ארכיון קטגוריה: פוליטיקה

השוק ה(לא באמת)חופשי והדרכים לתיקונו

1996: נתניהו פותר את משבר מחירי הדיור

לפני עשרים שנה (וקצת) התקיים עימות טלוויזיוני בין המועמדים לראשות הממשלה, שמעון פרס ז"ל ובנימין נתניהו. חלק מן העימות העוסק בהתייחסות של נתניהו למחירי הדיור צפים שוב ושוב ברשתות החברתיות, כבדיחה על המצב בשוק הדיור כיום.

נתניהו בעימות הזה הלין על כל מה שרע לדעתו בכלכלה בארץ באותה התקופה (מחירי דיור גבוהים, הצורך בהפרטה, הפערים החברתיים):

"מחירי הדירות האמירו. כל הזמן גואים. אנשים לא יכולים לקנות דירות… ואתה יכול לספר לנו על המצב הנפלא של הכלכלה, אבל כל מי שמצוי את הכלכלה הישראלית יודע שיש לנו אוברדראפט לאומי שהולך ומתנפח. תהיה בעיה לממשלה שלנו לטפל בזה, אבל נטפל בזה. איך נטפל בזה? על ידי כך שקודם כל נעשה פה באמת כלכלה חופשית, עדיין אין. אנחנו נפריט את החברות. אנחנו נשחרר את אדמות המדינה כדי להוריד את מחירי הדיור. אנחנו נקצץ בביורוקרטיה. אנחנו בפירוש, בפירוש כן נצמצם את פערי העוני הנוראים, אנחנו גם נצמצם את המיסים. הנטל במיסים הוא כבד, אחד הכבדים בעולם באידיליה הזו שמר פרס מתאר".

אלא שלפני שנתיים, עת נתקלתי בקטע הוידאו הזה והגבתי על-כך לראשונה, וגם היום, לדעתי, המצב לא פחות גרוע, ולמעשה אף יותר כי המדינה נפטרה מאחזקותיה בהמון חברות ממשלתיות, כך שבסופו של דבר נתקענו באותו מצב, ונשארנו עם פחות.

השקר החבוי במונח "שוק חופשי"

נתניהו מדבר על "שוק חופשי" כאילו הוא פתרון הקסם לבעיות הכלכליות, אבל "שוק חופשי" הוא בלוף, זהו מושג תיאורטי שקיים רק ב"תנאי מעבדה" – וכמו שבטבע לא נראה את כל המים קופאים בדיוק כשמגיעים לאפס מעלות צלזיוס (כי רמת המליחות והמינרלים השונים במים משפיעים על טמפרטורת הקפאון שלהם), כך גם אין שוק שמתנהל בהתאם לתנאי "השוק החופשי" (אגב תנאי משמעותי הוא שקיפות מלאה ויכולת מלאה של הצרכנים לבחור בין מוצרים שונים, ואפשרות בלתי-מוגבלת של מתחרים חדשים להכנס לשוק – מה שלא אפשרי במשק קטן כמו ישראל ובתחומים בהם עלות הכניסה מקשה על שחקנים קטנים להכנס).

מעבר לכך, העשורים האחרונים מראים לנו שככל שאנחנו מתקדמים ל"שוק חופשי", הוא לא באמת חופשי – אין משק שמתנהל בעצמו – מישהו תמיד מכווין אותו, בין אם זו המדינה (בכלכלות יותר סוציאליסטיות) ובין אם אלו "בעלי המאה", אנשים שההון שלהם והאחזקות שלהם במשק מאפשרות להם לעוות את תנאי השוק והתחרות (בין אם באמצעות קשרי הון-שלטון ובין אם באמצעות שליטה רוחבית ו/או אנכית במשק שמאפשרת להם לתעל את השוק לטובתם). בכל מקרה זהו אינו שוק נאיבי, ואינו שוק שעובד ברמה התיאורטית של "שוק חופשי" כמו שלומדים בשנה א' בלימודי כלכלה – זהו שוק שנשלט על-ידי אינטרסים שפוגעים ברווחת הצרכנים והעובדים.

וזהו בעצם השקר הגדול של "שוק חופשי". החברות הממשלתיות המופרטות עוברות לידיים פרטיות, שם, בניגוד למצב בבעלות הממשלתית, אינטרס הרווח משחק תפקיד מרכזי, ולצורך מימוש האינטרס הזה הבעלים הפרטיים מתייעלים (בצורת פיטורי עובדים וצמצום עלויות ייצור), ומתנהלים עם כספי החברה על-פי האינטרסים האנוכיים שלהם (מותר להם, זו חברה שלהם הרי). אבל מה זה נותן לציבור? האידיאולוגיה של השוק החופשי מדברת על מחירים זולים יותר, וגם טובים יותר, אך בואו לא נבלבל – זהו לא תוצר של "השוק החופשי" כמו שזהו תוצר של שוק תחרותי – ושוק תחרותי לאו דווקא חייב לפעול במסגרת "חופשית" אמיתית.

לא צריך שוק חופשי, צריך משק תחרותי

נשמע מוזר, אבל עדיין לדעתי אפשרי. כיצד? במידה והמדינה מתערבת במשק תחרותי, לא מתוך כוונת מקסום רווחים, ולא מתוך כוונת מיטוט המגזר הפרטי, אלא מתוך כוונת מקסום רווחה (שיפור תנאי העסקת עובדים והפחתת מחירים) היא יכולה להכווין גם את המתחרים מן המגזר הפרטי אל התנאים שלה. אני קורא למנגנון הזה "מעורבות ממשלתית מתקנת".

יש אשר יאמרו שהציבור ישלם על זה בצורה של שירותים גרועים ורמת מוצרים נחותה, אבל זוהי בדיוק הסיבה שאני מדבר על מעורבות ממשלתית מתקנת במשק תחרותי (בניגוד למשק קומוניסטי בו הממשלה היא שחקן יחיד) – במשק מסוג זה, שבו כן קיימת תחרות, האיכות והמחיר כן משחקים תפקיד. לחברות הממשלתיות, בניגוד לחברות הפרטיות, אין בהכרח אינטרס של מקסימום רווח, אלא אינטרס של מקסימום רווחה עבור העובד והצרכן – היא יכולה להציע תנאי העסקה משופרים, ולהציע מחירים זולים יותר – המשק, מהיותו תחרותי (גם אם לא בצורה מושלמת, כפי שלא מתאפשר במשק קטן כמו בארץ), יוכל להתכוונן בהתאם.

למה בעצם אנשים לוקחים את הצד של המעסיקים ושונאים עובדי מדינה איגודי עובדים?

עם השנים (ולדעתי דיי באשמת טפטוף מתמיד של אידיאולוגיה ליברלית-קפיטליסטית) הציבור התחיל לשנוא את המושג הזה "עובדי מדינה", ולהצדיק את ההתייעלויות. אבל למה בעצם לנו, לרוב המכריע של הציבור, להזדהות כל-כך עם הטייקונים שמחזיקים בחברות הפרטיות? כל-כך אכפת לנו מהרווחה שלהם, עד-כדי כך שאנחנו נצדיק את אבדן העבודה ואת הפחתת המשכורת שלנו? זוהי בדיוק שיטת "הפרד ומשול" שפועלת לרעת הציבור. נכון, התייעלות מפחיתה הוצאות מיותרות, ובמיוחד במשרדים וחברות שפועלות לפי מודל סוציאליסטי ישן-נושן, אבל הרווחים של ההתייעלות הזו לא בהכרח מגיעים אל הכיס שלנו כפי שהן מגיעות אל הכיס של בעלי החברות הגדולות. אילו לכולנו היו את התנאים של אותם עובדים במגזר הציבורי, לרובנו לא היו דאגות לגבי בטחון תעסוקתי ובאמצעות התאגדות חזקה גם משק היה מתכופף לטובת הצרכן בצורה קלה הרבה יותר (ע"ע חברי חֶבֶר). לכן תיעוב צורת ההעסקה הזו רק פועל לרבת הציבור הרחב. במקום לשאוף לחיות ולעבוד בחברות שפועלות מתוך אינטרס של הבעלים שלהן, עדיף לפעול לקידום מצב בו המועסקים והצרכנים פועלים לטובת עצמם.

בנוסף, הרבה אנשים כבר אינם אכפתיים למושג הזה, אבל הפרטה אינה רק מכירה של אחזקה של חברה ממשלתית, היא גם מכירה של ערכים ושל סמלים של המדינה, ובמקרה שלנו – של הציונות עצמה. מדינה שמפריטה את החברות שברשותה, מפריטה גם את ה"ערך המוסף" הציוני שלהם – ורואים את זה במיוחד כאשר החברות הללו נמכרות לחברות זרות מחוץ-לארץ. הערך המוסף הציוני הזה, מעבר לסמליות שלו, הוא חשוב גם (ואולי בעיקר) בשל המחויבות כלפי המדינה ואזרחיה – בעתות שלום כבעתות משבר. אינטרס כלכלי כזה קשה למדוד בכסף (בכלל, ערכים הוא מושג מאוד אמורפי במונחים כספיים), אך יש לו חשיבות עצומה, ואף אסטרטגית, ליציבותו של המשק בארץ (ובעבור כל מדינה ומוסדותיה שלה).

נקודה אחת שתמיד עולה בכל הנוגע לחברות בבעלות ממשלתית (כמו גם משרדי הממשלה עצמם) היא רמת השחיתות ואי-היעילות הגובלת בפלילים (ולעתים רבות אף חוצה בגסות את הקו הזה) של החברות הללו. וזוהי נקודה מוצדקת במקרים רבים (ואמנם קשורה, אך אינה זהה לחלוטין לנקודת ההתייעלות לטובת המעסיקים שהזכרתי קודם). אולם, דווקא בנקודה הזו חשוב לזכור שהזמן במקרה הזה משחק לטובתנו, והיום אנחנו מצויים בנקודה טכנולוגית מספיק מתקדמת בכדי שנושא השקיפות וההתנהלות הכספית הנאותה תהיה נתונה לביקורת פנימית וציבורית מספקת. זהו סטנדרט שחייבים להציב, אך דווקא בנושא הזה לחברות בבעלות ממשלתית יש יתרון על-פני חברות בבעלות פרטית, שם פעמים רבות בעלי האחזקות רוצים לצמצם כמה שיותר את החשיפה הזו, בהתאם לאינטרסים שלהם. חשוב לזכור, כי את הפקיד שמועל בכספי החברה (או הציבור) הרבה יותר קל לתפוס ולפעול נגדו (ובמגזר הפרטי הפיקוח הזה פועל מצוין), מאשר בחברות בבעלות פרטית, שם הבעלים של החברה, מתוקף היותו בעלים, יכול לתעל את החברה לכיוונים העולים על רוחו ולגזור את הרווח על חשבוננו, בצורה כשרה וחוקית (לעתים פחות, לעתים יותר).

אמא אבא מצאתי דרך לפתור את בעית מחירי הדיור!!!

ספציפית בנושא הדיור, הפתרון הוא פשוט להחריד, ומרגיז כל-כך שאינו מיושם, במיוחד לאור העובדה שהוא מצוי מול העיניים שלנו. כל מי שחי בעיר, ונוסע בעיר, ועובר דרך שכונות שנבנו בשנות השישים, השבעים והשמונים רואה את הפתרון לנגד עיניו – בניה מאסיבית בחסות ממשלתית.

כאשר הבניה נעשית במסגרת פרטית, היא נעשית מתוך שיקולים פרטיים של כל הגורמים הקשורים בבניה – הקבלים שמקבלים שטחים עצומים לבניה בונים בקצב שלהם, בכדי לא להוריד את מחירי הדירות. הם נעזרים בקבלני המשנה המספקים לבניין סטנדרט של דירות יוקרה ולא רק מייקרים את מחירי הדירות אלא גם "על הדרך" מעלים את שולי הרווח שלהם. ובסופו של דבר, אחר שהם גוזרים עלינו קופון מכל התהליך הזה, הם גם מקבלים בונוסים מן המדינה על-כך שניאותו לבנות דירות ל"בקשת המדינה".

מסיבה זו, הפתרון הפשוט הוא לא הפרטת קרקעות, לא ביטול מע"מ והפחת מסי רכישה, לא בונוסים לקבלנים – אלא בניה מאסיבית של שכונות במסגרת ממשלתית (גם אם בסופו של דבר מבוצעת על-ידי קבלן פרטי) העוקפת את כל המנגנונים המייקרים את הדירה – היא מוּנעת מתוך אינטרס ציבורי ומתוך שיקולי מחיר ציבוריים. הפתרון הזה יושם בעבר, הוא היה נכון אז, והוא נכון גם היום.

אגב, כמו במסגרת הכלכלית שציינתי קודם, של מעורבות ממשלתית מתקנת, גם כאן אין אפילו צורך ש 100% מהדירות החדשות יבנו במסגרת ממשלתית. אין גם סיבה לחשוב שצריך לבנות אך ורק דירות "סטנדרטיות" – אך החלופה חייבת להיות קיימת. מי שירצה דירות סטנדרטיות זולות – האופציה תהיה קיימת לו. מי שירצה לקנות דירות בסטנדרט יוקרתי (אגב מעצם התחרות סביר להניח שגם מחירן של דירות אלה יוזל) – גם הוא יוכל. המשק ימצא במצב של תחרות בריאה בין המגזר הפרטי למגזר הממשלתי.

הבעיה הגדולה של השמאל (נכון ללפני שנתיים, נכון גם להיום)

את הדברים האלה כתבתי לפני שנתיים, עוד לפני הבחירות של 2015, אבל בעיניי הן עדיין תקפים:

הבעיה של השמאל היום לדעתי אינו המצע הכלכלי החיוור שלו – הוא בטח ובטח שעדיף אל מול מה שנתניהו מנהיג כיום, ולדעתי גם חלק גדול מהציבור מבין זאת. הבעיה היא שלשמאל אין שום מנהיג כריזמטי שיסחף את ההמונים (וכן, אלו ההמונים שמצביעים בסופו של דבר). וכן, ההמונים רוצים גנרלים, הם רוצים הנהגה שתתן מענה בטחוני יותר מאשר מענה כלכלי (ועובדה שהימין שולט בארץ למרות המודעות לכל הנושא החברתי).

זה דיי נורא לראות כיצד עם השנים, "שמאל" הפך למילה נרדפת וצירוף הכרחי למילה "שלום", ובזמן האחרון אנחנו רואים גם את הנטיה לכיוון הפציפיזם והפוסט-לאומיות (למעשה, כבר היום ישנו מיעוט רועש מאוד, פוסט/אנטי ציוני, שמנכס לעצמו את השיוך ל"שמאל האמיתי", או אף מתנער כליל מן השמאל מתוך אידיאולוגיה שמתעבת כל סמל ציוני באשר הוא).

שמאל לא חייב להיות פציפיסטי, והוא לא חייב לחתור לשלום בכל מחיר, בטח שלא בתור האג'נדה המרכזית שלו. בכלל, שלום לא מתחיל (וכנראה שגם לא נגמר) ב"סיום הסכסוך" – זהו תהליך האוֹצר בחובו אינטרסים בטחוניים שאין שני להם, ולכן הייתי מעדיף לראות גנרל ציוני מהולל שמנהל תהליך שכזה, מאשר פציפיסט שלא יודע לנווט בעזרת מפה.

רק ביום שבו השמאל בישראל ידע למנות מנהיג כריזמטי, וכן, גם בטחוניסט, שיעמוד בראשו, או-אז נראה סיכוי אמיתי להחלפת השלטון הנוכחי.

תל-אביב, כ"ו בחשון, ה'תשע"ז.

מודעות פרסומת

למי שייכת התורה

אחת התפיסות הרווחות בנוגע לשמאל בארץ הוא שהוא "אנטי-דת", שהוא בהכרח מתנכר לדת, או כפי שניסח זאת נתניהו ב 1996: "שכח מה זה להיות יהודי". בתור התחלה, אני חושב שדיי סביר להניח שאכן, רוב הציבור הדתי-לאומי מצביע לימין. לאו דווקא כי הימין יותר "יהודי", כמו שבשמאל לא קיימת אלטרנטיבה (בצורת מפלגה או נציגות בולטת) עבור הציבור הדתי-לאומי. יחד עם זאת, ובכלל לא מתוך כוונה "לשפוט" שום ציבור, חשוב להבין שהימין אינו "דתי" או "יהודי" מתוקף היותו ימין, ובעיקר כשמסתכלים על תנועת הליכוד, רבים ממצביעיה הם חילונים גמורים שדווקא יתנגדו למידת ה"הדתה" של המדינה (אבל שוב, אינני אומר זאת מתוך כוונה להציגם באור שלילי).

אריאל סרי-לוי פרסם אתמול בפייסבוק פוסט (אשר שמתי בתחתית הרשימה) הנוגע לקול קורא שפורסם (העוסק בשאלת העליה להר הבית) שמתהדר בכותרת "דעת תורת חיים", שהחתומים עליו מייצגים קשת רחבה של ציבורים יהודיים והשקפות שונות שלהם על המסורת. אתחיל ואומר שבקריאה ראשונה הייתי משכנע שאריאל סרי-לוי מסתייג, אם לא מן המסר של המנשר, אז לפחות מן העובדה שחלק נכבד מן החותמים אינם מה שנגדיר כ"דתיים", אך בהחלט יש מביניהם כאלה שנזהה במהרה כמובילי דעת-קהל, גם בנושאים הקשורים ליהדות. פלורליזם, בקיצור. בקריאה שניה ושלישית אני פחות בטוח אם מדובר בהסתייגות שלו, או שמא הוא פשוט מצביע על השינוי במגמה. ובכל זאת אריאל סרי-לוי בדבריו מציג את העליה להר הבית כסוגיה "דתית-פנימית מובהקת". אני מסוגל להבין מאיפה הטענה הזו באה. אפשר לומר כי:

  1. רוב העולים להר הבית הם דתיים;
  2. ישנו ויכוח הלכתי בנוגע לשאלה האם בכלל מותר לעלות על הר הבית בימינו.

הבעיה היא שטיעון שכזה מפשט את הדיון הנוגע ל"שותפות" של כלל היהודים בסוגיה, ושוכח שלנושא מן הסוג הזה ישנן עוד השלכות, ושהדיון הזה בהחלט לא שייך לציבור הדתי בלבד. למרבה ההפתעה, הר הבית מהווה סמל שמתחברים אליו גם חלקים נרחבים מן הציבור החילוני. הוא גם מתעלם, למשל, מן העובדה שהסוגיה הזו, לפחות להשקפת חלק נרחב מן הציבור, הוא בעל השפעה על בטחונו עם ישראל כולו – לא רק הציבור הדתי נפגע ונרצח בפיגועים. אין זה אומר שבשל ההשפעה הזו בהכרח צריך לסגור את הר הבית לעליית יהודים, אבל זה לכל הפחות אומר שהדיון לגבי זה שייך לציבור רחב יותר מאשר "רק מי שמאמין".

בעיניי, התנסחות מן הסוג הזה (בין אם אריאל סרי-לוי מצדד בה ובין אם לאו) מטרידה בעיקר משום הטון ה"מנכס" של מונחים מסויימים לציבור דתי-לאומי, או חרדי. אין לי מושג למה משפטים כמו "שקדושה וחיים מובילים את דרכו…" או "סכנה לעם ישראל ותורת ישראל" צריכים להתפס כאמירות חרדיות. נראה מגוחך בעיניי לקבוע שאם אדם אינו שומר תורה ומצוות, הוא *בהכרח* לא יכיר ולא יתן מעמד של קדושה לשום דבר שהוא. לא לחרדים, ולא לדתיים אין מונופול לא על קדושה, לא על החיים, לא על עם ישראל ולא על תורת ישראל. התורה שייכת לכלל עם ישראל, והפרשנות שנתנה לה לאורך כל השנים היתה מגוונת, לא רק בדעות אלא גם ב"דרכי הפירוש". לדוגמה, פשט, רמז, דרש וסוד הן דרכים שונות להתבונן על התורה, וכל אחת מהן בוחנת מימד מסויים בהוויה האנושית, או ההכרתית. אמנם נכון שהמימדים האלה שמניתי מגיעים מן המקום ה"מאמין", אך כאמור – התורה שייכת לכלל עם ישראל, ולכל אחד ואחת מעם ישראל יש זכות בה – חרדים, דתיים-לאומיים, וכן – גם חילונים גמורים. ההשתייכות אל עם ישראל לא נקבעת על-פי מעשיו של אדם ברגע זה או אחר, אלא על-סמך השאלה האם הוא נולד לאמא יהודיה, או התגייר. אמנם חילוני גמור לא יקבע פסיקות הלכתיות לציבור הדתי, אבל בהחלט סביר (וחיובי בעיניי) שציבורים רחבים בקרב עם ישראל – גם אלו שאינם חיים את חייהם על-פי ההלכה – מכירים את התנ"ך, מתעניינים בתורה, מוצאים את החיבור אל התוכן המקראי. ההתעסקות הזו, ה"פלורליסטית", בתורה, מביאה למגוון דעות חדש, מרענן, שאולי לא נצמד אל ההלכה – אבל מלכתחילה הוא מחבר קהלים חדשים אל הנכס התרבותי החשוב ביותר של עם ישראל. שיתוף הקהלים האלה בשיח הדתי, וכן, גם ההלכתי, אינו צריך להיות בגדר "אופציונאלי" – עצם העובדה שהעולם הדתי משפיע גם על חייו של היהודי שמנותק לחלוטין מן הדת ומן המסורת, אומרת שגם קולו צריך להשמע (ושוב, אינני מתכוון לקביעת ההלכה, כמו על שילוב ההלכה בחיים היומיומיים, בתרבות, במוסדות הציבור, ואפילו בהחלטות אסטרטגיות שהמדינה מקבלת).

הדבר המצער אותי, בעיקר, הוא שלדעתי חלק גדול מן הריחוק של חלקים נרחבים בציבור החילוני מן התורה ומן המסורת לא נובעת באמת מ"אנטי" שטבוע בהם, אלא מניכור שנוצר בעקבות אותה גישה "מנכסת" של קבוצות חרדיות, ואפילו דתיות-לאומיות. הניכור הזה מוליד למרבה הצער וואקום שאותו "ממלאים" רק מי שבוחרים להשתתף בשיח ולמעשה משתלטים על אופיו (דבר המעצים את תחושת הניכור). שיתוף כל הציבורים היהודיים הרוצים להשתתף בשיח, גם אלו הרחוקים משמירת המצוות, בשיח היהודי (וכן, גם כשהוא נושק להלכה ולקדושה ולמצוות) הוא דבר הכרחי ואפילו בהול בימינו אנו. הוא לא נועד לכפות על כולם קיום מצוות כהלכתן, אך עצם ההיכרות וההשתתפות בשיח עשויה לקרב לבבות (עד כמה שזה נשמע נאיבי) ולהתוות גם את הגבולות הסבירים שבין ההלכה שאדם בוחר לקבל על עצמו לבין צביונה של המדינה, כמדינת הלאום של היהודים.

תל-אביב, ט' בחשון, ה'תשע"ו.

המנשר והפוסט של אריאל סרי-לוי

המנשר והפוסט של אריאל סרי-לוי

המסר החבוי בנאום "היטלר והמופתי" של נתניהו

אחרי כל הבדיחות על היטלר והמופתי, כן נותר דבר אחד חשוב לומר על נאומו של נתניהו: הוא אולי אמר דברים לא נכונים, אבל הוא לא עשה זאת בטעות. נהפוך הוא, נתניהו ידע בדיוק מה הוא עושה.

בתור התחלה, מספיק אנשים מקבלים את דבריו של נתניהו כאמת מוחלטת (וכל נסיון לערער על דבריו כשקרים נואשים ושנאה עצמית של שמאל עוכר ישראל ואוהב ערבים). והמסר החבוי מאחורי טענה שחג' אמין אל-חוסייני הסתחבק עם היטלר ושכנע אותו לשרוף יהודים הוא ברור ומחריד כאחד – הפלסטינאים, אלו שהיום דוקרים ודורסים יהודים, שגרים במרחק של חמש דקות, חצי שעה, או מקסימום שעתיים נסיעה מאיתנו אבל מקסימום חמש דקות התרעה במקרה של ירי רקטות – הם הם האחראים לשואה. המסר הזה מחלחל לציבור רחב שגם ככה רואה בפלסטינאים כהתגלמות הרוע, ושרץ לקלפיות כשנתניהו מזהיר ביום הבחירות על ערבים שנוהגים לקלפי.

אל-חוסייני בפגישה עם היטלר, נובמבר 1941.

אל-חוסייני בפגישה עם היטלר, נובמבר 1941.

אבל המסר הזה מחלחל לא רק בקרבם. עצם זה שגדודים של אנשים ממהרים לנבור בספרי ההסטוריה ולבדוק ולספר מי היה בכלל חג' אמין אל-חוסייני, מה הוא עשה, מתי הוא נפגש עם היטלר, מה היה יחסו ליהודים ומה היה חלקו במלחמת העצמאות (ובכלל, בסכסוך היהודי-פלסטיני) – זה מספיק עבור נתניהו. כי אפילו אם חג' אמין אל-חוסייני לא שכנע את היטלר להחיל את הפתרון הסופי אלא רק צידד בו לאחר שההחלטה נתקבלה – מזכיר לנו כמה חלאת אדם היה אותו מופתי. ושוב האירועים של הימים האחרונים יוצרים את הזיקה בין הסכסוך היהודי-פלסטינאי לבין השואה. תוסיפו לכל שבראש הרשות עומד מנהיג נאלח שאת עבודת הדוקטורט שלו עשה על – אתם צודקים – הכחשת שואה, ונתניהו קיבל בדיוק את התוצאה שהוא רצה, ואת מה שנתניהו הכי טוב בו -יאוש.
עוד ציבור מתון שמשתכנע למציאות שנתניהו מכתיב לנו -מה שהיה הוא מה שהווה הוא מה שיהיה.

מן היאוש הזה קשה לצאת, ומי שאי-פעם היה בשפל במהלך חייו יודע כמה קשה לדמיין שיגיעו ימים טובים יותר. אבל מעבר לאמונה שיכול להיות יותר טוב יותר, אחת הדרכים להתמודד עם יאוש היא לנסות להפנים שהמצב לא כזה גרוע כמו שאנחנו חושבים. מעבר לכל, אני הראשון שיספר כמה חשוב ללמוד את ההסטוריה בכלל, ולהבין את השלבים באבולוציה של הסכסוך הזה בפרט (לדיון הזה) – אבל חשוב גם להבין שאנחנו לא חיים את העבר אלא את ההווה. וכאמור, המציאות השתנתה. לא הכל קרה לטובה, אבל אנחנו גם לא חיים במצב כזה גרוע, בטח שלא במציאות שבה ניתן להשוות בין האיום הפלסטינאי כיום לבין איום הנאציזם בשנות השלושים והארבעים:

חג' אמין אל-חוסייני מת כבר כמה עשורים טובים. המציאות שבה הוא חי ופעל היא מציאות בה בארץ שלטו בריטים, שבמשך חלק ניכר מהתקופה פעלו נגד הישוב הציוני ועצם עיניים לאלימות נגד יהודים מקרב הציבור הערבי.

מדינת ישראל היום היא עובדה קיימת ואנחנו חזקים לאין שיעור לעומת המצב שבו היינו בשנות הארבעים (מה גם שאפילו אז ניצחנו במלחמת קיום כנגד כל הסיכויים).

עצם העובדה שהשואה התרחשה הופכת את העולם כולו למודע לאפשרות שמעשה מחריד כזה עשוי לקרות שוב. למרות שאנחנו רגילים לחשוב שהעולם נגדנו, העולם המערבי עדיין מתקשה לקבל ולהכיל אמירות בעד הנאציזם והשואה, או אפילו שתיקה והתכחשות לקיומם.

אבו מאזן מנהיג גרוע, שקרן, וחלש (מזכיר לי מנהיג אחר…), ויותר מכל – מזגזג. זה אמנם לא נהדר בשבילינו, אבל אבל גם הציבור הפלסטיני יודע זאת ולא מקבל בהכרח את דבריו כה מהר. לעומתו, הועד הערבי העליון (ההנהגה הפלסטינאית ועד מלחמת העצמאות) שם לו למטרה ברורה ומוצהרת להלחם באופן פעיל, גלוי ונחרץ בישוב היהודי. נכון, כאמור – הזיגזג הזה גם יכול לפעול לרעתנו, אבל הוא עדיין קל יותר להתמודדות אל מול ה"אלימות בכל הכוח" כפי שלמרבה הצער גם חווינו באינתיפאדה השניה. יתרעל כן, לדעתי – גם לנוכח עליית מנהיג עוין הרבה יותר – קל לנו יותר לשים את האצבע על ההנהגה הזו ולהתנגד לה בצורה תקיפה. אבו מאזן הוא אולי לא "פרטנר לשלום" (אני אפילו לא יודע כמה אנשים בקרב השמאל המתון עדיין מאמינים ב"שלום" חם כפי שהאמינו בו בשנות התשעים), אבל בכל זאת גם נתניהו הוכיח שכשהוא צריך לדבר עם מישהו בצד הפלסטיני – הוא עושה זאת עם אבו מאזן.

אחרי יום של טרור - נתניהו קורא לאבו מאזן להפגש להרגעת הרוחות

אחרי יום של טרור – נתניהו קורא לאבו מאזן להפגש להרגעת הרוחות

לנתניהו, כמו כל מנהיג ציני להחריד, לא באמת אכפת מדקויות של נכון ולא נכון, אמת ושקר. אני דיי בטוח שהדיוק הזה לא היה בראש מעייניו כשהוא גמר בלבו לומר שחג' אמין אל-חוסייני הוא הוא זה ששכנע את היטלר לשרוף יהודים. התעלול הרטורי (המוצלח למרבה הצער) שלו ליצור זיקה בין הפלסטינאים לבין הנאציזם והשואה היא היא הדבר המטריד באמת בדבריו, הרבה יותר מאשר השאלה הטכנית לגבי "נכון" ו"לא נכון". כי מן המקום של היאוש, הפחד וההסתה הרבה יותר קשה להביט בעובדות ולהשתכנע שהמצב שאנחנו נמצאים בו "לא מייצג את המציאות". וכך נתניהו ממשיך לאחוז בשלטון עוד, ועוד, ועוד.

מייאש.

תל-אביב, ט' בחשון, ה'תשע"ו.

השקר לגבי "מדיניות השמאל" (מי בעצם מחזיר שטחים?)

אחד הטיעונים החוזרים ועולים מצד מצביעי ימין רבים היא שהשמאל "רוצה להחזיר שטחים", ועוד יותר מגוחך מכך – שנתניהו, בהתנהלותו הכושלת, למעשה "מתנהג כמו שמאלני". בכלל, "שלום" הפכה למילה נרדפת ל"שמאל". אז נכון, רבין חתם על אוסלו, לפני עשרים ושתיים שנה. אבל מי שרוצה לחשוב ש"שמאל" נרדף באופן אוטומטי להחזרת שטחים, כדאי שיזכור:

  • בגין החזיר את סיני (ובכך היה הראשון לקבוע תקדים של שטחים תמורת שלום)
  • נתניהו החזיר את חברון (ובכך המשיך את מורשת אוסלו)
  • שרון החזיר את עזה (תמורת כלום, ממש כלום – אפילו לא קריצה לשלום) ובתמיכתו של נתניהו.

ומה לגבי הטענה שהשמאל שׂשׂ להחזיר שטחים בכל מחיר?

האינתיפאדה השניה פרצה בפקודתו של ערפאת אחרי שהבין שאהוד ברק (שאגב, בעיניי היה ראש ממשלה דיי גרוע, ומלכתחילה לא ממש דגל באידיאולוגיה שאפשר למצוא בה שמץ של סוציאליזם, גם עם עקר ביותר) לא יסוג מן השטחים כפי שהוא ציפה. מה שאומר שברק (בתור נציג השמאל, גם אם מפוקפק משהו) סירב להחזרת שטחים ברגע שהבין שמדובר בחוסר אחריות בטחונית כלפי המדינה.

בעשור הנוכחי נתניהו שחרר מאות אם לא אלפי אסירים בטחוניים שבאופן מוכח חלק נכבד מהם חזר לעסוק בטרור (לא רק בעסקת שליט אלא גם ב"תמורה" להמשך בניה בשטחים), לא עצר אינתיפאדה שהתחממה לה במשך יותר משנה, עשה משא ומתן לא רק עם אבו מאזן אלא גם עם חמאס, והפסיד בצורה מחפירה ב"צוק איתן" פשוט כי היה פחדן להכנס לעימות בזמן שחיילים מתו בשטחי כינוס. נתניהו לפני עשרים שנה הפחיד את עם ישראל ש"פרס יחלק את ירושלים" – נתניהו הלכה למעשה חילק את ירושלים. ישראלים לא נכנסים לשטחים "שלהם", אין אכיפת חוק שם, ולא תיתכן שם שום נוכחות ישראלית ציונית (לספר שוב על הירי הבלתי פוסק משועפאט ומשכונות ערביות אחרות? לספר על המהומות בכל פעם שמשטרה נכנסת, אפילו לצורך הנחת קונוסים לצורך צביעת כבישים? מישהו חושב שאם הייתי לוקח אקדח ויורה באויר במרכז העיר, או אפילו בפסגת זאב, לא היו מזמינים משטרה ועוצרים אותי?).

אז ספרו לי עוד כמה השמאל רוצה להחזיר שטחים באובססיביות ולא מבין דבר בבטחון.

השמאל בחיים לא היה עושה את ההתנתקות כי השמאל לא מאמין בנסיגה בלי הסכם. השמאל (ואני לא אשקר, גם נציגים רבים מן הימין, לו היו מנהיגים) לא היה עוצם עיניים במשך יותר משנה כשהאינתיפאדה הזו בערה על אש קטנה (זאת, אגב, בניגוד לאינתיפאדה השניה שפרצה בכל כוחה למימיה הראשונים, בזמן כהונתו של אהוד ברק). לשמאל יש את הדיגניטי שאין לנתניהו הפחדן להודות לפחות על המגעים שהוא מקיים עם הרשות, כי מה לעשות, הנה אפילו גם נתניהו נאלץ לפעמים להתמודד עם המציאות ועם העובדה שמתישהו, איכשהו, צריך לחשוב על פתרון, גם אם הוא הסכם קר ולא שלום שכולו אהבה ונשיקות (ומי שמשלה את עצמו שאין טעם בשום מגעים שוכח גם כמה חיים המגעים הללו הצילו לא פעם ולא פעמיים. אפילו עם לבנון וסוריה ישראל לעתים נאלצה לדבר לצורך תיאומים כאלו ואחרים).

השקר הגדול הוא להציג כל דיבור על "החזרת שטחים" או כל חולשה צבאית כ"שמאל". השקר הזה בא לידי ביטוי גם בטענות של ימנים על המצב, כאילו "ביבי בעצם שמאלי". לא, לא בקלות כזו הימין יכול להתנער ממנהיגיו על ידי שקר כאילו "חולשה צבאית" זה שמאל. נתניהו מוביל אידיאלוגיה ימנית מובהקת (גם כלכלית, גם מדינית), הוא פשוט מנהיג כושל,אבל מנהיג ימני כושל. והוא ההוכחה לכך שאין דבר יותר הפוך מלהציג "החזרת שטחים" או חולשה צבאית כ"שמאל". הימין הפקיר את בטחון המדינה והפסיד באופן אבסורדי לחמאס. הימין הוא זה שהחזיר את רוב השטחים. מי שדואג לבטחון המדינה, אין לו שום סיבה להצביע לימין.

נקודה אחרונה שאני מוסיף: ישנם ימנים שישר זורקים לאויר שמות כמו סתיו שפיר או מירב מיכאלי, ומפילים עליהן את כל הצרות של המדינה. מעבר לעובדה שזה מגוחך מעצם העובדה שהשמאל לא נמצא בשלטון, ומה גם שאף אחד מטופלי ההאשמות הללו לא ממש טרח לקרוא מה יש לאותן חברות כנסת לומר על המצב הבטחוני ועל העתיד עם הפלסטינאים (אני רק אתמצת לכם: אף אחד כבר לא מאמין שבטווח הנראה לעין יש טעם לדבר על שלום חם אלא על היפרדות זהירה שתשמור על האינטרסים שלנו), אנשים כאלה גם שוכחים שבעבודה ישנם גם אנשים כמו איתן כבל, איציק שמולי, נחמן שי ויואל חסון. וכן, כל אלו ששונאים את ציפי לבני שוכחים שיש לה עבר במערכת הבטחון ושגם החנון עם המשקפיים בכל זאת בעיניי לא נחשב ככזה רכרוכי במעשיו. בטח שלא בהשוואה לנתניהו, שיודע לדבר גבוהה גבוהה ורק עתק יוצא מפיו.

שהרי הליכוד, לעומת זאת, מתהדר לא רק במנהיג כושל כנתניהו, אלא בסגנית שר החוץ (מישהו מבין ממש למה?) ציפי חוטובלי (שכבר זכתה ל"נונונו" על פליטות פה מביכות באו"ם), מירי "קפוצי תחת" רגב, ואורן חזן שאין טעם אפילו להרחיב עליו את הדיבור. אבל לי ברור שהם לא כל מה שלליכוד יש להציע. גם אני יודע שבליכוד יש אנשים טובים, הגונים, שגם אם אינני מסכים עם דרכם, אני יודע שהם *קצת* יותר מייצגים את רצון הציבור ודואגים לפעול לטובתו. הבעיה היא בהנהגה הכושלת, ובממשלה הכושלת הזו. ובכל מקרה, מהות הרשימה הזו היא להסביר מדוע כל הקשקוש הזה על "השמאל" שמחזיר שטחים "בכל מחיר" ושלא מסוגל ליצור מציאות בטחונית טובה יותר שקרי וחסר כל אחיזה במציאות הנוכחית וההיסטורית. כאמור, הימין החזיר שטחים הרבה יותר מן השמאל (ואפילו קבע את התקדים לכך), והימין נכשל בהגנה על הבטחון ברצף מעציב של מעשים מטופשים להחריד. ומי שדואג לבטחון המדינה, כאמור, אין לו שום טעם לתת קולו לימין.

חולון, כ"ט בתשרי, ה'תשע"ו.

המגנה והמגונה

לפני כשבוע נתניהו פרסם הודעה בעקבות פיגוע דריסה בצומת שילה, בה הוא משבח את חיילי צה"ל ואיחל החלמה לפצועים. "על הדרך" הביע תמיהה על העדר הגינוי מן השמאל. את הטקסט המקורי אמנם פרסמתי בפייסבוק, אבל התוכן שלו נראה לי מספיק חשוב כדי להגיע גם אל יומן-רשת זה, מכיוון שהוא עוסק בעיקר בפרקטיקה רטורית נפוצה מן הימין, לזרוע חרדה וחוסר-אמון בשמאל. התמיהה של נתניהו, אפוא, לא רק מטופשת להחריד, אלא בעיקר נועדה לעורר שנאה וחשדות-שווא חסרות בסיס מתוך איזו פרקטיקת "הפרד ומשול", שכמעט וגובלת ברשעות.

הגינוי והתמיהה של נתניהו

הגינוי והתמיהה של נתניהו

עם כל הבומבסטיות וה"נדושות" שבדבר, אני (וכל "סססמולני בוגד") בתור התחלה בן לעם ישראל. לעם הזה נולדתי, ואת הגורל שלו אני חולק. מי שמכיר אותי מספיק טוב יודע שאני מאמין בכך בלב שלם, וזה לא קשור בגרוש להשקפותיי הבטחוניות, מדיניות, כלכליות, או כל תחום שתחשבו עליו. אני חושב בעברית, אני כותב בעברית, ואני מתעסק בדברים שקשורים לעם שלי, לפני הכל. את ההחלטות של כל פלסטינאי באשר הוא אינני יכול לקבל, והדברים שלי לא מופנים אליהם ומלכתחילה לא יעניינו אותם. אין לי שום רצון "לחנך" בן לעם שאינני משתייך אליו, אין לי תחושת אחריות קולקטיבית עממית שאני חולק עמו, ואפילו אם הייתי רוצה לעשות כן – לא רק שאינני דובר את שפתו ואינני חושב כמוהו – אני בעצמי לא מעניין אותו. שום רשימה שאכתוב לא תשכנע פלסטינאי לשנות את דעותיו כלפיי וכלפי ההנהגה שלו. כמה חברים שערבית היא שפת-אמם יש לי, או לרוב הישראלים (כן, גם אותם שמאלנים) בפייסבוק? את הנאמנות שלי אני לא צריך להוכיח בגינויים שמופנים כלפי עם אחר, שאין לי אחריות מוסרית כלפי מעשיו והחלטותיו.

תבינו, נתניהו אך ורק מנסה לכסות כל הכשלונות שלו באמצעות הקשקושים הללו שלו. את האחריות הבטחונית כלפי העם שלי הממשלה צריכה למלא. כשהיא נכשלת בכך, והאלימות משתוללת, הדבר האחרון שישנה זה מה אני אומר, אלא איך היא תפעל. על אזלת היד שלה הממשלה לא תכסה באמצעות "האשמות לכאורה" באי-נאמנות שלי כלפי העם שלי. אז כן, אני גם מסכים שמנהיגי המדינה צריכים לגנות פיגועים, בשם כל העם. זוהי פרקטיקה שקשורה ליחסי חוץ, יחד עם אמירה קולקטיבית של זעזוע וגועל ממעשה טרור עלוב וחולני שמזיק "להם" לא פחות מאשר לנו. אבל זאת האחריות של ההנהגה שלנו (של המדינה, כמובן) לעשות זאת.

למרבה הצער, דבריו של נתניהו ממש לא מכוונים רק לשם. נתניהו באותה עקיצה (במסווה נאיבי לכאורה של "תמיהה") מבקש לעורר משהו אחר – לא רק שאט-נפש מפיגוע טרור, אלא זריעת התססה וצמאון לדם. ונתניהו מבקש מכולנו להשתתף באותה חגיגה, כי נתניהו, שכבר הזהיר אותנו בבחירות ש"הערבים נוהרים בהמוניהם לקלפיות", יודע בדיוק מה מושיב אותו על כס השלטון. זה לא נקיון הכפיים שהממשלה הזו לא יכולה להתגאות בה, זה לא השיטה הכלכלית שמרעה עם הרוב המוחץ של העם, זה לא המצב הבטחוני שרק הולך ומדרדר בהפגנה מזעזעת של אזלת היד של הממשלה. נתניהו נבחר כי אנשים מפחדים. ואני מסכים גם שיש בפחד הזה צדק. המצב הבטחוני פה רעוע. אבל מעבר לעובדה שההדרדרות הזו לא נבלמה, כי אם החמירה, בשנות שלטונו של נתניהו, ראוי להבין מה מנהיג מקייאווליסטי כנתניהו מנסה להשיג פה, ולשאול מה עושים לקהל מפוחד שכזה? מפזרים עוד פחד, מעוררים קצת חשד. באמת מוזר, השמאלנים האלה, שלא טורחים לגנות כל פיגוע ופיגוע פלסטיני – שרשרת של מעשי טרור שמתרחשים במשמרת של אותו ראש ממשלה כושל. מוזר, את היהודים, את בני העם שלהם, את אחיהם (!!) הם כן גינו.

האם מישהו עצר לרגע לחשוב שאולי השמאל כן חי את אותה אמירה – "כל ישראל ערבים זה לזה"? יותר משחשוב לי להעביר ביקורת כלפי בן לעם אחר, שמלכתחילה אין לי איך להגיע אליו ואיך לדבר איתו – קל וחומר לשכנע אותו – חשוב לי לדבר עם אחיי, עם בני עמי, עם האנשים שאני חולק איתם את גורלי, לטוב ולרע.

אל תטעו, ואל תפלו בפח. אין שמאלני שפוי, וכמעט ואין גם שמאלני קיצוני, ששמח כשמתרחש פיגוע נגד יהודים. המיעוט המטורלל והחולני (שהוא כן קיים אך אינו אלא קו שולי) שאיכשהו כן יחייך למשמע פגיעה במתנחלים הוא כמעין "נטורי קרתא" של השמאל. וכמו שאף אחד לא יחשוב שכל החרדים שונאי ישראל בגלל קומץ נטורי קרתא, כך יהא זה שקר (שלמרבה הצער רבים בציבור שמשתכנעים ומאמינים לו) לחשוב שכל שמאלני שונא את ישראל. ההפך הוא הנכון, ומי שיצא מן הקבעון המחשבתי והרטורי שהשתרש פה, ויעשה את המאמץ לדון את ישראל, באשר הם, לכף זכות (לחבריי הדתיים, וגם לאלו שלא – נאמר לי שזו אף מצווה גדולה) יבין שהשמאל לא מתכחש לזיקה שלו לארץ ולעם ישראל, אלא חי את אותה זיקה – כשהוא מגנה מעשי תג מחיר ואלימות קיצונית הוא מבקש להשמיע את קולו כחלק מתחושת אחריות משותפת. וכן, כשהוא לא טורח לגנות כל פיגוע פלסטינאי (כאילו כל שמאלן הוא אחרון הדיפלומטים) ולהרחיק לכת ואף לשתף תמונות מצמררות של תינוקות יהודים שנרצחו – זה בעיקר כי הוא יודע שאת אף אחד אותו שיתוף לא "יחנך", ושאין לו מה "לשכנע" בן לעם אחר לבחור בדרך שונה, אם מלכתחילה הוא לא חי את אותו השיח ואינו מרגיש את אותה שייכות כלפי אותו עם.

אז שנתניהו "יחכה" לגינוי של אנשי שמאל, ושיראה ב"אי גינוי" שכזה משהו "תמוה", על גבול המחשיד ממש. אל תאמינו לשטויות שלו, אפילו לא לרגע. אין מדובר אלא בתעלול רטורי זול שרק נועד להציג את השמאל כ"שונאי ישראל" של ממש.

מעניין שבלשון הגמרא, "שונאי ישראל" אינו אלא ביטוי נרדף בלשון סגי נהור לעם ישראל עצמו.

תל-אביב, כ"א באב, ה'תשע"ה.

כמה רוע אפשר לבלוע (הניחו לענת וקסמן)

השתדלתי לא להתייחס לעניין של ענת וקסמן, כי בעיניי לא ראוי בכלל "לתת במה" ללינץ' המגעיל שעשו "כת המזרחיסטים" למישהי שבעיניי, בכלל דיברה על מצביעי ליכוד (ואת מה שאומר אומר לא מתוך הסכמה עם דבריה, בטח שלא על "עמים אחרים"), ובאופן אוטומטי סיווגו את דבריה כגזענים (סוג-של "ראש הגנב בוער הכובע" – אני למשל לא רואה את דבריה כמכוונים כלפי עדה מסויימת, למרות שאני, שוב, כן לא מוצא את עצמי מסכים עם דבריה, ומסוגל להבין גם את ה"אומללות" שעשויה להגזר ממנה), ובכלל, בכל פעם שאני מבקר את המזרחיזם אני נותן לנושא המתועב (בעיניי) הזה במה, ולכן מעט חוטא כלפי כוונותיי, אבל כמות הטינופת הגזענית שיוצאת מאצבעותיה של אורלי נוי פשוט מעוררת בי חלחלה ואינני מוצא מנוס זולת פריקת אותו עול נפשי כבד.

אז אולי אורלי נוי לא מסכימה עם ענת וקסמן, ואפילו חושב שהיא גזענית, אבל באיזשהו מקום חייבים לצעוק דיי! איכס, איכס, איכס, כמה גזענות, שיטתית, מנוסחת, מוצהרת, מגמתית, מרושעת וחשוכה באותו "מסווה מזרחיסטי נאור". הזהות המזרחית המומצאת "מחדש" הזו היא בדיה פוסט-מודרניסטית. זו לא זהות אותנטית בשום צורה שהיא – לא שאנחנו חווינו כילדים, ולא שחוו רוב הורינו. אני תוהה בכלל לגבי השאלה כמה מהם בכלל הרגישו זיקה "שורשית" נבובה כלשהי ל"עדתיות" שלהם. הערך שיש בעיני ל"תרבות המזרחית" שווה לערך של "תרבות שטייטעלך" – אולי נחמד (ואפילו צריך) להכירם במסגרת הסטורית, אבל מי שבאמת מנסה לחשוב, לחיות, ולהציג לאחרים מצב כזה של "הוויה מזרחית" משלה את עצמו, ומשקר לאחרים.

אנשים עם כל כך הרבה ארס ורוע כמו אורלי נוי לא עושים פה טוב, אלא באים רק להחריב, לפלג, ולפורר את הזהות הישראלית באמצעות הבחנות גזענית ורטוריקה שיותר מתאימות לאירופה של שנות העשרה של המאה העשרים, מאשר למאה העשרים-ואחת.

הייתי אומר שאני מתבייש, אבל מעצם הבושה עוד אפשר יהיה לחשוב שאני מרגיש אחריות כלשהי, ומכאן שגם אני מרגיש זיקה מסויימת לרעיון המזרחי (מעבר לזיקה ולאחריות ההדדית שאני כן מרגיש כלפי אורלי נוי כחלק מהעם העברי, כמובן). הייתי רוצה לשנות, הייתי רוצה לשכנע, אבל את מי שכבר נמצא בסחרור הגזעני הזה קשה להוציא. כל התקווה שלי היא לגרום לאנשים להכיר את הקונטקסט, להכניס את דברי הבלע הללו לפרופורציות, עבור מי שנתקל בהם בחטף פעם בכמה זמן. שידעו שמדובר בשטויות, שכל הפסיקות החד-משמעיות שלה דוברי המזרחיזם אינם אלא סילופים ודעות שמגיעות מנקודות מבט של מיעוט רעשן.

אז לא. אולי לא בושה. יותר משהו שנע בין רתיעה לשאט-נפש של ממש.

אולי נשתמש בטרמינולוגיה של האו"ם.

אני מאוד מוטרד מדבריה. מוטרד עמוקות.

חודש טוב שיהיה לנו. חודש של עצמאות, עצמאות מעבותות הגלות.

תל-אביב, א' באייר, ה'תשע"ה.

רצח ההיסטוריה ורצח ההווה

אחרי שנשאלתי כבר כמה וכמה פעמים "נו, מה אתה אומר על הוידאו ההוא של דאע"ש", הנה שתי האגורות שלי על מה שדאע"ש עושים בערים האשוריות העתיקות בחבל הארץ (שנקרא בעבר?) צפון עירק:

לגבי הסיבה לביצוע המעשים האלה, אפשר לדבר על ה"אצטלה הדתית-אידיאולוגית" של דאע"ש – אותו איקונוקלאזם (הרס שיטתי של סמלי דת) איסלאמי שנועד להשמיד כל זכר לעבודת-אלילים קדומה. אפשר גם ללכת צעד קדימה, ולהסביר כי דאע"ש רוצים "להתחיל מאפס", למחוק את ההיסטוריה כדי ליצור, לכאורה, מצב שבו "הכל מתחיל מהאסלאם". אני משוכנע שכל זה נכון, אלא שכאמור, כל זה בעיניי משמש כ"אצטלה דתית-אידאולוגית". הסיבה האמיתית לכך שדאע"ש מבצעים את ההרס הזה היא אותה סיבה שבגללה היא מחליטה לפרסם סרטונים באיכות HD של הוצאות להורג אכזריות – לתפוס כותרות, לזעזע, להגיד "אנחנו כאן ואנחנו מחרבנים עליך, העולם המערבי". ככל שדאע"ש יוצרים כותרות, הם מגייסים עוד תומכים, ועוד חיילים. צעירים מוסלמים באירופה שרואים את הסרטונים האלה, על כל הבוטות המוחצנת שבהם, מתעמקים למעשה באותת רעיונות אידיאולוגיים ודתיים ("האצטלה"), מצדיקים באמצעותם את מעשיהם של דאע"ש ואף מזדהים איתם. השלב הבא הוא פשוט לתפוס טיסה לטורקיה ולחצות את הגבול, והרי אתה לוחם בשירותו של אללה, מנפץ פסלים ועורף ראשים.

בכל הנוגע לנקודת המבט שלי בתור מי שמתעניין ועוסק באשורולוגיה, אני יכול להגיד שכן, זה ממש לא נעים לראות את דאע"ש מפוצצים פסלים עתיקים, ומחרבים ערים עתיקות. זה ממש מרגיז, אפילו. אבל עדיין, כל מעשי רצח העתיקות (רצח ההיסטוריה) האלה מתגמדים לעומת המעשים הברבריים שהם מבצעים כלפי בני-אדם. כמות הרצח הבלתי-נתפשת, בין אם במימדיה ובין אם באכזריותה, היא היא הסיבה היחידה שיש לראות בארגון הזה, ב"מדינה לכאורה" הזו כמפלצות אנושיות, וכהתגלמות הרוע. וכאשר אני כותב את כל זה, אני לא שוכח שבעוד יומיים נציין את יום השואה, ורק מנסה לחשוב בכמה עשרות מונים גדול האסון המפלצתי שחוללו הנאצים, לעומת דאע"ש – ולא מצליח לתפושׂ. כשדאע"ש ניפצו פסלים של מלכים אשוריים במוזיאון, הם טרחו לרצוח את השומר בכניסה. למה, האם באמת אותו שומר הגן בחירוף נפש על המוזיאון? מישהו באמת מאמין שהיה כאן איזשהו קרב "הוגן", או בכלל – קרב כלשהו? מעשי הרצח של דאע"ש מטרידים אותי הרבה יותר. האסון שמתחולל באזור הזה הוא אסון אנושי של האנשים החיים שם, הרבה הרבה לפני שהוא "אסון אינטלקטואלי" עבור העולם המערבי (ובמובן מסוים, גם לעולם הערבי והמוסלמי).

כן, הנזק שדאע"ש עושים להיסטוריה הוא בלתי הפיך, אבל למרבה המזל אפשר להתנחם בעובדה שרוב ההרס שמבצעים הטרוריסטים של דאע"ש מכוון כלפי מה שכבר נחפר ותועד. ולכן, גם אם לא תהיה לנו עדות חיה שנוכל לחוש אותה ביום מן הימים, הרי שהתיעוד קיים, לפחות ברובו הגדול. החורבן של דאע"ש למיטב ידיעתי לא מכוון כלפי אתרים שלא נחפרו (זה בערך מה שמגן עליהם). האתרים המרכזיים באשור (צפון עירק של היום, בדיוק מרכז הפעילות של דאע"ש) נחפרו עוד במאה ה-19', ונבזזו, פשוטו כמשמעו, על-ידי האמפריות הקולוניאליסטיות האירופאיות של אותו הזמן, בשיתוף עם האמפריה העות'מנית ששלטה באזור (והסכימה לתת רשיונות לביצוע חפירות ארכיאולוגיות תמורת חלק מהשלל, וכמובן שתמורת אשכרים כאלו ואחרים).  זאת הסיבה שאת רוב החומר שנחפר לא נמצא בעירק, אלא במוזיאונים באירופה, או בטורקיה. הנזק שדאע"ש עושה הוא, כאמור, בלתי-הפיך, אבל לדעתי עדיין מצומצם, ובטח ובטח שמתגמד בהשוואה לאותו אסון אנושי שמתחולל שם.

אני כן חושב שהמעשים האלו מחזקים את הקולות המצדיקים את מעשי המעצמות האמפריאליסטיות של המאה ה-19' ש"זכו" לביקורת אינטלקטואלית (ופוליטית, במובן מסוים) קשה בעידן הפוסט-קולוניאליסטי. בעשורים האחרונים מתחולל דיון בנוגע להשבת האוצרות שנחפרו, לא רק בעירק, אלא בכל האזור הזה: מצרים, סוריה, לבנון, עירק, ואפילו יוון ואיראן. כמות הממצאים שהועברה לאירופה היא בלתי נתפשׂת, והמדינות שזכו לעצמאות במהלך המאה ה-20' תבעו בחזרה את המורשת ההיסטורית שלהן, ונענו במהלך עשורים רבים בשלילה. מגמה זו השתנתה לאִטה, אולי בלית ברירה יותר מאשר מתוך רצון אמיתי של ה"מערב" להחזיר את האוצרות הללו ל"מזרח", אבל מאז שהאביב הערבי יצא מכלל שליטה (ויש שכבר מכנים אותו "החורף המוסלמי"), נראה ששוב אירופה מקבלת צידוק, גם אם הוא פרקטי יותר מאשר מוסרי, להחזקת המורשת ההיסטורית של העמים שחיו במזרח התיכון במרתפי המוזיאונים (ובתערוכות המרכזיות, בל נשכח). את כל זה ניסיתי לומר בלשון שמנסה להצמד לאובייקטיביות, אבל אם בכל זאת אאלץ להביע את דעתי באופן אישי, הרי שבעיניי למערב יש זכות להחליט מתי יהיה הרגע הנכון, ובאילו תנאים הרגע הזה יגיע, להשבת חפצי האמנות (יחד עם הפריטים היותר משעממים, כמו עשרות-אלפי לוחות חימר שכתובות בכתב-יתדות) מזרחה. גם תהליך השבה זה לא חייב להיות אבסולוטי וטוטאלי, ובאופן כללי תמיד טוב "לפזר סיכונים" – גם אם מלכתחילה כל החפצים הללו היו מתגלים על-ידי אותן מדינות לאחר שהכריזו על עצמאות. ההסטוריה המודרנית למדה אותנו ש"כינון דמוקרטיה" אינה הקריטריון היחיד והמכריע לכניסתה של מדינה אל "העולם המערבי", קל וחומר במדינות מלאכותיות, שחולקו באופן שרירותי בין מעצמות (ולראיה לכך, אותן קווי גבול ישרים, שאין להם עוגן מציאותי של חלוקה אתנית, תרבותית ודתית באזור). יכול להיות שהבשלת התנאים תקח עשורים בודדים, ויכול להיות שהיא לא תתרחש בעתיד הנראה לעין, על-כל-פנים, כל זה עיסוק בחפצים דוממים. כרגע, מעשי הטבח המחרידים מגמדים את החשיבות של הדיון הזה, בעיניי. טוב לדון בו (בעיקר כי לרובנו אין דבר אחר פרקטי לעשות כדי למנוע את הזוועה), אבל חשוב לזכור שאותם אשורים מתו לפני כמעט 3000 שנה. אני אגלה לכם סוד, הם בעצמם גם לא היו האנשים הכי סימפתים בעולם. אז אולי בעצם הכל קארמה שחוזרת אליהם.

תל-אביב, כ"ה בניסן, ה'תשע"ה.

בין שמאל לימין, ובין ציונות לאמיר חצרוני

אני לא מוצא הרבה טעם להתייחס אל אמירותיו הגזעניות של חצרוני (ובכל זאת אתייחס אליהן בפסקה וחצי) שנבעו בעקבות תוצאות הבחירות, הרבה יותר חשוב להתייחס, בעיניי, לאלו שטוענים שהוא שמאלני, ולהסביר למה אמיר חצרוני הוא ימין, ולמה – כן כן – גם מהימין יכולה לצמוח התנגדות לציונות בצורתו של חצרוני.

אז בנוגע לאמירות הגזעניות, בעיניי בכלל אין טעם להתרגז מהן. אמיר חצרוני לדעתי האישית הוא איש דוחה ודחוי, שמנפנפף בסהרוריות שלו ומתענג לראות כיצד אנשים מתרגזים מאמירותיו הגזעניות. זאת הסיבה שהוא גם נוקט בלשון קיצונית עד כדי ילדותית – לבחון עד כמה אנשים ינסו לנתח כל מילה ומילה שהוצאו מלכתחילה מתוך איזשהו צורך אינפנתילי להרגיז אנשים. במובן הזה, הוא מאוד מזכיר לי את אורטל בן-דיין. לא מפתיע איך שני יריבים מרים שמסמלים את ההיפוך המושלם, למעשה קורצו מאותו חומר. שניהם נהנים לגרד את אותו פצע מגליד בנפש שלהם, לשחק באותה גזענות שהחברה אומרת לנו להדחיק, כי זה מגעיל, ולכן הם עוטפים אותה בפלסטר של הפירמה הידועה "אצטלה אקדמית". הבעיה היא שאנשים לוקחים את דבריהם ברצינות, ועוד לפני כן – שדבריהם הנבובים זוכים לבמה תקשורתית רחבה, במקום שיתרכזו בפעילות פייסבוקית בטלה (שהרי מן הקרקע הזו הם צמחו).

להשוות בין חצרוני לאורטל בן-דיין אולי נשמע קצת מוזכר, אבל לי אישית זה קצת מזכיר לי את איך שברית המועצות וארצות הברית יוצגו כהפכים מושלמים, והיום במבט היסטורי נראים למעשה כהיבטים שונים של אותה תופעה – ישומים שונים של התיעוש המודרני בחברה המערבית.

העניין עם חצרוני הוא שאנשים ישר קופצים ואומרים שהוא "סמולניייייייייי", כי הוא אומר דברים נגד המדינה, ונגד הציונות. והתפיסה ה"מסורתית" היא שמי שאומר משהו נגד המדינה, חייב להיות מן השמאל, כי הימין פשוט מאוהב בארץ באופן הגובל במשיכה אירוטית.

למעשה, גישתו הכלכלית של חצרוני היא ימין כלכלי בצורתו הטהורה ביותר. האידיאה שלו היא תועלתנית עד כדי ניהיליזם. אנשים מכירים לא באמת יודעים מהו ימין ומשאל מעבר לשאלה "כמה מפלגה X רוצה להכנס בערבים או לעשות איתה שלום", והם פשוט לא מבינים את התפיסה הכלכלית-המוסרית העומדת מאחורי שני הצדדים הללו. באידיאה הימנית, האדם פועל אך ורק מתוך האינטרס האנוכי שלו, ואין שום מקום לחברה להתערב בהתנהלותו. בעוד שבמבט ראשון דבר זה נראה טבעי – "למה שהמדינה תתערב במעשיי?" האידיאה הזו משוללת כל זיקה קולקטיבית, כל אכפתיות ודאגה כלפי הזולת, השונה, האחר, החלש – בין אם זה אדם שחי בישוב רחוק ממני, ובין אם זו חולה שזקוק למימון של תרופה או אישה מוכה שצריכה מחסה והגנה – וזו הסיבה שלא אכפת לאמיר חצרוני מן הציונות.

השמאל, בגישתו הסוציאליסטית, שואף לאחריות כלכלית משותפת ולסולידריות. שמה של תנועת "העבודה" נגזר בדיוק מן אותה סולידריות של פועלי כפיים שהתאגדו ("ההסתדרות") והקימה את מפלגת פועלי ישראל (מפא"י). השמאל מבקש ליצור ערבות הדדית – כלכלית, אך גם ערכית. הוא שונה מן הימין שבגישתו מנסה למחוק כל מעורבות ממשלתית במשק ולהפריט אותו ככל האפשר. הפרטה, מלשון פרטי (למי שאף פעם לא שמתם לב). משמעות ההפרטה היא שנכסים שהיו שייכים למדינה – סמלים של יישום הציונות, מפעלים שעודדו התיישבות ועבודה עברית – נמכרים לכל המרבה במחיר, בין אם זה טייקון ישראלי החי בארץ, או זרוע של הממשלה הסינית. הקפיטליזם הימני מבוסס על התועלת האישית של אדם, ורואה ב"צוויון הקולקטיבי" של הסוציאליזם כדבר מגונה, כפייה לא רצויה ולא יעילה של רצון האחר (והאחר הזה הוא אותו "הכלל" המקיף את הפרט, בו הוא פועל וממנו הוא ניזון – פיזית אך גם תרבותית-רוחנית).

האידיאל הכלכלי הימני, האידיאל של חצרוני עצמו, הוא קידוש ה"אני" והתועלת העצמית של הפרט. מה שלא מעניין את ה"אני", מה שעשוי לגרום לבזבוז של אגורה אחת *ממני* לטובת מה שלא קשור אליי ולא מעניין אותי – הוא גניבה. אין חברה, אין שונה. רק אני.

מתוך ההבנה הזו אפשר להבין למה חצרוני הוא ממש לא שמאלני – הוא התגלמות האידאה של הימין הכלכלי, ומן המקום הזה הוא מגיע אל התנגדותו לציונות.

במקום בו הרווח האישי הופך לשיקול העיקרי, אין מקום לסולידריות ואין מקום לציונות.

תל-אביב, ג' בניסן, ה'תשע"ה.

שמאל ציוני

כרזה של האחים שמיר משנת 1952 שמאל ציוני כרזה זו ועוד ניתן לראות כאן: http://www.amalnet.k12.il/LavonInstitute/RightMenu/InstituteCurator/taaruha.htm

ימין ושמאל בשטוחלנדיה – על זהות פוליטית בשלושה מימדים

כיצד דמות דו-מימדית במבט מלמעלה (1) נראית כקו ישר בעיניי דמות נוספת בעולם דו-מימדי שטוח (3) (עמוד 20 בגירסה העברית)

כיצד דמות דו-מימדית במבט מלמעלה (1) נראית כקו ישר בעיניי דמות נוספת בעולם דו-מימדי שטוח (3), עמוד 20 בגירסה העברית

"אתם, שהתברכתם הן בצל והן באור; אתם, שחוננתם בשתי עיניים, שניתנה לכם ידיעת הפרספקטיבה, והוענק לכם העונג לראות צבעים שונים, אתם, שיכולים לראות זווית באמת ובתמים ולבחון את מלוא היקפו של המעגל בתחום המשמח של שלושת הממדים – איך אוכל להבהיר לכם את הקושי העצום, העומד בפנינו בשטוחלנדיה, להכיר זה את צורתו של זה ?

זכרו מה שסיפרתי לכם לעיל. כל היצורים בשטוחלנדיה, חיים או דוממים, בלא הבדל צורה, נראים בעינינו אותו דבר, או כמעט אותו דבר, דהיינו, קו ישר. איך נוכל, אם כן, להבדיל בין אחד למשנהו, כאשר כולם נראים אותו דבר ?"
(על השיטות שלנו לזהות זה את זה, עמוד 34)

חבר טוב שקרא את הרשימה שפורסמה לפני כשלושה שבועות, בה סיפרתי כי בבחירות הקודמות הצבעתי לליכוד, והבעתי את מחשבותיי להצביע הפעם למפלגת העבודה, העלה בפניי טענות כי אני מזגזג ולא-החלטי בין הימין לשמאל. גם בעבר, בהקשר לדברים שכתבתי, או פשוט אמרתי בשיחת פנים-מול-פנים, נאמר לי לא אחת כי אני "מבולבל" בכל הנוגע לתפיסותיי הפוליטיות. היות ואינני נצמד אל קו מפלגתי כזה או אחר, לא נדיר שאנשים בעלי נטיות פוליטיות ימניות יכנו אותי "שמאלני", ולהפך. אולם משהו בדבריו של חברי, הדרך שבה הוא מנסה למצוא שיוך ונטיה פוליטית יחידה (שום מילה על קיבעון מוניסטי כתוצאה מחיים בתרבות מונותאיסטית-יהוויסטית-אבסולוטית !) גרם לי להזכר בספרו של אדווין אבוט אבוט "שטוחלנדיה" (במקור האנגלי נקרא Flatland. עברית : דפנה לוי, הוצאת כתר,1984. בתרגום אחר נקרא גם "מישוריה".) משנת 1884, המספר על ריבוע בעולם דו-מימדי, שטוח לחלוטין (שכן נעדר ממנו מימד העומק, או במקרה של הספר – הגובה).

אותו ריבוע מתאר את עולמו ואת הצורות השונות החיות בו, ואת מעמדן. באופן קצת מטריד, שעלול אף לפגום בחוויית הקריאה לרגישים לנושאים טעונים, הספר מזכיר מושגים הגובלים ב"תורת גזע", והשקפות העולם של בני העולם הדו-מימדי הינן שובניסטיות לחלוטין, שכן בעולם השטוח הדו-מימדי מעמד ואינטליגנציה נקבעות על פי כמות הפאות שיש לכל צורה, ורמת הסימטריה שלה. עיגול נחשב לצורה החכמה ביותר, מעמד כהונה נשגב, ואילו הנשים מצטמצמות לכדי קווים בלבד – לא צורה של ממש, בעלות פאה אחת. המשולשים שווי השוקיים נחשבים לחיילים ברברים, והצורות הפגומות נחשבות לנחותות שיש להחזיקן במאסר, ואם הן טיפשות או חריגות לאין תקנה, דינן – כליה.

כריכת הספר שטוחלנדיה

כריכת הספר שטוחלנדיה

שטוחלנדיה שייך אל סוגת המדע-הבדיוני. בשנת 1952 יצא אחד מראשוני ספרי המדע הבדיוני בארץ, קובץ הסיפורים-הקצרים שלוקטו על-ידי קנדל פוסטר קרוסן, "היה היה בעתיד" (באנגלית : Adventures In Tomorrow, 1952, הוצאת קרני), אשר תורגם בידי אוריאל שלח – דוגמה נדירה לספר בו לא אחר מאשר יונתן רטוש בחר להשתמש בשמו מחיי היום-יום. בהקדמה לספר מציג שלח (רטוש) את הגדרתו למינוח הז'אנר החדש והמתעצב של אותם הימים : ""סיור דמיוני של איזו עובדה או תאוריה שבתחום הדעת". מיטב הכינויים היה אפס כל כינוי, אבל לשם ציון יצוינו כאן כל הסיפורים מסוג זה כספרות מדע." בחלוף השנים נזנח המונח "ספרות מדע", ועל-כן שטוחלנדיה, כאמור, הוא ספר מסוג מדע-בדיוני, אך שונה לחלוטין מספרי מדע-בדיוני מוכרים בימינו. הוא אינו עוסק בחייזרים, או במשלחות אנושיות לחלל. הוא אינו עוסק במסע בזמן, או ברובוטים. הוא אינו מציג שום פריצת-דרך בנושא טכנולוגי או פיסיקלי. המדע בסיפור מדע-בדיוני זה הוא מדע המתמטיקה, ושוב – יש לזכור את מועד פרסום הספר – 1884.

הקריאה בשטוחלנדיה הייתה מאתגרת, אך מלאת סיפוק. בקריאת ספרי-מדע בדיוני, הסיפוק הרבה פעמים מגיע לא (רק) מן ההסחפות אל העלילה, אלא מה"בונוס" האינטלקטואלי שהקורא מקבל מן הספר. וּבעוד שבשטוחלנדיה הדמויות, כמו העלילה וכמו העולם עצמו – מתאפיינות ב"שטחיות" מה, הרי שהפלא האמיתי של הסיפור קשור בנסיון להבין עולם שונה לחלוטין, דו-מימדי, דרך עיניו של המספר – שמכיר רק מונחים מעולם דו-מימדי זה, נטול מימד גובה גם בעולם המונחים שלו. הסבר זה הוא כה מופשט, עד שנאלץ המחבר אדווין אבוט להעזר בשרטוטים, הפזורים לכל אורך הספר, בכדי להמחיש את רעיונותיו והסבריו של הריבוע השטוח לגבי חיים בעולם שכזה. דרך מעמיקה יותר להבין את העולם ה"חדש", הדו-מימדי הזה, נגלית לפנינו כאשר אותו ריבוע דו-מימדי שטוח מגיע אל עולם חד-מימדי (שלמעשה מכיל רק את מימד האורך), ובו הוא נמצא על סקאלה ולמעשה רואה את כל העולם כנקודה אחת (נסו לדמיין עולם שכולו חוט אחד ארוך, ושאתם נמצאים על החוט הזה – כל אשר תראו הוא "קדימה" או "אחורה" של אותו חוט, שהוא בנקודת המבט של המתבונן – נקודה בודדת).

מבנה ביתו של הריבוע כפי שנגלה לעיניו בעת שטיפס לגובה לראשונה בחייו, עמוד 98 בגרסה העברית

מבנה ביתו של הריבוע כפי שנגלה לעיניו בעת שטיפס לגובה לראשונה בחייו, עמוד 98 בגרסה העברית

כמו-כן הריבוע גיבור הסיפור "קופץ" אל עולם תלת-מימדי, בו הוא נותן לקורא פרספקטיבה מעניינת על העולם בו אנו הקוראים נמצאים ביום-יום, ושאותו אנו לוקחים כמובן מאליו. לפתע, נחשף הריבוע הדו-מימדי אל מושג הגובה, או העומק, ולפתע הוא מסוגל לראות את העולם בו הוא שהה מלמעלה. כל הצורות אותן הוא הכיר מן המישור השטוח, כפסים שטוחים, לפתע נגלים לו ממעל בצורותיהם אותם יכול היה בעבר רק לנחש. לראשונה בחייו, הוא מסוגל לראות באמת את הצורה של ביתו ביתו, ואת "פנימיותם" (קרביהם ממש) של בני משפחתו. ואולם הפלא האמיתי הגיע עבורי לקראת סוף חווייתו הרב-מימדית של המספר – בו מעלה השערות לגבי עולמות עם מימדים מרובים יותר (כיצד יראה עולם עם ארבע מימדים גיאומטרים ?). אז באמת המחבר גורם לנו לתהות הלאה, אל מעבר לעולם שאותו אנו מכירים.

וכאן, בעצם, אני מוצא את נקודת ההשקה אל העולם שלנו, ואל הפוליטיקה. בעיניי עצם ההתבוננות בימין ובשמאל בצורה חד-מימדית של סקאלה, ללא גובה או עומק, הוא מוטעה וּמַטְעֶה. עלינו לנסות "להתעלות" אל מעבר לחד-מימדיות הזו, ולבחון את מילון המונחים הנוגע להשקפות פוליטיות בצורה חדשה, דו-מימדית, ואולי אפילו רב-מימדית.

המינוחים של "ימין" ו"שמאל", בהקשר פוליטי, מקורם מן ההסטוריה של ימי המהפכה הצרפתית (סוף המאה הי"ח), שם האסיפה הלאומית, הגוף שהחליף את אסיפת המעמדות לפרק-זמן של קצת יותר משנתיים, נחלקה אל תומכי המלך, שהורכבו ממעמד הכמורה והאצולה הטרום-מהפכניים, מצד ימין, ותומכי המהפכה המתנגדים למלוכה מצד שמאל. הסידור הזה החל להתארגן לו באופן ספונטני, מתוך כוונה להמנע מצעקות ועימותים שנבעו מישיבה מעורבת. עם זאת, הצד הימיני של האסיפה הסתייג משיוך זה, מכיוון שבעוד שהאמין שהנציגים אמורים לתמוך או להתנגד לרעיונות ודעות שהועלו באסיפה, הם אינם אמורים להתחלק לסיעות שונות ומוגדרות. להשלמת התהליך של חלחול המושגים הדיכוטומיים של "ימין" ו"שמאל" אל עולם הפוליטיקה, העיתונות של אותם הימים החלה לכנות את הצדדים השונים על-פי אותו סידור ישיבה, ולמעשה יצרה מטונימיה של אותו שיוך של הזדהות פוליטית. שיוך זה, והמורשת שלו, הוא שעד היום מסמן את השמאל כ"מהפכני" ואת הימין כ"שמרני" (הגדרה שנצרבה בתודעתנו ונמצא לה שימוש אפילו היום, בצורה דיי דמגוגית, ב"ספר הכחול", המניפסט של השמאל הלאומי) ואולם, במהלך השנים התווספו תכונות נוספות אל כל אחד מן הצדדים : השקפות בנושא כלכלה, השקפות בנושא יחסי-חוץ, השקפות בנושא חינוך, שירותים סוציאליים, דת, לאום, בריאות, ואין-ספור דוגמאות נוספות.

"לזכותם של העיגולים ייאמר, שהם דיכאו באופן יעיל את מחשבות הכפירה שהובילו אנשים לבזבז אנרגיה וסימפאטיה באמונות השווא, שההתנהגות תלויה ברצון, מאמץ, תרגול, עידוד, שבח או כל דבר אחר חוץ מאשר בצורה. היה זה פאנטוסיקלוס – העיגול המהולל שהוזכר לעיל כמדכא התקוממות הצבע – ששכנע לראשונה את האנושות, כי הצורה עושה את האדם; ואם, לדוגמה, נולדת כמשולש חד-זווית בעל שתי צלעות בלתי שוות, מובטח לך שתסטה מדרך הישר, אלא אם כן תדאג להשוותן – לשם כך עליך לפנות לבית-החולים לשווי-שוקיים; כך, אם משולש אתה, או ריבוע, או אפילו מצולע שנולד עם חריגוּת כלשהי, חייב אתה להילקח לאחד מבתי-החולים הסימטריים לשם ריפוי מחלתך, שאם לא כן תסיים את חייך בבית-הסוהר הממשלתי או בזוויתו של התליין הממשלתי."
(על תורתם של כוהנינו, עמודים 64-65)

כריכת הספר מישוריה (תרגום נוסף לספר, תרגום : ליה נירגד, הוצאת בבל, 2000)

כריכת הספר מישוריה (תרגום נוסף לספר, תרגום : ליה נירגד, הוצאת בבל, 2000)

בישראל כיום, המינוח של ימין ושמאל מתייחס בראש ובראשונה אל ההיבט המדיני. בצורה הפשוטה ביותר, השיוך לימין או לשמאל נקבע על פי השאלה "מה לדעתך צריך לעשות עם הערבים/פלסטינאים ?". אמנם נכון שבעשור האחרון, ואף יותר מכך – בשנה האחרונה, ישנה התעוררות והכרה בנושאים אחרים (בעיקר הנושא ה"חברתי", שגם הוא ערטילאי ורחב), אך את הדגל החברתי מנסים גורמים שונים, מימין ומשמאל כאחד, להרים (בעוד שלשמאל יש עבר ארוך של אג'נדה "חברתית", ניתן לראות בש"ס כדוגמה למפלגת ימין מדיני שמציגה עצמה כמניפת דגל חברתי – מצג שווא, לדעתי).

גם הנושא המדיני עצמו נראה לעתים חמקמק, וכדוגמה ניתן לציין את התמורה שחלה בהשקפות המדיניות-לאומיות של השמאל, מימיו של בן-גוריון עד ימינו. ה"שמאליות" של מפא"י, ולמעשה גם של ממשיכת דרכה, העבודה, לא נבע בשל היחס שלה אל הערבים בארץ ובמדינות הסובבות אותנו, אלא בשל הגישה והמוסדות הסוציאליסטים שבראשה היא בעצמה עמדה. התמורה הממשית ביחס של הציבור, ושל ההנהגה המפלגתית, לשלום עם הפלסטינאים (בו ראש הממשלה המנוחה, גולדה מאיר, אף סרבה להכיר) ועם המדינות מסביב התרחשה רק בשנים שלאחר מותו של בן-גוריון.

"דומה שבער מסכן זה, המלך – כשם שקרא לעצמו – היה משוכנע שהקו הישר שאותו כינה ממלכתו, ושעליו בילה את ימיו, היה העולם ומלואו, ולאמיתו של דבר היקום כולו. מאחר שלא היה מסוגל לזוז או לראות דבר מלבד הקו הישר שלו, לא היה לו שום מושג על מה שמחוצה לו. אף ששמע את קולי כשפניתי אליו לראשונה, הגיע אליו הקול בצורה שהיתה כל-כך מנוגדת לנסיונו עד שלא ענה לי. "לא ראיתי איש", כפי שביטא זאת, "ושמעתי קול כאילו בא מתוך קרבי שלי". עד לרגע שבו הנחתי את פי בתוך העולם שלו, הוא לא הבחין בי. ולא שמע דבר מלבד צלילים מבלבלים הנחבטים כנגד – מה שאני כיניתי "צדו", אך מה שהוא כינה תוכו או בטנו; גם כעת אין לו שמץ של מושג על המחוז שממנו באתי. מחוץ לעולם שלו, או לקו שלו, הכל היה ריק עבורו; לא, אפילו לא ריק, שכן ריק מרמז על חלל; מוטב, אולי, הכל היה לא-קיים."
(איך נגלתה לי בחזוני ארץ קוולנדיה, עמודים 71-72)

על-כן, אולי כדאי לבחון מחדש את ההגדרה החד-מימדית הזו של "ימין" ו"שמאל", ולהגדירהּ מחדש. לא כסקאלה חד-מימדית, אלא כמטריצה דו-מימדית. על ציר ה-X, אותו "ימין" ו"שמאל" המתייחס אל יחס שמרני אל מול יחס "מהפכני", פרוגרסיבי. על ציר ה-Y, הציר החדש שהוספנו, נוכל לשים נושאים שונים. בכך נוכל לראות כמה השקפתנו גמישה, מגוונות, ומשתנה בהתאם לשאלות העומדות על הפרק. זוהי אותה "מהפכה" במחשבה אליה נחשף הריבוע גיבור הספר "שטוחלנדיה".

בשלב זה, בו רק העליתי רעיון שכזה, עוד לא נתתי דעתי לגבי הסדר של הנושאים על ציר ה-Y. אינני מוצא חשיבות יתרה באיזה נושא עומד מעל איזה נושא – שכן ציר ה-Y לא בא במקרה הזה לייצג באמת משהו כמותי. על-כן, אין להסיק כי נושא מסויים העומד מעל לנושא אחר – בהכרח חשוב ממנו.

"חיים שכאלה, כשכל הראייה מוגבלת לנקודה, וכל התנועה לקו ישר, נראו לי משמימים שיממון בל יתואר, ולכן הופתעתי להבחין בחיונותו ובעליזותו של המלך."
(איך נגלתה לי בחזוני ארץ קוולנדיה, עמוד 72)

גרף לדוגמה. מבולבל או גמיש-מחשבה ?

גרף לדוגמה. מבולבל או גמיש-מחשבה ?

אני חושב שבמידה וננסה לתאר גרף כזה עבור האדם הממוצע, נגלה כי הקו העובר דרך הנקודות השונות (המשייכות ל"מהפכות" מול "שמרנות" בנוגע לשאלות שונות) לא יהיה קו מאונך ישר. הוא לא בהכרח יהיה זיג-זג (וגם אם כן – אין בזה פסול, לדעתי), אבל באופן אישי אני כן נוטה לחשוב שנראה נטיות מעניינות, למשל – לכיוון שמאלה בכל הנוגע לתפיסות כלכליות-חברתיות, גם אצל המצביעים הטיפוסיים של הימין, שכפי שאמרתי – לדעתי עיקר השיוך הזה, לימין, מתבסס אצלם על הדעות המדיניות-בטחוניות שלהם.

שיוך לצד אחד של המפה הפוליטית בכל הנושאים יכול להתפס כחוסר-עניין בסיסי, אך יכול גם יכול להתפס כקיצוניות, דוֹגמטיות ואף פנאטיות, כזו שאינה מונעת מחשיבה מושכלת וגמישה אלא פשוט כהצמדות עיוורת לקו מסויים. הלכה למעשה, רוב-רובו של הציבור אינו מיישר קו בצורה כזו, גם אם הוא מגדיר את עצמו כ"ימין" או כ"שמאל", פשוט בשל השיוך המפלגתי שלו.

"סילופיו, ובעיקר בורותו בעניין מיני, העלו את חרוני והשבתי לו בעוז ובביטויים חריפים, "יצור מטומטם ! אתה חושב את עצמך לשלמות הבריאה, בעוד שבמציאות אין פגום ושוטה ממך. אתה מתיימר לראות, בעוד שאינך יכול לראות דבר מלבד נקודה ! אתה מתגאה בעצמך על שאתה מסיק על קיומו של קו ישר ! אבל אני יכול לראות קווים ישרים, ולהסיק על קיומם של זוויות, משולשים, ריבועים, מחומשים, משושים ואפילו עיגולים. למה לבזבז עוד מלים ? די בכך שאני הוא השלמות של עצמיותך הבלתי מושלמת. אתה קו, אבל אני קו הקווים המכונה בארצי 'ריבוע': ואפילו אני, על-אף היותי נעלה ממך לאין קץ, אינני נחשב במאומה בקרב האצילים הגדולים של שטוחלנדיה, שממנה באתי לבקרך בתקווה להאיר את בערותך"."
(כיצד ניסיתי לשווא להסביר את טבעה של שטוחלנדיה, עמודים 80-81)

מה היתרון בגישה כזו לניתוח שיוך פוליטי ? לדעתי, ברמת השיח הפוליטי נקבל שיח פחות דיכוטומי, פחות קיצוני ורווי איבה, נסתרת וגלויה. ניתוח פוליטי דו-מימדי יכול לשרת את הציבור יותר טוב בשל המסר שהוא משדר אל נבחרי הציבור – שנכון להיום, אולי רוצה פתרונות "ימניים" בנושאים מסויימים, אך בהחלט ייתכן שגם מבקש את ה"שמאל" הכלכלי. ברגע שנושא כזה יהפך לגלוי, לא ניתן יהיה להתחמק ממנו באותה הקלות שבה זה מתבצע היום – "הצבעתם לליכוד, ידעתם שזה מה שתקבלו – ימין מדיני וימין כלכלי". בעולם פוליטי דו-מימדי, הציבור בהחלט יכול לדרוש גיוון. יהיו לו את הכלים להציג את אותו הגיוון, ויתכן שהדבר יתבטא בפריימריז, או בהופעתן של מפלגות חדשות שישכילו להשתמש בדרישה הזו לתועלתם (לכאורה, כיום "השמאל הלאומי" מנסה להציג גישה שכזו).

אם יש "עולם" שבו ניתוח מסוג זה אף יראה כמתבקש והגיוני הרבה יותר, הרי זהו עולם הדמוקרטיה הישירה. מכיוון שגישה זו מלכתחילה "עוקפת" את השיוך המפלגתי, והופכת את הגישה לקבלת החלטות לאישית הרבה יותר, ההתייחסות והשיוך אל רעיונות שונים מלכתחילה לא ייכפה על פי שיוך מפלגתי, שמאלץ גם "ליישר קו" בנושאים אחרים, עמם יתכן ואין הפרט מסכים עם מה שב"עבר" היה הקו המפלגתי. אולם הדרך אל דמוקרטיה ישירה היא עוד ארוכה, ובאופן אישי, יש לי ספקות לגבי הגישה הזו מלכתחילה.

"אני. …אבל לפני שייכנס כבוד-מעלתך בדברים נוספים, האם יואיל בטובו לספק את סקרנותו של מי שישמח לדעת מאין בא אורחו ?
זר. מהחלל, מהחלל, אדוני. אלא מאין ?
אני. יסלח לי, אדוני, אך כלום אין כבוד-מעלתך נמצא כבר בחלל, כבוד-מעתך ועבדו הנאמן, אפילו ברגע זה ?
זר. הו ! מה אתה יודע על חלל ? הגדר חלל.
אני. חלל, אדוני, הוא אורך ורוחב מתמשכים עד אין סוף.
זר. בדיוק: אתה רואה שאינך יודע אפילו חלל מהו. אתה חושב שחלל הוא שני ממדים בלבד; אבל אני באתי לבשר לך על ממד שלישי – אורך, רוחב וגובה.
אני. אדוני ישמח לשמוע. גם אנחנו מדברים על אורך וגובה או רוחב ועובי, וכך מציינים אנו שני ממדים בארבעה שמות.
זר. אבל אין כוונתי רק לשלושה שמות, אלא לשלושה ממדים.
אני. האם יוכל אדוני להצביע או להסביר לי באיזה כיוון נמצא הממד השלישי הזה, שאינו ידוע לי?
זר. אני בא ממנו. הוא למעלה מעל ולמטה מתחת."
(כיצד ניסה הזר לשווא לגלות לי במלים את רזי חללנדיה, עמודים 86-87)

 הכדור נגלה ונעלם בהדרגתיות  אל הריבוע בעולם השטוח, המוצג כקו חסר גובה (עמוד 90 בגרסה העברית)

הכדור נגלה ונעלם בהדרגתיות אל הריבוע בעולם השטוח, המוצג כקו חסר גובה (עמוד 90 בגרסה העברית)

אולם, אפשר אולי לקחת את הנושא הזה הלאה, אל עבר הגרף התלת-מימדי. בראייה שכזו, לא רק שאנו בוחנים את השיוך הימני או השמאלי על הסקאלה, אלא גם את עומק השיוך. מהו אותו עומק ? לדעתי מדובר במידת השיוך הרגשי וההתעמקות ההגותית בצד הנבחר. קל להתבלבל עם מושג הקיצוניות, אך יש הבדל-מה. הקיצוניות מתבטאת בציר ה-X, המייצג את מידת ההזדהות עם השמרנות אל מול ה"מהפכנות", או בעולם היום-יום – עם דעות, ובעיקר עם מחנות (קיימים) הנוטים לכאן או לכאן. אדם המזדהה עם קריאה "לגרש את כל הערבים ולהלחם באלו שיסרבו" ישוייך ללא ספק לקצה הימני בכל הנוגע לנושא המדיני-בטחוני, אך יתכן בהחלט שהשיוך שלו רדוד לחלוטין, ובבסיסו אינו אלא התלהמות, ולא מחשבה מעמיקה הנובעת מקריאת חומר על שורשי הסכסוך, דמוגרפיה, דיני-מלחמה, ושאר נושאים שבהחלט יכולים לסייע דעה מנומקת, גם אם מעוותת. על-כן, בציר ה-Z, הוא ציר העומק, אותו אדם לא בהכרח ייתפס כאדם מעמיק.

מה זה בעצם אומר ? אולי זה לא אומר הרבה. מאוד יתכן שלדבר על גישה תלת-מימדית לניתוח פוליטי הוא ללכת קצת רחוק מדיי, לפחות לעת-עתה. לדעתי זה בהחלט יכול לתת תובנות לגבי היקף תופעות בעייתיות של קיצוניות ודרך הטיפול בהן (מתוך מחשבה שאולי קל יותר להתמודד עם דעות רדיקליות שאין להן בסיס מחשבתי מעמיק), אבל אולי אני טועה. מעבר לזה, יש לשאול את השאלה האם בכלל עלינו לטפל בקיצוניות שכזו – שמא היא תיתפס כ"ציד מכשפות", כהתערבות חשוכה של ממשלה באידיאולוגיות שונות שאין לה זכות לדכא או לבקר.

בין כה-וכה, לעת-עתה דעתי היא כי כדאי לבחון שיוך ונטייה פוליטית על-פי אותה מטריצה דו-מימדית. בהתבוננות מסוג זה, שמלכתחילה רואה בשיוך "רציף" (אותו קו ישר מאונך) כמעיד על " נְהִיָּה עיוורת" יותר מאשר אחיזה בדעה מוצקה, אני משוכנע כי גם דעותיי שלי לא יראו כזיגזוג, או כ"בילבול" משונה – את דעותיי בנושאים שונים בחרתי לא כי הן משוייכות למפלגה מסויימת, אלא כי הן נראו לי הנכונות והטובות ביותר. עצם העובדה שמפלגה כזו או אחרת תומכת בדעה שאני מזדהה עמה (וחלק מהמפלגות הן דיי קיקיוניות, בינינו) לא משנה לי במאום.

"אדוני, חוכמתך שלך לימדתני לשאוף לשלמות גדולה יותר ויפה יותר אפילו מזו שלך. כשם שאתה עצמך, הנעלה על כל יצרי שטוחלנדיה, מכיל עיגולים רבים באחד, כך בלי ספק קיים אחד מעליך  המכיל הרבה כדורים בקיום עליון אחד, שעולה אפילו על הגופים של חללנדיה. ואפילו כשם שאנחנו, הנמצאים כעת בחלל, מביטים למטה אל שטוחלנדיה ורואים את פנימיותם של כל הדברים, כך לבטח ישנו מעלינו מחוז גבוה יותר, טהור יותר, שאליו בוודאי תוכל להובילני – הו אתה, שלך אקרא תמיד, בכל מקום ובכל הממדים, הכוהן, הפילוסוף והחבר – אל חלל נרחב עוד יותר, אל ממדיות עוד יותר ממדית, שמנקודת התצפית שלה נוכל להביט למטה ביחד על הפנימיות הגלויה של הגופים החללים, וקרביך שלך ושל בני-מינך הכדורים יהיו גלויים לעינו של הגולה, הנודד המסכן משטוחלניה, שכבר הואלת להראות לו כל-כך הרבה."
(איך, על-אף שהראה לי הכדור תעלומות אחרות מחללנדיה, עדיין ביקשתי עוד, ומה יצא מזה, עמוד 105)

*

קיימים מעט יומני-רשת נבחרים שאני רשום אליהם. אחד מהם, ואולי המענג מכולם, הוא פֶּרֶא אדם חוֹשב של שוֹעִי רז, דמות ססגונית, מרתקת ומשכילה. כתיבתו של שועי צחה קולחת, ומתמקדת תמיד בנושאים החבויים, הביישנים ככתיבתו, ותמיד משאירה אותי עם טעם של עוד. בכתיבת רשימה זו נזכרתי לא-אחת ברשימותיו של שועי רז, המקשרות גם הן בין עולם התרבות שלא גלוי לעיני-כל, בשילוב ציטוטים וקטעי-וידאו, לבין נושאים אקטואליים, פילוסופיים או רוחניים המתחברים גם אל ימינו אנו. אני מזמין את כולם לקרוא (גם) אצלו.

חולון, כ"ו בשבט, ה'תשע"ב.

זמן לחשבון נפש – הבחירות שהיו, הבחירות שיהיו…

בבחירות הקודמות הצבעתי לנתניהו.

על-פניו, יש בכך משהו מביש קמעה. קשה להרגיש בנוח עם הבחירה שלי לנוכח שרשרת החוקים האחרונים (תיקון לחוק לשון הרע שכונה "חוק ההשתקה", החוק שאוסר על איסור פרסום פרטי חקירות שכונה "חוק ההסתרה") שבעיניי הם מטופשים, רעים וחשוכים, וּלנוכח המשך המגמה הכלכלית ההיפר-קפיטליסטית, זו ששוחקת את מעמד הביניים ומקשה את חייהם של תשעה וחצי עשירונים, וּלנוכח התגברות ההקצנה הדתית (שאת ציבור זה מייצגות מפלגות שיושבות בקואליציה). וכן, אם זה לא היה ברור מספיק – אני אומר זאת שוב : אינני מסכים עם חזונו הכלכלי של נתניהו ושל מפלגתו, חזון נאו-ליברלי המיישר קו עם מדיניות השוק הפתוח והגלובלי כפי שהכתיבה אמריקה. אם יש משהו שמנסים ללמד בתואר ראשון לכלכלה (בדגש על השנתיים הראשונות, עליי לסייג), הוא שגידול בתוצר הוא בהכרח מצב טוב. ואולם, כשהתעמקתי קצת בתחום הזה (במסגרת הלימודים האקדמיים ומחוצה להם), התחלתי להבין כי גידול בתוצר הוא רק מדד אחד שמתייחס וּמכוון אל היבט מסויים ברמת-החיים, אך לא היחיד. השקפתי הכלכלית אינה דוגלת בסוציאליזם קלאסי טהור (או קומוניזם), אך אני מאמין בכלכלה שהרבה יותר נוטה אל כיוון המעורבות הממשלתית במשק מאשר אל כלכלה חופשית לחלוטין, שבפועל מרכזת את הכוח הכלכלי ב"מוקדי כוח" (בצורת משפחות השולטות על נתח מאוד גדול משוק התעסוקה).

ברם, חש אני בצורך לאזן, ולטעון כי בעיניי שלוש השנים שעברו לא בהכרח היו כה נוראיות כפי שמציגים אותן מתנגדיו של נתניהו – ההדרדרות המעמד הבינלאומי, לדעתי, הינה בלתי-נמנעת אם וכשרוצים לעמוד על עקרונות מסויימים (כמו אכיפת מצור-ימי, שלדעתי היה מוצדק). ישראל, כמדינה (וגם כעם), כבר מורגלת למצב כזה ונמצאה בו עוד מראשית ימיה כמדינה. למעשה, רבים שמדברים על "שפל חדש במעמדה של ישראל" שוכחים כי אך לפני שלושים ושש שנה נתקבלה החלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם שהכריזה כי הציונות היא צורה של גזענות – קרי, כל התשתית הלאומית עליה בנויה מדינת ישראל אינה מוסרית (לכל הממהרים להצדיק את הטענה זו, יש לזכור גם כי החלטה זו בוטלה ב-1991, עם קבלת החלטה 4686 של העצרת הכללית של האו"ם). גם לא התנגדתי נחרצות לשרשרת החוקים הקודמת, שכונתה פאשיסטית אף היא (והקורא הדקדקן ישים לב כי לא השתמשתי בכינוי זה גם עבור שרשרת החוקים האחרונים), שרשרת שכללה את "חוק החרם" ו"חוק הנכבה", לא נראית בעיניי ככה נוראה ואפלה (במקרים של חוקים ספציפיים, כמו חוק הנאמנות, הייתי טוען שמדובר בחוסר רגישות מטופשת ומיותרת, אבל בהחלט לא קצה של הדמוקרטיה בישראל). גם בקשר למצב הכלכלי, אני נוטה להאמין שהאלטרנטיבה המיידית, קדימה, הייתה נוקטת באותו קו של נתניהו, אך באותה צורה חסרת הזהירות הסְתַגְּלָנִית שכל-כך מאפיינת את קדימה, חסרת האידאולוגיה.

בבחירות הקודמות הצבעתי לנתניהו (קרי – לליכוד), ואף כתבתי רשימה שפורסמה בבלוג הקשור לתנועה. בבהתבוננות לאחור, אינני מתחרט. כשקראתי את מה שכתבתי, הבחנתי כיצד רוב דבריי כוונו להבדלים שבין קדימה לליכוד – ואכן, המירוץ העיקרי היה בין שתי התנועות הללו. אין בלבי ספק כי קדימה הייתה מביאה את המדינה למצב רע. הרבה יותר מכפי שנראה לנו היום, על כל פנים. מדוע ? כי התפיסה שלי לגבי קדימה לא נשתנתה. הדברים שאמרתי אז, רובם ככולם, תקפים גם להיום :

בבחירות 2006 וכפועל יוצא של ההתנתקות (והתוכנית שהייתה אמורה להמשיך אותה – ההתכנסות) – קמה בארצנו מפלגה חדשה. מפלגה שהיא לא ימין ולא שמאל. מפלגה שהיא הכל וכלום. בשלוש השנים האחרונות המפלגה הזו הוכיחה פעם אחר פעם כמה היא ריקה מתוכן אמיתי, ותפקידה היחידי הוא ליצור מקומות עבודה – עבור חברי הכנסת שמייצגים אותה. היא המפלגה הראשונה שרצה בלי אידאולוגיה (כפי שהצהיר על כך מפורשת חבר הכנסת שטרית) לאט לאט המפלגה אספה פליטים ואופורטוניסטים ממפלגות מכל קצוות הקשת הפוליטית – ואיגדה אותם למפלגה אחת, שזהו אופייה העיקרי – קומבינות, אופורטוניזם, ושחיתות. גישה של תקמבן אותי היום ואני אקמבן אותך מחר.

דוגמה חיה לכך ניתן לראות בצורה שבה השאיר אהוד אולמרט את חיים רמון כשר, ואף כמשנה לראש הממשלה לאחר הרשעתו כשנשאל אולמרט למה עשה זאת, תשובתו הייתה, "מיניתי את חיים רמון ורוני בר-און לשרים כי הם חברים שלי, וכדי שיידעו שאני לא שוכח חברים." (לא מאמינים ? – הנה לינק לכתבה) שום עניין של רקע, שום על עניין של ניסיון, ושום עניין של תכונות  אישיות טובות, סידר ג'וב לחבר'ה.

מעולם לא הייתה מפלגה שעסקה באופן כל כך גלוי וכל כך חסר בושה בשחיתות שלטונית ואשר ביזתה את כל המוסר והיושרה שאמור להיות לחבר כנסת. אולמרט, אשר בתחילת כהונתו סירב להקשיב לרוב המוחץ של העם אשר קרא להתפטרותו (ובעזות מצח טען שיש לו תמיכה רחבה וכי מלחמת לבנון השנייה הייתה הצלחה גדולה) – ואשר לא התפטר גם לאחר דו"ח וינוגרד – הוא זה שבציניות המאפיינת אותו טען כי "בארץ אין תרבות פרישה מן הפוליטיקה". יושרה ? הצחקתם אותי.

אך החלקלקות והציניות אינן שייכות לאולמרט בלבד. כיום, לאחר שנתן לציפי לבני את המושכות – ניתן לראות כיצד קדימה מנסה להפיל את כל הרעות החולות של הממשלה האחרונה על אולמרט עצמו. לטעון שהוא נכשל, הוא מושחת, הוא חסר עמוד שידרה – אבל השאר בסדר גמור. אחד הטיעונים העיקריים ביותר שלבני מייחסת לעצמה שהיא נקייה מכשלונות בניגוד לשאר המתמודדים. רק שהיא שוכחת שהיא זו שעומדת מאחורי כמה מהביזונות הגדולים, היא ולא אחרת עומדת מאחורי "הפסקת אש חד צדדית" (בתום מבצע "עופרת יצוקה"), היא זו שאמרה שעל אולמרט להתפטר אך לא היה לה עמוד השדרה להתפטר בעצמה (והרי מי נשאר סגן של מישהו שהוא לא מאמין בו? בשביל זה צריך יושרה אמיתית ואומץ לב).

שום תכונה טובה על עצמה ועל מפלגתה – ולכן כל הקמפיין שלה היה שלילי מיסודו ותפקידו היחיד היה להפחיד את הציבור מן המתמודדים האחרים ולהשאירה היא (וגם שאר חברי הכנסת של קדימה) זו שמזגזגת בין ימין לשמאל רק על מנת ליצור ספינים שתפקידם העיקרי הוא להשאירה בעמדת הכוח. לא מתוך אידאולוגיה, לא מתוך אמונה במשהו טוב יותר שהם מסוגלים להביא. אך בסופו של דבר, וזה החיסרון העיקרי בקדימה. יש פערים באמונות ובתפיסות השונות בין הימין לשמאל בישראל. קדימה לא מונעת מאידיאולוגיה ולכן היא מונעת את דרך האמת של אנשים והכל כדי להשאיר בשלטון אנשים שפועלים אך ורק למען עצמם.

האם אתם מוכנים להפקיד את עתיד המדינה בידי אנשים כאלה? אנשים ששלחו חיילים להילחם מבלי לחשוב על ההשלכות? אנשים שמבטיחים את הגולן בשבוע בחירות כדי לזכות בעוד מנדטים? אנשים שניכסו לעצמם את הצלחת התוכנית הכלכלית של נתניהו ולא הצליחו להתמודד עם המשבר הנוכחי, פשוט כי לא היה להם מושג בכלכלה? אנשים שמתמודדים עם כתבי אישום כאלו ואחרים? שאול מופז הממורמר השאיר את התשתית התחברותית כפי במצב גרוע כך שהיום מתייחסים למטוסי אל על כאל מטוסים ממדינות העולם השלישי. קדימה נכשלה, לא רק ציפי לבני אלא כל חברי הכנסת שלה. והגיע הזמן למהפך.

חשוב גם לציין, שבעיניי הנושא המכריע בבחירות היה, ולצערי גם נותר, הנושא הבטחוני-מדיני. וּבבחינה הזו, עד כמה שנתניהו מואשם כמי שדרדר את המצב המדיני בעיקר, אני מעדיף את הבחירות שהוא יעשה מאשר שלום חפוז ולא-אחראי כפי שקדימה עשויה לקדם, או שלום מעט נאיבי כפי שהעבודה עשויה לקדם. כי בעיניי, שלום אינו רק הסכם שחותמים עליו, הוא שינוי בתפיסה ובגישה כלפי הצד השני. ובעוד שההנהגה שלנו מסוגלת לעשות את השינוי הזה, אני חושב שההנהגה הפלסטינאית עדיין לא השלימה עם ההשלמה הזו.
נכון שהאשמה תלויה גם בנו, אבל לא רק. בכלליות, השלום הוא מה שאמור לגשר על אותם נושאים בהם כל צד אשם – גם מבחינה מעשית (של תיאום והתמודדות עם הסוגיות) וגם מבחינה הצהרתית (השלמה, במובן הכי בסיסי של המילה). אבל העניין הזה חייב להיות דו-צדדי, ובעיניי הוא מורכב, ולא יתכן שהתנאי היחידי להסכם שכזה יהיה החזרת שטחים. על-כן, בעיניי המושג "שטחים תמורת שלום" הוא מושג שגוי, ולא משקף את המציאות (בה גם יש שטחים שהפלסטינאים יאלצו לוותר עליהם). הנוסחה הנכונה יותר, אם כבר, "היא שטחים תמורת שטחים, שלום תמורת שלום."

וּבבחירות שיהיו ?

קשה אמנם לדבר על בחירות שצפויות רק בעוד כשנה (אם לא יוקדמו), אולם אם נתבונן על הסקרים כפי שהם כיום (וכן, ברור כשמש שהמצב עשוי להשתנות בצורה דרסטית), נראה כי הליכוד אינו מתחרה עם אף תנועה. עבור הליכוד, לו הבחירות היו נערכות היום, הנצחון נראה מובטח. דווקא במצב כזה, ראוי לשאול – מה יהיה כוחה של האופוזיציה ?
זוהי אותה האופוזיציה שאמורה לרסן ולהתנגד ל"השתוללות" של הממשלה, במיוחד במצב בו מנהיג קיצוני כליברמן (ואכן, אני רואה בו מנהיג קיצוני המונע משנאה לצד הפלסטינאי יותר מאשר אהבה לצד שלנו) מכהן בתפקיד כה בכיר.
מן הסיבה הזו בדיוק, ושוב – בהנחה שתוצאות הסקרים ביום הבחירות הן אלו שמוצגות בימינו, שנה לפני המועד הרשמי – הייתי מצביע דווקא למפלגת העבודה. כי אמנם הייתי מעדיף לראות את נתניהו כמוביל התהליך המדיני, אבל הקדנציה הנוכחית של הכנסת הוכיחה גם את חשיבותה של האופוזיציה.

שאלה אחת שניתן לשאול בקשר לקדנציה הזו היא – איפה הייתה האופוזיציה ? רוב החוקים ה"בעייתיים" בכנסת הנוכחית לא עברו ברוב כה גדול – ואם אכן הם כה מטרידים כפי שהאופוזיציה מציגה אותם, לדעתי ראוי לשאול – מדוע התקבל החוק בהתנגדות של שלושים ומשהו חברי כנסת בלבד, כאשר האופוזיציה מורכבת מ 66 חברי כנסת בלבד ?
אם וכשאצביע לעבודה, אעשה זו מתוך תקווה שהיא תנהיג את האופוזיציה – דווקא שלי יחימוביץ', שנתפסה (עד ה"מפנה ימינה" שלה, ועבור ספקנים רבים – גם אחרי) כסמן השמאלי של מפלגת העבודה, יכולה להביע דעה נחרצת ולהוביל קו חברתי – הן בהצעות החוק שתגיש, והן בהצעות החוק אליהן תתנגד. את דעותיי על קדימה כבר הבעתי קודם לכן, ויאיר לפיד, שסוף כל סוף טרף את הקלפים והכריז על כניסתו אל הפוליטיקה – לגביו אני מניח שאני ספקן. אף-על-פי שמאוד יתכן שיביא אותו רוח רעננה, אולי אפילו בתולית, אל הביצה הפוליטית אותה אנו מכנים לרוב "הכנסת", אינני יודע כמה נחרצת תהיה דעתו, ואם בכלל יבחר להיות אופוזיציונר.

מעבר לקדימה, ישנן שתי מפלגות יחסית חזקות שלדעתי רע להצביע להן – הראשונה היא האיחוד הלאומי, והיא מהווה בעיניי את הקצה הימני הקיצוני ביותר של המפה הפוליטית כיום. רוב ההחלטות שמדיפות ריח רע של גזענות (ויש אשר יאמרו, ולדעתי שלא בצדק – פאשיזם, לא עלינו) וקיצוניות פנאטית קודמו, אם לא נדחפו, בידי חברי סיעה זו. אני חושב שבבחירות הקודמות כוחה של האיחוד הלאומי גדל בעיקר כתגובת-נגד שנבעה מן הייאוש מתהליך השלום (או מה שנותר ממנו) עם הפלסטינאים – תהליך שממנו חלק נרחב מן הציבור הרים ידיים והעדיף גישה נוקשה יותר כלפי עם שנתפס בעיניו כסרבן-שלום במקרה הטוב ואויב שלא ירים ידיים עד שיגרש מפה את אחרון היהודים במקרה הפחות טוב.
המפלגה הגדולה השניה שבעיניי רעה לא פחות היא ש"ס. השקר הגדול ביותר של ש"ס היא הצגתה כתנועה חברתית – ש"ס היא תנועה חרדית, ותו-לא. ה"חברה" היחידה שמעניינת אותה היא החברה החרדית. הדרך היחידה להנות מפירות מאמציה של ש"ס היא להשתייך אל ציבור חרדי – עדיף, כמובן, גם מזרחי – אבל גם זה לא חובה. אם לכל חברי הכנסת יצא שם של מושחתים, ש"ס היא היחידה שמתגאה בדרך פעולתה הסחטנית והבלתי-מתפשרת. למעשה, ההבדל היחיד בעיניי בין ש"ס לחמאס הוא שלחמאס יש צבא חמוש. אפילו בתפיסתם הדתית הם לא כה רחוקים.

יש עוד קבוצה אחת, אולי עוד שתיים, ששוות התייחסות והן השמאל הלאומי ו J14 (תנועת הצדק החברתי). את שתיהן אני לא מחבב – שתיהן בוטות, צעקניות, תוקפניות, אולי אפילו בריוניות. השמאל הלאומי מנסה לנכס לעצמה תכונות ואידיאלים שהיא בעצמה לא מחזיקה בהם – היא מנסה לשייך לעצמה את הבן-גוריוניזם, ואפילו מציבה את רבין כדמותה ההירואית (ובשיא החוצפה, אף העתיקה אחד לאחד את השלט "ישראל מחכה לרבין" של מפלגת העבודה מבחירת 1992), אך למעשה עוסקת המון בהפצת שנאה כלפי מתנחלים (זוכרים את רבין, גיבור התנועה ? הלא הוא מאבות מוסד ההתנחלות), ערבים וכל מי שלא דוגל בדעותיה – וכל זו בצורה דיי אגרסיבית ומתנשאת. J14 דיי דומה לה מבחינת דרכי הפעולה, אך בעוד שניתן להתנחם מעט בגישה הפרו-ציונית (איזו ציונות ?) של השמאל הלאומי, J14 נתפסת בעיניי כתנועת שמאל רדיקלית אנטי-ציונית. מעבר למחאה החברתית, האג'נדה שלה היא אג'נדה של מדינה דו-לאומית וביטול הציוויון הלאום הציוני. מעבר לזה, ברשימה שכתבתי על מאהל המחאה בג'סי כהן, גם ציינתי כיצד אותם חבר'ה בחרו לשקר בדף שלהם. ואולי כולם משקרים, אבל אותם תפסתי "על חם".

מי אני ? מה אני בכלל ? (סוף דבר + גַּרְיָן – טיזר, מלשון גירוי)

לא פעם אמרו לי כי הבלוג שלי הוא בלוג ימני. ואולם, אינני מרגיש מזוהה לא עם הימין ולא עם השמאל – ואני מניח שגישתי מלקטת קצת מפה וקצת משם. על-כן אינני מרגיש באמת הזדהות עם אף מפלגה (מה גם שהמפלגות הגדולות בעצמן מאבדות מזהותן החד-מימדית מלכתחילה). גם השני-ציונות, אותו רעיון בו אני דוגל, של לאום עברי במקום לאום יהודי, נתפס בעיניי רבים כימני – אולי בגלל העיסוק במושג לאום. אך מבחינתי הלאומיות היא תכונה אחת ובודדת מבין תכונות רבות המגדירות את השיוך הפוליטי. הלאומיות היא עדיין מרכיב שקיים במרבית המפלגות בכנסת, אך רוב-רובן כבר סטה מדרך הלאומיות הציונית הקלאסית (למעשה, הציונות לכשעצמה כבר איבדה מערכה ומשמשת לרוב כמעין קישוט שבו מתהדרות המפלגות).

כן, חשובה לי הזהות הלאומית שלנו, וכן, כרגע הייתי מעדיף לראות את נתניהו כראש ממשלה (לא כי הוא הכי טוב, אלא כי הוא הרע במיעוטו), אך אינני מרגיש משוייך או מחוייב לשום צד במפה הפוליטית, וברובדים שונים השקפותיי נוטות לכיוונים שנראים בראייה ראשונית כסותרים. אך על הנושא הזה, של רבדים שונים בהשקפה פוליטית, במקום ושיוך ראייה חד-מימדיים, ארחיב ברשימה הבאה.

חולון, ה' בשבט, ה'תשע"ב.