לוח-שנה ירחי, בעזרת עיבור השנים נוצרת התאמה (גם אם לא מדוייקת בכל שנה) בין מועדי הלוח לבין עונות השנה, התלויות במיקום כדור-הארץ סביב השמש, כפי שבא לידי ביטוי בלוח-שנה שִׁמשי (על עִבור השנה העברית, מקורותיו ומקורות שמות החודשים העבריים, כבר כתבתי בעבר).
במחזור הקבוע המוגדר על-פי סיבובו של כדור-הארץ סביב השמש, הימים (הזמן ביום בו השמש מאירה) מתארכים עד הקיץ, ואז מתקצרים עד החורף. נקודות המפנה של הקיץ והחורף נמצאות ב-21 ביוני ובדצמבר, בהתאמה, כך שב-21 בדצמבר חל היום הקצר ביותר בשנה. עד התאריך הזה הימים מתקצרים, ומנקודה זו ואילך הימים שבים ומתארכים. על-כן, במקומות רבים בעולם חלים בתקופה זו (בהתאם ללוחות-השנה של אותן תרבויות) "חגי-אוּרים", המסמלים תקווה לשיבתם של ימי השמש החמים (באותו מחזור נצחי בו אנו תמיד מבקשים את העונה ההפוכה לזו שחלה באותו רגע). וּמיהי מבשרת האור של התרבות המקומית הכנענית אם לא שַׁפְּשׁוּ, מנורת האלים ?

הָלְכָה הַבְּתוּלָה עֲנָת.
אֲזַי תִּתֵּן הִיא אֶת פָּנֶיהָ,
אֶל מְנוֹרַת הָאֵלִים שַׁפְּשׁוּ,
תִּשָּׂא קוֹלָהּ וַתִּקְרָא:
"נְאוּם שׁוֹר אֵל אָבִיךְ,
דְּבַר לַטְפָן מוֹלִידֵךְ:
– שׁוּבִי אֶל מַעֲנִית הַשָּׂדוֹת, הוֹי שַׁפְּשׁוּ,
שׁוּבִי אֶל מַעֲנִית הַשָּׂדוֹת, שָׁם הִצִיבֵךְ אֵל,
אָדוֹן מַעֲנִית הֶחָרִישִׁים.
אַיֶּהוּ אַלְאִין בַּעַל,
אַיֶּהוּ זְבוּל בַּעַל אֶרֶץ ?"
וַתַּעַן מְנוֹרַת הָאֵלִים שַׁפְּשׁוּ:
"אֶת הַשָּׂדוֹת אֶרְאֶה מִן הַסֻּכּוֹת,
וּבַלוּלִים – שְׁאֵרֶךְ אֲחַפֵּשׂ,
אֶת אַלְאִין בַּעַל אֲבַקֵּשׁ."

(לבקשת אביה, אל-עליון, פונה האלה ענת אל מנורת האלים, שַׁפְּשׁוּ, ומבקשת לחזור להאיר לאחר שחדלה מתפקידה ביקום עם מות אחיה, בעל, ולמען שתוכל ענת להמשיך לחפשו ברחבי תבל. מתוך עלילות בעל וענת, מתוך קטע 25 מתוך הספר "אלים וגיבורים", תרגם מאוּגריתית (עם ניקוד ותיקונים סמנטיים מזעריים שלי) – דוד אמיר, התשמ"ז, 1987, בית אוסישקין, קיבוץ דן)

עובדה מעניינת היא, כי שַׁפְּשׁוּ הינה אלת שמש נִקבית, וזה בניגוד לאלוהי-השמש הזִכריים (ברוב המקרים) אשר היו מצויים ברחבי המרחב הזה בימים עברו – רַע המצרי (ובתקופה מאוחרת יותר – אָתֶן/אָתוֹן, שקיבל מעמד מונותאיסטי במצרים למשך כשני עשורים), שָׁמָשׁ האכדי, מיתרה ההינדו-איראני, הליוס היווני ואפולו הרומאי.
היהדות מנסה להתייחס אל האל המונותאיסטי בצורה אבסולוטית, ועל-כן, מתוקף תפקידו כ"מהות הכל", האל של היהדות הוא גם זכרי וגם נקבי, הוא מכיל את שני היסודות (דבר זה אף בא לידי ביטוי בקבלה בקווי עץ הספירות – זה הימני-זכרי וזה השמאלי-נקבי). ואולם, הלכה לחוד וּמעשה לחוד – הרוב המוחלט מתייחס אל האל כאל זכר בלבד, ולוּ-רק בשל ההתייחסות בשפתנו אל האל בלשון זכר. התפקידים הנקביים של האל נושלו זה מכבר, וכיום ההתייחסות אל אלוהי ישראל בצורה נקבית נשמעת צורמת, ונחשבת כפוגענית וכפרנית.

בחברה שבה אין מקום לאלוהות נקבית (לא בהכרח כעובדה-קיימת מוגמרת, כי אם במובן הלשוני, הפילוסופי והתרבותי), אין לצפות ליחס מאוזן אל המין הנשי. החברה היהודית המונותאיסטית מכירה רק באל אחד, ואת התפקיד הדתי העיקרי (בצורה של כהנים, רבנים ומנהיגים דתיים) ממלאים אך ורק גברים. הם אלו שמעצבים את אופיו של האל באמצעות פרשנותם לכתבי-הקודש, שאף הם, יש להניח, נכתבו בידי גברים, בתקופה קדומה הרבה יותר (עם ערכים שבטיים-למחצה של תרבות עתיקה בה נשים נואפות, הומוסקסואלים וּמחללי-שבת היו נסקלים למוות).

אינני מתיימר לטעון כי אני יודע את המהות האמיתית של היחס הלא-שוויוני כלפי המין הנשי בדת היהודית, אך ישנן שתי סיבות שאני מניח שיש להן תפקיד כזה או אחר בעניין והרי הן :
1. בחברה השבטית הקדומה, נשים "נמכרו" לבעליהן. ערכן של נשים בתולות, כמובן, היה גבוה לאין-שיעור לעומת ערכן של נשים לא-בתולות, ועל-כן בחברה הקדומה התפתח "מנגנון-פיקוח" (בצורה שהתגלגלה להיות מערכת חוקי הצניעות של ימינו-אנו) שנועד לשמר את ערכן של הבנות, למען רווחתם וכבודם של אביהן.
2. אחד המאפיינים של הדת האלילית הקדומה היה נוכחותן של אלות נקביות, כדוגמת אֲשֵׁרָה אם האלים, אלת הטבע ואשתו של אל-עליון, שַׁפְּשׁוּ מנורת האלים, ענת האלה הלוחמת שזכתה לכינוי "יבמת הלאומים" ועשתֹרת, אלת היופי והתשוקה. עם התקדמות תהליך החלפתו של אל-עליון (שנודע גם בשם לטפן אל בעל הלב, ותואר כ"קונה שמים וארץ" אף בטקסט חוץ-מקראי) באל המלחמה המדברי יהוה, אשר היה אל זכרי, היה צורך "לנשל" את כל האלוהויות האחרות. התפקיד הזכרי נשאר אצל האל היהוויסטי, ואולם באלות הנקביות לא היה אף צורך, ועל-כן התפקיד של הנשים בדת איבד למעשה את זכות-קיומו.

וַתַּעַן הַבְּתוּלָה עֲנָת,
הֵשִׁיבָה יְבֶמֶת לְאֻמִים:
אָנֹכִי אֶאֱסֹף מִלְחָמָה מִן הָאָרֶץ,
אָשִׁית עַל עָפָר אַהֲבָה,
אֶסֹּך שָׁלוֹם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ,
אַרְבֶּה אַהֲבָה בְּקֶרֶב שָׂדוֹת.
יָשִׁית בַּעַל בָּאֵשׁ מַרְכְּבוֹתָיו,
יַבְעֵר הָאֵל הַד כְּלֵי מִלְחַמְתוֹ.

(האלה ענת נקראת לשים קץ למלחמה ולסייע לאחיה, בעל, לבסס את מלכותו. מתוך עלילות בעל וענת, פסקה חמישית בלוח אב"ה, תרגם מאוּגריתית: משה דוד קאסוטו, מתוך ספרו "האלה ענת" בהוצאת מוסד ביאליק, תשכ"א, 1951)

בימים חשוכים אלו (אחרי ככלות הכל, זהו היום הקצר בשנה), בהם מוזכרים חדשות לבקרים ידיעות ודעות בנוגע להדרת הנשים, על האיסור לשמוע שירת-סולו של נשים (כדברי האמורא שמואל ירחינאה "קול באשה ערוה") ועל המאבק ב"קווי המהדרין" בהן נשים מתבקשות (אך לא מאולצות בכח) להתיישב מאחור, נראה ראוי בעיניי כי כל אישה תכיר את החלופה, את המקור הקדום של התרבות שלנו – מקור, שלמרבה הפלא, נתן מקום הרבה יותר גדול וּמרכזי אל הנשיוּת. אינני טוען (וגם אינני מאמין) כי על נשות ישראל להתחיל להאמין ולהתפלל אל אלילות כנעניות – אולם אם שוב נדבר, נזכור ונשלב את האלות הכנעניות הקדומות בתרבות שלנו, נקבל מימד חדש, תרבותי והיסטורי, למקומן השוויוני של הנשים בחברה. כי האלילות, לתפיסתי, היא אינה דת, היא רעיון פלורליסטי שמתנער מריכוז כוח אבסולוטי בדמות סמלית יחידה ובקבוצה דתית מצומצמת. אם בנות ישראל תכירנה ותתייחסנה ותשלבנה בשׂיח היומיומי שלהן את אֲשֵׁרָה, האלה האם הרחומה והאוהבת המשמשת גם כאלת הטבע (אשר אודותיה הרחבתי ברשימה שכתבתי לכבוד ט"ו בשבט), את ענת הלוחמת אמיצת הלב (שאודות מעלליה והעזרה שנתנה לאחיה, בעל, כתבתי ברשימה לפני כחודשיים) שיכולה להפחיד אף את אביה, אל-עליון, אבי האלים, את עשׁתֹרת החושנית שיצגה את היופי והפריון, וגם את שַׁפְּשׁוּ, מנורת האלים ומבשרת האור של ימי הקיץ (ומה גדול ומרכזי הוא תפקיד השמש בהנעת כל תהליכי החיים בעולם בו אנו חיים – והתפקיד הזה ניתן לאלה נקבית), תוכלנה אותן בנות ישראל לשאוב השראה והרגשת זכות להוות חלק מרכזי בחברה בה הן חיות, בחברה בה יש מקום לנשים גם במושג רעיוני כמו "כוח עליון", מושג בעיניי הוא הרבה יותר פילוסופי מאשר דתי, ושמשמעותו היא יותר תרבותית מאשר עובדתית.
אני יכול רק לשער, ולא לקבוע בוודאות (שכן מדובר בעניין תיאורטי), כי מבחינה תרבותית, הדרת-נשים תהיינה הרבה פחות נפוצה ולגיטימית בחברה בה דמויות נשיות תופסות מקום מרכזי במיתוסים המכוננים (בניגוד למצב כיום בו, כפי שכבר אמרתי, האל תופס תפקיד זכרי – גם אם לכאורה הוא אמור לתפוס גם תפקידים נשיים מעצם היותו "מהות הכל", ושבו מעט מאוד נשים תופסות את תפקיד ה"גיבורות המזדמנות" כמו דבורה הנביאה ויעל אשת חבר הקיני) – שכן בחברה כזו דמויות נשיות ממלאות את חלקן במעמד שווה לזה של הדמויות הזכריות, באותו חלק בתרבות אליו נחשף כל אדם על-פי תרבותו שלו עוד מילדותו (למשל, אֲשֵׁרָה כאשתו של אבי האלים, אל-עליון, ענת כאחותו הלוחמת של הבעל, ושַׁפְּשׁוּ, מנורת האלים – היא-היא אלת השמש).

והאם השילוב של אותן אלות כנעניות קדומות בתרבות שלנו היא רעיון חדש ? לא וָלא. אינני לרגע מתיימר לנכס את הרעיון הזה לעצמי. חשבו עליו עוד לפני למעלה ממאה שנה. היה זה אחד מגדולי המשוררים העבריים, שאול טשרניחובסקי, ששילב מוטיבים אליליים-נקביים רבים בשירתו. לדעתי הוא מצא משהו מרתק ומושך בנשיוּת ובחושניות של אֲשֵׁרָה ועשתֹרת, שכן הן, יותר מן האלים הזכריים, מוזכרות בכמה משיריו (כדוגמת "לעשתֹּרת שיר ולַבֵּל", "עַשְׁתָּרְתִי לִי, הלֹא תסיחי לי", "חזון נביא האשרה","בָּתי נפש לעשתֹרת"). היחס של טשרניחובסקי אל אלות כנען העתיקות (כמו גם אל אפולו הרומאי, כפי שבא לידי ביטוי בשירו "לנֹכח פסל אפולו") מוהל הערצה, משיכה ופליאה לכדי שורות של שירה עברית במיטבה. תחושות אלו מועברות היטב, למשל, בשירו עַשְׁתָּרְתִי לִי, הלֹא תסיחי לי :

עַשְׁתָּרְתִי לִי, הֲלֹא תָסִיחִי לִי: מֵאָן
הַגַּיְא אֵלֵינוּ בָּאת? הַאִם בְּיַד כְּנַעֲנִי צִידוֹן
מֵעִיר לְמָעֹז יָם, בֵּין גַּלֶּי שְׁבו וְכַלְצִידוֹן?
הֶאָרְבוּ לוֹ בָּהָר וְעִם לֵיל אַלּוּפֵי דָן?

הַאִם בִּצְרוֹרוֹת בָּד עַל דַּבְּשׁוֹת גְּמַלֵּי דְדָן
וְנָאקוֹת מַעֲלוֹת חוֹל הַפָּז בְּנִיעָן וְנִידָן
נִשֵּׂאת עִם אֹרְחַת שְׁבָא, נוֹשֶׁקֶת רוֹמָה כִּידוֹן,
וְלִפְנֵיהֶם מְטַרְטֵר קוֹל רִמּוֹנִים וְסַהֲרוֹן רָן?

     נִפְלָאת אַתְּ לִי, נִפְלָאת! עֵינַיִךְ אִסְמָרַגְדִּים,
אַף כֻּלָּךְ עָשׂוּךְ שֵׁן, יְצוּרַיִךְ כֹּה מִתְלַכְּדִים.
וְאֵין אִישׁ מְגַלֶּה סוֹד, מִי נְתָנֵךְ לִי – אֵין אִישׁ!

     סַלְסִלַּת תְּאֵנִים לָךְ – חָפַנְתִּי קֶמַח סָלְתִּי,
מִשֶּׁמֶן זֵיתִי לֹג – – – אֵלַיִךְ הִתְפַּלָלְתִּי:
"נַהֲגִיהוּ, נַעַר צַח, אֵלַי תְּבִיאִיהוּ חִישׁ!"

אודיסה,1919

זהו בעיניי השילוב של האלות (והאלים) בתרבות עליה אני מדבר – כזו המלמדת אותנו על העבר, מכירה לנו דרך חשיבה אחרת, מעשירה את תרבותינו, ואף מאפשרת לנו לשאוב השראה ולמצוא יופי באותן דמויות מיתולוגיות היסטוריות – ואולי אף לשאוב מהן השראה בחיפוש אחר החופש האישי שלנו.
באתר המצוין "כישופים: הקדרה המבעבעת של כרמית" ניתן למצוא התייחסויות רבות אל אותן אלות, וישנו אף דף תוכן אליו ניתן להגיע מכל מקום באתר, הנקרא "מקדש לאלה ענת". אלו הקישורים העוסקים באלות הכנעניות :

שמש: מנורת האלים ואם הסוסים

אשרה: האלה האם של ארץ כנען

האלה והעצים: פולחן אשרה בקרב בני ישראל

יבמת לאומים: האלה ענת

האלה ענת יוצאת לקרב

ביקורת ספר: האלה ענת – משה דוד קאסוטו

עשתרת: סקס אלוהי

מרזח: חגיגת המתים הכנענית בחורף (עוסק במאפיין כנעני נוסף המתקשר בעקיפין אל "חג החורף" הכנעני)

כושרות: שבע סנוניות מבשרות (על פריון בנוסח כנען)

חולון, כ"ו בכסלו (נר שני של חנוכה) ה'תשע"ב. 21 בדצמבר (יום מפנה החורף, היום הקצר בשנה), 2011.

מודעות פרסומת

הַצַּיָּד בְּמַחְשַׁכֵי הַמִּדְבָּר

רֹשְׁפִים מֵעַל – כּוֹכְבֵי רָקִיעַ,
מִשְׁחָר יָמִים
תֻּקְּנוּ בִּמְסִילּוֹתֵּיהֶם;
בְּמַחְשַׁכֵי מִדְבָּר
כֹּה קַר, כֹּה צָחִיחַ,
מָּצְאוּ זֶה אֶת זוֹ,
זוֹ אֶת זֶה.

וּבִקְצֵה שְׁבִיל הַזֹּהַר,
אֵיתָן וְנִצְחִי –
מְבַשֵּׂר אַהֲבַתֵינוּ, זֶהוּ הַצַּיָּד;
כּמוֹ אֵל קֶדֶם,
כּמוֹ תַּן מְיַלֵּל,
בְּלֵּילוֹת חוֹרֶף, אוֹרְיוֹן,
גוֹרָלֵינוֹ נְצֹר.

מצפה רמון, ה' בכסלו, ה'תשע"ב.

קבוצת הכוכבים אוריון (הצייד). צילם : רוברטו מוּרה