דָּגוֹן / ה.פ. לאבקראפט

דגון / האוורד פיליפס לאבקראפט

האוורד פיליפס לאבקראפט (Howard Phillips Lovecraft, 1890-1937) הוא סופר אמריקאי שנחשב לדמות מאוד בולטת בז'אנר הספרות המשונה (weird fiction), מעין סוגת-משנה לספרות האימה והמדע-הבדיוני. בקריירה הספרותית שלו הוא הצליח ליצור מחזור מיתי שלם של אלים ודמויות אנושיות שפועלות במסגרת פטאליסטית להחריד. במשך חייו כתב עשרות סיפורים קצרים שנאספו באסופות רבות ושונות, שנים רבות לאחר מותו.

דגון הוא אחד מסיפוריו הראשונים של לאבקראפט; הוא נכתב ביולי 1917 וראה אור לראשונה בנובמבר 1919 בגליון ה‑11 של The Vagrant. הוא נכתב עוד בטרם נתהוותה לה מפחרת האלים של קתהולהו החוזרת ונשנית בסיפוריו המאוחרים יותר.

אל סיפור זה התוודעתי עוד בטרם התעמקתי בעניין הכנעני, והחיבה שלי לסיפור הזה וזיקתי לכנענות היא מקריות (ויש אשר אולי יזהו אותה כשליחות שמיימית). זהו הסיפור הפותח את האסופה The Call of Cthulhu and Other Weird Stories, הראשון מבין שלושה כרכים של כתבי לאבקראפט שיצאו בהוצאה Penguin. מן הסיבה הזו, זהו הסיפור הראשון של לאבקראפט שהתוודעתי אליו, ובהיותו כה מוצלח (לטעמי) – הוא זה שסחף אותי אל מכלול יצירתו הקודרת של לאבקראפט.

בעברית יצאה אסופת סיפורים מתורגמת בשם "התוהו המזדחל", אולם אין באסופה הזו תרגום לדגון. על התרגום הנוכחי עבדתי בשנת 2010. הגרסה שעכשיו אני מגיש עתה ביומן-רשת זה כוללת תיקונים מועטים ושיפורים סגנוניים שלמדתי במהלך שלוש השנים הללו. בחרתי להעלותו מכיוון שמחר בחצות היום, א' בסיון, ה'תשע"ג, נמשיך את המסורת משנים קודמות וניפגש אני וכמה חברים בסמוך לממגורות דגון שבחיפה, להרמת כוסית ויסקי לכבוד חג הקציר (שבועות החל בשבוע הבא) ולכבוד אל הדגנים, התבואה, הפרנסה והנחמה (השׂכר והשׁיכר) – דגון.

חי דגון !

תל-אביב, כ"ט באייר, ה'תשע"ג.

—————————

דָּגוֹן

מאת : האוערד פיליפּס לאבקרעפט[1]

עִבְרֵר וּביאר : אלעד אהרון

כותב אני עדות זו בכרעי תחת עול נפשי ניכר, שכן עד בוא הליל אחדל מלהתקיים. חסר פרוטה, ועל סף קיצה של אספקת הסם שבסיועו בלבד היו חיי לנסבלים, אינני יכול עוד לשאת בעינוי; ואשליכני מחלון עליית‑גג זו אל זוהמה המדרכה שברחוב מתחתי. בַּל תסיקו משעבודי למורפין כי חלוש‑אופי או מנֻוָן אנוכי. לכשתקראו את הדפים המשורבטים בחופזה הללו, עשויים אתם לשער, אם-כי לנצח לא להבין לחלוטין, את תכלית מַאֲוֶה-נפשי בשכחה או מוות.

היה זה באחד המרחבים הפתוחים, אשר נפש חיה פוקדת אותם אך לעתים נדירות, של האוקיאנוס השקט רחב-הידיים, כאשר הספינה אשר בה שירתּי כאחראי מטען נפלה קורבן לאונית‑פשיטה גרמנית[2]. המלחמה הגדולה[3] היתה אז בראשית דרכה, וחילות-הים של ההונים[4] עוד לא שקעו בכלימתם אשר באה עתידה היתה לבוא עליהם; כך שכלי השיט עליו שהינו היווה שלל כשר, בזמן שאנו, אנשי‑צוותהּ, קיבלנו את כל ההגינות וההתחשבות שהיינו ראויים להם מתוקף היותנו שבויי צי‑אויב. אכן, כה סובלנית הייתה המשמעת של שובינו, עד כי היה בידי לחמוק בהצלחה בְּגַפִּי בסירה קטנה, חמישה ימים לאחר שנפלנו בשבי, עם מים ואספקה למשך פרק-זמן ממושך.

לכשמצאתי עצמי אחרי ככלות הכל נישא ברוח ובן‑חוֹרין, היה לי אך מושג קלוש אודות מקום הימצאי. הואיל וּמעולם לא ניחנתי בכישורי ניווט, כל אשר יכֹלתי, בהעזרי בחמה ובשאר מאורות השמיים, היה להעלות השערה סתומה כי מקום הימצאי היה דרומית לקו‑המשווה. אודות קו‑האורך מאום לא ידעתי, ולא נראה באופק שום זכר לאי או לקו‑חוף כלשהו. מזג‑האויר היה שָׁלֵו, וּבמשך מספר לא ידוע של ימים המשכתי בהִסחפי עם הזרם מתחת לחמה היוקדת באין מעש וּללא תכלית; חכה חיכיתי, בין אם לאיזושהי אוניה חולפת, או להגיע אל חוף מבטחים של אי‑איזו יבשה ראויה למִחיה. ברם, אף אוניה ואף יבשה לא נגלו לנגד עיניי, ואנוכי החילותי לומר נואש בבדידותי בינות למרחבים הנישׂאים של תכול הגלים העולים ויורדים.

התמורה התרחשה בעודני נם. אודותיה לעולם לא אדע אף פרט; שכן תנומתי, על-אף שטרודה הייתה ורוחשת‑חלומות, הייתה רציפה. מִשסוף כל סוף הקצתי, היה זה רק כדי לגלות את עצמי שקוע למחצה במשטח מְרֻפָּשׁ של בוצה שחורה נוראית מאין כמותה שנתפרשׂה סביבי בדפוס גלי חד‑גוני, רחוק ככל שמסוגל הייתי לראות, ואשר בתוכה רבצה סירתי מקורקעת במרחק-מה ממני.

אף על פי שיתכן כי בין הבריות מצויים אלו העשויים לשער כי פליאה היתה תגובתי הראשונית לנוכח תהפוכה מפליאה וּבלתי צפויה מעין זו בנוף שמסביב, הרי שלאֲמִתו של דבר נִבְעתּי יותר מאשר הוכיתי תדהמה; שכן באויר וּבאדמה מעלת הריקבון שררה תכונה מבשרת רעות אשר חלחלה בי וצמררתני עד לשד עצמותי. האזור כולו הצחין מסרחון גוויותיהם של דגים מרקיבים, ושל דברים אחרים, קשים יותר לתיאור, שנגלו לנגד עיניי בבצבוצם מבעד לרפש הדוחה במישור האין‑קיצי. יתכן כי שׂוּמה עליי לא לקוות כי אצליח לתאר נכונה במלים בלבד את הקבס הבל‑יתואר אשר יכול לרבוץ בדממה המוחלטת, ובאין‑קץ הנגלה במלוא מערומיו. דבר לא היה בטווח שמיעה, ומאום לא נגלה באופק זוּלת המרחבים עצומים של רפש שחור; ואולם, תכלית שלמות דממתו וחד‑גוניותו של הנוף יִסְרני בפחד מבחיל.

השמש רשפה מטה מרָקִיעַ שנראה היה לי כִּמְעט שחור באכזריותו נטולת העננים; משל שִקף הוא את הבִּצָּה דמוית הדְּיוֹ שפרושה הייתה למרגלות רגליי. בעודי זוחל אל הסירה העזובה לאנחות נתחוור לי כי רק השערה אחת עשויה ליתן פֵּשֶׁר למצבי. חלק ניכר מקרקעית המצולות ודאי הושלך אל פני השטח, באמצעות אי איזו תהפוכה געשית חסרת תקדים, בחושפה אֵזוֹרים אשר רבצו בהחבאם תחת העומקים הבלתי‑נתפסים של הים במשך אלפי‑רִבּוֹאִים רבים מִסְפוֹר של שנים. כה כבירים היו מרחביה של היבשה החדשה שהאמירה תחת רגליי, עד כי לא היה ביכולתי להבחין ברחש הקל ביותר של שצף גלי האוקיאנוס, גם בשעה שהטיתי אוזניי בכל מאודי. אף עופות‑הים המשחרים לטרף אותם דברים מתים לא היו בנמצא.

במשך שעות מספר הגיתי, או שמא הייתי שקוע בשׂרעפים, ביושבי בסירה אשר הוטלה על צדהּ וסיפקה מחסה דל בשעה שהחמה נעה לאורך הרקיע. ככל שנתמשך היום, אִבְּדה האדמה מעט מדביקותה, וסִפקה את הרושם כי תתייבש דיה למטרת הליכה בהקדם. באותו לילה ישנתי אך מעט, וּביום למחרת הכנתי לי צידה לדרך, שכללה מזון וּמים, כהכנה למסע חוצה היבשת בחיפוש אחר הים שהתנדף ואחר אי-איזו משלחת הצלה העלולה להקרות בדרכי.

עם הנץ החמה בבוקר השלישי גיליתי כי יָבְשׁה הקרקע דיה להליכה בניחותא. צחנת הדגה כמעט והוציאני מדעתי; אולם נפשי הייתה טרודה בסוגיות חמורות יותר מכדי להתייחס אל אותו מוקשׁ בעל חשיבות כה זעומה, ויצאתי בנחישות בדרך אל יעד עלום. במשך כל היום התקדמתי בנחישות מערבה, מונחה על-ידי תל מרוחק שהתנשא מעל לכל תבליט‑נוף אחר במדבר המתמשך. באותו ליל חניתי, וביום למחרת המשכתי להתקדם אל-עבר התל, אף על פי שחשתי כי היה הוא קרוב אך במעט למן הפעם שזיהיתיו לראשונה. בערב הרביעי הגעתי אל בסיס התל שנתחוור לי כרָם יותר מאשר נראה היה ממרחקים, ואשר עמק חוצץ השׂיא אותו בשיפוע חד אף יותר למן השטח הסובב אותו. יגע מכדי להעפיל מעלה, נמתי בצלהּ של הגבעה.

אינני יודע מדוע כה משולחי‑רסן היו חלומותיי באותו ליל; אך עוד בטרם זרח לו במרומים מעל המישור המזרחי ירח כמעט‑מלא, גבנוני וּמעורר‑השתוממות, הקצתי משנתי עטוי זיעה צוננת, ובלבי גמלה ההחלטה לא לשוב לישון. המַּרְאות מעין אלה אשר חזיתי בהם בתנומתי היו קשים מכדי לשאתם שוב. ובנוגהה של הלבנה הבינותי כמה לא נבון היה מצדי להתהלך בשעות היום. בהעדר זיו הסַנְוֵרִין של החמה היוקדת, מסעי יהא תובעני פחות; אדרבא, עתה חשתי מסוגל לאותה העפלה אל ראש התל שהרתיעתני בשעות בוקר. בנוטלי צידתי, החלתי מטפס אל פסגת הגבעה.

ציינתי זה מכבר כי חד‑גוניותו המתמשכת עד אין-קץ של המישור אשר נפרשׂ לפניי היה עבורי מקור לאי‑איזו חלחלה כמוסה; אך סבורני כי תחושת האימים התעצמה בקרבי לכשהגעתי אל פסגת התל והבטתי מטה, אל עברו השני של תהום או בור אדיר‑מימדים, שטרם הספיק הירח להרקיע שחקים דַּיוֹ בכדי להטיל את מאורו על שיפוליו השחורים. חשתי כנמצא בקצהו של תבל; מתבונן מעבר לשׂפת המצוק אל תֹהו ובֹהו נשגב מִבּינת-אדם של עלטה נצחית. מבעד לאותה חרדה הועלו בלבי מִזְכרות משונות למחזות מתוך "ויגרש את האדם"[5], ולעלייתו המזוויעה של השטן בדרכי החתחתים של ממלכת השאול.

בשעה שהאמיר הירח במעלה המרומים, חִלְחֵלה במוחי ההבנה כי מדרונות העמק לא השתפלו במאונך כפי ששיוויתי בנפשי תחילה. זיזים וּמדפים של סלע סיפקו דריסת‑רגל נוחה למדי לירידה, ובשעה שירדתי כמה מאות רגליִם, המדרון החל ונעשה הדרגתי. בעודי מואץ בידי דחף שעל טיבו אינני מסוגל לעמוד במדויק, נדחקתי בקושי רב בינות לסלעים ונעמדתי על המדרון המתון שלמרגלותיו, בוהה אל תוך התהומות הסטיגיאניות[6] אשר לקרבם טרם חדר כל מאור.

תשומת-לבי נשבתה לפתע בידי עצם אדיר ויוצא-דופן במדרון מנגד, שנישא בתלילות במרחק של כמאה רגלים מלפניי; היה זה צֶלֶם שבהק באור-יקרות צחור שהקנה לו מאורו של הירח המעפיל השמימה. חיש-מהר הייתי סמוך וּבטוח כי עצם זה הינו סלע עצום מימדים; אך התרשמות מפורשת חלחלה בתודעתי, כי מִתארו והצורה בה היה מונח לא היו פרי מלאכתו של הטבע. בדיקה מדוקדקת יותר מִלְאָנִי בתחושות שאותן אינני מסוגל לבטא; שכן על אף גודלו העצום, ומיקומו בתהום אשר נפערה בקרקעית הים עוד משחר ימי העולם, הכתה בי ההבנה כי ללא צל של ספק אותו צֶלֶם משונה אכן היה מונולית שהיקפיו העצומים היו תוצר של מלאכת מחשבת ויתכן כי גם מושא סגידה של יצורים חיים וּתבוניים.

מוכה תדהמה וּמורא, אך בד בבד – לא חשׂוּך תִרְגֹשתו של איש‑מדע או עֹנגו של ארכיאולוג, בחנתי את מקום הימצאי ביֶתֶר קפידה. הירח, שהיה באותה שעה סמוך לזֶנִית[7], נגה בצורה משונה ושופעת חיוּת מעל למתלולים המִתמרים שהיו שזורים מעל לתהום, וחשף את עובדת הימצאו של מקוה מים שניזון מאשדים מרוחקים ואשר זרם בתחתיתהּ של התהום, בהמתחו הרחק מטווח הראייה בשני הכיוונים, ושמימיו כמעט וליחכו את רגליי בעָמדי למרגלות המדרון. מעבר לתהום, שטפו אדוות המים את בסיס המונולית; על משטחו של זה יכֹלתי עתה לזהות רישומים וּפסלונים שסותתו בגסות. הרישום נעשה בכתב הירוגליפי[8] שלא היה מוכר לי, ושכמותו מעולם לא ראיתי בספרים; מורכב היה ברובו מסמלים ימיים שגרתיים כגון דגים, צלופחים, תמנונים, סרטנים, רכיכות, לווייתנים, וגו'. אחדים מן הסימנים יצגו ללא ספק נושאים שנלקחו מעולמם של יורדי‑ים אשר אינם מוכרים לעולם המודרני, אף על פי שהבחנתי באותם הדברים שבצלמם נחרטו הסימנים מרקיבים במישור שהתרומם מן המצולות.

ברם, הייתה זו החריטה הציורית אשר הילכה-כשפיה עליי יותר מכל. מעבר למים הנקווים נפרשׂה לעיניי, גלויה לעיני כל מחמת גודלה העצום, שורה של תבליטים מוגבהים שנושאיה היו מעוררים את קנאתו של דוֹרֶה[9]. סבורני כי דברים אלו היו אמורים לתאר בני‑אנוש – או לכל הפחות, סוג מסויים של בני‑אנוש; זאת על-אף שהיצורים הוצגו כמנתרים בעליצות כדגים בשלולית השוכנת במעמקי מערה, או סוגדים בהוקרה במקדש כלשהו אשר נראה כשקוע מתחת לגלים גם הוא. אודות תווי-פניהם וגופם אינני מעז להכביר במלים; שכן עצם העלאתם בזיכרונותיי מדירה את הסומק מלחיי. אותם יצורים, גרוטסקיים יותר מהמתואר בסיפור מצוי של פו או של בּוּלְוֶור[10], היו במִתְארם הכללי אנושיים להחריד, זולת קרומי השחייה שנראו מבצבצים מידיהם ורגליהם, שפתותיהם הרחבות והרפויות להחריד, עיניהם הזגוגיות, הבולטות, וקווי‑מתאר נוספים, נעימים אף פחות להעלות בזִכְרוני. נדמה היה, באופן משונה למדי, כי סותתו ברישול ובהתעלמות מקנה-המידה של התפאורה ברקע; שכן אחד היצורים הונצח בעודו הורג לוויתן שהוצג כגדול אך במעט ממנו עצמו. הבחנתי, כפי שאמרתי זה מכבר, בגרוטסקיות ובגודלם המוזר, אך חיש מהר החלטתי כי אין הם אלא אליליהם הדמיוניים של שבט דייגים או יורדי‑ים קדמוני; שבט כלשהו שאחרון צאצאיו כָּלָה מעל פני האדמה עידני עידנים קודם להופעת אביו הקדמון של איש פִּילְטְדַאוּן או האדם הניאנדרתאלי[11]. עודני מוכה תדהמה מאותה הבטה חטופה ולא‑צפויה אל העבר הרחוק מהשׂגתם של האנתרופולוגים הנחשוניים ביותר, והנה ניצבתי שקוע בשׂרעפים בעוד הלבנה יוצרת השתקפויות משונות על פני תעלת המים הדוממת שנפרשׂה לפניי.

אז לפתע ראיתיו. רחש קל של המים היה כל אשר בישר את עלייתו אל פני השטח של אותו דבר, אשר גלש אל תוך שדה הראייה מן המים הקודרים. כביר היה, משל היה פּוֹלִיפֵמוּס[12], ונתעב מעל לכל תחושת תיעוב אפשרית. הדבר זינק כמפלצת אדירת‑מימדים ומעוררת בלהות אל עבר המונולית, סביבו הטיל הוא את זרועותיו העצומות מכוסות הקשׂקשִׂים, בשעה שהרכין את ראשו מעורר הפלצות ונתן דרור לצלילים מדודים אחדים. סבורני כי זה היה הרגע בו נשתבשה עליי דעתי.

אודות קורות העפלתי אחוזת התזזית במעלה המדרונות והמצוקים, וּמסעי מוכה ההזיות בחזרה אל הספינה הטרופה, זוכר אני אך מעט. סבורני כי הכברתי בזִמְרה, וכי צחקתי בטירוף משונה מִשכָּלוּ כוחותיי ולא יכֹלתי לשיר עוד. צפים במוחי זכרונות שטיבם לא‑ברור אודות סערה חזקה שהתחוללה זמן מה לאחר הגעתי אל הסירה. על כל פנים, סמוך ובטוח אנוכי כי שמעתי את שׂאון הרעם המתגלגל וקולות אחרים אשר הטבע בכבודו ובעצמו הוגה בעתות זעפו וחרון‑אפו משולחי הרסן.

כאשר הגחתי מן הצללים מצאתי את עצמי בבית‑החולים של סאן-פראנציסקו; הובלתי לשם על-ידי קברניט ספינה אמריקנית שאספני מסירתי באמצע האוקיאנוס. בעודי הוזה הכברתי במלים, אך נוכחתי לדעת כי הדברים אשר הגדתי נפלו על אוזניים ערלות וזכו לתשומת-לב זעומה. מחלציי לא ידעו מאום אודות כל תַהְפּוּכָה באדמה שהתחוללה בלב האוקיאנוס השקט; לא שסברתי כי יש מן-ההכרח להתעקש על מאורע אשר ידעתי שאין ביכולתם להאמין באמיתותו. פעם אחת תרתי אחר אתנולוג ידוע ברבים, ובידרתי אותו בשאלות יוצאות דופן הנוגעות לאגדה הפלישתית העתיקה אודות דגון, האל‑הדג[13]; אך במהרה הסקתי כי היה הוא שמרן חסר‑תקנה, ולכן חדלתי מחקירתי.

הדבר קורה בשעות הליל, ביחוד כשהירח גבנוני וכמעט‑מלא – אז רואה אני את היצור. ניסיתי מורפין; אך הסם סיפק לי מזור בר‑חלוף בלבד, ומשך אותי אל אחיזתו כעבד נואש. ולכן עתה גמלה בליבי ההחלטה לשים קץ לכל, לאחר שסיימתי כָּתוֹב את עדותי המלאה למען יֵדְעוּן או ילעגו רֵעַי בבוז. עתים‑תכופות שואל אנוכי את עצמי שמא לא הייתה זו אלא פנטאסיה טהורה – תוצר‑פלצות חריג של קדחת בעודי שוכב מוכה‑שמש ואחוז טירוף בסירה הפתוחה לאחר מנוסתי מן הקלגסים הגרמניים. זאת אנוכי שואל, ותמיד חוזר אליי חיזיון חד ומחריד כתשובה. אינני יכול להעלות בלבי את מעמקי-הים מבלי להתחלחל מעצם המחשבה אודות אותם יצורים עלומי‑שם שיתכן כי שורצים וזוחלים הם ברגעים אלו ממש באותה קרקעית‑ים מרופשת, בסָגְדם לצלמיות האבן העתיקות ובחורטם במצולות הים את דיוקנותיהם המתועבים על גבי גַּלְעֵדי‑שַׁחַם ספוגי‑מים. חולם אנוכי על היום שבו עשויים הם לעלות אל מעל לנחשולי הים לגרור מטה בטֹפריהם המצחינים את שייריה החלושים, תשושי‑הקרבות של המין האנושי – על היום בו תשקע הארץ במצולות, וקרקעיתו השחורה של האוקיאנוס תנסוקנה אל תוך התֹהו‑ובֹהו שישׂרור על פני ארבע כנפות-תבל.

הקץ קרב. שומע אנוכי רחש בסמוך לדלת, כשל גוף עצום וחלקלק הנשען עליה. הוא לא ימצאני. הו, אֵלִי, זו היד ! החלונה ! החלונה !

hplovecraft


[1] ממניעים סגנוניים גרידא (המכוונים אל הארכאיות המנוונת) העדפתי לכתוב את שמו של לאבקראפט בצורת תעתיק בשפת היידיש. בעברית מודרנית שמו נכתב כהאוורד פיליפס לאבקראפט.

[2] אוניות גרמניות, שחלקן הוסוו כאוניות סוחר, וחלקן היו אוניות מערכה, שפשטו במלחמת העולם הראשונה על צי הסוחר של מדינות ההסכמה בכלל והבריטי בפרט.

[3] שמה של מלחמת העולם הראשונה, כפי שנקראה טרם פרוץ מלחמת העולם השניה.

[4] כינוי לחילות גרמנים.

[5] Paradise Lost, או "גן העדן האבוד" של ג'ון מילטון. תורגם לראשונה לעברית ב 1871 על ידי יצחק עדוארד סלקינסון כ"ויגרש את האדם".

[6] סטיגיאניות – בסגנונו של נהר הסטיקס, שעל פי המיתולוגיה היוונית היווה את הגבול בין הארץ לבין הֵיְדֵּס, השאול במיתולוגיה היוונית (הֵידֵס גם היה שמו של השאול וגם שמו של האל שהיה שליטו של השאול עצמו).

[7] הנקודה בשמיים שנמצאת בקו ישר המאונך לקרקע.

[8] שם כולל לשיטות כתב המבוססות על ציורים וסמלים (לדוגמה – כתב החרטומים המצרי).

[9] גוסטב דוֹרֶה (Gustave Doré), 1832-1883, צייר, פסל ואמן חריטות אשר נודע בעבודות החריטה הציוריים שלו, בעלי נופך תנ"כי ודרמטי. אייר סצינות מן התנ"ך, "הקומדיה האלוהית" של דנטה, "דון קישוט" של סרוונטס, "העורב" של אדגר אלן פו ועוד רבים אחרים.

[10] אדגר אלן פו (Edgar Allan Poe), 1809-1849, סופר ומשורר אמריקאי, וְאדוארד בּוּלְוֶור-לייטון (Edward Bulwer-Lytton), סופר, מחזאי, משורר ופוליטיקאי בריטי.

[11] איש פִּילְטְדַאוּן (Piltdown Man), מאובן ידוע שנתגלה בשנת 1912, ונחשב בזמנו כאבן‑דרך בחקר האבולוציה האנושית. הממצאים רמזו כי בשלבי ההתפתחות האנושית, האדם הקדמון היה בעל נפח מוח גדול קודם שניצב על שתי רגליו. ברם, לאחר שנים נתגלה כי הממצאים הינם פרי מעשה הונאה. דבר זה לא היה ידוע לסופר בעת כתיבת הסיפור ביולי 1917. האדם הניאנדרתלי (שם מדעי : Homo Neanderthalensis) – מין שקדם לאדם המודרני. שרידיו נתגלו לראשונה במהלך המאה ה-19.

[12] ציקלופ מן המיתולוגיה היוונית. בנו חד העין הענק של פוסידון. מוזכר באודיסיאה של הומרוס.

[13] למעשה, דגון כלל לא היה אל‑דג, אלא אל הדגן והתבואה במיתולוגיה הכנענית, אותו אימצו הפלישתים כאל הפטרון שלהם (מוכר גם כדגן במקורות מסופוטמיים אחרים, כולל עלילות אוגרית, שם אחד מכינוייו של בעל הוא "בן דגן".). תיאורו של דגון כאל‑דג הינו מאוחר יותר, ונובע מן המצלול הדומה בין שמו לבין המילה העברית דג.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אור-אל שלום  On מאי 10, 2013 at 08:47

    ,תודה על הכתבים , תודה על הבהירות על החומרים הנפלאים שבת ברוכה המשך ימים מבורכים בשיפוץ כלי התודעה …

  • asher  On אוגוסט 27, 2013 at 09:45

    תודה אל המאמץ וההשקעה אהבתי

  • רן  On דצמבר 26, 2013 at 05:09

    תרגום יפה ומושקע לסיפור מוזר ומעניין. ברכות!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: