השוק ה(לא באמת)חופשי והדרכים לתיקונו

1996: נתניהו פותר את משבר מחירי הדיור

לפני עשרים שנה (וקצת) התקיים עימות טלוויזיוני בין המועמדים לראשות הממשלה, שמעון פרס ז"ל ובנימין נתניהו. חלק מן העימות העוסק בהתייחסות של נתניהו למחירי הדיור צפים שוב ושוב ברשתות החברתיות, כבדיחה על המצב בשוק הדיור כיום.

נתניהו בעימות הזה הלין על כל מה שרע לדעתו בכלכלה בארץ באותה התקופה (מחירי דיור גבוהים, הצורך בהפרטה, הפערים החברתיים):

"מחירי הדירות האמירו. כל הזמן גואים. אנשים לא יכולים לקנות דירות… ואתה יכול לספר לנו על המצב הנפלא של הכלכלה, אבל כל מי שמצוי את הכלכלה הישראלית יודע שיש לנו אוברדראפט לאומי שהולך ומתנפח. תהיה בעיה לממשלה שלנו לטפל בזה, אבל נטפל בזה. איך נטפל בזה? על ידי כך שקודם כל נעשה פה באמת כלכלה חופשית, עדיין אין. אנחנו נפריט את החברות. אנחנו נשחרר את אדמות המדינה כדי להוריד את מחירי הדיור. אנחנו נקצץ בביורוקרטיה. אנחנו בפירוש, בפירוש כן נצמצם את פערי העוני הנוראים, אנחנו גם נצמצם את המיסים. הנטל במיסים הוא כבד, אחד הכבדים בעולם באידיליה הזו שמר פרס מתאר".

אלא שלפני שנתיים, עת נתקלתי בקטע הוידאו הזה והגבתי על-כך לראשונה, וגם היום, לדעתי, המצב לא פחות גרוע, ולמעשה אף יותר כי המדינה נפטרה מאחזקותיה בהמון חברות ממשלתיות, כך שבסופו של דבר נתקענו באותו מצב, ונשארנו עם פחות.

השקר החבוי במונח "שוק חופשי"

נתניהו מדבר על "שוק חופשי" כאילו הוא פתרון הקסם לבעיות הכלכליות, אבל "שוק חופשי" הוא בלוף, זהו מושג תיאורטי שקיים רק ב"תנאי מעבדה" – וכמו שבטבע לא נראה את כל המים קופאים בדיוק כשמגיעים לאפס מעלות צלזיוס (כי רמת המליחות והמינרלים השונים במים משפיעים על טמפרטורת הקפאון שלהם), כך גם אין שוק שמתנהל בהתאם לתנאי "השוק החופשי" (אגב תנאי משמעותי הוא שקיפות מלאה ויכולת מלאה של הצרכנים לבחור בין מוצרים שונים, ואפשרות בלתי-מוגבלת של מתחרים חדשים להכנס לשוק – מה שלא אפשרי במשק קטן כמו ישראל ובתחומים בהם עלות הכניסה מקשה על שחקנים קטנים להכנס).

מעבר לכך, העשורים האחרונים מראים לנו שככל שאנחנו מתקדמים ל"שוק חופשי", הוא לא באמת חופשי – אין משק שמתנהל בעצמו – מישהו תמיד מכווין אותו, בין אם זו המדינה (בכלכלות יותר סוציאליסטיות) ובין אם אלו "בעלי המאה", אנשים שההון שלהם והאחזקות שלהם במשק מאפשרות להם לעוות את תנאי השוק והתחרות (בין אם באמצעות קשרי הון-שלטון ובין אם באמצעות שליטה רוחבית ו/או אנכית במשק שמאפשרת להם לתעל את השוק לטובתם). בכל מקרה זהו אינו שוק נאיבי, ואינו שוק שעובד ברמה התיאורטית של "שוק חופשי" כמו שלומדים בשנה א' בלימודי כלכלה – זהו שוק שנשלט על-ידי אינטרסים שפוגעים ברווחת הצרכנים והעובדים.

וזהו בעצם השקר הגדול של "שוק חופשי". החברות הממשלתיות המופרטות עוברות לידיים פרטיות, שם, בניגוד למצב בבעלות הממשלתית, אינטרס הרווח משחק תפקיד מרכזי, ולצורך מימוש האינטרס הזה הבעלים הפרטיים מתייעלים (בצורת פיטורי עובדים וצמצום עלויות ייצור), ומתנהלים עם כספי החברה על-פי האינטרסים האנוכיים שלהם (מותר להם, זו חברה שלהם הרי). אבל מה זה נותן לציבור? האידיאולוגיה של השוק החופשי מדברת על מחירים זולים יותר, וגם טובים יותר, אך בואו לא נבלבל – זהו לא תוצר של "השוק החופשי" כמו שזהו תוצר של שוק תחרותי – ושוק תחרותי לאו דווקא חייב לפעול במסגרת "חופשית" אמיתית.

לא צריך שוק חופשי, צריך משק תחרותי

נשמע מוזר, אבל עדיין לדעתי אפשרי. כיצד? במידה והמדינה מתערבת במשק תחרותי, לא מתוך כוונת מקסום רווחים, ולא מתוך כוונת מיטוט המגזר הפרטי, אלא מתוך כוונת מקסום רווחה (שיפור תנאי העסקת עובדים והפחתת מחירים) היא יכולה להכווין גם את המתחרים מן המגזר הפרטי אל התנאים שלה. אני קורא למנגנון הזה "מעורבות ממשלתית מתקנת".

יש אשר יאמרו שהציבור ישלם על זה בצורה של שירותים גרועים ורמת מוצרים נחותה, אבל זוהי בדיוק הסיבה שאני מדבר על מעורבות ממשלתית מתקנת במשק תחרותי (בניגוד למשק קומוניסטי בו הממשלה היא שחקן יחיד) – במשק מסוג זה, שבו כן קיימת תחרות, האיכות והמחיר כן משחקים תפקיד. לחברות הממשלתיות, בניגוד לחברות הפרטיות, אין בהכרח אינטרס של מקסימום רווח, אלא אינטרס של מקסימום רווחה עבור העובד והצרכן – היא יכולה להציע תנאי העסקה משופרים, ולהציע מחירים זולים יותר – המשק, מהיותו תחרותי (גם אם לא בצורה מושלמת, כפי שלא מתאפשר במשק קטן כמו בארץ), יוכל להתכוונן בהתאם.

למה בעצם אנשים לוקחים את הצד של המעסיקים ושונאים עובדי מדינה איגודי עובדים?

עם השנים (ולדעתי דיי באשמת טפטוף מתמיד של אידיאולוגיה ליברלית-קפיטליסטית) הציבור התחיל לשנוא את המושג הזה "עובדי מדינה", ולהצדיק את ההתייעלויות. אבל למה בעצם לנו, לרוב המכריע של הציבור, להזדהות כל-כך עם הטייקונים שמחזיקים בחברות הפרטיות? כל-כך אכפת לנו מהרווחה שלהם, עד-כדי כך שאנחנו נצדיק את אבדן העבודה ואת הפחתת המשכורת שלנו? זוהי בדיוק שיטת "הפרד ומשול" שפועלת לרעת הציבור. נכון, התייעלות מפחיתה הוצאות מיותרות, ובמיוחד במשרדים וחברות שפועלות לפי מודל סוציאליסטי ישן-נושן, אבל הרווחים של ההתייעלות הזו לא בהכרח מגיעים אל הכיס שלנו כפי שהן מגיעות אל הכיס של בעלי החברות הגדולות. אילו לכולנו היו את התנאים של אותם עובדים במגזר הציבורי, לרובנו לא היו דאגות לגבי בטחון תעסוקתי ובאמצעות התאגדות חזקה גם משק היה מתכופף לטובת הצרכן בצורה קלה הרבה יותר (ע"ע חברי חֶבֶר). לכן תיעוב צורת ההעסקה הזו רק פועל לרבת הציבור הרחב. במקום לשאוף לחיות ולעבוד בחברות שפועלות מתוך אינטרס של הבעלים שלהן, עדיף לפעול לקידום מצב בו המועסקים והצרכנים פועלים לטובת עצמם.

בנוסף, הרבה אנשים כבר אינם אכפתיים למושג הזה, אבל הפרטה אינה רק מכירה של אחזקה של חברה ממשלתית, היא גם מכירה של ערכים ושל סמלים של המדינה, ובמקרה שלנו – של הציונות עצמה. מדינה שמפריטה את החברות שברשותה, מפריטה גם את ה"ערך המוסף" הציוני שלהם – ורואים את זה במיוחד כאשר החברות הללו נמכרות לחברות זרות מחוץ-לארץ. הערך המוסף הציוני הזה, מעבר לסמליות שלו, הוא חשוב גם (ואולי בעיקר) בשל המחויבות כלפי המדינה ואזרחיה – בעתות שלום כבעתות משבר. אינטרס כלכלי כזה קשה למדוד בכסף (בכלל, ערכים הוא מושג מאוד אמורפי במונחים כספיים), אך יש לו חשיבות עצומה, ואף אסטרטגית, ליציבותו של המשק בארץ (ובעבור כל מדינה ומוסדותיה שלה).

נקודה אחת שתמיד עולה בכל הנוגע לחברות בבעלות ממשלתית (כמו גם משרדי הממשלה עצמם) היא רמת השחיתות ואי-היעילות הגובלת בפלילים (ולעתים רבות אף חוצה בגסות את הקו הזה) של החברות הללו. וזוהי נקודה מוצדקת במקרים רבים (ואמנם קשורה, אך אינה זהה לחלוטין לנקודת ההתייעלות לטובת המעסיקים שהזכרתי קודם). אולם, דווקא בנקודה הזו חשוב לזכור שהזמן במקרה הזה משחק לטובתנו, והיום אנחנו מצויים בנקודה טכנולוגית מספיק מתקדמת בכדי שנושא השקיפות וההתנהלות הכספית הנאותה תהיה נתונה לביקורת פנימית וציבורית מספקת. זהו סטנדרט שחייבים להציב, אך דווקא בנושא הזה לחברות בבעלות ממשלתית יש יתרון על-פני חברות בבעלות פרטית, שם פעמים רבות בעלי האחזקות רוצים לצמצם כמה שיותר את החשיפה הזו, בהתאם לאינטרסים שלהם. חשוב לזכור, כי את הפקיד שמועל בכספי החברה (או הציבור) הרבה יותר קל לתפוס ולפעול נגדו (ובמגזר הפרטי הפיקוח הזה פועל מצוין), מאשר בחברות בבעלות פרטית, שם הבעלים של החברה, מתוקף היותו בעלים, יכול לתעל את החברה לכיוונים העולים על רוחו ולגזור את הרווח על חשבוננו, בצורה כשרה וחוקית (לעתים פחות, לעתים יותר).

אמא אבא מצאתי דרך לפתור את בעית מחירי הדיור!!!

ספציפית בנושא הדיור, הפתרון הוא פשוט להחריד, ומרגיז כל-כך שאינו מיושם, במיוחד לאור העובדה שהוא מצוי מול העיניים שלנו. כל מי שחי בעיר, ונוסע בעיר, ועובר דרך שכונות שנבנו בשנות השישים, השבעים והשמונים רואה את הפתרון לנגד עיניו – בניה מאסיבית בחסות ממשלתית.

כאשר הבניה נעשית במסגרת פרטית, היא נעשית מתוך שיקולים פרטיים של כל הגורמים הקשורים בבניה – הקבלים שמקבלים שטחים עצומים לבניה בונים בקצב שלהם, בכדי לא להוריד את מחירי הדירות. הם נעזרים בקבלני המשנה המספקים לבניין סטנדרט של דירות יוקרה ולא רק מייקרים את מחירי הדירות אלא גם "על הדרך" מעלים את שולי הרווח שלהם. ובסופו של דבר, אחר שהם גוזרים עלינו קופון מכל התהליך הזה, הם גם מקבלים בונוסים מן המדינה על-כך שניאותו לבנות דירות ל"בקשת המדינה".

מסיבה זו, הפתרון הפשוט הוא לא הפרטת קרקעות, לא ביטול מע"מ והפחת מסי רכישה, לא בונוסים לקבלנים – אלא בניה מאסיבית של שכונות במסגרת ממשלתית (גם אם בסופו של דבר מבוצעת על-ידי קבלן פרטי) העוקפת את כל המנגנונים המייקרים את הדירה – היא מוּנעת מתוך אינטרס ציבורי ומתוך שיקולי מחיר ציבוריים. הפתרון הזה יושם בעבר, הוא היה נכון אז, והוא נכון גם היום.

אגב, כמו במסגרת הכלכלית שציינתי קודם, של מעורבות ממשלתית מתקנת, גם כאן אין אפילו צורך ש 100% מהדירות החדשות יבנו במסגרת ממשלתית. אין גם סיבה לחשוב שצריך לבנות אך ורק דירות "סטנדרטיות" – אך החלופה חייבת להיות קיימת. מי שירצה דירות סטנדרטיות זולות – האופציה תהיה קיימת לו. מי שירצה לקנות דירות בסטנדרט יוקרתי (אגב מעצם התחרות סביר להניח שגם מחירן של דירות אלה יוזל) – גם הוא יוכל. המשק ימצא במצב של תחרות בריאה בין המגזר הפרטי למגזר הממשלתי.

הבעיה הגדולה של השמאל (נכון ללפני שנתיים, נכון גם להיום)

את הדברים האלה כתבתי לפני שנתיים, עוד לפני הבחירות של 2015, אבל בעיניי הן עדיין תקפים:

הבעיה של השמאל היום לדעתי אינו המצע הכלכלי החיוור שלו – הוא בטח ובטח שעדיף אל מול מה שנתניהו מנהיג כיום, ולדעתי גם חלק גדול מהציבור מבין זאת. הבעיה היא שלשמאל אין שום מנהיג כריזמטי שיסחף את ההמונים (וכן, אלו ההמונים שמצביעים בסופו של דבר). וכן, ההמונים רוצים גנרלים, הם רוצים הנהגה שתתן מענה בטחוני יותר מאשר מענה כלכלי (ועובדה שהימין שולט בארץ למרות המודעות לכל הנושא החברתי).

זה דיי נורא לראות כיצד עם השנים, "שמאל" הפך למילה נרדפת וצירוף הכרחי למילה "שלום", ובזמן האחרון אנחנו רואים גם את הנטיה לכיוון הפציפיזם והפוסט-לאומיות (למעשה, כבר היום ישנו מיעוט רועש מאוד, פוסט/אנטי ציוני, שמנכס לעצמו את השיוך ל"שמאל האמיתי", או אף מתנער כליל מן השמאל מתוך אידיאולוגיה שמתעבת כל סמל ציוני באשר הוא).

שמאל לא חייב להיות פציפיסטי, והוא לא חייב לחתור לשלום בכל מחיר, בטח שלא בתור האג'נדה המרכזית שלו. בכלל, שלום לא מתחיל (וכנראה שגם לא נגמר) ב"סיום הסכסוך" – זהו תהליך האוֹצר בחובו אינטרסים בטחוניים שאין שני להם, ולכן הייתי מעדיף לראות גנרל ציוני מהולל שמנהל תהליך שכזה, מאשר פציפיסט שלא יודע לנווט בעזרת מפה.

רק ביום שבו השמאל בישראל ידע למנות מנהיג כריזמטי, וכן, גם בטחוניסט, שיעמוד בראשו, או-אז נראה סיכוי אמיתי להחלפת השלטון הנוכחי.

תל-אביב, כ"ו בחשון, ה'תשע"ז.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: