ארכיון חודשי: מאי 2013

חֲלוֹם לַטְפָן אֵל בַּעַל הַלֵּב (ברכת הגשם)

המיתוס הכנעני, כפי שמשתקף בעלילות אוגרית, מלמד אותנו על הקשר ההדוק של העמים הקדומים ששכנו כאן עם הטבע. לא בכדי בעל, אל הסער, הוא אל כה חשוב בכנען, בה הגשם מגלם תפקיד משמעותי בחקלאות (בניגוד, למשל, ממסופוטמיה, שם החקלאות התבססה על השקיה באמצעות תעלות שנחפרו כשלוחות מנהרות הפרת והחדקל).

המיתוס הכנעני באוגרית, אשר נכתב על לוחות טין בכתב-יתדות מקומי, משקף את מחזור העונות, וכך בעל מוצא את מותו (בקיץ) וקם לתחיה (לקראת החורף).  והנה בעמודה השלישית שבלוח הטין השישי של המיתוס המרכזי, עלילות בעל וענת, אבי האלים, אל, חולם על שובו של בנו והשבת מלכותו.

הקטע היפהפה הזה מהדהד לי בכל פעם שיורד גשם (כדוגמת הגשמים הנהדרים שירדו היום, באמצע חודש מאי). בחרתי לתרגם מחדש את הקטע ולנקדו, ולהביא בפני הקוראים את הגרסאות הישנות – זו בתרגום הפרוזאי של נגה וגיא דרשן משנת 2009, זו בתרגומו של דוד אמיר משנת 1987, וה"שכתיב" של צבי רין (אחיו של יונתן רטוש) הקשה לקריאה משנת 1968. בנוסף, צירפתי את התעתיק מאוגריתית, בכדי להתרשם בדמיון בין השפות.

תרגום עזרובעל (2013):

בְּחֲלוֹם לַטְפָן אֵל בַּעַל הַלֵּב,
בְּחֶזְיוֹן בּוֹרֵא הַבְּרוּאִים –
שָׁמַיִם שֶׁמֶן יַמְטִירוּ,
וּנְחָלִים יוֹלִיכוּ נֹפֶת.
וָאֵדַע כִּי חַי אַלְאִין בָּעַל,
כִּי יֵשׁ זְבוּל בָּעַל אָרֶץ.
בְּחֲלוֹם לַטְפָן אֵל בַּעַל הַלֵּב,
בְּחֶזְיוֹן בּוֹרֵא הַבְּרוּאִים –
שָׁמַיִם שֶׁמֶן יַמְטִירוּ,
וּנְחָלִים יוֹלִיכוּ נֹפֶת.
שָׂמַח לַטְפָן אֵל בַּעַל הַלֵּב,
רַגְלָיו בַּהֲדוֹם שָׁפַת,
פָּצָה פִּיו, וַיִּצְחַק,
נָשָׂא קוֹלוֹ, וַיֵּאָנַח:
אֵשֵׁבָה-נָא אָנֹכִי, וָאָנוּחַ,
וַתָּנוּחַ נַפְשִׁי בְּקִרְבִּי,
כִּי חַי אַלְאִין בָּעַל
כִּי יֵשׁ זְבוּל בָּעַל אָרֶץ!

תרגום נגה וגיא דרשן (2009):

והנה, בלילה ההוא ראה בחלומו הרחמן, אֵל בעל-לב, את השמים ממטירים שמן ואת הדבש זורם בנחלים. התעורר הרחמן, אֵל בעל-לב, שמח ורקע ברגליו על הדומו, צחק וקרא: "אשב אנוכי ואנוח, ותנוח נפשי בקרבי. כי חי בַּעַל האדיר, כי קיים בַּעַל מושל הארץ".

(המיתולוגיה הכנענית (מיתוסים 15), נגה וגיא דרשן, 2009, מפה, תל אביב)

תרגום דוד אמיר (1987):

בחלום לטפן אל בעל הלב,
בחזון בורא הברואים,
השמיים שמן המטירו,
הנחלים יוליכו נופת.
ואדע כי חי אלאין בעל
כי יש בעל – מושל ארץ.
בחלום לטפן אל בעל הלב,
בחזון בורא הברואים,
השמיים שמן ימטירו,
נחלים יוליכו נופת.
שמח לטפן אל בעל הלב,
רגליו בהדום יתקע,
יעלה חיוך ויצחק.
ישא קולו ויקרא:
"אנכי אשבה לי – ואנוח
ותנוח בקרבי נפשי,
כי חי אלאין בעל
כי יש בעל מושל ארץ!"

(אלים וגיבורים, דוד אמיר, התשמ"ז, 1987, בית אוסישקין, קיבוץ דן)

שכתיב צבי רין (1968):

בחלם לטפן אל זו פאד (לב),
בזהר (בחזון) בונה בנויים,
שמים שמן ימטירון,
נחלים ילכו נֹפת.
ואדע כי חי אלאין בעל,
כי אש (יש) זבול בעל ארץ.
בחלום לטפן אל זו פאד,
בזהר בונה בנויים,
שמים שמן ימטירון,
נחלים ילכו נֹפת.
שמח לטפן, אל זו פאד,
פעמיהו להדום ישפת,
ויפרק לצב (מצר) ויצחק,
ישא גוהו (קולו) ויצוח:
אשבה נא אנכי ואנוחה נא,
ותנוח בראתי נפשי,
כי חי אלאין בעל,
כי אש זבול בעל ארץ.

(עלילות האלים, צבי רין, 1968, החברה לחקר המקרא בישראל, ירושלים)

תעתיק מאוגריתית:

ב חלמ.לטפנ.אִל ד פאִד
ב דֿרת. בני בנות
שממ.שמנ.תמטרנ
נחֿלמ.תלכ.נבתמ
ו אִדע כ ח.אַלאִינ.בעל
כ אִתֿ.זבל.בעל.אַרצ
ב חלמ.לטפנ אִל ד פאִד
ב דֿרת.בני.בנות
שממ.שמנ.תמטרנ
נחֿלמ.תלכ.נבתמ
שמחֿ.לטפנ.אִל.ד פאִד
פענה.ל הדמ.יתֿפד
ו יפרק.ל צב.ו יצחק
ישאֻגה.ו יצח
אַתֿבנ.אַנכ.ו אַנחֿנ
ו תנחֿ.ב אִרתי.נפש
כ חי אַלאִינ.בעל
כ אִתֿ.זבל.בעל.אַרצ

חולון, ה' בסיון, ה'תשע"ג.

דָּגוֹן / ה.פ. לאבקראפט

דגון / האוורד פיליפס לאבקראפט

האוורד פיליפס לאבקראפט (Howard Phillips Lovecraft, 1890-1937) הוא סופר אמריקאי שנחשב לדמות מאוד בולטת בז'אנר הספרות המשונה (weird fiction), מעין סוגת-משנה לספרות האימה והמדע-הבדיוני. בקריירה הספרותית שלו הוא הצליח ליצור מחזור מיתי שלם של אלים ודמויות אנושיות שפועלות במסגרת פטאליסטית להחריד. במשך חייו כתב עשרות סיפורים קצרים שנאספו באסופות רבות ושונות, שנים רבות לאחר מותו.

דגון הוא אחד מסיפוריו הראשונים של לאבקראפט; הוא נכתב ביולי 1917 וראה אור לראשונה בנובמבר 1919 בגליון ה‑11 של The Vagrant. הוא נכתב עוד בטרם נתהוותה לה מפחרת האלים של קתהולהו החוזרת ונשנית בסיפוריו המאוחרים יותר.

אל סיפור זה התוודעתי עוד בטרם התעמקתי בעניין הכנעני, והחיבה שלי לסיפור הזה וזיקתי לכנענות היא מקריות (ויש אשר אולי יזהו אותה כשליחות שמיימית). זהו הסיפור הפותח את האסופה The Call of Cthulhu and Other Weird Stories, הראשון מבין שלושה כרכים של כתבי לאבקראפט שיצאו בהוצאה Penguin. מן הסיבה הזו, זהו הסיפור הראשון של לאבקראפט שהתוודעתי אליו, ובהיותו כה מוצלח (לטעמי) – הוא זה שסחף אותי אל מכלול יצירתו הקודרת של לאבקראפט.

בעברית יצאה אסופת סיפורים מתורגמת בשם "התוהו המזדחל", אולם אין באסופה הזו תרגום לדגון. על התרגום הנוכחי עבדתי בשנת 2010. הגרסה שעכשיו אני מגיש עתה ביומן-רשת זה כוללת תיקונים מועטים ושיפורים סגנוניים שלמדתי במהלך שלוש השנים הללו. בחרתי להעלותו מכיוון שמחר בחצות היום, א' בסיון, ה'תשע"ג, נמשיך את המסורת משנים קודמות וניפגש אני וכמה חברים בסמוך לממגורות דגון שבחיפה, להרמת כוסית ויסקי לכבוד חג הקציר (שבועות החל בשבוע הבא) ולכבוד אל הדגנים, התבואה, הפרנסה והנחמה (השׂכר והשׁיכר) – דגון.

חי דגון !

תל-אביב, כ"ט באייר, ה'תשע"ג.

—————————

דָּגוֹן

מאת : האוערד פיליפּס לאבקרעפט[1]

עִבְרֵר וּביאר : אלעד אהרון

כותב אני עדות זו בכרעי תחת עול נפשי ניכר, שכן עד בוא הליל אחדל מלהתקיים. חסר פרוטה, ועל סף קיצה של אספקת הסם שבסיועו בלבד היו חיי לנסבלים, אינני יכול עוד לשאת בעינוי; ואשליכני מחלון עליית‑גג זו אל זוהמה המדרכה שברחוב מתחתי. בַּל תסיקו משעבודי למורפין כי חלוש‑אופי או מנֻוָן אנוכי. לכשתקראו את הדפים המשורבטים בחופזה הללו, עשויים אתם לשער, אם-כי לנצח לא להבין לחלוטין, את תכלית מַאֲוֶה-נפשי בשכחה או מוות.

היה זה באחד המרחבים הפתוחים, אשר נפש חיה פוקדת אותם אך לעתים נדירות, של האוקיאנוס השקט רחב-הידיים, כאשר הספינה אשר בה שירתּי כאחראי מטען נפלה קורבן לאונית‑פשיטה גרמנית[2]. המלחמה הגדולה[3] היתה אז בראשית דרכה, וחילות-הים של ההונים[4] עוד לא שקעו בכלימתם אשר באה עתידה היתה לבוא עליהם; כך שכלי השיט עליו שהינו היווה שלל כשר, בזמן שאנו, אנשי‑צוותהּ, קיבלנו את כל ההגינות וההתחשבות שהיינו ראויים להם מתוקף היותנו שבויי צי‑אויב. אכן, כה סובלנית הייתה המשמעת של שובינו, עד כי היה בידי לחמוק בהצלחה בְּגַפִּי בסירה קטנה, חמישה ימים לאחר שנפלנו בשבי, עם מים ואספקה למשך פרק-זמן ממושך.

לכשמצאתי עצמי אחרי ככלות הכל נישא ברוח ובן‑חוֹרין, היה לי אך מושג קלוש אודות מקום הימצאי. הואיל וּמעולם לא ניחנתי בכישורי ניווט, כל אשר יכֹלתי, בהעזרי בחמה ובשאר מאורות השמיים, היה להעלות השערה סתומה כי מקום הימצאי היה דרומית לקו‑המשווה. אודות קו‑האורך מאום לא ידעתי, ולא נראה באופק שום זכר לאי או לקו‑חוף כלשהו. מזג‑האויר היה שָׁלֵו, וּבמשך מספר לא ידוע של ימים המשכתי בהִסחפי עם הזרם מתחת לחמה היוקדת באין מעש וּללא תכלית; חכה חיכיתי, בין אם לאיזושהי אוניה חולפת, או להגיע אל חוף מבטחים של אי‑איזו יבשה ראויה למִחיה. ברם, אף אוניה ואף יבשה לא נגלו לנגד עיניי, ואנוכי החילותי לומר נואש בבדידותי בינות למרחבים הנישׂאים של תכול הגלים העולים ויורדים.

התמורה התרחשה בעודני נם. אודותיה לעולם לא אדע אף פרט; שכן תנומתי, על-אף שטרודה הייתה ורוחשת‑חלומות, הייתה רציפה. מִשסוף כל סוף הקצתי, היה זה רק כדי לגלות את עצמי שקוע למחצה במשטח מְרֻפָּשׁ של בוצה שחורה נוראית מאין כמותה שנתפרשׂה סביבי בדפוס גלי חד‑גוני, רחוק ככל שמסוגל הייתי לראות, ואשר בתוכה רבצה סירתי מקורקעת במרחק-מה ממני.

אף על פי שיתכן כי בין הבריות מצויים אלו העשויים לשער כי פליאה היתה תגובתי הראשונית לנוכח תהפוכה מפליאה וּבלתי צפויה מעין זו בנוף שמסביב, הרי שלאֲמִתו של דבר נִבְעתּי יותר מאשר הוכיתי תדהמה; שכן באויר וּבאדמה מעלת הריקבון שררה תכונה מבשרת רעות אשר חלחלה בי וצמררתני עד לשד עצמותי. האזור כולו הצחין מסרחון גוויותיהם של דגים מרקיבים, ושל דברים אחרים, קשים יותר לתיאור, שנגלו לנגד עיניי בבצבוצם מבעד לרפש הדוחה במישור האין‑קיצי. יתכן כי שׂוּמה עליי לא לקוות כי אצליח לתאר נכונה במלים בלבד את הקבס הבל‑יתואר אשר יכול לרבוץ בדממה המוחלטת, ובאין‑קץ הנגלה במלוא מערומיו. דבר לא היה בטווח שמיעה, ומאום לא נגלה באופק זוּלת המרחבים עצומים של רפש שחור; ואולם, תכלית שלמות דממתו וחד‑גוניותו של הנוף יִסְרני בפחד מבחיל.

השמש רשפה מטה מרָקִיעַ שנראה היה לי כִּמְעט שחור באכזריותו נטולת העננים; משל שִקף הוא את הבִּצָּה דמוית הדְּיוֹ שפרושה הייתה למרגלות רגליי. בעודי זוחל אל הסירה העזובה לאנחות נתחוור לי כי רק השערה אחת עשויה ליתן פֵּשֶׁר למצבי. חלק ניכר מקרקעית המצולות ודאי הושלך אל פני השטח, באמצעות אי איזו תהפוכה געשית חסרת תקדים, בחושפה אֵזוֹרים אשר רבצו בהחבאם תחת העומקים הבלתי‑נתפסים של הים במשך אלפי‑רִבּוֹאִים רבים מִסְפוֹר של שנים. כה כבירים היו מרחביה של היבשה החדשה שהאמירה תחת רגליי, עד כי לא היה ביכולתי להבחין ברחש הקל ביותר של שצף גלי האוקיאנוס, גם בשעה שהטיתי אוזניי בכל מאודי. אף עופות‑הים המשחרים לטרף אותם דברים מתים לא היו בנמצא.

במשך שעות מספר הגיתי, או שמא הייתי שקוע בשׂרעפים, ביושבי בסירה אשר הוטלה על צדהּ וסיפקה מחסה דל בשעה שהחמה נעה לאורך הרקיע. ככל שנתמשך היום, אִבְּדה האדמה מעט מדביקותה, וסִפקה את הרושם כי תתייבש דיה למטרת הליכה בהקדם. באותו לילה ישנתי אך מעט, וּביום למחרת הכנתי לי צידה לדרך, שכללה מזון וּמים, כהכנה למסע חוצה היבשת בחיפוש אחר הים שהתנדף ואחר אי-איזו משלחת הצלה העלולה להקרות בדרכי.

עם הנץ החמה בבוקר השלישי גיליתי כי יָבְשׁה הקרקע דיה להליכה בניחותא. צחנת הדגה כמעט והוציאני מדעתי; אולם נפשי הייתה טרודה בסוגיות חמורות יותר מכדי להתייחס אל אותו מוקשׁ בעל חשיבות כה זעומה, ויצאתי בנחישות בדרך אל יעד עלום. במשך כל היום התקדמתי בנחישות מערבה, מונחה על-ידי תל מרוחק שהתנשא מעל לכל תבליט‑נוף אחר במדבר המתמשך. באותו ליל חניתי, וביום למחרת המשכתי להתקדם אל-עבר התל, אף על פי שחשתי כי היה הוא קרוב אך במעט למן הפעם שזיהיתיו לראשונה. בערב הרביעי הגעתי אל בסיס התל שנתחוור לי כרָם יותר מאשר נראה היה ממרחקים, ואשר עמק חוצץ השׂיא אותו בשיפוע חד אף יותר למן השטח הסובב אותו. יגע מכדי להעפיל מעלה, נמתי בצלהּ של הגבעה.

אינני יודע מדוע כה משולחי‑רסן היו חלומותיי באותו ליל; אך עוד בטרם זרח לו במרומים מעל המישור המזרחי ירח כמעט‑מלא, גבנוני וּמעורר‑השתוממות, הקצתי משנתי עטוי זיעה צוננת, ובלבי גמלה ההחלטה לא לשוב לישון. המַּרְאות מעין אלה אשר חזיתי בהם בתנומתי היו קשים מכדי לשאתם שוב. ובנוגהה של הלבנה הבינותי כמה לא נבון היה מצדי להתהלך בשעות היום. בהעדר זיו הסַנְוֵרִין של החמה היוקדת, מסעי יהא תובעני פחות; אדרבא, עתה חשתי מסוגל לאותה העפלה אל ראש התל שהרתיעתני בשעות בוקר. בנוטלי צידתי, החלתי מטפס אל פסגת הגבעה.

ציינתי זה מכבר כי חד‑גוניותו המתמשכת עד אין-קץ של המישור אשר נפרשׂ לפניי היה עבורי מקור לאי‑איזו חלחלה כמוסה; אך סבורני כי תחושת האימים התעצמה בקרבי לכשהגעתי אל פסגת התל והבטתי מטה, אל עברו השני של תהום או בור אדיר‑מימדים, שטרם הספיק הירח להרקיע שחקים דַּיוֹ בכדי להטיל את מאורו על שיפוליו השחורים. חשתי כנמצא בקצהו של תבל; מתבונן מעבר לשׂפת המצוק אל תֹהו ובֹהו נשגב מִבּינת-אדם של עלטה נצחית. מבעד לאותה חרדה הועלו בלבי מִזְכרות משונות למחזות מתוך "ויגרש את האדם"[5], ולעלייתו המזוויעה של השטן בדרכי החתחתים של ממלכת השאול.

בשעה שהאמיר הירח במעלה המרומים, חִלְחֵלה במוחי ההבנה כי מדרונות העמק לא השתפלו במאונך כפי ששיוויתי בנפשי תחילה. זיזים וּמדפים של סלע סיפקו דריסת‑רגל נוחה למדי לירידה, ובשעה שירדתי כמה מאות רגליִם, המדרון החל ונעשה הדרגתי. בעודי מואץ בידי דחף שעל טיבו אינני מסוגל לעמוד במדויק, נדחקתי בקושי רב בינות לסלעים ונעמדתי על המדרון המתון שלמרגלותיו, בוהה אל תוך התהומות הסטיגיאניות[6] אשר לקרבם טרם חדר כל מאור.

תשומת-לבי נשבתה לפתע בידי עצם אדיר ויוצא-דופן במדרון מנגד, שנישא בתלילות במרחק של כמאה רגלים מלפניי; היה זה צֶלֶם שבהק באור-יקרות צחור שהקנה לו מאורו של הירח המעפיל השמימה. חיש-מהר הייתי סמוך וּבטוח כי עצם זה הינו סלע עצום מימדים; אך התרשמות מפורשת חלחלה בתודעתי, כי מִתארו והצורה בה היה מונח לא היו פרי מלאכתו של הטבע. בדיקה מדוקדקת יותר מִלְאָנִי בתחושות שאותן אינני מסוגל לבטא; שכן על אף גודלו העצום, ומיקומו בתהום אשר נפערה בקרקעית הים עוד משחר ימי העולם, הכתה בי ההבנה כי ללא צל של ספק אותו צֶלֶם משונה אכן היה מונולית שהיקפיו העצומים היו תוצר של מלאכת מחשבת ויתכן כי גם מושא סגידה של יצורים חיים וּתבוניים.

מוכה תדהמה וּמורא, אך בד בבד – לא חשׂוּך תִרְגֹשתו של איש‑מדע או עֹנגו של ארכיאולוג, בחנתי את מקום הימצאי ביֶתֶר קפידה. הירח, שהיה באותה שעה סמוך לזֶנִית[7], נגה בצורה משונה ושופעת חיוּת מעל למתלולים המִתמרים שהיו שזורים מעל לתהום, וחשף את עובדת הימצאו של מקוה מים שניזון מאשדים מרוחקים ואשר זרם בתחתיתהּ של התהום, בהמתחו הרחק מטווח הראייה בשני הכיוונים, ושמימיו כמעט וליחכו את רגליי בעָמדי למרגלות המדרון. מעבר לתהום, שטפו אדוות המים את בסיס המונולית; על משטחו של זה יכֹלתי עתה לזהות רישומים וּפסלונים שסותתו בגסות. הרישום נעשה בכתב הירוגליפי[8] שלא היה מוכר לי, ושכמותו מעולם לא ראיתי בספרים; מורכב היה ברובו מסמלים ימיים שגרתיים כגון דגים, צלופחים, תמנונים, סרטנים, רכיכות, לווייתנים, וגו'. אחדים מן הסימנים יצגו ללא ספק נושאים שנלקחו מעולמם של יורדי‑ים אשר אינם מוכרים לעולם המודרני, אף על פי שהבחנתי באותם הדברים שבצלמם נחרטו הסימנים מרקיבים במישור שהתרומם מן המצולות.

ברם, הייתה זו החריטה הציורית אשר הילכה-כשפיה עליי יותר מכל. מעבר למים הנקווים נפרשׂה לעיניי, גלויה לעיני כל מחמת גודלה העצום, שורה של תבליטים מוגבהים שנושאיה היו מעוררים את קנאתו של דוֹרֶה[9]. סבורני כי דברים אלו היו אמורים לתאר בני‑אנוש – או לכל הפחות, סוג מסויים של בני‑אנוש; זאת על-אף שהיצורים הוצגו כמנתרים בעליצות כדגים בשלולית השוכנת במעמקי מערה, או סוגדים בהוקרה במקדש כלשהו אשר נראה כשקוע מתחת לגלים גם הוא. אודות תווי-פניהם וגופם אינני מעז להכביר במלים; שכן עצם העלאתם בזיכרונותיי מדירה את הסומק מלחיי. אותם יצורים, גרוטסקיים יותר מהמתואר בסיפור מצוי של פו או של בּוּלְוֶור[10], היו במִתְארם הכללי אנושיים להחריד, זולת קרומי השחייה שנראו מבצבצים מידיהם ורגליהם, שפתותיהם הרחבות והרפויות להחריד, עיניהם הזגוגיות, הבולטות, וקווי‑מתאר נוספים, נעימים אף פחות להעלות בזִכְרוני. נדמה היה, באופן משונה למדי, כי סותתו ברישול ובהתעלמות מקנה-המידה של התפאורה ברקע; שכן אחד היצורים הונצח בעודו הורג לוויתן שהוצג כגדול אך במעט ממנו עצמו. הבחנתי, כפי שאמרתי זה מכבר, בגרוטסקיות ובגודלם המוזר, אך חיש מהר החלטתי כי אין הם אלא אליליהם הדמיוניים של שבט דייגים או יורדי‑ים קדמוני; שבט כלשהו שאחרון צאצאיו כָּלָה מעל פני האדמה עידני עידנים קודם להופעת אביו הקדמון של איש פִּילְטְדַאוּן או האדם הניאנדרתאלי[11]. עודני מוכה תדהמה מאותה הבטה חטופה ולא‑צפויה אל העבר הרחוק מהשׂגתם של האנתרופולוגים הנחשוניים ביותר, והנה ניצבתי שקוע בשׂרעפים בעוד הלבנה יוצרת השתקפויות משונות על פני תעלת המים הדוממת שנפרשׂה לפניי.

אז לפתע ראיתיו. רחש קל של המים היה כל אשר בישר את עלייתו אל פני השטח של אותו דבר, אשר גלש אל תוך שדה הראייה מן המים הקודרים. כביר היה, משל היה פּוֹלִיפֵמוּס[12], ונתעב מעל לכל תחושת תיעוב אפשרית. הדבר זינק כמפלצת אדירת‑מימדים ומעוררת בלהות אל עבר המונולית, סביבו הטיל הוא את זרועותיו העצומות מכוסות הקשׂקשִׂים, בשעה שהרכין את ראשו מעורר הפלצות ונתן דרור לצלילים מדודים אחדים. סבורני כי זה היה הרגע בו נשתבשה עליי דעתי.

אודות קורות העפלתי אחוזת התזזית במעלה המדרונות והמצוקים, וּמסעי מוכה ההזיות בחזרה אל הספינה הטרופה, זוכר אני אך מעט. סבורני כי הכברתי בזִמְרה, וכי צחקתי בטירוף משונה מִשכָּלוּ כוחותיי ולא יכֹלתי לשיר עוד. צפים במוחי זכרונות שטיבם לא‑ברור אודות סערה חזקה שהתחוללה זמן מה לאחר הגעתי אל הסירה. על כל פנים, סמוך ובטוח אנוכי כי שמעתי את שׂאון הרעם המתגלגל וקולות אחרים אשר הטבע בכבודו ובעצמו הוגה בעתות זעפו וחרון‑אפו משולחי הרסן.

כאשר הגחתי מן הצללים מצאתי את עצמי בבית‑החולים של סאן-פראנציסקו; הובלתי לשם על-ידי קברניט ספינה אמריקנית שאספני מסירתי באמצע האוקיאנוס. בעודי הוזה הכברתי במלים, אך נוכחתי לדעת כי הדברים אשר הגדתי נפלו על אוזניים ערלות וזכו לתשומת-לב זעומה. מחלציי לא ידעו מאום אודות כל תַהְפּוּכָה באדמה שהתחוללה בלב האוקיאנוס השקט; לא שסברתי כי יש מן-ההכרח להתעקש על מאורע אשר ידעתי שאין ביכולתם להאמין באמיתותו. פעם אחת תרתי אחר אתנולוג ידוע ברבים, ובידרתי אותו בשאלות יוצאות דופן הנוגעות לאגדה הפלישתית העתיקה אודות דגון, האל‑הדג[13]; אך במהרה הסקתי כי היה הוא שמרן חסר‑תקנה, ולכן חדלתי מחקירתי.

הדבר קורה בשעות הליל, ביחוד כשהירח גבנוני וכמעט‑מלא – אז רואה אני את היצור. ניסיתי מורפין; אך הסם סיפק לי מזור בר‑חלוף בלבד, ומשך אותי אל אחיזתו כעבד נואש. ולכן עתה גמלה בליבי ההחלטה לשים קץ לכל, לאחר שסיימתי כָּתוֹב את עדותי המלאה למען יֵדְעוּן או ילעגו רֵעַי בבוז. עתים‑תכופות שואל אנוכי את עצמי שמא לא הייתה זו אלא פנטאסיה טהורה – תוצר‑פלצות חריג של קדחת בעודי שוכב מוכה‑שמש ואחוז טירוף בסירה הפתוחה לאחר מנוסתי מן הקלגסים הגרמניים. זאת אנוכי שואל, ותמיד חוזר אליי חיזיון חד ומחריד כתשובה. אינני יכול להעלות בלבי את מעמקי-הים מבלי להתחלחל מעצם המחשבה אודות אותם יצורים עלומי‑שם שיתכן כי שורצים וזוחלים הם ברגעים אלו ממש באותה קרקעית‑ים מרופשת, בסָגְדם לצלמיות האבן העתיקות ובחורטם במצולות הים את דיוקנותיהם המתועבים על גבי גַּלְעֵדי‑שַׁחַם ספוגי‑מים. חולם אנוכי על היום שבו עשויים הם לעלות אל מעל לנחשולי הים לגרור מטה בטֹפריהם המצחינים את שייריה החלושים, תשושי‑הקרבות של המין האנושי – על היום בו תשקע הארץ במצולות, וקרקעיתו השחורה של האוקיאנוס תנסוקנה אל תוך התֹהו‑ובֹהו שישׂרור על פני ארבע כנפות-תבל.

הקץ קרב. שומע אנוכי רחש בסמוך לדלת, כשל גוף עצום וחלקלק הנשען עליה. הוא לא ימצאני. הו, אֵלִי, זו היד ! החלונה ! החלונה !

hplovecraft


[1] ממניעים סגנוניים גרידא (המכוונים אל הארכאיות המנוונת) העדפתי לכתוב את שמו של לאבקראפט בצורת תעתיק בשפת היידיש. בעברית מודרנית שמו נכתב כהאוורד פיליפס לאבקראפט.

[2] אוניות גרמניות, שחלקן הוסוו כאוניות סוחר, וחלקן היו אוניות מערכה, שפשטו במלחמת העולם הראשונה על צי הסוחר של מדינות ההסכמה בכלל והבריטי בפרט.

[3] שמה של מלחמת העולם הראשונה, כפי שנקראה טרם פרוץ מלחמת העולם השניה.

[4] כינוי לחילות גרמנים.

[5] Paradise Lost, או "גן העדן האבוד" של ג'ון מילטון. תורגם לראשונה לעברית ב 1871 על ידי יצחק עדוארד סלקינסון כ"ויגרש את האדם".

[6] סטיגיאניות – בסגנונו של נהר הסטיקס, שעל פי המיתולוגיה היוונית היווה את הגבול בין הארץ לבין הֵיְדֵּס, השאול במיתולוגיה היוונית (הֵידֵס גם היה שמו של השאול וגם שמו של האל שהיה שליטו של השאול עצמו).

[7] הנקודה בשמיים שנמצאת בקו ישר המאונך לקרקע.

[8] שם כולל לשיטות כתב המבוססות על ציורים וסמלים (לדוגמה – כתב החרטומים המצרי).

[9] גוסטב דוֹרֶה (Gustave Doré), 1832-1883, צייר, פסל ואמן חריטות אשר נודע בעבודות החריטה הציוריים שלו, בעלי נופך תנ"כי ודרמטי. אייר סצינות מן התנ"ך, "הקומדיה האלוהית" של דנטה, "דון קישוט" של סרוונטס, "העורב" של אדגר אלן פו ועוד רבים אחרים.

[10] אדגר אלן פו (Edgar Allan Poe), 1809-1849, סופר ומשורר אמריקאי, וְאדוארד בּוּלְוֶור-לייטון (Edward Bulwer-Lytton), סופר, מחזאי, משורר ופוליטיקאי בריטי.

[11] איש פִּילְטְדַאוּן (Piltdown Man), מאובן ידוע שנתגלה בשנת 1912, ונחשב בזמנו כאבן‑דרך בחקר האבולוציה האנושית. הממצאים רמזו כי בשלבי ההתפתחות האנושית, האדם הקדמון היה בעל נפח מוח גדול קודם שניצב על שתי רגליו. ברם, לאחר שנים נתגלה כי הממצאים הינם פרי מעשה הונאה. דבר זה לא היה ידוע לסופר בעת כתיבת הסיפור ביולי 1917. האדם הניאנדרתלי (שם מדעי : Homo Neanderthalensis) – מין שקדם לאדם המודרני. שרידיו נתגלו לראשונה במהלך המאה ה-19.

[12] ציקלופ מן המיתולוגיה היוונית. בנו חד העין הענק של פוסידון. מוזכר באודיסיאה של הומרוס.

[13] למעשה, דגון כלל לא היה אל‑דג, אלא אל הדגן והתבואה במיתולוגיה הכנענית, אותו אימצו הפלישתים כאל הפטרון שלהם (מוכר גם כדגן במקורות מסופוטמיים אחרים, כולל עלילות אוגרית, שם אחד מכינוייו של בעל הוא "בן דגן".). תיאורו של דגון כאל‑דג הינו מאוחר יותר, ונובע מן המצלול הדומה בין שמו לבין המילה העברית דג.

הפולחן – פחד והערצה חוצה גבולות מרחב וּזמן

בעֵבֶר-הירדן המזרחי, בעת הרחבת שדה התעופה עמאן שבירדן בשנות השישים, התגלה מתחם שזכה לשם "תולילת אל-ע'סול" (تليلات الغسول). המתחם הוא אתר מן התקופה הכלקוליתית (נחושת-אבן) – בהערכה גסה מלפני 5500 שנה. על כתלי אחד המבנים במתחם נמצאו ציורים מדהימים, אחד מהם איור גיאומטרי מדהים בצורת כוכב ולצדו איורים של חיות מיתולוגיות, מסכות טקסיות, וּמה שאפשר להבין, אולי, כתרשימי מבנים. כאשר ראיתי לראשונה את צורת הכוכב (בקורס "מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל"), הייתי משוכנע שמדובר בתוספת מאוחרת מתקופת הכיבוש האיסלאמי. ואולם הסתבר לי שמדובר בציור אותנטי, מדהים במורכבותו. יעקב חברוני ידידי (עמו פרסמתי לא-מזמן את שמעו נא קריאתנו, מנשר השני-ציוני) אף קישר בין הצורה לבין כוכב אִשתר (אלת האהבה והמלחמה המסופוטמית), שגם לה יוחס סמל הכוכב בעל שמונה הקרניים. קטונתי מלקבוע עובדות, אולם יתכן שהסמל הזה (בין אם זוהה עם משהו שזוהה עם אִשתר או מקבילה אחרת שלה מתקופה כה מוקדמת) הצליח "לנדוד" מזרחה אל עבר המרחב השומרי-אכדי, יחד עם תופעה מעניינת נוספת, שהיא מרכז-עניינה של הרשימה הזו.

צורת הכוכב מתולילת ע'סול

צורת הכוכב מתולילת ע'סול

מרשים ככל שיהיה, איור הכוכב בתולילת ע'סול לא הצליח להדהים כשם שהצליח איור התהלוכה הדתית – בה מוצגות שלוש דמויות חבושות כובעים/מסכות טקסיות, האחת עם מקל רועים והשתיים שמאחוריה מתהלכות עם הידיים לפניהם, בדיוק כפי שמתואר באמנות בכל רחבי המזרח הקדום אלפי שנים לאחר מכן בסצנות של אדם המופיע לפני מלך, או לפני אלים. הרמת הידיים מלפנים באותה תנוחה, המבטאת יראת כבוד, מסבירה לדעתי בדיוק את מהותה של המילה פולחן – מן השורש האכדי פ.ל.ח. – פירושהּ של המילה האכדית פַלָחֻ(ם) – palāḫu(m) הוא "לפחד/להעריץ/לכבד", והלא משה בן עמרם בכבודו וּבעצמו עשה בדיוק את אותו הדבר המתואר באמנות המזרח הקדום כאשר נגלה לפניו אלוהיו מן הסנה הבוער במִדבר: "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה, פָּנָיו, כִּי יָרֵא, מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים" (שמות ג' ו').

המצעד הפולחני בתולילת אל-ע'סול - שחזור

המצעד הפולחני בתולילת אל-ע'סול – שחזור מתוך The Ghassulian Wall Paintings, D.O. Cameron (London : Kenyon-Deane, 1981.), במקור בצבע.

מעניין במיוחד כי השורש פ.ל.ח. יכול להתפרש גם כ"לאהוב", אך תמיד עבור הצד הנחוּת – אל לא יכול "לפלוח" אדם, ואב לא "פולח" את בנו – רק הפוך. השורש עבור אהבה של הדמות העליונה הוא ר.א.ם. – רָאמֻ(ם) – râmu(m) "לאהוב". בחזרה אל משמעות הפחד והכבוד של השורש פ.ל.ח., בדיון שהתרחש בעמוד הפייסבוק שלי וּבקבוצת הפייסבוק אַוָתֻם awātum – מילה אכדית ביום (שבמקרה אני מנהל אותה) הועלה ההקשר הארמי, שם השורש פ.ל.ח. דווקא מתקשר אל עבודה (כשם שה"פלאח" בערבית עובד את אדמתו), כדוגמת תרגום אונקלוס ל- "…אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים…" (בראשית כ״ט, י״ח): "אֶפְלְחִנָּךְ שְׁבַע שְׁנִין" (אונקלוס על בראשית כ"ט, י"ח) – ואכן קשר סמנטי בין השורשים בשתי השפות הוא יותר מהגיוני, אולם ההתייחסות אל המשמעות האכדית מחזירה משמעות שאבדה במשמעות הארמית/ערבית – הפולחן אינו סתם עבודה רגילה ושגרתית, ויש בה מן הפחד, מן היראה, ומן ההערצה אל הכוחות האלוהיים אותם האדם "עובד". במובן הזה, חשוב לזכור שגם מלכים ניכסו לעצמם כוחות אלוהיים, או לפחות זיקה אל האלוהות שהעניקה להם את סמכות הממשל.

בעזרת האיורים באתר שוחזרה הסצינה הפולחנית בתולילת אל-ע'סול ובעזרת התמונה הזו ניתן לדמיין, גם אם לא בדיוק מושלם, את הפולחן העתיק המתועד בפרסקו המרשים הזה, ולתהות האם אותו פולחן הצליח להתגלגל במורד הדורות, לאחר ששינה צורות ולבש פנים שונים לחלוטין, עד הגיעו אל ימינו אנו.

איור בן-ימינו המנסה לשחזר את הפולחן בתולילת אל-ע'סול, לפני 5500 שנה.

איור בן-ימינו המנסה לשחזר את הפולחן בתולילת אל-ע'סול, לפני 5500 שנה.

כאמור, אותו מוטיב פולחני של תהלוכה, ושל בני-האנוש הניגשים אל אלוהות או דמות מלכותית עם ידיהם מורמות לפניהם, מופיע שוב ושוב לאורך התרבויות המוכרות לנו מן המזרח הקדום. כך, למשל, בחותם-הגליל של חַשְׁחַמֵר (ḫašḫamer), הפַתֵסִי (PA.TE.SI, המתורגם גם כ ENSI – "מושל" או "הכהן הגדול") של אל הירח ננה/סין (השם הראשון שוּמֵרי, השני אכדי), מובל חַשְׁחַמֵר על-ידי דמות שפורשה במחקר כלַמַּה (האלה השוֹמרת) שלו בפני אוּר-נַמּוּ, מלך אוּר וּמייסד השושלת השלישית של אוּר (שהיתה שושלת השלטון השוּמרית האחרונה בהסטוריה), בכדי לקבל את מינויו כמושל של יִשְׁכֻן-סִין (iškun-sîn). נוכחותו של האל סין עצמו לא נעדרת, והוא מופיע באיור בצורת סהר הירח.

חותם הגליל של חשחמר, המובא בפני אור-נמו. הכיתוב מימין אומר: אוּר-נַמּוּ, הגיבור האדיר, מלך אור; חַשְחַמֵר, מושל (פתסי) של יִשְׁכֻן-סִין, משרתו

חותם הגליל של חשחמר, המובא בפני אור-נמו.
הכיתוב מימין אומר:
"אוּר-נַמּוּ, הגיבור האדיר, מלך אור; חַשְחַמֵר, מושל (פתסי) של יִשְׁכֻן-סִין, משרתו."
מוצג כיום במוזיאון הבריטי בלונדון.

בתנוחה דומה מופיע מלך בבל, חמורבי (בן המאה ה-18 לפני הספירה), כאשר הוא מתייצב בפני אל השמש והשופט האלוהי, שַׁמַשׁ, בראש האסטלה השחורה עליה חקוקים חוקי חמורבי, קודקס חוקים קדום שאודות חשיבותו הרבה מעידה תפוצתו בצורת העתקים של חלקים מן הקודקס שנמצאו במקומות רבים ברחבי המזרח הקדום, כולל בתל חצור שבישראל בשנת 2010. מעניין שלא כל ההעתקים שנמצאו הם זהים לחלוטין, דבר שלדעתי מעיד על אותו רעיון שכבר כתבתי עליו ברשמה "מידע קפוא ולוחות שבורים", של גמישות המידע בעת העתיקה, כאשר יכולת הכתיבה היתה שמורה למתי-מעט, ולרוב פעלה בחסות המלך ועל-כן פעלה על-פי צרכיו, ומסיבה זו הטקסט לא השתמר בצורה מושלמת, אלא התאים את עצמו בהתאם לתפיסה (של העולם, של המוסר, של השלטון) שרווחה בעת כתיבת הטקסט. איור מפורסם נוסף ממסופוטמיה מציג את המלך הבבלי מן המאה התשיעית לפני הספירה, נַבוּ-אַפְלַה-יִדִּינַה (Nabû-apla-iddina), המובל בידו על-ידי כהן (וידו השניה לפניו) בפני האל שַׁמַשׁ היושב במקדשו (האֵבַבַּר – Ebabbar) בעיר סִיפַּר, וגלגל החמה במזבח לפניו. מאחורי המלך  עומדת אַיַה, אשתו של שַׁמַשׁ. לוח הטין מתאר את קורות הבאתו של פסל החדש של שַׁמַשׁ אל האֵבַבַּר, מקדשו.

המלך חמורבי מקבל את סמלי השלטון משַׁמַשׁ, אל השמש והמשפט (ניתן לראות את קרני-האור יוצרים מכתפיו של שמש). כיום מוצג במוזיאון הלובר בפריז.

