משרבו הרוצחנין

אני מתנצל מראש שהדברים שלי לא עוסקים בנושא האקטואלי המחריד של היום – השלכת בקבוק התבערה בכפר דומא, שהוא מעשה חולני, דוחה וברברי. אני בכל זאת רוצה לומר עוד דבר אחד בקשר למה שקרה אתמול במצעד הגאווה, דווקא מן ההיבט היהודתי ההלכתי, שאינני הסמכות העליונה (או בכלל, כל סוג של סמכות) לגביו, אך בכל זאת מי שמכיר אותי קצת יודע שבשנה ומשהו האחרונות היתה לי ההזדמנות להחשף קצת גם אל הפילוסופיה שמאחוריו, והיא כן מניבה תובנות כאלו ואחרות, אם לא בנוגע לחיים שלי עם עצמי, אז לפחות בהבנת המחשבה היהודית הדתית.

ביום ראשון פרסמתי פוסט שנוגע לתשעה באב (מזמין את כולם לקרוא אותו, אפילו שהמועד עבר, אולי גם בו תמצאו תובנות מעניינות). העיסוק העיקרי בפוסט הזה סבב סביב החורבן, ובמצב הגלות הרוחנית שבו מצויה היהדות היום (יהדות, כדת שלא עוסקת בהקרבת קורבנות כמו בימים שבית המקדש היה קיים, אלא בתפילה). אולם, באופן אולי שהיום נראה קצת אירוני, הפוסט עצמו מתחיל דווקא בעיסוק בשאלת עונש המוות ביהדות. כבר בתחילת דברי הבאתי ציטוט המסביר לא רק מה הייתה מהות עונש המוות בעת ההיא – אלא גם, ואולי בעיקר – למה עונש המוות לא מונהג כיום, עם הפסקת עיסוקה של הסנהדרין (ובמצב כיום – גם עצם אי קיומה) בדיני נפשות. אני האחרון שיבוא להגיד מה מוסרי ומה לא, ואין לי אישית שום דבר נגד משכבים מסוגים כאלו ואחרים, ובטח ובטח שלא אתערב בחייהם של אחרים. אבל שוב, מתוך נסיון להבין איך היהדות "שופטת" את העניין הזה, כדאי להבין שבאופן כללי, הסנהדרין הם אלו שהיו אחראים על דיני נפשות (הוצאה להורג), ולא אנשים פרטיים. גם מעשהו של פנחס בן אלעזר (נכדו של אהרון), שרצח את זמרי בן סלוא, לא נכלל בקטגוריה מכיוון שאף הוא נעשה בעת קדומה, בה גם היהדות עצמה מחשיבה את רמת הרוחניות לגבוהה הרבה יותר, וכוח הנבואה ניתן אף לאנשים "פשוטים" (בניגוד למצב היום, בו אין נבואה אף לא ליחידי סגולה).

בציטוט שהבאתי בתחילת הפוסט, ישנו ציטוט לכאורה, שלא הצלחתי למצוא לו סימוכין ("משרבו הרוצחין גלו הסנהדרין"), אלא בדרך עקיפה: חלק אחד של הציטוט מופיע בתלמוד הבבלי (סוטה, דף מ"ז, א') מדובר בדיוק על "ירידת הקדושה" של העם, וביטול העונשים הללו:

"משרבו הרוצחנין בטלה עגלה ערופה משבא אליעזר בן דינאי ותחינה בן פרישה היה נקרא חזרו לקרותו בן הרצחן משרבו המנאפים פסקו המים המרים…"

החלק השני של הציטוט מופיע במסכת כתובות, דף ל', א'-ב':

"וכן תני רבי חייא מיום שחרב בית המקדש אף על פי שבטלו סנהדרין ארבע מיתות לא בטלו לא בטלו הא בטלו להו אלא דין ארבע מיתות לא בטלו: מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו ומי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו ומי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות או ליסטים באין עליו ומי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי אלא איפוך אריא וגנבי בידי שמים צינים ופחים בידי אדם…"

עונש המוות ביהדות (ארבע מיתות בית דין) שייך לתפיסת עולם אחרת, וגם היהדות הבינה זו. ארבעים שנה לפני חורבן בית המקדש, הסנהדרין הפסיק לדון בדיני נפשות, פשוט כי הוא הבין שיותר מדיי אנשים כבר חייבים מיתה, ועונש המוות לא "יתקן" שום דבר בקדושתו של העם, אלא יוביל לעוד הרג מיותר. אפילו מי שרוצה לחשוב שהעונש מגיע מן השמיים, יכול לראות שעל-פי אותה גמרא, על ה"דין" עליו חייבים על משכב זכר (סקילה), העונש מגיע "משמיים".

להבנתי, אין שום הצדקה הלכתית הנוגעת לימינו אנו בנוגע למעשה המחריד שנעשה אתמול. גם ההצדקות המבוססות על התורה, ועל חוקיה, נוגעות לתקופה אחרת, ל state of mind שונה, שהיהדות כבר לא מצויה בו. אפשר לייחל ליום שבו היא תשוב אליו, ויש הרבה שעושים זאת, אבל כל עוד הלכה למעשה אין בית מקדש, ואין סנהדרין, ומלכתחילה חלק כה גדול בעם חוטא (באינספור חטאים, מהאתאיסט הגמור ועד הרבנים הגדולים העומדים בראש ישיבות), יהודי בודד לא יכול לקחת את החוק (האלוהי, או הארצי) לידיו, ולנסות ליטול את חייו של האחר. המשיח לא יבוא באמצעות רצח של בן אותו עם, ואסיים, שוב, בציטוט מהפוסט מיום ראשון:

"היהדות, כדת, אוצרת בתוכה כמה רעיונות מרכזיים, וכל אדם (או אולי "ענף מחשבתי") שם דגש (ולעתים אף מייחד) רעיון מסוים – ייחוד האל, התפילה, התורה,המיסטיקה הקבלית. בעיניי אחת המהויות המרכזיות, אם לא המרכזית מכולן, ביהדות היא האלמנט הלאומי הטבוע בה – אהבת ישראל, שאודותיה נכתב רבות. בלעדי אהבת ישראל, נדמה שאין לתורה "שליח" שימסור את הבשורה לכל העולם. ביהדות, כפי שאני מבין אותה, רבה חשיבות "בין אדם לחברו" מ"בין אדם למקום", ואף במקורות עצמם ניתן למצוא לכך סימוכין רבים. כמה שצצו לי באופן אינטואיטיבי:

  • אברהם והמלאכים (בראשית י"ח) – אברהם מעדיף לקטוע שיחה עם אלוהים כדי לטפל באירח אורחים (שאינם אלא מלאכים בשליחות אלוהים, דבר שלא היה ידוע לאברהם).
  • ירבעם בן נבט ועדו הנביא (מלכים א', י"ג) – כאשר ירבעם בן-נבט הרים ידו כדי להכות את את עדו הנביא, אלוהים יבש את ידו, ועל זה מציין רש"י "נקם הקב"ה על כבודו של צדיק יותר מכבודו", ורוצה להראות כיצד כבודו של צדיק מישראל חשוב יותר מכבודו של האל (שכן, אלוהים לא עשה דבר באופן מיידי כדי למנוע מירבעם לעבוד להקטיר בבית-אל, פולחן שנתפס כאסור).
  • מדרש רבה, פרשה ל"ח (דור הפלגה), ו': "רבי אומר: "גדול השלום, שאפילו ישראל עובדים עבודת כוכבים ושלום ביניהם". אמר המקום: "כביכול איני יכול לשלוט בהן, כיון ששלום ביניהם, שנאמר" (הושע ד', י"ז): "חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם, הַנַּח-לוֹ". אבל משנחלקו מה הוא אומר (הושע, י', ב'): "חָלַק לִבָּם, עַתָּה יֶאְשָׁמוּ". הא למדת, גדול השלום ושנואה המחלוקת"."

גוט שאבוס.

ירושלים, ט"ו באב, ערב שבת נחמו, ה'תשע"ה.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: