שנה וקצת (למה בעצם אני ממשיך לכתוב ?)

למשך קצת למעלה משנה אני כותב. אני יכול להעיד שאני דיי נהנה מזה.

רציתי לכתוב על נושאים שמעניינים אותי, שאת כולם ניתן לשים במטריה המאוד היולית הזו שנקראת "כנעני", לא רק בשביל אחרים, אלא גם, ואולי אפילו בעיקר – בשביל עצמי. הכתיבה היא מעין צורך שתמיד קיים בי, וכשאינני מצליח להפנות אותו לכיוונים "יצירתיים" יותר, אני מוצא שזה יכול להיות יותר קל (וגם, לא תמיד) לעסוק בכתיבה קצת יותר… עיונית. כמו בכתיבה יותר פרוזאית, ישנו קושי מסוים בלמצוא את הניסוח הנכון, המדויק ביותר, שתואם למסר שאני רוצה להעביר. ההבדל העיקרי נוגע לכך שבכתיבה בדיונית הסיפור, העלילה, ההתפתחות – כל אלה הרבה יותר תלויות בדמיון שלי, ואילו בכתיבה עיונית, המציאות עצמה "מכתיבה" את התפתחות המלל, ועליי פשוט למצוא את הדרך הנכונה לתארהּ. ואמנם מפעם לפעם אני מפרסם פה גם תוכן קצת יותר "יצירתי" (בצורה של שירים שאני כותב), אבל ללא ספק עיקר התוכן פה נוגע לכתיבה ה"עיונית".

הגישה שלי לכתיבה כזו דיי מספקת אותי. אמנם אינני מתיימר לעמוד בסטנדרטים אקדמיים, ואינני גם מביא רשימה ביבליוגרפית, אך אני משתדל, כמה שיותר, להביא ציטוטים ממקורות שונים, ולהפנות אל מקורות מקוונים רבים ככל היותר. הסיבה לכך היא האמונה בהנגשת מידע רב ככל היותר, למען מי שיחפוץ להתעמק בנושאים שונים. אני שמח גם שחלק מן הדיונים, בעצמם, כללו טקסטים מסוג כזה, והפניות אל ספרים וחומרים נוספים בנושא.

אני עדיין חושב שהרעיונות שאני מציג פה הם דיי שונים, אפילו רדיקליים. לא יצא לי להתקל באנשים רבים שהשתמשו במונחים כמו "עבריוּת", "יהוויזם", או "קבעון מוניסטי". לא שמעתי על הרבה אנשים שאכן הסכימו ש"היהדות היא רק דת", ושיש הגדרה לאומית טובה יותר, ולא שמעתי על הרבה אנשים שאמרו "תודה לבעל" בעונת הגשמים הברוכה שהייתה לנו בחורף זה. חבר ניסח זאת במשפט "קשים הם חיי האוונגארד", ואכן זה נראה שתפיסות אינדווידואליסטיות שכאלה, שאינן מבקשות "ליישר קו" עם מה שנתפס כנורמה, לא נועדו אלא לשמש כמושא-ללעג ולפקפוק. לשמחתי, גיליתי גם שיש אנשים שמתחברים אל הרעיון. לא כולם מסכימים, הרוב לא מרגישים מזוהים, אבל ההיגיון מחלחל, ואינני מאמין שזהו שכנוע-עצמי שמדבר מפי כשאני אומר שאני מרגיש שינוי כלשהו, בקרב חבריי אותם שיתפתי בהשקפותיי.

מנגנון הניהול של וורדפרס מאפשר לי לראות כיצד מגיעים אל האתר שלי, ומהם מילות החיפוש שאנשים מקלידים. יש בכך משהו שנותן לי עידוד מתמיד, שכן, מחד – אני שם לב כיצד חיפושים "כלליים", כאלו שלבטח נבעו מסקרנות להתעמק בנושא מסויים (בין אם הספר פרשת גבריאל תירוש, או מאהל המחאה בג'סי כהן, למשל) מובילים אל יומן הרשת שלי – וזה מעיד, לכל הפחות, שהרשימות שלי מקבלות מקום יחסית גבוה במנגנון החיפוש של גוגל, ומאידך – אני שם לב כיצד עם הזמן יותר ויותר שאילתות חיפוש מכוונות ביודעין אל יומן-הרשת שלי (בדרך כלל מילות חיפוש של נושא שעליו כתבתי בתוספת מילות חיפוש שבהכרח יפנו אל יומן-הרשת שלי, כדוגמת "שני ציוני" או "ארגמן נילי").

במהלך השנה וקצת הזו הרגשתי שאני לא כותב מספיק. ה"הספק" הממוצע שלי נע בסביבות הרשימה אחת לשבועיים. שתי סיבות עיקריות יש לכך – האחת היא העדר זמן, והשניה, שאולי גם מתקשרת אל נושא הזמן, היא ההעדפה שלי להתעמק, לקרוא וללמוד עוד על הנושאים הללו, בטרם אני כותב עליהם. תמיד אני מרגיש שחסר לי דע, שעדיף לי לבסס אותו עוד קצת בטרם אני מעלה את מחשבותיי על הכתב. בתחרות בין הקריאה לכתיבה, אין ספק שבפרק הזה של חיי הקריאה מנצחת, ובגדול.

ואם אכן יש משהו שאני יכול להעיד שקרה בשנה וקצת הזו הוא שלמדתי המון, כתוצאה ישירה מן הכתיבה הזו. בנושאים רבים היה לי ידע, בסיס כלשהו שממנו צמח הרעיון לכתיבת רשימה כזו או אחרת (דוגמאות יפות לכך הן הרשימות הנוגעות לעלילות גלגמש ולעלילות בעל וענת, שהכרתי את שתיהן, אך כתיבת הרשימה הצריכו אותי לקרוא אותן שוב ולהתעמק בהן בצורה הרבה יותר רצינית).
דבר נוסף, ששימח אותי לא פחות, הוא שגיליתי שאינני לבד. ישנם עוד אנשים שהרעיונות המוצגים בבלוג (זה הנוגע ללאום העברי וזה הנוגע לשילוב המיתולוגיה הכנענית בתרבות שלנו) מדברים אליהם. מיומן-הרשת הזה יצא לי להתוודע אל אנשים נפלאים ומרתקים, שאהבת הלאום והתרבות של עם ישראל היא בראש מעייניהם.
דבר יחיד שאולי קצת ציער אותי נוגע לעובדה שיומן-הרשת הזה נתפס בעיניי רבים באופן אוטומטי כ"בלוג ימני", בעוד שאני משתדל באמת לא להצמד אל דוֹגמה פוליטית מסויימת. ואולי גם בכך יש נחמה, שכן מלכתחילה לא חשבתי שאעסוק בכתיבה פוליטית כלל וּכלל, וכשכן יצא לי לעסוק בזה – דיי הייתי מרוצה מהתוצאה (וּבכלל, נדמה שפוליטיקה לכעצמה מושכת הרבה יותר אש מנושאים אחרים).

החלטה משמחת שקיבלתי במהלך השנה הזו היא להתחיל ללמוד את הנושא בצורה אקדמית. כיום יש לי תואר ראשון בכלכלה וניהול, אולם המשיכה שלי תמיד הייתה אל תחום ההיסטוריה. היות והתחום הזה נחשב ל"לא פרקטי", נרתעתי מלהכנס אליו במשך שנים. ואולם, ככל שעבר הזמן הרגשתי שהנושא הזה בוער בי יותר ויותר, ולכן סוף כל סוף נרשמתי ללימודי ארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום באוניברסיטת תל-אביב, ואתחיל ללמוד בסמסטר א' ה'תשע"ג.

הוספתי ליומן-הרשת טקסט שבעיניי הוא "הכרחי" לרעיון הלאומי העברית, והוא "כתב אל הנוער העברי", המנשר הראשון של "הועד לגיבוש הנוער העברי" – הוא תנועת הכנענים של רטוש. אני מאמין שבשנה הקרובה אוסיף עוד טקסטים דומים, ובנוסף, אני מקווה שאצליח לנסח גם מנשר משל עצמי.
ואמנם אינני עומד בראש שום תנועה מאורגנת. אני מכיר מעט אנשים, מפה ומשם, שהרעיון הזה מדבר אליהם, וגם עמם לא התאגדתי לכדי תנועה אמיתית. יותר משאני מאמין שביכולתי לעשות "מהפכה" בחשיבה, אני מקווה שיומן-הרשת הזה יעמוד כאוסף של טקסטים ורעיונות לאנשים הנקרים אליו, במקרה או במכוון. הייתי רוצה להאמין שמי שמקננת בו אמונה ברעיון הלאום העברי, זה שלא כפוף לגחמות דתיות כאלו ואחרות, או מי שמתעניין במיתולוגיה הכנענית, ומאמין בשילובהּ בתרבות שלנו – ואולי אף, כמוני, מוצא בה מערכת של סמלים לפילוסופיה פלורליסטית (העומדת אל מול הקיבעון המוניסטי שקיים בתרבותנו) יוכל למצוא ביומן-הרשת הזה שפע של חומרים ורעיונות.

אולי זוהי אמרה קצת כוללנית, ולא נכונה במקרים רבים, אך לא-אחת נדמה לי כי רוב-רובו של הציבור הציבור החילוני בארץ איבד את הצוויון הלאומי-ציוני שלו. אם יש בטענה זו מן האמת, הרי שהציבור היחיד שנותר נאמן לציונות, כאידאולוגיה, הוא הציבור הדתי-לאומי. למרבה הצער, נדמה שגם ציבור זה הולך ו"נסחף" אל הכיוון החרדי, כזה ששם את הדת מעל ללאום. אמנם זה נראה מתבקש לטעון כך, הרי אלוהים אמור לעמוד מעל לכל דבר – ואולם הקונפליקטים הללו הינם בגדר תופעה חדשה. לא ביצעתי מחקר היסטורי בנושא, אך האינטואיציה שלי (המתבססת על דעות ושיחות שנקריתי בדרכן) אומרת ש"פעם" (עשרים, שלושים, ארבעים שנה אחורה ?) הקונפליקט הזה לא היה קיים, מכיוון שלא נראה שהיה לו טעם. לעשות למען המדינה (גם אם זה אומר לעמוד בכללי טקס צה"לי) לא היה נתפס כ"בגידה" באל, אלא להפך – הייתה בכך מן הזכות. עודני מאמין כי קיימת דרך אחרת, שפויה יותר, ציונית הרבה יותר, להגדיר את עצמנו ולעצב את תרבותינו. זוהי הדרך שלה קראתי שְׁנִי-ציונות. ואין לטעות – השני-ציונות היא קודם כל ציונות – פשוט כזו שבוחנת את עצמה מחדש, ומגדירה את עצמה בצורה שונה, תרבותית יותר מאשר דתית. לא-פעם נדמה כי בזמנים שלנו ה"טירוף הדתי" הגיע לשיאים חדשים, ולא רק הוא – כי אם המגמה האנטי-לאומית שמתחזקת לה. בראש ובראשונה אני עומד נגד מגמה זו, וכותב נגדה, כמו שאני כותב בעד הרעיון השני-ציוני. תקוותי היא להמשיך לחדד את השקפותיי בכל הנוגע לגישה הזו.

ומה הלאה ?
מעצמי אני מצפה רק להמשיך להעמיק-חקר, להמשיך לכתוב, להמשיך להפיץ. מעבר לרעיון המנשר, ישנם נושאים רבים שבהם אני מקווה להתעמק, והשנה אני מקווה גם לכתוב קצת בנושא השקפותיי בנושא כלכלה (במיוחד בהקשר לקיץ הצפוי לנו, שככל הנראה גם הוא יהיה שופע ב"מחאות חברתיות" כאלו ואחרות). פתחתי דף פייסבוק, בתקווה שגם הוא ינגיש מעט את יומן-הרשת שלי לאנשים נוספים. מהקוראים אינני מצפה, כי אם רק מקווה שיגיעו לכאן עוד, שיפיצו את רשימותיי היכן שהם יכולים, ואולי מה שהכי חשוב בעיניי – שיגיבו. ביקורות חיוביות, וגם שליליות – מהן אני זוכה ללמוד הרבה, לתקן את טעויותיי ולהחשף לכיווני חשיבה נוספים.
מי שרוצה, תמיד מוזמן לפנות אליי. כפי שאמרתי, יצא לי להכיר דרך יומן-הרשת הזה אנשים נפלאים, הייתי שמח להכיר עוד, ולדעת שאנחנו לא לבד. כתובת הדואר האלקטרוני שלי היא rezionism@gmail.com, למי שמעדיף את הדרך האנונימית יותר (במקום תגובות).

מקווה שנשתמע שוב, אולי גם נפגש. זה בעצם למה אני ממשיך לכתוב.

תל-אביב, י"ט באדר, ה'תשע"ב.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שחרור יונים  On מרץ 14, 2012 at 15:33

    אתה לא לבד. אני מכיר עוד כמה פטריוטים שרחוקים מהדת ואכפת להם מהעם.
    לא תמצא אותם בכלי התקשורת שעסוקים בהרס המורל ושלילת הישגים, כי הם מואשמים בימניות, גזענות או העדר הומאניות.

    הרוב הדומם והשפוי שהממשלה והתקשורת הפסיקו לייצג אותו.

    הבלוג שלך לא יהפוך לפופולרי בזכות העיסוק בכנעניות או בעבריות קדומה אבל אם הנושא קרוב לליבך- תעמיק, תחקור..תמיד לומדים דברים חדשים. לכתוב אתה יודע וכיף לקרוא.

  • שוֹעִי  On מרץ 26, 2012 at 11:59

    א' ארגמן ידידי,
    כשמאלן המצליח אייכשהו שלא להתנער מאיזו מורשת ציונית שהונחלה לו (ולפעמים כשאני מתפלא על כך, אני נזכר בכל מיני פרעות, משפטי דרייפוס ובייליס, ועוד כהנה וכהנה, ואם כל ערעוריי לגבי
    מדינה ותורת מדינה או מדע המדינה ואפילו קירבת מה לאנרכיזם-אינטלקטואלי, אני בכל זאת מבין מדוע הקבוצה היהודית זקוקה לארץ ולאוטונומיה), ימניוּת אינה מפחידה אותי, נהפוך הוא אני רואה בה אופן מחשבה חיוני, המבטא הלכי רוח שיש לקחת בחשבון. כל מחנה פוליטי בסופו של דבר נוגע באי-אילו נקודות עיוורון של הצד השני. שנאת אדם ניתן למצוא בשני המחנות כאחד. זה עצוב, אבל זה כך.אני מעדיף דיונים באהבת אדם ובחירויות. ואלו מנסיוני גם כן, מצויים בבני אדם בלי קשר להשקפתם הפוליטית.
    למשל, אני לא יכול לומר שהכנעניות קרובה אל ליבי באופן מיוחד, גם לא לאומיות, וגם לא תמיד קל לי להרהר בציונות, יש לי ביקורת רבה וקשה על הדת אבל איני מרגיש רחוק מהיהדות כדת, אפילו די קרוב. אני חושב כי הבעיה היא שהיהדות כלאום-דת-ותרבות הסתבכו זו בזו לבלי התר, וכבר קשה לבודד אותה למרכיביה. אפילו כשמנסים לדון בתרבות בארץ, מייד מגיחים פנימה הלאום והדת.

    פרוייקט אינטלקטואלי המנסה להציע דרכים ואפשרויות חדשות ומחודשות הוא תמיד חיוני. ובפרט, כאשר הוא מעורר את הקורא למחשבה ו/או חווייה (ובכלל אני מצפה כי התעוררות של מחשבה יהודית חילונית חדשה תעורר מחשבה יהודית דתית חדשה, ותימצא ביניהן לא רק פולמוס, אלא גם
    הפריה הדדית)

    מלבד זאת, תמיד אשמח לקרוא רשימות על רטוש, אהרן אמיר, וש' שפרה, ואינטלקטואלים אחרים שאינם זוכים למספיק התייחסות.

    בהצלחה רבה בהמשך.

  • אסף  On אפריל 24, 2012 at 02:40

    כמעט שנה לא ביקרתי בבלוג הזה ועל כך יש להצטער.

    אני זוכר שניהלתי איתך כמה דיונים (נתקלתי בך דרך רשימות ביקורת באתר סמניה.) אני לא מאמין שהאינטרנט הוא מקום ללימוד, אבל היא כן במה לחובבים. מחובבי כלבים, עבור בחובבי השפה העברית וכלה בחובבי ברונו מאדרנה (מלחין שמת מוקדם מדי ב1973 והיה תקווה גדולה למוסיקה המודרנית. הוא אולי המקבילה של יוסף האפרתי, חוקר שירה עברית מבטיח שמת באותה שנה כי הוא התעקש להתגייס למילואים למען חינוך חיילים)

    וגם העבודה שכל חובב כמוני או כמוך יכול לפתוח בלוג ולפרסם הגיגים לא לגמרי מעוכלים (כמו הסוגריים האחרונים שלי על ברונו מאדרנה, אגב)- הם בדיוק הסיבה למה חבל על המאמץ. גם אם תכתוב מאמר ותקבל פידבק. מה הסיכוי שתקבל תגובה שלא תסטה לאופ-טופיק כמקובל, או שתיתפס לקטנות וזוטות, אם זכית להתייחסות עניינית.

    הייתי מציע למישהו כמוך, לנסות לפתוח אתר עם עוד כותבים מוכשרים וליצור משהו כמו 'האייל הקורא 2'. אתה בהחלט בקיא במספיק תחומים בשביל להיות עורך של אתר כזה.

    חוץ מזה, אנשים מלומדים ידועים (כמו נניח עמנואל סיוון, שמעון זנדבנק) מצליחים לכתוב בקצרה על נושאים שאנשים רגילים כמוני או כמוך יכתבו באריכות. לכן אולי כדאי פשוט להיות קוראים שקטים של כתבי עת מקצועיים ואם כבר לפתוח בלוג, אז להקדיש אותו לסקירה בהירה וקצרה של חיבורים בעלי עניין ולהשאיר את סוף הפוסט להגיגים הפרטיים שלנו. ככה אני חושב יהיה איזשהו הבחנה בין עיקר לטפל.

    ואחרי הכל, אני נהנה להציץ פה ולקרוא. בשבוע הקרוב אשלים פערים ואקרא את הפוסטים שנוספו מאז פקידתי האחרונה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: