הטור שלי ב ynet – דברים שרציתי לומר

ביום שישי שעברבר (18.10.2013) הופיע טור שלי במסגרת פרוייקט "הדור האבוד" של ynet. בסך הכל אני דיי מרוצה מן התוצר המוגמר, וגם התגובות היו דיי חיוביות. אם הייתי צריך לשנות, או להבהיר בצורה יותר ברורה משהו בטקסט שפורסם, הרי שזה בעיקר היה נוגע לחידוד הרעיון שבעבר, כשנרשמתי לתואר הראשון בכלכלה, היה דיי ברור שמי שמסיים תואר ראשון לא צריך לעבוד עבור שכר מינימום בעבודות סיזיפיות. זה מה שהניע בדיוק אנשים כמוני ללמוד תארים "פרקטיים", וזוהי האשליה שנאלצתי להתפכח ממנה עם סיום התואר – שבמצב החדש, עם סיום התואר רוב הסיכויים שכן צריך לעבוד עבור שכר מינימום, בעבודות כמו מוקדים טלפוניים.

הטור המקורי היה ארוך הרבה יותר (בערך פי 2 נפח של טקסט); מעבר לעריכה וצמצום הטקסט שנבחר, הטקסט המקורי כלל התייחסות רחבה יותר אל "הבעיה" שמניעה את המשבר הזה של הדור האבוד. אני התייחסתי אליה גם בטקסטים קודמים שלי שנוגעים לכלכלה, כשבראשם הטקסט (הארוך מאוד, אני מודע לכך) "זאת הכלכלה, טמבל: קפיטליזם נגד סוציאליזם", והם נוגעים בעיקר אל השיטה הכלכלית המונעת ממתמטיקה מיידית, ולא משיקולי רווחה, או שיקולים לאומיים כאלו ואחרים.

כאמור, אני דיי מרוצה מהתוצאה הסופית, אך בכל זאת אני משתף כאן את החלק האחרון שהוחלט להשמיט, גם בגלל הרצון להתמקד יותר בסיפור האישי, וגם כי, למען האמת, זהו חלק מאוד קודר, מייאש וּפסימי:

[בעית הדור האבוד] אינה נובעת מאיזו מזימה זדונית של הורינו "לחיות טוב" על חשבוננו (הם בעצמם סובלים מכך, אני נוטה להאמין). לדעתי היא נובעת מן הכיוון אליו נע העולם המערבי עוד בשנות השמונים, ובקצב מוגבר בשנות התשעים והאלפיים – יצוא הייצור אל מדינות זולות.

השיקולים ליצוא הייצור הם כמובן כלכליים גרידא – זול יותר לייצר בסין? אז נייצר שם. אולם מעבר לחסרון המוסרי שקיים בשיטה זו ("החצנת עלויות" ו"הפרטת ערכים" הם מושגים זרים לכלכלנים, באופן לא-מפתיע), היא גורמת לחלל מספרי – שכן יצוא המפעלים גורע משׂרות של יצור, תחום שלפחות בחלקו (בהתאם לאופי המפעל) מצריך עבודה שאינה דורשת השכלה אקדמית. מעבר לעובדה שאנשים מבוגרים נותרים ללא עבודה, שכן עבורם מאוחר מדיי לרכוש השכלה מתאימה, לצעירים כבר לא נותרת ברירה אלא לחפש עבודות המצריכות השכלה אקדמית (וכמובן, לרכוש השכלה כזו בעצמם). כך הפך המשק המערבי ממשק יצרני למשך "מפתח" ו"נותן שירותים". אולם התמורה הזו בין אופי המשרות (היצרנית וה"שירותית") אינה רק מספרית – היא גם תפיסתית – ועבודת-כפיים הפכה עם השנים מדבר-מה שניתן להתגאות בו, לעבודה בזויה ומביכה – ובעולם שבו המשרד בלבד נתפס כסביבת-עבודה הגונה, לא פלא שההסתערות על המוסדות האקדמיים נמצאת בשיאה.

אז כן, אף אחד לא רוצה להיות ה"פראייר הראשון" שיאזור אומץ למרוד במוסכמה הזו. במובן מסויים, סביר להניח שהוא גם יכשל. במובן הזה, כולנו פשוט נסחפים בזרם עצום, כלל עולמי, שנדמה כי דינו של מי שמנסה לעמוד מולו היא לשקוע. אני נוטה להאמין כי הפתרון, לכשיגיע, יהיה רדיקלי, וינבע מתמורות כלל-עולמיות, בין אם צפויות (לחץ הולך וגובר של אוכלוסיה מיואשת שנדחקת במורד הסולם הכלכלי) ובין אם לא-צפויות (קשה לי לכתוב פה משהו, שכן מדובר בתמורה לא צפויה. דמיינו בעצמכם). ועד אז הדור שלנו, הדור האבוד, ימשיך לחיות את המאבק שלו – מאבק רוחני לא-פחות מכפי הוא קיומי –האכזבה שבהתעוררות מחלום-בהקיץ.

ולי רק נותר לומר הפתרון המתאים ביותר לתקופה, לטעמי, הוא רה-סוציאליזם: הגדרה מחדש של התפיסות הכלכליות הסוציאליסטיות והתאמתן לעולם בו אנו חיים היום. אבל עוד חזון למועד…

תל-אביב, כ"ו בחשון, ה'תשע"ד.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: