ארכיון תג: אמונות תפלות

מידע קפוא ולוחות שבורים

"מי שאינו מרפה מתלמודו, כל חמדה עזה מרפה ממנו" –
כך מתלחשות היום הבריות בכל הסמטאות האפלות.
"חוכמה מתישה כוחו של אדם, שום דבר אינו כדאי, לא תחמוד!" לוח חדש זה מצאתיו מוצב אף מעל לשווקים פומביים.
שברו, הוי שברו נא לי, אחי, גם לוח חדש זה! הציבוהו עייפי עולם ומטיפי המוות וגם סוהרים. ראו: זו גם הטפה לעבדות! –

(פרידריך ניטשה – "כה אמר זרתוסטרא", תרגום ישראל אלדד, הוצאת שוקן, ה'תש"ל, 1970, עמוד 208)

לכתב יש תכונה מרתקת – הוא מקפיא מידע.

רעיון, למן הרגע שהועלה על הכתב, שוכפל והוכנס אל תוך כמוסת-זמן. הוא משקף את הרעיון כפי שנתפשׂ בראשם של בני אותה התקופה שבו הוא נכתב, ולמעשה – הוקפא.

בעת העתיקה, באותן התרבויות בהן הכתב הומצא, כל-עוד האוֹרְיָנוּת היתה מנת-חלקם של מעמד מאוד מסויים באוכלוסיה – מעמד שהיה מקורב אל המלוכה – היה למעמד זה אפשרות לשמר את הלך רוחו המדעי, הדתי, המנהלי – פשוט על-ידי כתיבה של אותו מידע והרעיונות המגולמים בו.

אותו מידע ש"הוקפא" על לוחות טין ועל דפי פפירוס נקבר והתפורר יחד עם הלוחות והפפירוסים הללו, שרק חלק זעום מהם שרד עד לימינו – כמוסות-זמן מן העבר.

אוּלם עוֹלם הידע והמחשבה עצמו, אז כהיום, היה נתון לתמורות, הוא היה נזיל וגמיש. שושלות התחלפו, תגליות התגלו, ורעיונות חדשות הועלו. כפועל-יוצא מכך הטקסט התאים עצמו להלך-הרוח של הדור בו הוא נכתב. דורות חדשים כתבו מחדש רעיונות חדשים על לוחות טין, על דפי פפירוס, על כדי חרס ואף על קירות ומונומנטים, וחוזר חלילה. אותם רעיונות לא היו בהכרח שונים בעליל מן הדורות הקודמים של הרעיונות ושל האמונות – אולם עצם העובדה שרק קבוצה מצומצמת יכולה היתה לכתוב ולקרוא – היא-היא זו שאפשרה את תהליך האבולוציה האיטי הזה להתרחש, שכן על-אף שלטקסטים מסוימים היתה חשיבות דתית וּמעמד של קדושה – הקומץ המצומצם האחראי על הכתיבה (והקריאה) של הטקסטים, שכל אחד מהם עומד בפני-עצמו ככמוסת-זמן, יכול היה לשכתב את הרעיונות בהתאם לצרכי התקופה והמקום, בכפוף לרצון מעמד המלוכה, מבלי לחולל סערה רבתי בקרב העם עצמו, עבורו הטקסטים הוקראו על-ידי אחרים.

מסיבה זו הטקסט, והרעיונות המצויים בו, מלכתחילה לא עוררו פקפוק – היה זה אך שיקוף המציאות כפי שנתפסה בעיניי המעמד השליט של בני אותו הדור, וּממנו אל יתר השכבות בעם. אף הכתבים המונומנטלים לא היו נגישים לכלל הציבור, ובמידת הצורך הוזנחו, או נותצו והוחלפו בכתבים אחרים – התואמים את האידיאולוגיה של המעמד השולט באותה העת.

מעמד זה, שריכז את הפולחן ובכוחו היה להשפיע על מכלול האמונות העממיות – הנחיל את רצונו ואת קו-מחשבתו באמצעות אותם רעיונות שהוא כתב. ברם, כל-עוד היו רק קומץ של אנשים המסוגלים לקרוא, להפיץ ולשכפל את אותו מידע – למידע זה היתה תכונה של גמישות. תפוצתו היתה מוגבלת, והמידע הכתוב תאם את רוח התקופה, אך לא השתמר והועתק בצורה מושלמת במורד הדורות, כי-אם השתנה על-פי מידת הצורך. וכל עוד הגמישות הזו היתה קיימת, הרעיונות שנכתבו אף פעם לא היו רחוקים ממכלול האמונות שרווח, לפחות בקרב המעמד השליט.

רק כאשר הכתב הפך לנחלת ציבור רחב הרבה יותר, ורק כאשר הוחלט על הפיכת המידע לקאנוני – לקבוע ומשתכפל ללא-שינוי לדורי-דורות, המידע הכתוב בו איבד מגמישותו. אי הויתור העיקש על אותו מידע עתיק, שאיבד מגמישותו למן הרגע שנתקבע והשתכפל ללא כל שינוי המשקף את הלך-הרוח העכשיווי יותר, הוא בדיוק ההצמדות אל דעות-קדומות ואמונות-תפלות. דעות קדומות, היות שבחוסר-גמישתן הן אינן התעדכנו במידע החדש, המדויק והנכון יותר, ואמונות תפלות, מכיוון שאיבדו מטעמן במורד הדורות והפכו להבלים שנצמדים אליהם בעיוורון.

ככל שעולם הידע, המדע, הערכים והדעת האנושית התקדמו והתפתחו, הלך וגדל הפער בין המידע הקפוא הזה, בעל מעמד הקדושה הבלתי-מעורערת, לבין מכלול האמונות העכשווי יותר, מה-גם שמכלול זה בעצמו מצא את דרכו, בזמנים ובמקומות מסויימים, לטקסטים אחרים, שחלקם אף קיבלו מעמד של קדושה, ועבר תהליך קאנוניזציה בעצמם.

בימינו אנו קוראים לתהליך זה של התרחבותו המתמידה של הפער בין המידע הקדום, הקפוא, לבין הלך-הרוח העכשווי, הגמיש, בשם תהליך החילון.


מן ההיסטוריה הכתובה התרבות שלנו מצפה לאובייקטיביות, לנכונות בכל עת – ויש הרבה צדק גם בדרישה מן הסוג הזה. באמצעות גישה זו אנו מנסים לבחון מה "באמת" התרחש, מתי, היכן, כיצד ומדוע.

אולם הדעה שלנו, הדרך בה אנו חווים את העולם – לנצח היא משתנה. וגם זכרון היסטורי הוא מעין אורגניזם המשתנה ללא-הרף. כבר לפני כמה עשורים החל המערב לבחון גם היסטוריה שבעל-פה ולהתייחס אליה כאל היסטוריה שאין לפטור אותה כמעשיות ותו-לא. ביחד עם השאלה מה "באמת" קרה – מה היתה המציאות "הפיזיקלית", האובייקטיבית, בזמן העבר, מצאנו כי ראוי גם לבחון מה אנו (ועמים אחרים) מאמינים שקרה, תהא האמת ה"אובייקטיבית" אשר תהא – מתוך ידיעה שלא נוכל לבחון את העבר בצורה מושלמת – שכן הנרטיב הסובייקטיבי משפיע על תפישׂת-עולמנו לא-פחות מן החוויות שאותן לא חווינו ממילא.


אל לנו לקדש כל אמונה, כל רעיון, מדעי וּמהימן ככל שידמה לנו, ולחשוב כי הוא לנצח יוותר זהה וקבוע. הדעת האנושית לעולם מתקדמת, ואם נבחר "להקפיא" מידע ולהתייחס אליו תמיד כאמת מוחלטת – רק נראה כיצד נפערת שוב אותה תהום רבה בין אותו טקסט לבין מכלול הרעיונות האנושי הגמיש.

זכותנו וחובתנו לכתוב ולתעד את הלך המחשבה, אך יוטב לנו אם נחשוב על הטקסט הזה כמשהו זמני, השייך לדורנו. הכתב אפשר לנו לשמר רעיונות ויצירות נפלאות אשר היו אובדות בתהום הנשיה אלמלא כן, אך אל לנו לפול במלכודת שמתנה זו מציבה בפנינו. ביכולתנו להציץ אל העבר, אל אותן כמוסות-זמן, אך יהא זה משגה לקבל את הלך-הרוח הקדום כתכלית כל מחשבתנו. גם את הידע אשר אנו כותבים עתה, מה שנראה בעינינו כנכון, מוסרי, מהימן – ידעו הדורות הבאים "לשכתב", בהתאם לתגליות החדשות ואמות-המידה החדשות, בטקסטים החדשים שהם יכתבו.

עלינו לקבל בהבנה, ולצאת מנקודת הנחה, כי מן המדע ועולם המחשבה של הדור שלנו ישארו רק כמה לוחות שבורים של מידע קפוא.

זהו, למרבה האירוניה, יהא גם גורלה של רשימה זו.


ב-1947 למדתי באוניברסיטה על הר הצופים. בשבתות הייתי יורד לתל-אביב וביום ראשון בבוקר השכם הייתי חוזר לירושלים, ללמוד.
בכניסה לירושלים היה בית-משוגעים. כשהיינו עוברים שם, היתה נשמעת צעקה ארוכה, נוראה, צעקה של הברה אחת בלבד, אבל מהדהדת מכל ההרים שמסביב.
פעם נסעתי עם אוריאלה. היא למדה פסיכולוגיה באוניברסיטה. היא אמרה לי שפעם בימים רחוקים, ההברה האחת  הזאת הייתה נאום ארוך, שלם, מפורט. ושעם השנים, הצטמק הנאום אל משמעותו הפשוטה ביותר שהיא צעקת-הצעקות. המשוגע האומלל הכלוא שם עד סוף ימיו ימות בלחישה כי גם הצעקה תיגמר לו, אבל פעם היה לו מה לומר, פעם.
גם ישו על הצלב, ואני יודע זאת, אילו היה מאריך ימים כשהוא תלוי על המסמרים, היה שוכח את שבע המלים האחרונות שלו. הן היו מצטמקות לצעקה, והצעקה היתה מצטמקת ללחישה, ורק כאשר לא היה יכול אפילו ללחוש יותר, רק אז היה סוף-סוף מת. תמהני אם אני לא מתקרב אל סף הלחישה שלי.

(עמוס קינן – "הדרך לעין חרוד", הוצאת עם עובד, ה'תשמ"ד, 1984, עמוד 93)

חולון, כ"ו באדר, ה'תשע"ג.

מודעות פרסומת

אפוקליפסה אחר-כך? אפוקליפסה בכלל לא!

כמו כולם, גם אני נחשפתי אל "קדחת האפוקליפסה של המאיה" האמורה להתרחש היום. לשמחתי הרבה, רוב מי שמתייחס אל "סוף העולם" הזה עושה זאת בחיוך ובהומור, אולם יצא לי להתקל בלא מעט אנשים המתייחסים אל העניין ברצינות גמורה. העיסוק המגוחך ב"סוף העולם", בין אם זה של המאיה בתאריך ה 21.12.2012 ובין אם כל תאריך אחר (כך סיפרו לי ששנת לידתי, 1984, היא ה'תשמ"ד, גרמה אף היא להיסטריה), נובע מבורות, מנטיה לאמונות תפלות ודעות קדומות. יש לו כמובן גם שורשים דתיים (בהם אגע לקראת סוף הרשימה), אך מדהים לראות כיצד העיסוק הנוכחי יותר מתקשר דווקא אל העולם החילוני, המדעי לכאורה, פשוט מחוסר הבנה לגבי מהות המדע.

"סוף העולם של המאיה" מקבל מימד גדול יותר של "רצינות" גם בשל האקזוטיות שבו (אני נוטה לשים לב כיצד אנשים נמשכים אל "חכמה זרה", שהתפתחה בלי שום קשר אל הידע המערבי, כמעט בפליאה – כאילו לא יכולה שום תרבות אחרת לפתח מדע ולצבור חכמה. יש בכך התנשאות חבויה), אך גם בשל הדיוק של לוח השנה שלהם. וכאן טמונה לדעתי בעיה שמתקשרת גם אל שרלטנות דתית "מערבית", מהסוג שאנחנו מכירים – הנטיה ליחס כל "תובנה צודקת" של תרבות קדומה (שלרוב מתבססת על דיוק סטטיסטי, נעדר מהבנת המנגנון העומד מאחוריו) ל"מדע" באופן שבו אנו תופסים אותו. המדע לא שואל רק כמה, מתי, איפה (אותם נתונים אמפיריים מהם ניתן לגזור "קו-מגמה" כזה או אחר) – המדע רוצה לשאול איך, ולמה – להבין את המכלול בשלמותו, ולא רק את הרובד השטחי של התצפיות הנחזות.

רבים הם האנשים שאינם מבינים כי טכנולוגיה, ואף צורה מוקדמת של מדע, היו קיימים עוד מימי קדם. אנשים מתפלאים לגלות כי ניתוחי ראש בוצעו כבר לפני אלף וחמש-מאות שנה בדרום אמריקה, הבנה ביולוגית פנימית מסויימת היתה קיימת עוד בעידן הפרעונים, כמו גם היוונים שהצליחו לפתח מנגנון חישוב (שלצורך הפופוליזם מכונה "מחשב") אנלוגי. באופן דומה, גם בתנ"ך, במשנה ובתלמוד אנו מוצאים עובדות לגבי העולם שלנו שנתפסות כמדוייקות. אך אין מכאן להסיק כי אכן מדובר בידע מדעי נרחב. עצם העובדה שלתרבויות קדומות היה ידע שהיום נתפס כרלוונטי (בין אם שאבד, ובין אם שרוב האנשים פשוט לא יודעים שהיה קיים ונשתמר במהלך הדורות) לא הופך את הטכנולוגיה של אותה תרבות ל"מדע מודרני", לא אומר שאותה תרבות היתה מתקדמת מזו שלנו, ובטח ובטח שלא אומר שכל אמירה של התרבות הזו בהכרח תהיה נכונה. גם דברים שהמדע של היום מתקשה להסביר לגבי תרבויות עתיקות (כמו תשובות לשאלות כיצד הוזזו האבנים של סטונהנג', מי בנה את הפירמידות, וכו') – אין בכך כדי להעיד על נחיתותו של המדע המודרני, או על קיום "מעורבות חיצונית" בצורה אלוהית/חייזרית כזו או אחרת – פשוט להבין בענווה שכרגע (או לנצח) התשובות אינן בידינו. עדיף להכיר בכך שהידע שלנו לא יהיה מושלם לעולם, מאשר לנסות באופן ילדותי לחפש שיטה שכן מתיימרת, גם אם באופן מופרך, לתת לנו מענה לכל שאלה.

בני שבט המאיה יצרו לוח שנה מדויק להפליא, אך הוא נערך בהתבסס על תצפיות רבות שנאספו במשך שנים. לוח-השנה שנוצר הבין חלקית את המנגנון הקשור לאורך היממה ואורך השנה, ואף את אופי הקפתם של כוכבים אחרים (כדוגמת נגה), אך הוא לא נתן תשובה לגבי המנגנון, כמכלול. כך גם מערכת עיבור השנים העברית, המתבססת על זו הבבלית, הצליחה להגיע לרמת דיוק מרשימה, אך אין מדובר בהבנה מדעית לגבי אופי וּמהות כוכבי-הלכת (הפלנטות) וכוכבי השבת (שהם השמשות והגלקסיות המרוחקות) – אלא פשוט על צורת ההתנהגות הנצפית (וממנה – החזויה) של תנועתם של כוכבי-לכת מעטים (ובל נשכח שמדובר על מספר גרמי-שמיים שניתן למנות בשתי הידיים, לעומת מיליארדי כוכבים הנמצאים בשמיים).

הבעיה היא כי פְּתיים רבים אינם נוטים להעמיק מחשבה ולחשוב על רמת ההבנה של תופעה כזו או אחרת – ולכן הצגה מרשימה של מנגנון מסוים עשויה לשכנע אותם כי המאיה היתה תרבות מתקדמת מזו שלנו, והואיל שהם בנו לוח-שנה כה מרשים וּמדויק (גם אם, כאמור, הוא לא התבסס על הבנה אסטרונומית שלמה אלא על תצפיות והסקת מסקנות לגבי כוכבי לכת מעטים) – כנראה שגם "סוף העולם" (מה-גם שגם טענה זו הופרכה) שחזו כנראה מבוסס על ידע מעמיק.

באותה הצורה פְּתיים רבים הולכים שבי אחר טיעונים דומים הקיימים ביהדות, כאילו התובנות לגבי עולם הטבע הקיימות בקורפוס היהודי הם מדע של ממש (ומכאן גוזרים גם כי אכן חבויה "אמת גדולה" נוספת). אף יצא לי להתקל פעם בטענה מגוכחת ומופרכת כי חכמי ישראל מקדמת-דנא שמור הידע לגבי כל המדעים. כמובן שלשאלה "איפה הידע הזה?" אין תשובה, גם כאשר מועלות טענות של ממש – הרי חיי אדם הם ערך קדוש ביהדות, וברור כשמש כי ידע הנוגע למחשוב, אנרגיה אטומית, נאנו-טכנולוגיה וביוכימיה יכולים להציל אנשים רבים. ובכל זאת, במשך אלפי שנים ידע כזה נשמר ולא הציל את אותם נפשות ?

אני נוטה לראות באותם פְּתיים שהזכרתי תכונה מסויימת – מדובר באותם אנשים שבהעדר תשובה משלהם, ובהנתן תשובה של מישהו אחר – הם פשוט נאלמים דום וּמקבלים את כל התשובה כדברי חכמה של ממש. במדע המודרני, אשר לו אין את התשובות לכל השאלות, ואשר הידע שבו נצבר שכבה על שכבה, קיימים "חורים" רבים, או כאמור – אנשים רבים מציגים "תובנות קדומות" מספר כזה או אחר וּמנסים להגיד – "הנה, כבר לפני אלפי שנים ידעו את זה". ועבור מי שחסר ידע רחב, ושאינו מסוגל להבין שהידע המוצג בפניו הוא שטחי, המבוסס על סטטיסטיקה של תצפיות, ולא לוקח את זה אל המקום השיטתי וּמקיף, המבוסס על הבנת המכלול, משתכנע וּמקבל את כל המוצג בפניו כאמת מוחלטת.

באופן כללי, כל אדם (או גוף) הטוען שלו יש תשובה לכל שאלה הוא שרלטן. אני נוטה להאמין שגם באופן יחסית לוגי ניתן להבין שגם-אם-לכאורה-יש-אלוהים-שמסר-את-התורה – הרי שאיננו כיום בהכרח מכירים את אופיה האותנטי כדי לחשוב שברשותנו נמצא כל הידע. הרי בני-אדם אינם מושלמים, זה לא חדש לאף-אחד. וגם העברת ידע לעולם אינה מושלמת – אף אדם אינו יכול לכסות את כל תחומי הידע שהוא מעביר, הוא תמיד ישנה אותה בהתאם לאופיו ולנסיבות הקיימות. מכאן שגם אם היה קיים ידע אמיתי ואותנטי בתקופה כלשהי באנושות (טענה שמלכתחילה אינני נוטה להסכים עמה, אבל לצורך הטיעון מקבל אותה כנכונה), הרי שבמהלך הדורות (ועברו דורות רבים מאז) הידע שהגיע אלינו הוא בהכרח לא שלם, הוא שונה מעט, מסולף מעט – זהו טבעו של כל אדם, צדיק וישר ככל שיהיה (והרי ההלכה מספרת לנו שרק ארבעה בני אדם לא חטאו מימיהם, ומכאן נקל לנו להסיק שכן, יתר בני האדם חטאו, וחלקם הונעו ממניעים לא כה טהורים בכל מעשיהם).

קיים עוד מניע להסחפות אחרי אותן תיאוריות סוף העולם. אף-על-פי שיש לו סממנים דתיים, הוא פחות יהודי ויותר אמריקאי. בארצות-הברית, הנחשבת למדינה המתקדמת ביותר בעולם, קיימת תפיסה דתית שמרנית שלא תבייש את אחרון הש"סניקים – שם העיסוק בהפלות, למשל, הוא דיון ער שיש המבקשים לאסרו בחוקה. האימפריאליזם האמריקאי, כולל ההתפשטות מערבה (הרי ארצות הברית החלה רק כאוסף של מושבות בחוף המזרחי) נבע מתחושת שליחות אלוהית של ממש בקרב הציבור וההנהגה.

לא במקרה סדרות וסרטים אמריקאים רבים עוסקים בנסים, בהשגחה אלוהית. מספיק ביקור שישי אצל ההורים שלי ושלטוט קצר אל עבר ערוץ CBS Reality כדי לחזות בשלל סדרות (כדוגמת "תעלומות בלתי-פתורות", "משלימים את החסר" וכדומה), שבכולם מופיע אותו מוטיב – "ניצלתי בנס", "אלוהים קרא לי", "הצלחתי כי פעלתי בשמו של ישוע". גם המוטיב של שכר ועונש לא חסר שם – על אותן תעלומות בלשיות שמגיעות אל פתרונן, וגם הוא אפוף לדעתי במוטיב דתי (כדוגמת "בלשי הרפואה"). המוטיב הזה אולי זר לנו, כישראלים, ולכן רוב האנשים נוטים להתעלם ממנו – אך הוא טמוע מאוד מאוד עמוק בקבוצות שלמות וגדולות באוכלוסיה האמריקאית. ומתוך תפיסה כזו, ובהתחשב בכך שהספר הסוגר את הברית החדשה הוא ספר האפוקליפסה (חזון יוחנן), ספר אסכטולוגי בו מתוארת המלחמה האחרונה לפני שיחל עידן אחרית הימים, לא פלא כי התרבות האמריקאית מאמצת בחום כל סיפור הנוגע לסוף העולם.

ההתחקות אחרי שורשי האסכטולוגיה – העיסוק ב"אחרית הימים" (וכמובן סוף העולם, גאולה וביאת המשיח) – יכולה לספק חומר בשביל רשימות ארוכות וּמגוונות, אך רק אומר בקצרה שלדעתי זהו אינו עיסוק עברי אותנטי. היהדות, עד שלב מאוד מאוחר, כלל לא התעמקה במושגי "העולם הבא" – אמנם יש אזכור לנשמת האדם המתקיימת לאחר מותו (כך הועלה רוחו של הנביא שמואל בידי בעלת האוב, לבקשת שאול), אך גם המושג של "גן-עדן" וגם של "גהנום" שניהם אינם מתקשרים אל העולם הבא כי אם אל מקומות בעולם הזה. במזרח הקדום התפיסה לגבי עולם המתים סבבה סביב השאול, אליהם הגיעו נשמות המתים באשר הם (התייחסתי לכך ברשימתי על עלילות גלגמש, בייחוד בחלק האחרון של העלילה בה גלגמש שואל את אֶנְכִּידוּ לגבי גורלם של אנשים שונים בשאול). גם תפיסת הזמן עצמה לגבי העולם הזה (ומכאן – גורלו) במזרח הקודם היתה יותר מעגלית (מעין "מה שהיה הוא שיהיה"), ולא ליניארית בדומה לתפיסה המערבית (מעין קו ישר מבריאת העולם ועד חורבנו, שלאחריו פשוט נרבוץ בעולם אחר לנצח נצחים).

המקור הראשוני, ביהדות, לעיסוק באחרית הימים נובע מן המצוקה הרבה שממלכת יהודה היתה שרויה בה (ויתכן שממלכת ישראל עוד קודם לכן), כאשר ידעה כי קיצה קרב. בבחינה הזו, הנבואות הקשורות לחורבן (כדוגמת נבואות ירמיהו) לא התבררו כנכונות וצודקת בגלל שאלוהים "שידר" את התובנה הזו אל הנביא, אלא הן נבעו באופן אינטואיטיבי מתוך פרשנות למתרחש מסביב – צבאות של אימפריות אדירות (בבל ולפני-כן אשור) סחפו את האזור ואיימו על שלום הממלכה. משבר שכזה לבטח יצר משבור אמונה בעם, ובתגובה אליו כל אשר יכולו הדמויות הכריזמטיות ש"דיברו בשם אלוהים" (הם הנביאים) לומר היה:

  1. זה באשמתכם, חטאתם (ואין אדם מושלם, כבר אמרנו);
  2. (כדי שלא תאבדו תקווה) אם תחזרו למוטב, מתישהו יהיה טוב;
  3. (כפועל יוצא של סעיף 2) הדרך היחידה שיהיה טוב היא שהצבא האדיר הזה יפול;
  4. (ומכיוון שהוא צבא כה אדיר) האויב יפול במלחמה כה הרת-גורל, שלאחריה ישתנו סדרי העולם;
  5. (ומכיוון שישתנו סדרי העולם, ומכיוון שמדובר בצבא כה אדיר) היחיד שיוכל להוביל מלחמה כזו יהיה מנהיג בשליחות אלוהית, הלא הוא המשיח.

מסגרת זו היא אשר ביססה את הנבואות שאנו מכירים, אך גם בהן לא היה מספיק. הרובד השני נוגע לגנוסטיקה, ואל ההשפעה הפרסית מחד (המדברת על דיכוטומיה של טוב ורע) ואל ההשפעה היוונית מאידך (המציגה את העולם הזה כ"חיקוי" לעולם האידיאות). בתפיסה הגנוסטית העולם הזה, הגשמי, נוצר בטעות, בידי האל היוצר (דמיורגוס, שלרוב מזוהה עם יהוה, אלוהי ישראל), ובבוא היום ישובו המאמינים שחוו את הידיעה האמיתית (הגנוסיס) אל האל הרוחני הטוב, המונאד.

הגנוסטיקה אינה דת אחידה, אלא זרם של כתות בעלות מכנה משותף דתי-פילוסופי, אשר שגשגו במאות הראשונות לספירה, ולהשקפתי התעצבו בעידן של פריחה דתית כוללת באיזור – פריחה שממנו הושפעו לא רק הכתות הגנוסטיות, אלא גם הנצרות המוקדמת והכתות היהודיות (שבחלקן של שתיהן היו גם מאפיינים גנוסטיים). כמו בנצרות, עם ספר האפוקליפסה (שפירושה ביוונית – התגלות – היא אותה התגלות אשר חזה יוחנן כותב הבשורה), גם אל היהדות כפי שאנו מכירים כיום (שנתעצבה מן הכת היהודית הפרושית) הגיעו גם אלמנטים המציגים את "אחרית הימים" הנבואית כ"סוף העולם".

אל שתי ההשפעות הללו אפשר אולי להוסיף את ההשפעה המאוחרת של התרבות האמריקאית (עליה כבר דיברתי), אשר אולי לא שינתה את האופי ההרסני של "חזון אחרית הימים", אך בהחלט העמיקה אותו גם בקרבנו. נוסיף לכך גם את הקלות שבה אנשים מתפתים להאמין לכל דבר שבהתבוננות שטחית נראה נכון ועקבי (אף-על-פי שהוא נעדר הבנה כוללת, וּלעתים אף בסיסית, של המנגנון העומד מאחוריו), וניווכח כי רבים וטובים מאיתנו אכן חוששים מנבואות חורבן הבאות עלינו מפעם לפעם.

חולון, ח' בטבת, ה'תשע"ג.