המלך חמורבי מקבל את סמלי השלטון משַׁמַשׁ, אל השמש והמשפט (ניתן לראות את קרני-האור יוצרים מכתפיו של שמש).
כיום מוצג במוזיאון הלובר בפריז.

לוח שַׁמַשׁ - המלך הבבלי נַבוּ-אַפְלַה-יִדִּינַה מובל בידו על-ידי כהן בפני שַׁמַשׁ היושב במקדשו (האֵבַבַּר) שבסִיפַר. מוצג כיום במוזיאון הבריטי בלונדון.

לוח שַׁמַשׁ – המלך הבבלי נַבוּ-אַפְלַה-יִדִּינַה מובל בידו על-ידי כהן בפני שַׁמַשׁ היושב במקדשו (האֵבַבַּר) שבסִיפַר. מוצג כיום במוזיאון הבריטי בלונדון.

גם בארץ, בתל חצור שבצפון, נמצאה שורה של מצבות באתר פולחני המזוהה כיום כ"כנעני" (כמה מאות שנים לפני "התקופה הישראלית", בין אם מבחינת התארוך הארכיאולוגי ובין אם מבחינת התיארוך התנ"כי להתנחלות בארץ). המצבות אינן מצבות קבורה, אלא מצבות פולחן, והן תופעה נפוצה בכל רחבי האתרים הפולחניים באזורנו. אולם בתל חצור התופעה מרשימה במיוחד מכיוון שחלק מן המצבות מעוטרות בחקיקות. על אחת מן המצבות חקוקות שתי ידיים פשוטות מעלה, ומעליהן הירח. מכיוון שאין איור גוף, קשה קבוע נחרצות האם מדובר באותו המוטיב (ואכן אני נוטה להזהר ולא לקבוע כך), אולם ניתן לחשוב כי עבור המתבונן במצבה, הידיים המושטות מעלה כלפי השמיים משמשות כמעין "השראה" למעשה דומה.

"שדה המצבות" בחצור

"שדה המצבות" בחצור. משמאל נמצא פסל אל, שבעת מציאת האתר ראשו היה ערוף.

הסיבה שהתרגשתי כל-כך לראות את המצעד הפולחני בתולילת אל-ע'סול (זו מלפני 5500 שנה) היא מכיוון שהיא הזכירה לי באופן מיידי איור אחר, אשר משויך אל ממלכת ישראל. מדובר על אחד האיורים שנמצאו בכונתילת עג'רוד, אתר המשוייך לממלכת ישראל הנמצא במזרח חצי-האי סיני (כיום בשטח מצרים), וּמתוארך בערך לשנת 800 לפני הספירה. האתר נחפר בשנות השבעים וזכה לשם העברי "חורבת-תימן", וזו כרמיזה לא רק למיקומו הגיאוגרפי הדרומי ("תימן" היא המילה העברית הקדומה ל"דרום"), אלא גם כקריצה לטקסטים שנמצאו באתר, בהם ישנן הקדשות ל"יהוה התמנ ואשרתה" – יהוה התימני (הדרומי) ואשרתו. כונתילת עג'רוד הוא אחד משני אתרים (השני נקרא חרבת אל-כום) בו נמצאו טקסטים מהם ניתן להבין כי אלוהי-משה, יהוה, היה אל בעל אופי מקומי (בדומה לאלים רבים במרחב הפוליתאיסטי של המזרח הקדום), אלא גם שהיתה לו אישה – אשרה – מי שהיתה "בתחילת דרכה" אשתו של אבי האלים הכנענים, אל עליון. ואולם בניגוד אל חרבת אל-כום, בו נמצא רק טקסט אחד, אתר כונתילת עג'רוד הניב כמה וכמה רסיסי-טקסטים מהם ניתן להבין שיהוה לא היה אל יחיד – אלא שתפקידו הבכיר (כאל של עם ישראל) היה לצד אלים אחרים – אשרה, ואף בעל (המוזכר אף הוא בשניים משברי הטקסטים הקצרצרים).

המצעד בכונתילת עג'רוד - בערך משנת 800 לפני הספירה - תקופת המלוכה

המצעד בכונתילת עג'רוד – בערך משנת 800 לפני הספירה – תקופת המלוכה.
שחזור מתוך Ze'ev Meshel – Kuntillet 'Ajrud (Horvat Teman) -An Iron Age II Religious Site on the Judah-Sinai Border (עמוד 174, Israel Exploration Society, Jerusalem 2012)

אמנם, כפי שכבר אמרתי קודם-לכן, אין לי דרך לקבוע נחרצות, אולם אני נוטה להאמין שאותו מוטיב של הרמת הידיים, המבטא יראת-כבוד המהולה בהערצה, שהיא מהות השורש האכדי פ.ל.ח. אשר התגלגלה גם אל הלשון העברית, לא פסה מן העולם. כשם שהיא מופיעה בתרבות המסופוטמית, וכשם שהיא הופיעה בהתגלות אלוהי-משה במדבר, ואף באיור המצעד בכונתילת עג'רוד – אתר המשויך לממלכת ישראל, כך אנו מסוגלים לראות אותה היום ביהדות במנהגי הדלקת נרות שבת, או במסגרת שלעתים לובשת צורה קבוצתית יותר (אם-כי בהחלט קיימת גם בצורת תפילה פרטית) – התפילה המוסלמית (הדֻעַא – الدعاء). ובהתבוננות בתמונת תפילה מוסלמית, קשה שלא לעמוד על הדמיון בין אותם מצעדים פולחניים כמו בתולילת אל-ע'סול, או מכונתילת עג'רוד, לבין אותם אנשים העומדים יחדיו ונושאים תפילתם השמימה, ביראה וּבהערצה וּבכבוד – תכונות שהן מנת חלקן של הפולחן.

גם באיראן, ההנהגה של הרפובליקה האסלאמית בתפילת עיד אל-פִטר, חג סוף הרמדאן. נפרגן לסוכנות הידיעות האיראנית.

גם באיראן, ההנהגה של הרפובליקה האסלאמית בתפילת עיד אל-פִטר, חג סוף הרמדאן.
נפרגן לסוכנות הידיעות האיראנית.

חולון, כ"ה באייר, ה'תשע"ג.