על העברי החבוי ועל העברי הגלוי

זה זמן רב שאני משתעשע ברעיון של כתיבת מניפסטים בנסיון לתמצת רעיונות שונים שמתרוצצים לי בראש, ושעל רובם אני כותב פה. אולם עיקר הבעיה, עבורי, היא ביומרה הגדולה שבכתיבת מניפסט, במיוחד כאשר מלאכת הכתיבה, שאמורה לסכם רעיון גדול, נעשית בידי אדם אחד וּבאופן פרטי. אינני תמיד חש בנוח עם היומרה הזו, ולמעשה לא-אחת "מאלץ" את עצמי לכתוב בכל מקרה, וזאת מתוך תפיסה שאינני כותב בהכרח בשביל זמן ההווה, אלא משאיר פה תוכן שמי-יודע-ואולי בבוא היום יתקל בהם האדם הנכון, בזמן הנכון, וימצא את הרעיונות שהוא צריך להסיק מכאן.

יחד עם זאת, אני מגלה שתוך כדי תמצות רעיונות לכדי נקודות בודדות אני מצליח לרוב לחדד וּלשכלל רעיונות כאלו ואחרים. כן, על כל נקודה אני יכול לכתוב פסקאות ארוכות (ואכן כך אני עושה מעת לעת), אך הסיכום הזה לראשי פרקים מאפשר לי לעשות סדר שאני מתקשה לעשות בכתיבה מופרזת כפי שאני רגיל אליה בדרך כלל (מה-גם שיש אשר יאמרו שכל רשימה שלי, לכשעצמה, היא מעין מניפסט).

אני עובד במקביל על כמה וכמה נסיונות שכאלה, לתמצת את רעיונותיי בתחומים שונים (לאומי, פילוסופי-עד-קצה-הדתי, כלכלי), לכדי מעין "הצהרות" בנקודות. את ההשראה הסגנונית לרשימות אלה אני לקחתי מן המניפסט האמנותי של התנועה הרה-מודרניסטית, אשר פורסם בשנת 2000 ובחרתי לתגרמו לעברית לפני מעל לשנה. מעבר לזיקה הסגנונית, אני מוצא זיקה רבה בין המניפסט הרה-מודרניסטי (שהינו מניפסט אמנותי במהותו), לבין הרעיונות הפילוסופיים (אם ניתן לכנותם כך) שאני מנסה לעסוק בהם. אני בהחלט רואה עצמי במובן הזה כרה-מודרניסט, וּמאמין שזהו רק עניין של זמן (בלי קשר אליי באופן ספציפי) עד שיוגדר באופן "רשמי" הזרם הרה-מודרניסטי, לא רק בהגות אלא גם בפילוסופיה, בשירה, בספרות, בקולנוע, באדריכלות, במחול, ובכלל, כעידן העומד בפני עצמו.

המניפסט הראשון שבחרתי לפרסם, "העברי החבוי והעברי הגלוי" (אותו אני מזמין את כולכם לקרוא), אינו מסמך יִסוד של השְּׁנִי-צִיּוֹנוּת (הרעיון הלאומי), או של הכנענות החדשה (שיותר מתקשר אל מונחים אותם אנו מכירים כ"דת", ואני בוחר לראותם כהשקפת-עולם פילוסופית), ואף שיש ממנה להסיק על מהות הזהות העברית, אין היא אף מתיימרת להגדירו באופן מדויק. תחת זאת, במסמך הזה ניסיתי להתמודד עם בעיה מהותית שאני מוצא בתפיסתו של יונתן רטוש, ושל ה"כנענים" של שנות הארבעים, והיא בעית היחס של העבריות/כנענות אל היהדות ואל ההיסטוריה של עם ישראל למן חורבן ממלכת יהודה.

במובן מסוים, אולי מעט יותר סמלי מאשר עובדתי (אם-כי לדעתי תנועתו היתה הראשונה שבהחלט הפכה את הרעיון למגובש יותר), ניתן לראות ברטוש כ"אבי תפיסת הלאום העברי". ואולם, יונתן רטוש טען שהעברי הילידי – אין לו שום זיקה ליהדות. ב"כתב אל הנוער העברי" (אשר אותו כבר פרסמתי ביומן-רשת זה), שהוא "המניפסט המכונן" של הועד לגיבוש הנוער העברי (הלא הם "הכנענים") נכתב בפירוש:

"ושוב לא תוכל לראות חזון וגאולה בגדוליה של הפזורה היהודית, בגדולי הרוח ובגדולה המעשה, על חכמיה ונגידיה, על רבניה ומשכיליה, על מקדשי-השם שלה ועל משיחיה ועל ציוניה, ועל נאמני הֲגַנוֹת-עצמיות ועל גבורי הגיטאות האבודים. ושוב לא תוכל לראות טעם ומופת בתקופת הזוהר העלובה של הבית השני, זו התקופה הקלסית של היהדות, הדוגמה לכל הציונים מאז ומעולם; כל עזי הנפש והמורדים והמלכים והקנאים וגבורי המות של מצדה והבונים הגדולים של היהדות – רקבונו בו. סבך הדורות של היהדות אי-אפשר להתיר אותו – אותו אפשר רק לחתוך."
(מתוך "כתב אל הנוער העברי")

בגישה זו טמונה לדעתי חסרונה הגדול של ה"כנענות" של רטוש – איננו יכולים למחוק את העבר היהודי, גם אם הוא גלותי וּתבוסתני. גם רטוש, וגם כל עברי אחר, הגיע לכאן כיהודי. רטוש התייחס אל העליה היהודית כיום כ"הגירה" של זרים, וּביקש לבנות אולי אומה חדשה "יש מאין", אך מכיוון שאנשים לא נולדים בצורה כזו, ה"אין" הזה הוא אנשים שהגיעו לארץ – ולכאן הם הגיעו בחסות אותה עליה של "זרים".

נתן אלתרמן כתב שיר מרשים בשם "מריבת קיץ", בו הוא מתווכח עם האידיאל הכנעני הזה של רטוש. למרבה הפלא, אני דווקא נוטה להסכים עם הקו הכללי של הביקורת שלו, גם אם מוצא שהוא עושה את אותו הדבר בשרפו את הגשר אל פסל עשתרת. הסיבה לכך היא שגם בכך הוא מנסה לפסול פסל מסוים מן העבר שלנו. אמנם הדילוג של על הדורות הוא יותר נוח, כי בניגוד לרטוש, הוא לא מותיר חלל באמצע, אלא מוותר על ההתחלה, אך בפועל כמו רטוש, הוא מנסה לזנוח חלק מן המורשת שלנו, מורשת שכל-כך טבועה בנו עד שהיא מוצגת שוב ושוב בתנ"ך (גם-אם בצורה של חטא, היא מוכיחה לנו כי העם עצמו הכיר והוקיר את אותו הפולחן):

ד
מדורות בנכר בך נתן קרט-קרט
זה החן המרכב בן תמורות העתים,
השורף את הגשר אל פסל עשתרת
וכופר בקרבה את חטמי החתים.

נערה עבריה מארשת לחרב,
נערה מקורדובה, מגנצא ופרג.
תמו אלף שנים ושוב כאן את עם ערב
חדשה וסוררת כשדה הפרג.

ואשרי שראה איך אל נוף הבזלת,
אל עגול העקרב המקף להבות,
את נכנסת בפסיקה יומיומית ומרגלת
שחקתה בלא-יודעים את הלוך האבות.

ה
הכבוד והיקר לכל חרס בן כנען,
אך הדר הקדומים לך כורע וקד
בראותו את יפיך הממרה משליך נעל,
כמנהג יריבות, על זכרון בנות צלפחד.

שערך האדם עם הפסקת באמצע
ותכול קרח עיניך עדים לרעי
כי עמק באמה תו ספרד ומגנצא
לא פחות מתון של קדש והעי!

ולכן, לפוסלים את הכל עד ברנע,
לאומרים נדלג על דורות עד יבוס,
את עונה כמציאות המראה צפרניה
ואותם מורידה בלי משים מן הסוס.

(מתוך "מריבת קיץ"/נתן אלתרמן)

בסופו של דבר, אני לא-אחת ניסיתי להתמודד עם השאלה "כיצד נולדו מחדש העברים", או "האם מעשה הקמת המדינה הוא מעשה יהודי או עברי". דעתי היא כי היהדות היא תכונה אוניברסלית, היא דת שנוצרה בגלות בבל (כמובן שמתוך הדת העברית הקדומה, אך בשינויים רבים שהתחוללו לאורך זמן ו"ניצחו" למעשה רק עם חורבנה של ממלכת יהודה). ואולם, כאמור, היהדות לא התפתחה יש מאין, אלא בתהליך ארוך, ולכן היא מכילה את אותם שורשים "עבריים" מקומיים. על-כן הקמת המדינה, או "לידתם מחדש של העברים" אינה נוצרת יש מאין, אלא היא נוצרת על-ידי יהודים שבהם פיעם הרעיון העברי החבוי, זה ששואף להתקיים בארץ, ולא להתפשר על חיים בגלות.

כשאני מדבר על "עברי" ועל "יהודי" אינני מדבר על האורגניזם בהיבטו הביולוגי, אלא על המהות, בהיבט הרוחני-רעיוני. כשכתבתי "העברי אינו מסוגל להתקיים בגלות", לא התכוונתי שבגלות העברי ימות, אלא שזהותו העברית תתבטל, היא תהפוך לריקה מתוכן. הזהות העברית (כמו גם היהודית) היא בסופו של דבר הוויה, היא דרך מחשבה ודרך פעולה, והיא מושפעת מן הסביבה בה התפתחה. תפיסה זו דומה במקצת לרעיון (המאוד קדום) שאלים מסויימים שייכים למקום מסוים. במובן הזה, האלים שלי נמצאים כאן, בארץ הזו, וכשאני חי במקום אחר – אין לי חיבור (גם אם רעיוני) אליהם. חשוב לזכור שבתקופה הקדומה העמים הקדומים ראו באלים יצוג לעם שלהם, ועל-כן ניכור וריחוק מן המקום, ומן האלים המקומיים, היא-היא ההתנתקות האמיתית מזהותנו.

באותו מובן, גם הגלות היהודית אינה (בהכרח) גלות פיזית אלא גלות רוחנית. הסיבה שליצמן אינו שר הבריאות אלא סגן שר הבריאות היא אותה סיבה (לדעתי) שציבור חרדי שלם (כמעט כולו) לא משרת בצבא – גלות רוחנית, גלות אשר תסתיים להשקפת אותו ציבור רק עם בוא המשיח, באחרית הימים. הרעיון הבסיסי של אותה גלות הוא שגם אם אנו נמצאים בארץ ישראל, הרי שהגאולה עוד לא הגיעה, והמשיח עוד לא בא – ורק ב"אחרית הימים" נזכה להגיע אל נחלתנו. זוהי התפיסה הדתית הפודמנטליסטית, אך היא פיעמה בקרב ציבור רחב מאוד בראשית ימיה של הציונות, ולמעשה קיימת עד היום. היהדות אינה שואפת אל מקום מסוים, אלא אל מצב מסוים – מצב שבו קבוצה שלמה חוזרת בתשובה, המשיח מגיע, וסדרי העולם משתנים. תפיסה זו היא תפיסה אוניברסלית, היא יכולה לשרור בכל מקום, ולכן הרעיון היהודי הצליח להשתמר גם בגולה.

הרעיון הזה, יחד עם אותה תפיסה לגבי ה"מקומיות" של האלים (שלמעשה מייצגים אותנו, כעם), היא שגרמה לי לטעון פעם כי אילו נאלצתי לחיות בגולה, סביר להניח שהייתי יהודי שומר מצוות. בנכר, אין יכולת לשמור על הזיקה אל העבריות, מכיוון שזוהי זהות מקומית. הדבר היחיד שיכול (והצליח) להשתמר מחוץ לארץ ישראל הוא הרעיון האוניברסלי – רעיון, שכאמור, התפתח מרעיון עברי קדום והצליח לאצור בחובו את העבריות שהצליחה לצוץ מחדש עם התיישבנו בארץ. מן הסיבה הזו אינני מתנכר או מתעלם מן העבר היהודי, כפי שרטוש עשה, אלא פשוט קורא לשנות את סדר העדיפויות.

העבריות היא מעל לכל התנתקות מן התפיסות הכוללניות והגלותיות, וחיבור מחדש אל השיוך העממי והמקומי. היא התנתקות מן השיוך הדתי של הלאום, והפיכתו אל מה שהוא אמור להיות – שיוך תרבותי, היסטורי, פיזי וּלשוני. היא קיימת ברובד חבוי ביהדות, אך המטרה של העבריות, כרעיון, הוא לגלות את אותו רובד ולחוותו מחדש.

לסיום אצרף שוב את הקישור אל העברי החבוי והעברי הגלוי. מוזמנים לקרוא אותו ואף להפיצו (אם חשקה נפשכם).

חולון, ו' בטבת, ה'תשע"ג.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טוהר  On דצמבר 20, 2012 at 00:23

    אח, קשה לקרוא את אלתרמן ולא להסכים… היופי הופך את המלים משכנעות. עדיין, אני לא יכול לקבל את הגישה שהוא מציג. יש בה מין אינרציה והשלמה. אצל רטוש יש מהפכנות, יציאה מההיסטוריה שאליי מאוד מדברת. לא שאני קורא לבטל את הכל. יש מה ללמוד מהיהדות, אבל מהיהדות הרבנית יש יותר דברים שעדיף לדעתי לדחות ולזנוח.
    אני חושב שההשקפה שהצגת, שהעבריות היא ניתוק הלאום מהדת, מתמצתת את העניין בשבילי.

    אגב, אני יודע שזה כרוך בהרבה עבודה, אבל שירים ממש מתפספסים באינטרנט כשהם לא מנוקדים.

    • א. ארגמן ניל"י  On דצמבר 20, 2012 at 00:26

      תודה על התגובה טוהר.
      בקשר לניקוד, אני מסכים לחלוטין, אבל טרם הנחתי ידי על גירסה מנוקדת (לכשזה יקרה אדאג לעדכן). אם תשים לב לדברים שאני מפרסם פה שנוגעים לשירה שלי, הם בדרך כלל מנוקדים, כי אני באופן כללי נוטה לחשוב ששירה עברית צריכה להיות מנוקדת, אחרת אתה מפספס ניואנסים זעירים.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: