שמעו נא קריאתנו, המנשר השני-ציוני (2013)

שְׁנִי-צִיּוֹנוּת

"וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עִבְרִי אָנֹכִי"

יונה, א', ט'.

"וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ"

ויקרא, כ"ה, י'.

 

שִמעו נא קריאתנו, קולנו רם וּברור ונישא למרחקים.

קריאה לאחדות וּלהתחברות מחדש וּלחזרה לשורשים – עִם הטבע, עִם בני-עַמנו, ועִם עצמנו כפרטים.

אנחנו העברים, בני עם ישראל, עַם החולק עבר ארוך בעל מוצא משותף, עַם החולק זכרון קבוצי, מנהגים ושפה, עַם אשר חלקו המכריע נקבץ מן הגלויות ומן החֻרבן אל ארץ-ישראל והקים את מדינת ישראל, עַם אשר חולק תרבות הנשאבת ממקורות קדומים ויִעוד משותף.

יִעוד זה יוגשם בארץ מכורתנו, באמצעות מימוש הזכות האנושית הבסיסית להקים בית לאומי, ולחיות תחת שלטון נבחר מטעם אותו עם, בצורתה של מדינה ריבונית, עצמאית וחָפשית.

ואמנם קמה לה מדינת ישראל, אולם מלאכתנו רק החלה – מלאכתו של העם העברי – שֶׁכֵּן בארץ-ישראל קמה מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, ואילו אנו קוראים לחירותו של העם העברי. העברי הוא בן עם ישראל, לוֹ זיקה אל ארץ-ישראל. העברי חושב עברית, דובר עברית, ועושה עברית. בעוד שהזהות של היהודי תלויה בדת, ויכולה להתקיים (ואף מתקיימת הלכה למעשה) בגולה ללא שום סתירה עם מהות קיומהּ, הזהות העברית תלויה במוצא, בשפה, בתרבות וּבזיקה אל ארץ-ישראל ואל עם ישראל.

חזון מדינת הלאום העברית הינו חזון של מדינה ריבונית, עצמאית וחָפשית. ריבונית על שטחה, עצמאית משלטון זר, וחָפשית ברוח ובגוף, מכל שעבוד חיצוני ופנימי, ומכל תלות וקבעון אשר יובילו לניוון ודעיכה לאומית. לצורך הגשמת חזון זה אנו מגישים את הרעיון השְׁנִי-צִיּוֹנִי, אשר מתומצת בכמה נקודות:

  1. הזיקה לציונות: השני-ציונות נבנית מן הציונות – התנועה הלאומית הקוראת להקמת בית לאומי לעם ישראל, בארץ-ישראל. היא אינה מתנערת באופן עקרוני וכוללני מן הסמלים, הרעיונות והמוסדות שהציונות אמצה ויסדה – כי-אם קוראת לשמרם קרוב אל לבנו ולהוקירם, בד-בבד עם יציקת תכנים חדשים, אימוץ סמלים חדשים ויסוּד מוסדות חדשים – כל אלו לאחר העיון-מחדש הבונה המתבקש בעת הזו.
  2. הלאום העברי: בדומה לציונות, השני-ציונות הינה תנועה לאומית הקוראת להקמת בית לאומי לעם ישראל, בארץ-ישראל. ואולם, בעוד שהציונות ההרצליאנית הגדירה את עם ישראל באמצעות קווי-מתאר ואמות-מידה דתיים, והתייחסה אל עם ישראל כָּעַם היהודי, ותו-לא, הרי שבעת הזו אנו קוראים להגדרה לאומית מחודשת – עם ישראל הוא העם העברי, ויחודו אינו בדתו, שכן הדת היהודית הינה רעיון אוניברסאלי, ולה יכולת קיום בכל מקום עלי-אדמות. יחודו של עם ישראל, אפוא, הוא במוצאו, בעברו, בשפתו וּבתרבותו. יחוד זה, אשר אינו תלוי בדת, הוא-הוא אשר מגדיר את עם ישראל, הוא העם העברי, כלאום.
  3. הִשנות התהליך הלאומי: סופהּ של כל מהפכה, של כל זרם מחשבתי, להתנוון ולדעוך אל קִצו – זהו דרכו של הטבע האנושי, ושל הטבע בכלל. ואולם, עם ישראל, כקבוצה, כעם ככל העמים, ממשיך להתקיים. בכדי למנוע את אותה שקיעה ואבדון בתהום הנשיה, שׂוּמה עלינו להכיר בצורך בעיון-מחדש ובהתחדשות מן המסד ועד הטפחות מעת-לעת, בהתאם לשינויים הנכפים מבחוץ והמתפתחים מתוכנו. על-כן השני-ציונות, מעצם שמה, קוראת להִשנות התהליך הלאומי כצורך טבעי, המורד בקבעון ואשר ימשיך לקיימנו כעם. הִשנות התהליך הזה הינו מעגלי, ותחילתו בהתעוררות לאומית, המשכו בתסיסה ושיאו במהפכה, שבעקבותיה מושלט הסדר הציבורי החדש. ואולם, למן אותו רגע-שיא ואילך יוביל התהליך הטבעי וההדרגתי אל דעיכה של הרגש הלאומי, של המחויבות הקיבוצית ותחושת האחדות, תהליך אשר יגלוש אל ניוון שבו העם ימצא על פרשת-דרכים בין עיון-מחדש אשר יוביל ליצירת תהליך לאומי חדש, לבין החדלון שממנו אין מוצא. התהליך הלאומי החדש יעורר מחדש את הרגש הלאומי, ויחל סיבוב נוסף בתהליך המעגלי – והרי זוהי המשמעות של הִשנות התהליך.
  4. הזיקה לארץ-ישראל: מקומו הטבעי של העברי הוא בשטחי ארץ-ישראל, היא ארץ-כנען הקדומה. רק כאן, במקום הזה, התפתחה תרבותנו הרוחנית והחָמרית, שפתנו וממלכתנו הקדומה. אמנם העברי, כאורגניזם ביולוגי, כאדם בעל מוצא עברי, יכול להתקיים בכל מקום עלי-אדמות – אולם העברי, כרעיון, כפרט בן-חורין, כאדם המגשים את יִעודו – אדם זה יכול להתקיים רק בין רגבי אדמת אבותיו, בו נתעצבו כל הכלים והמושגים אשר משמשים את מחשבתו, את לשונו ואת תרבותו. על-כן, השני-ציונות קוראת לחיבור אל אותה ארץ, על כל רבדיה, מן המדבר הצהוב האין-סופי ועד היערות ירוקי-העד, מאדמת הטרשים החומה ועד תכול-הים והנהר התוחם את ארצנו. רק חיבור זה יביא לכדי מיצוי של הזהות העברית הנטועה בכל אחד מאיתנו, בני עם ישראל.
  5. הקיימות: החל מימי המהפכה התעשייתית החל תהליך מואץ של ניתוק משורשינו הטבעיים. האדם שלפני-כן חי את הטבע והזדקק לו לכלכלתו הבסיסית, נסמך עתה על התעשיה הממוכנת וראה בטבע כמשאב בלתי-נדלה. כך גדלו דורות של "הומו-אורבניקוס" – ילידי עיר שאולי יצאו מעת-לעת לטיול בחיק הטבע, אך לא חוו אותו באמת, לא הבינו את התנהלות המחזוריות הטבעית, ואת השפעות הפרת אותה מחזוריות, לא הבינו את השלכותיה של התעשיה על העולם שנמצא מבעד לגבולות העיר וּמִסיבה זו לא מצאו לנכון להכניס שיקולי איזון סביבתיים לתהליך קביעת סדרי העדיפויות שלהם. חוסר התחשבות זה הביא למצב "משיכת-יתר" של משאבי-טבע, ואין לראותו אלא כגזל מִדורות העתיד אשר יִרשו את הארץ הזו. השני-ציונות קוראת לא רק להתחשבות במרחב הסובב אותנו עתה, אלא גם קוראת להוסיף אל מערכת השיקולים את מימד הזמן, בשאיפה מתמדת לאיזון בין-דורי. לא, אנו בהחלט לא קוראים לביטולה של התעשיה הממוכנת, כי-אם לשינוי יסודי באופן שבה התעשיה, והאדם המשתמש בה, משפיעים וניזונים מן הסביבה – ולשוב ממצב "משיכת-היתר" של היצור המופרז אל האיזון וההוגנות של מערכת בת-קַיָּמָה. איננו רואים בנקודה זו בגדר "רשות", כי-אם חובה החלה על כולנו ושעליה להשתלב ביסודה של התפיסה הלאומית. מהפכה מחשבתית זו תתגשם רק באמצעות חידוש רגשי הזיקה בין האדם לבין הטבע.
  6. החינוך: מעפר באנו, ואל עפר נשוב. הטבע מרכיב אותנו, ממנו אנו נושמים, אוכלים ושותים. אולם על-אף היותנו כפופים לטבע, חיים במסגרתו וניזונים ממנו – הבנת שורשינו הטבעיים, כמו גם זהותנו העברית, אינה מוטמעת בתודעתנו מלידה, כי-אם מונחלת לנו באמצעות חינוך – חינוך לערכים, לידע, לטבע וללאום. השני-ציונות מכירה בהשפעתו המכריעה של החינוך על הנוער, ומבקשת לעצב דור חדש של נוער עברי – נוער מוסרי, משכיל, אשר אינו מתירא להתחבר אל אדמת אבותיו, ואינו מנוכר אל הטבע, בין אם גדל הוא בעיר או במסגרת כפרית – נוער המגשר על הבדלי התרבות הנובעים מן העליה ארצה מארצות שונות ומגוונות באמצעות חינוך אחיד ושוויוני, שלא מתפשר על איכות וששואף לקדמה, תרבות וחיבור לטבע במסגרת לאומית משותפת וּמאוחדת.

בנקודת הזמן הנוכחית הרצון לחיבור וּמגע הוא אולי הצורך העמוק ביותר המובע בעולם. תשוקה לחיבור של האדם עם האמת, וּמגע עם שורש חייו. את החוסר הזה ממלא האדם בעידן הזה בצריכה, בסיפוק תאוות קצרות-מועד או בחיפוש אחר גאולה פשוטה, אחר מורים רוחניים הקונים את נשמתו בזול וּמותירים אותו חסר-כל. האדם, וּבעיקר הנוער, הגדל בעידן הזה בעולמנו, מבקש את האמת. אמת זו צריכה להינתן.

אנו העברים, מכבדים את מסורת ישראל על כל רבדיה. איננו מבקשים לכסות אלפיים וחמש-מאות שנות הגות ויצירה יהודית, אלא מוצאים גם במסורת היהודית וּמקורותיה באר לשתות ממנה. זוכרים אנו כי היהדות טמנה בחובה את העבריות בשנים הקשות והותירה ניצוץ זה חי. עבריות זו היא היסוד הנשכח של תרבותנו, יסוד מלא תשוקה וחיוּת; יסוד אשר דוכא על-ידי התרבות הרבנית-יהודית, תרבות שיסודה והורתה בגלות ובניתוק; תרבות אשר הנחילה לנו, לעם ישראל, מוסר עבדים כנוע, ניתן לשליטה, גלותי, הממתין לגאולה משמים בבוא ימות המשיח; תרבות דתית ביסודה, אשר הרחיקה מנִשְׁמת עמנו את גרעין האמת, וּממהותנו העברית. אמנם במשך אותם שנים נשאה היהדות את הצופן-הגנטי הפיזי והרוחני של העם העברי, אולם כיסתה היא עליו בכיסויים, סייגים ופחדים; עתה עלינו לגלותו ולצרפו מחדש.

אנו העברים, התעוררנו לאחר שנות תרדמה ארוכות, קמנו והחלנו לחפש את עצמנו, ואת אלוהינו, ואת החיבור הישיר שלנו אליו. חיותינו באה לנו משלושה גורמים עיקריים:

  • הטבע הארץ-ישראלי, הלא הוא טבעו של העם העברי משחר לידתו.
  • שפתנו העברית המביעה את רגשותינו ורוחנו בצורה הנכונה ביותר.
  • תשוקת החיים והאהבה ששוחררה מכלאה הדתי.

ועתה, מששמעתם את קריאתנו, הרי אתם יודעים: זוהי קריאה למרד. זוהי קריאה להשלמה.

מרד בתרבות מסואבת, בקליפות, בהרחקה.

השלמה עם המהות האמיתית שלנו.

הצטרפנו אלינו, הוו דוגמה אישית ומופת, הפיצו בגאון את הרעיון השני-ציוני, את רעיון הלאום העברי לעם העברי, הוא עם ישראל, והגשימו את יִעודכם האישי שלכם, ואת יִעודו הקבוצי, יהא אשר יהא, של כל עם ישראל, הוא העם העברי.

בכך החלנו מהפכה ציונית חדשה, מהפכה שני-ציונית ראשונה.

מעטים אנחנו כיום ולא בכל מקום אנחנו מצויים. אבל הגע נגיע אליך, גם נפגש.

המִנשר השני-ציוני הראשון.

על החתום: אלעד ארגמן נצח‑ישראל‑לא‑ישקר (א.א. ניל"י) ויעקב חברוני.

רָאָה-אור לראשונה בו' באייר, ערב יום-העצמאות ה'תשע"ג, 15 באפריל 2013.

יומן-הרשת של א.א. ניל"י, מִרְשִׁימוֹתָיו שֶׁל שְׁנִי-צִיּוֹנִי: https://shnizi.wordpress.com

יומן-הרשת של יעקב חברוני, יָחֵף בְּעִבְרִית: http://thebarefoothebrewman.wordpress.com

דואר-אלקטרוני של א.א. ניל"י: rezionism@gmail.com

דואר-אלקטרוני של יעקב חברוני: yakovh@gmail.com

גרסת מסמך Adobe Acrobat (.pdf)

תגובות

  • טוהר  On אפריל 15, 2013 at 23:27

    קודם כל, ישר כוח! אני בהחלט תומך ברוח הדברים גם אם יש נקודות שקשה לי אתן. בין אלה אציין את מושג "האמת" ואת היחס לאדמה. היום אנחנו רואים שקידוש האדמה יכול להביא לתוצאות הרסניות, ובכל מקרה מדובר באדמה שיש עם נוסף, לא-עברי (למרות מה שרצו הכנענים של תקופת קום המדינה להאמין), הקשור אליה ורואה בה את מולדתו.

    • א. ארגמן ניל"י  On אפריל 16, 2013 at 02:06

      טוהר, אני ממש שמח שאהבת את התוכן 🙂
      בקשר למושג האמת, אני בעצמי דיי נרתע מ"אמיתות" אבסולוטיות כאלו ואחרות, אולם ההתייחסות פה אל האמת, לדעתי, היא בהנגדה אל אותם הבלי-גאולה וריקנות. אינני רואה את ה"אמת" (שוב, בהקשר הזה, וכאמור – גם לי לא תמיד נוח להשתמש במילה הזו על ימין ועל שמאל) כתורה מסיני שעלינו לקבל, אלא ככנות, כגישה השואפת אל משהו נכון יותר, בין היתר דרך החוויה עצמה
      .
      בנוגע אל היחס אל האדמה, אעתיק לך תשובה שנתתי לחבר:
      אני מאמין בזיקה אל הארץ הזו על-פני ארצות אחרות מסיבה מאוד פשוטה – כאן התפתחה התרבות שלנו, עולם המושגים שלך נבנה מן הארץ הזו. בגלל זה אתה יודע להגיד רק "שלג" אבל אין לך מילה ל"שלג מעורב בגשם". ככה השפה שלך בנויה, כי פה אין את זה, ואין לך עוד מילים לשלג. מצד שני בערבית נגיד, אין מילה ל"דשא", יש לך עשב (המילה היא חשיש, אגב). למה ? כי בערב הסעודית אין דשא. זה הרעיון… בהחלט אני מאמין בזיקה הרעיונית-תרבותית הזו.

      בלי ציניות, אני מעריך את הזיקה של הפלסטינים אל האדמה, אך מתפלא שבשיח הפוליטי נשמע לא-אחת כאילו רק להם יש "זכות" להרגיש את הזיקה הזו, וכאשר מדובר בצד הישראלי זה מתפרש כלוחמנות. במובן הזה אני כן חושב שצריך להדגיש את הנושא כי גם לנו יש את הזכות הבסיסית הזו להביע זיקה אל האדמה, לא פחות מהפלסטינים. במיוחד כיום, כשאנחנו מדברים על אנשים שכבר שייכים לארץ דור שלישי, אם לא יותר, ועבורם הארץ הזו היא טבעית ואף הכרחית (לקיום הרוחני לא פחות מהקיום הפיזי) בדיוק בדומה לפלסטינאי שהוריו חיו פה דורות רבים – מספר הדורות פשוט הופך להיות הרבה פחות רלוונטי עבור אותו אדם שנולד וחי פה כל חייו.
      ומה זה אומר ? שאני מצדיק מלחמה על האדמה ? לא. אגב, באופן אישי (בלי קשר אל רעיון שני-ציוני אפילו) אני גם רחוק מלהיות "איש ארץ ישראל השלמה", ומאמין באפשרותו של פתרון הוגן. אבל בעיניי, בכל הנוגע למערכת הגדולה הזו של היחסים שלנו עם אותו עם לא-עברי שחי בשכנות אלינו (ובקרבנו), יש לנו שייכות אל הארץ הזו, והיא ראויה להתייחסות.
      כאמור, מכאן ועד פתרון (ואני מאמין בקיומו) הדרך עוד ארוכה, ובכל מקרה הטקסט הזה לא ביקש לתת את הפתרון הזה, כי אם להגדיר את הרעיון הלאומי העברי המתחדש "כלפי עצמו".
      (קצת הארכתי בדברים בתשובתי, עמך הסליחה)

  • שוֹעִי  On אפריל 17, 2013 at 18:21

    א' יקר, לא אני שיבקר את המנשר הזה. עם זאת, לא אקשור לו כתרים. במנוגד לכנענים, אין כאן פניה אל כל עמי האיזור לייסודה של תרבות מוסופוטמית חדשה וברית בן עמים ותיקים (אין כאן כל פניה לתרבות הערבית, לפלסטינים ולא לעמי האיזור), אלא ניכרת פה ברית עברית חילונית-ציונית דתית בלבד סביב העניין הלאומי, שאינה שונה בהרבה (אולי רק בהכרה בעבריות-החילונית ככח בן-קיימא ולא כמי שעומד לעתיד לבוא להיכנס תחת כנפי הדת, כבכתבי הראי"ה קוק). ובכלל, נראה כאילו היה כאן ניסיון לאחדבין קוים בהגותו של הראי"ה קוק ובין קוים בהגותו הלאומית והטבעית ("האדם והטבע")הגותו דא"ד גורדון יותר מאשר להיות ממשיכי דרכם של רטוש ושות'. על אף שנוסף פה עניין הקיימות (שהוא דבר המשותף היום להרבה צעירים חילונים וגם לרבים מבחורי הישיבות ביו"ש ומחוץ ליו"ש), איני רואה פה בשורה מהפכנית-רבולוציונרית-רדיקלית, אלא המשך שוליים של קולות מרכזיים יותר הנוכחים באופן הולך ומתחזק בכל קצות הציבור, וזוכים לתפוצה רבתי תחת מנגנון ההפצה של "ישראל היום". "קיר ברזל" בינינו ובין הערבים (ז'בוטינסקי) בקישוט של "קיימות" הוא דווקא רעיון די פופולרי כיום בישראל. אני מסויג ממנו ולא רואה בו בשורה רבתי, אם כי כל מה שקשור להגנת הסביבה, החי והצומח, מכל כיוון שלא יהיה, הוא כיוון מבורך. בכל אופן, בהצלחה בדרך החדשה.

    • א. ארגמן ניל"י  On אפריל 17, 2013 at 18:30

      שלום שׁוֹעִי היקר 🙂
      אתה צודק במובן שאני "סוטה" מן הדרך של רטוש ושות', אני בהחלט לא מזדהה עם כל העקרונות של הכנענים "ההם".
      אני נוטה לחשוב שהתפיסה "ההיא" על תרבות פאן-מסופוטמית היא אימפריאליסטית/קולוניאליסטית להחריד, אינני מסכים איתה – דווקא מתוך המקום, לדעתי, שמכבד את העמים האחרים השוכנים פה.
      אני מבין מאיפה באה הביקורת לגבי העדר הפניה לערבים בכלל ולפלסטינים בפרט, אבל המנשר הזה אינו מצע למפלגה, הוא אינו תוכנית שלום – הוא פניה בראש ובראשונה פנימה, אל הקבוצה הלאומית שהיא "קהל היעד" של המנשר. ככזו, היא אינה מבקשת להתלות בהגדרות הנוגעות לעמים אחרים (קרובים ורחוקים כאחד), והיא גם אינה מבקשת להגדיר עמים אחרים (ולדעתי האישית, אגב, העם הפלסטיני שעדיין מגבש את זהותו בהחלט לא זקוק למעורבות שלנו בגיבוש הזהות הזו, זה יכפה עליהם מאפיינים שלא בהכרח הם חפצים בהם).
      אם תשאל אותי מה יכול לצאת ממנשר כזה – אז כאמור, זהו אינו מצע מפלגתי. מה שאומר ששני-ציונות יכולה להלקח לכיוון יותר יוני ולכיוון יותר נצי. הכיוון הזה, כך אני נוטה להאמין, בכלל לא תלוי במנשר הזה – שוב, מן הסיבה הפשוטה שהוא פשוט בא להגדיר אותנו, ולכוון הוא מכוון ומדבר רק כלפי הקבוצה העברית.

  • שוֹעִי  On אפריל 18, 2013 at 00:05

    טוב, בפשטות, זה כיוון שהרבה פחות מעניין אותי, אולי כי בין כה ובין כה אני חי וסובב בין כמה סקטורים
    שאתה מכנה עבריים (חילונים, ציונים דתיים,אנשי שמאל, מתנחלים, אתאיסטים, מאמינים) וגם בין כמה סקטורים אחרים שחשובים לי לא פחות (חרדים, ערבים). מה שמטריד הוא שאיני מוצא שום דבר החורג בטקסט מעלה מן הברית שייסדה את הממשלה הנוכחית לפיד-בנט-ביבי, זו מהפכה? לי זה נראה מיינסטרים הטוען שהוא מהפכה. אני כותב את הדברים במלוא הכנות והכיבוד (אל נא תבינם אחרת, זוהי ביקורת שנכתבת מתוך רצון להבין לא מתוך רצון לגרוע או להתל). הדרך של לאומיות-יהודית (אם תקראו לה עברית זה לא ממש ישנה את תכנהּ) איננה דרכי.

    • א. ארגמן ניל"י  On אפריל 18, 2013 at 00:17

      שׁוֹעִי היקר, אני יודע באמת ובתמים שהביקורת שלך מגיעה מן המקום החיובי. אני גם זוכר לחיוב את השאלות הטובות והחשובות שהעלית ב"העברי החבוי והעברי הגלוי".
      אומר לפני הכל – ואגיע לזה בהמשך – שאני חושב ש"המצאנו" פה מעט מאוד, אלא פשוט איגדנו רעיונות קיימים בצורה ובמסגרת חדשה.
      בנוגע לעניין הטקסט אל מול הממשלה הנוכחית: שוב, אין מדובר במצע מפלגתי. לא תמצא במניפסט מעין זה, למשל, קריאה להעברת תקציבים לניצולי שואה, אף על פי שזהו נושא חשוב במעלה לדעתי.
      מדובר בטקסט גרעיני מאוד, שאמור לעסוק בנושא הבסיסי ביותר של הגדרת המסגרת הלאומית. על-כן, אגב, לכאורה הוא יכול להוות מסגרת להרבה צורות של ממשלות, מצד ימין ומצד שמאל כאחד.
      החדשנות שלו צריכה להבחן, אם כן, לא מול מצע ממשלתי כזה או אחר, אלא אל מול הגדרות היסוד של הציונות "ההיא".
      אז כן, לא "המצאנו" את רעיון הלאומיות העברית, אנחנו מעלים אותה שוב.
      לא "המצאתי" את רעיון הזיקה לארץ, אבל נתנו לה משמעות, לדעתי, קצת שונה, שקצת יותר קושרת אל הזיקה אל התרבות, ולא אל הפנאטיות הדתית (וכן, זהו הבדל משמעותי בעיניי).
      כמו שדיברת על הקיימות – לא "המצאנו" את המושג הזה – אבל עצם הטמעתו כנקודת מפתח, כחלק מהתפיסה ההוליסטית של תנועה לאומית – לדעתי זה כן חידוש רענן.
      ולבסוף, רעיון ההשנות התהליך הלאומי – הרעיון שאומר "אני לא מביא כאן פתרון שיתאים לכל הזמן" – לדעתי זה החידוש הלאומי.
      כל כמה זמן, התנועה הלאומית מתחילה בתהליך דעיכה – והוא תהליך טבעי. בזמן כלשהו התנועה הלאומית צריכה "להמציא עצמה מחדש" בהתאם לשאלות הנוגעות לתקופה המדוברת.
      אני לא יודע איך יראה העולם עוד מאה שנה, אני לא יכול לחזות כל כך רחוק אל העתיד. אני יכול להגיד מה בוער כיום, מה לדעתי אפשר לשפר במסגרת הקיימת – ואת *המנגנון* הזה אני בא להציע.
      אלה, לפחות, החידושים בטקסט הזה.
      כמובן שאני יודע גם שדרכך מלכתחילה אינה נוטה אל הכיוון הלאומי. אני מכבד את זה, אבל גם יודע ומבין שלא תסכים איתי. ובכל זאת, גם מן המקום שלא בא באמת לשכנע, אני בא פשוט לגרום לך לבחון את הטקסט דרך כיוון מעט שונה, אולי הוא לא יראה לך כה פסימי.
      ערב נעים 🙂 אלעד.

  • שוֹעִי  On אפריל 20, 2013 at 21:37

    אלעד, הטקסט הוא לא פסימי בעיניי. הוא פשוט מייצג בעיניי את שירת-הרבים בכל שנה בשמחת תורה
    (באיזה שלב של ההקפות, 1-7): "עם ישראל-עם ישראל- עם ישראל חי!".
    אני איש מאוד לא אקסטטי, מאוד לא מז'ורי, אני רואה בתקומת ישראל רק נדבך שולי בהיסטוריה ובחיי,
    רחוק מאוד מלב הדברים המעסיקים אותי, אפילו ברמה הקיומית.
    יאמר לך ודאי שותפך למנשר כי בעשרים שנה האחרונות התפרסמו בכל מני ישיבות של הציונות הדתית
    קונטרסים ומנשרים שבכותרת הוצב באותיות של קידוש לבנה: מהפכת האמונה הישראלית וכיו"ב (ותמצא שם קווים מאוד דומים למנשר שלכם).
    אין כאן עבורי שום דבר פסימי, פשוט בשורה שיכולה להגיע לאזניים (חובשי כיפות סרוגות, אנשי מרכז-ימין חילונים) שאינן אזניי.

  • בן-ראובן  On נובמבר 30, 2013 at 08:51

    איפה היית כל חיי?

    פילסתי לעצמי את דרכי לאמת הכנענית – שעם ישראל הוא כנעני, עברי, היליד בארץ. יצרתי לעצמי את העיקרון, את ההבנה, דרך קשיים רוחניים והגותיים. לבסוף, הצלחתי למצוא את דרכי להבנה שעם ישראל הוא העם העברי.

    לא ידעתי שישנם עוד אחרים כמוני שהגיעו להבנה הזו, ואתה ושותפיך למיזם הראיתם לי שאני אינני לבד.

    תודה רבה,
    יעקב

  • Oded Israeli עודד ישראלי  On יולי 18, 2015 at 02:04

    האמנם היהדות היא "רק דת" (ומהי "דת"? האין היא "מנהג", "חוק", "כללי התנהגות" שיכולים לאפיין "תרבות" ומכאן גם לאפיין אתנוס ו-או לאום?)… האם אין אתה מקבל פה, מבלי משים, את העמדה של שלמה זנד ושאר עוכרי ישראל והציונות אשר גורסים כי היהודים לא היו עם ו-או לאום – אלא רק "דת אוניברסאלית" ("שמימית" כתוב באמנה הפיליסטינית) – ומכאן שאין להם זכות לתבוע מדינת לאום משל עצמם?

    האמנם ניתן לומר "הזהות של היהודי תלויה בדת, ויכולה להתקיים (ואף מתקיימת הלכה למעשה) בגולה ללא שום סתירה עם מהות קיומהּ"?

    והרי אותה "דת" שנושא היהודי, בכבודה ובעצמה, היא ששימרה ומשמרת את הנרטיבים ההיסטוריים שמזכירים ליהודי תדיר מי הם "אבותיו" שחיו בארץ ישראל ומי הם "אחיו" בני-ישראל – מאין בא ולאן הוא צריך לשאוף ולחזור, בעגלא ובזמן קריב…

    האם אין זאת "הדת" של היהודי אשר שימרה את התנ"ך, והמשנה והתלמוד הירושלמי שנכתבו בארץ ישראל ועסקו בעם ישראל?… האם אין זו "הדת" ששימרה את השפה העיברית וגילגלה אותה, לאורך מאות בשנים, על הלשונות בבתי הכנסת, ובמכתבי שו"ת ובספרי רבנים (כולל בכתבי עת עיבריים שנכתבו בגולה עוד לפני ימי הרצל), עד שבא יהודה בן אליעזר ו"החיה" אותה?

    האם לא "הדת" היהודית היא שחייבה את היהודי לומר "אם אשכחך ירושלים" ולהעלות את זכר החורבן והגלות על ראש שמחתו? האם לא "הדת" היהודית היא זו שגרמה ליהודים ללבוש שק ואפר ולקונן על חורבן מקדשם וארצם – ולייחל לבניינם – בכל תשעה באב?

    האם לא "הדת" היהודית היא שגרמה ליהודי לשבת בליל הסדר ולספר לבניו ובני בניו איך יצאו אבותיהם ממצרים – ואיך באו אל הארץ הטובה שהובטחה לאבותיהם – ואף לומר בקול גדול: "הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הָשַׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין"?

    האם לא "הדת" היהודית שגרמה במשך מאות בשנים לכל יהודי, בכל מקום "בגולה" אשר הוא, להסב את פניו לכיוון ירושלים שלוש פעמים ביום ולומר: "תְקַ‏ע בְשׁוֹ‏פָ‏ר גָ‏דוֹ‏ל לְחֵרוּ‏תֵנוּ‏ וְשָׂ‏א נֵס לְקָ‏בֵץ גָ‏לֻיוֹ‏תֵינוּ‏ וְקַ‏בּ‏צֵנוּ‏ יַ‏חַ‏ד מְהֵרָ‏ה מֵאַ‏רְבַ‏ע כַ‏נְפוֹ‏ת הָ‏אָ‏רֶ‏ץ לְאַ‏רְצֵנוּ‏. בָ‏רוּ‏ךְ אַ‏תָ‏ה ה', מְקַ‏בֵץ נִדְחֵי עַ‏מּ‏וֹ‏ יִשְׂרָ‏אֵל"?

    האם לא היתה זו "הדת" היהודית אשר גרמה לסבי סבי לישון עם מקל ליד המיטה – שמא יבוא המשיח בלילה ויהיה צריך לצעוד לעבר ארץ ישראל?

    האם לא רוחה של אותה "הדת" היהודית היא שפיעמה בליבותיהם של תלמידי הגאון מוילנא שעלו לארץ בראשית המאה ה-19, ושל הרבנים יהודה ביבאס, ויהודה אלקלעי, וצבי קלישר ושמואל מוהליבר, אשר בישרו את בוא הציונות עוד לפני שהרצל נולד?

    האם לא על "הדת" היהודית הזו דיבר הרצל בראש ספרו "מדינת היהודים" כאשר הוא כתב: "במשך כל ליל-גלותם הארוך לא חדלו היהודים מלחלום את חלום מלוכתם. "לשנה הבאה בירושלים!"‏ קראנו בכל הדורות. עתה הגיעה השעה להראות, כי בידינו להפוך את החלום לרעיון בהיר כצהרים"?

    האם לא רוחה זו של "הדת" היהודית הנ"ל היא-היא שמפעמת באותו שיר מפורסם שכתב נפתלי הרץ אימבר (עם חבריו יודלביץ ובלקינד) – זה אשר הפך להימנון התנועה הציונית והמדינה היהודית:

    כל עוד בלבב פנימה
    נפש יהודי הומייה
    ולפאתי מזרח קדימה
    עין לציון צופיה.

    עוד לא אבדה תקוותינו
    התקווה בת שנות אלפיים
    להיות עם חופשי בארצנו
    ארץ ציון וירושלים

    אכן, יש אוייבים רבים ליהודים ולציונות – אויבים אשר עומלים יומם וליל כדי לנסות להפריד ולהוכיח, באותות ובשקרים, שהיהדות אינה ציונות והציונות אינה יהדות (זה מאוד חשוב להם, כי ככה הם יכולים לומר שהם "רק אנטי-ציונים" אבל "לא אנטי-יהודים" חו"ח)… אל נא יהיה חלקך עימהם – זה גם לא מתאים לך, ובעיקר: זה פשוט לא נכון… 🙂

  • gadibeeri  On ינואר 16, 2016 at 11:45

    טקסט נהדר בעיני, אם כי בתור אדם שמזהה עצמו כעברי בהחלט ניתן לבנות על הטקסט הזה ולכוון אותו לצד הימני -לאומני כמו גם לצד השמאלי של המפה הפוליטית. העבריות מאז ומתמיד כללה את שני הזרמים ומכאן כוחה המאחד , עבריות יכולה לחיות בשני צידי המתרס (אם יש בכלל צורך חלוקתי). היסוד המכריע בעיני הוא הפרדה ברורה בין המרכיב הדתי-יהודי לבין המרכיב העברי-ישראלי, הפרדה כזו מאפשרת יצירת מרחב זהותי תרבותי-אישי ולאומי שאיננו מחויב בשום אופן ובשום רמה לאבא מדומיין בשמיים או לטקסי הדרה אקסקלוסיביים ולכן גם מאפשר הכלה של אזרחים מכל הדתות. ומכאן אפשרי שיהיה עברי-מוסלמי ועברי-נוצרי מה מוסיף ומחזק את המבנה הרחב והפתוח (והחזק)והפוטנציאל של העבריות.

  • הזאתי עם השפם.  On ינואר 20, 2017 at 00:58

    אל הנוער רציתם להגיע? ובכן הגעתם, אני הנוער, תיכוניסטית זבת חוטם. אז הנוער שואלת: אם הכנעניות היא רעיון קולוניאליסטי (ויש בכך דברי טעם), למה היא איננה נראית למחבר המנשר קולוניאליסטית כלפי התרבות היהודית- ישראלית שצמחה כאן?
    בעיני, יש טעם לומר ששכחנו את השורשים המסופוטמיים שלנו (על אף שהלכה למעשה מעטים הם המסופוטמיים, רוב היהודים הישראלים הם, מבחינה גנטית ולעתים קרובות גם תרבותית, בני לאום אחר). יש לנו חלק בבעל ובאשרה, באל ובענת, אך זהו ניכוס של ההיסטוריה של העם שאנו מתיימרים להיות. ניכוס זה יכול להעשיר, להרחיב ולייחד את התרבות שלנו, אך בסופו של דבר הוא מלאכותי, ואין בכך כל רע.
    גדולתו של רעיון הכנעניות הוא באפשרות שהוא מציע לזהות אחת מסופוטמית, של העבריים והערביים גם יחד. זהות לאומית נוספת ורחבה מאוד שמייצרת זיקה ורעות.

    טובה ההפרדה בין הלאומיות לדת, אך היא מפספסת את העיקר. גם לאומיות יכולה לסמא, גם היא יכולה להיות כאופיום להמונים. בסופו של דבר, הלאומיות גם הדת הן מנגנונים שאוצרים בתוכם כח. הכח רוצה תמיד לגדול ולהשתמר, לו החלפת את הדת במנגנון מסמא אחר למעשה לא עשית כלום.
    אוסיף ואומר שהבעיה איננה עם הדת עצמה אלא עם הסתנוורות ממנה, שמשליכה לעתים קרובות על כל תחומי החיים.

    ואחרון אחרון, לא טוב לו לאדם שיתבע בעלות על אדמה. היא הייתה לפניו ותהיה אחריו. יש קשר בין העבריות לארץ ישראל, כשם שיש קשר בין כל אדם לביתו. אלא שטוב לדעת שזהו קשר רגשי בלבד, אין שום זיקה אמיתית בין ארץ לאדם וזו שבין אדם לארץ אסור לה שתהיה קשורה בפטריטתיות: "'האם אתה יודע, מניסיונך שלך, מי פטריוטיות?' 'לא' אמרתי….'אם אינך מתכוון, בדברך על פטריוטיות, לאהבת אדם את מולדתו, כי אותה אני יודע'.
    'לא איני מתכוון לאהבה כשאני מדבר על פטריוטיות. הפחד מפני הזולת….'"

    • הזאתי עם השפם.  On ינואר 20, 2017 at 01:02

      אתקן, מאוחר עכשיו בלילה:
      *בשורה השלישית מהסוף פטריוטיות ולא פטרריטתיות.
      *ובסוף, במשפט האחרון נשכחה ממני כתיבת הפואנטה- "אני מדבר על הפחד מפני הזולת…"

    • א. ארגמן ניל"י  On ינואר 22, 2017 at 09:35

      היי זאתי,
      תודה על הביקור והתגובה!
      אפתח בשאלה – כשאת מדברת על שורשים מסופוטמיים ששכחנו, את מדבר על מוצא גנטי או על מורשת תרבותית?
      על מוצא גנטי אני בכלל לא חושב שיש להתעכב – קשה עד בלתי אפשרי לקבוע משהו לגבי "תחום גנטי" שמאפיין את עם ישראל (גם אם יש "גן כהנים" שמדברים עליו, הרי שאנחנו לא מדברים עם חותם גנטי שמשותף לכל עם ישראל, ואפילו לכל הכהנים, אלא פשוט נפוץ יותר בקרבם), ובטח ובטח שקשה לקבוע האם החותם הגנטי הזה מגיע ממסופוטמיה, מכנען, או מכל מקום אחר.
      יכול להיות שישנו בלבול קל שמכליל את כנען בתוך "מסופוטמיה הגדולה", אבל אני נוטה להפריד בין שתי המכלולים התרבותיים האלה, ולא כל כך משוכנע לגבי החלק המסופוטמי הגדול שב"גרעין הקשה" של התרבות העברית הקדומה. סיפורי האבות אמנם מזכירים שאברם אבינו יצא מאור כשדים, אך בסופו של דבר סיפורי האבות מתמקדים בערים בצפון-מערב סוריה (חרן) כמוצא ה"אתני" של עם ישראל.

      הרעיון הכנעני שמזהה את העבריים ואת הערבים כ"זהות אחת מסופוטמית", בעיניי, משטיח מאוד את המושג "מסופוטמיה". היה אפשר לדבר על זהות "פאן-שמית", אם כבר, אבל לדעתי בכל מקרה מדובר בתפיסה שקצת רחוקה מן המציאות כיום. ראי בעצמך, כי בתוך המדינות עצמן במזרח התיכון אי-השקט שורר בשל המתחים בין הקבוצות השונות בתוך כל מדינה (סוריה, לבנון, עירק, אפילו ירדן). הרעיון שעליו דיברו יונתן רטוש ואהרן אמיר היה איחוד של מדינות המזרח התיכון, כשבכל מדינה הם מצאו את הקבוצה איתה ניתן יהיה לשתף פעולה (עם השיעים בעירק, למשל). בפועל, המדינות הללו לא מצליחות להחזיק את עצמן, וקורסות אל תוך מאבקי-הכוחות שלא ממש יאפשרו, בעתיד הנראה לעין לכל הפחות, אפילו היתכנות של רעיון מסוג זה.

      אני מסכים שגם הלאומיות היא מנגנון שאוצר בחובו כוח. הכוח הזה, אגב, הוא לא בהכרח תכלית הרוע, ויכול גם לשמש למטרות טובות (בדיוק כמו הדת, אגב – אני לא חושב שמלכתחילה היא תכלית כל הרוע, אלא משמשת למטרות רעות). הרעיון של להפריד בין לאומיות לדת היא מעין "הפרדת רשויות" שמורידה מעט מן האבסולוטיות של המוסד הזה, והופכת אותו לפחות עריץ. כך לפחות אני רואה זאת. כשהדת והלאום מתאגדים ביחד, היכולת שלהם, כמנגנון אחד, להשליט סדר-יום רודני, או לפחות פולשני אל תוך חיינו הפרטיים, קל הרבה יותר.

      לגבי האמירה האחרונה – כולנו הולכים בדיוק כפי שבאנו, חסרי ישע ועירומים.
      ובכל זאת, אנחנו שבים אל האדמה, אותה אדמה (לפחות באופן "אידיאלי") שממנה צמחנו.
      זהו קשר רגשי, אבל גם פיזי. האדמה מזינה אותנו, על האדמה הזו אנחנו בונים את ביתנו.
      בתפיסה שאני מציג פה, מן האדמה הזו צומחת התרבות, השפה וההיסטוריה שלנו – ולכן אנחנו קשורים אליה. האם זוהי תביעת בעלות? אני לא יודע. אולי יהיה נכון אפילו לומר שהאדמה היא זו ש"תובעת בעלות" על הזהות שלנו (וכן, אני מבין שדבריי עשויים להתפרש כניכוס דניכוס).

      המשפט האחרון שלך גם ממחיש איזשהו רעיון שנתקלתי בו רבות כשהמנשר הזה פורסם לפני ארבע שנים. נשאלתי מה לגבי הפלסטינים, ולמה הם לא מוזכרים כאן. האין זוהי קסנופוביה בעיניי?
      והתשובה שלי היתה שלא. אני אישית דווקא לא מתנגד, עקרונית, ללאומיות הפלסטינית – אני לא מתרשם מטענות ש"הלאומיות הפלסטינית מומצאת ולכן לא קיימת במציאות". כמובן שיש לי התנגדות עזה לגילויי האלימות שהם תולדה של לאומיות זו, אבל אני לא משתמש בהתנגדות הזו (שבסופו של דבר נובעת גם מן הצורך האישי שלי לבטחון) כדי לשלול את המונח הזה, "לאומיות פלסטינית".
      אם כן, מדוע לא הזכרתי את הפלסטינאים? בעיקר כי המנשר הזה נועד לדבר *אלינו*. אין לי עניין ואינני חשוב שזה נכון להגדיר את הזהות הפלסטינית באמצעות מסמך שמדבר על הזהות העברית (או הישראלית, או היהודית). זוהי הגדרה שהפלסטינאים צריכים להגדיר, בהתייחסם אליהם (גם, לדעתי, מבלי בכלל לדון בזהות שלנו).
      רוצה לומר, שאני מבין את החשש מפני הקסנופוביה, וזוהי אכן גם תולדה מאוד אפשרית של כל תנועה לאומית – אבל כשם שאינני רואה בדת ובלאום כרעיונות פסולים רק בשל פוטנציאל "כוח העריצות" שאצור בחובם, כך אינני משוכנע כי עלינו לזנוח את הרעיון הלאומי, וכן, גם את הפטריוטיות, רק בשיל הפוטנציאל הנפיץ שבהם – עלינו רק לקוות, להאמין ולפעול בכדי לתעל את הכוח הזה למטרות החיוביות ביותר.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: