ארכיון חודשי: אפריל 2013

כִּסּוּפִים

קיים בשפה הגרמנית מושג בשם sehnsucht, שמשמעותו קצת חמקמקה. אמנם התרגום המיידי למילה תהיה "כמיהה", או "געגוע", אבל sehnsucht אינו סתם צורך שניתן להשקיט בקלות, והמילה הטובה ביותר לתיאור אותו רגש תהיה "כִּסופים", וניתן לתארהּ כגעגועים עזים למקום שמעולם לא היית בו. זהו רגש חי מאוד, אולי אף טורדני; מדובר במַאֲוֶה-לב עמוק, שורשי, אולי אפילו מיסטי, אֶל-עֵבר דבר-מה, אדם מסוים או מקום כלשהו, שהתודעה עדיין לא עִכלה בעצמה לכדי שלמות, קל-וחומר לכדי תפישׂה והבנה המניחה את הדעת ואת ההגיון. כמיהה מסוג זה מאלצת את האדם להתמודד עם שאלות קיומיות – אולם בל תבלבלו בין הקיום הפיזי, הצורך האינסטינקטיבי לסיפוק הצרכים הביולוגים, לבין אותו קיום נפשי, רוחני – שמתוכו צומח אותו רגש קשה-להגדרה זה. אותה תחושת געגוע עז מושכת אותך אל-עבר מחוזות שיש אשר יראו בהם יעד שהגורל מפנה אותך אליו, ויש אשר יכנוהם בשם ארץ-מכורתם מחיים קודמים, גִלגולים רבים אחורנית בזמן.

קיים שיר אחד, ואחד בלבד, שמצליח לעורר בי את אותו רגש קמאי בצורה עזה כל-כך. השיר הזה מעורר בי ערגה נוסטלגית למקומות שלא הייתי בהן בגופי הזה מימיי, ביודעי כי געגועים אלו המקננים בי – מקורם מגלגול קדום יותר, והם מחזירים אותי אלפי שנים אחורנית, אל גדות נהר הפרת, אשר עליהן שכנה העיר השוּמרית אוּר, עיר הפולחן לאל הירח ננה-סין, אותה אוּר כַּשְׂדִּים ממנה יצאה משפחתו של אברם אבינו למסע המכונן לאורך הסהר הפורה כנענה (והלא מהי "אוּר" ? משמעות שמה של העיר בשומרית הוא פשוט "עיר", ואולם אם נפזול בשנית אל הלשון הגרמנית, הרי שה ur הוא משהו בראשיתי, גרעיני, מקורי), ושעל גדות אותו נהר שכנה גם העיר בבל, אותה עיר שעל נהרותיה, נהר הפרת על פלגיו השונים, שם ישבנו, גם בכינו, בזכרנו את ציון, ושעל ערבים בתוכה תלינו כִּנורותינו; וּבאותה נשימה אני קופץ קדימה, ועדיין מתבונן קצת מעל לשישים שנה אחורנית, אל גדות נהר החידקל שם שוכנת העיר בגדאד ממנה עלה אבי ארצה והוא בן שנתיים ימים.

זהו הנוף המתואר בשיר, נוף שממנו אינני מצליח להשתחרר. נוף שלא שזפו עיניי בחיים אלו, וּבכל זאת אני מרגיש שייכות אליו מימים עברו. אני, שמרגיש עִברי בכל רמ"ח איבריי, שמרגיש מנותק מן העדתיות על-כל גווניה, כולל זוהי השייכת לי ממוצאי המשפחתי, אני מוצא עצמי לפתע מתגעגע למקום אחר שמעולם לא הייתי בו. צל עץ תמר, ואור ירח, ומנגינת כינור תקסים את הלב. ליל כִּסופים מסופוטמי בארץ כנען.

חולון, י"ט באייר, ה'תשע"ג.

מודעות פרסומת

צפורי לילה עפות רחוק לכנען

מחר בלילה, בחצות שבין רביעי לחמישי של ט"ו באייר (24-25 באפריל) אשתתף כאורח באולפן בתכנית הרדיו "צפורי לילה עפות רחוק" שמשודרת בגל"צ עם יובל בן-עמי ושירה ז' כרמל.

השעתיים של התכנית השבוע יוקדשו במסע בזמן, יותר מאשר במרחב, אל עבר כנען הקדומה. הדיאלוג ביני לבין יובל בן-עמי החל בפייסבוק, בעקבות פוסט שפרסם על המיתולוגיה הכנענית הקדומה והשלכותיה על תרבותנו.

בצירוף מקרים מעניין גם אני וגם יובל בן-עמי ביקרנו בתל דן לא מזמן, ושנינו יצאנו עם תובנות מעניין על האתר המדהים הזה, ששימש גם כאתר פולחני. הטבע הסובב אותו ובכלל, את המרחב הכנעני (דן היא פשוט אחת הדוגמאות היפהפיות ביותר שאנו מכירים בארצנו) ללא ספק מהדהדים במכלול התרבותי הכנעני והעברי הקדום.

הבמה (הרחבה הגדולה מימין) והמזבח באתר הפולחני בתל דן

הבמה (הרחבה הגדולה מימין) והמזבח באתר הפולחני בתל דן

מאמין שיהיה מעניין – מוזמנים להאזין, מקווה שתהנו.

תל-אביב, י"ג באייר, ה'תשע"ג.

על שמעו נא קריאתנו, המִנשר השני-ציוני

בשעה טובה ומוצלחת אני נרגש וגאה לפרסם את "שִמעו נא קריאתנו", המִנשר השני-ציוני הראשון, ביחד עם שותפי לכתיבת המנשר, יעקב חברוני.

זהו אינו הטקסט הראשון שכתבתי בצורת מניפסט – קדם לו העברי החבוי והעברי הגלוי, שפורסם לפני כארבעה חודשים. ואולם, בעוד שהעברי החבוי והעברי (שגם עליו כתבתי דברי הקדמה קצרים עם פרסומו) הגלוי עוסק בהגדרת הזהות העברית עצמה, "שמעו נא קריאתנו" מבקש להגדיר את מטרת השני-ציונות, את מטרת הזהות הלאומית אותה הגדרתי קודם-לכן.

המנשר בא לסכם בתמציתיות (גם אם היא מעט התארכה מן הצפוי) את הרעיון השני-ציוני, הרעיון של התחדשות לאומית בצורתה העברית. אני רואה (גם) ברעיון הזה התגלמות של רוח רעיונית חדשה, אותה אני מזהה כרֶה-מודרניסטית. השני-ציונות מבקשת לשנות, אך מן המקום הבונה, מן המקום האוהב. היא אינה מבקשת למסמס מסגרות כי אם לחזקן, ביציקת משמעות התואמת לרוח התקופה.

באופן אישי, קשה לי לדעת מה יצא מן הטקסט הזה. אני לא יכול שלא להודות כי מתלווה אליו אותה תחושה של יומרנות המלווה אותי בכתיבת טקסטים מסוג זה, אבל בד בבד אני גם מודע לעובדה שהדרך היחידה להשפיע, ולשנות – היא לעשות. הטקסט הזה הוא בהחלט צעד חשוב בכיוון העשייה.

אני מזמין את כולם לקרוא, להגיב – ולשתף, במידה ואתם מוצאים בכך טעם. קל מאוד להסיק מסקנות מוטעות מקטע טקסט יחיד, ועל-כן אני בהחלט מזמין את כולם לדיון בנושא, במידה ואתם מעוניינים.

כמובן שכולם מוזמנים לפנות אליי ו/או אל יעקב חברוני בשאלות, באמצעות יומן-רשת זה, או יומן-הרשת של יעקב חברוני, או דרך הדואר האלקטרוני שלי, או הדואר האלקטרוני של יעקב חברוני.

מעבר לגירסה המקוונת שלו, אני מצרף גם את המנשר בגרסת מסמך Adobe Acrobat (.pdf).

יום עצמאות שמח לכולם !

תל-אביב, ו' באייר, ערב יום-העצמאות ה'תשע"ג.

"שיר השלום" האוגריתי

בשנת ה'תש"ו התפרסם מאמר של משה דוד קאסוטו בנוגע לקטע קצרצר מתוך המיתוס הכנעני האפי "עלילות בעל וענת" שנמצא בעיר אוּגָרִית שבסוריה.

המאמר פותח בדברים:

"בימים אלה, ימי תקווה לשלום אמת וצדק, שעוד לא האיר על העולם, אף על פי שרעם התותחים כבר חדל מלהישמע, יורשה נא לי להגיש לפני חברי היקר והנכבד, פרופ' ל.א. מאיר, לעדות ידידותי והוקרתי בהזדמנות יובל החמישים שלו, את פירושי על דברי שלום קדומים שנכתבו לפני אלפי שנים ועדיין נשמעים אקטואלים. הם הם דברי הזמנה לשלום שלפי הלוח האוגריתי AB V, חלק ג, שלח בעל לענת אחותו אחר מלחמה קשה ונוראה.

את הפירוש הזה הצעתי לפני תלמדַי באוניברסיטה העברית שבירושלים ביום 15 פברואר 1943, באחד השיעורים של הקורס שהקדשתי בשנת הלומדים תש"ג לביאור הלוח AB V. אחר כך, נדפס מאמרו של א. גיצה (Goetze, Peace On Earth, BASOR, 93, 1944 עמ' 17-20) על פתיחת דבריו של בעל (שו' 14-11b), שבו התקרב המחבר לפירוש שלי, אבל ברוב הדברים עדיין דעתו שונה מדעתי. אני מוסר כאן את פירושי לא רק על ארבעת החרוזים, שכבר הציע גיצה את פירושו עליהם, אלא גם על שלושת החרוזים שלאחריהם (שו' 15-17a)."

לאחר מכן המאמר ממשיך עם הבאת השורות באוגריתית, שפה שמית עתיקה שלה דמיון רב לעברית המקראית, ופירוש מילה-במילה של הטקסט, עד הבאת הנוסח הסופי.

בשנת ה'תשכ"א (1951) יצא לאור ספרו של קאסוטו, "האלה ענת", המכיל תרגום של כמה וכמה עמודות מעלילות בעל וענת (שנשתמרו על לוחות טין) – ובאופן ספציפי, טקסטים העוסקים במעלליה של ענת, אלת המלחמה והציד הכנענית.

החלוקה של קאסוטו היתה לפסקאות, בהתאם ללוחות בשיטה הישנה של מיון הטקסטים מאוגרית (בשלב מאוחר יותר עברו למיון KTU, אבל זה "סתם" פרט טכני למי שאינו מתעניין במיון הטקסטים האוגריתיים). בחרתי להביא את הפסקה הרביעית במלואה (רוב הטקסט מופיע בלוח KTU.1.3 בעמודה השלישית, ומעט ברביעית), בתוספת עשר שורות מן הפסקה החמישית שסוגרות את התרחשות עלילת הפסקה הזו. שיניתי מעט מאוד מן הטקסט של קאסוטו – והמעט הזה נוגע בעיקר אל הפניה בגוף יחיד אל הדמות גֶּפֶן-וַאוּגָּר, שליחו של בעל, אליו קאסוטו מתייחס כשני אלים – גפן ואוגר.

כפי שכותב קאסוטו בעצמו במבוא לפסקה:

גפן ואֻגר, משולחיו של בעל, באים לפני ענת. בתחילה חוששת היא, שמא באו להשמיעה שמועה מעציבה, אבל כשהם מוסרים לה את דבריו של בעל, היא מסכימה לשים קץ למלחמה ולסר למעונו של אחיה.

כאמור, קאסוטו מתייחס אל גֶּפֶן וְאֻגָּר כשתי דמויות נפרדות, ואילו על-פי דעתו של דוד אמיר (שאני נוטה לקבלהּ) מדובר בדמות אחת (בדומה לכושר וחסיס, בונה מקדשו של בעל והאמון על הכנת כלי הנשק הקסומים שלו). כדאי גם להוסיף כי הרקע לבקשתו של בעל נובעת מרצונו להקים היכל בהר צפון – ההר בו שוכנים האלים. לצורך כך הוא מבקש את עזרתה של ענת, שתבוא לשכנע את אביה, הוא אבי האלים אֵל עליון, שיסכים לבניין ההיכל. ענת, שרואה את שליחיו של בעל, נבהלת וחוששת שמא קרה משהו לאחיה, ואילו הם חוזרים על הדברים אשר ביקש מהם בעל למסור לה – דברי הרגעה כי לא קרה כלום לאחיה, ובקשה להגיע אל הר צפון.

הפסקה הזו מיוחדת במינה, בזכות אותה קריאה לשלום, קריאה לענת, אלת המלחמה והציד, להניח את נשקהּ ולבוא לסייע לבעל בקידום מלאכת של בניה, ולא של הרס, והלא ניתן למצוא את אותו רעיון בדיוק בספר ישעיהו, פרק ב' פסוק ד': "…וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת–לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.". בהשראת כמה חברים שגם הם אמצו את המיתולוגיה הכנענית אל לבם ואל השקפת עולמם, בחרתי לפרסם דווקא ביום הזכרון הזה את אותן שורות יפהפיות, בתקווה כי יבוא היום ונוכל לחזות בחזון הזה, בו גם אלי המלחמה יניחו את נשקם ויתפנו אל מלאכת הבניה. בחרתי להדגיש את השורות הנוגעות אל בקשתו של בעל מענת להניח את נשקה ולהפיץ אהבה בארץ, ואת תשובתה החיובית. הדגשה זו אינה במקור.

תרגום

וְהִנֵּה רָאֲתָה עֲנָת הָאֵל,

וּבָהּ נָטָיוּ רַגְלֶיהָ,

מֵאָחוֹר הָשְׁבְּרוּ כְּסָלֶיה,

וּפָנֶיהָ מִמַּעַל הֵזִיעוּ,

הִתְחַלְחֲלוּ צִדֵּי כְּסָלֶיהָ,

הִזְדַּעְזְעוּ שְׁרִירֵי גַבָּהּ.

וַתִּשָּׂא קוֹלָהּ וַתִּקְרָא:

מַדּוּעַ הִגִּיעַ גֶּפֶן-וְאֻגָּר?

אֵיזֶה אוֹיֵב הוֹפִיעַ לְבָעַל,

אֵיזוֹ צָרָה לְרֹכֵב עֲרָבוֹת?

הֵן הִכֵּיתִי מֵידַד אֵל, יָם,

כִּלִיתִי נַהֲרֵי אֵל רַבִּים,

חָסַמְתִּי תַנִּין, חָסַמְתִּיו,

הִכֵּיתי נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן,

עָרִיץ בַּעַל שִׁבְעַת רָאשִׁים,

הִכֵּיתִי מֵידַד עַתּוּדֵי אָרֶץ,

הִצְמַתִּי עֵגֶל אֵל, עֲתָךְ,

הִכֵּיתִי כַלְבֶּת הָאֵלִים, אֵשׁ,

כִּלִּיתִי בַת אֵל, שַׁלְהָבֶת,

נִלְחַמְתִּי וָאִירַשׁ חָרוּץ וּפַז.

הֲנִדַּח בָּעַל מִמְּרוֹמֵי צָפוֹן,

אִם נָפַל נִזְרוֹ וְאָזְנָיו נִקְטָעוּ?

הֲגֵרְשֻׁהוּ מִכִּסֵּא מַלְכוּתוֹ,

אִם הוּרַד מִמּוֹשַׁב מֶמְשַׁלְתּוֹ?

אֵיזֶה אוֹיֵב הוֹפִיעַ לְבָעַל,

אֵיזוֹ צָרָה לְרֹכֵב עֲרָבוֹת?

וַיַּעַן הַנַּעַר גַּם עָנָה:

לֹא אוֹיֵב הוֹפִיעַ לְבָעַל,

לֹא צָרָה לְרֹכֵב עֲרָבוֹת.

נְאֻם אַלְאִין בָּעַל,

דְּבַר אַדִּיר גִּבּוֹרִים:

אִסְפִי מִלְחָמָה מִן הָאָרֶץ,

שִׁיתִי עַל עָפָר אַהֲבָה,

נִסְכִי שָׁלוֹם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ,

הַרְבִּי אַהֲבָה בְּקֶרֶב שָׂדוֹת,

חֶשְׂכִי עֵצֵךְ, חַרְבֵּךְ הָשִׁיבִי.

תָּרֹצְנָה פְּעָמַיִךְ אֵלָי,

תְּמַהֵרְנָה רַגְלַיִךְ לִמְעוֹנִי.

דָּבָר יֵשׁ לִי, וַאֲדַבֵּר לָךְ.

נְאֻם, וְאַגִּיד לָךְ,

דְּבַר עֵצִים וּלְחִישַׁת אֲבָנִים,

דָּבָר לֹא יְדָעֻהוּ אֲנָשִׁים,

וְלֹא יְבִינֵהוּ הֲמוֹן אָרֶץ,

שִׂיחַת שָׁמַיִם עִם אָרֶץ,

תְּהוֹמוֹת עִם כּוֹכָבִים,

אַבְנֵי בָרָק, שָׁמַיִם לֹא יֵדָעוּ.

בּוֹאִי-נָא, וְאָנֹכִי אֲסַפְּרֵהוּ,

בְּתוֹךְ מְעָרָתִי אֵל-צָפוֹן,

בַּקֹדֶשׁ, בְּהַר נַחֲלָתִי.

וַתַּעַן הַבְּתוּלָה עֲנָת,

הֵשִׁיבָה יְבֶמֶת לְאֻמִים:

אָנֹכִי אֶאֱסֹף מִלְחָמָה מִן הָאָרֶץ,

אָשִׁית עַל עָפָר אַהֲבָה,

אֶסֹּך שָׁלוֹם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ,

אַרְבֶּה אַהֲבָה בְּקֶרֶב שָׂדוֹת.

יָשִׁית בַּעַל בָּאֵשׁ מַרְכְּבוֹתָיו,

יַבְעֵר הָאֵל הַד כְּלֵי מִלְחַמְתוֹ.

וַאֲנִי אֶאֱסֹף מִלְחָמָה מִן הָאָרֶץ,

אָשִׁית עַל עָפָר אַהֲבָה,

אֶסֹּך שָׁלוֹם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ,

אַרְבֶּה אַהֲבָה בְּקֶרֶב שָׂדוֹת.

אַף מִשְׁנֵה דְּבָרִים אֲדַבֵּר:

לֶךְ, לֶךְ, נְצִיג הָאֵל,

אַתָּה הִפְצַרְתָּ, וַאֲנִי שָׁנִיתִי.

אֶחְדֹּר לְמֶרְחַקֵּי הָאֵל,

אֶכָּנֵס לְמֶרְחַקֵּי בְּנֵי אֵלִים,

שְׁנֵי מִפְלָסִים תַּחַת עֵין הָאָרֶץ,

שְׁלֹשָׁה רַחֲבֵי מְחִלּוֹת.

אָז תִּתֵּן אֵת פָּנֶיהָ

אֶל בָּעַל בִּמְרוֹמֵי צָפוֹן.

בְּאַלְפֵי שָׂדוֹת, בְּרִבְבוֹת חֲלָקוֹת,

רָאָה בָּעַל הֲלִיכוֹת אֲחוֹתוֹ,

צַעֲדַת בַּת אָבִיהוּ.

הִרְחִיק הַנָּשִׁים מִפָּנֶיהָ,

שָׁת אֶלֶף, קִדְּמָהּ בְּמִריא,

וּלְפָנֶיהָ הוּכַן כִּסֵּא.

וַתּוּשַׁב לִימִין אַלְאִין בָּעַל,

עַד אָכְלוּ וְשָׁתוּ הָאֵלִים.

תעתיק מאוגריתית

הלם ענת תפה אִלם

בה פענם תטט

בעדן כסל תתֿבר

עלן פנה תדע

תעֿץ פנת כסלה

אַנש דת טרה

תשאֻ גה ותצח

אך מעי גפן ואֻגר

מן אִב יפ[ע] לבעל

צרת לרכת ערפת

למחֿשת מדד אִל ים

לכלת נהר אִל רבם

לאִשתבם תנן אִשבמנה

מחֿשת בתֿן עקלתן

שליט ד שבעת ראַשם

מחֿשת מדד אִלם אַר[ץ]

צמת עגל אִל עתך

מחֿשת כלבת אִלם אִשת

כלת בת אִל שבב

אִמתחֿץ ואִתרתֿ חֿרץ

טרד בעל במרים צפן

מש צצה ועצר אֻדנה

גרשה לכסאִ מלכה

לנחֿת לכחתֿ דרכתה

מנם אִב יפע לבעל

צרת לרכב ערפת

[ו]ען עֿלמם יענין

ל אִב יפע לבעל

צרת לרכב ערפת

תחם אַלאִין בעל

הות אַלאִי קרדם

קריי באַרץ מלחמת

שת בעפרם דדים

סך שלם לכבד אַרץ

אַרב דד לכבד שדם

[ח]שך [ע]צך עבצך עמי

פענך [תלס]מן [ע]מי

תותח אִשדך [דם]

[רגם אִת לי] ואַרגמך

הות [ואַתֿניך]

[רגם] עץ ולחֿשת [אַבן]

[רגם ל תד]ע נש[ם]

[ול]תבן [המלת אַ]רץ

[תאַנת שמם עם] אַרץ

תהמת [עמן כבכבם]

[אַבן ברק] דל תד[ע ש]מ[ם]

[אַתם ואַנך] אִ[בעֿיה]

[בעתך עֿ]רי אִל צפן

בק[דש בעֿר נח]לתי

ות[ען] בתלת [ענ]ת

תתֿב [יבמת] לאִמם

[אַנך] אַקרי [באַרץ] מלחמת

[אַש] בעפרם דד[ים]

אַסך [שלם] לכבד אַרץ

אַר[ב דד ל]כב[ד ש]דם

ישת [לאִשת] בעל מדלה

יבער [אִל הד] – – רנה

אַקרי [אַן] באַ[ר]ץ מלחמת

אַשת [בע]פ[ר]ם דדים

אַסך שלם לכב[ד] אַרץ

אַרב דד לכבד ש[דם]

אַף מתֿן רגמם אַרגמן

לך לך ענן אִלם

אַתם בשתם ואַן שנת

אֻעֿר לרחק אִלם

אִנבב לרחק אִלנים

תֿן מתֿפדם תחת ענת אַרץ

תֿלתֿ מתח עֿירם

אִדך לתתן פנם

עם בעל מרים צפן

באַלף שד רבת כמן

הלך אַחֿתה בעל יען

תדרק (י)בנת אַבה

שרחק אַתֿת לפננ[ה]

שת אַלף קדמה מראִאַ

ותך פנה תעדב כסאֻ

ותתֿתֿב לימן אַלאִין בעל

עד לחם שתי אִלם

תרגם מאוּגריתית: משה דוד קאסוטו. התעתיק אף-הוא לקוח מתוך ספרו "האלה ענת" בהוצאת מוסד ביאליק, תשכ"א, 1951, עמודים 67-69)

אסיים בביטוי יפהפה בשפה שמית עתיקה אחרת, אכדית: "לוּ שַׁלְמָתֻנֻ לוּ בַלְטָתֻנֻ", שפירושו "שתהיו שלמים, שתהיו בריאים".

חולון, ה' באייר, יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ה'תשע"ג.