ארכיון קטגוריה: שְׁני-ציונות – הלאום העברי

השוק הממש־לא חופשי

הרבה אנשים שיוצא לי לדבר איתם נאחזים במונח "שוק חופשי", ומאמינים שאם נחיה בעולם שבו קיים אותו שוק חופשי, הכל לפתע יסתדר. כשאני מנסה לשאול את אותם אנשים למה הם מתכוונים כשהם מדברים על שוק חופשי, לפתע הבטחון שלהם מתערער. רובם פשוט חוזרים על מונח שהם שמעו, ועל הבטחות ערטילאיות אודות "יעילות", על אותה "יד נעלמה" שתגרום למשק להתנהל בצורה הטובה ביותר. אבל בפועל, רוב אותם אנשים לא מכירים את הבסיס התיאורטי עליו נבנה המונח הזה, שוק חופשי, ומהי המציאות הנוראה שמתגשמת כשמנסים ליישם את הרעיון הזה, ונכשלים.

אם לסכם זאת בפשטות, שוק חופשי זה שקר. זו אידיליה בלתי־מושגת. משחק מחשבתי. אין שוק חופשי כי מלכתחילה מדובר במושג מופשט ותיאורטי עם הנחות מוצא תיאורטיות רבות, שמגיע לתוצאה אידיאלית ב"תנאי מעבדה" מתמטיים בהם מתקיימים אותן הנחות יסוד, אך שעולם לא יתגשמו במלואן במציאות, כמו שבטבע מים לא קופאים בדיוק ב 0 מעלות צלזיוס בדיוק בגלל מליחות, לחץ אטמוספרי וכו'. כך, למשל, במודל התיאורטי שבו מתואר השוק החופשי, יש אינפורמציה מלאה. אין שום מעורבות ממשלתית. קיימת ניידות מלאה של גורמי היצור (כל עובד יכול להחליף עבודה בלי שום בעיה, דיחוי וכבילה). אין התאגדויות. לא רק הצרכן, אלא גם היצרן הוא פרט יחיד וחסר-השפעה, לכשעצמו, על המשק – מה שאומר שאין כוח מונופוליסטי לאף בעל עסק.

על־כן, באידיליית השוק החופשי אין מעורבות ממשלתית. אין ביטוח לאומי, אין חינוך ממלכתי, אין מעונות לנשים מוכות, אין צהרונים מסובסדים, אין שירותי חירום למקרי אסון. הממשלה גם לא אמורה להתערב במשק, אלא לתת לו "לעשות את שלו", ולכל היותר לחוקק חוקים שיאפשרו למשק להתנהל כך. אבל אל תתבלבלו. בעולם האמיתי ליצרנים יש כוח רב ואינטרס עצום להסתיר אינפורמציה שאמורה להיות גלויה (על־פי אותו מודל תיאורטי). אינפורמציה זו כוללת כמובן את המחירים אותם הצרכן אמור להשוות בכדי לבחור את האופציה המשתלמת ביותר עבורו. היעדר מעורבות ממשלתית לא אומר שהשוק באמת חופשי, אלא שלפתע יותר קל לבעלי הון פרטיים להפך למעין 'חורים שחורים' כלכליים שגדלים וגדלים, ומעבר למסה קריטית מסויימת פשוט בולעים עוד ועוד הון, משפיעים על התנהלות המשק באמצעות חוסן פיננסי, קשרי הון-שלטון (התערבות בחקיקה לטובתם), ופשוט כך יכולים לוותר על בטיחות, אחריות והוגנות כלפי העובדים והלקוחות מתוך הנחה שמדיי פעם יקנסו אותם – אין זה אלא "סכום סמלי" לעומת הרווח הגדול שהם גוזרים, והעוול הגדול שהם יוצרים.

המציאות של אידיליית השוק החופשי היא שהשוק ממש לא חופשי, הוא פשוט מוחזק בידיהם של קומץ שהצליחו לרכז סביבם הון וכוח. המטרות שלהם אנוכיות הרבה יותר מאחרון המושחתים במערכת הציבורית, ובכדי למקסם את רווחיהם הם לא יהססו לפגוע ברווחתם של אחרים (רווחה זה לא רק כסף, זה גם שעות עבודה, תנאי עבודה, מחירים, כבילה חוזית, היעדר אחריות וכו') – אלא שלהם ישנה "הכשרה" לעשות כרצונם, מתוקף היותם אנשים פרטיים. אף אחד לא יבקר אותם, אף אחד לא ירסן אותם, אף אחד לא יחקור אותם. חברה שלהם הרי, לא? והציבור – הוא כבר ממש לא חופשי, אלא כבול לאותו קומץ של "חורים שחורים כלכליים", שבוי בשדה הכבידה שלו, נבלע בתוכו. אלו יחסי הפיאודליזם של העידן ה(פוסט־)מודרני. במקום אדון אחד, לצמית של היום יש הרבה אדונים, ומידת ההשפעה של כל אחד מהם על הצמית אמנם פלואידית יותר, אך מוחשית לא פחות.

דווקא הממשלה היא זו שיכולה לרסן את התהליך ההרסני הזה. הדבר שהשוק באמת צריך הוא תחרות ושקיפות, ואני מאמין גדול בחשיבותה וכוחה של התחרותיות במשק. דווקא בנושא הזה, לממשלה יש פוטנציאל ריסון עצום. הממשלה לא חייבת לחוקק חוקים פרטניים ולתקן תקנות קטנוניות. היא פשוט יכולה, וצריכה, להתערב.

הממשלה בהחלט יכולה לקחת חלק במשק התחרותי הזה, לעודד אותו מתוקף היותה הגורם היחיד שלא פועל מתוך כוונה לצמצום עלויות ומקסום רווחים, מתוך הבנה שאין לה שאיפה מונופוליסטית (בדומה לקומוניזם) אלא פשוט להפעיל את כובד משקלה להגברת הרווחה במשק (יותר שכר, פחות מחיר, יותר תנאים וכו'). נכון, אני מדבר על רעיון שמצריך פיתוח של מגנוני בקרה ומעורבות חדשים, אבל לנוכח המצב העגום כיום, והכיוון העוד יותר עגמומי שאליו המשק פונה, אין ספק שעדיף לאזור אומץ ולהעז, מאשר לקפוא על שמרינו. המעסיקים במצב כזה, בו יש מולם שחקן מתחרה שלא רק פועל לטובתו האישית, פשוט יאלצו "ליישר קו" עם הזרוע הממשלתית הזו, שלה, להשקפתי, צריך להפקיד את המנדט ואת הכוח, כאמור, לא להכריע אף שחקן במשק התחרותי, כי אם פשוט לשפר את התנאים לרווחת האוכלוסיה.

(רשימה זו נכתבה כהרחבה לתגובה שלי למישהי שכתבה "שוק חופשי זה לא פתרון קסם" בדיון הנוגע לקצבאות ושירותים ממשלתיים אחרים)

חולון, ג' בטבת, ה'תשע"ז.

מודעות פרסומת

השוק ה(לא באמת)חופשי והדרכים לתיקונו

1996: נתניהו פותר את משבר מחירי הדיור

לפני עשרים שנה (וקצת) התקיים עימות טלוויזיוני בין המועמדים לראשות הממשלה, שמעון פרס ז"ל ובנימין נתניהו. חלק מן העימות העוסק בהתייחסות של נתניהו למחירי הדיור צפים שוב ושוב ברשתות החברתיות, כבדיחה על המצב בשוק הדיור כיום.

נתניהו בעימות הזה הלין על כל מה שרע לדעתו בכלכלה בארץ באותה התקופה (מחירי דיור גבוהים, הצורך בהפרטה, הפערים החברתיים):

"מחירי הדירות האמירו. כל הזמן גואים. אנשים לא יכולים לקנות דירות… ואתה יכול לספר לנו על המצב הנפלא של הכלכלה, אבל כל מי שמצוי את הכלכלה הישראלית יודע שיש לנו אוברדראפט לאומי שהולך ומתנפח. תהיה בעיה לממשלה שלנו לטפל בזה, אבל נטפל בזה. איך נטפל בזה? על ידי כך שקודם כל נעשה פה באמת כלכלה חופשית, עדיין אין. אנחנו נפריט את החברות. אנחנו נשחרר את אדמות המדינה כדי להוריד את מחירי הדיור. אנחנו נקצץ בביורוקרטיה. אנחנו בפירוש, בפירוש כן נצמצם את פערי העוני הנוראים, אנחנו גם נצמצם את המיסים. הנטל במיסים הוא כבד, אחד הכבדים בעולם באידיליה הזו שמר פרס מתאר".

אלא שלפני שנתיים, עת נתקלתי בקטע הוידאו הזה והגבתי על-כך לראשונה, וגם היום, לדעתי, המצב לא פחות גרוע, ולמעשה אף יותר כי המדינה נפטרה מאחזקותיה בהמון חברות ממשלתיות, כך שבסופו של דבר נתקענו באותו מצב, ונשארנו עם פחות.

השקר החבוי במונח "שוק חופשי"

נתניהו מדבר על "שוק חופשי" כאילו הוא פתרון הקסם לבעיות הכלכליות, אבל "שוק חופשי" הוא בלוף, זהו מושג תיאורטי שקיים רק ב"תנאי מעבדה" – וכמו שבטבע לא נראה את כל המים קופאים בדיוק כשמגיעים לאפס מעלות צלזיוס (כי רמת המליחות והמינרלים השונים במים משפיעים על טמפרטורת הקפאון שלהם), כך גם אין שוק שמתנהל בהתאם לתנאי "השוק החופשי" (אגב תנאי משמעותי הוא שקיפות מלאה ויכולת מלאה של הצרכנים לבחור בין מוצרים שונים, ואפשרות בלתי-מוגבלת של מתחרים חדשים להכנס לשוק – מה שלא אפשרי במשק קטן כמו ישראל ובתחומים בהם עלות הכניסה מקשה על שחקנים קטנים להכנס).

מעבר לכך, העשורים האחרונים מראים לנו שככל שאנחנו מתקדמים ל"שוק חופשי", הוא לא באמת חופשי – אין משק שמתנהל בעצמו – מישהו תמיד מכווין אותו, בין אם זו המדינה (בכלכלות יותר סוציאליסטיות) ובין אם אלו "בעלי המאה", אנשים שההון שלהם והאחזקות שלהם במשק מאפשרות להם לעוות את תנאי השוק והתחרות (בין אם באמצעות קשרי הון-שלטון ובין אם באמצעות שליטה רוחבית ו/או אנכית במשק שמאפשרת להם לתעל את השוק לטובתם). בכל מקרה זהו אינו שוק נאיבי, ואינו שוק שעובד ברמה התיאורטית של "שוק חופשי" כמו שלומדים בשנה א' בלימודי כלכלה – זהו שוק שנשלט על-ידי אינטרסים שפוגעים ברווחת הצרכנים והעובדים.

וזהו בעצם השקר הגדול של "שוק חופשי". החברות הממשלתיות המופרטות עוברות לידיים פרטיות, שם, בניגוד למצב בבעלות הממשלתית, אינטרס הרווח משחק תפקיד מרכזי, ולצורך מימוש האינטרס הזה הבעלים הפרטיים מתייעלים (בצורת פיטורי עובדים וצמצום עלויות ייצור), ומתנהלים עם כספי החברה על-פי האינטרסים האנוכיים שלהם (מותר להם, זו חברה שלהם הרי). אבל מה זה נותן לציבור? האידיאולוגיה של השוק החופשי מדברת על מחירים זולים יותר, וגם טובים יותר, אך בואו לא נבלבל – זהו לא תוצר של "השוק החופשי" כמו שזהו תוצר של שוק תחרותי – ושוק תחרותי לאו דווקא חייב לפעול במסגרת "חופשית" אמיתית.

לא צריך שוק חופשי, צריך משק תחרותי

נשמע מוזר, אבל עדיין לדעתי אפשרי. כיצד? במידה והמדינה מתערבת במשק תחרותי, לא מתוך כוונת מקסום רווחים, ולא מתוך כוונת מיטוט המגזר הפרטי, אלא מתוך כוונת מקסום רווחה (שיפור תנאי העסקת עובדים והפחתת מחירים) היא יכולה להכווין גם את המתחרים מן המגזר הפרטי אל התנאים שלה. אני קורא למנגנון הזה "מעורבות ממשלתית מתקנת".

יש אשר יאמרו שהציבור ישלם על זה בצורה של שירותים גרועים ורמת מוצרים נחותה, אבל זוהי בדיוק הסיבה שאני מדבר על מעורבות ממשלתית מתקנת במשק תחרותי (בניגוד למשק קומוניסטי בו הממשלה היא שחקן יחיד) – במשק מסוג זה, שבו כן קיימת תחרות, האיכות והמחיר כן משחקים תפקיד. לחברות הממשלתיות, בניגוד לחברות הפרטיות, אין בהכרח אינטרס של מקסימום רווח, אלא אינטרס של מקסימום רווחה עבור העובד והצרכן – היא יכולה להציע תנאי העסקה משופרים, ולהציע מחירים זולים יותר – המשק, מהיותו תחרותי (גם אם לא בצורה מושלמת, כפי שלא מתאפשר במשק קטן כמו בארץ), יוכל להתכוונן בהתאם.

למה בעצם אנשים לוקחים את הצד של המעסיקים ושונאים עובדי מדינה איגודי עובדים?

עם השנים (ולדעתי דיי באשמת טפטוף מתמיד של אידיאולוגיה ליברלית-קפיטליסטית) הציבור התחיל לשנוא את המושג הזה "עובדי מדינה", ולהצדיק את ההתייעלויות. אבל למה בעצם לנו, לרוב המכריע של הציבור, להזדהות כל-כך עם הטייקונים שמחזיקים בחברות הפרטיות? כל-כך אכפת לנו מהרווחה שלהם, עד-כדי כך שאנחנו נצדיק את אבדן העבודה ואת הפחתת המשכורת שלנו? זוהי בדיוק שיטת "הפרד ומשול" שפועלת לרעת הציבור. נכון, התייעלות מפחיתה הוצאות מיותרות, ובמיוחד במשרדים וחברות שפועלות לפי מודל סוציאליסטי ישן-נושן, אבל הרווחים של ההתייעלות הזו לא בהכרח מגיעים אל הכיס שלנו כפי שהן מגיעות אל הכיס של בעלי החברות הגדולות. אילו לכולנו היו את התנאים של אותם עובדים במגזר הציבורי, לרובנו לא היו דאגות לגבי בטחון תעסוקתי ובאמצעות התאגדות חזקה גם משק היה מתכופף לטובת הצרכן בצורה קלה הרבה יותר (ע"ע חברי חֶבֶר). לכן תיעוב צורת ההעסקה הזו רק פועל לרבת הציבור הרחב. במקום לשאוף לחיות ולעבוד בחברות שפועלות מתוך אינטרס של הבעלים שלהן, עדיף לפעול לקידום מצב בו המועסקים והצרכנים פועלים לטובת עצמם.

בנוסף, הרבה אנשים כבר אינם אכפתיים למושג הזה, אבל הפרטה אינה רק מכירה של אחזקה של חברה ממשלתית, היא גם מכירה של ערכים ושל סמלים של המדינה, ובמקרה שלנו – של הציונות עצמה. מדינה שמפריטה את החברות שברשותה, מפריטה גם את ה"ערך המוסף" הציוני שלהם – ורואים את זה במיוחד כאשר החברות הללו נמכרות לחברות זרות מחוץ-לארץ. הערך המוסף הציוני הזה, מעבר לסמליות שלו, הוא חשוב גם (ואולי בעיקר) בשל המחויבות כלפי המדינה ואזרחיה – בעתות שלום כבעתות משבר. אינטרס כלכלי כזה קשה למדוד בכסף (בכלל, ערכים הוא מושג מאוד אמורפי במונחים כספיים), אך יש לו חשיבות עצומה, ואף אסטרטגית, ליציבותו של המשק בארץ (ובעבור כל מדינה ומוסדותיה שלה).

נקודה אחת שתמיד עולה בכל הנוגע לחברות בבעלות ממשלתית (כמו גם משרדי הממשלה עצמם) היא רמת השחיתות ואי-היעילות הגובלת בפלילים (ולעתים רבות אף חוצה בגסות את הקו הזה) של החברות הללו. וזוהי נקודה מוצדקת במקרים רבים (ואמנם קשורה, אך אינה זהה לחלוטין לנקודת ההתייעלות לטובת המעסיקים שהזכרתי קודם). אולם, דווקא בנקודה הזו חשוב לזכור שהזמן במקרה הזה משחק לטובתנו, והיום אנחנו מצויים בנקודה טכנולוגית מספיק מתקדמת בכדי שנושא השקיפות וההתנהלות הכספית הנאותה תהיה נתונה לביקורת פנימית וציבורית מספקת. זהו סטנדרט שחייבים להציב, אך דווקא בנושא הזה לחברות בבעלות ממשלתית יש יתרון על-פני חברות בבעלות פרטית, שם פעמים רבות בעלי האחזקות רוצים לצמצם כמה שיותר את החשיפה הזו, בהתאם לאינטרסים שלהם. חשוב לזכור, כי את הפקיד שמועל בכספי החברה (או הציבור) הרבה יותר קל לתפוס ולפעול נגדו (ובמגזר הפרטי הפיקוח הזה פועל מצוין), מאשר בחברות בבעלות פרטית, שם הבעלים של החברה, מתוקף היותו בעלים, יכול לתעל את החברה לכיוונים העולים על רוחו ולגזור את הרווח על חשבוננו, בצורה כשרה וחוקית (לעתים פחות, לעתים יותר).

אמא אבא מצאתי דרך לפתור את בעית מחירי הדיור!!!

ספציפית בנושא הדיור, הפתרון הוא פשוט להחריד, ומרגיז כל-כך שאינו מיושם, במיוחד לאור העובדה שהוא מצוי מול העיניים שלנו. כל מי שחי בעיר, ונוסע בעיר, ועובר דרך שכונות שנבנו בשנות השישים, השבעים והשמונים רואה את הפתרון לנגד עיניו – בניה מאסיבית בחסות ממשלתית.

כאשר הבניה נעשית במסגרת פרטית, היא נעשית מתוך שיקולים פרטיים של כל הגורמים הקשורים בבניה – הקבלים שמקבלים שטחים עצומים לבניה בונים בקצב שלהם, בכדי לא להוריד את מחירי הדירות. הם נעזרים בקבלני המשנה המספקים לבניין סטנדרט של דירות יוקרה ולא רק מייקרים את מחירי הדירות אלא גם "על הדרך" מעלים את שולי הרווח שלהם. ובסופו של דבר, אחר שהם גוזרים עלינו קופון מכל התהליך הזה, הם גם מקבלים בונוסים מן המדינה על-כך שניאותו לבנות דירות ל"בקשת המדינה".

מסיבה זו, הפתרון הפשוט הוא לא הפרטת קרקעות, לא ביטול מע"מ והפחת מסי רכישה, לא בונוסים לקבלנים – אלא בניה מאסיבית של שכונות במסגרת ממשלתית (גם אם בסופו של דבר מבוצעת על-ידי קבלן פרטי) העוקפת את כל המנגנונים המייקרים את הדירה – היא מוּנעת מתוך אינטרס ציבורי ומתוך שיקולי מחיר ציבוריים. הפתרון הזה יושם בעבר, הוא היה נכון אז, והוא נכון גם היום.

אגב, כמו במסגרת הכלכלית שציינתי קודם, של מעורבות ממשלתית מתקנת, גם כאן אין אפילו צורך ש 100% מהדירות החדשות יבנו במסגרת ממשלתית. אין גם סיבה לחשוב שצריך לבנות אך ורק דירות "סטנדרטיות" – אך החלופה חייבת להיות קיימת. מי שירצה דירות סטנדרטיות זולות – האופציה תהיה קיימת לו. מי שירצה לקנות דירות בסטנדרט יוקרתי (אגב מעצם התחרות סביר להניח שגם מחירן של דירות אלה יוזל) – גם הוא יוכל. המשק ימצא במצב של תחרות בריאה בין המגזר הפרטי למגזר הממשלתי.

הבעיה הגדולה של השמאל (נכון ללפני שנתיים, נכון גם להיום)

את הדברים האלה כתבתי לפני שנתיים, עוד לפני הבחירות של 2015, אבל בעיניי הן עדיין תקפים:

הבעיה של השמאל היום לדעתי אינו המצע הכלכלי החיוור שלו – הוא בטח ובטח שעדיף אל מול מה שנתניהו מנהיג כיום, ולדעתי גם חלק גדול מהציבור מבין זאת. הבעיה היא שלשמאל אין שום מנהיג כריזמטי שיסחף את ההמונים (וכן, אלו ההמונים שמצביעים בסופו של דבר). וכן, ההמונים רוצים גנרלים, הם רוצים הנהגה שתתן מענה בטחוני יותר מאשר מענה כלכלי (ועובדה שהימין שולט בארץ למרות המודעות לכל הנושא החברתי).

זה דיי נורא לראות כיצד עם השנים, "שמאל" הפך למילה נרדפת וצירוף הכרחי למילה "שלום", ובזמן האחרון אנחנו רואים גם את הנטיה לכיוון הפציפיזם והפוסט-לאומיות (למעשה, כבר היום ישנו מיעוט רועש מאוד, פוסט/אנטי ציוני, שמנכס לעצמו את השיוך ל"שמאל האמיתי", או אף מתנער כליל מן השמאל מתוך אידיאולוגיה שמתעבת כל סמל ציוני באשר הוא).

שמאל לא חייב להיות פציפיסטי, והוא לא חייב לחתור לשלום בכל מחיר, בטח שלא בתור האג'נדה המרכזית שלו. בכלל, שלום לא מתחיל (וכנראה שגם לא נגמר) ב"סיום הסכסוך" – זהו תהליך האוֹצר בחובו אינטרסים בטחוניים שאין שני להם, ולכן הייתי מעדיף לראות גנרל ציוני מהולל שמנהל תהליך שכזה, מאשר פציפיסט שלא יודע לנווט בעזרת מפה.

רק ביום שבו השמאל בישראל ידע למנות מנהיג כריזמטי, וכן, גם בטחוניסט, שיעמוד בראשו, או-אז נראה סיכוי אמיתי להחלפת השלטון הנוכחי.

תל-אביב, כ"ו בחשון, ה'תשע"ז.

למי שייכת התורה

אחת התפיסות הרווחות בנוגע לשמאל בארץ הוא שהוא "אנטי-דת", שהוא בהכרח מתנכר לדת, או כפי שניסח זאת נתניהו ב 1996: "שכח מה זה להיות יהודי". בתור התחלה, אני חושב שדיי סביר להניח שאכן, רוב הציבור הדתי-לאומי מצביע לימין. לאו דווקא כי הימין יותר "יהודי", כמו שבשמאל לא קיימת אלטרנטיבה (בצורת מפלגה או נציגות בולטת) עבור הציבור הדתי-לאומי. יחד עם זאת, ובכלל לא מתוך כוונה "לשפוט" שום ציבור, חשוב להבין שהימין אינו "דתי" או "יהודי" מתוקף היותו ימין, ובעיקר כשמסתכלים על תנועת הליכוד, רבים ממצביעיה הם חילונים גמורים שדווקא יתנגדו למידת ה"הדתה" של המדינה (אבל שוב, אינני אומר זאת מתוך כוונה להציגם באור שלילי).

אריאל סרי-לוי פרסם אתמול בפייסבוק פוסט (אשר שמתי בתחתית הרשימה) הנוגע לקול קורא שפורסם (העוסק בשאלת העליה להר הבית) שמתהדר בכותרת "דעת תורת חיים", שהחתומים עליו מייצגים קשת רחבה של ציבורים יהודיים והשקפות שונות שלהם על המסורת. אתחיל ואומר שבקריאה ראשונה הייתי משכנע שאריאל סרי-לוי מסתייג, אם לא מן המסר של המנשר, אז לפחות מן העובדה שחלק נכבד מן החותמים אינם מה שנגדיר כ"דתיים", אך בהחלט יש מביניהם כאלה שנזהה במהרה כמובילי דעת-קהל, גם בנושאים הקשורים ליהדות. פלורליזם, בקיצור. בקריאה שניה ושלישית אני פחות בטוח אם מדובר בהסתייגות שלו, או שמא הוא פשוט מצביע על השינוי במגמה. ובכל זאת אריאל סרי-לוי בדבריו מציג את העליה להר הבית כסוגיה "דתית-פנימית מובהקת". אני מסוגל להבין מאיפה הטענה הזו באה. אפשר לומר כי:

  1. רוב העולים להר הבית הם דתיים;
  2. ישנו ויכוח הלכתי בנוגע לשאלה האם בכלל מותר לעלות על הר הבית בימינו.

הבעיה היא שטיעון שכזה מפשט את הדיון הנוגע ל"שותפות" של כלל היהודים בסוגיה, ושוכח שלנושא מן הסוג הזה ישנן עוד השלכות, ושהדיון הזה בהחלט לא שייך לציבור הדתי בלבד. למרבה ההפתעה, הר הבית מהווה סמל שמתחברים אליו גם חלקים נרחבים מן הציבור החילוני. הוא גם מתעלם, למשל, מן העובדה שהסוגיה הזו, לפחות להשקפת חלק נרחב מן הציבור, הוא בעל השפעה על בטחונו עם ישראל כולו – לא רק הציבור הדתי נפגע ונרצח בפיגועים. אין זה אומר שבשל ההשפעה הזו בהכרח צריך לסגור את הר הבית לעליית יהודים, אבל זה לכל הפחות אומר שהדיון לגבי זה שייך לציבור רחב יותר מאשר "רק מי שמאמין".

בעיניי, התנסחות מן הסוג הזה (בין אם אריאל סרי-לוי מצדד בה ובין אם לאו) מטרידה בעיקר משום הטון ה"מנכס" של מונחים מסויימים לציבור דתי-לאומי, או חרדי. אין לי מושג למה משפטים כמו "שקדושה וחיים מובילים את דרכו…" או "סכנה לעם ישראל ותורת ישראל" צריכים להתפס כאמירות חרדיות. נראה מגוחך בעיניי לקבוע שאם אדם אינו שומר תורה ומצוות, הוא *בהכרח* לא יכיר ולא יתן מעמד של קדושה לשום דבר שהוא. לא לחרדים, ולא לדתיים אין מונופול לא על קדושה, לא על החיים, לא על עם ישראל ולא על תורת ישראל. התורה שייכת לכלל עם ישראל, והפרשנות שנתנה לה לאורך כל השנים היתה מגוונת, לא רק בדעות אלא גם ב"דרכי הפירוש". לדוגמה, פשט, רמז, דרש וסוד הן דרכים שונות להתבונן על התורה, וכל אחת מהן בוחנת מימד מסויים בהוויה האנושית, או ההכרתית. אמנם נכון שהמימדים האלה שמניתי מגיעים מן המקום ה"מאמין", אך כאמור – התורה שייכת לכלל עם ישראל, ולכל אחד ואחת מעם ישראל יש זכות בה – חרדים, דתיים-לאומיים, וכן – גם חילונים גמורים. ההשתייכות אל עם ישראל לא נקבעת על-פי מעשיו של אדם ברגע זה או אחר, אלא על-סמך השאלה האם הוא נולד לאמא יהודיה, או התגייר. אמנם חילוני גמור לא יקבע פסיקות הלכתיות לציבור הדתי, אבל בהחלט סביר (וחיובי בעיניי) שציבורים רחבים בקרב עם ישראל – גם אלו שאינם חיים את חייהם על-פי ההלכה – מכירים את התנ"ך, מתעניינים בתורה, מוצאים את החיבור אל התוכן המקראי. ההתעסקות הזו, ה"פלורליסטית", בתורה, מביאה למגוון דעות חדש, מרענן, שאולי לא נצמד אל ההלכה – אבל מלכתחילה הוא מחבר קהלים חדשים אל הנכס התרבותי החשוב ביותר של עם ישראל. שיתוף הקהלים האלה בשיח הדתי, וכן, גם ההלכתי, אינו צריך להיות בגדר "אופציונאלי" – עצם העובדה שהעולם הדתי משפיע גם על חייו של היהודי שמנותק לחלוטין מן הדת ומן המסורת, אומרת שגם קולו צריך להשמע (ושוב, אינני מתכוון לקביעת ההלכה, כמו על שילוב ההלכה בחיים היומיומיים, בתרבות, במוסדות הציבור, ואפילו בהחלטות אסטרטגיות שהמדינה מקבלת).

הדבר המצער אותי, בעיקר, הוא שלדעתי חלק גדול מן הריחוק של חלקים נרחבים בציבור החילוני מן התורה ומן המסורת לא נובעת באמת מ"אנטי" שטבוע בהם, אלא מניכור שנוצר בעקבות אותה גישה "מנכסת" של קבוצות חרדיות, ואפילו דתיות-לאומיות. הניכור הזה מוליד למרבה הצער וואקום שאותו "ממלאים" רק מי שבוחרים להשתתף בשיח ולמעשה משתלטים על אופיו (דבר המעצים את תחושת הניכור). שיתוף כל הציבורים היהודיים הרוצים להשתתף בשיח, גם אלו הרחוקים משמירת המצוות, בשיח היהודי (וכן, גם כשהוא נושק להלכה ולקדושה ולמצוות) הוא דבר הכרחי ואפילו בהול בימינו אנו. הוא לא נועד לכפות על כולם קיום מצוות כהלכתן, אך עצם ההיכרות וההשתתפות בשיח עשויה לקרב לבבות (עד כמה שזה נשמע נאיבי) ולהתוות גם את הגבולות הסבירים שבין ההלכה שאדם בוחר לקבל על עצמו לבין צביונה של המדינה, כמדינת הלאום של היהודים.

תל-אביב, ט' בחשון, ה'תשע"ו.

המנשר והפוסט של אריאל סרי-לוי

המנשר והפוסט של אריאל סרי-לוי

למה אני לא מאמין ש"הגברת התחרותיות בשירותי הבנקאות והפיננסים" תעבוד באמצעות רגולציה (וּמהו הפתרון שאני מציע)

מהצבא השתחררתי ביולי 2005. בשנת 2006 (טכנית, ממש בסוף דצמבר 2005) עבדתי במקום העבודה הראשון שלי אחרי הצבא (אם נתעלם מחודשיים חלטורה בחנות מחשבים בזמן שחיפשתי עבודה רצינית יותר) – עבדתי בתור איש הלפ-דסק בבנק הפועלים. אני זוכר היטב, אולי פשוט מעצם העובדה שעבדתי בבנק, ועוד הבנק הגדול במדינה, את רוח הקרב של אותה שנה, כיצד "לפתע התגלה" מעט קודם לכן כיצד הבנקים מרוויחים הון-תועפות מעמלות, וכיצד ממשרדו של יואב להמן, המפקח על הבנקים דאז, יצאה הבשורה כי נתקבלה ההחלטה לשים סוף לחגיגה. בכדי להמחיש את הלך-הרוח באותה התקופה, עשיתי חיפוש קטן בגוגל, ואספתי מ ynet (בתור אתר חדשות נגיש ו"מייצג", למרות שללא ספק אפשר גם למצוא אתרי חדשות נוספים שעסוק בנושא) כמה וכמה קישורים של מבחר כתבות מ-2005 ו-2006 שעוסקות בעניין העמלות של הבנקים:

עמלות הבנקים: האקסטרא על חשבוננו (1.10.2004);

עכשיו זה סופי: עמלת השורה בוטלה (3.1.2005);

הבנקים ולהמן סיכמו עקרונית את הרפורמה בעמלות (26.6.2005);

מסתמן: עמלות הבנקים יוגבלו בחקיקה (4.7.2005);

ארגוני הצרכנים לליצמן:  הכנס עמלות הבנקים לפיקוח (19.11.2006);

הבנקים: עמלות 50% ממשקי הבית נמוכות מ-20 ש' בחודש (16.1.2007);

הבנקים גבו ב-2006 עמלות ב-11 מיליארד שקל (28.3.2007);

ורק כדי לקבל נקודת-מבט עדכנית, הנה ב 2014 הבנקים גבו עמלות בסכום מצטבר של כ-15 מיליארד שקל.

בנחישות ובהחלטיות הוקשחה הרגולציה מתוך כוונה ברורה לעצור את החגיגה של הבנקים. אני זוכר היטב כיצד משולחן ההלפ-דסק שלי, בו תמכתי בכל עובדי הבנק – סניפים והנהלה ראשית, ניתן היה להבחין בקלות כי כל הבנק היה בלחץ. אני זוכר את תכתובות הדואר-האלקטוני אודות תקנות חדשות, ועל שיטות עבודה שונות, ובעיקר חשש של עובדי הבנק (אני, כמובן, עבדתי מטעם חסרה חיצונית) על ביצועי המניות שלהם בבנק.

יולי 2006 - כשעוד היה לי שיער ועבדתי בבנק הפועלים

יולי 2006 – כשעוד היה לי שיער ועבדתי בבנק הפועלים

את הרשימה המקורית שממנה התפתחה הרשימה שפרסמתי ביומן-רשת זה פרסמתי בפייסבוק בעקבות דברים שכתב שר האוצר החדש, משה כחלון, בעמוק הפייסבוק שלו: "הרפורמה בבנקים יוצאת לדרך ביחד עם נגידת בנק ישראל, ד"ר קרנית פלוג, מינינו היום את הועדה להגברת התחרותיות בשירותי הבנקאות והפיננסים. בעוד 100 יום תגיש לנו הועדה את מסקנותיה על הכשלים במערכת הבנקאית הריכוזית של ישראל. מה שאנחנו מבקשים לקבל מהועדה הן המלצות לדרכים להכנסת שחקנים חדשים לתחרות באספקת שירותים פיננסיים נפוצים, גם באמצעות הפרדת הבעלות על חברות כרטיסי האשראי מן הבנקים… אם למדנו משהו הוא שריכוזיות גבוהה מידי עולה לכל משק בית מאות ואלפי שקלים מיותרים מדי שנה. התחרות היה הידידה הטובה ביותר של הצרכן, התחרות היא טובה לחברות וטובה לאזרחים ולכן אנחנו שואפים לקדמה בכל תחום…". ההכרזה הזו, לכשעצמה, נראית מבורכת, אך מאותו נסיון של לפני כמעט עשור, סבורני כי כל עוד המלצות הועדה יעסקו בעיקר ברגולציה "קטנונית", וּפחות בשינוי מבני משמעותי (דבר שגם בו אמנם למושג הרחב "רגולציה" יש נגיעה, אך בצורה שונה, ואולי נכונה יותר להגדרת המונח – בנגיעה ב"כללי המשחק" הבסיסיים של השוק ושינויים כך שיוכלו להכנס שחקנים שיפעלו לטובת הצרכנים).

האמת המרה היא ששום דבר לא השתנה, ואותו מאבק של השנים 2005 ו-2006 נחל כשלון חרוץ. כפי שהראיתי בקישור האחרון דלעיל, הבנקים עדיין מרוויחים בגדול, מן הסיבה הפשוטה שרגולציה, ברגע שהיא עוברת מ"תשתית חוקית" לפעילות עסקית לכלי לפתרון כשלי-שוק וּמשברים, נאלצת לעבור לרזולוציה קטנה והופכת להיות ספציפית וקטנונית, והיא אינה יעילה ל"כיבוי שריפות", בטח שלא בשוק מצומצם ומועד לריכוזיות מסוג מונו/דואו/אוליגופול. חשוב להבין כי הבנקים אינם "עסקים קטנים ובינוניים", הם מפלצות (מבחינת סדר הגודל שלהם) שמעסיקים שורה ארוכה של יועצים משפטיים – עורכי-דין, בלשון העם. מביניהם ישנם כאלו שמסייעים לבנק כיצד לעקוף את הרגולציה, כיצד להכשיר שיטות חדשות לגביית כסף. וזה בסדר. מותר להם. זה מה שכל עסק פרטי רוצה – להרוויח, וכמה שיותר.

זוהי הסיבה שאני מאמין כי הפתרון היחידי שיכול "לשבור את השוק" (במקרה הזה כשל השוק מצוי בשוק הבנקאות, אך הפתרון הזה יכול להיות מיושם בכל שוק) הוא בנק שאינו בידיים פרטיות, של אדם/משפחה/קבוצה עם אינטרס מיקסום רווחים של אותו עסק, אלא בנק המוחזק בידי מי שאינו מעוניין במיקסום הרווח, כי-אם בהגדלת רווחת לקוחות הבנק. זה אמנם נשמע נאיבי, אולם קואופרציה כזו היא בדיוק הדרך בה הבנקים הגדולים של היום התחילו בעצמם. בנק לאומי, למשל, הוא גלגול של "אוצר התיישבות היהודים", אחד מהמוסדות הראשונים שהקימה הציונות בנקוף המאה ה-19, ושנועד לממן את פעילות התנועה הציונית. כן, עדיין היו פה שיקולים של רווח, אך המניע מאחורי הקמת הבנק היה אידיאולוגי. כן, זה אפשרי. עסק לא חייב לשאוף למקסימום רווח כדי להתקיים – הוא יכול לשאוף, למשל, להתאזנות, או לרווח קטן יותר שיאפשר לו התרחבות עתידית. עצם ההתנהלות הזו, שתציע מחירים נמוכים יותר מחד, ושכר גבוה יותר לעובדים מאידך, תוכל להביא את יתר השוק לאותן רמות של מחיר ושכר. זו הסיבה גם שעסק שכזה, לתפיסתי, לא צריך לשאוף ל"חיסול התחרות", והוא יכול, וצריך, לעבוד במסגרת שוק שבו קיימים גם שחקנים פרטיים.

שוק תחרותי לא בהכרח אומר "קפיטליזם חזירי". בהתנהלות נכונה, הכוללת התארגנות ציבורית נכונה יחד עם תשתית ותמיכה ממשלתית, אפשר לנצל אותו לתועלת רחבה יותר, שאינה רק של בעלי "ההון הגדול" שהופכים להיות "חורים-שחורים כלכליים". שוב, יש אשר יראו בזה רעיון נאיבי, אך אותה תשתית היתה קיימת בעבר, וקראו לה "ההסתדרות". היא הוקמה לא על-ידי ממשלה, כי-אם על-ידי מייסדי הציונות ואבות המדינה שהבינו כי רק בהתארגנות כזו יוכלו להתנהל ולהתנהל בחופשיות במשק העברי שתכננו והקימו בארץ. בימינו, ההסתדרות איבדה את הכוח שלה, ואולי גם את הכיוון המקורי שלה. רק צריך אנשים מתאימים שירימו את הכפפה, מכיוון שכן, מדובר בהתארגנות מסורבלת ומורכבת, וצריך כוח (ארגוני, כספי, וכן, גם פוליטי) כדי להרים ארגון שכזה.

חשוב לציין שהתאגדות בנקאית כזו התחילה להתרומם בימינו, והיא נקראת "אופק", אגודה שעוסקת משנת 2012 בהקמת בנק ראשון המצוי בידי הלקוחות שלו. רכישת מניה (אפשרית דרך האתר) עולה כ-3000 ש"ח (גילוי נאות: אני בעצמי לא קניתי [עדיין] מניה). אין לי מושג כמה המיזם הזה יצליח, אבל אני כן מקווה שנראה עוד ועוד התארגנויות כאלו בשווקים אחרים בהם אנו רואים ריכוזיות וניצול. התמיכה הגדולה ביותר צריכה להיות מצד הממשלה, אבל הרבה לא ניתן לצפות מממשלה ימנית (בפן הכלכלי שלה במיוחד). זהו המקום שבו מסגרת ציונית מתחדשת צריכה להתערב. לבנות מחדש את ההתאגדויות הללו שאבד עליהן הכלח במורד מאה ועשרים השנים של הציונות "הממוסדת". וכמו הבנקים, כך בדיור, ובכל ענף שבו השוק פועל לרעת האזרחים. זהו בעיניי, אחד מהחלקים המהותיים של מה שאני מכנה "רֶה-סוציאליזם" ו"שְׁנִי-ציונות".

ירושלים – תל-אביב, י"ז בסיון, ה'תשע"ה.

בארץ אשר קאה אותי

"וְלֹא-תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם, בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ, כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת-הַגּוֹי, אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם" (ויקרא, י"ח, כח).
בשלושת הימים האחרונים הפסוק הזה לא יצא לי מהראש.

ב 31 במרץ, 1492, פורסם הצו עליו חתמו פרננדו השני ואשתו איזבלה, בו צוו היהודים בממלכות השונות עליהם שלטו הזוג (שמרכיבות את חלקה הגדול של ספרד אותה אנחנו מכירים כיום) לעזוב את המדינה בתוך כשלושה חודשים.

הארץ הזו קאה את הגוי הזה, אליו אני משתייך.

ברצלונה ממרגלות המונז'ואיק... או אולי המושבה הגרמנית בחיפה ממרגלות הכרמל?

ברצלונה ממרגלות המונז'ואיק… או אולי המושבה הגרמנית בחיפה ממרגלות הכרמל?

אל ברצלונה הגעתי בנופש עם העבודה. זו הפעם השניה שאני יוצא מן הארץ. כל מי שעקב אחרי בפייסבוק, ראה שאת כל הרשימות שלי השתדלתי לתבל בהומור, הומור שכיסה על געגועים רבים. את ברצלונה, מסיבות כאלו ואחרות, תיארתי "חיפה שמשהו בכיוונים שלה השתבש". הפעם הראשונה שטסתי לחו"ל היתה לפני כשנה וחצי, אז טסתי לכרתים. אלא שכרתים לא ממש "מרגישה" כמו חו"ל. הטיסה עצמה לא ממש ארוכה, והנוף היה מוכר, והזכיר יותר טיול בין כפרים בגליל.

ברצלונה נראית שונה לחלוטין. כפי שאמורה להראות עיר אירופאית (לפחות כפי שאני מניח). הבתים כולם צפופים מאוד, עם מרפסות קטנות, אך מאוד מעוטרות. המבנים העצומים, כדוגמת המוזיאון הלאומי לאמנות של קטלוניה, עשויים כולם מאבן, בסגנון שניתן להתחקות אחר האבולוציה שלו עד לראשית התרבות האירופאית ביוון העתיקה. ובכל זאת, ה"אילוצים" המודרניים, החל מחלונות זכוכית ענקיים, דרך ציונורות ביוב חיצוניים, וכלה בפנסי-תאורה ענקיים המאירים את המבנים, כולם משתלבים, מכורך המציאות, בצורה כמעט טבעית, ולא כל-כך בוטה לצפיה.

הרחובות נקיים, נקיים להפליא.

כמובן שכישראלי, בביקור בשוק בולטים לעין החזיר והלובסטר.

ביומנו האחרון פה נערך משחק גמר הגביע הספרדי בין בילבאו לברצלונה, ואוהדים רבים של בילבאו צבאו את מזרקת הפלא שלמרגלות המונז'ואיק. המוני אוהדים שרו, שתו בירה (בצהריים), נופפו בדגל הבאסקי, ולא היו אלימים אפילו לא לרגע אחד.

הכי חשוב, יש צ'רי קוקה-קולה

הכי חשוב, יש צ'רי קוקה-קולה

לא יכול לומר שסבלתי, דיי נהניתי במשך הטיול הזה, אבל לא הפסקתי להרגיש לא שייך.

זאת לא הארץ שלי, היא לא שייכת לעם שלי.

אני פה אורח, גֵּר בארץ נוכריה.

כמובן, גם ארץ ישראל הקיאה אותנו, והרי האזהרה הזו בספר ויקרא משמשת מעין "נבואה" לחורבן והגלות העתידים לבוא. אולם, אל אזהרה זו מתלווה גם הבטחה לשיבה ארצה. מעבר לכך, לפחות על-פי התפיסה המקראית, הגלות הזו תלויה רק בנו ובמעשים שלנו. זוהי האחריות המתלווה, כנראה, לחיים של עם בארצו שלו. לעומת זאת, בהיותינו בארץ זרה, מצבנו (ועצם עובדת המצאותנו) בארץ תלויה בשליטים ובהמון זר, ורק ברשותם עם זר יכול לשהות. היטיב לתאר זאת יהודה לייב פינסקר (כפי שתורגם בידי אחד העם) בשתי פסקאות חשובות בקריאתו לאוטואמנציפציה. הקריאה שלו היא קריאה ללקיחת אחריות לאומית על העצמאות שלנו, מתוך הכרה שבכל מקום אחר נהיה נטע זר:

"בלי מעצור ובגָלוי מחַזר מי שאינו יהודי אחר צרכיו בארץ נכריה.  מלחמתו על הצרכים האלה, אם לבדו ילחם או בחברת אחרים, נחשבת בכל מקום כדבר טבעי.  אין הגֵר בארץ נכריה מחויב להיות – או להרָאות כאִלו הוא פטריוֹט.  אבל היהודי בארץ מולדתו איננו בן הארץ ואיננו גם בן ארץ נכריה.  הוא זר במובן היותר שלם.  במדה שאין למעלה הימנה.  אין רואים בו לא אוהב ולא אויב, אלא אדם שאין יודעים מה טיבו, ורק זאת יודעים, שאין לו לאדם זה ארצו שלו.  אם בבן הנכר אינם בוטחים, הנה ביהודים אינם מאמינים.  בן הנכר דורש שינהגו בו הכנסת אורחים, בהיות ביכלתו לשלם מדה כנגד מדה בארצו הוא.  אבל היהודי אינו יכול לשלם בדרך זו, ועל כן אין לו צדקה לתבוע חובת הכנסת אורחים מאחרים.  הוא איננו אורח, וכל שכּן שאינו אורח רצוי.  דומה הוא יותר לעני המחַזר על הפתחים, ומי מקבּל פני עני כזה ברצון?  ראוי לו יותר שֵם מבקש מחסה, ומי הוא המבקש מחסה שאי אפשר יהיה גם למנוע ממנו את מבוקשו?  היהודים הם זרים שאין להם מגינים באי-כוחם, מפני שאין להם ארץ מולדת.  ומפני שאין להם ארץ מולדת, מפני שמולדתם אין לה גבולים שבהם יוכלו להתבצר, – מפני זה גם עָניָם אין גבול לו.  היהודים, כזרים גמורים, לא בשבילם נכתב החוק השולט במדינה.  לעומת זה נמצאו בכל מקום חוקים על היהודים.  ואם רוצים שיהיה החוק הכללי נוהג גם ביהודים, צריך שיקָבע הדבר תחִלה ברור ומפורש בחוק מיוחד.  כשבטי השחורים, כנשים, – בהבדל מכל העמים החפשים  גם היהודים צריכים  שחרור."

"…בין שניתנה אימנציפציא מתוך צורך נפשי או מתוך שקוּל הדעת, בין כך ובין כך מתנת עשירים היא לעם עני ודל המחַזר על הפתחים, נדבה הגונה שזורקים לו העמים ברצון או שלא ברצון, עִם היות עצם ישיבתו בתוכם בלתי רצויה להם, לפי שאי אפשר להתיחס בחבּה ובאמונה לעני נודד המשולל ארץ-מולדת. אַל ליהודי לשכוח, כי לחם חוקו, זכות אזרח, אחרים צריכים לתת לו. אות הקלון, המציין את העם הזה וגורם לו לחיות בין העמים בבדידות שאין לקנא בה, לא יכול להמחות על ידי שום הכרזה פומבית של שווּי זכויות, כל זמן שיהיה העם הזה, בהסכם לתכוּנת הוָיתו, מעמיד אנשים הנעים ונדים תמיד מארץ לארץ; כל זמן שאינו יכול להראות אותותיו, מאַין בא ולאן הוא הולך; כל זמן שהיהודים עצמם משתמטים מלהזכיר מוצאם מגזע שֵם בפני אַריים ואינם רוצים שיזכירו להם אחרים; כל זמן שרודפים אותם, סובלים אותם, מגינים עליהם ומשחררים אותם."

אין לי מושג מי, אם בכלל, מאבות-אבותיי חיו כאן, אבל אני גם לא מוצא טעם לשאול, לברר. זה קרה לי בכל מקרה. כפי שאני מרגיש שהשואה קרתה גם לי, כך גם גירוש יהודי ספרד קרתה גם לי, גם אם מעולם לא הייתי שם. בדיוק כפי שבכל דור ודור מספר כל אדם כיצד יצאנו ממצרים. העבר הזה שייך לכולנו.

בית המקדש השני (והשלטון היהודי העצמאי בישראל) חרב בשל שנאת חינם. חלק גדול מן התפילה היהודית עוסקת ב"הכאה" על החטא שהוביל לגירוש. באופן הכי בולט רואים זאת במוסף של שבת בראש חודש:

"…וּלְפִי שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ ה' אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ. חָרְבָה עִירֵנוּ וְשָׁמֵם מִקְדָּשֵׁנוּ. וְגָלָה יְקָרֵנוּ. וְנֻטַּל כָּבוד מִבֵּית חַיֵּינוּ. וְאֵין אֲנַחְנוּ יְכולִים לְהַקְרִיב לְפָנֶיךָ קָרְבָּן. וְלא כהֵן שֶׁיְּכַפֵּר בַּעֲדֵנוּ:

יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ, שֶׁתַּעֲלֵנוּ בְשִׂמְחָה לְאַרְצֵנוּ וְתִטָּעֵנוּ בִּגְבוּלֵנוּ. וְשָׁם נַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ אֶת קָרְבְּנות חובותֵינוּ תְּמִידִים כְּסִדְרָם וּמוּסָפִים כְּהִלְכָתָם."

גדולי המשוררים מבין יהודי ספרד פינטזו על ארץ אחרת. את כיסופיהם לישראל הם ביטאו בשירתם. לבם היה במזרח, והם היו תקועים בסוף המערב. כמה מהם היו בוכים מאושר לו היו רואים אותי ואת הקבוצה שאיתה הגעתי, בדרכם אל המקום שזכינו (שוב) לקרוא לו בית. הארץ שבאמת היתה שייכת להם ושהקיאה אותם מתוכה הפכה שוב לבית עבור עם ישראל.

ואולי היו גם משתגעים, שואלים איך אנחנו בכלל יוצאים את הארץ, ומשוטטים במקום לא לנו. את הארץ אשר קאה אותם מתוכה – לא מתוך חטא, אלא פשוט כי לא היתה זו הארץ שלהם. אל ביתם האמיתי לקח להם עוד חמש מאות שנה לחזור.

גם אני קצת השתגעתי פה, ואני שמח להיות בדרך אל המקום היחיד, ואל האנשים היחידים, שמאפשרים לי להרגיש בבית.

 

ברצלונה, ספרד, י"ג בסיון, ה'תשע"ה.

לנצחון השלום, להגנת העצמאות, לקיבוץ-גלויות, לאחוות-פועלים לוחמת

נתקלתי בעמוד הפייסבוק "עיתון לכל מועד" בשער עיתון שעורר בי השראה. המדובר בשער עיתון "על המשמר" הסוציאליסטי מהשלושים באפריל, 1951.

"לנצחון השלום, להגנת העצמאות, לקיבוץ-גלויות, לאחוות-פועלים לוחמת".

"לנצחון השלום, להגנת העצמאות, לקיבוץ-גלויות, לאחוות-פועלים לוחמת".

את הכותרת עצמה, באיכות קריאה, העליתי לכאן בקובץ pdf הישר מצילומי העיתונים המופיעים באתר הספריה הלאומית.

בכותרת הגדולה: "לנצחון השלום, להגנת העצמאות, לקיבוץ-גלויות, לאחוות-פועלים לוחמת". כמה השורות הללו מדברות לימינו אנו:

– חזון השלום הוא חזון שמקורו עוד בתנ"ך, לא בדיה של "סמולנים בוגדים". ואף אחד לא משלה את עצמו שהשלום "יפול מהשמיים", אבל לפחות ראוי לזכור שזו לא מילה גסה, ולא כל מי שחפץ בשלום חפץ באבדנה של ישראל.

– העצמאות היא דבר שנקנה בדם, ולמן הרגע שהוא הושג יש להגן עליו, "לתחזק" אותו, פן נאבד את זהותנו כתוצאה מהתעקשות על סיפוח שטחים שיובילו למדינה דו-לאומית, שהיא הרבה דברים, זולת הגשמת הציונות.

קיבוץ-הגלויות לא הסתיים בשנות החמישים, ולא בשנים השישים, ולא בשנות התשעים. הוא דבר הרלוונטי גם לימינו. קיבוץ הגלויות לא מסתיים בהבאת הגולים ארצה, אלא במחיקת הזיקה הגלותית שלהם, והנחלת זהות מקומית, עברית, עצמאית.

אחוות-פועלים לוחמת – פועלי-הכפיים של שנות החמישים הם אותם אנשים שלחמו לעצמאות המדינה בימי תקומתהּ, והם אנשי השירות, התמיכה, האנשים מאחורי הקופה בבתי הקפה, יוצרי התוכן ואנשי ההיי-טק של היום, שמשרתים בצה"ל ונלחמים על הגנת המדינה. אם בשנות החמישים התעשייה היצרנית עמדה בחזית הכלכלה, הרי שהיום את מקומה תפס סקטור "מתן השירותים" – סקטור רחב ומגוון שעוד לא "אמר את דברו" ודרש את אשר מגיע לו, ושאותו ישיג רק בעזרת התאגדות – אותה תופעה שצוברת שוב תאוצה בשנים האחרונות, וכל-כך מפחידה את נתניהו ובנט שמנסים להתנכל ולסרס כל התארגנות שתתן כוח לעובדים, לרוב המוחץ של השחקנים בשוק העבודה.

אולם, לא פחות מהכותרת הזה, מרגש אותי מה שרשום שם, בכותרת הקטנה משמאל: "למען חזון המהפכה העברית המקבצת גלויות ובונה מולדת".

מהפכה עברית, לא יהודית – לא חזון "אחרית הימים", לא "ביאת המשיח" – והרי כל אחד, באופן אינטואיטיבי, מבין מה ההבדל בין "תרבות עברית" ל"תרבות יהודית" – ההבדל בין התרבות שלנו כעם, כקבוצה שדוברת שפה מסויימת, שיש לה זיקה למקום מסויים, שיש לו עבר משותף – ללא כל תלות דתית שתהווה קריטריון מכריע להשתייכותו של אדם מסויים לעם ישראל – לא היום, ולא בימי בית ראשון, שהרי עוד מאז אנחנו למדים על אנשים שפנו ל"עבודה זרה", ועדיין נכללו בעם ישראל, ואף לא בימי בית שני, בו אנחנו למדים על אלישע בן-אבויה ש"קיצץ בנטיעות", כפר בעיקר, ועדיין קיבל יחס מכבד מתלמידו לשעבר, רבי מאיר.

רק בימים בהם ליהודים לא היתה נחלה וקיום עצמאי, נראה שהדבר היחיד שקישר בין היהודים – דתם, היתה "קריטריון כניסה", קריטריון שבארץ הזו אין לו תוקף.

הדת היהודית היתה, ותהיה, הדת העיקרית של העם העברי ולכן ברור שהמדינה לא צריכה להתעלם מכך ולא לספק את השירותים הנדרשים עבור הרוב היהודי המוחץ, אבל מדינה שהקריטריון הדתי הוא זה שמגדיר אותה, תלמיד "תפזול" לכיוון הכפיה הדתית, תמיד תהיה לא-שלמה אם היא אינה מדינת הלכה, ומדינת ישראל אינה כזו, ולא צריכה להיות כזו. גם מי שמאמין בביאת המשיח ורוצה לראות בישראל הקמת מלכות בית דוד יכול להשלים עם זה שמדינת ישראל אינה שייכת ל"אחרית הימים", היא אתחלתא דגאולתא – היא ראשית צמיחת הגאולה (הרוחנית, הסופראקוסמית) של "ימות המשיח".

עד אז, מדינת ישראל צריכה לדאוג לקיבוצו וקיומו של עם ישראל בארץ – מדינה עברית, לעם העברי.
המהפכה העברית עדיין לא הושלמה. יש אף אשר יאמרו שהיא טרם התחילה.
אני יודע, עוד רבה הדרך, אבל אלך בה עד יכלה כוחי.

על המשמר - 30.4.1951

שער עיתון על המשמר – 30.4.1951, סריקה מתוך אתר הספריה הלאומית. כאמור, השער זמין גם בסריקת pdf בקישור הזה.

תל-אביב, י"ב באדר, ה'תשע"ה – 1 במאי, 2015.

לא כל ביקורת היא גזענות (על אריק אינשטיין, הזֶמֶר העברי והמאבק המזרחיסטי)

הדבר היחיד שמנחם אותי במזרחיסטים (וכוונתי אינה לכל בני עדות המזרח באשר הם, אלא לאנשי "המאבק המזרחי" של השנים האחרונות – שחלק נכבד מהם כלל אינו ממוצא מזרחי) שמתעקשים לשמוע עומר אדם "כי הוא כל מה שהתרבות האשכנזית-הציונית-הישנה היא לא", הוא שבסופו של דבר, הם מנמיכים את עצמם לרמת תרבות הריאליטי – שם מקומו של עומר אדם, וזה משתקף בתוכן המגוחך שהם עצמו כותבים. רוצה לומר, שגם המעמד ה"מתנשׂא", המרשים לכאורה, של האצטלה האקדמית שממנו הם מגיעים, מתחלף ברמה של מסיבות בריכה באילת. וזה עושה הרבה פחות רושם על אנשים שאלמלא כן היו עלולים, חלילה, להשתכנע בדבריהם – דברים שבימים האחרונים צפים ורוגשים ביתר-שאת, בעקבות מותו של אריק אינשטיין וסערת הרגשות שעלתה בעקבותיו.

עצם הדיון ב"מזרחי" מול "אשכנזי" בעיניי הוא אנאכרוניסטי. בעיניי, התרבות היחידה שחשובה לי היא התרבות העברית – לה רבדים היסטוריים-גיאוגרפיים-דתיים רבים, אך בסופו של דבר, הסיווגים הנוגעים למוצא תקפים לתקופה של גלות, ולא לתקופה של חיים בארץ ישראל. אאלץ להתייחס אל הסיווגים הללו, לשם התייחסות לדיון הציבורי, אך חשוב לי להדגיש שמלכתחילה אינני מוצא זיקה אליהם, ובעיניי הם שייכים לימים עברו.

בניגוד לשִׁפְעַת הרגשות שהציפה את הפייסבוק עם מותו של אריק אינשטיין, אינני יכול לומר כי פרצתי בבכי, או הוכיתי בזעזוע עמוק, או אפילו שיתפתי שיר שלו על-גבי הקיר שלי. זה לא שחלילה שמחתי, אפילו לא שהייתי אדיש – לצורך העניין. היה לי עצוב, אך בכל הכנות – כשם שהיה עצוב עם לכתו של כל אמן שהייתי מזהה אותו כתורם לתרבות העברית. אמנם יש כמה שירים שלו שאהובים עליי במיוחד, אך אינני מגדיר את עצמי כמעריץ של אריק אינשטיין. או של הפועל תל-אביב.

למרבה הצער, סוג אחר של אמוציות שהצליחו לרגוש בקרבי ביתר-שׂאת היו בעיקר תחושות של ביטול וסלידה כלפי מה שאני רואה כתופעה מכוערת של כמעט שמחה לאיד לנוכח מותו של דמות תרבותית מרכזית (על-זה כולם מסכימים) שהנציחה את הישראלי האחוס"ל [=אשכנזי-חילוני-ותיק-סוציאליסט-לאומי] היפה (על-זה לא כולם מסכימים).

אני בקושי נוטה לכתוב פה על המאבק המזרחיסטי החדש, בעיקר מכיוון שמבחינתי זהו מאבק-רשת מכוער, שמתרחש בעיקר על-גבי קירות הפייסבוק של אנשים כאלו ואחרים, ושתמיד מגיע לפסים גזעניים, הרבה פעמים מצד ה"נאבקים בגזענות" עצמם, אשר מתוקף תפקידם (המדומה, בימינו – או כך לפחות אני טוען) כ"מוחלשים" מרשים לעצמם "להתגונן" באמצעות מה שאני מגדיר כ"בריונות-רשת" – הכוללים רטוריקה הגובלת באיום, "אמבושי" שיימינג ובליימינג, והשתקות של דיון בצורה של חסימות, מחיקות או פשוט – התחמקות מַשתיקה בצורה הצבועה של "אין לי בכלל רצון לדון על כך". לדעתי, אותו מאבק הוא בעיקרו "גרורה" של אקטיביסטים פוסט/אנטי-ציונים, שבחרו "להתלבש" גם על השד העדתי לצורך התנגחותם בממסד הציוני.

עיקר הרפש אשר הוטח על-גבי המסך שלי אינו נוגע לאריק אינשטיין ישירות, אלא יותר בגנות מאמרים שדיברו על מעמדו הקאנוני בעולם המוזיקה הישראלית, ועל לכתו של אינשטיין המהווה "סופה של תקופה", בעיקר כאשר הוא מושווה עם אמנים בני-ימינו, שכמובן שלא במקרה מגיעים מעולם הזמר המזרחי (הרי הוא הסגנון הפופולרי בימינו): מצד אחד, אייל גולן, בעיקר בצל הפרשיות השונות ששמו נקשר בהן, וּמצד שני עומר אדם, בהשוואה בין שירי "ארץ ישראל הישנה והטובה" של אינשטיין לבין שיריו.

יש לי חבר, ארנון שמו. ארנון עשה תואר בקולנוע, וגרם לי להבין משהו שבמשך שנים הציק לי: מדוע בפרסי האוסקר זוכים סרטים דיי משעממים, שחלקם הגדול אף בכלל לא הצליח בקולנוע? התשובה לשאלה הזו נוגעת לעובדה שפרסי האוסקר הם פרסי האקדמיה (כך הם נקראים באנגלית – The Academy Awards). הפרס ניתן על ידי האקדמיה האמריקאית לקולנוע, ובעוד שלא בהכרח צריך לבחון את הגוף הזה כמוסד אקדמי גרידא, הרי שאמות-המידה שלו להערכת סרטים לא בהכרח (או בהכרח לא) נוגעים למידת ההצלחה של הסרט בקופות, אלא לאיכותו ברבדים אמנותיים שונים.

מובן מאליו כי לא חסרים אנשים שבעינם עיסוק זה יתפשׂ כמשעמם, או פלצני – וזה בכלל לא פסול, כי העיסוק והעניין של הצופה הממוצע לא מצוי ברובד הזה של עשיית הסרט. רוב האנשים, ואני בהחלט נמנה בקהלם, פשוט רוצה ללכת לראות סרט מצחיק, או מותח, או עתיר אפקטים; במובן הזה, אין לי שום בעיה להודות שהטעם שלי בקולנוע הוא שטחי ורדוד לחלוטין.

וזה בדיוק העניין.

לא כל מה שאני אוהב, לא כל מה ש"שייך" למסגרת הטעם שלי, בהכרח צריך להתפשׂ בעיניי כאיכותי, בכדי שאצדיק את חיבתי אליו. אינני מתיימר, ואין אף סיבה מלכתחילה שאאחוז ביומרה שכזו – כי סרטי אקשן שאני אוהב הם בהכרח "טובים" או "חכמים". הם יכולים להיות מטופשים לחלוטין, ואהנה מהם. הוא הדין גם לגבי הטעם המוזיקלי שלי. כן, אולי הסקס פיסטולס חוללו מהפכה רבתי, ואין ספק שמטאליקה השפיעה על עולם הרוק, אבל זה לא אומר שהם בהכרח אחראים על איכויות חדשות. אני פשוט נהנה להאזין להן; כשם שאני מבין כי הלהקה האהובה עליי, Judas Priest, אינה "הלהקה הכי טובה בעולם", ויש בי את יכולת ההכלה וההבנה להכיר בכך שבסופו של דבר, אני פשוט אוהב את הדיסטורשן שבצליל שלהם, או, בדוגמה יותר קיצונית, אפילו את הכיעור לכשעצמו שבסאונד של Motörhead, חביביי.

וכאן ההבדל שגורם לאותה "התנשׂאות" בכל הנוגע לאמנים כמו עומר אדם. לא, זה בהחלט לא הסגנון עצמו, בטח שלא המוצא – זאת פשוט העובדה שהשוואה בין התוכן המילולי שבשירים שביצע אריק אינשטיין לבין אלה של עומר אדם פשוט מציגה הבדל של שמיים וארץ. זה לא שאין בנמצא אמנים מזרחיים שביצעו שירים עם תוכן מדהים, מרגש ועמוק – ואלו שכן גם זוכים להערכה על-כך: גם אייל גולן זכה להצלחה רבה בעיבודו לשיר "חלומות", ואותו הדבר לגבי שרית חדד עם ביצועיה ל"היום היום" הנוסטלגי ואף לשירו של עברי לידר, "בחום של תל-אביב". אבל, מה לעשות, בשיריו של עומר אדם לא תמצאו ביטויים נוגעים וקולעים כמו "נדמו מיתרי קולי וכינורי דומם", "מה הטעם ללחך עפר בלשונך", ואפילו הרגישות האירוטית ב"רציתי שוב לחוש את עלומייך".

נקודה מעניינת היא שבמקרה של זהר ארגוב, שרית חדד, ולצורך העניין, בכל הנוגע לאותם שירי "ארץ ישראל הישנה והטובה", גם אריק אינשטיין, רוחמה רז, דורית ראובני, יהורם גאון, או שלמה ארצי בתקופה הישנה שלו – חלק גדול מן השירים שהביאו להם את פרסומם אינם שירים שהם בעצמם כתבו; הם פשוט ביצעו שירים שכתבו משוררים – אנשים שאמונים על אותה היכרות לשונית אינטימית עם השפה, שהיא מביאה לתרבות את היופי והעומק שבשירה מוצלחת ומוערכת. העובדה היא שרבים שכן מחפשים את התוכן הזה, מזהים את התקופות החדשות יותר של שלמה ארצי כפחות מוצלחות (בעוד שאין בכלל ספק בהצלחתו ואינני בא לטעון שבמכירות הוא כושל).

לכאורה, יש אשר יטענו כי סמויה כאן התנשׂאות, וברצוני להסביר מדוע לדעתי אין כאן שמץ של התנשׂאות: לי יש טעם ילדותי מאוד בסרטים. מאוד. אני אוהב אקשן זול. אם אנסה לטעון שמדובר באיכות קולנועית יוצאת דופן, ומישהו יסביר לי מדוע זה לא – הוא לא מתנשׂא. ההתנשׂאות תבוא לידי ביטוי אותו אדם היה חושב שהוא יותר טוב ממני במהותו בשל הטעם הקולנועי הרדוד שלי; ברם, עצם העובדה שהסרט שהציבור הרחב (ואני מכליל את עצמו באותו ציבור) רואה ונהנה ממנו הוא רדוד, אין מכך שום הסקה לגבי אופי האדם עצמו, או על גבי העומק שלו, וטיבו בכלל.

זהו בדיוק מה שגורם לסרטים ה"משעממים" יותר בהוליווד לזכות בפרסי האוסקר – לא ההצלחה, אלא העומק. וכאמור, לא כולם צריכים לחפש "בכוח" את אותו עומק, ולכעוס על מי שטוען שאמן מסויים לא ניחן באותו עומק – כשם שאני נהנה לשמוע את Motörhead פשוט כי הצליל שלהם מגניב בעיניי, אנשים בהחלט נהנים לשמוע את עומר אדם כי הם אוהבים את המוזיקה שלו.

יתרה מכך, אני אישית גם משוכנע שרוב-רובו של קהל מאזיניו של עומר אדם יגחך לנוכח נסיון ניתוח רציני של שיריו, ומראה נסיונות למצוא בהם איכויות נסתרות – לא כי הם טיפשים, ולא כי בהכרח עומר אדם טיפש – אלא כי זהו שיר פופ זמין, נגיש, קליל ופשוט; ולכן תפל לחלוטין אותו חיפוש אחר איכויות נסתרות לכאורה – בדיוק מה שמנסה לעשות אותו "מאבק מזרחיסטי" שחוסה תחת אצטלה אקדמית "נאורה" – מסווה שאין מאחוריו דבר, מעבר לנסיון עקבי ומתמשך להציף כל עניין בעל אופי עדתי לסדר היום.

בסופו של דבר, גם אייל גולן וגם עומר אדם הם בסך הכל נציגיהם של תרבות הפופ בארץ – תרבות פופ שכיום ניתן לשייכה גם לתרבות הריאליטי, תרבות אינסטנט שמאופיינת בהחצנה, רידוד וּולגריות. להאשים בגזענות כל מי שתוקף את רדידות התוכן שהם מביאים לקהל הרחב, שקול להאשים בגזענות כל מי שמבקר את ג'אסטין ביבר או מיילי סיירוס. ה"גוֹן המזרחי" שבו נצבעות ההאשמות הללו, לדעתי, אינו נוגע בכלל לכל "שד עדתי", אלא על הדומיננטיות הרבה של זמרים מזרחים בתרבות הפופולרית בימינו. לא בגזענות עסקינן, כי-אם בסטטיסטיקה.

עיקר הצער, וכנראה שגם הביקורת, שאני יכול להעלות בדעתי בנוגע להעדר העומק בזמר המזרחי אינו נוגע למוזיקה עצמה (לדעתי זה עניין פשוט של טעם, ומי שמוצא בזה הנאה – יבושׂם לו), אלא לאותו תוכן עמוק שהזמר המזרחי (ולמעשה, כמעט כל המוזיקה הפופולרית בימינו) זנח. ואם הזמר המזרחי רוצה להגדיל ולעשות לעצמו, הרי שהוא גם יכול לפנות אל מיטב השירה שהביאו עמם יהודי המזרח. בעניין זה, אציין לזכות את לא אחר מאשר בני ציפר, שבימים בהם רגשה המרשתת בעקבות עניין עדתי אחר (המשוררים שנבחרו לעטר את השטרות החדשים), דאג בטור מרשים ללקט את מיטב היוצרים העברים "שאינם אשכנזים", ושהיו באותה קלות יכולים להופיע על השטרות החדשים. מי שרוצה בהחלט יכול (גם ללא מאמץ סיזיפי בימינו) למצוא פנינים של שירה איכותית, ללא הבדל דת, "גזע" ומין.

פרוייקט יפה שכזה עשה ברי סחרוף עם "אדומי השפתות" בו הוא מבצע שירים של אבן-גבירול; אבל כשם שבני ציפר טען, ואני מסכים איתו – לא צריך להגיע עד ימי-הביניים, ולא חסרים גם אמנים עבריים מודרנים ממוצא מזרחי, בין אם שאינם בין החיים, ובין אם בני-זמננו, ומלכתחילה, להשקפתי, מדובר ביוצרים עבריים במהותם, שיכולים לכתוב תוכן איכותי, עמוק, מרגש – שבטוח יכול לזכות גם לעיבודים מעולים. אז אולי חומר כזה יהיה פחות "קל לעיכול", אבל מצד שני – אי-אפשר לאכול את העוגה ולהשאירהּ שלמה. אפשר ליצור מוזיקה פופולרית, רדודה, וקליטה ו"קלה להגשה" – זה בדיוק מה שאנחנו רואים היום, וזוהי בחירה מודעת, שיש מאחוריה שיקול כלכלי (ונכון, אמן צריך ורוצה להתפרנס), אבל במקרה כזה – באמת שמגוחך להלין על "התנשׂאות" מצד מי שמבקר את רמת התוכן. מה-גם שכאמור, אנו כבר מצאנו בעבר, ובטוח נמצא בעתיד, ביצועים אמיצים לשירים יפהפיים, שזכו, ויזכו, להצלחה (וכבר מניתי דוגמאות לאייל גולן ושרית חדד).

מעבר לדיון על רמת התוכן, הרבה ביקורת נשמעה כלפי ה"הווי" של המוזיקה המזרחית כיום – כזו שסוגדת בעיקר לכסף, שאין בה שום ערך תרבותי-חברתי-מוסרי כלשהו, כלפי הארץ (הישנה והטובה) או כלפי בני-אדם. גם במקרה הזה לדעתי מגוחך לטעון שמדובר בטענה שמגיעה ממקום גזעני, כי בכל הנוגע לתרבות הפופ, אפשר לומר בראיה היסטורית כי אין חדש תחת השמש, וכאמור – זהו עניין סטטיסטי: יותר זמרים מזרחים פופולריים מוביל ליותר ביקורת כלפי זמרים מזרחיים, כמו שיש ושהיתה ביקורת כלפי כל זמר ממוצא אחר. כאשר בוחנים כיצד נתפשׂ אריק אינשטיין עצמו, שבתקופתו הצעירה הואשם אף-הוא בהשחתת הנוער, או אביב גפן, שהואשם בדיוק באותו הדבר (ואף זכה לקיתונות של בוז בעקבות "הוצאת ההשתמטות מהארון", בתקופה בה הדבר היה עדיין טאבו דיי מוחלט), רואים ששניהם לא תוארו "בזמנם" כתמצית "הישראלי היפה", אלא סווגו כמורדים. ובכל זאת, אני מוצא מקום להעריך את אריק אינשטיין המורד שבכל זאת הביא לנו עיבודים לשירים של רחל המשוררת, או של יענקלה רוטבליט בן-תקופתו.

בראיה קצת יותר רחבה, הקריירה של אריק אינשטיין עברה כמה מטמורפוזות במהלך העשורים בהם פעל – והרי בעוד שקולו הנעים מלווה אותו לאורך הקריירה, אריק אינשטיין המחוצף של "גברת לוין" [הערה לאחר פרסום: דאגו להעמיד אותי על טעותי וש"גברת לוין" שייך לשלושרים, ולא לאינשטיין… אז נתתי דוגמה לא טובה, אבל עודני נצמד אל התזה המקורית.], הוא אשר שיחק בסרטים את דמות הפרחח שבסטנדרטים של היום נתפשׂ כשובניסטית (וּבכל זאת אני לא ממהר לשפוט את אריק אינשטיין שכזה, וכבר יצא לי לכתוב פעם אודות מה שאני תופס כעיוות אנאכרוניסטי שגם בו משתמשים כדי להתנגח ב"סמלי תרבות" ישנים-נושנים), אינו בדיוק אותו אריק אינשטיין צנוע ומופנם הרבה יותר של "יש בי אהבה". גם אותו אביב גפן שהופיע בתחילת שנות התשעים בפופוליטיקה, מאופר וכועס, אינו אותו אביב גפן שאנו מכירים היום, אביב גפן שהחל את המטמורפוזה שלו עם רצח רבין, אותו אביב גפן שיושב על כס המנטור בתוכנית ריאליטי כדוגמת "דה ווייס" על תקן המורד המזדקן (באופן אבסורדי, לדעתי, בתור מי שכה נטמע במיינסטרים עד-כדי הגעה אל "מעמד" של שופט בריאליטי).

ומה אני רוצה לומר כאן בעצם? אינני טוען שעומר אדם גרוע כי הוא פשוט גרוע. מעבר לסלידה מן המסגרת הדקדנטית של המעשים שנקשרו אליו, אין לי שום איבה כלפי המוזיקה של אייל גולן באשר היא, וגם אני יכול למנות כמה שירים שלו שאני אוהב. אולם, בעוד שהסגנון המוזיקלי שלהם הוא עניין של טעם, ובעוד שאני לא מהסס לומר שהשירים שלהם עכשיו, מבחינת התוכן ו"דרך ההגשה" רדודים להחריד, הרי שאינני בא להציג תמונת-נוף דטרמיניסטית וסטאטית. אייל גולן כבר מצוי באמצע הדרך, וכבר עבר תמורות שונות (מימי אתניקס ועד היום), אבל מי יודע, אם לא בעוד עשרים, שלושים, או ארבעים שנה – נמצא גם בעומר אדם אמן עם איכויות שונות, שפנה לכיוונים שונים. את זה רק זמנים יגידו; בטח שלא "נושאי נס המאבק המזרחיסטי", ובטח שלא היום.

חולון, כ"ו בכסלו, ה'תשע"ד.

הטור שלי ב ynet – דברים שרציתי לומר

ביום שישי שעברבר (18.10.2013) הופיע טור שלי במסגרת פרוייקט "הדור האבוד" של ynet. בסך הכל אני דיי מרוצה מן התוצר המוגמר, וגם התגובות היו דיי חיוביות. אם הייתי צריך לשנות, או להבהיר בצורה יותר ברורה משהו בטקסט שפורסם, הרי שזה בעיקר היה נוגע לחידוד הרעיון שבעבר, כשנרשמתי לתואר הראשון בכלכלה, היה דיי ברור שמי שמסיים תואר ראשון לא צריך לעבוד עבור שכר מינימום בעבודות סיזיפיות. זה מה שהניע בדיוק אנשים כמוני ללמוד תארים "פרקטיים", וזוהי האשליה שנאלצתי להתפכח ממנה עם סיום התואר – שבמצב החדש, עם סיום התואר רוב הסיכויים שכן צריך לעבוד עבור שכר מינימום, בעבודות כמו מוקדים טלפוניים.

הטור המקורי היה ארוך הרבה יותר (בערך פי 2 נפח של טקסט); מעבר לעריכה וצמצום הטקסט שנבחר, הטקסט המקורי כלל התייחסות רחבה יותר אל "הבעיה" שמניעה את המשבר הזה של הדור האבוד. אני התייחסתי אליה גם בטקסטים קודמים שלי שנוגעים לכלכלה, כשבראשם הטקסט (הארוך מאוד, אני מודע לכך) "זאת הכלכלה, טמבל: קפיטליזם נגד סוציאליזם", והם נוגעים בעיקר אל השיטה הכלכלית המונעת ממתמטיקה מיידית, ולא משיקולי רווחה, או שיקולים לאומיים כאלו ואחרים.

כאמור, אני דיי מרוצה מהתוצאה הסופית, אך בכל זאת אני משתף כאן את החלק האחרון שהוחלט להשמיט, גם בגלל הרצון להתמקד יותר בסיפור האישי, וגם כי, למען האמת, זהו חלק מאוד קודר, מייאש וּפסימי:

[בעית הדור האבוד] אינה נובעת מאיזו מזימה זדונית של הורינו "לחיות טוב" על חשבוננו (הם בעצמם סובלים מכך, אני נוטה להאמין). לדעתי היא נובעת מן הכיוון אליו נע העולם המערבי עוד בשנות השמונים, ובקצב מוגבר בשנות התשעים והאלפיים – יצוא הייצור אל מדינות זולות.

השיקולים ליצוא הייצור הם כמובן כלכליים גרידא – זול יותר לייצר בסין? אז נייצר שם. אולם מעבר לחסרון המוסרי שקיים בשיטה זו ("החצנת עלויות" ו"הפרטת ערכים" הם מושגים זרים לכלכלנים, באופן לא-מפתיע), היא גורמת לחלל מספרי – שכן יצוא המפעלים גורע משׂרות של יצור, תחום שלפחות בחלקו (בהתאם לאופי המפעל) מצריך עבודה שאינה דורשת השכלה אקדמית. מעבר לעובדה שאנשים מבוגרים נותרים ללא עבודה, שכן עבורם מאוחר מדיי לרכוש השכלה מתאימה, לצעירים כבר לא נותרת ברירה אלא לחפש עבודות המצריכות השכלה אקדמית (וכמובן, לרכוש השכלה כזו בעצמם). כך הפך המשק המערבי ממשק יצרני למשך "מפתח" ו"נותן שירותים". אולם התמורה הזו בין אופי המשרות (היצרנית וה"שירותית") אינה רק מספרית – היא גם תפיסתית – ועבודת-כפיים הפכה עם השנים מדבר-מה שניתן להתגאות בו, לעבודה בזויה ומביכה – ובעולם שבו המשרד בלבד נתפס כסביבת-עבודה הגונה, לא פלא שההסתערות על המוסדות האקדמיים נמצאת בשיאה.

אז כן, אף אחד לא רוצה להיות ה"פראייר הראשון" שיאזור אומץ למרוד במוסכמה הזו. במובן מסויים, סביר להניח שהוא גם יכשל. במובן הזה, כולנו פשוט נסחפים בזרם עצום, כלל עולמי, שנדמה כי דינו של מי שמנסה לעמוד מולו היא לשקוע. אני נוטה להאמין כי הפתרון, לכשיגיע, יהיה רדיקלי, וינבע מתמורות כלל-עולמיות, בין אם צפויות (לחץ הולך וגובר של אוכלוסיה מיואשת שנדחקת במורד הסולם הכלכלי) ובין אם לא-צפויות (קשה לי לכתוב פה משהו, שכן מדובר בתמורה לא צפויה. דמיינו בעצמכם). ועד אז הדור שלנו, הדור האבוד, ימשיך לחיות את המאבק שלו – מאבק רוחני לא-פחות מכפי הוא קיומי –האכזבה שבהתעוררות מחלום-בהקיץ.

ולי רק נותר לומר הפתרון המתאים ביותר לתקופה, לטעמי, הוא רה-סוציאליזם: הגדרה מחדש של התפיסות הכלכליות הסוציאליסטיות והתאמתן לעולם בו אנו חיים היום. אבל עוד חזון למועד…

תל-אביב, כ"ו בחשון, ה'תשע"ד.

כִּסּוּפִים

קיים בשפה הגרמנית מושג בשם sehnsucht, שמשמעותו קצת חמקמקה. אמנם התרגום המיידי למילה תהיה "כמיהה", או "געגוע", אבל sehnsucht אינו סתם צורך שניתן להשקיט בקלות, והמילה הטובה ביותר לתיאור אותו רגש תהיה "כִּסופים", וניתן לתארהּ כגעגועים עזים למקום שמעולם לא היית בו. זהו רגש חי מאוד, אולי אף טורדני; מדובר במַאֲוֶה-לב עמוק, שורשי, אולי אפילו מיסטי, אֶל-עֵבר דבר-מה, אדם מסוים או מקום כלשהו, שהתודעה עדיין לא עִכלה בעצמה לכדי שלמות, קל-וחומר לכדי תפישׂה והבנה המניחה את הדעת ואת ההגיון. כמיהה מסוג זה מאלצת את האדם להתמודד עם שאלות קיומיות – אולם בל תבלבלו בין הקיום הפיזי, הצורך האינסטינקטיבי לסיפוק הצרכים הביולוגים, לבין אותו קיום נפשי, רוחני – שמתוכו צומח אותו רגש קשה-להגדרה זה. אותה תחושת געגוע עז מושכת אותך אל-עבר מחוזות שיש אשר יראו בהם יעד שהגורל מפנה אותך אליו, ויש אשר יכנוהם בשם ארץ-מכורתם מחיים קודמים, גִלגולים רבים אחורנית בזמן.

קיים שיר אחד, ואחד בלבד, שמצליח לעורר בי את אותו רגש קמאי בצורה עזה כל-כך. השיר הזה מעורר בי ערגה נוסטלגית למקומות שלא הייתי בהן בגופי הזה מימיי, ביודעי כי געגועים אלו המקננים בי – מקורם מגלגול קדום יותר, והם מחזירים אותי אלפי שנים אחורנית, אל גדות נהר הפרת, אשר עליהן שכנה העיר השוּמרית אוּר, עיר הפולחן לאל הירח ננה-סין, אותה אוּר כַּשְׂדִּים ממנה יצאה משפחתו של אברם אבינו למסע המכונן לאורך הסהר הפורה כנענה (והלא מהי "אוּר" ? משמעות שמה של העיר בשומרית הוא פשוט "עיר", ואולם אם נפזול בשנית אל הלשון הגרמנית, הרי שה ur הוא משהו בראשיתי, גרעיני, מקורי), ושעל גדות אותו נהר שכנה גם העיר בבל, אותה עיר שעל נהרותיה, נהר הפרת על פלגיו השונים, שם ישבנו, גם בכינו, בזכרנו את ציון, ושעל ערבים בתוכה תלינו כִּנורותינו; וּבאותה נשימה אני קופץ קדימה, ועדיין מתבונן קצת מעל לשישים שנה אחורנית, אל גדות נהר החידקל שם שוכנת העיר בגדאד ממנה עלה אבי ארצה והוא בן שנתיים ימים.

זהו הנוף המתואר בשיר, נוף שממנו אינני מצליח להשתחרר. נוף שלא שזפו עיניי בחיים אלו, וּבכל זאת אני מרגיש שייכות אליו מימים עברו. אני, שמרגיש עִברי בכל רמ"ח איבריי, שמרגיש מנותק מן העדתיות על-כל גווניה, כולל זוהי השייכת לי ממוצאי המשפחתי, אני מוצא עצמי לפתע מתגעגע למקום אחר שמעולם לא הייתי בו. צל עץ תמר, ואור ירח, ומנגינת כינור תקסים את הלב. ליל כִּסופים מסופוטמי בארץ כנען.

חולון, י"ט באייר, ה'תשע"ג.

על שמעו נא קריאתנו, המִנשר השני-ציוני

בשעה טובה ומוצלחת אני נרגש וגאה לפרסם את "שִמעו נא קריאתנו", המִנשר השני-ציוני הראשון, ביחד עם שותפי לכתיבת המנשר, יעקב חברוני.

זהו אינו הטקסט הראשון שכתבתי בצורת מניפסט – קדם לו העברי החבוי והעברי הגלוי, שפורסם לפני כארבעה חודשים. ואולם, בעוד שהעברי החבוי והעברי (שגם עליו כתבתי דברי הקדמה קצרים עם פרסומו) הגלוי עוסק בהגדרת הזהות העברית עצמה, "שמעו נא קריאתנו" מבקש להגדיר את מטרת השני-ציונות, את מטרת הזהות הלאומית אותה הגדרתי קודם-לכן.

המנשר בא לסכם בתמציתיות (גם אם היא מעט התארכה מן הצפוי) את הרעיון השני-ציוני, הרעיון של התחדשות לאומית בצורתה העברית. אני רואה (גם) ברעיון הזה התגלמות של רוח רעיונית חדשה, אותה אני מזהה כרֶה-מודרניסטית. השני-ציונות מבקשת לשנות, אך מן המקום הבונה, מן המקום האוהב. היא אינה מבקשת למסמס מסגרות כי אם לחזקן, ביציקת משמעות התואמת לרוח התקופה.

באופן אישי, קשה לי לדעת מה יצא מן הטקסט הזה. אני לא יכול שלא להודות כי מתלווה אליו אותה תחושה של יומרנות המלווה אותי בכתיבת טקסטים מסוג זה, אבל בד בבד אני גם מודע לעובדה שהדרך היחידה להשפיע, ולשנות – היא לעשות. הטקסט הזה הוא בהחלט צעד חשוב בכיוון העשייה.

אני מזמין את כולם לקרוא, להגיב – ולשתף, במידה ואתם מוצאים בכך טעם. קל מאוד להסיק מסקנות מוטעות מקטע טקסט יחיד, ועל-כן אני בהחלט מזמין את כולם לדיון בנושא, במידה ואתם מעוניינים.

כמובן שכולם מוזמנים לפנות אליי ו/או אל יעקב חברוני בשאלות, באמצעות יומן-רשת זה, או יומן-הרשת של יעקב חברוני, או דרך הדואר האלקטרוני שלי, או הדואר האלקטרוני של יעקב חברוני.

מעבר לגירסה המקוונת שלו, אני מצרף גם את המנשר בגרסת מסמך Adobe Acrobat (.pdf).

יום עצמאות שמח לכולם !

תל-אביב, ו' באייר, ערב יום-העצמאות ה'תשע"ג.