על החיים ועל המוות

המוות נתפשׂ בקרב מרבית הציבור, כך נדמה לי, כאירוע ביולוגי רגעי, נקודה בודדה בזמן, מחזה נורא וּבלתי-הפיך של דממה: הדממה שבלב החדל מִפְּעום, או הדממה שבמוח אשר מחול האותות החשמליים והכימיים שבו הגיע אל קצו. ברם, נוטה אני להאמין כי המוות הינו תהליך איטי וּממושך של דעיכה. המוות הוא מנת חלקם של החיים, וכולנו משׂתרכים עם חלקים מתים בגופנו וּברוחנו, אוֹצְרים בחובנו עלבונות מרים, זכרונות מודחקים, אהבות נכזבות, אנשים יקרים שאותם לא נראה לעולם. אט-אט וּבבטחה, המוות פושה בנו, מכביד על נפשנו כאבן-ריחיים התלויה על צווארנו. במידה כזו או אחרת, כולנו אנשים מתים, ונר חיינו אינו כבה חיש-פתע במשב רוח מקרי, או לא מקרי – כי-אם מתעמעם לו בהתמדה מייאשת עד שהחשכה הופכת לגמורה וקפואה. בעוד שהאתגר הביולוגי, אותו אנו מכנים "הִשרדות", מצטמצם לִכְדי קיום הגוף והעמדת צאצאים, הרי שהאתגר הקיומי, הרוחני, הוא הצעידה העיקשת בנושאנו בעול הולך וּמכביד זה, בדרך חתחתים, בנפתולים זרועי מוקשים וּמכשולים, עד אשר נוכרע ונִפול, ולא נקום שנית. החיים הם תהליך ארוך, מייגע וּמתמשך של מוות, אולם גם המוות אוצר בחובו חיים – וּכשם שרקבון של גוף אחד הוא הדשן המזין גוף אחר, כך גם המורשת הרוחנית, בדמות הזכרון אותו אנו אוצרים בחובנו, אין מן ההכרח כי עליה להוות אותו משקל-עודף המכביד על רוחנו, אותו חלק מת אותו אנו נושאים על כתפינו, כי יש מן האפשר שנמצא בה מהות אשר תאיר עבורנו כניצוץ של השראה ותקווה, זכרון חי המזין את רוחנו, עמוד של אש לפני מחנה החיים המתים לאטם בעולם הולך וגווע. כשם שנגזר עלינו למות, כך נגזר עלינו לחיות – בזכרונם וברגשותיהם של כל אשר נצטלבו דרכינו בדרכיהם. והלא מוטב, כך נדמה לי, כי מורשת זו, אותה מהות שאנו עִצבנו בשנות קיומנו והיא אשר תוותר אחרינו בקרב זולתנו, לא תכביד כמשׂא-עודף מת, כי-אם תקל ותשׂא את האדם ככוח מזין של תקווה, של חכמה ושל אותו קיום אשר לא בחרנו בו בלידתנו, קיום זה אשר אנו נאלצים להתמודד עמו לאורך השנים דרך הדעיכה המתמשכת ועד המוות הביולוגי אשר אין ממנו מנוס – קיום זה, הלא הוא החיים.

חולון, כ"ו בחשון, ה'תשע"ג.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שוֹעִי  On נובמבר 10, 2012 at 19:46

    א' ארגמן יקר,
    גם החיים וגם המוות הן בעיניי אידיאות. למעשה לכל אחד מאיתנו יש נגיעה למעט מאוד חיים ולמעט מאוד מוות (אני לפחות חש כי מעט המוות שידעתי עד כה לגמריי הספיק לי). כאשר בני האדם מדברים על חייהם הם מדברים על זכרונותיהם, לא על תחושת החיות המפעמת בהם, שקשה מאוד לדובב. באותה המידה, הידיעה שאנו עומדים למות (אי-פעם), כמעט ואינה מותירה לנו אפשרות לומר שום דבר על המוות, משום שלדידנו, כל זמן שאיננו מתים, "בעצם, המוות, הוא תמיד דבר מה שקורה לאחרים" (כתובת המצבה של מרסל דישאן).
    כשם שברמה הביולוגית, מתרחשים בנו כל הזמן מאבקים בין חיידקים ורעלנים ובין כדוריות הדם הלבנות וגורמים משמרים אחרים– כך אני מניח כי ברמה מסויימת גם חיינו הנפשיים מליאים מאבקים כאלה, אלא שלא כמו ברמה הביולוגית, שם יש שומרים וישנם פורצים (לא בחרנו אותם), יש בונים ויש הורסים, בעולם של רעיונות, דעות, מחשבות ורגשות– לא תמיד ברור מי הוא מי. וכל זמן שאדם אינו נכנע לאיזו דת או אידיאה-פוליטית, קשה לו לתעדף התנהלות מסויימת על פני אחרת. זה קשה, אך לא בלתי אפשרי (ובפרט אם מקבלים כל דת או אידיאה כפגומה מהורתה). לפעמים גם אני מרגיש כמוך קצת רוח רפאים או ספינה טרופה. מה שעוזר לי להמשיך לא פעם היא שורה מקהלת: "עת ספוד ועת רקוד". היא לגמריי עושה את בשבילי את המלאכה.

    • א. ארגמן ניל"י  On נובמבר 10, 2012 at 23:56

      תודה רבה שועי. אם יש משפט שאני התחברתי אליו (בדומה ל"עת ספוד ועת רקוד" שלך), הוא מגיע מתוך הסרט בלייד ראנר : "It's too bad she won't live! But then again – who does?"
      ובסופו של דבר, אם עולה השאלה כמה באמת כולנו חיים, בעוד שברור שכולנו חיים – הרי שאיזו ברירה עוד נותרה לנו *אלא* לחיות לעת-עתה ?

  • שוֹעי  On נובמבר 11, 2012 at 12:27

    א', "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?" מאוד שעשע אותי בתרגומו העברי (קראתיו רק אחרי שצפיתי בעיבוד של רידלי סקוט), במיוחד הואיל והמתרגם בחר לתרגם
    קולוניות, ומתיישבים (בקולוניות), כ"מתנחלים" ו-"התנחלויות". צריך לשגר עותק של זה לראש מפלגת "הבית היהודי" (הוא איש הייטק) והוא כבר ימצא את הדרך למלא את שטחי יו"ש באנדרואידים יהודיים מקיימי תורה ומצוות.
    לפעמים הברכה בתפלה "מחייה המתים" מביאה אותי למחשבות נוגות על חיים ומתים. אני מקווה שלמי שמתפללים אליו (במידה שהוא ישנו) יש מושג מי חיים ומי מתים (בתור מומחה לחיים ומתים), וכי הוא מצליח להבין מה זאת אומרת להחיות מתים.כן, אני מכיר את הסיפור על
    בנה של האשה השונמית, וגם את הסיפור על לזארוס. את המיתוסים היהודים-נוצרים-אסלאמים על תחיית המתים הקונקרטית, וגם את ספר הזהר המטעים כי רק מי שעוסק בתורה ובמצוות הוא בבחינת חי בעולם הזה. ובכל זאת, "מחיה המתים", נדמה לי לעתים כסוג של ג'יבריש, חסר-מובן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: