ארכיון קטגוריה: אקטואליה

השוק ה(לא באמת)חופשי והדרכים לתיקונו

1996: נתניהו פותר את משבר מחירי הדיור

לפני עשרים שנה (וקצת) התקיים עימות טלוויזיוני בין המועמדים לראשות הממשלה, שמעון פרס ז"ל ובנימין נתניהו. חלק מן העימות העוסק בהתייחסות של נתניהו למחירי הדיור צפים שוב ושוב ברשתות החברתיות, כבדיחה על המצב בשוק הדיור כיום.

נתניהו בעימות הזה הלין על כל מה שרע לדעתו בכלכלה בארץ באותה התקופה (מחירי דיור גבוהים, הצורך בהפרטה, הפערים החברתיים):

"מחירי הדירות האמירו. כל הזמן גואים. אנשים לא יכולים לקנות דירות… ואתה יכול לספר לנו על המצב הנפלא של הכלכלה, אבל כל מי שמצוי את הכלכלה הישראלית יודע שיש לנו אוברדראפט לאומי שהולך ומתנפח. תהיה בעיה לממשלה שלנו לטפל בזה, אבל נטפל בזה. איך נטפל בזה? על ידי כך שקודם כל נעשה פה באמת כלכלה חופשית, עדיין אין. אנחנו נפריט את החברות. אנחנו נשחרר את אדמות המדינה כדי להוריד את מחירי הדיור. אנחנו נקצץ בביורוקרטיה. אנחנו בפירוש, בפירוש כן נצמצם את פערי העוני הנוראים, אנחנו גם נצמצם את המיסים. הנטל במיסים הוא כבד, אחד הכבדים בעולם באידיליה הזו שמר פרס מתאר".

אלא שלפני שנתיים, עת נתקלתי בקטע הוידאו הזה והגבתי על-כך לראשונה, וגם היום, לדעתי, המצב לא פחות גרוע, ולמעשה אף יותר כי המדינה נפטרה מאחזקותיה בהמון חברות ממשלתיות, כך שבסופו של דבר נתקענו באותו מצב, ונשארנו עם פחות.

השקר החבוי במונח "שוק חופשי"

נתניהו מדבר על "שוק חופשי" כאילו הוא פתרון הקסם לבעיות הכלכליות, אבל "שוק חופשי" הוא בלוף, זהו מושג תיאורטי שקיים רק ב"תנאי מעבדה" – וכמו שבטבע לא נראה את כל המים קופאים בדיוק כשמגיעים לאפס מעלות צלזיוס (כי רמת המליחות והמינרלים השונים במים משפיעים על טמפרטורת הקפאון שלהם), כך גם אין שוק שמתנהל בהתאם לתנאי "השוק החופשי" (אגב תנאי משמעותי הוא שקיפות מלאה ויכולת מלאה של הצרכנים לבחור בין מוצרים שונים, ואפשרות בלתי-מוגבלת של מתחרים חדשים להכנס לשוק – מה שלא אפשרי במשק קטן כמו ישראל ובתחומים בהם עלות הכניסה מקשה על שחקנים קטנים להכנס).

מעבר לכך, העשורים האחרונים מראים לנו שככל שאנחנו מתקדמים ל"שוק חופשי", הוא לא באמת חופשי – אין משק שמתנהל בעצמו – מישהו תמיד מכווין אותו, בין אם זו המדינה (בכלכלות יותר סוציאליסטיות) ובין אם אלו "בעלי המאה", אנשים שההון שלהם והאחזקות שלהם במשק מאפשרות להם לעוות את תנאי השוק והתחרות (בין אם באמצעות קשרי הון-שלטון ובין אם באמצעות שליטה רוחבית ו/או אנכית במשק שמאפשרת להם לתעל את השוק לטובתם). בכל מקרה זהו אינו שוק נאיבי, ואינו שוק שעובד ברמה התיאורטית של "שוק חופשי" כמו שלומדים בשנה א' בלימודי כלכלה – זהו שוק שנשלט על-ידי אינטרסים שפוגעים ברווחת הצרכנים והעובדים.

וזהו בעצם השקר הגדול של "שוק חופשי". החברות הממשלתיות המופרטות עוברות לידיים פרטיות, שם, בניגוד למצב בבעלות הממשלתית, אינטרס הרווח משחק תפקיד מרכזי, ולצורך מימוש האינטרס הזה הבעלים הפרטיים מתייעלים (בצורת פיטורי עובדים וצמצום עלויות ייצור), ומתנהלים עם כספי החברה על-פי האינטרסים האנוכיים שלהם (מותר להם, זו חברה שלהם הרי). אבל מה זה נותן לציבור? האידיאולוגיה של השוק החופשי מדברת על מחירים זולים יותר, וגם טובים יותר, אך בואו לא נבלבל – זהו לא תוצר של "השוק החופשי" כמו שזהו תוצר של שוק תחרותי – ושוק תחרותי לאו דווקא חייב לפעול במסגרת "חופשית" אמיתית.

לא צריך שוק חופשי, צריך משק תחרותי

נשמע מוזר, אבל עדיין לדעתי אפשרי. כיצד? במידה והמדינה מתערבת במשק תחרותי, לא מתוך כוונת מקסום רווחים, ולא מתוך כוונת מיטוט המגזר הפרטי, אלא מתוך כוונת מקסום רווחה (שיפור תנאי העסקת עובדים והפחתת מחירים) היא יכולה להכווין גם את המתחרים מן המגזר הפרטי אל התנאים שלה. אני קורא למנגנון הזה "מעורבות ממשלתית מתקנת".

יש אשר יאמרו שהציבור ישלם על זה בצורה של שירותים גרועים ורמת מוצרים נחותה, אבל זוהי בדיוק הסיבה שאני מדבר על מעורבות ממשלתית מתקנת במשק תחרותי (בניגוד למשק קומוניסטי בו הממשלה היא שחקן יחיד) – במשק מסוג זה, שבו כן קיימת תחרות, האיכות והמחיר כן משחקים תפקיד. לחברות הממשלתיות, בניגוד לחברות הפרטיות, אין בהכרח אינטרס של מקסימום רווח, אלא אינטרס של מקסימום רווחה עבור העובד והצרכן – היא יכולה להציע תנאי העסקה משופרים, ולהציע מחירים זולים יותר – המשק, מהיותו תחרותי (גם אם לא בצורה מושלמת, כפי שלא מתאפשר במשק קטן כמו בארץ), יוכל להתכוונן בהתאם.

למה בעצם אנשים לוקחים את הצד של המעסיקים ושונאים עובדי מדינה איגודי עובדים?

עם השנים (ולדעתי דיי באשמת טפטוף מתמיד של אידיאולוגיה ליברלית-קפיטליסטית) הציבור התחיל לשנוא את המושג הזה "עובדי מדינה", ולהצדיק את ההתייעלויות. אבל למה בעצם לנו, לרוב המכריע של הציבור, להזדהות כל-כך עם הטייקונים שמחזיקים בחברות הפרטיות? כל-כך אכפת לנו מהרווחה שלהם, עד-כדי כך שאנחנו נצדיק את אבדן העבודה ואת הפחתת המשכורת שלנו? זוהי בדיוק שיטת "הפרד ומשול" שפועלת לרעת הציבור. נכון, התייעלות מפחיתה הוצאות מיותרות, ובמיוחד במשרדים וחברות שפועלות לפי מודל סוציאליסטי ישן-נושן, אבל הרווחים של ההתייעלות הזו לא בהכרח מגיעים אל הכיס שלנו כפי שהן מגיעות אל הכיס של בעלי החברות הגדולות. אילו לכולנו היו את התנאים של אותם עובדים במגזר הציבורי, לרובנו לא היו דאגות לגבי בטחון תעסוקתי ובאמצעות התאגדות חזקה גם משק היה מתכופף לטובת הצרכן בצורה קלה הרבה יותר (ע"ע חברי חֶבֶר). לכן תיעוב צורת ההעסקה הזו רק פועל לרבת הציבור הרחב. במקום לשאוף לחיות ולעבוד בחברות שפועלות מתוך אינטרס של הבעלים שלהן, עדיף לפעול לקידום מצב בו המועסקים והצרכנים פועלים לטובת עצמם.

בנוסף, הרבה אנשים כבר אינם אכפתיים למושג הזה, אבל הפרטה אינה רק מכירה של אחזקה של חברה ממשלתית, היא גם מכירה של ערכים ושל סמלים של המדינה, ובמקרה שלנו – של הציונות עצמה. מדינה שמפריטה את החברות שברשותה, מפריטה גם את ה"ערך המוסף" הציוני שלהם – ורואים את זה במיוחד כאשר החברות הללו נמכרות לחברות זרות מחוץ-לארץ. הערך המוסף הציוני הזה, מעבר לסמליות שלו, הוא חשוב גם (ואולי בעיקר) בשל המחויבות כלפי המדינה ואזרחיה – בעתות שלום כבעתות משבר. אינטרס כלכלי כזה קשה למדוד בכסף (בכלל, ערכים הוא מושג מאוד אמורפי במונחים כספיים), אך יש לו חשיבות עצומה, ואף אסטרטגית, ליציבותו של המשק בארץ (ובעבור כל מדינה ומוסדותיה שלה).

נקודה אחת שתמיד עולה בכל הנוגע לחברות בבעלות ממשלתית (כמו גם משרדי הממשלה עצמם) היא רמת השחיתות ואי-היעילות הגובלת בפלילים (ולעתים רבות אף חוצה בגסות את הקו הזה) של החברות הללו. וזוהי נקודה מוצדקת במקרים רבים (ואמנם קשורה, אך אינה זהה לחלוטין לנקודת ההתייעלות לטובת המעסיקים שהזכרתי קודם). אולם, דווקא בנקודה הזו חשוב לזכור שהזמן במקרה הזה משחק לטובתנו, והיום אנחנו מצויים בנקודה טכנולוגית מספיק מתקדמת בכדי שנושא השקיפות וההתנהלות הכספית הנאותה תהיה נתונה לביקורת פנימית וציבורית מספקת. זהו סטנדרט שחייבים להציב, אך דווקא בנושא הזה לחברות בבעלות ממשלתית יש יתרון על-פני חברות בבעלות פרטית, שם פעמים רבות בעלי האחזקות רוצים לצמצם כמה שיותר את החשיפה הזו, בהתאם לאינטרסים שלהם. חשוב לזכור, כי את הפקיד שמועל בכספי החברה (או הציבור) הרבה יותר קל לתפוס ולפעול נגדו (ובמגזר הפרטי הפיקוח הזה פועל מצוין), מאשר בחברות בבעלות פרטית, שם הבעלים של החברה, מתוקף היותו בעלים, יכול לתעל את החברה לכיוונים העולים על רוחו ולגזור את הרווח על חשבוננו, בצורה כשרה וחוקית (לעתים פחות, לעתים יותר).

אמא אבא מצאתי דרך לפתור את בעית מחירי הדיור!!!

ספציפית בנושא הדיור, הפתרון הוא פשוט להחריד, ומרגיז כל-כך שאינו מיושם, במיוחד לאור העובדה שהוא מצוי מול העיניים שלנו. כל מי שחי בעיר, ונוסע בעיר, ועובר דרך שכונות שנבנו בשנות השישים, השבעים והשמונים רואה את הפתרון לנגד עיניו – בניה מאסיבית בחסות ממשלתית.

כאשר הבניה נעשית במסגרת פרטית, היא נעשית מתוך שיקולים פרטיים של כל הגורמים הקשורים בבניה – הקבלים שמקבלים שטחים עצומים לבניה בונים בקצב שלהם, בכדי לא להוריד את מחירי הדירות. הם נעזרים בקבלני המשנה המספקים לבניין סטנדרט של דירות יוקרה ולא רק מייקרים את מחירי הדירות אלא גם "על הדרך" מעלים את שולי הרווח שלהם. ובסופו של דבר, אחר שהם גוזרים עלינו קופון מכל התהליך הזה, הם גם מקבלים בונוסים מן המדינה על-כך שניאותו לבנות דירות ל"בקשת המדינה".

מסיבה זו, הפתרון הפשוט הוא לא הפרטת קרקעות, לא ביטול מע"מ והפחת מסי רכישה, לא בונוסים לקבלנים – אלא בניה מאסיבית של שכונות במסגרת ממשלתית (גם אם בסופו של דבר מבוצעת על-ידי קבלן פרטי) העוקפת את כל המנגנונים המייקרים את הדירה – היא מוּנעת מתוך אינטרס ציבורי ומתוך שיקולי מחיר ציבוריים. הפתרון הזה יושם בעבר, הוא היה נכון אז, והוא נכון גם היום.

אגב, כמו במסגרת הכלכלית שציינתי קודם, של מעורבות ממשלתית מתקנת, גם כאן אין אפילו צורך ש 100% מהדירות החדשות יבנו במסגרת ממשלתית. אין גם סיבה לחשוב שצריך לבנות אך ורק דירות "סטנדרטיות" – אך החלופה חייבת להיות קיימת. מי שירצה דירות סטנדרטיות זולות – האופציה תהיה קיימת לו. מי שירצה לקנות דירות בסטנדרט יוקרתי (אגב מעצם התחרות סביר להניח שגם מחירן של דירות אלה יוזל) – גם הוא יוכל. המשק ימצא במצב של תחרות בריאה בין המגזר הפרטי למגזר הממשלתי.

הבעיה הגדולה של השמאל (נכון ללפני שנתיים, נכון גם להיום)

את הדברים האלה כתבתי לפני שנתיים, עוד לפני הבחירות של 2015, אבל בעיניי הן עדיין תקפים:

הבעיה של השמאל היום לדעתי אינו המצע הכלכלי החיוור שלו – הוא בטח ובטח שעדיף אל מול מה שנתניהו מנהיג כיום, ולדעתי גם חלק גדול מהציבור מבין זאת. הבעיה היא שלשמאל אין שום מנהיג כריזמטי שיסחף את ההמונים (וכן, אלו ההמונים שמצביעים בסופו של דבר). וכן, ההמונים רוצים גנרלים, הם רוצים הנהגה שתתן מענה בטחוני יותר מאשר מענה כלכלי (ועובדה שהימין שולט בארץ למרות המודעות לכל הנושא החברתי).

זה דיי נורא לראות כיצד עם השנים, "שמאל" הפך למילה נרדפת וצירוף הכרחי למילה "שלום", ובזמן האחרון אנחנו רואים גם את הנטיה לכיוון הפציפיזם והפוסט-לאומיות (למעשה, כבר היום ישנו מיעוט רועש מאוד, פוסט/אנטי ציוני, שמנכס לעצמו את השיוך ל"שמאל האמיתי", או אף מתנער כליל מן השמאל מתוך אידיאולוגיה שמתעבת כל סמל ציוני באשר הוא).

שמאל לא חייב להיות פציפיסטי, והוא לא חייב לחתור לשלום בכל מחיר, בטח שלא בתור האג'נדה המרכזית שלו. בכלל, שלום לא מתחיל (וכנראה שגם לא נגמר) ב"סיום הסכסוך" – זהו תהליך האוֹצר בחובו אינטרסים בטחוניים שאין שני להם, ולכן הייתי מעדיף לראות גנרל ציוני מהולל שמנהל תהליך שכזה, מאשר פציפיסט שלא יודע לנווט בעזרת מפה.

רק ביום שבו השמאל בישראל ידע למנות מנהיג כריזמטי, וכן, גם בטחוניסט, שיעמוד בראשו, או-אז נראה סיכוי אמיתי להחלפת השלטון הנוכחי.

תל-אביב, כ"ו בחשון, ה'תשע"ז.

מודעות פרסומת

למי שייכת התורה

אחת התפיסות הרווחות בנוגע לשמאל בארץ הוא שהוא "אנטי-דת", שהוא בהכרח מתנכר לדת, או כפי שניסח זאת נתניהו ב 1996: "שכח מה זה להיות יהודי". בתור התחלה, אני חושב שדיי סביר להניח שאכן, רוב הציבור הדתי-לאומי מצביע לימין. לאו דווקא כי הימין יותר "יהודי", כמו שבשמאל לא קיימת אלטרנטיבה (בצורת מפלגה או נציגות בולטת) עבור הציבור הדתי-לאומי. יחד עם זאת, ובכלל לא מתוך כוונה "לשפוט" שום ציבור, חשוב להבין שהימין אינו "דתי" או "יהודי" מתוקף היותו ימין, ובעיקר כשמסתכלים על תנועת הליכוד, רבים ממצביעיה הם חילונים גמורים שדווקא יתנגדו למידת ה"הדתה" של המדינה (אבל שוב, אינני אומר זאת מתוך כוונה להציגם באור שלילי).

אריאל סרי-לוי פרסם אתמול בפייסבוק פוסט (אשר שמתי בתחתית הרשימה) הנוגע לקול קורא שפורסם (העוסק בשאלת העליה להר הבית) שמתהדר בכותרת "דעת תורת חיים", שהחתומים עליו מייצגים קשת רחבה של ציבורים יהודיים והשקפות שונות שלהם על המסורת. אתחיל ואומר שבקריאה ראשונה הייתי משכנע שאריאל סרי-לוי מסתייג, אם לא מן המסר של המנשר, אז לפחות מן העובדה שחלק נכבד מן החותמים אינם מה שנגדיר כ"דתיים", אך בהחלט יש מביניהם כאלה שנזהה במהרה כמובילי דעת-קהל, גם בנושאים הקשורים ליהדות. פלורליזם, בקיצור. בקריאה שניה ושלישית אני פחות בטוח אם מדובר בהסתייגות שלו, או שמא הוא פשוט מצביע על השינוי במגמה. ובכל זאת אריאל סרי-לוי בדבריו מציג את העליה להר הבית כסוגיה "דתית-פנימית מובהקת". אני מסוגל להבין מאיפה הטענה הזו באה. אפשר לומר כי:

  1. רוב העולים להר הבית הם דתיים;
  2. ישנו ויכוח הלכתי בנוגע לשאלה האם בכלל מותר לעלות על הר הבית בימינו.

הבעיה היא שטיעון שכזה מפשט את הדיון הנוגע ל"שותפות" של כלל היהודים בסוגיה, ושוכח שלנושא מן הסוג הזה ישנן עוד השלכות, ושהדיון הזה בהחלט לא שייך לציבור הדתי בלבד. למרבה ההפתעה, הר הבית מהווה סמל שמתחברים אליו גם חלקים נרחבים מן הציבור החילוני. הוא גם מתעלם, למשל, מן העובדה שהסוגיה הזו, לפחות להשקפת חלק נרחב מן הציבור, הוא בעל השפעה על בטחונו עם ישראל כולו – לא רק הציבור הדתי נפגע ונרצח בפיגועים. אין זה אומר שבשל ההשפעה הזו בהכרח צריך לסגור את הר הבית לעליית יהודים, אבל זה לכל הפחות אומר שהדיון לגבי זה שייך לציבור רחב יותר מאשר "רק מי שמאמין".

בעיניי, התנסחות מן הסוג הזה (בין אם אריאל סרי-לוי מצדד בה ובין אם לאו) מטרידה בעיקר משום הטון ה"מנכס" של מונחים מסויימים לציבור דתי-לאומי, או חרדי. אין לי מושג למה משפטים כמו "שקדושה וחיים מובילים את דרכו…" או "סכנה לעם ישראל ותורת ישראל" צריכים להתפס כאמירות חרדיות. נראה מגוחך בעיניי לקבוע שאם אדם אינו שומר תורה ומצוות, הוא *בהכרח* לא יכיר ולא יתן מעמד של קדושה לשום דבר שהוא. לא לחרדים, ולא לדתיים אין מונופול לא על קדושה, לא על החיים, לא על עם ישראל ולא על תורת ישראל. התורה שייכת לכלל עם ישראל, והפרשנות שנתנה לה לאורך כל השנים היתה מגוונת, לא רק בדעות אלא גם ב"דרכי הפירוש". לדוגמה, פשט, רמז, דרש וסוד הן דרכים שונות להתבונן על התורה, וכל אחת מהן בוחנת מימד מסויים בהוויה האנושית, או ההכרתית. אמנם נכון שהמימדים האלה שמניתי מגיעים מן המקום ה"מאמין", אך כאמור – התורה שייכת לכלל עם ישראל, ולכל אחד ואחת מעם ישראל יש זכות בה – חרדים, דתיים-לאומיים, וכן – גם חילונים גמורים. ההשתייכות אל עם ישראל לא נקבעת על-פי מעשיו של אדם ברגע זה או אחר, אלא על-סמך השאלה האם הוא נולד לאמא יהודיה, או התגייר. אמנם חילוני גמור לא יקבע פסיקות הלכתיות לציבור הדתי, אבל בהחלט סביר (וחיובי בעיניי) שציבורים רחבים בקרב עם ישראל – גם אלו שאינם חיים את חייהם על-פי ההלכה – מכירים את התנ"ך, מתעניינים בתורה, מוצאים את החיבור אל התוכן המקראי. ההתעסקות הזו, ה"פלורליסטית", בתורה, מביאה למגוון דעות חדש, מרענן, שאולי לא נצמד אל ההלכה – אבל מלכתחילה הוא מחבר קהלים חדשים אל הנכס התרבותי החשוב ביותר של עם ישראל. שיתוף הקהלים האלה בשיח הדתי, וכן, גם ההלכתי, אינו צריך להיות בגדר "אופציונאלי" – עצם העובדה שהעולם הדתי משפיע גם על חייו של היהודי שמנותק לחלוטין מן הדת ומן המסורת, אומרת שגם קולו צריך להשמע (ושוב, אינני מתכוון לקביעת ההלכה, כמו על שילוב ההלכה בחיים היומיומיים, בתרבות, במוסדות הציבור, ואפילו בהחלטות אסטרטגיות שהמדינה מקבלת).

הדבר המצער אותי, בעיקר, הוא שלדעתי חלק גדול מן הריחוק של חלקים נרחבים בציבור החילוני מן התורה ומן המסורת לא נובעת באמת מ"אנטי" שטבוע בהם, אלא מניכור שנוצר בעקבות אותה גישה "מנכסת" של קבוצות חרדיות, ואפילו דתיות-לאומיות. הניכור הזה מוליד למרבה הצער וואקום שאותו "ממלאים" רק מי שבוחרים להשתתף בשיח ולמעשה משתלטים על אופיו (דבר המעצים את תחושת הניכור). שיתוף כל הציבורים היהודיים הרוצים להשתתף בשיח, גם אלו הרחוקים משמירת המצוות, בשיח היהודי (וכן, גם כשהוא נושק להלכה ולקדושה ולמצוות) הוא דבר הכרחי ואפילו בהול בימינו אנו. הוא לא נועד לכפות על כולם קיום מצוות כהלכתן, אך עצם ההיכרות וההשתתפות בשיח עשויה לקרב לבבות (עד כמה שזה נשמע נאיבי) ולהתוות גם את הגבולות הסבירים שבין ההלכה שאדם בוחר לקבל על עצמו לבין צביונה של המדינה, כמדינת הלאום של היהודים.

תל-אביב, ט' בחשון, ה'תשע"ו.

המנשר והפוסט של אריאל סרי-לוי

המנשר והפוסט של אריאל סרי-לוי

המסר החבוי בנאום "היטלר והמופתי" של נתניהו

אחרי כל הבדיחות על היטלר והמופתי, כן נותר דבר אחד חשוב לומר על נאומו של נתניהו: הוא אולי אמר דברים לא נכונים, אבל הוא לא עשה זאת בטעות. נהפוך הוא, נתניהו ידע בדיוק מה הוא עושה.

בתור התחלה, מספיק אנשים מקבלים את דבריו של נתניהו כאמת מוחלטת (וכל נסיון לערער על דבריו כשקרים נואשים ושנאה עצמית של שמאל עוכר ישראל ואוהב ערבים). והמסר החבוי מאחורי טענה שחג' אמין אל-חוסייני הסתחבק עם היטלר ושכנע אותו לשרוף יהודים הוא ברור ומחריד כאחד – הפלסטינאים, אלו שהיום דוקרים ודורסים יהודים, שגרים במרחק של חמש דקות, חצי שעה, או מקסימום שעתיים נסיעה מאיתנו אבל מקסימום חמש דקות התרעה במקרה של ירי רקטות – הם הם האחראים לשואה. המסר הזה מחלחל לציבור רחב שגם ככה רואה בפלסטינאים כהתגלמות הרוע, ושרץ לקלפיות כשנתניהו מזהיר ביום הבחירות על ערבים שנוהגים לקלפי.

אל-חוסייני בפגישה עם היטלר, נובמבר 1941.

אל-חוסייני בפגישה עם היטלר, נובמבר 1941.

אבל המסר הזה מחלחל לא רק בקרבם. עצם זה שגדודים של אנשים ממהרים לנבור בספרי ההסטוריה ולבדוק ולספר מי היה בכלל חג' אמין אל-חוסייני, מה הוא עשה, מתי הוא נפגש עם היטלר, מה היה יחסו ליהודים ומה היה חלקו במלחמת העצמאות (ובכלל, בסכסוך היהודי-פלסטיני) – זה מספיק עבור נתניהו. כי אפילו אם חג' אמין אל-חוסייני לא שכנע את היטלר להחיל את הפתרון הסופי אלא רק צידד בו לאחר שההחלטה נתקבלה – מזכיר לנו כמה חלאת אדם היה אותו מופתי. ושוב האירועים של הימים האחרונים יוצרים את הזיקה בין הסכסוך היהודי-פלסטינאי לבין השואה. תוסיפו לכל שבראש הרשות עומד מנהיג נאלח שאת עבודת הדוקטורט שלו עשה על – אתם צודקים – הכחשת שואה, ונתניהו קיבל בדיוק את התוצאה שהוא רצה, ואת מה שנתניהו הכי טוב בו -יאוש.
עוד ציבור מתון שמשתכנע למציאות שנתניהו מכתיב לנו -מה שהיה הוא מה שהווה הוא מה שיהיה.

מן היאוש הזה קשה לצאת, ומי שאי-פעם היה בשפל במהלך חייו יודע כמה קשה לדמיין שיגיעו ימים טובים יותר. אבל מעבר לאמונה שיכול להיות יותר טוב יותר, אחת הדרכים להתמודד עם יאוש היא לנסות להפנים שהמצב לא כזה גרוע כמו שאנחנו חושבים. מעבר לכל, אני הראשון שיספר כמה חשוב ללמוד את ההסטוריה בכלל, ולהבין את השלבים באבולוציה של הסכסוך הזה בפרט (לדיון הזה) – אבל חשוב גם להבין שאנחנו לא חיים את העבר אלא את ההווה. וכאמור, המציאות השתנתה. לא הכל קרה לטובה, אבל אנחנו גם לא חיים במצב כזה גרוע, בטח שלא במציאות שבה ניתן להשוות בין האיום הפלסטינאי כיום לבין איום הנאציזם בשנות השלושים והארבעים:

חג' אמין אל-חוסייני מת כבר כמה עשורים טובים. המציאות שבה הוא חי ופעל היא מציאות בה בארץ שלטו בריטים, שבמשך חלק ניכר מהתקופה פעלו נגד הישוב הציוני ועצם עיניים לאלימות נגד יהודים מקרב הציבור הערבי.

מדינת ישראל היום היא עובדה קיימת ואנחנו חזקים לאין שיעור לעומת המצב שבו היינו בשנות הארבעים (מה גם שאפילו אז ניצחנו במלחמת קיום כנגד כל הסיכויים).

עצם העובדה שהשואה התרחשה הופכת את העולם כולו למודע לאפשרות שמעשה מחריד כזה עשוי לקרות שוב. למרות שאנחנו רגילים לחשוב שהעולם נגדנו, העולם המערבי עדיין מתקשה לקבל ולהכיל אמירות בעד הנאציזם והשואה, או אפילו שתיקה והתכחשות לקיומם.

אבו מאזן מנהיג גרוע, שקרן, וחלש (מזכיר לי מנהיג אחר…), ויותר מכל – מזגזג. זה אמנם לא נהדר בשבילינו, אבל אבל גם הציבור הפלסטיני יודע זאת ולא מקבל בהכרח את דבריו כה מהר. לעומתו, הועד הערבי העליון (ההנהגה הפלסטינאית ועד מלחמת העצמאות) שם לו למטרה ברורה ומוצהרת להלחם באופן פעיל, גלוי ונחרץ בישוב היהודי. נכון, כאמור – הזיגזג הזה גם יכול לפעול לרעתנו, אבל הוא עדיין קל יותר להתמודדות אל מול ה"אלימות בכל הכוח" כפי שלמרבה הצער גם חווינו באינתיפאדה השניה. יתרעל כן, לדעתי – גם לנוכח עליית מנהיג עוין הרבה יותר – קל לנו יותר לשים את האצבע על ההנהגה הזו ולהתנגד לה בצורה תקיפה. אבו מאזן הוא אולי לא "פרטנר לשלום" (אני אפילו לא יודע כמה אנשים בקרב השמאל המתון עדיין מאמינים ב"שלום" חם כפי שהאמינו בו בשנות התשעים), אבל בכל זאת גם נתניהו הוכיח שכשהוא צריך לדבר עם מישהו בצד הפלסטיני – הוא עושה זאת עם אבו מאזן.

אחרי יום של טרור - נתניהו קורא לאבו מאזן להפגש להרגעת הרוחות

אחרי יום של טרור – נתניהו קורא לאבו מאזן להפגש להרגעת הרוחות

לנתניהו, כמו כל מנהיג ציני להחריד, לא באמת אכפת מדקויות של נכון ולא נכון, אמת ושקר. אני דיי בטוח שהדיוק הזה לא היה בראש מעייניו כשהוא גמר בלבו לומר שחג' אמין אל-חוסייני הוא הוא זה ששכנע את היטלר לשרוף יהודים. התעלול הרטורי (המוצלח למרבה הצער) שלו ליצור זיקה בין הפלסטינאים לבין הנאציזם והשואה היא היא הדבר המטריד באמת בדבריו, הרבה יותר מאשר השאלה הטכנית לגבי "נכון" ו"לא נכון". כי מן המקום של היאוש, הפחד וההסתה הרבה יותר קשה להביט בעובדות ולהשתכנע שהמצב שאנחנו נמצאים בו "לא מייצג את המציאות". וכך נתניהו ממשיך לאחוז בשלטון עוד, ועוד, ועוד.

מייאש.

תל-אביב, ט' בחשון, ה'תשע"ו.

השקר לגבי "מדיניות השמאל" (מי בעצם מחזיר שטחים?)

אחד הטיעונים החוזרים ועולים מצד מצביעי ימין רבים היא שהשמאל "רוצה להחזיר שטחים", ועוד יותר מגוחך מכך – שנתניהו, בהתנהלותו הכושלת, למעשה "מתנהג כמו שמאלני". בכלל, "שלום" הפכה למילה נרדפת ל"שמאל". אז נכון, רבין חתם על אוסלו, לפני עשרים ושתיים שנה. אבל מי שרוצה לחשוב ש"שמאל" נרדף באופן אוטומטי להחזרת שטחים, כדאי שיזכור:

  • בגין החזיר את סיני (ובכך היה הראשון לקבוע תקדים של שטחים תמורת שלום)
  • נתניהו החזיר את חברון (ובכך המשיך את מורשת אוסלו)
  • שרון החזיר את עזה (תמורת כלום, ממש כלום – אפילו לא קריצה לשלום) ובתמיכתו של נתניהו.

ומה לגבי הטענה שהשמאל שׂשׂ להחזיר שטחים בכל מחיר?

האינתיפאדה השניה פרצה בפקודתו של ערפאת אחרי שהבין שאהוד ברק (שאגב, בעיניי היה ראש ממשלה דיי גרוע, ומלכתחילה לא ממש דגל באידיאולוגיה שאפשר למצוא בה שמץ של סוציאליזם, גם עם עקר ביותר) לא יסוג מן השטחים כפי שהוא ציפה. מה שאומר שברק (בתור נציג השמאל, גם אם מפוקפק משהו) סירב להחזרת שטחים ברגע שהבין שמדובר בחוסר אחריות בטחונית כלפי המדינה.

בעשור הנוכחי נתניהו שחרר מאות אם לא אלפי אסירים בטחוניים שבאופן מוכח חלק נכבד מהם חזר לעסוק בטרור (לא רק בעסקת שליט אלא גם ב"תמורה" להמשך בניה בשטחים), לא עצר אינתיפאדה שהתחממה לה במשך יותר משנה, עשה משא ומתן לא רק עם אבו מאזן אלא גם עם חמאס, והפסיד בצורה מחפירה ב"צוק איתן" פשוט כי היה פחדן להכנס לעימות בזמן שחיילים מתו בשטחי כינוס. נתניהו לפני עשרים שנה הפחיד את עם ישראל ש"פרס יחלק את ירושלים" – נתניהו הלכה למעשה חילק את ירושלים. ישראלים לא נכנסים לשטחים "שלהם", אין אכיפת חוק שם, ולא תיתכן שם שום נוכחות ישראלית ציונית (לספר שוב על הירי הבלתי פוסק משועפאט ומשכונות ערביות אחרות? לספר על המהומות בכל פעם שמשטרה נכנסת, אפילו לצורך הנחת קונוסים לצורך צביעת כבישים? מישהו חושב שאם הייתי לוקח אקדח ויורה באויר במרכז העיר, או אפילו בפסגת זאב, לא היו מזמינים משטרה ועוצרים אותי?).

אז ספרו לי עוד כמה השמאל רוצה להחזיר שטחים באובססיביות ולא מבין דבר בבטחון.

השמאל בחיים לא היה עושה את ההתנתקות כי השמאל לא מאמין בנסיגה בלי הסכם. השמאל (ואני לא אשקר, גם נציגים רבים מן הימין, לו היו מנהיגים) לא היה עוצם עיניים במשך יותר משנה כשהאינתיפאדה הזו בערה על אש קטנה (זאת, אגב, בניגוד לאינתיפאדה השניה שפרצה בכל כוחה למימיה הראשונים, בזמן כהונתו של אהוד ברק). לשמאל יש את הדיגניטי שאין לנתניהו הפחדן להודות לפחות על המגעים שהוא מקיים עם הרשות, כי מה לעשות, הנה אפילו גם נתניהו נאלץ לפעמים להתמודד עם המציאות ועם העובדה שמתישהו, איכשהו, צריך לחשוב על פתרון, גם אם הוא הסכם קר ולא שלום שכולו אהבה ונשיקות (ומי שמשלה את עצמו שאין טעם בשום מגעים שוכח גם כמה חיים המגעים הללו הצילו לא פעם ולא פעמיים. אפילו עם לבנון וסוריה ישראל לעתים נאלצה לדבר לצורך תיאומים כאלו ואחרים).

השקר הגדול הוא להציג כל דיבור על "החזרת שטחים" או כל חולשה צבאית כ"שמאל". השקר הזה בא לידי ביטוי גם בטענות של ימנים על המצב, כאילו "ביבי בעצם שמאלי". לא, לא בקלות כזו הימין יכול להתנער ממנהיגיו על ידי שקר כאילו "חולשה צבאית" זה שמאל. נתניהו מוביל אידיאלוגיה ימנית מובהקת (גם כלכלית, גם מדינית), הוא פשוט מנהיג כושל,אבל מנהיג ימני כושל. והוא ההוכחה לכך שאין דבר יותר הפוך מלהציג "החזרת שטחים" או חולשה צבאית כ"שמאל". הימין הפקיר את בטחון המדינה והפסיד באופן אבסורדי לחמאס. הימין הוא זה שהחזיר את רוב השטחים. מי שדואג לבטחון המדינה, אין לו שום סיבה להצביע לימין.

נקודה אחרונה שאני מוסיף: ישנם ימנים שישר זורקים לאויר שמות כמו סתיו שפיר או מירב מיכאלי, ומפילים עליהן את כל הצרות של המדינה. מעבר לעובדה שזה מגוחך מעצם העובדה שהשמאל לא נמצא בשלטון, ומה גם שאף אחד מטופלי ההאשמות הללו לא ממש טרח לקרוא מה יש לאותן חברות כנסת לומר על המצב הבטחוני ועל העתיד עם הפלסטינאים (אני רק אתמצת לכם: אף אחד כבר לא מאמין שבטווח הנראה לעין יש טעם לדבר על שלום חם אלא על היפרדות זהירה שתשמור על האינטרסים שלנו), אנשים כאלה גם שוכחים שבעבודה ישנם גם אנשים כמו איתן כבל, איציק שמולי, נחמן שי ויואל חסון. וכן, כל אלו ששונאים את ציפי לבני שוכחים שיש לה עבר במערכת הבטחון ושגם החנון עם המשקפיים בכל זאת בעיניי לא נחשב ככזה רכרוכי במעשיו. בטח שלא בהשוואה לנתניהו, שיודע לדבר גבוהה גבוהה ורק עתק יוצא מפיו.

שהרי הליכוד, לעומת זאת, מתהדר לא רק במנהיג כושל כנתניהו, אלא בסגנית שר החוץ (מישהו מבין ממש למה?) ציפי חוטובלי (שכבר זכתה ל"נונונו" על פליטות פה מביכות באו"ם), מירי "קפוצי תחת" רגב, ואורן חזן שאין טעם אפילו להרחיב עליו את הדיבור. אבל לי ברור שהם לא כל מה שלליכוד יש להציע. גם אני יודע שבליכוד יש אנשים טובים, הגונים, שגם אם אינני מסכים עם דרכם, אני יודע שהם *קצת* יותר מייצגים את רצון הציבור ודואגים לפעול לטובתו. הבעיה היא בהנהגה הכושלת, ובממשלה הכושלת הזו. ובכל מקרה, מהות הרשימה הזו היא להסביר מדוע כל הקשקוש הזה על "השמאל" שמחזיר שטחים "בכל מחיר" ושלא מסוגל ליצור מציאות בטחונית טובה יותר שקרי וחסר כל אחיזה במציאות הנוכחית וההיסטורית. כאמור, הימין החזיר שטחים הרבה יותר מן השמאל (ואפילו קבע את התקדים לכך), והימין נכשל בהגנה על הבטחון ברצף מעציב של מעשים מטופשים להחריד. ומי שדואג לבטחון המדינה, כאמור, אין לו שום טעם לתת קולו לימין.

חולון, כ"ט בתשרי, ה'תשע"ו.

מה לפרשת ילדי תימן (וצפון אפריקה ורומניה) ולמדינת הרווחה הציונית בהקמתה (כלום), והאם אותה מדינת הרווחה הצליחה במילוי תפקידה? (כן)

נתקלתי בפייסבוק שיתוף של פוסט שעסק בחטיפת ילדי תימן (אדקדק ואציין שלמעשה בפוסט עצמו מדובר בהעלמותו של ילד שעלה ארצה מרומניה, אבל איכשהו שיתוף הפוסט התייחס אל ילדי תימן…), ובין היתר נטען שם (ואחסוך מכם את כל מני המושגים הקלישאתיים שמשתמשים בהם אלו שמנסים ליצור פה "שיח זהויות" של חזק וחלש, מדכאים ומדוכאים, וכו') שהעסק הכלכלי הזה של חטיפת הילדים הוא-הוא סיפור השקר הגדול על תשתית מדינת הרווחה הישראלית בהקמתה.

וכל זה מפי פעילת מפלגת העבודה, מישהי שמושג "מדינת הרווחה" לא אמור להיות גס באזניה, ולהפך – אומרת שהיא תומכת בו, ושביקשה להסביר לי שעצם זה שיש "תשתית עם מעמדיות ברורה, בין היתר על בסיס אתני" אומר שלא מדובר במדינת רווחה.

הרשו לי לסכם את התגובה שלי אליה:

בראש ובראשונה, אין לי מושג למה לקחת נושא ספציפי (מחריד ככל שנטען שהוא) ובאמצעותו לתקוף את "אותה תשתית של מדינת רווחה בהקמה". מדינת הרווחה היא אחד הדברים הנהדרים ביותר שקמו פה. היא היתה קמה גם בלי שהיו חוטפים אף ילד אחד, ואופיה לא היתה משתנה במאומה. כל חטיפת הילדים הזו היא פרשה שלפחות ברמת הטענות שלה (ואני לא בא לטעון שהיא שקרית, אגב, אני יותר ממאמין שיש בסיס מוצק לטענות האלה) מחרידה בעליל, אבל ההכללה הזו, לטעמי האישי, חורגת מ"גבולות הגזרה" של האחריות הציבורית של הממשלה כולה (ושל מדינת הרווחה) לבניית מדינת הרווחה של אותם השנים, ולא על בסיס אותן החטיפות הוקמה המדינה.

בנוגע להתייחסות אל התשתית המעמדית על בסיס רקע "אתני", מדובר באונס ההווה באמצעות ההסטוריה, שהרי זוהי בדיוק המטרה של מדינת רווחה. לקחת אנשים שעלו ממדינות עולם שלישי ולראות שניים-שלושה דורות אחר-כך את הנכדים שלהם מתקדמים באקדמיה (ויורקים לבאר שההורים שלהם שתו ממנה, למרבה הצער).

את ה"תשתית המעמדית על בסיס אתני" (קשקוש מוחלט) לא המדינה יצרה, אלא זוהי היתה המציאות איתה התמודדה המדינה בהקמתה. מה שהמדינה הצליחה לעשות היא לטשטש את אותם הבדלים בימינו. העיסוק של גל ה"מזרחיזם" בעבר אמנם נועד להוציא לאור צעקה צודקת ששנים חיכתה להשמע, אבל המזרחיסטים מתבלבלים להם וחושבים שההבדלים האלה קיימים גם כיום. העובדה היא שבתור בן להורים שהוריהם עלו מארצות ערב, מעולם מעולם מעולם (!) לא היתה דלת שהיתה סגורה בפניי על-רקע המוצא שלי. ואין סיבה שתהיה. ההבדלים הללו נמחקו הלכה למעשה, וקיימים רק בראש של כמה פרנואידים.

ירושלים, ט"ז בתשרי, ה'תשע"ו.

המגנה והמגונה

לפני כשבוע נתניהו פרסם הודעה בעקבות פיגוע דריסה בצומת שילה, בה הוא משבח את חיילי צה"ל ואיחל החלמה לפצועים. "על הדרך" הביע תמיהה על העדר הגינוי מן השמאל. את הטקסט המקורי אמנם פרסמתי בפייסבוק, אבל התוכן שלו נראה לי מספיק חשוב כדי להגיע גם אל יומן-רשת זה, מכיוון שהוא עוסק בעיקר בפרקטיקה רטורית נפוצה מן הימין, לזרוע חרדה וחוסר-אמון בשמאל. התמיהה של נתניהו, אפוא, לא רק מטופשת להחריד, אלא בעיקר נועדה לעורר שנאה וחשדות-שווא חסרות בסיס מתוך איזו פרקטיקת "הפרד ומשול", שכמעט וגובלת ברשעות.

הגינוי והתמיהה של נתניהו

הגינוי והתמיהה של נתניהו

עם כל הבומבסטיות וה"נדושות" שבדבר, אני (וכל "סססמולני בוגד") בתור התחלה בן לעם ישראל. לעם הזה נולדתי, ואת הגורל שלו אני חולק. מי שמכיר אותי מספיק טוב יודע שאני מאמין בכך בלב שלם, וזה לא קשור בגרוש להשקפותיי הבטחוניות, מדיניות, כלכליות, או כל תחום שתחשבו עליו. אני חושב בעברית, אני כותב בעברית, ואני מתעסק בדברים שקשורים לעם שלי, לפני הכל. את ההחלטות של כל פלסטינאי באשר הוא אינני יכול לקבל, והדברים שלי לא מופנים אליהם ומלכתחילה לא יעניינו אותם. אין לי שום רצון "לחנך" בן לעם שאינני משתייך אליו, אין לי תחושת אחריות קולקטיבית עממית שאני חולק עמו, ואפילו אם הייתי רוצה לעשות כן – לא רק שאינני דובר את שפתו ואינני חושב כמוהו – אני בעצמי לא מעניין אותו. שום רשימה שאכתוב לא תשכנע פלסטינאי לשנות את דעותיו כלפיי וכלפי ההנהגה שלו. כמה חברים שערבית היא שפת-אמם יש לי, או לרוב הישראלים (כן, גם אותם שמאלנים) בפייסבוק? את הנאמנות שלי אני לא צריך להוכיח בגינויים שמופנים כלפי עם אחר, שאין לי אחריות מוסרית כלפי מעשיו והחלטותיו.

תבינו, נתניהו אך ורק מנסה לכסות כל הכשלונות שלו באמצעות הקשקושים הללו שלו. את האחריות הבטחונית כלפי העם שלי הממשלה צריכה למלא. כשהיא נכשלת בכך, והאלימות משתוללת, הדבר האחרון שישנה זה מה אני אומר, אלא איך היא תפעל. על אזלת היד שלה הממשלה לא תכסה באמצעות "האשמות לכאורה" באי-נאמנות שלי כלפי העם שלי. אז כן, אני גם מסכים שמנהיגי המדינה צריכים לגנות פיגועים, בשם כל העם. זוהי פרקטיקה שקשורה ליחסי חוץ, יחד עם אמירה קולקטיבית של זעזוע וגועל ממעשה טרור עלוב וחולני שמזיק "להם" לא פחות מאשר לנו. אבל זאת האחריות של ההנהגה שלנו (של המדינה, כמובן) לעשות זאת.

למרבה הצער, דבריו של נתניהו ממש לא מכוונים רק לשם. נתניהו באותה עקיצה (במסווה נאיבי לכאורה של "תמיהה") מבקש לעורר משהו אחר – לא רק שאט-נפש מפיגוע טרור, אלא זריעת התססה וצמאון לדם. ונתניהו מבקש מכולנו להשתתף באותה חגיגה, כי נתניהו, שכבר הזהיר אותנו בבחירות ש"הערבים נוהרים בהמוניהם לקלפיות", יודע בדיוק מה מושיב אותו על כס השלטון. זה לא נקיון הכפיים שהממשלה הזו לא יכולה להתגאות בה, זה לא השיטה הכלכלית שמרעה עם הרוב המוחץ של העם, זה לא המצב הבטחוני שרק הולך ומדרדר בהפגנה מזעזעת של אזלת היד של הממשלה. נתניהו נבחר כי אנשים מפחדים. ואני מסכים גם שיש בפחד הזה צדק. המצב הבטחוני פה רעוע. אבל מעבר לעובדה שההדרדרות הזו לא נבלמה, כי אם החמירה, בשנות שלטונו של נתניהו, ראוי להבין מה מנהיג מקייאווליסטי כנתניהו מנסה להשיג פה, ולשאול מה עושים לקהל מפוחד שכזה? מפזרים עוד פחד, מעוררים קצת חשד. באמת מוזר, השמאלנים האלה, שלא טורחים לגנות כל פיגוע ופיגוע פלסטיני – שרשרת של מעשי טרור שמתרחשים במשמרת של אותו ראש ממשלה כושל. מוזר, את היהודים, את בני העם שלהם, את אחיהם (!!) הם כן גינו.

האם מישהו עצר לרגע לחשוב שאולי השמאל כן חי את אותה אמירה – "כל ישראל ערבים זה לזה"? יותר משחשוב לי להעביר ביקורת כלפי בן לעם אחר, שמלכתחילה אין לי איך להגיע אליו ואיך לדבר איתו – קל וחומר לשכנע אותו – חשוב לי לדבר עם אחיי, עם בני עמי, עם האנשים שאני חולק איתם את גורלי, לטוב ולרע.

אל תטעו, ואל תפלו בפח. אין שמאלני שפוי, וכמעט ואין גם שמאלני קיצוני, ששמח כשמתרחש פיגוע נגד יהודים. המיעוט המטורלל והחולני (שהוא כן קיים אך אינו אלא קו שולי) שאיכשהו כן יחייך למשמע פגיעה במתנחלים הוא כמעין "נטורי קרתא" של השמאל. וכמו שאף אחד לא יחשוב שכל החרדים שונאי ישראל בגלל קומץ נטורי קרתא, כך יהא זה שקר (שלמרבה הצער רבים בציבור שמשתכנעים ומאמינים לו) לחשוב שכל שמאלני שונא את ישראל. ההפך הוא הנכון, ומי שיצא מן הקבעון המחשבתי והרטורי שהשתרש פה, ויעשה את המאמץ לדון את ישראל, באשר הם, לכף זכות (לחבריי הדתיים, וגם לאלו שלא – נאמר לי שזו אף מצווה גדולה) יבין שהשמאל לא מתכחש לזיקה שלו לארץ ולעם ישראל, אלא חי את אותה זיקה – כשהוא מגנה מעשי תג מחיר ואלימות קיצונית הוא מבקש להשמיע את קולו כחלק מתחושת אחריות משותפת. וכן, כשהוא לא טורח לגנות כל פיגוע פלסטינאי (כאילו כל שמאלן הוא אחרון הדיפלומטים) ולהרחיק לכת ואף לשתף תמונות מצמררות של תינוקות יהודים שנרצחו – זה בעיקר כי הוא יודע שאת אף אחד אותו שיתוף לא "יחנך", ושאין לו מה "לשכנע" בן לעם אחר לבחור בדרך שונה, אם מלכתחילה הוא לא חי את אותו השיח ואינו מרגיש את אותה שייכות כלפי אותו עם.

אז שנתניהו "יחכה" לגינוי של אנשי שמאל, ושיראה ב"אי גינוי" שכזה משהו "תמוה", על גבול המחשיד ממש. אל תאמינו לשטויות שלו, אפילו לא לרגע. אין מדובר אלא בתעלול רטורי זול שרק נועד להציג את השמאל כ"שונאי ישראל" של ממש.

מעניין שבלשון הגמרא, "שונאי ישראל" אינו אלא ביטוי נרדף בלשון סגי נהור לעם ישראל עצמו.

תל-אביב, כ"א באב, ה'תשע"ה.

משרבו הרוצחנין

אני מתנצל מראש שהדברים שלי לא עוסקים בנושא האקטואלי המחריד של היום – השלכת בקבוק התבערה בכפר דומא, שהוא מעשה חולני, דוחה וברברי. אני בכל זאת רוצה לומר עוד דבר אחד בקשר למה שקרה אתמול במצעד הגאווה, דווקא מן ההיבט היהודתי ההלכתי, שאינני הסמכות העליונה (או בכלל, כל סוג של סמכות) לגביו, אך בכל זאת מי שמכיר אותי קצת יודע שבשנה ומשהו האחרונות היתה לי ההזדמנות להחשף קצת גם אל הפילוסופיה שמאחוריו, והיא כן מניבה תובנות כאלו ואחרות, אם לא בנוגע לחיים שלי עם עצמי, אז לפחות בהבנת המחשבה היהודית הדתית.

ביום ראשון פרסמתי פוסט שנוגע לתשעה באב (מזמין את כולם לקרוא אותו, אפילו שהמועד עבר, אולי גם בו תמצאו תובנות מעניינות). העיסוק העיקרי בפוסט הזה סבב סביב החורבן, ובמצב הגלות הרוחנית שבו מצויה היהדות היום (יהדות, כדת שלא עוסקת בהקרבת קורבנות כמו בימים שבית המקדש היה קיים, אלא בתפילה). אולם, באופן אולי שהיום נראה קצת אירוני, הפוסט עצמו מתחיל דווקא בעיסוק בשאלת עונש המוות ביהדות. כבר בתחילת דברי הבאתי ציטוט המסביר לא רק מה הייתה מהות עונש המוות בעת ההיא – אלא גם, ואולי בעיקר – למה עונש המוות לא מונהג כיום, עם הפסקת עיסוקה של הסנהדרין (ובמצב כיום – גם עצם אי קיומה) בדיני נפשות. אני האחרון שיבוא להגיד מה מוסרי ומה לא, ואין לי אישית שום דבר נגד משכבים מסוגים כאלו ואחרים, ובטח ובטח שלא אתערב בחייהם של אחרים. אבל שוב, מתוך נסיון להבין איך היהדות "שופטת" את העניין הזה, כדאי להבין שבאופן כללי, הסנהדרין הם אלו שהיו אחראים על דיני נפשות (הוצאה להורג), ולא אנשים פרטיים. גם מעשהו של פנחס בן אלעזר (נכדו של אהרון), שרצח את זמרי בן סלוא, לא נכלל בקטגוריה מכיוון שאף הוא נעשה בעת קדומה, בה גם היהדות עצמה מחשיבה את רמת הרוחניות לגבוהה הרבה יותר, וכוח הנבואה ניתן אף לאנשים "פשוטים" (בניגוד למצב היום, בו אין נבואה אף לא ליחידי סגולה).

בציטוט שהבאתי בתחילת הפוסט, ישנו ציטוט לכאורה, שלא הצלחתי למצוא לו סימוכין ("משרבו הרוצחין גלו הסנהדרין"), אלא בדרך עקיפה: חלק אחד של הציטוט מופיע בתלמוד הבבלי (סוטה, דף מ"ז, א') מדובר בדיוק על "ירידת הקדושה" של העם, וביטול העונשים הללו:

"משרבו הרוצחנין בטלה עגלה ערופה משבא אליעזר בן דינאי ותחינה בן פרישה היה נקרא חזרו לקרותו בן הרצחן משרבו המנאפים פסקו המים המרים…"

החלק השני של הציטוט מופיע במסכת כתובות, דף ל', א'-ב':

"וכן תני רבי חייא מיום שחרב בית המקדש אף על פי שבטלו סנהדרין ארבע מיתות לא בטלו לא בטלו הא בטלו להו אלא דין ארבע מיתות לא בטלו: מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו ומי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו ומי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות או ליסטים באין עליו ומי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי אלא איפוך אריא וגנבי בידי שמים צינים ופחים בידי אדם…"

עונש המוות ביהדות (ארבע מיתות בית דין) שייך לתפיסת עולם אחרת, וגם היהדות הבינה זו. ארבעים שנה לפני חורבן בית המקדש, הסנהדרין הפסיק לדון בדיני נפשות, פשוט כי הוא הבין שיותר מדיי אנשים כבר חייבים מיתה, ועונש המוות לא "יתקן" שום דבר בקדושתו של העם, אלא יוביל לעוד הרג מיותר. אפילו מי שרוצה לחשוב שהעונש מגיע מן השמיים, יכול לראות שעל-פי אותה גמרא, על ה"דין" עליו חייבים על משכב זכר (סקילה), העונש מגיע "משמיים".

להבנתי, אין שום הצדקה הלכתית הנוגעת לימינו אנו בנוגע למעשה המחריד שנעשה אתמול. גם ההצדקות המבוססות על התורה, ועל חוקיה, נוגעות לתקופה אחרת, ל state of mind שונה, שהיהדות כבר לא מצויה בו. אפשר לייחל ליום שבו היא תשוב אליו, ויש הרבה שעושים זאת, אבל כל עוד הלכה למעשה אין בית מקדש, ואין סנהדרין, ומלכתחילה חלק כה גדול בעם חוטא (באינספור חטאים, מהאתאיסט הגמור ועד הרבנים הגדולים העומדים בראש ישיבות), יהודי בודד לא יכול לקחת את החוק (האלוהי, או הארצי) לידיו, ולנסות ליטול את חייו של האחר. המשיח לא יבוא באמצעות רצח של בן אותו עם, ואסיים, שוב, בציטוט מהפוסט מיום ראשון:

"היהדות, כדת, אוצרת בתוכה כמה רעיונות מרכזיים, וכל אדם (או אולי "ענף מחשבתי") שם דגש (ולעתים אף מייחד) רעיון מסוים – ייחוד האל, התפילה, התורה,המיסטיקה הקבלית. בעיניי אחת המהויות המרכזיות, אם לא המרכזית מכולן, ביהדות היא האלמנט הלאומי הטבוע בה – אהבת ישראל, שאודותיה נכתב רבות. בלעדי אהבת ישראל, נדמה שאין לתורה "שליח" שימסור את הבשורה לכל העולם. ביהדות, כפי שאני מבין אותה, רבה חשיבות "בין אדם לחברו" מ"בין אדם למקום", ואף במקורות עצמם ניתן למצוא לכך סימוכין רבים. כמה שצצו לי באופן אינטואיטיבי:

  • אברהם והמלאכים (בראשית י"ח) – אברהם מעדיף לקטוע שיחה עם אלוהים כדי לטפל באירח אורחים (שאינם אלא מלאכים בשליחות אלוהים, דבר שלא היה ידוע לאברהם).
  • ירבעם בן נבט ועדו הנביא (מלכים א', י"ג) – כאשר ירבעם בן-נבט הרים ידו כדי להכות את את עדו הנביא, אלוהים יבש את ידו, ועל זה מציין רש"י "נקם הקב"ה על כבודו של צדיק יותר מכבודו", ורוצה להראות כיצד כבודו של צדיק מישראל חשוב יותר מכבודו של האל (שכן, אלוהים לא עשה דבר באופן מיידי כדי למנוע מירבעם לעבוד להקטיר בבית-אל, פולחן שנתפס כאסור).
  • מדרש רבה, פרשה ל"ח (דור הפלגה), ו': "רבי אומר: "גדול השלום, שאפילו ישראל עובדים עבודת כוכבים ושלום ביניהם". אמר המקום: "כביכול איני יכול לשלוט בהן, כיון ששלום ביניהם, שנאמר" (הושע ד', י"ז): "חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם, הַנַּח-לוֹ". אבל משנחלקו מה הוא אומר (הושע, י', ב'): "חָלַק לִבָּם, עַתָּה יֶאְשָׁמוּ". הא למדת, גדול השלום ושנואה המחלוקת"."

גוט שאבוס.

ירושלים, ט"ו באב, ערב שבת נחמו, ה'תשע"ה.

(גם אם) אלוהים לא מסוגל לטעות, בני-אדם כן.

פרשת "הרב מצפת" מעלה שוב סוגיה שמדיי פעם עולה, של מנהיגים מן הציבור הדתי שנתפסים בקלקלתם (והלא כבר יש בנמצא גם רב ראשי לישראל שהורשע בפלילים), ודרך ההתמודדות של הציבור הדתי עם הפרשיות הללו. נתקלתי בטקסט יפה שכתב הרב אורי מלמד (אני מודע לעובדה שאני לאחרונה מרפרר יותר ויותר אל דיונים בפייסבוק – לא בהכרח חושב שזה רע) שעוסק בבעיתיות שבהתמודדותו של הציבור הדתי-לאומי עם הסוגיה הזו:

"…חלק מהם התמקדו בהערצת הרבנים, בסחף שמורגש בחלקים בציבור הדת"ל אל עבר מחוזות החסידות, הנהייה אחר אדמו"רים ובעלי מופתים. אחרים הדגישו שהעיסוק בקבלה כשלעצמו הוא פח יקוש, וכל תורה שלא ניתן לעמוד על טיבה ועל טיב המלמד אותה היא מסוכנת. אני מניח שיש טעם בשתי ההצעות. אז אני רוצה להציע עוד זווית. אני אקרא לה אובדן הפשט. כשאתה גדל בבית מדרש שלימוד התנ"ך שלו נזהר זהירות עצמה מלקרוא את הכתוב בגובה העיניים, ועל כל ביקורת אפשרית על גדולי האומה מיד אומר שאין לנו קצה הבנה בגדלות שלהם ומובן מאליו שהדברים אינם כפשוטם ואם ראשונים כמלאכים וכן הלאה והתלמידים מתרגלים להניח שני דברים, ששניהם חמורים מאד. האחד, גדולים לא נופלים. ואם כתוב שחור על גבי עיתון שהם נפלו אז הם בכל זאת לא נפלו ואם הם אומרים חטאתי אז הם בכל זאת לא חטאו. השני, אם אתה רוצה להיות אדם מאמין אתה צריך להניח שאתה לא מבין את הטקסט שלפניך ושהקריאה הפשטית שלך לא שווה כלום כי התורה היא קודש והשכל שלך לא. כשזו התשתית של הלימוד שלך, של יראת השמים שלך, המערכת החיסונית שלך חלשה ופגיעה."

במחשבה כמעט אינטואיטיבית, אני מאמין שביסודה של כמעט כל דת שאני מסוגל לחשוב עליה לא עומד רעיון כזה מורכב – אלא סט של מספר רעיונות שקיבלו מעמד של קדושה, שאי-אפשר לערערם. קל וחומר כשאנחנו מדבר על דת מונותאיסטית, כדוגמת היהדות. סבורני שגם בה מספר הדברים המקודשים בשורש מהותם אינו כזה רחב, ביסודו: האל, התורה, דברי הנבואה (שכן הם נאמרים בשם האל), מקומות וכלים מסויימים הקשורים לפולחן (שוב, מתוך נגיעה "ישירה" עם האל עצמו). בטוח שיקומו אתאיסטים רבים שלא יסכימו עם דעתי, אבל מבחינה הפשטה פילוסופית, גם בעיני החילוני הגמור, אינני סבור שהבעיה עם הדת מתחילה בשאלת קיומו של האל, או במידת ה-infallibility (חוסר היכול לטעות) שלו – מכיוון שמרמת השׂגבה מסויימת, איננו מסוגלים באמת להבין, לתפושׂ, או להתערב עם מעורבותו של האל בחיי היום-יום שלנו, ולכן, במובן מסויים, מבחינה מעשית עלינו לנהוג כאילו אינו קיים. למרות שאינני מעריך דעות רבות של ישעיהו ליבוביץ', הרי שבימינו הוא זה שניסח זאת בצורה הקולעת ביותר – מעבר לקיומו של אל, ושל כתבי קודש שנמסרים בשמו, על הציויים שלהם לגבי חיי היום-יום שלנו, כל נסיון "לתרץ", להסביר, לתת צידוק פוזיטיביסטי למהות התורה – הרי הוא כפירה בעיקר, מעצם הורדת האלוהות הנשגבת והבלתי-נתפשׂת לכדי מונחים אנושיים.

הבעיה, לדעתי, נוגעת יותר למידה שבה מתרחב המעגל הזה, של ישויות בעלות מידת קדושה כה גבוהה שאין אפשרות לעסוק בהן ושאינן טועות לעולם. ב"ישויות" אינני מתייחס רק אל אנשים, אלא גם אל חפצים, ואפילו אמירות מסויימות. בהיבט האנושי, מעבר לדמויות שאינן בעלות יכולת נבואית (שכן יכולת נבואית מגלמת בתוכה דיבור בשם האל, "אבי-אבות הקדושה"), חכמים מתקופות כאלו ואחרות הופכים לקדושים שאין לערער על דבריהם. אבל גם נוסח התלמוד (ואני מתייחס באופן ספציפי אל העריכה והעימוד עצמו) "התקדש" לפי דפוס מסויים (וילנא), ו"פרק שירה" (כן, הוא מכיל ציטוטים מן המקרא, בעיקר מתהילים, אבל אני מדבר עליו כיצירה שלמה) הפך למקודש בעליל עבור חלקים מסויימים באוכלוסיה, עד שנערך דיון לגבי השאלה האם ציפורים, רמשים, ואפילו המִדְבר עצמו, אכן פוצים את פיהם ואומרים מה שמצטט החלק הרלוונטי לגביהם בפרק השירה.

בעיניי, זהו מעגל המזין את עצמו של נוהג אובבסיסי-קומפולסיבי, וככל שמתווספים עוד "אבות קדושה", כך החוויה הדתית הופכת לקיצונית ומעיקה, לא רק כלפי הפרט עצמו, אלא כלפי הסביבה. כן, אפשר להיות גדול בתורה, אפשר להיות גאון הדור, ועדיין לא להיות נקי וחף מכל טעות ופשע. גם אם נניח כי האלוהות עצמה היא מושלמת (ולכן, לצורך העניין, גם דברי נבואה נאמרים כ"שלמות"), מסוכן להניח כי כל פוסק וכל חכם, מכל תקופה, ניחן בחוסר היכולת לטעות. זה לא אומר שכל אדם מאמין צריך לזנוח את ההלכה ולזרוק את שיטת הלימוד לפח, אבל זה בסדר גם להניח שבסופו של דבר, הרעיון שמאחורי היהדות, הייחוד, הוא רעיון פשוט ופשטני – כל "תסבוכת" של קדושה שמוסיפים עליו רק מוריד את היהדות ברמה, והרחבת מעגל ה"קדושה האולטימטיבית" חוטא לרעיון הזה.

עם כל הנדושות הטאוטולוגית שבדבר, בני-אדם הם בסופו של דבר בני-אדם, גם אם הם עוסקים בתורה, באגדה, במצוות ובהלכה יומם ולילה. הם יכולים להבין המון, אבל לא הכל. הם יכולים להיות צדיקים גדולים, אבל גם הם לא מושלמים. אין מושלם זולת האל – זוהי המהות הבסיסית של הדת המוניסטית האבסולוטית שאנחנו קוראים לה "יהדות".

תל-אביב, כ' בתמוז, ה'תשע"ה.

גז, דיור, וירון זליכה

כבר כמה זמן שאני חוזר שוב על האמירה "היד הנעלמה" והפרצופים הגלויים של הכלכלה הקפיטליסטית, ושלמעשה המשק תמיד מנווט על-ידי בעלי השפעה כאלו ואחרים. אני ממליץ לכולם לקרוא את הפוסט שהעלה אורי תובל | עמוד הפייסבוק, בו הוא מביא את עיקרי הנאום של ירון זליכה אתמול בהפגנה (אצטט חלק מן הדברים פה): אורי תובל | עיקרי הנאום של ירון זליכה בהפגנה | 4.7.2015 | פייסבוק.

//

עיקרי הנאום של ירון זליכה בהפגנה. הקלדתי. בטח מלא טעויות כתיב . דברים מעניינים.נפרק את המתווה.החטא הקדמון: משרד התשת…

Posted by Uri Tuval on Saturday, July 4, 2015

 מעורבות ממשלתית אמנם נתפסת כ"מעורבות גסה במשק", אבל היא לא שונה במהותה ממעורבות של על שחקן פרטי במשק שצבר מספיק כוח כדי לווסת את השוק לטובתו, בהבדל היחיד – ששחקן פרטי, כאשר הוא פועל נכון, יעשה במוצהר (ובצידוק מוסרי על-פי תפיסת הרוב) לביתו, בעוד שממשלה אמורה לפעול (כאשר היא פועלת נכון) למען טובת ציבור רחב יותר. אני אצטט דווקא את הדברים האחרונים שמובאים בפוסט המקושר דלעיל:

"אנחנו במדינה עם הדיור הכי יקר במערב. הרכב הכי יקר בגלל 52 הגבלים בשוק הזה (זליכה היה יו"ר ועדה שבדקה את התחרותיות בשוק הרכב). וגם המזון הכי יקר במערב. עכשיו הממשלה הופכת אותנו למדינה עם רווחי הגז הכי מטורפים בעולם שלא רק בכהונה הזאת לא ניחלץ מכך אלא גם בבאה."

אני לא אוהב אמירות בומבסטיות כמו "הכי", אבל גם בלי להשוות אותנו למדינות אחרות בעולם, קחו למשל את סוגיית הכפלת מחירי הדיור תוך עשור – עליה לא נורמלית ובלתי-נסלחת ללא תלות למקום, או לזמן. כל עוד היה דיור ציבורי, וחברה שלמעשה היוותה "זרוע ממשלתית" בנתה שכונות שלמות, לא היה משבר דיור, כי לממשלה אין אינטרס מיקסום רווחים. כל עוד ההחלטה איפה, מתי, איך וכמה לבנות היא החלטה של קבלן פרטי, המחירים ימשיכו להאמיר, כי לקבלן פרטי יש את האינטרס (הדיי ברור ומתקבל על הדעת) להרוויח כמה שיותר.

זוהי הבעיה של גז בידיים פרטיות. המאגר עצום, ההיצע אמור להיות שופע – אבל מספיק יד פרטית על השיבר שתחליט כמה גז יוצא מאותה אסדה, והרי "היד הנעלמה" שמפחיתה את ההיצע ומעלה את המחיר. אז תגידו שיש פיקוח על המחיר – אבל במתווה הנוכחי, הפיקוח על המחיר מוגבל בזמן. זמן שתשובה, נובל אנרג'י, וכל מי שירכוש את המאגרים הקטנים – ינצלו לטובתם. לא מאמינים לי? בואו נשמע מה אמר זליכה:

"שר אוצר יכול למנות ועדה שתקבע מה העלות בתוספת רווח הוגן, אני לא נגד רווח, ולהוריד לאותו מחיר מפוקח. הממשלה מתנגדת. הטייקונים אומרים אם המחיר יירד מ-6 דולר נפסיד. אז מה אתם חוששים? כל ועדה בלתי תלויה (שתבדוק את הרווח) תחליט כך.

מסבנים אותנו. אומרים שתהיה תחרות. איך תהיה תחרות כשמונופול הגז כבר מוכר למונופול חברת החשמל ב-6 דולר?

אומרים שימכרו את המאגרים הקטנים. אבל הם מגלמים כבר מחיר של 6 (דולר ליחידת אנרגיה). אז איך הרוכש ירוויח? ימכור ב-7.

ועוד מסבנים: משווים מחירים לעולם. ההשוואה הנכונה היא לארצות שמצאו גז ליד חופיהן ולא משלמות על הובלה. ונצואלה – דולר (ליחידת אנרגיה). קטאר 1.8 דולר. מצרים 2.5 דולר. קנדה 3 דולר. ארה"ב – שם החברות רכשו שדות, לא קיבלו רישיון בזול, והם צריכים גם להוביל את הגז – 4 דולר. תשובה בעצמו ממאגר קטן (תטיס) מכר לנו ב-2.70 לפני שנתיים. המצרים שיש שם תמלוגים יותר גבוהים ולא חשודים באהבה מיוחדת לישראל, מכרו לנו ב-2.9.

אומרים שהגז יישאר בים. הם שוכחים שהוא כבר זורם במחיר שוד כי בתמר יש גז לשנים.

הם שוכחים שיש חוק במדינה שאם אתה לא מפתח מאגר שקיבלת ב-970 אלף דולר בזמן נתון אתה צריך להחזיר את המאגר לעם ישראל.
והשלישי הם שוכחים להגיד שהגז מיועד רובו ככולו לייצוא.

יאיר לפיד איפשר לחברת חשמל לחתום עם תשובה במחיר של 5.8 דולר שעולה ל-7 ו-8 ואישר יצוא במגבלה לא אפקטיבית שהיא אסון. אין תרופה למחלה ההולנדית ופשוט נייצא את הגז. גם שודדים אותנו וגם מחלה הולנדית? אני כבר מעדיף שהגז יישאר בים.

מנסים גם לפתות אותנו: ישראל תקבל מאות מיליארדי שקלים. שוכחים שעל כל 200 מיליארד שהעם ישלם בכיס אחד (מתכוון: על עלות הגז הגבוהה, יוקר המחיה וכו'), יחזור (רק) 100 בכיס השני (במסים). אני מעדיף לא לשלם את ה200 ולא לקבל את ה100.

במחאה דרשנו מימון מעונות מגיל 3. אז ביבי העלה מעמ ל-18%. גבה עוד 4 מיליארד שקל דרך המע"מ, אבל החזיר 4. פה ייקחו 400 מיליארד ויחזירו 200."

אני רוצה לומר שהממשלה חייבת להיות מעורבת יותר, אבל דיי מטריד לחשוב שזו תהיה ממשלה מפוקפקת כמו הממשלה המכהנת עכשיו. ואמנם נכון שהציבור בבבחירות האחרונות הצביע ברובו לימין, אבל מדהים לראות כמה אין תקווה וציפיה לאנשים מהגינות מנבחריהם ומשירותים ציבוריים הגונים (אני סבור שחלק עצום של מצביעי הימין עשו זאת משיקולים בטחוניים ולא חברתיים. מדהים להיווכח משיחות עם מצביעי ימין כמה מהם למעשה סוציאליסטים ברוחם). ככה זה כשהליכוד וגרורותיו בשלטון כמעט במשך שני עשורים רצופים (להוציא תקופת שלטונו של אהוד ברק, מהנציגים הגרועים, לטעמתי, ליצוג הקו הכלכלי של מפלגת העבודה לדורותיה בפרט, או השמאל בכלל) – כל אמון וציפיה שהיתה אמורה להיות משירותים ציבוריים התפוגגו על-ידי מקבלי החלטות שהאינטרס הצר והמצומצם שלהם עצמם עמד לנגד עינם.

זליכה לא סתם אמר דברים בעלמא. ההתנהלות של המדינה בנושאי הגז (כמו בנושאים רבים אחרים, ביניהם גם הדיור) קרובה (אם לא חצתה את הקווים) להגדרה של רשלנות פושעת. יותר מטרידה מכך היא העובדה שאלו אותם אנשים שעדיין מקבלים את ההחלטות, לכאורה בשביל כולנו, בפועל – בעיקר בשביל עצמם. או כמו שדווקא מתחיל הציטוט בפוסט:

"החטא הקדמון: משרד התשתיות קיבל סקרים של BP ואחרים מהם נודע שיש סיכוי של למעלה מ30% למצוא גז. אתם יודעים מה זה 30% במשק הגז? אתה חופר שלוש פעמים ומצאת. זה כמו 80% בלוטו 90% בטוטו 99% בפיס.

הממשלה ושר התשתיות והממשלה לקחו את הידע הזה ובמקום לחשוף אותו ולהוציא רישיונות למכרז שוויוני, חילקה אותם במחשכים לגורם אחד בלי שאף אחד ידע. אני קורא למשטרה וליועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה פלילית. איך יש אוצר בסיכוי של 30% – הסתברות שאין טובה ממנה במאה ה21 – והוא מחולק במחשכים תמורת 970 אלף שקל בלבד.

שנית. שולחים מבט קל בחברות של תשובה ורואים מצעד ארוך של פקידים שבדלת מסתובבת קיבלו החלטות בצד אחד ועברו הלאה.
אחד הפקידים, ד"ר אודי ניסן, היה ראש אגף תקציבים שלקח חלק מכריע בוועדת ששינסקי 1 (תמלוגי הגז). המלצות הביניים של הוועדה ביקשו שיעורי מס גבוהים בין השאר כי לקחו בחשבון שהאוצרות חולקו חינם.

אחרי דו"ח הביניים הופעלו לחצים, והוועדה ריככה את ההמלצות. שבוע אחרי זה הודיע ניסן שהוא מתפטר ולמיטב ידיעתי הוא לא עדכן את הוועדה מראש שהוא עוזב. לא ראוי שפקיד ייקח חלק בהחלטות היסטוריות ולא מודיע שייפרד זמן קצר אחרי כן. הוא חיכה צינון של שנה ואחרי כן – אתם יודעים איפה הוא? אצל תשובה. (אודי ניסן מונה בסוף 2012 ליו"ר דלק)."

בין ירושלים לתל-אביב, י"ח בתמוז, ה'תשע"ה.

"היד הנעלמה" והפרצופים הגלויים של הכלכלה הקפיטליסטית

לפני שנים לא רבות עשיתי תואר ראשון בכלכלה. בואו אני אספר לכם משהו על כלכלה.

בשיעור הראשון של קורס המבוא למיקרו כלכלה א' מלמדים את הנחות היסוד של שוק חופשי. עם הנחות היסוד הללו בונים את המודל התיאורטי של שוק חופשי, פתוח – השוק האולטימטיבי עבור כל תומכי הקפיטליזם ("הימין הכלכלי"). אחת ההנחות המאפשרות קיום של משק מסוג זה היא ידע מלא של כל השחקנים. שקיפות מלאה – כל השחקנים יודעים היטב כמה עולה לייצר כל דבר, ומה הערך של כל מוצר (כולל העבודה, כ"מוצר" שהמועסקים מציעים, במקום להנות מזמן פנוי).

מושג של שקיפות מלאה שכזו הוא, כמובן, דבר שלא יכול להיות מושג בעולם האמיתי. מדובר במשהו תיאורטי לחלוטין, הוא שייך למה שאני קורא "תנאי המעבדה" שבהם נרקחה התיאוריה הזו, וּממחיש רק כמה תיאורטית ואוטופיסטית היא התפיסה הכלכלית הקפיטליסטית. עמית סגל המחיש זאת לפני שנתיים (ושבוע) בדיון שהתקיים בועדת הכספים:

עמית סגל - 19.6.2013 - מתוך עמוד הפייסבוק שלו

עמית סגל – 19.6.2013 – מתוך עמוד הפייסבוק שלו

עמית סגל הוא לא בדיוק העיתונאי ה"סמולני הממורמר" שדעותיו באופן עקבי עוינות את הממשלה, אבל ראו איזה פלא, וגם הוא לפני שנתיים סיפר לכולם כיצד צפצפו עלינו האנשים ש(גם )היום מנהלים את המדינה, אותם אנשים שעומדים למסור את משאבי הטבע שלנו לשנים רבות, בצורה בזיונית וּבתמורה מגוכחת. ההתנהלות הזו, יחד עם יחימוביץ': תשובה הציע לי לנהל קרן של 100 מיליון שקל | לילך ויסמן | 23.6.2015 | גלובס, מעידה על כמה אין שקיפות במשק שלנו, בטח שלא בכל הנוגע ל"מגרש של הגדולים".

אל תבינו אותי לא נכון. אינני מאלו ש"מתפכחים" מאשליית "השוק החופשי" וטוענים שלימודי כלכלה זה קשקוש, ממש לא. לימודי הכלכלה עוזרים להסביר תהליכים חברתיים מורכבים, בקנה מידה עצום, אבל כן, כדאי להבין ש"שוק חופשי" הוא אשליה. חלק מהמורכבות של הכלכלה נובעת מכך שאי-אפשר להתייחס אל השוק בצורה כה פשטנית ונאיבית – דווקא אלו שמנסים "למכור" לנו שוק כזה גורמים אחר-כך לאנשים להתפלא, כיצד קרה פתאום שהבורסה קורסת, או שהמחירים עולים, ושלא הכל נפלא פה. טיעון כמו "הכלכלה יודעת לנהל את עצמה" הוא טיעון פשטני שמנסה להתעלם מכך שיש במשק גורמים רבים בעלי פוטנציאל השפעה – חלקם נתפשׂים אמנם כ"מלאכותיים" (כמו הממשלה) יותר מאחרים (המגזר הפרטי), אך בפועל הכלכלה מנווטת בידי אנשים, תמיד – ובמידת השפעה שונה. כוחם של מליוני אנשים לא בהכרח משתווה לכוחם של מיעוט זערורי שמנווט את המשק בהתאם לרצונו (אלו הם אותם "חורים שחורים כלכליים"). אם לא המדינה מווסתת את השוק, אז אלה בעלי ההון שצוברים מספיק כוח פיננסי והשפעה פוליטית כדי לווסת את השוק. ואולי היד אמנם נעלמה, אך היא מחוברת לגופים ולפרצופים שכולנו מכירים היטב. תשובה, אריסון, דנקנר, ועוד רבים וטובים. לא במקרה בשמות הללו שגורים בפי כולנו. ה"שוק החופשי" פשוט אומר שלהם יש חופש לנצל את השפעתם, כרצונם, ולשנות את כללי המשחק לטובתם.

זאת הסיבה שמלכתחילה עדיף בעיניי להסכים למעורבות ממשלתית חזקה. הממשלה, בתפיסה האידיאלית, היא גוף שפועל לטובת ציבור רחב הרבה יותר מאשר קומץ בעלי הון. ונכון, אין אידיליה בעולם, וממשלה אינה שיא היעילות וטוהר המידות. מעורבות ממשלתית רבה יותר אכן פותחת צוהר לשחיתות. אבל חשוב לומר גם שהשחיתות היא אינה "תנאי הכרחי". בשחיתות במוסד ממשלתי יותר קל להלחם, אם רוצים, מאשר ב"שחיתות" שמצויה בידיים פרטיות, וזה פשוט מן העובדה שמה שמצוי בידיים פרטיות לא נקרא בהכרח שחיתות. בעל העסק ידאג לעשות הכל כדי שכסף לא יגנב ממנו (זה גם יותר קל לבקר את זה בעסק פרטי), אבל "על הדרך" בעל העסק הזה יעשה הכל כדי להרוויח יותר. אז בשם היעילות הזו שאתה בוחר לקדש, אנשים יקבלו פחות שכר וישלמו יותר (גם מעצם העובדה שככל שלאנשים יש יותר כסף, הם מסוגלים יותר להשפיע על ה"סובב הכלכלי" – השתלטות גיאוגרפית, השתלטות רוחבית, השתלטות אנכית, השפעה פוליטית). אני לא מוצא שום סיבה שבעולם להזדהות עם בעל העסק "על חשבוני", כשאין צורך.

בעידן הטכנולוגי שבו אנו נמצאים יש גם אפשרות ליצור מערכת שקופה הרבה יותר, שמאפשרת לבקר את השחיתות. במגזר ציבורי שמנוהל נכון (ואני לא מבקש מגזר ציבורי בעל מסורות ניהוליות מנוונות בכל מקרה) אמצעי הפיקוח והענישה נגד השחיתות יכולים למנוע הרבה צרות.

חשוב גם לזכור מהי האלטרנטיבה (למעשה, מהי השיטה הנהוגה היום) – והיא מגמת ההפרטה. במקרה זה, היעילות של חברה פרטית הולכת לכיסם של הבעלים בלבד, במינימום עלות (שכר) ומקסימום רווח (מחיר לצרכן). מדוע שבשם היעילות אנשים ישלמו מכיסם לטובת אנשים פרטיים אחרים? בגלל ש"ככה השוק רצה", באופן חופשי וטבעי כלשהו, כמו שמלמדים בשנה א' בכלכלה?

אז הנה, בבקשה.

הנחות יסוד שלא עומדות במבחן המציאות, שהן לא יותר מאשר תנאים תיאורטיים לכלכלה ב"תנאי מעבדה". בלי הנחת היסוד הזו, המשק לא נמצא במצב "חופשי" בדומה לפנטזיה הקפיטליסטית התיאורטית – וחוסר התחרות הזה מיתרגם (שוב, במונחים כלכליים, כמו שמלמדים בתואר הראשון) לחוסר שיווי משקל משוכלל – להפסד רווחה של הצרכנים במשק. "רווחה", זה הכסף של כולנו.

רובם ככולם של תנאי היסוד של כלכלת השוק החופשי, תורת היסוד של החשיבה הקפיטליסטית, הם "תנאי מעבדה" תיאורטים,ואינם יכולים להיות מיושמים במציאות. בפועל, תמיד יש יד מודעת שמכוונת את השוק. השאלה לטובת מי. הפתרון שאני חוזר ומציע הוא רעיון הרֶה-סוציאליזם שדיברתי עליו בעבר: מעורבות ממשלתית מתקנת. זרוע ממשלתית נכנסת למשק לא מתוך כוונת רווח (כן, מזעזע, אני יודע) אלא מתוך כוונה לאזן את השוק – להציע יותר שכר, במחיר יותר נמוך. לא מתוך כוונות מונופוליסטיות בסגנון קומוניסטי, ובהחלט מתוך כוונה שישאר שחקנים פרטיים בשוק. פשוט שוק שיהיה מאוזן. במקרה כזה רגולציה הופכת למיותרת ברובה, פשוט כי נוכחותו של גוף שאינו שואף למיקסום רווחים אלא למקסום רווחת הציבור מווסת את השוק בהתאם לצרכיו.

(השיתוף המקורי של התמונה הזו [שהיא בסך הכל צילום של פוסט של עמית סגל Amit Segal] נעשה בפוסט של Ori Ben-Dov כאן: https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10153973848825031&set=a.10150250754465031.386132.576810030&type=1&theater ואין לי אלא להודות לו ולEden Bar-Lev על-כך שגרמו לי להתוודע לפוסט של עמית).

תל-אביב, ז' בתמוז ה'תשע"ה.