ארכיון חודשי: יולי 2015

משרבו הרוצחנין

אני מתנצל מראש שהדברים שלי לא עוסקים בנושא האקטואלי המחריד של היום – השלכת בקבוק התבערה בכפר דומא, שהוא מעשה חולני, דוחה וברברי. אני בכל זאת רוצה לומר עוד דבר אחד בקשר למה שקרה אתמול במצעד הגאווה, דווקא מן ההיבט היהודתי ההלכתי, שאינני הסמכות העליונה (או בכלל, כל סוג של סמכות) לגביו, אך בכל זאת מי שמכיר אותי קצת יודע שבשנה ומשהו האחרונות היתה לי ההזדמנות להחשף קצת גם אל הפילוסופיה שמאחוריו, והיא כן מניבה תובנות כאלו ואחרות, אם לא בנוגע לחיים שלי עם עצמי, אז לפחות בהבנת המחשבה היהודית הדתית.

ביום ראשון פרסמתי פוסט שנוגע לתשעה באב (מזמין את כולם לקרוא אותו, אפילו שהמועד עבר, אולי גם בו תמצאו תובנות מעניינות). העיסוק העיקרי בפוסט הזה סבב סביב החורבן, ובמצב הגלות הרוחנית שבו מצויה היהדות היום (יהדות, כדת שלא עוסקת בהקרבת קורבנות כמו בימים שבית המקדש היה קיים, אלא בתפילה). אולם, באופן אולי שהיום נראה קצת אירוני, הפוסט עצמו מתחיל דווקא בעיסוק בשאלת עונש המוות ביהדות. כבר בתחילת דברי הבאתי ציטוט המסביר לא רק מה הייתה מהות עונש המוות בעת ההיא – אלא גם, ואולי בעיקר – למה עונש המוות לא מונהג כיום, עם הפסקת עיסוקה של הסנהדרין (ובמצב כיום – גם עצם אי קיומה) בדיני נפשות. אני האחרון שיבוא להגיד מה מוסרי ומה לא, ואין לי אישית שום דבר נגד משכבים מסוגים כאלו ואחרים, ובטח ובטח שלא אתערב בחייהם של אחרים. אבל שוב, מתוך נסיון להבין איך היהדות "שופטת" את העניין הזה, כדאי להבין שבאופן כללי, הסנהדרין הם אלו שהיו אחראים על דיני נפשות (הוצאה להורג), ולא אנשים פרטיים. גם מעשהו של פנחס בן אלעזר (נכדו של אהרון), שרצח את זמרי בן סלוא, לא נכלל בקטגוריה מכיוון שאף הוא נעשה בעת קדומה, בה גם היהדות עצמה מחשיבה את רמת הרוחניות לגבוהה הרבה יותר, וכוח הנבואה ניתן אף לאנשים "פשוטים" (בניגוד למצב היום, בו אין נבואה אף לא ליחידי סגולה).

בציטוט שהבאתי בתחילת הפוסט, ישנו ציטוט לכאורה, שלא הצלחתי למצוא לו סימוכין ("משרבו הרוצחין גלו הסנהדרין"), אלא בדרך עקיפה: חלק אחד של הציטוט מופיע בתלמוד הבבלי (סוטה, דף מ"ז, א') מדובר בדיוק על "ירידת הקדושה" של העם, וביטול העונשים הללו:

"משרבו הרוצחנין בטלה עגלה ערופה משבא אליעזר בן דינאי ותחינה בן פרישה היה נקרא חזרו לקרותו בן הרצחן משרבו המנאפים פסקו המים המרים…"

החלק השני של הציטוט מופיע במסכת כתובות, דף ל', א'-ב':

"וכן תני רבי חייא מיום שחרב בית המקדש אף על פי שבטלו סנהדרין ארבע מיתות לא בטלו לא בטלו הא בטלו להו אלא דין ארבע מיתות לא בטלו: מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו ומי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו ומי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות או ליסטים באין עליו ומי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי אלא איפוך אריא וגנבי בידי שמים צינים ופחים בידי אדם…"

עונש המוות ביהדות (ארבע מיתות בית דין) שייך לתפיסת עולם אחרת, וגם היהדות הבינה זו. ארבעים שנה לפני חורבן בית המקדש, הסנהדרין הפסיק לדון בדיני נפשות, פשוט כי הוא הבין שיותר מדיי אנשים כבר חייבים מיתה, ועונש המוות לא "יתקן" שום דבר בקדושתו של העם, אלא יוביל לעוד הרג מיותר. אפילו מי שרוצה לחשוב שהעונש מגיע מן השמיים, יכול לראות שעל-פי אותה גמרא, על ה"דין" עליו חייבים על משכב זכר (סקילה), העונש מגיע "משמיים".

להבנתי, אין שום הצדקה הלכתית הנוגעת לימינו אנו בנוגע למעשה המחריד שנעשה אתמול. גם ההצדקות המבוססות על התורה, ועל חוקיה, נוגעות לתקופה אחרת, ל state of mind שונה, שהיהדות כבר לא מצויה בו. אפשר לייחל ליום שבו היא תשוב אליו, ויש הרבה שעושים זאת, אבל כל עוד הלכה למעשה אין בית מקדש, ואין סנהדרין, ומלכתחילה חלק כה גדול בעם חוטא (באינספור חטאים, מהאתאיסט הגמור ועד הרבנים הגדולים העומדים בראש ישיבות), יהודי בודד לא יכול לקחת את החוק (האלוהי, או הארצי) לידיו, ולנסות ליטול את חייו של האחר. המשיח לא יבוא באמצעות רצח של בן אותו עם, ואסיים, שוב, בציטוט מהפוסט מיום ראשון:

"היהדות, כדת, אוצרת בתוכה כמה רעיונות מרכזיים, וכל אדם (או אולי "ענף מחשבתי") שם דגש (ולעתים אף מייחד) רעיון מסוים – ייחוד האל, התפילה, התורה,המיסטיקה הקבלית. בעיניי אחת המהויות המרכזיות, אם לא המרכזית מכולן, ביהדות היא האלמנט הלאומי הטבוע בה – אהבת ישראל, שאודותיה נכתב רבות. בלעדי אהבת ישראל, נדמה שאין לתורה "שליח" שימסור את הבשורה לכל העולם. ביהדות, כפי שאני מבין אותה, רבה חשיבות "בין אדם לחברו" מ"בין אדם למקום", ואף במקורות עצמם ניתן למצוא לכך סימוכין רבים. כמה שצצו לי באופן אינטואיטיבי:

  • אברהם והמלאכים (בראשית י"ח) – אברהם מעדיף לקטוע שיחה עם אלוהים כדי לטפל באירח אורחים (שאינם אלא מלאכים בשליחות אלוהים, דבר שלא היה ידוע לאברהם).
  • ירבעם בן נבט ועדו הנביא (מלכים א', י"ג) – כאשר ירבעם בן-נבט הרים ידו כדי להכות את את עדו הנביא, אלוהים יבש את ידו, ועל זה מציין רש"י "נקם הקב"ה על כבודו של צדיק יותר מכבודו", ורוצה להראות כיצד כבודו של צדיק מישראל חשוב יותר מכבודו של האל (שכן, אלוהים לא עשה דבר באופן מיידי כדי למנוע מירבעם לעבוד להקטיר בבית-אל, פולחן שנתפס כאסור).
  • מדרש רבה, פרשה ל"ח (דור הפלגה), ו': "רבי אומר: "גדול השלום, שאפילו ישראל עובדים עבודת כוכבים ושלום ביניהם". אמר המקום: "כביכול איני יכול לשלוט בהן, כיון ששלום ביניהם, שנאמר" (הושע ד', י"ז): "חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם, הַנַּח-לוֹ". אבל משנחלקו מה הוא אומר (הושע, י', ב'): "חָלַק לִבָּם, עַתָּה יֶאְשָׁמוּ". הא למדת, גדול השלום ושנואה המחלוקת"."

גוט שאבוס.

ירושלים, ט"ו באב, ערב שבת נחמו, ה'תשע"ה.

מודעות פרסומת

חזון קץ היהדות של היהדות

ירבעם מקריב לאלילים - ז'אן אונורה פרגונאר (1752)

ירבעם מקריב לאלילים – ז'אן אונורה פרגונאר (1752)

נתקלתי פעם בתשובה יפה לשאלה "כיצד היהדות היתה יכולה להתיר הוצאה להורג" – שאלה בהחלט שהטרידה גם אותי. התשובה האינטואיטיבית היא "כי פעם היו יותר אלימים", מעין "חוקי שבט" אלימים הנוגעים לאלוהים, לכבוד, למשפחה, ומה שביניהם. אולם, בשיטוטיי באינטרנט נתקלתי פעם בתשובה מפורטת (אינני מכיר את המשיב, נראה על-פי כתובת הדואר-האלקטרוני שהוא השאיר ששמו היא אבי וולפסון), וּמבין הסעיפים השונים, אחד (השלישי) הצליח לספק תשובה המניחה (עבורי) את הדעת:

"צריך לדעת שמצב של סנהדרין ועונש מיתה זה מצב של עם ישראל שלם, זה מצב של ימות המשיח, לא כמו היום. "משרבו הרוצחים גלתה סנהדרין" זאת אומרת בית דין לא סתם מענישים כל חוטא אלא מטרתם העיקרית היתה לשמור על החברה של עם ישראל מתוקנת, בית דין זה לא מוסד פרטי= בא לתקן אותך אלא בעיקר מוסד כללי שאחראי על העם. צריך להסתכל על עונש המיתה בהסתכלות של כל עם ישראל, כשכל עם ישראל קדוש ומקיים מצוות ולומד תורה ויש בית מקדש ופתאום מתגלה איזה פושע כזה רשע שיש לנו חשש שיהרוס את כל העם וידרדר את הכל, יש צורך לעשות מעשה מתריע וקיצוני כדי למגר את התופעה."

התיאור הזה מחזיר אותנו לזמנים "מיתולוגיים" כמעט – זמנים בהם עם ישראל היה "שלם". יש אשר יאמרו ש"דרגת הרוחניות" או האמונה היתה גבוהה יותר, אך בעיניי זה לא עניין של "גובה" האמונה, אלא פשוט "אופן" האמונה – תפיסת העולם, תפיסת האדם, ותפיסת האלוהים בעת ההיא היתה שונה לחלוטין. חלק מאותה תפיסת עולם שלמה היה, בין היתר, נוכחותו של בית המקדש, אף-על-פי ש"גלות הסנהדרין" בעקבות ריבוי הרוצחים מתוארכת לארבעים שנה קודם לחורבן בית המקדש השני.

היהדות, כדת, כוללת בתוכה כמה רעיונות מרכזיים, וכל אדם (או אולי "ענף מחשבתי") שם דגש (ולעתים אף מייחד) רעיון מסוים – ייחוד האל, התפילה, התורה,המיסטיקה הקבלית. בעיניי אחת המהויות המרכזיות, אם לא המרכזית מכולן, ביהדות היא האלמנט הלאומי הטבוע בה – אהבת ישראל, שאודותיה נכתב רבות. בלעדי אהבת ישראל, נדמה שאין לתורה "שליח" שימסור את הבשורה לכל העולם. ביהדות, כפי שאני מבין אותה, רבה חשיבות "בין אדם לחברו" מ"בין אדם למקום", ואף במקורות עצמם ניתן למצוא לכך סימוכין רבים. כמה שצצו לי באופן אינטואיטיבי:

אברהם והמלאכים (בראשית י"ח) – אברהם מעדיף לקטוע שיחה עם אלוהים כדי לטפל באירח אורחים (שאינם אלא מלאכים בשליחות אלוהים, דבר שלא היה ידוע לאברהם).

ירבעם בן נבט ועדו הנביא (מלכים א', י"ג) – כאשר ירבעם בן-נבט הרים ידו כדי להכות את את עדו הנביא, אלוהים יבש את ידו, ועל זה מציין רש"י "נקם הקב"ה על כבודו של צדיק יותר מכבודו", ורוצה להראות כיצד כבודו של צדיק מישראל חשוב יותר מכבודו של האל (שכן, אלוהים לא עשה דבר באופן מיידי כדי למנוע מירבעם לעבוד להקטיר בבית-אל, פולחן שנתפס כאסור).

מדרש רבה, פרשה ל"ח (דור הפלגה), ו': "רבי אומר: "גדול השלום, שאפילו ישראל עובדים עבודת כוכבים ושלום ביניהם". אמר המקום: "כביכול איני יכול לשלוט בהן, כיון ששלום ביניהם, שנאמר" (הושע ד', י"ז): "חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם, הַנַּח-לוֹ". אבל משנחלקו מה הוא אומר (הושע, י', ב'): "חָלַק לִבָּם, עַתָּה יֶאְשָׁמוּ". הא למדת, גדול השלום ושנואה המחלוקת".

אולם, ברור שמעבר לנוהג כלפי חברינו, היהדות כוללת בתוכה גם סט של כללים של התנהגות כלפי המקום, כלפי האלוהות, ובכללים אלו אנו מוצאים אף את "דרכי ההתקשרות" עמו – והעיקרית שביניהן – התפילה. אולם, בימים עברו, הקשר של העם עִם אלוהיו בא לידי ביטוי בדרכים שונות. אמנם אנו מוצאים כי התפילה היתה קיימת עוד במקרא, אך עיקר הפולחן הדתי נסב סביב עבודת הקורבנות בבית המקדש.

ארבע תעניות קשורות לחורבן: י"ז בתמוז (צום הרביעי), בו נבקעו חומות ירושלים בימי בית המקדש השני, תשעה באב (צום החמישי), בו חרבו שני בתי המקדש (בידי נבוכדנצר הבבלי וטיטוס הרומי), צום גדליה (צום השביעי), המציין את רצח גדליה בן אחיקם, וצום עשרה בטבת (צום העשירי), המציין את תחילת המצור על ירושלים.

מבין כל המאורעות הללו, דווקא רצח גדליה בן אחיקם נתפס בעיניי כמאורע הנורא ביותר – שכן, עם רצח גדליה בין אחיקם פסקה לחלוטין הריבונות ה"ילידית" ביהודה, גם אם בצורת "שליט בובה" (והלא שליטי בובה, או לכל הפחות שליטים שהסכימו לשלוט תחת העול האמפריאלי, היו גם בימי בית ראשון). אפשר גם לחשוב שצום עשרה בטבת נחשב כמאורע הנורא ביותר, בתור "תחילת הסוף" – והצער על כך שבאותו זמן עוד אולי לא היה מאוחר מדיי לשנות את מהלך האירועים.

והנה, גם לאחר שקמה מדינת ישראל, ואף ירושלים חוברה לה יחדיו, משהו חסר. ירושלים של היום איננה ירושלים אליה יחלנו. זוהי ישות רחבה הרבה יותר, שניסו להצמיד לה כמעט כל סמל אפשרי, אך אין לה כמעט שום זיקה לירושלים "ההיא". זו, הקדומה, עירו של דוד, עדיין קבורה לה מתחת לכפר סילואן שלמרגלות העופל, והקבורה הזו אינה רק קבורה פיזית, אלא רק קבורה רעיונית, רוחנית. ירושלים של היום היא עיר מודרנית, אמנם גדושה בבתי-כנסת, אך בהיותנו במצב של הסתר פנים כפי שהזכרתי קודם, היא חשׂוכת הרוחניות האותנטית של ימי בית ראשון (וגם השני), ולא נמצא בה נסים כמו אלו המוזכרים במסכת אבות (ה', ה') שקרו בבית המקדש. היעדר רוחניות זו לא בהכרח נובע מ"צביעות" של הדתיים בימינו, אלא ממצב שונה לחלוטין של היחסים בין האדם לבין אלוהיו. בהיעדר בית מקדש, כל אופן הפולחן הופך למרוחק יותר מן החושים, ותלוי במאמציו הפנימיים של האדם בלבד.

אולי מסיבה זו, נחשב בהלכה היהודית צום תשעה באב, להוציא את יום כיפור, כיום הצום החשוב ביותר בשנה, הצום שבו הרבה פחות מקלים מאשר בשאר הצומות. הסיבה, לפחות מתוך הבנת "האינטרס הדתי", היא דיי ברורה – חורבנו של בית המקדש המיט על עם ישראל חורבן רוחני, ועורר בו משבר אמונה עצום – כזה שאילץ אותו "לחשב מסלול מחדש", כלפי היחס אל האלוהות (הפשטה והשגבה), אל הארץ (גלות כדרך חיים, אפילו בארץ הקודש עצמה), ואל הפולחן עצמו (לא רק העמדת התפילה במרכז הפולחן, אלא כל דרך החיים הבאה לידי ביטוי בהלכה שהלכה והתרחבה לה). המינוח הנהוג כיום לתיאור המצב הזה הוא "הסתר פנים" – האל אינו מדבר אלינו (גם לא דרך נביא), והמציאות שאנחנו חווים אינה מציאות של אמונה מוחשית, כפי שמתארת לנו המסורת היהודית הכתובה. המונח הזה נשאב מספר דברים, ל"א, ט"ז-י"ח, והוא מהווה נבואה לחורבן העתיד לבוא על ישראל:

"טז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם-אֲבֹתֶיךָ; וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הוּא בָא-שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ, וַעֲזָבַנִי, וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ. יז וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם-הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם, וְהָיָה לֶאֱכֹל, וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת; וְאָמַר, בַּיּוֹם הַהוּא, הֲלֹא עַל כִּי-אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי, מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. יח וְאָנֹכִי, הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא, עַל כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר עָשָׂה: כִּי פָנָה, אֶל-אֱלֹהִים אֲחֵרִים"

רבות הן העדויות לכך שהדת היהודאית לפני חורבן בית המקדש היתה פלורליסטית. אמנם הבנתנו היא שהאל היהוויסטי אכן היה האל המרכזי ביהודה (וגם בישראל, כפי שמעיד הממצא הכתוב מכונתילת עג'רוד, עליו כתבתי לפני כשנתיים ברשימה שגם היא עסקה בחורבן תשעה באב, ואף ב"בחירה" שלי בצום גדליה), אך כל תלונות הנביאים מעידות על כך שהנוהג העממי כלל גם כלל אלים מקומיים נוספים. יותר מחורבן בית המקדש עצמו, דווקא הגלות – אשר הרחיקה את העם לא רק ממקדשו של אלוהי משה, אלא מכל האלים המקומיים, היא-היא שהביאה לכיוון החדש הזה של היהדות. הממצא, וגם הטקסט, מעידים כי לא כל ממלכת יהודה הוגלתה, ולפי הבנתנו לגבי מנגנון ההגליות, אנו מסוגלים להבין כי דווקא המעמד הגבוה יותר, שככל הנראה נטה לכיוון המוניסטי יותר מן ה"עמך", הוא זה שהוגלה לבבל – ובימי שיבת ציון, הוא זה שמיצב מחדש את ההוויה המוניסטית האבסולוטית שלהבנתי נתקבעה לה בימי בית שני. ואולם, גם במצב מוניסטי זה בימי בית שני, המתקרב יותר אל ההפשטה וההשגבה של האל אותה אנו מכירים, גם ללא נבואה, הפרקסיס הדתי לא השתנה, ומלאכת הקורבנות עמדה במרכז ההוויה הדתית.

אולם, דווקא הגלות שלאחר חורבן בית שני הובילה לערעור מסויים ומצער במהות המוניסטית היהודית, כפי שבאה לידי ביטוי בנוהגים השונים של העדות השונות. פעם אמרתי בדרך הומור ש"בבית המקדש השלישי לא יהיה ארון נפרד לסידורים של אשכנזים ושל מזרחים", אולם, לאור העובדה שלא יהיה צורך בסידורים כלל, אני מוכן להסתפק בדקדוק שלא ינהגו בבית המקדש בשחיטה אשכנזית וספרדית בנפרד. פירוד זה, על כל פנים, רק מרחיק את מצב האחדות שאמור לאפיין את אותן "ימות המשיח". דווקא בשל העובדה שאנשים מסתמכים על המשיח ש"יפתור להם את הבעיות", ויגרום לאחדות המבוקשת, הם פחות טורחים לעסוק באחדות זו בעצמם, ובכך משתקעים ומתחפרים עוד יותר במצב העגום הזה, של ריחוק מאחדותו של עם ישראל (שכאמור, היא כל-כך חשובה, עד שבציטוט שהבאתי בתחילת דבריי ממדרש רבה, אומר אלוהים "כביכול איני יכול לשלוט בהן, כיון ששלום ביניהם". ואמנם הבדל נוסחים אינו עדות ל"חוסר שלום", אך בכל מקום שבו אנו מוצאים פירוד שכזה, נפתח צוהר לתקלות ומריבות.

באופן אירוני, הקרבת קורבנות על מזבח, עבור החילוני המצוי, נתפס באופן כללי כ"עבודת אלילים" – פשוט כי הורגלנו אל נוהג דתי שונה – התפילה. אולם, בכל תפילה שיהודי מתפלל, הוא מייחל ליום שבו נשוב להקריב קורבנות. חלקים מתפילת השחרית אמורים לעמוד "במקום" עבודת הקורבנות; בתפילת העמידה (והנה, למרבה הבושה, אני נאלץ "לבחור" בין ציטוט מן התפילה האשכנזית וזו של עדות המזרח, וּמכורך ההרגל אני בוחר בזו של עדות המזרח, למרות שההבדלים ביניהם נוגעים בעיקר לסדר המשפטים ולא לתוכן) אחת הברכות מבקשת את השבת השכינה בירושלים: "תִּשְׁכּוֹן בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם עִירְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, וְכִסֵּא דָוִד עַבְדְּךָ, מְהֵרָה בְתוֹכָהּ תָּכִין, וּבְנֵה אוֹתָהּ בִּנְיַן עוֹלָם בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ". החלק של העבודה מבקש להשיב את הקורבנות: "רְצֵה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, וּלִתְפִלָּתָם שְׁעֵה, וְהָשֵׁב הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶךָ, וְאִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל וּתְפִלָּתָם מְהֵרָה בְאַהֲבָה תְּקַבֵּל בְּרָצוֹן, וּתְהִי לְרָצוֹן תָּמִיד עֲבוֹדַת יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ"; ובתפילת המוסף ישנה אף התייחסות יותר ספציפית לגבי הקורבן המוסף: "יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ, שֶׁתַּעֲלֵנוּ בְשִׂמְחָה לְאַרְצֵנוּ וְתִטָּעֵנוּ בִּגְבוּלֵנוּ וְשָׁם נַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ אֶת קָרְבְּנות חובותֵינוּ תְּמִידִים כְּסִדְרָם וּמוּסָפִים כְּהִלְכָתָם. אֶת מוּסַף יום הַשַּׁבָּת הַזֶּה נַעֲשֶׂה וְנַקְרִיב לְפָנֶיךָ בְּאַהֲבָה כְּמִצְוַת רְצונָךְ. כְּמו שֶׁכָּתַבְתָּ עָלֵינוּ בְּתורָתָךְ עַל יְדֵי משֶׁה עַבְדָּךְ כָּאָמוּר: וּבְיום הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִים וּשְׁנֵי עֶשְׂרנִים סלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְנִסְכּו: עלַת שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּו עַל עלַת הַתָּמִיד וְנִסְכָּהּ".

כל הנוהג הזו שייך אל הפולחן (הקדום, וזה שעתיד לשוב על כנו בימות המשיח) של עם ישראל (ומעניין בהקשר הזה גם להזכיר את הפולחן של השומרונית, שרואה את עצמה כחלק מעם ישראל, וששמר על עבודת הקורבנות), אך הוא אינו בהכרח מה שאנחנו מגדירים כ"יהדות". וזהו אולי הפרדוקס המעניין ביהדות, חלק מאותו "תסביך גלותי" שקשה להשתחרר ממנו, שכן הגלות, כאמור, איננה בהכרח גלות פיזית, אלא גלות רוחנית – וגם אם היהודי נמצא בישראל, בארץ אבותיו, הוא "חסר" משהו – בית המקדש, ועמו – השבת הפולחן בצורת הקרבת הקורבנות. כחלק אולי מאותן טראומות שנלוו אל החורבן (חשוב לזכור שבאותה תקופה החלה להתגבש הנצרות – דת שצמחה מתוך הרעיון המשיחי היהודי), כל אותו תהליך של הגאולה, של השבת הסדר הישן על כנו, הפך למאורע שלא יכול להתרחש באמצעות מעשים "אנושיים" פשוטים, ודמות המשיח נתפסת כדמות שאינה מצייתת לתכתיבים "טבעיים" רגילים – המשיח, בדומה לבית המקדש השלישי, הוא דבר "מחוץ לחלל" (סופרא-קוסמי), חלק ממכלול אירועים, דמויות, וחפצים מחוץ ליקום הנתפס בחושים שלנו, שאמורים לנחות עלינו באירוע "יום הדין" (מלחמת גוג ומגוג), שלאחריו העולם כולו יציית לתכתיב חדש של שלום כולל (במיוחד לעם ישראל), ימים שלהם אנו קוראים "ימות המשיח", ובו, כאמור, תשוב גם עבודת הקורבנות.

הפרדוקס ביהדות מתבטא ב"מנגנון ההשמדה העצמית" אליה היא בעצמה שואפת – היום בו הגלות הרוחנית, המתבטאת בהעדרו של בית המקדש, ושל האלוהות השוכנת בה, תגיע אל קצהּ. בתפיסה הגאולתית הסופרא-קוסמית, היום בו יקום מחדש בית-המקדש, בוא יגיע המשיח – הלוחם ש"יסגור את החשבון" עם אומות העולם ויביא את הגאולה, הוא היום בו רוב-רובן של התפילות יהפכו לחסרות-תוכן, שכן התפילות מלכתחילה נועדו להחליף את עבודת הקורבנות, כפי שמתפרשים דברי הנביא הושע "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" (הושע, י"ד, ג'). הקושי ב"השמדה העצמית" הזו ולשיבה לימים עברו, אינו נעוץ רק בהתרחשויות והתמורות הפיזיות שהמשיח אמור להביא עמו, אלא, בעיקר, התמורות הרוחניות, התפיסתיות, שלנו, כעם, ושל העולם כולו – שכן מדובר בזניחת תפיסת העולם "המדעית", האמפירית, כפי שאנחנו חווים אותה היום, וחזרה אל עולם נִסי, עולם המבוסס לא רק על אמונה באל (בצורה הצהרתית ומופשטת), אלא בביטול הסתר הפנים הקיימת כיום, ובחיבור קבוע ונוכח אל הכוחות העליונים שהם היום בגדר הבלתי-נתפס. עולם בו עם ישראל יהיה שוב מספיק "שלם", כדי ששוב יראה בעינינו לגיטימי להוציא להורג חוטא אחד ההורס את השלמות הזו. אולי דווקא הפחד הזה, מפני מה שכבר הפך ל"בלתי-נתפס", לא רק בחושים אלא גם במחשבה, הוא אחד מן המשמרים את ה"קבעון הגלותי" של היהדות, והוא זה שמותיר את הפרדוקס הזה על כנו.

אמנם, לדעתי, ישנו עוד פחד הנובע מחזרה למציאות בה מתקיימת עבודת הקורבנות, ושאולי משמר את אותו קבעון גלותי דתי (יותר מאשר פיזי), והוא הפחד משובה של עבודת האלילים. שתי עבודות אלו קשורות אחת בשניה, לדעתי, מעצם טבעה האימיננטי והמוחשי של עבודת הקורבנות עצמה, ולכן עצם השבת פולחן הקורבנות היהווסטי "הנכון" על כנו "מזמין" עבודת קורבנות לאלים נוספים, ולא במקרה רק קטסטרופה בצורת הפסקת הפולחן (באשר הוא) הפסיק גם את הפולחן האלילי המקומי שהיה נהוג בארץ (ובסופו של דבר, גם בסובב הגיאוגרפי המוכר לנו). הפתרון המשיחסטי גורס שבימות המשיח כבר "לא יהיו צרות בעולם", אבל אם ננסה לרגע לדמיין בכל זאת מציאות שכזו, שבה מוקם בית המקדש, והקורבנות מועלים להם בירושלים, סביר (בעיניי) להניח שנראה גם פולחנות "מן הצד". הדבקים בחזון אחרית הימים יגידו שאם כך הדבר – הרי לא הגיע המשיח שאליו ייחלנו, ושזוהי אינה המציאות העתידנית אליה שואפת היהדות. אני טוען שהתפיסה הזו, היא היא שמשמרת את היהדות, ואת קבעון הגלות שבה – למרות שהיא שוב ושוב מייחלת ליום שבו היא תגיע לקצהּ, היא מפחדת מכל דבר שאינו כליל השלמות, שלמות שאליה איננו מסוגלים להגיע ולהבין במכלול חושים ובתפיסות שעומדים לרשותנו.

יש משהו אולי מוזר ברעיונות הפרדוקסלים הללו – היום שבו נשוב לעבודת קורבנות ונהיה "פחות יהודים", אולם, לדעתי, אין בהכרח סיבה לפחד מכך. המושג יהדות מגיע, כמובן, מממלכת יהודה, ולכן, בהתייחס הלשונית-הטכנית ה"יבשה", הדת היהודית היא הדת של צאצאי ממלכת יהודה. אולם, היהדות, כמושג, ספחה לתוכה כבר הרבה משמעויות, סמלים, ונוהגים, שהופכים את משמעותה לדת הנהוגה (בדרכים אלו ואחרות) כיום. דווקא זה מדגיש בעיניי את המהות האמיתית סביבה הזהות שלנו בנויה – גם אם יגיע מחר המשיח, ויקום בית המקדש השלישי, ומנהגי התפילה ישונו דראסטית (וחלקם, סביר להניח, יבוטל) – אולי נהיה פחות "יהודים", אבל נשאר (ואולי אף נהיה "יותר") "עם ישראל".

תל-אביב, תשעה באב, ה'תשע"ה.

(גם אם) אלוהים לא מסוגל לטעות, בני-אדם כן.

פרשת "הרב מצפת" מעלה שוב סוגיה שמדיי פעם עולה, של מנהיגים מן הציבור הדתי שנתפסים בקלקלתם (והלא כבר יש בנמצא גם רב ראשי לישראל שהורשע בפלילים), ודרך ההתמודדות של הציבור הדתי עם הפרשיות הללו. נתקלתי בטקסט יפה שכתב הרב אורי מלמד (אני מודע לעובדה שאני לאחרונה מרפרר יותר ויותר אל דיונים בפייסבוק – לא בהכרח חושב שזה רע) שעוסק בבעיתיות שבהתמודדותו של הציבור הדתי-לאומי עם הסוגיה הזו:

"…חלק מהם התמקדו בהערצת הרבנים, בסחף שמורגש בחלקים בציבור הדת"ל אל עבר מחוזות החסידות, הנהייה אחר אדמו"רים ובעלי מופתים. אחרים הדגישו שהעיסוק בקבלה כשלעצמו הוא פח יקוש, וכל תורה שלא ניתן לעמוד על טיבה ועל טיב המלמד אותה היא מסוכנת. אני מניח שיש טעם בשתי ההצעות. אז אני רוצה להציע עוד זווית. אני אקרא לה אובדן הפשט. כשאתה גדל בבית מדרש שלימוד התנ"ך שלו נזהר זהירות עצמה מלקרוא את הכתוב בגובה העיניים, ועל כל ביקורת אפשרית על גדולי האומה מיד אומר שאין לנו קצה הבנה בגדלות שלהם ומובן מאליו שהדברים אינם כפשוטם ואם ראשונים כמלאכים וכן הלאה והתלמידים מתרגלים להניח שני דברים, ששניהם חמורים מאד. האחד, גדולים לא נופלים. ואם כתוב שחור על גבי עיתון שהם נפלו אז הם בכל זאת לא נפלו ואם הם אומרים חטאתי אז הם בכל זאת לא חטאו. השני, אם אתה רוצה להיות אדם מאמין אתה צריך להניח שאתה לא מבין את הטקסט שלפניך ושהקריאה הפשטית שלך לא שווה כלום כי התורה היא קודש והשכל שלך לא. כשזו התשתית של הלימוד שלך, של יראת השמים שלך, המערכת החיסונית שלך חלשה ופגיעה."

במחשבה כמעט אינטואיטיבית, אני מאמין שביסודה של כמעט כל דת שאני מסוגל לחשוב עליה לא עומד רעיון כזה מורכב – אלא סט של מספר רעיונות שקיבלו מעמד של קדושה, שאי-אפשר לערערם. קל וחומר כשאנחנו מדבר על דת מונותאיסטית, כדוגמת היהדות. סבורני שגם בה מספר הדברים המקודשים בשורש מהותם אינו כזה רחב, ביסודו: האל, התורה, דברי הנבואה (שכן הם נאמרים בשם האל), מקומות וכלים מסויימים הקשורים לפולחן (שוב, מתוך נגיעה "ישירה" עם האל עצמו). בטוח שיקומו אתאיסטים רבים שלא יסכימו עם דעתי, אבל מבחינה הפשטה פילוסופית, גם בעיני החילוני הגמור, אינני סבור שהבעיה עם הדת מתחילה בשאלת קיומו של האל, או במידת ה-infallibility (חוסר היכול לטעות) שלו – מכיוון שמרמת השׂגבה מסויימת, איננו מסוגלים באמת להבין, לתפושׂ, או להתערב עם מעורבותו של האל בחיי היום-יום שלנו, ולכן, במובן מסויים, מבחינה מעשית עלינו לנהוג כאילו אינו קיים. למרות שאינני מעריך דעות רבות של ישעיהו ליבוביץ', הרי שבימינו הוא זה שניסח זאת בצורה הקולעת ביותר – מעבר לקיומו של אל, ושל כתבי קודש שנמסרים בשמו, על הציויים שלהם לגבי חיי היום-יום שלנו, כל נסיון "לתרץ", להסביר, לתת צידוק פוזיטיביסטי למהות התורה – הרי הוא כפירה בעיקר, מעצם הורדת האלוהות הנשגבת והבלתי-נתפשׂת לכדי מונחים אנושיים.

הבעיה, לדעתי, נוגעת יותר למידה שבה מתרחב המעגל הזה, של ישויות בעלות מידת קדושה כה גבוהה שאין אפשרות לעסוק בהן ושאינן טועות לעולם. ב"ישויות" אינני מתייחס רק אל אנשים, אלא גם אל חפצים, ואפילו אמירות מסויימות. בהיבט האנושי, מעבר לדמויות שאינן בעלות יכולת נבואית (שכן יכולת נבואית מגלמת בתוכה דיבור בשם האל, "אבי-אבות הקדושה"), חכמים מתקופות כאלו ואחרות הופכים לקדושים שאין לערער על דבריהם. אבל גם נוסח התלמוד (ואני מתייחס באופן ספציפי אל העריכה והעימוד עצמו) "התקדש" לפי דפוס מסויים (וילנא), ו"פרק שירה" (כן, הוא מכיל ציטוטים מן המקרא, בעיקר מתהילים, אבל אני מדבר עליו כיצירה שלמה) הפך למקודש בעליל עבור חלקים מסויימים באוכלוסיה, עד שנערך דיון לגבי השאלה האם ציפורים, רמשים, ואפילו המִדְבר עצמו, אכן פוצים את פיהם ואומרים מה שמצטט החלק הרלוונטי לגביהם בפרק השירה.

בעיניי, זהו מעגל המזין את עצמו של נוהג אובבסיסי-קומפולסיבי, וככל שמתווספים עוד "אבות קדושה", כך החוויה הדתית הופכת לקיצונית ומעיקה, לא רק כלפי הפרט עצמו, אלא כלפי הסביבה. כן, אפשר להיות גדול בתורה, אפשר להיות גאון הדור, ועדיין לא להיות נקי וחף מכל טעות ופשע. גם אם נניח כי האלוהות עצמה היא מושלמת (ולכן, לצורך העניין, גם דברי נבואה נאמרים כ"שלמות"), מסוכן להניח כי כל פוסק וכל חכם, מכל תקופה, ניחן בחוסר היכולת לטעות. זה לא אומר שכל אדם מאמין צריך לזנוח את ההלכה ולזרוק את שיטת הלימוד לפח, אבל זה בסדר גם להניח שבסופו של דבר, הרעיון שמאחורי היהדות, הייחוד, הוא רעיון פשוט ופשטני – כל "תסבוכת" של קדושה שמוסיפים עליו רק מוריד את היהדות ברמה, והרחבת מעגל ה"קדושה האולטימטיבית" חוטא לרעיון הזה.

עם כל הנדושות הטאוטולוגית שבדבר, בני-אדם הם בסופו של דבר בני-אדם, גם אם הם עוסקים בתורה, באגדה, במצוות ובהלכה יומם ולילה. הם יכולים להבין המון, אבל לא הכל. הם יכולים להיות צדיקים גדולים, אבל גם הם לא מושלמים. אין מושלם זולת האל – זוהי המהות הבסיסית של הדת המוניסטית האבסולוטית שאנחנו קוראים לה "יהדות".

תל-אביב, כ' בתמוז, ה'תשע"ה.

גז, דיור, וירון זליכה

כבר כמה זמן שאני חוזר שוב על האמירה "היד הנעלמה" והפרצופים הגלויים של הכלכלה הקפיטליסטית, ושלמעשה המשק תמיד מנווט על-ידי בעלי השפעה כאלו ואחרים. אני ממליץ לכולם לקרוא את הפוסט שהעלה אורי תובל | עמוד הפייסבוק, בו הוא מביא את עיקרי הנאום של ירון זליכה אתמול בהפגנה (אצטט חלק מן הדברים פה): אורי תובל | עיקרי הנאום של ירון זליכה בהפגנה | 4.7.2015 | פייסבוק.

//

עיקרי הנאום של ירון זליכה בהפגנה. הקלדתי. בטח מלא טעויות כתיב . דברים מעניינים.נפרק את המתווה.החטא הקדמון: משרד התשת…

Posted by Uri Tuval on Saturday, July 4, 2015

 מעורבות ממשלתית אמנם נתפסת כ"מעורבות גסה במשק", אבל היא לא שונה במהותה ממעורבות של על שחקן פרטי במשק שצבר מספיק כוח כדי לווסת את השוק לטובתו, בהבדל היחיד – ששחקן פרטי, כאשר הוא פועל נכון, יעשה במוצהר (ובצידוק מוסרי על-פי תפיסת הרוב) לביתו, בעוד שממשלה אמורה לפעול (כאשר היא פועלת נכון) למען טובת ציבור רחב יותר. אני אצטט דווקא את הדברים האחרונים שמובאים בפוסט המקושר דלעיל:

"אנחנו במדינה עם הדיור הכי יקר במערב. הרכב הכי יקר בגלל 52 הגבלים בשוק הזה (זליכה היה יו"ר ועדה שבדקה את התחרותיות בשוק הרכב). וגם המזון הכי יקר במערב. עכשיו הממשלה הופכת אותנו למדינה עם רווחי הגז הכי מטורפים בעולם שלא רק בכהונה הזאת לא ניחלץ מכך אלא גם בבאה."

אני לא אוהב אמירות בומבסטיות כמו "הכי", אבל גם בלי להשוות אותנו למדינות אחרות בעולם, קחו למשל את סוגיית הכפלת מחירי הדיור תוך עשור – עליה לא נורמלית ובלתי-נסלחת ללא תלות למקום, או לזמן. כל עוד היה דיור ציבורי, וחברה שלמעשה היוותה "זרוע ממשלתית" בנתה שכונות שלמות, לא היה משבר דיור, כי לממשלה אין אינטרס מיקסום רווחים. כל עוד ההחלטה איפה, מתי, איך וכמה לבנות היא החלטה של קבלן פרטי, המחירים ימשיכו להאמיר, כי לקבלן פרטי יש את האינטרס (הדיי ברור ומתקבל על הדעת) להרוויח כמה שיותר.

זוהי הבעיה של גז בידיים פרטיות. המאגר עצום, ההיצע אמור להיות שופע – אבל מספיק יד פרטית על השיבר שתחליט כמה גז יוצא מאותה אסדה, והרי "היד הנעלמה" שמפחיתה את ההיצע ומעלה את המחיר. אז תגידו שיש פיקוח על המחיר – אבל במתווה הנוכחי, הפיקוח על המחיר מוגבל בזמן. זמן שתשובה, נובל אנרג'י, וכל מי שירכוש את המאגרים הקטנים – ינצלו לטובתם. לא מאמינים לי? בואו נשמע מה אמר זליכה:

"שר אוצר יכול למנות ועדה שתקבע מה העלות בתוספת רווח הוגן, אני לא נגד רווח, ולהוריד לאותו מחיר מפוקח. הממשלה מתנגדת. הטייקונים אומרים אם המחיר יירד מ-6 דולר נפסיד. אז מה אתם חוששים? כל ועדה בלתי תלויה (שתבדוק את הרווח) תחליט כך.

מסבנים אותנו. אומרים שתהיה תחרות. איך תהיה תחרות כשמונופול הגז כבר מוכר למונופול חברת החשמל ב-6 דולר?

אומרים שימכרו את המאגרים הקטנים. אבל הם מגלמים כבר מחיר של 6 (דולר ליחידת אנרגיה). אז איך הרוכש ירוויח? ימכור ב-7.

ועוד מסבנים: משווים מחירים לעולם. ההשוואה הנכונה היא לארצות שמצאו גז ליד חופיהן ולא משלמות על הובלה. ונצואלה – דולר (ליחידת אנרגיה). קטאר 1.8 דולר. מצרים 2.5 דולר. קנדה 3 דולר. ארה"ב – שם החברות רכשו שדות, לא קיבלו רישיון בזול, והם צריכים גם להוביל את הגז – 4 דולר. תשובה בעצמו ממאגר קטן (תטיס) מכר לנו ב-2.70 לפני שנתיים. המצרים שיש שם תמלוגים יותר גבוהים ולא חשודים באהבה מיוחדת לישראל, מכרו לנו ב-2.9.

אומרים שהגז יישאר בים. הם שוכחים שהוא כבר זורם במחיר שוד כי בתמר יש גז לשנים.

הם שוכחים שיש חוק במדינה שאם אתה לא מפתח מאגר שקיבלת ב-970 אלף דולר בזמן נתון אתה צריך להחזיר את המאגר לעם ישראל.
והשלישי הם שוכחים להגיד שהגז מיועד רובו ככולו לייצוא.

יאיר לפיד איפשר לחברת חשמל לחתום עם תשובה במחיר של 5.8 דולר שעולה ל-7 ו-8 ואישר יצוא במגבלה לא אפקטיבית שהיא אסון. אין תרופה למחלה ההולנדית ופשוט נייצא את הגז. גם שודדים אותנו וגם מחלה הולנדית? אני כבר מעדיף שהגז יישאר בים.

מנסים גם לפתות אותנו: ישראל תקבל מאות מיליארדי שקלים. שוכחים שעל כל 200 מיליארד שהעם ישלם בכיס אחד (מתכוון: על עלות הגז הגבוהה, יוקר המחיה וכו'), יחזור (רק) 100 בכיס השני (במסים). אני מעדיף לא לשלם את ה200 ולא לקבל את ה100.

במחאה דרשנו מימון מעונות מגיל 3. אז ביבי העלה מעמ ל-18%. גבה עוד 4 מיליארד שקל דרך המע"מ, אבל החזיר 4. פה ייקחו 400 מיליארד ויחזירו 200."

אני רוצה לומר שהממשלה חייבת להיות מעורבת יותר, אבל דיי מטריד לחשוב שזו תהיה ממשלה מפוקפקת כמו הממשלה המכהנת עכשיו. ואמנם נכון שהציבור בבבחירות האחרונות הצביע ברובו לימין, אבל מדהים לראות כמה אין תקווה וציפיה לאנשים מהגינות מנבחריהם ומשירותים ציבוריים הגונים (אני סבור שחלק עצום של מצביעי הימין עשו זאת משיקולים בטחוניים ולא חברתיים. מדהים להיווכח משיחות עם מצביעי ימין כמה מהם למעשה סוציאליסטים ברוחם). ככה זה כשהליכוד וגרורותיו בשלטון כמעט במשך שני עשורים רצופים (להוציא תקופת שלטונו של אהוד ברק, מהנציגים הגרועים, לטעמתי, ליצוג הקו הכלכלי של מפלגת העבודה לדורותיה בפרט, או השמאל בכלל) – כל אמון וציפיה שהיתה אמורה להיות משירותים ציבוריים התפוגגו על-ידי מקבלי החלטות שהאינטרס הצר והמצומצם שלהם עצמם עמד לנגד עינם.

זליכה לא סתם אמר דברים בעלמא. ההתנהלות של המדינה בנושאי הגז (כמו בנושאים רבים אחרים, ביניהם גם הדיור) קרובה (אם לא חצתה את הקווים) להגדרה של רשלנות פושעת. יותר מטרידה מכך היא העובדה שאלו אותם אנשים שעדיין מקבלים את ההחלטות, לכאורה בשביל כולנו, בפועל – בעיקר בשביל עצמם. או כמו שדווקא מתחיל הציטוט בפוסט:

"החטא הקדמון: משרד התשתיות קיבל סקרים של BP ואחרים מהם נודע שיש סיכוי של למעלה מ30% למצוא גז. אתם יודעים מה זה 30% במשק הגז? אתה חופר שלוש פעמים ומצאת. זה כמו 80% בלוטו 90% בטוטו 99% בפיס.

הממשלה ושר התשתיות והממשלה לקחו את הידע הזה ובמקום לחשוף אותו ולהוציא רישיונות למכרז שוויוני, חילקה אותם במחשכים לגורם אחד בלי שאף אחד ידע. אני קורא למשטרה וליועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה פלילית. איך יש אוצר בסיכוי של 30% – הסתברות שאין טובה ממנה במאה ה21 – והוא מחולק במחשכים תמורת 970 אלף שקל בלבד.

שנית. שולחים מבט קל בחברות של תשובה ורואים מצעד ארוך של פקידים שבדלת מסתובבת קיבלו החלטות בצד אחד ועברו הלאה.
אחד הפקידים, ד"ר אודי ניסן, היה ראש אגף תקציבים שלקח חלק מכריע בוועדת ששינסקי 1 (תמלוגי הגז). המלצות הביניים של הוועדה ביקשו שיעורי מס גבוהים בין השאר כי לקחו בחשבון שהאוצרות חולקו חינם.

אחרי דו"ח הביניים הופעלו לחצים, והוועדה ריככה את ההמלצות. שבוע אחרי זה הודיע ניסן שהוא מתפטר ולמיטב ידיעתי הוא לא עדכן את הוועדה מראש שהוא עוזב. לא ראוי שפקיד ייקח חלק בהחלטות היסטוריות ולא מודיע שייפרד זמן קצר אחרי כן. הוא חיכה צינון של שנה ואחרי כן – אתם יודעים איפה הוא? אצל תשובה. (אודי ניסן מונה בסוף 2012 ליו"ר דלק)."

בין ירושלים לתל-אביב, י"ח בתמוז, ה'תשע"ה.