ארכיון חודשי: נובמבר 2012

צֳאעָקֶה (המלחמה והגשם של ענת ובעל)

הנה הגיע אל קִצו השבוע הסוער בטחונית, שבוע של רקטות, ושל הרס ושל דם (ואפילו של פיגוע תופת באוטובוס, לאחר שנים "כה" רבות, כך נדמה לנו) – שבוע שבו האלה ענת עשתה מה שהיא יודעת הכי טוב – מלחמה. במיתולוגיה הכנענית, ענת היא זו שסיעה לבעל לבסס את מלכותו בהר צפון – בעל, אל הסער והגשם – והנה, כמה סמלי הוא זה שלאחר "מעללי" ענת הנה הרוח נושבת בחוץ וחשרות סערה מאירים את השמיים. דבר דומה קרה, כזכור לי, גם בימי הקיץ החמים של תום מלחמת לבנון השניה בשנת 2006 – שבהם החל הגשם ניתך לפתע על אדמת הגליל. וכשם שבחוץ סוערות הרוחות, בפנים הן סוערות ביתר עוז. אולם בך נעוצה, לדעתי, התמצית האמיתית של הקיום – לא באותו "אויר עומד" קיצי מעיק, אלא בסער ובתהפוכות, תקופת החורף והגשם הבא עמו, המרווה את האדמה והצומח ואת מקורות המים מהם אנו חיים.

נזכרתי בשיר הזה שכתבתי לפני כמה חודשים. גם ההקשר שלו מלחמתי (אם כי "כוון" קצת יותר צפון-מזרחה), אך עם אותה זיקה אל הסער השמיימי, המטאורולוגי, ומה שהוא מסמל פנימה, ברוח האדם (והלא "רוח" אינה רק נדבך בתודעתו של האדם, אלא גם במובן הבסיסי והמידיי ביותר – משב רוח, אויר נע).

חולון, ט' בכסלו, ה'תשע"ב.


צֳאעָקֶה

לַמְנַצֵּחַ, מִזְמוֹר לְעֵזְרֻבַעַל – אֶל בַעַל וְעֲנָת:


בְּחִיל וּבָרָאעַד,     שָׁמַיִם יַרְעִימוּ –

וְלַיְלָה, כַּיּוֹם יָאִיר;

תֶּחֱרַשְׁנָה אָזְנֵינוּ     לְנוֹכָח אֱלוֹהַּ

רָשָׁע וְאַנְשֵׁי דָמִים;

נִפְלָאֵי-נוֹרָאוֹת,     וְעָבֵי-חַשְׁרוֹת,

וְאֵימַת אַלְפֵי צַאעֲקוֹת,

הָיוּ בְּרָקִים     לַמָּטָר מַתְּכוֹת

כְּבֵדִוֹת, סִיגֵי-נְּפִילִים;

עֵינַיִם לָנוּ וְאֵיכָה,     לֹא נִרְאֶה:

הִתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי-נְצָחִים;

כְּמֵתֵי עוֹלָם     עַד שׁוֹךְ הַסַּעַר

נֵשֵׁבָה בַּמַחֲשַׁכִּים.


חולון, כ"ב באלול, ה'תשע"ב.

מודעות פרסומת

על החיים ועל המוות

המוות נתפשׂ בקרב מרבית הציבור, כך נדמה לי, כאירוע ביולוגי רגעי, נקודה בודדה בזמן, מחזה נורא וּבלתי-הפיך של דממה: הדממה שבלב החדל מִפְּעום, או הדממה שבמוח אשר מחול האותות החשמליים והכימיים שבו הגיע אל קצו. ברם, נוטה אני להאמין כי המוות הינו תהליך איטי וּממושך של דעיכה. המוות הוא מנת חלקם של החיים, וכולנו משׂתרכים עם חלקים מתים בגופנו וּברוחנו, אוֹצְרים בחובנו עלבונות מרים, זכרונות מודחקים, אהבות נכזבות, אנשים יקרים שאותם לא נראה לעולם. אט-אט וּבבטחה, המוות פושה בנו, מכביד על נפשנו כאבן-ריחיים התלויה על צווארנו. במידה כזו או אחרת, כולנו אנשים מתים, ונר חיינו אינו כבה חיש-פתע במשב רוח מקרי, או לא מקרי – כי-אם מתעמעם לו בהתמדה מייאשת עד שהחשכה הופכת לגמורה וקפואה. בעוד שהאתגר הביולוגי, אותו אנו מכנים "הִשרדות", מצטמצם לִכְדי קיום הגוף והעמדת צאצאים, הרי שהאתגר הקיומי, הרוחני, הוא הצעידה העיקשת בנושאנו בעול הולך וּמכביד זה, בדרך חתחתים, בנפתולים זרועי מוקשים וּמכשולים, עד אשר נוכרע ונִפול, ולא נקום שנית. החיים הם תהליך ארוך, מייגע וּמתמשך של מוות, אולם גם המוות אוצר בחובו חיים – וּכשם שרקבון של גוף אחד הוא הדשן המזין גוף אחר, כך גם המורשת הרוחנית, בדמות הזכרון אותו אנו אוצרים בחובנו, אין מן ההכרח כי עליה להוות אותו משקל-עודף המכביד על רוחנו, אותו חלק מת אותו אנו נושאים על כתפינו, כי יש מן האפשר שנמצא בה מהות אשר תאיר עבורנו כניצוץ של השראה ותקווה, זכרון חי המזין את רוחנו, עמוד של אש לפני מחנה החיים המתים לאטם בעולם הולך וגווע. כשם שנגזר עלינו למות, כך נגזר עלינו לחיות – בזכרונם וברגשותיהם של כל אשר נצטלבו דרכינו בדרכיהם. והלא מוטב, כך נדמה לי, כי מורשת זו, אותה מהות שאנו עִצבנו בשנות קיומנו והיא אשר תוותר אחרינו בקרב זולתנו, לא תכביד כמשׂא-עודף מת, כי-אם תקל ותשׂא את האדם ככוח מזין של תקווה, של חכמה ושל אותו קיום אשר לא בחרנו בו בלידתנו, קיום זה אשר אנו נאלצים להתמודד עמו לאורך השנים דרך הדעיכה המתמשכת ועד המוות הביולוגי אשר אין ממנו מנוס – קיום זה, הלא הוא החיים.

חולון, כ"ו בחשון, ה'תשע"ג.