ארכיון תג: אנטי-ציונות

בין שמאל לימין, ובין ציונות לאמיר חצרוני

אני לא מוצא הרבה טעם להתייחס אל אמירותיו הגזעניות של חצרוני (ובכל זאת אתייחס אליהן בפסקה וחצי) שנבעו בעקבות תוצאות הבחירות, הרבה יותר חשוב להתייחס, בעיניי, לאלו שטוענים שהוא שמאלני, ולהסביר למה אמיר חצרוני הוא ימין, ולמה – כן כן – גם מהימין יכולה לצמוח התנגדות לציונות בצורתו של חצרוני.

אז בנוגע לאמירות הגזעניות, בעיניי בכלל אין טעם להתרגז מהן. אמיר חצרוני לדעתי האישית הוא איש דוחה ודחוי, שמנפנפף בסהרוריות שלו ומתענג לראות כיצד אנשים מתרגזים מאמירותיו הגזעניות. זאת הסיבה שהוא גם נוקט בלשון קיצונית עד כדי ילדותית – לבחון עד כמה אנשים ינסו לנתח כל מילה ומילה שהוצאו מלכתחילה מתוך איזשהו צורך אינפנתילי להרגיז אנשים. במובן הזה, הוא מאוד מזכיר לי את אורטל בן-דיין. לא מפתיע איך שני יריבים מרים שמסמלים את ההיפוך המושלם, למעשה קורצו מאותו חומר. שניהם נהנים לגרד את אותו פצע מגליד בנפש שלהם, לשחק באותה גזענות שהחברה אומרת לנו להדחיק, כי זה מגעיל, ולכן הם עוטפים אותה בפלסטר של הפירמה הידועה "אצטלה אקדמית". הבעיה היא שאנשים לוקחים את דבריהם ברצינות, ועוד לפני כן – שדבריהם הנבובים זוכים לבמה תקשורתית רחבה, במקום שיתרכזו בפעילות פייסבוקית בטלה (שהרי מן הקרקע הזו הם צמחו).

להשוות בין חצרוני לאורטל בן-דיין אולי נשמע קצת מוזכר, אבל לי אישית זה קצת מזכיר לי את איך שברית המועצות וארצות הברית יוצגו כהפכים מושלמים, והיום במבט היסטורי נראים למעשה כהיבטים שונים של אותה תופעה – ישומים שונים של התיעוש המודרני בחברה המערבית.

העניין עם חצרוני הוא שאנשים ישר קופצים ואומרים שהוא "סמולניייייייייי", כי הוא אומר דברים נגד המדינה, ונגד הציונות. והתפיסה ה"מסורתית" היא שמי שאומר משהו נגד המדינה, חייב להיות מן השמאל, כי הימין פשוט מאוהב בארץ באופן הגובל במשיכה אירוטית.

למעשה, גישתו הכלכלית של חצרוני היא ימין כלכלי בצורתו הטהורה ביותר. האידיאה שלו היא תועלתנית עד כדי ניהיליזם. אנשים מכירים לא באמת יודעים מהו ימין ומשאל מעבר לשאלה "כמה מפלגה X רוצה להכנס בערבים או לעשות איתה שלום", והם פשוט לא מבינים את התפיסה הכלכלית-המוסרית העומדת מאחורי שני הצדדים הללו. באידיאה הימנית, האדם פועל אך ורק מתוך האינטרס האנוכי שלו, ואין שום מקום לחברה להתערב בהתנהלותו. בעוד שבמבט ראשון דבר זה נראה טבעי – "למה שהמדינה תתערב במעשיי?" האידיאה הזו משוללת כל זיקה קולקטיבית, כל אכפתיות ודאגה כלפי הזולת, השונה, האחר, החלש – בין אם זה אדם שחי בישוב רחוק ממני, ובין אם זו חולה שזקוק למימון של תרופה או אישה מוכה שצריכה מחסה והגנה – וזו הסיבה שלא אכפת לאמיר חצרוני מן הציונות.

השמאל, בגישתו הסוציאליסטית, שואף לאחריות כלכלית משותפת ולסולידריות. שמה של תנועת "העבודה" נגזר בדיוק מן אותה סולידריות של פועלי כפיים שהתאגדו ("ההסתדרות") והקימה את מפלגת פועלי ישראל (מפא"י). השמאל מבקש ליצור ערבות הדדית – כלכלית, אך גם ערכית. הוא שונה מן הימין שבגישתו מנסה למחוק כל מעורבות ממשלתית במשק ולהפריט אותו ככל האפשר. הפרטה, מלשון פרטי (למי שאף פעם לא שמתם לב). משמעות ההפרטה היא שנכסים שהיו שייכים למדינה – סמלים של יישום הציונות, מפעלים שעודדו התיישבות ועבודה עברית – נמכרים לכל המרבה במחיר, בין אם זה טייקון ישראלי החי בארץ, או זרוע של הממשלה הסינית. הקפיטליזם הימני מבוסס על התועלת האישית של אדם, ורואה ב"צוויון הקולקטיבי" של הסוציאליזם כדבר מגונה, כפייה לא רצויה ולא יעילה של רצון האחר (והאחר הזה הוא אותו "הכלל" המקיף את הפרט, בו הוא פועל וממנו הוא ניזון – פיזית אך גם תרבותית-רוחנית).

האידיאל הכלכלי הימני, האידיאל של חצרוני עצמו, הוא קידוש ה"אני" והתועלת העצמית של הפרט. מה שלא מעניין את ה"אני", מה שעשוי לגרום לבזבוז של אגורה אחת *ממני* לטובת מה שלא קשור אליי ולא מעניין אותי – הוא גניבה. אין חברה, אין שונה. רק אני.

מתוך ההבנה הזו אפשר להבין למה חצרוני הוא ממש לא שמאלני – הוא התגלמות האידאה של הימין הכלכלי, ומן המקום הזה הוא מגיע אל התנגדותו לציונות.

במקום בו הרווח האישי הופך לשיקול העיקרי, אין מקום לסולידריות ואין מקום לציונות.

תל-אביב, ג' בניסן, ה'תשע"ה.

שמאל ציוני

כרזה של האחים שמיר משנת 1952 שמאל ציוני כרזה זו ועוד ניתן לראות כאן: http://www.amalnet.k12.il/LavonInstitute/RightMenu/InstituteCurator/taaruha.htm

לא כל ביקורת היא גזענות (על אריק אינשטיין, הזֶמֶר העברי והמאבק המזרחיסטי)

הדבר היחיד שמנחם אותי במזרחיסטים (וכוונתי אינה לכל בני עדות המזרח באשר הם, אלא לאנשי "המאבק המזרחי" של השנים האחרונות – שחלק נכבד מהם כלל אינו ממוצא מזרחי) שמתעקשים לשמוע עומר אדם "כי הוא כל מה שהתרבות האשכנזית-הציונית-הישנה היא לא", הוא שבסופו של דבר, הם מנמיכים את עצמם לרמת תרבות הריאליטי – שם מקומו של עומר אדם, וזה משתקף בתוכן המגוחך שהם עצמו כותבים. רוצה לומר, שגם המעמד ה"מתנשׂא", המרשים לכאורה, של האצטלה האקדמית שממנו הם מגיעים, מתחלף ברמה של מסיבות בריכה באילת. וזה עושה הרבה פחות רושם על אנשים שאלמלא כן היו עלולים, חלילה, להשתכנע בדבריהם – דברים שבימים האחרונים צפים ורוגשים ביתר-שאת, בעקבות מותו של אריק אינשטיין וסערת הרגשות שעלתה בעקבותיו.

עצם הדיון ב"מזרחי" מול "אשכנזי" בעיניי הוא אנאכרוניסטי. בעיניי, התרבות היחידה שחשובה לי היא התרבות העברית – לה רבדים היסטוריים-גיאוגרפיים-דתיים רבים, אך בסופו של דבר, הסיווגים הנוגעים למוצא תקפים לתקופה של גלות, ולא לתקופה של חיים בארץ ישראל. אאלץ להתייחס אל הסיווגים הללו, לשם התייחסות לדיון הציבורי, אך חשוב לי להדגיש שמלכתחילה אינני מוצא זיקה אליהם, ובעיניי הם שייכים לימים עברו.

בניגוד לשִׁפְעַת הרגשות שהציפה את הפייסבוק עם מותו של אריק אינשטיין, אינני יכול לומר כי פרצתי בבכי, או הוכיתי בזעזוע עמוק, או אפילו שיתפתי שיר שלו על-גבי הקיר שלי. זה לא שחלילה שמחתי, אפילו לא שהייתי אדיש – לצורך העניין. היה לי עצוב, אך בכל הכנות – כשם שהיה עצוב עם לכתו של כל אמן שהייתי מזהה אותו כתורם לתרבות העברית. אמנם יש כמה שירים שלו שאהובים עליי במיוחד, אך אינני מגדיר את עצמי כמעריץ של אריק אינשטיין. או של הפועל תל-אביב.

למרבה הצער, סוג אחר של אמוציות שהצליחו לרגוש בקרבי ביתר-שׂאת היו בעיקר תחושות של ביטול וסלידה כלפי מה שאני רואה כתופעה מכוערת של כמעט שמחה לאיד לנוכח מותו של דמות תרבותית מרכזית (על-זה כולם מסכימים) שהנציחה את הישראלי האחוס"ל [=אשכנזי-חילוני-ותיק-סוציאליסט-לאומי] היפה (על-זה לא כולם מסכימים).

אני בקושי נוטה לכתוב פה על המאבק המזרחיסטי החדש, בעיקר מכיוון שמבחינתי זהו מאבק-רשת מכוער, שמתרחש בעיקר על-גבי קירות הפייסבוק של אנשים כאלו ואחרים, ושתמיד מגיע לפסים גזעניים, הרבה פעמים מצד ה"נאבקים בגזענות" עצמם, אשר מתוקף תפקידם (המדומה, בימינו – או כך לפחות אני טוען) כ"מוחלשים" מרשים לעצמם "להתגונן" באמצעות מה שאני מגדיר כ"בריונות-רשת" – הכוללים רטוריקה הגובלת באיום, "אמבושי" שיימינג ובליימינג, והשתקות של דיון בצורה של חסימות, מחיקות או פשוט – התחמקות מַשתיקה בצורה הצבועה של "אין לי בכלל רצון לדון על כך". לדעתי, אותו מאבק הוא בעיקרו "גרורה" של אקטיביסטים פוסט/אנטי-ציונים, שבחרו "להתלבש" גם על השד העדתי לצורך התנגחותם בממסד הציוני.

עיקר הרפש אשר הוטח על-גבי המסך שלי אינו נוגע לאריק אינשטיין ישירות, אלא יותר בגנות מאמרים שדיברו על מעמדו הקאנוני בעולם המוזיקה הישראלית, ועל לכתו של אינשטיין המהווה "סופה של תקופה", בעיקר כאשר הוא מושווה עם אמנים בני-ימינו, שכמובן שלא במקרה מגיעים מעולם הזמר המזרחי (הרי הוא הסגנון הפופולרי בימינו): מצד אחד, אייל גולן, בעיקר בצל הפרשיות השונות ששמו נקשר בהן, וּמצד שני עומר אדם, בהשוואה בין שירי "ארץ ישראל הישנה והטובה" של אינשטיין לבין שיריו.

יש לי חבר, ארנון שמו. ארנון עשה תואר בקולנוע, וגרם לי להבין משהו שבמשך שנים הציק לי: מדוע בפרסי האוסקר זוכים סרטים דיי משעממים, שחלקם הגדול אף בכלל לא הצליח בקולנוע? התשובה לשאלה הזו נוגעת לעובדה שפרסי האוסקר הם פרסי האקדמיה (כך הם נקראים באנגלית – The Academy Awards). הפרס ניתן על ידי האקדמיה האמריקאית לקולנוע, ובעוד שלא בהכרח צריך לבחון את הגוף הזה כמוסד אקדמי גרידא, הרי שאמות-המידה שלו להערכת סרטים לא בהכרח (או בהכרח לא) נוגעים למידת ההצלחה של הסרט בקופות, אלא לאיכותו ברבדים אמנותיים שונים.

מובן מאליו כי לא חסרים אנשים שבעינם עיסוק זה יתפשׂ כמשעמם, או פלצני – וזה בכלל לא פסול, כי העיסוק והעניין של הצופה הממוצע לא מצוי ברובד הזה של עשיית הסרט. רוב האנשים, ואני בהחלט נמנה בקהלם, פשוט רוצה ללכת לראות סרט מצחיק, או מותח, או עתיר אפקטים; במובן הזה, אין לי שום בעיה להודות שהטעם שלי בקולנוע הוא שטחי ורדוד לחלוטין.

וזה בדיוק העניין.

לא כל מה שאני אוהב, לא כל מה ש"שייך" למסגרת הטעם שלי, בהכרח צריך להתפשׂ בעיניי כאיכותי, בכדי שאצדיק את חיבתי אליו. אינני מתיימר, ואין אף סיבה מלכתחילה שאאחוז ביומרה שכזו – כי סרטי אקשן שאני אוהב הם בהכרח "טובים" או "חכמים". הם יכולים להיות מטופשים לחלוטין, ואהנה מהם. הוא הדין גם לגבי הטעם המוזיקלי שלי. כן, אולי הסקס פיסטולס חוללו מהפכה רבתי, ואין ספק שמטאליקה השפיעה על עולם הרוק, אבל זה לא אומר שהם בהכרח אחראים על איכויות חדשות. אני פשוט נהנה להאזין להן; כשם שאני מבין כי הלהקה האהובה עליי, Judas Priest, אינה "הלהקה הכי טובה בעולם", ויש בי את יכולת ההכלה וההבנה להכיר בכך שבסופו של דבר, אני פשוט אוהב את הדיסטורשן שבצליל שלהם, או, בדוגמה יותר קיצונית, אפילו את הכיעור לכשעצמו שבסאונד של Motörhead, חביביי.

וכאן ההבדל שגורם לאותה "התנשׂאות" בכל הנוגע לאמנים כמו עומר אדם. לא, זה בהחלט לא הסגנון עצמו, בטח שלא המוצא – זאת פשוט העובדה שהשוואה בין התוכן המילולי שבשירים שביצע אריק אינשטיין לבין אלה של עומר אדם פשוט מציגה הבדל של שמיים וארץ. זה לא שאין בנמצא אמנים מזרחיים שביצעו שירים עם תוכן מדהים, מרגש ועמוק – ואלו שכן גם זוכים להערכה על-כך: גם אייל גולן זכה להצלחה רבה בעיבודו לשיר "חלומות", ואותו הדבר לגבי שרית חדד עם ביצועיה ל"היום היום" הנוסטלגי ואף לשירו של עברי לידר, "בחום של תל-אביב". אבל, מה לעשות, בשיריו של עומר אדם לא תמצאו ביטויים נוגעים וקולעים כמו "נדמו מיתרי קולי וכינורי דומם", "מה הטעם ללחך עפר בלשונך", ואפילו הרגישות האירוטית ב"רציתי שוב לחוש את עלומייך".

נקודה מעניינת היא שבמקרה של זהר ארגוב, שרית חדד, ולצורך העניין, בכל הנוגע לאותם שירי "ארץ ישראל הישנה והטובה", גם אריק אינשטיין, רוחמה רז, דורית ראובני, יהורם גאון, או שלמה ארצי בתקופה הישנה שלו – חלק גדול מן השירים שהביאו להם את פרסומם אינם שירים שהם בעצמם כתבו; הם פשוט ביצעו שירים שכתבו משוררים – אנשים שאמונים על אותה היכרות לשונית אינטימית עם השפה, שהיא מביאה לתרבות את היופי והעומק שבשירה מוצלחת ומוערכת. העובדה היא שרבים שכן מחפשים את התוכן הזה, מזהים את התקופות החדשות יותר של שלמה ארצי כפחות מוצלחות (בעוד שאין בכלל ספק בהצלחתו ואינני בא לטעון שבמכירות הוא כושל).

לכאורה, יש אשר יטענו כי סמויה כאן התנשׂאות, וברצוני להסביר מדוע לדעתי אין כאן שמץ של התנשׂאות: לי יש טעם ילדותי מאוד בסרטים. מאוד. אני אוהב אקשן זול. אם אנסה לטעון שמדובר באיכות קולנועית יוצאת דופן, ומישהו יסביר לי מדוע זה לא – הוא לא מתנשׂא. ההתנשׂאות תבוא לידי ביטוי אותו אדם היה חושב שהוא יותר טוב ממני במהותו בשל הטעם הקולנועי הרדוד שלי; ברם, עצם העובדה שהסרט שהציבור הרחב (ואני מכליל את עצמו באותו ציבור) רואה ונהנה ממנו הוא רדוד, אין מכך שום הסקה לגבי אופי האדם עצמו, או על גבי העומק שלו, וטיבו בכלל.

זהו בדיוק מה שגורם לסרטים ה"משעממים" יותר בהוליווד לזכות בפרסי האוסקר – לא ההצלחה, אלא העומק. וכאמור, לא כולם צריכים לחפש "בכוח" את אותו עומק, ולכעוס על מי שטוען שאמן מסויים לא ניחן באותו עומק – כשם שאני נהנה לשמוע את Motörhead פשוט כי הצליל שלהם מגניב בעיניי, אנשים בהחלט נהנים לשמוע את עומר אדם כי הם אוהבים את המוזיקה שלו.

יתרה מכך, אני אישית גם משוכנע שרוב-רובו של קהל מאזיניו של עומר אדם יגחך לנוכח נסיון ניתוח רציני של שיריו, ומראה נסיונות למצוא בהם איכויות נסתרות – לא כי הם טיפשים, ולא כי בהכרח עומר אדם טיפש – אלא כי זהו שיר פופ זמין, נגיש, קליל ופשוט; ולכן תפל לחלוטין אותו חיפוש אחר איכויות נסתרות לכאורה – בדיוק מה שמנסה לעשות אותו "מאבק מזרחיסטי" שחוסה תחת אצטלה אקדמית "נאורה" – מסווה שאין מאחוריו דבר, מעבר לנסיון עקבי ומתמשך להציף כל עניין בעל אופי עדתי לסדר היום.

בסופו של דבר, גם אייל גולן וגם עומר אדם הם בסך הכל נציגיהם של תרבות הפופ בארץ – תרבות פופ שכיום ניתן לשייכה גם לתרבות הריאליטי, תרבות אינסטנט שמאופיינת בהחצנה, רידוד וּולגריות. להאשים בגזענות כל מי שתוקף את רדידות התוכן שהם מביאים לקהל הרחב, שקול להאשים בגזענות כל מי שמבקר את ג'אסטין ביבר או מיילי סיירוס. ה"גוֹן המזרחי" שבו נצבעות ההאשמות הללו, לדעתי, אינו נוגע בכלל לכל "שד עדתי", אלא על הדומיננטיות הרבה של זמרים מזרחים בתרבות הפופולרית בימינו. לא בגזענות עסקינן, כי-אם בסטטיסטיקה.

עיקר הצער, וכנראה שגם הביקורת, שאני יכול להעלות בדעתי בנוגע להעדר העומק בזמר המזרחי אינו נוגע למוזיקה עצמה (לדעתי זה עניין פשוט של טעם, ומי שמוצא בזה הנאה – יבושׂם לו), אלא לאותו תוכן עמוק שהזמר המזרחי (ולמעשה, כמעט כל המוזיקה הפופולרית בימינו) זנח. ואם הזמר המזרחי רוצה להגדיל ולעשות לעצמו, הרי שהוא גם יכול לפנות אל מיטב השירה שהביאו עמם יהודי המזרח. בעניין זה, אציין לזכות את לא אחר מאשר בני ציפר, שבימים בהם רגשה המרשתת בעקבות עניין עדתי אחר (המשוררים שנבחרו לעטר את השטרות החדשים), דאג בטור מרשים ללקט את מיטב היוצרים העברים "שאינם אשכנזים", ושהיו באותה קלות יכולים להופיע על השטרות החדשים. מי שרוצה בהחלט יכול (גם ללא מאמץ סיזיפי בימינו) למצוא פנינים של שירה איכותית, ללא הבדל דת, "גזע" ומין.

פרוייקט יפה שכזה עשה ברי סחרוף עם "אדומי השפתות" בו הוא מבצע שירים של אבן-גבירול; אבל כשם שבני ציפר טען, ואני מסכים איתו – לא צריך להגיע עד ימי-הביניים, ולא חסרים גם אמנים עבריים מודרנים ממוצא מזרחי, בין אם שאינם בין החיים, ובין אם בני-זמננו, ומלכתחילה, להשקפתי, מדובר ביוצרים עבריים במהותם, שיכולים לכתוב תוכן איכותי, עמוק, מרגש – שבטוח יכול לזכות גם לעיבודים מעולים. אז אולי חומר כזה יהיה פחות "קל לעיכול", אבל מצד שני – אי-אפשר לאכול את העוגה ולהשאירהּ שלמה. אפשר ליצור מוזיקה פופולרית, רדודה, וקליטה ו"קלה להגשה" – זה בדיוק מה שאנחנו רואים היום, וזוהי בחירה מודעת, שיש מאחוריה שיקול כלכלי (ונכון, אמן צריך ורוצה להתפרנס), אבל במקרה כזה – באמת שמגוחך להלין על "התנשׂאות" מצד מי שמבקר את רמת התוכן. מה-גם שכאמור, אנו כבר מצאנו בעבר, ובטוח נמצא בעתיד, ביצועים אמיצים לשירים יפהפיים, שזכו, ויזכו, להצלחה (וכבר מניתי דוגמאות לאייל גולן ושרית חדד).

מעבר לדיון על רמת התוכן, הרבה ביקורת נשמעה כלפי ה"הווי" של המוזיקה המזרחית כיום – כזו שסוגדת בעיקר לכסף, שאין בה שום ערך תרבותי-חברתי-מוסרי כלשהו, כלפי הארץ (הישנה והטובה) או כלפי בני-אדם. גם במקרה הזה לדעתי מגוחך לטעון שמדובר בטענה שמגיעה ממקום גזעני, כי בכל הנוגע לתרבות הפופ, אפשר לומר בראיה היסטורית כי אין חדש תחת השמש, וכאמור – זהו עניין סטטיסטי: יותר זמרים מזרחים פופולריים מוביל ליותר ביקורת כלפי זמרים מזרחיים, כמו שיש ושהיתה ביקורת כלפי כל זמר ממוצא אחר. כאשר בוחנים כיצד נתפשׂ אריק אינשטיין עצמו, שבתקופתו הצעירה הואשם אף-הוא בהשחתת הנוער, או אביב גפן, שהואשם בדיוק באותו הדבר (ואף זכה לקיתונות של בוז בעקבות "הוצאת ההשתמטות מהארון", בתקופה בה הדבר היה עדיין טאבו דיי מוחלט), רואים ששניהם לא תוארו "בזמנם" כתמצית "הישראלי היפה", אלא סווגו כמורדים. ובכל זאת, אני מוצא מקום להעריך את אריק אינשטיין המורד שבכל זאת הביא לנו עיבודים לשירים של רחל המשוררת, או של יענקלה רוטבליט בן-תקופתו.

בראיה קצת יותר רחבה, הקריירה של אריק אינשטיין עברה כמה מטמורפוזות במהלך העשורים בהם פעל – והרי בעוד שקולו הנעים מלווה אותו לאורך הקריירה, אריק אינשטיין המחוצף של "גברת לוין" [הערה לאחר פרסום: דאגו להעמיד אותי על טעותי וש"גברת לוין" שייך לשלושרים, ולא לאינשטיין… אז נתתי דוגמה לא טובה, אבל עודני נצמד אל התזה המקורית.], הוא אשר שיחק בסרטים את דמות הפרחח שבסטנדרטים של היום נתפשׂ כשובניסטית (וּבכל זאת אני לא ממהר לשפוט את אריק אינשטיין שכזה, וכבר יצא לי לכתוב פעם אודות מה שאני תופס כעיוות אנאכרוניסטי שגם בו משתמשים כדי להתנגח ב"סמלי תרבות" ישנים-נושנים), אינו בדיוק אותו אריק אינשטיין צנוע ומופנם הרבה יותר של "יש בי אהבה". גם אותו אביב גפן שהופיע בתחילת שנות התשעים בפופוליטיקה, מאופר וכועס, אינו אותו אביב גפן שאנו מכירים היום, אביב גפן שהחל את המטמורפוזה שלו עם רצח רבין, אותו אביב גפן שיושב על כס המנטור בתוכנית ריאליטי כדוגמת "דה ווייס" על תקן המורד המזדקן (באופן אבסורדי, לדעתי, בתור מי שכה נטמע במיינסטרים עד-כדי הגעה אל "מעמד" של שופט בריאליטי).

ומה אני רוצה לומר כאן בעצם? אינני טוען שעומר אדם גרוע כי הוא פשוט גרוע. מעבר לסלידה מן המסגרת הדקדנטית של המעשים שנקשרו אליו, אין לי שום איבה כלפי המוזיקה של אייל גולן באשר היא, וגם אני יכול למנות כמה שירים שלו שאני אוהב. אולם, בעוד שהסגנון המוזיקלי שלהם הוא עניין של טעם, ובעוד שאני לא מהסס לומר שהשירים שלהם עכשיו, מבחינת התוכן ו"דרך ההגשה" רדודים להחריד, הרי שאינני בא להציג תמונת-נוף דטרמיניסטית וסטאטית. אייל גולן כבר מצוי באמצע הדרך, וכבר עבר תמורות שונות (מימי אתניקס ועד היום), אבל מי יודע, אם לא בעוד עשרים, שלושים, או ארבעים שנה – נמצא גם בעומר אדם אמן עם איכויות שונות, שפנה לכיוונים שונים. את זה רק זמנים יגידו; בטח שלא "נושאי נס המאבק המזרחיסטי", ובטח שלא היום.

חולון, כ"ו בכסלו, ה'תשע"ד.

שנה וקצת (למה בעצם אני ממשיך לכתוב ?)

למשך קצת למעלה משנה אני כותב. אני יכול להעיד שאני דיי נהנה מזה.

רציתי לכתוב על נושאים שמעניינים אותי, שאת כולם ניתן לשים במטריה המאוד היולית הזו שנקראת "כנעני", לא רק בשביל אחרים, אלא גם, ואולי אפילו בעיקר – בשביל עצמי. הכתיבה היא מעין צורך שתמיד קיים בי, וכשאינני מצליח להפנות אותו לכיוונים "יצירתיים" יותר, אני מוצא שזה יכול להיות יותר קל (וגם, לא תמיד) לעסוק בכתיבה קצת יותר… עיונית. כמו בכתיבה יותר פרוזאית, ישנו קושי מסוים בלמצוא את הניסוח הנכון, המדויק ביותר, שתואם למסר שאני רוצה להעביר. ההבדל העיקרי נוגע לכך שבכתיבה בדיונית הסיפור, העלילה, ההתפתחות – כל אלה הרבה יותר תלויות בדמיון שלי, ואילו בכתיבה עיונית, המציאות עצמה "מכתיבה" את התפתחות המלל, ועליי פשוט למצוא את הדרך הנכונה לתארהּ. ואמנם מפעם לפעם אני מפרסם פה גם תוכן קצת יותר "יצירתי" (בצורה של שירים שאני כותב), אבל ללא ספק עיקר התוכן פה נוגע לכתיבה ה"עיונית".

הגישה שלי לכתיבה כזו דיי מספקת אותי. אמנם אינני מתיימר לעמוד בסטנדרטים אקדמיים, ואינני גם מביא רשימה ביבליוגרפית, אך אני משתדל, כמה שיותר, להביא ציטוטים ממקורות שונים, ולהפנות אל מקורות מקוונים רבים ככל היותר. הסיבה לכך היא האמונה בהנגשת מידע רב ככל היותר, למען מי שיחפוץ להתעמק בנושאים שונים. אני שמח גם שחלק מן הדיונים, בעצמם, כללו טקסטים מסוג כזה, והפניות אל ספרים וחומרים נוספים בנושא.

אני עדיין חושב שהרעיונות שאני מציג פה הם דיי שונים, אפילו רדיקליים. לא יצא לי להתקל באנשים רבים שהשתמשו במונחים כמו "עבריוּת", "יהוויזם", או "קבעון מוניסטי". לא שמעתי על הרבה אנשים שאכן הסכימו ש"היהדות היא רק דת", ושיש הגדרה לאומית טובה יותר, ולא שמעתי על הרבה אנשים שאמרו "תודה לבעל" בעונת הגשמים הברוכה שהייתה לנו בחורף זה. חבר ניסח זאת במשפט "קשים הם חיי האוונגארד", ואכן זה נראה שתפיסות אינדווידואליסטיות שכאלה, שאינן מבקשות "ליישר קו" עם מה שנתפס כנורמה, לא נועדו אלא לשמש כמושא-ללעג ולפקפוק. לשמחתי, גיליתי גם שיש אנשים שמתחברים אל הרעיון. לא כולם מסכימים, הרוב לא מרגישים מזוהים, אבל ההיגיון מחלחל, ואינני מאמין שזהו שכנוע-עצמי שמדבר מפי כשאני אומר שאני מרגיש שינוי כלשהו, בקרב חבריי אותם שיתפתי בהשקפותיי.

מנגנון הניהול של וורדפרס מאפשר לי לראות כיצד מגיעים אל האתר שלי, ומהם מילות החיפוש שאנשים מקלידים. יש בכך משהו שנותן לי עידוד מתמיד, שכן, מחד – אני שם לב כיצד חיפושים "כלליים", כאלו שלבטח נבעו מסקרנות להתעמק בנושא מסויים (בין אם הספר פרשת גבריאל תירוש, או מאהל המחאה בג'סי כהן, למשל) מובילים אל יומן הרשת שלי – וזה מעיד, לכל הפחות, שהרשימות שלי מקבלות מקום יחסית גבוה במנגנון החיפוש של גוגל, ומאידך – אני שם לב כיצד עם הזמן יותר ויותר שאילתות חיפוש מכוונות ביודעין אל יומן-הרשת שלי (בדרך כלל מילות חיפוש של נושא שעליו כתבתי בתוספת מילות חיפוש שבהכרח יפנו אל יומן-הרשת שלי, כדוגמת "שני ציוני" או "ארגמן נילי").

במהלך השנה וקצת הזו הרגשתי שאני לא כותב מספיק. ה"הספק" הממוצע שלי נע בסביבות הרשימה אחת לשבועיים. שתי סיבות עיקריות יש לכך – האחת היא העדר זמן, והשניה, שאולי גם מתקשרת אל נושא הזמן, היא ההעדפה שלי להתעמק, לקרוא וללמוד עוד על הנושאים הללו, בטרם אני כותב עליהם. תמיד אני מרגיש שחסר לי דע, שעדיף לי לבסס אותו עוד קצת בטרם אני מעלה את מחשבותיי על הכתב. בתחרות בין הקריאה לכתיבה, אין ספק שבפרק הזה של חיי הקריאה מנצחת, ובגדול.

ואם אכן יש משהו שאני יכול להעיד שקרה בשנה וקצת הזו הוא שלמדתי המון, כתוצאה ישירה מן הכתיבה הזו. בנושאים רבים היה לי ידע, בסיס כלשהו שממנו צמח הרעיון לכתיבת רשימה כזו או אחרת (דוגמאות יפות לכך הן הרשימות הנוגעות לעלילות גלגמש ולעלילות בעל וענת, שהכרתי את שתיהן, אך כתיבת הרשימה הצריכו אותי לקרוא אותן שוב ולהתעמק בהן בצורה הרבה יותר רצינית).
דבר נוסף, ששימח אותי לא פחות, הוא שגיליתי שאינני לבד. ישנם עוד אנשים שהרעיונות המוצגים בבלוג (זה הנוגע ללאום העברי וזה הנוגע לשילוב המיתולוגיה הכנענית בתרבות שלנו) מדברים אליהם. מיומן-הרשת הזה יצא לי להתוודע אל אנשים נפלאים ומרתקים, שאהבת הלאום והתרבות של עם ישראל היא בראש מעייניהם.
דבר יחיד שאולי קצת ציער אותי נוגע לעובדה שיומן-הרשת הזה נתפס בעיניי רבים באופן אוטומטי כ"בלוג ימני", בעוד שאני משתדל באמת לא להצמד אל דוֹגמה פוליטית מסויימת. ואולי גם בכך יש נחמה, שכן מלכתחילה לא חשבתי שאעסוק בכתיבה פוליטית כלל וּכלל, וכשכן יצא לי לעסוק בזה – דיי הייתי מרוצה מהתוצאה (וּבכלל, נדמה שפוליטיקה לכעצמה מושכת הרבה יותר אש מנושאים אחרים).

החלטה משמחת שקיבלתי במהלך השנה הזו היא להתחיל ללמוד את הנושא בצורה אקדמית. כיום יש לי תואר ראשון בכלכלה וניהול, אולם המשיכה שלי תמיד הייתה אל תחום ההיסטוריה. היות והתחום הזה נחשב ל"לא פרקטי", נרתעתי מלהכנס אליו במשך שנים. ואולם, ככל שעבר הזמן הרגשתי שהנושא הזה בוער בי יותר ויותר, ולכן סוף כל סוף נרשמתי ללימודי ארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום באוניברסיטת תל-אביב, ואתחיל ללמוד בסמסטר א' ה'תשע"ג.

הוספתי ליומן-הרשת טקסט שבעיניי הוא "הכרחי" לרעיון הלאומי העברית, והוא "כתב אל הנוער העברי", המנשר הראשון של "הועד לגיבוש הנוער העברי" – הוא תנועת הכנענים של רטוש. אני מאמין שבשנה הקרובה אוסיף עוד טקסטים דומים, ובנוסף, אני מקווה שאצליח לנסח גם מנשר משל עצמי.
ואמנם אינני עומד בראש שום תנועה מאורגנת. אני מכיר מעט אנשים, מפה ומשם, שהרעיון הזה מדבר אליהם, וגם עמם לא התאגדתי לכדי תנועה אמיתית. יותר משאני מאמין שביכולתי לעשות "מהפכה" בחשיבה, אני מקווה שיומן-הרשת הזה יעמוד כאוסף של טקסטים ורעיונות לאנשים הנקרים אליו, במקרה או במכוון. הייתי רוצה להאמין שמי שמקננת בו אמונה ברעיון הלאום העברי, זה שלא כפוף לגחמות דתיות כאלו ואחרות, או מי שמתעניין במיתולוגיה הכנענית, ומאמין בשילובהּ בתרבות שלנו – ואולי אף, כמוני, מוצא בה מערכת של סמלים לפילוסופיה פלורליסטית (העומדת אל מול הקיבעון המוניסטי שקיים בתרבותנו) יוכל למצוא ביומן-הרשת הזה שפע של חומרים ורעיונות.

אולי זוהי אמרה קצת כוללנית, ולא נכונה במקרים רבים, אך לא-אחת נדמה לי כי רוב-רובו של הציבור הציבור החילוני בארץ איבד את הצוויון הלאומי-ציוני שלו. אם יש בטענה זו מן האמת, הרי שהציבור היחיד שנותר נאמן לציונות, כאידאולוגיה, הוא הציבור הדתי-לאומי. למרבה הצער, נדמה שגם ציבור זה הולך ו"נסחף" אל הכיוון החרדי, כזה ששם את הדת מעל ללאום. אמנם זה נראה מתבקש לטעון כך, הרי אלוהים אמור לעמוד מעל לכל דבר – ואולם הקונפליקטים הללו הינם בגדר תופעה חדשה. לא ביצעתי מחקר היסטורי בנושא, אך האינטואיציה שלי (המתבססת על דעות ושיחות שנקריתי בדרכן) אומרת ש"פעם" (עשרים, שלושים, ארבעים שנה אחורה ?) הקונפליקט הזה לא היה קיים, מכיוון שלא נראה שהיה לו טעם. לעשות למען המדינה (גם אם זה אומר לעמוד בכללי טקס צה"לי) לא היה נתפס כ"בגידה" באל, אלא להפך – הייתה בכך מן הזכות. עודני מאמין כי קיימת דרך אחרת, שפויה יותר, ציונית הרבה יותר, להגדיר את עצמנו ולעצב את תרבותינו. זוהי הדרך שלה קראתי שְׁנִי-ציונות. ואין לטעות – השני-ציונות היא קודם כל ציונות – פשוט כזו שבוחנת את עצמה מחדש, ומגדירה את עצמה בצורה שונה, תרבותית יותר מאשר דתית. לא-פעם נדמה כי בזמנים שלנו ה"טירוף הדתי" הגיע לשיאים חדשים, ולא רק הוא – כי אם המגמה האנטי-לאומית שמתחזקת לה. בראש ובראשונה אני עומד נגד מגמה זו, וכותב נגדה, כמו שאני כותב בעד הרעיון השני-ציוני. תקוותי היא להמשיך לחדד את השקפותיי בכל הנוגע לגישה הזו.

ומה הלאה ?
מעצמי אני מצפה רק להמשיך להעמיק-חקר, להמשיך לכתוב, להמשיך להפיץ. מעבר לרעיון המנשר, ישנם נושאים רבים שבהם אני מקווה להתעמק, והשנה אני מקווה גם לכתוב קצת בנושא השקפותיי בנושא כלכלה (במיוחד בהקשר לקיץ הצפוי לנו, שככל הנראה גם הוא יהיה שופע ב"מחאות חברתיות" כאלו ואחרות). פתחתי דף פייסבוק, בתקווה שגם הוא ינגיש מעט את יומן-הרשת שלי לאנשים נוספים. מהקוראים אינני מצפה, כי אם רק מקווה שיגיעו לכאן עוד, שיפיצו את רשימותיי היכן שהם יכולים, ואולי מה שהכי חשוב בעיניי – שיגיבו. ביקורות חיוביות, וגם שליליות – מהן אני זוכה ללמוד הרבה, לתקן את טעויותיי ולהחשף לכיווני חשיבה נוספים.
מי שרוצה, תמיד מוזמן לפנות אליי. כפי שאמרתי, יצא לי להכיר דרך יומן-הרשת הזה אנשים נפלאים, הייתי שמח להכיר עוד, ולדעת שאנחנו לא לבד. כתובת הדואר האלקטרוני שלי היא rezionism@gmail.com, למי שמעדיף את הדרך האנונימית יותר (במקום תגובות).

מקווה שנשתמע שוב, אולי גם נפגש. זה בעצם למה אני ממשיך לכתוב.

תל-אביב, י"ט באדר, ה'תשע"ב.

האוטואנטישמי – קווים לדמותו (או: מהי אוטואנטישמיות ?)

בילדותי, אבי נהג לומר לי ש"להתרגז זה להעניש את עצמך על טיפשותו של האחר". השנים חלפו להם, אך האימרה הזו עודנה מהדהדת לי בראש, ופעמים רבות מונעת ממני להתרגז למשמע דברי-הבל של אנשים כאלו ואחרים. ובכלל, כיום אני נוטה לחשוב שטיפשות היא מושג מאוד חמקמק – מי אני שאקבע אמות-מידה עבור אינטלגנציה של האחר ? חלק מהדברים שמרגיזים אותי נאמרים מפי אנשים שעושים רושם כאנשים דיי משכילים, אנשים שדעותיהם מוצקות והן מנוסחות בצורה דיי יסודית.

ועדיין, חרף האנטגוניזם והרוגז שלעתים עולים בקִרְבי, אינני חדל מלהחשף לדעות שבעיניי מייצגות תפיסה מעוותת, בעלת שורשים של שנאה ורוע, כפי שמועלות בבלוגים נבחרים כמו ארץ האמורי, או בכתבותיה של מרב מיכאלי, למשל. למה ? אני מניח שמדובר בתמהיל לא ברור של יצר מזוכיסטי, סקרנות וגם, בכל זאת, רצון להחשף לדעות שונות, מנוגדות.

ומדוע דיברתי על רוע ? האם בשל המאבק לזכויות-אדם ? זכויות-נשים ? זכויות מהגרי-העבודה וילדיהם ? ואולי בעיקר, בהקשר של ימינו ושל הרשימה הזו –המאבק בכיבוש וזכויות העם-הפלסטינאי ? התשובה לכך היא שלילית. אינני מוצא בכך שום רוע. אני מוכן לרגע להיות נאיבי, ונותן את הקרדיט באופן גורף (אף-על-פי שהכללות הן דבר רע, ובטח אינן קולעות במאת האחוזים) וטוען כי כוונותיהם הראשוניות של כל הארגונים וכל הפעילים הינן טובות וטהורות. וגם אם אינני מסכים, או מתחבר באופן רגשי עם כל המאבקים, וכל הדעות השונות, אינני מוצא פסול בסימפתיה, הזדהות וסולידריות של אנשים כלפי האחר, או כלפי עצמם במאבק להכרתם וזכויותיהם.

אז מדוע דיברתי על רוע, בכל זאת ? מכיוון שלדעתי, המטרה הטהורה, לכאורה, מתערבבת לה במטרות פחות טהורות ונאורות (שיוויון זכויות לנשים על ידי גריעת זכויות לגברים, למשל). הדבר בא לידי ביטוי בצורה שלי אישית הכי מפריע בכל הנוגע לדיון הפוליטי-מדיני, בכל הקשור לסוגיית הציונות, מדינת ישראל, מדינת פלסטין (שאני בכלל תומך בהקמתה, אם לרגע מדבריי הסקתם אחרת) והכיבוש. ביקורת, משני הצדדים, היא לדעתי מעין "שמן-גְּרִיז" לגלגליה של כל מערכת-דמוקרטיה תקינה, ומאפשרת גיוון בחשיבה ובהתווית הדרך. אולם מה שלי מציק בביקורת הפוסט/אנטי-ציונית היא השנאה, השלילה המוחלטת, ההצגה החד-צדדית המגמתית של העובדות והאירועים, וכמובן – הפרשנות להם.

אינני מדבר על ההסתה והשנאה המגיעה מבחוץ – השנאה הזו נובעת מבפנים. יצא לי לשמוע ולהתקל באנשי-ימין שכינוי את האיבה הזו של השמאל-הרדיקאלי כלפי הציונות כאנטישמיות, או נאציזם, אך אינני מתחבר בכלל להגדרות מסוג זה, ואף סולד מהם. לדעתי השוואת אנשי שמאל קיצוני לנאציזם לא שונה מביטוי ה"יודונאצים" של ישעיהו ליבוביץ' (אבי האוטואנטישמיות ?) – בשני המקרים מדובר בהתבטאות ברמתה הנמוכה ביותר, הגועלית ביותר.  הנאצים היו קבוצה מאוד מסויימת ומאוד מוגדרת בהיסטוריה האנושית, וההכללה של כל קבוצה עם דעות "חשוכות" היא משחק דמגוגי זול ורע (כך גם, כפי שאמרתי בעבר, גם כלפי הפאשיסטים). ברם, קשה לי שלא למצוא במגמתיות של השמאל הקיצוני זכר למאפיינים גזעניים כלשהם – שכן הרוע בציונות מוצג כמושרש, מעין חטא קדמון. כך, הסלידה הזו של השמאל הקיצוני מפני הזהות הציונית, היהודית-העצמאית, הפכה למה לדעתי נופל על ההגדרה של אוטואנטישמיות.

האם כל אמירה כנגד הציונות היא אמירה אנטישמית ? לא. בהיבט רחב יותר, טענתי היא שהציונות אינה צריכה להיות יהודית, כי אם עברית (ובכך מנותקת ממכנה משותף דתי ומחוברת באמצעות מכנה משותף תרבותי-היסטורי) – אולם, בהנתן המצב הקיים, בעוד שהציונות הינה מפעל יהודי, היהדות אינה מפעל ציוני. ביקורת כלפי מדינת ישראל וכלפי הציונות אינה בהכרח אנטישמית, והיא בהחלט יכולה להיות עניינית ומועילה כלפי העם והממשל. אבל אני נוטה להבחין בין ביקורת שכזו, לבין ביקורת המציגה תמונה שחורה משחור, באופן עקבי, נטוף שנאה, ושמצדיקה (ולמרבה הצער, אף שמחה לאיד ומעודדת) אלימות כלפי כוחותינו (זה עדיין "אנחנו", לא ?). לעתים מדובר במגמתיות כה מוגזמת, עד כדי גיחוך – כמו הרשומה "החיים בקולוניה מצרית" שפורסמה בארץ האמורי לרגל חג הפסח בידי עפרי אילני (שסיפר בהזדמנות אחרת על חוויה מעצבת בחייו – השירות הצבאי, בו לא הגיע אל התפקיד הנחשק בביטאון חיל-האויר, לדעתו על רקע גזעני), ושהציגה עדויות ארכיאולוגיות (היי, אני אוהב ארכיאולוגיה !) המעידות על השלטון המצרי בארץ כנען (גם אני מכיר אותן), ושקרא לחידש השלטון הזה (?!?!?!?!). בפוסט הכנעני-לכאורה (כפי שנתקלתי בהגדרתו) הזה מתומצתת, לדעתי, מהות השנאה כלפי הציונות – שנאה שמסמאת את ההיגיון של האנטי-ציונים בעצמם, אלו שמגחכים על טיעון ה"אנחנו היינו פה קודם" של הציונות, אך מעודד שלטון מצרי מאותה סיבה בדיוק. מגמה זו, של מתן פרשנות היסטורית חדשה, על-פי חשיפת עובדות חדשות (או כאלו לא כל-כך חדשות), היא אחד מהכלים של הפוסט/אנטי-ציונות לערער על המיתוסים הקיימים שמקשרים בין העם לבין הארץ, וגם לבין הציונות. כך, למשל, מרד בר-כוכבא מעולם לא נראה כה תבוסתני*** כמו בבלוג של ד"ר אורי אמיתי. אינני אף יודע מה היו כוונותיו של ד"ר אמיתי, שמגדיר עצמו בתגובה לאחת התגובות כציוני, ויתכן שכל אשר חפץ בלבו היה להאיר מיתוס יהודי-עממי באור חדש, מבוסס ומדעי יותר, אך קל להביט בתגובות לפוסט כדי לראות את הזלת-הריר של אלו אשר כיניתי "אוטואנטישמים" לנוכח ערעורו של עוד מיתוס יהודי-גבורתי (ועל-כן גם מקושר לציונות, כמובן).

*** התייחסות שלאחר הפרסום : ד"ר אורי אמיתי, בתגובתו לרשימה, ציין כי הוא מגדיר עצמו כציוני, ועמל בדרכי על חיזוקה של הישות הציונית כפי שאני מבין אותה – מדינה בה יוכל העם היהודי לשוב ולהיות עם ישׂראל, ושבה תוכל התרבות העברית לפרוח ולשׂגשׂג. בהקשר לטענה על התבוסתנות שבהצגת המרד, הוא תיקן אותי ואמר : "בשטח, לנוכח מאות ואלפי כפרים ועיירות עשנים וחרבים, לנוכח רבבות גופות מוטלות נרקבות ואין קובר (בצו רומי, אגב), לנוכח שוקי העבדים המוצפים יהודיות ויהודים, לנוכח ארץ יהודה הריקה מהן/ם – לנוכח כל אלה נראתה התבוסה בזמן אמת קשה הרבה יותר מאשר בטור שלי, המרוחק והאוורירי."
*** ועוד התייחסות שלאחר הפרסום: עפרי אילני הסב את תשומת ליבי לכך שבכל הנוגע לרשימה המדברת על שירותו הצבאי, לא נאמר כי הוא לא התקבל לביטאון חיל האויר בגלל עניין גזעני כזה או אחר. ואכן ברשימתו, נושא האשכנזים/מזרחים מועלה בכל הנוגע לשירות הסדיר שלו בבסיס הנ"מ בו הוצב, ועל-כן חשוב לי לחדד כי דבריי כאילו אי-הגעתו לביטאון חיל-האויר נבעו מסיבות גזעניות אינם מדוייקים, וה"גזענות" נוגעת יותר למהלך שירותו בבינת"מ. ה"השלכה" של אי-השיבוץ לביטאון חיל האויר נבעה מפרשנות של הקשר הדברים, אולם מעולם לא טענתי שאינני חסין מפני טעויות.

האירוניה היא, כמובן, שבעוד שהשמאל הקיצוני מחפש לערער מיתוסים ונרטיבים ציוניים קיימים, הוא אינו מוכן לסגת ולו במילימטר מן הנרטיב והמיתוסים הפלסטינאים. כך, למשל, כל קשר בין חאג' אמין אל-חוסייני להיטלר אינו רלוונטי. סירובם של ההנהגה הפלסטינאית ושל מנהיגי מדינות ערב לתוכנית החלוקה ולהקמתה של מדינת ישראל לא קשור בכלל למצב היום (כאילו לא מדובר ברצף אירועים השזור מאז ועד היום), ובכלל, גילויי אכזריות, איבה ועוינות מודחקים ומושקטים. למה ? אולי, כדבריהם, איננו צריכים לחפש אשמים, ואיננו צריכים להשיב אש באש. ואולי, ורק אולי – כי זה מפריע למגמת הדמוניזציה והדה-לגיטימציה של האוטואנטישמים.

אל תביני אותי לרגע לא נכון. לרגע לא טענתי, וגם לעולם לא אטען, כי אסור על אנשים להביע ביקורת, או שצריך להיות מופעל מנגנון כלשהו של צנזורה חיצונית (ואף לא פנימית). מתוקף היותנו אנשים שונים, אנו מאמינים בערכים שונים, ועלינו להאבק עבור הזכויות שנראה לנו שנגזלו מאיתנו (או מהאחר, זה שממנו באמת אכפת לנו). גם במהלך הקריאה ברשימה זו לא תמצאו אפילו פעם אחת קריאה להשתקת מביעי-דיעה כזו או אחרת. מטרתי היחידה היא להצביע על קבוצה מסויימת, להביע את דעתי עליה (גם לי מותר, לא ?) ולתת לאנשים קצת חומר למחשבה. ספק רב בליבי אם מרבית אותם אנשים העונים להגדרת ה"אוטואנטישמי" כפי שאני מכנהּ יטרחו לקרוא את הרשימה הזו עד הסוף, אך אולי אלו שנתקלים בדעות כאלו ומעולם לא מצאו תיאור מתאים, או דרך התייחסות מתאימה לאותן דעות, יקבלו מן הפוסט הזה כיוון נוסף למחשבה.

בניגוד להגדרה הרווחת של "יהודי ששונא את עצמו" (Self-hating Jew), כשאני מדבר על אוטואנטישמיות אינני מתכוון לשנאה-עצמית אמיתית על רקע גזע, כפי שבאה לידי ביטוי אצל אוטו ויינינגר, למשל, שבראשית המאה ה-20 חיבר את "מין ואופי", חיבור שבו באות לידי ביטוי יחסו ליהודים ולנשים כחסרי מוסר ויכולת לגדולה, ובסופו של דבר התאבד (שכן, אף-על-פי שהתנצר, לא יכול היה להתחמק ממוצאו היהודי). עבורי, האוטואנטישמי מלכתחילה אינו באמת גזען ושונא יהודים. האוטואנטישמיות היא תוצר של שנאה כלפי מוטיבים ציוניים, המניעים את האוטואנטישמי להגיע אל מחוזות של שנאה כלפי העם עצמו, ושלילת כל זכות ריבונית של היהודים בארץ-ישראל, בהשתמשו כמעט בכל דרך אפשרית – גם כאלו שבהתבוננות כלפי גורמים חוץ-יהודיים בהחלט היו יכולים להתפרש כשנאת-יהודים. סלידה זו בהחלט מופנית גם כלפי כל מוטיב ביהדות המתאר גבורה (כי גבורה היא כמובן, פאשיזם) וזיקה לארץ (כי זיקה זו, על-פי ראייתם, מעודדת יהודים להרגיש זכאים לגרש פלסטינאים מבתיהם). בנקודת השקה זו, בה הציונות כמוסד, והיהדות, בין אם כדת ובין אם כזהות לאומית, מתערבבים להם, והעוינות של השמאל-הרדיקלי מתנגחת כלפי הזהות שלנו, של כולנו.

אז מה בכל זאת מאפיין את האוטואנטישמי, על-פי ראייתי ? רשימה זו, כמובן, איננה מחייבת, ואיננה בהכרח המכנה המשותף המדוייק בין כל מי שאותם אני עשוי להגדיר כאוטואנטישמים. מלכתחילה, הגבול בין שמאל-רדיקלי לאוטואנטישמיות הוא לא בהכרח כזה ברור. עבורי אלו הנקודות העיקריות הסובבות את אותה תופעה :

  • אפס ממלכתיות – עם האוטואנטישמי אין בכלל על מה לדבר בכל הנוגע למושגים בדיוניים, לראייתו, כמו פטריוטיות. אולם, האוטואנטישמי לא עוצר בזה, ורואה בכל חינוך ממלכתי כרע, שקרי, מגמתי (והרי הוא איננו מגמתי בכלל). מלמדים את ילדינו על טרומפלדור ? על מרד בר-כוכבא ? תנ"ך ? לא רק שזה שקר – זוהי גם שטיפת-מוח, הכנת הדור הבא של הפאשיסטים והמתאבדים. כך השמאל הקיצוני רואה את המגמתיות של מערכת החינוך – הוא איננו מוכן לקבל את התפיסה שחינוך ממלכתי מלכתחילה בנוי גם על רעיונות ציוניים (והרי זוהי הממלכתיות שלנו), כפי שחינוך אמריקאי, בריטי, צרפתי או, אפילו, פלסטינאי – מכיל אלמנטים ממלכתיים על פי המיקום. הוא יציג את החינוך הממלכתי, בארץ, כמו גם אירועים ממלכתיים אחרים (יום השואה, יום הזכרון, יום העצמאות) כאירועים שלא היו מביישים את "אוקיאניה" מ 1984 של ג'ורג' אורוול.
  • אפס סובלנות – האוטואנטישמי לא באמת מסוגל לשמוע דעות מנוגדות – הן יעוררו בו תגובות קשות של אכזבה, כעס ורצון עז להתנצח ולהטיף מוסר. העדר סובלנות מלווה, כידוע, בתוקפנות, ואכן לא פעם ניתקל באופי דברים לוחמני ותוקפני כשמובעת דעה שלא לרוחו של האוטואנטישמי. באופן אולי לא-מפתיע, שמתי לב שחוסר הסובלנות הופך לקיצוני יותר בתגובות לרשימות והכתבות. בעוד שרוב הבלוגרים משתדלים לשמור את האנטי שלהם בצורה מתורבתת בעת כתיבת הפוסטים, הרי שהטוקבקיסטים בהחלט נסחפים הלאה אל מחוזות השנאה – בין אם בעידוד הכותב או בהתנצחות מלאת ארס והתנשאות כלפי מביעי דעה נגדית.
  • אפס אדישות (כלפי מה שאכפת לו) – האוטואנטישמי לא מסוגל להיות אדיש כלפי נושא מצוקת הפלסטינאים (לרגע אינני טוען כי הם אינם במצוקה, אגב – אני פשוט טוען שגם אנחנו במצוקה, כמו גם שיטענו השמאל הקיצוני – ההבדל הוא שאני טוען שהאשמה רובצת על הצד הפלסטינאי לא פחות מאשר עלינו). האירוניה, אגב, מתבטאת בכך שעמים רבים בכל העולם נמצאים במצוקה קשה יותר, אך כפי שאומר המשפט – "רחוק מהעין, רחוק מהלב". הטיעון השמאלני-קיצוני להעלאת מצוקתם של הטיבטים, הוא שהצרה של הפלסטינאים נמצאת "בדלת האחורית" שלנו. ואמנם, זה נכון – אך שוב, מלכתחילה הצרה שלהם, לדעתי, היא גם הצרה שלנו – ההבדל הוא באחריות לעניין.
  • אפס הומור-עצמי – ניסיתם פעם לספר לפמיניסטית בדיחה שובניסטית ? כך הדבר בכל הנוגע לאוטואנטישמים ובדיחות הנוגעות לפלסטינים. הרצינות הכפוייה הזו, כמובן, נוגעת אך ורק לתחום הזה – ובששון ובשמחה יצחקו על נשים (אלא אם מדובר באוטואנטישמית-פמיניסטית), נכים, חולים-סופניים, חללי-צה"ל, וכמובן – על השואה. נראה כאילו, בדומה לדוגמה של הילדים אשר מסוגלים להתייסר בעקבות נזיפה עד הרגע הרעיון בו בת-צחוק תתגנב לפניו של ההורה, מפחד האוטואנטישמי לגלות סימני קלות-דעת שמא דעותיו יתפסו כלא-רציניים מספיק.
  • אחריות בלעדית ואינסופית – האחריות למצוקה ולסבל, לא רק של הפלסטינאים, כי אם גם שלנו, ובכל תחומי החיים – היא של המדינה, של הציונות – שלנו. לכשיוצג לפניו נושא האחריות הפלסטינאית, יטען כי אינו מחפש אשמים, וכי מלכתחילה איננו מחפש לרדת לרמה כזו של דיון (או, לחליפין, שאינו מתכוון להשוות בין נאורות לבין טרור). ואולם, האוטואנטישמי אכן לא מחפש אשמים, הוא כבר מצא אותם – בדמותנו אנו.
  • תחושת צדק בלעדית ואינסופית – השמאל הקיצוני (וזוהי, האמת, מחלה של קבוצות אידאליסטיות רבות מכל רחבי הקשת הפוליטית, ואולי, רק אולי, גם אני חוטא בה קמעה ?) משוכנעים כי הם טובים יותר, וכי דרכם היא הדרך הטובה והצודקת היחידה. בהקשר הזה, הפלסטינאים, שבמאבקם הם תומכים, צודקים באופן מוחלט כפי שהם חסרי-ישע באופן מוחלט. האשמה הבלעדית, שמקורה, לראייתם, ברוע ובצרות-אופקים, רובצת על "השאר" (מה"שמאל המתון" וימינה).
  • דיכוטומי – לראיית האוטואנטישמי הטיפוסי, כל דבר הנוגע למדינת ישראל – החינוך, הביטחון, התחבורה, התיירות, החקלאות – הכל רע. כל דבר שמזוהה עם ציונות נצבע בצבעים של שחור. האלמנטים הקשורים למושא מאבקו, הם כמובן, טהורים ואצילים. האוטואנטישמי ימנע מלהתבטא בדרך שונה – כאילו נגרע ממנו הרציונל האומר שבכל דבר יש היבטים טובים ושליליים. עבורו, הכוונה הציונית, וכל הנוגע לה, הינה רעה מלכתחילה, וזו הפלסטינאית הינה טובה.
  • מנפץ המיתוסים – האוטואנטישמי לא מתחבר אל מיתוסים. ציוניים, כמובן. אך גם זה לא נכון בדיוק – מעבר לעובדה שמדובר בשלילת כל מיתוס שמשלב יהדות וכוחנות, או יהדות וריבונות על הארץ, מדובר על יצירת נרטיב ומיתוס חדש, אנטי-ציוני. זוהי מגמתם של ה"היסטוריונים החדשים" כדוגמת בני מוריס ותום שגב, שבספריהם (אתן כדוגמה רק את 1967 – והארץ שינתה את פניה של תום שגב) רחבי היריעה, המביאים ציטוטים מיומנים, פרוטוקולים ומכתבים שכל תכליתם ליצור תמונת-נוף חדשה לכל הסיפור הציוני. אולם, מעשיהם לא שונים מאלו של קודמיהם – גם תום שגב ובני מוריס הם בני אדם, ועשויים לטעות. גם המקורות עליהם הם מסתמכים עשויים להיות שגויים, או מוגזמים. זוהי נטייתם של בני-אדם, ועל-כן גם אל ה"מיתוס" האנטי-ציוני (או יותר נכון – האוטואנטישמי) שהם יוצרים ניתן, ולדעתי אף רצוי – להתייחס בספקנות. למען הסר ספק וגילוי נאות, אינני מוצא כל רע במחקר מעמיק שמנפה את האמת על הבדיה בכל הנוגע למיתוסים עממיים (כך, למשל, גם אני עושה כשאני מדבר על המקורות האליליים של היהדות). אולם כל מגמת ניפוץ המיתוסים חותרת להסקת מסקנות השוללת את קיומינו בארץ, מבלי להבין שמלכתחילה מיתוסים, גם אם מדובר בסיפורים מכוננים בני פחות ממאה שנה (סיפורי גבורה ממלחמות כאלו ואחרות), אינם בהכרח מדוייקים במאת האחוזים, ושההשלכה של "חשיפת המציאות" עליהם היא שולית. כך, למשל, גם אם נגלה עובדות חדשות ומסעירות לגבי השהות של עם ישראל במצרים, זה לא ישנה במיל את הסיפור כפי שמתבטא בחג הפסח. האוטואנטישמי ילעג למיתוסים ציוניים, אך יתמוך ויחזק את המיתוסים הפלסטינאים, וישלול מכל וכל נסיונות להאיר את אותם מיתוסים באור שונה, שלילי.
  • בעל מוסר-כפול – פעמים רבות מספיק לקחת את הבעיות של הפלסטינאים, ולנסות להציגם בהקשר היהודי בכדי לראות כיצד האוטואנטישמי נוהג במוסר-כפול, שהרי מה שלא בסדר בנו, הוא בגדר הסביר בקשר לפלסטינאי. כך, למשל, ניתן לשמוע רבות את הסלידה של השמאל-הרדיקלי מקיבעונם של המתנחלים בכל הקשור לנושא "האדמה", והעדפתו על פני "החיים". לעומת זאת, כשמוצג אותו עניין בהקשר הפלסטינאי, אין שום סלידה או רתיעה, אלא הבנה גמורה. דו-פרצופיות כזו מתבטאת גם בנושאים הקשורים במאבק לעצמאות ולהכרה לאומית (אנטי-ציונים רבים יכירו במדינה פלסטינאית, אך גם בהיותה קיימת לא יכירו במדינה יהודית-ציונית).

יש לי לא מעט חברים אותם אני מגדיר כ"אוטואנטישמים". אינני חושב שהם אנשים רעים – אני אף לא חושב שכוונותיהם בהכרח רעות – אבל אני כן נוטה לחשוב (ולא פעם יוצא לי גם להגיד להם את זה) שהדרך שבה הם מפרשים את הדברים, והדרך שבה הם בוחרים להציג אותה, והאנטי שלהם כלפי החברה שבה הם חיים (ושהם משתייכים אליה) היא בהחלט שנאה עצמית – לא ברמה האישית, אלא ברמה הקבוצתית. נראה שמבלי לשים לב, אותם אנשי שמאל-קיצוני עברו מתמיכה ב"אחר" לשנאת ה"אני", ואופי דבריהם בהחלט לא פעם מעורר בי תהיות – מה היה נאמר לו דברים אלה היו נאמרים בידי אדם זר, באופן כה מגמתי ? באיזה שלב היינו בוחנים אותו כאנטישמי ? וכן, גם הביטוי הזה זוכה לזילות ושימוש-יתר בידי הרטוריקנים מן הימין, אך בכל זאת הוא קיים, ויש מאחוריו משמעות אמיתית והיסטורית, והכי חשוב – אנטישמים "אמיתיים" קיימים גם היום. האוטואנטישמי אינו באמת גזען ושונא את העם היהודי – הוא פשוט נוהג כאחד כזה, סביר להניח מבלי ששם לב, בטעות, כפועל יוצא של מאבקו.

חולון, י"ח באייר ה'תשע"א.

"חיילים אלמונים" לאברהם (יאיר) שטרן והאנאכרוניזם בשירות הפוסט/אנטי-ציונות


(השיר כולו מופיע בסוף הרשימה)

חַיָּלִים אַלְמוֹנִים הִנְּנוּ בְּלִי מַדִּים
וּסְבִיבֵנוּ אֵימָה וְצַלְמָוֶת.
כֻּלָּנוּ גֻּיַּסְנוּ לְכָל הַחַיִּים,
מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת.

בְּיָמִים אֲדֻמִּים שֶׁל פְּרָעוֹת וְדָמִים,
בַּלֵּילוֹת הַשְׁחֹרִים שֶׁל יֵאוּשׁ.
בֶּעָרִים, בַּכְּפָרִים אֶת דִּגְלֵנוּ נָרִים
וְעָלָיו הֲגָנָה וְכִבּוּשׁ.

לא מזמן יצא לי לדבר עם חבר על יאיר שטרן, מפקד הלח"י הראשון, ועל שירו "חיילים אלמונים", והוא אמר שהוא הזדעזע מהמלים הפאשיסטיות של השיר. באופן ספציפי, הוא הפנה אותי אל השורה האחרונה של הפזמון : "בערים בכפרים את דגלנו נרים ועליו: הגנה וכיבוש." "כיבוש ?" הוא זעק, "הנה ההוכחה לשאיפות של הימין, עוד מלפני קום המדינה." הבית השני מסתיים ב : "רצוננו: להיות לעולם בני חורין, חלומנו: למות בעד ארצנו." וכן, גם שורות אלו זכו לקיתונות של רותחין. אחרי הכל, לא אמר לנו אלתרמן כי "אין לנו חיילים אלמונים" ? מה פשר האבדנות הזו ?

אג'נדה

לֹא גֻּיַּסְנוּ בַּשּׁוֹט כַּהֲמוֹן עֲבָדִים
כְּדֵי לִשְׁפֹּךְ בַּנֵּכָר אֶת דָּמֵנוּ.
רְצוֹנֵנוּ – לִהְיוֹת לְעוֹלָם בְּנֵי חוֹרִין;
חֲלוֹמֵנוּ – לָמוּת בְּעַד אַרְצֵנוּ.

בְּיָמִים אֲדֻמִּים…

לפני שמבינים לעומק דבר-מה, כדאי לחקור ולהבין קצת את הרקע, את סיפור המסגרת. הדבר הזה נכון גם כשעוסקים בהבנה לעומק של שיר כזה, שנכתב בתקופה מסויימת על ידי אדם מסויים, וגם, למשל, כשבאים לבחון ספרים בני-תקופתנו, כדוגמת "מתי ואיך הומצא העם היהודי", שנכתב בידי שלמה זנד, או "1967 – והארץ שינתה את פניה" של תום שגב. ומדוע ? כי הרקע הזה מאפשר לנו להסתכל על הטקסט בעיניים ביקורתיות בהתאם לרוח התקופה בה נכתב הטקסט. על דרך ההקצנה, אם נקרא על דיני עבדים במקרא מבלי שנזכור את המסגרת השבטית הקדומה בה הונהגו דינים אלו, ונתבלבל לחשוב כאילו אנו עוסקים בדינים החלים על תקופתנו אנו (כפי שסבורים רק קומץ סהרורים…) – נזדעזע לחלוטין, ובצדק. אף חשוב יותר מכך – עלינו להתוודע אל המסגרת בה נכתב הטקסט, ולאג'נדה שהוא בא לקדם. עם כל הכבוד לפרופסור שלמה זנד, ולעיתונאי תום שגב, זכותנו, ואולי אף חובתנו (אם ברצוננו באמת להתעמק בתוכן של דבריהם) להבין כי המסגרת בה נכתבים דבריהם היא מסגרת פוסט-ציונית, אם לא אנטי-ציונית מובהקת. ככזו, הם נעזרים בעדויות, עובדות, ראיות ורמזים שונים (ואני מותיר להם את הקרדיט וטוען כי הם לא זייפו דבר והסתמכו על ממצאים אותנטיים) ומפרשים אותם בצורה מסויימת, צורה שבאה לקדם את תפיסת עולמם – זו שמקעקעת את המיתוס הציוני הקלאסי, מתוך כוונה לטעון כי פג-תוקפה, או שמלכתחילה מדובר היה ב"דפקט ביצור". על אותו עיקרון, חשוב גם להבין את הרקע של כותב שורות אלו – אני, שנולדתי בישראל של שנות ה-80', שגדלתי אל מהפכת המידע ואל עולם פוסט-מודרניסטי, אני שמתנגד לפוסט-מודרניזם, ולפוסט-ציונות, ושמצדד בזכותו הלאומית של כל עם לעצמאות (כן, גם של הפלסטינאים), ושמצדד בהתעוררות לאומית מחודשת בצורתה העברית, ולא היהודית (שכן לתפיסתי יהדות היא דת, לא לאום). אין לי שום יומרה להתנהג כ"נייטרלי לחלוטין", בטח שלא בצורה פיקטיבית, ולדעתי דווקא הבנת רקע זה יכולה לעזור להבין גם את דבריי.

כיבוש

וּמִכָּל עֲבָרִים רִבְבוֹת מִכְשׁוֹלִים
שָׂם גּוֹרָל אַכְזָרִי אֶת דַּרְכֵּנוּ,
אַךְ אוֹיְבִים, מְרַגְּלִים וּבָתֵּי אֲסוּרִים
לֹא יוּכְלוּ לַעֲצֹר בַּעֲדֵנוּ.

בְּיָמִים אֲדֻמִּים…

כפי שכבר נאמר, על אותו עיקרון בדיוק, כשאנו באים לבחון את "חיילים אלמונים", עלינו לנסות להבין את התקופה ואת המסגרת בה נכתב השיר.השיר נכתב ב 1932 – שש-עשרה שנה לפני תום תקופת המנדט, לפני שניתן בכלל לומר שהתחלנו "לכבוש" משהו, בכל צורה שהיא. אך מעבר להסתכלות קדימה, יש להסתכל אחורה – האירועים שהשפיעו על כתיבת השיר היו מאורעות תרפ"ט (1929), שנתרחשו שלוש שנים קודם לכן, והם שנתנו לשיר את הנופך ה"מורבידי" (יש אשר שיאמרו "זוועתי") של השיר. בזמן המאורעות יאיר שטרן היה סטודנט באוניברסיטה העברית, ומתנדב בשורות ההגנה. ביומנו האישי, ובמכתבים שכתב למי שלימים תהיה אשתו, רוני, הוא מספר על הפחד שבשמירות, על האימה, החרדה, והתחושה שהמוות מחכה לו מעבר לפינה.

חשוב להבין כי גם משמעותה של מילה עשויה להשתנות עם הזמן. למילה "כיבוש" בעברית (ואני לא מתכוון לכרוב ומלפפונים), יש שתי מקבילות עיקריות באנגלית, עם משמעות שנראית בתחילה דומה, אך למעשה היא שונה :

  • הראשונה היא Conquest, שפירושה הכנעה צבאית והכפפת השטח הנכבש לגורם הכובש. בימי קדם, כיבוש שכזה כלל הגליה/הגירה או שיעבוד של העמים שישבו בשטח הנכבש, מתוך כוונה ל"יישוב מחדש" של הטריטוריה. מכל וכל כיבוש כזה, בימינו-אנו, יהיה מקביל ל"סיפוח" שטח הנכבש בעת מלחמה.
  • השניה היא Occupation, שפירושה החלת שלטון זר על שטח/עם שעדיין נמצאים בשטח הכבוש, ללא שום כוונה לגרשם משם.

ברור לחלוטין כי המשמעות של הכיבוש כפי שהוא מופיע בשיח הישראלי כיום מתייחס למשמעות השניה. אולם הניסיון לכפות את המשמעות הזו גם על הביטוי שמופיע ב"חיילים אלמונים" הוא אנאכרוניזם – ה"כיבוש" כפי שאנחנו מכירים אותו היום לא הופיע אז, לא היו קיימות התנחלויות בשטח כבוש (כי עוד לא הייתה לנו ריבונות צבאית-מדינית), ואינני סבור כי מלכתחילה מטרתו של יאיר והלח"י, כמו גם של האצ"ל (שעל סמלו הופיע שטח המנדט הבריטי בפלשתינה ובירדן עם יד אוחזת ברובה ומתחת הכיתוב "רק-כך" ושני עלי-זית) הייתה להחיל שלטון יהודי על האוכלוסיה הערבית, במודל המוכר לנו מאז מלחמת ששת-הימים. כמו כן, לדעתי לא כדאי לשכוח מי באותו זמן שלט בארץ – לא היו אלה הפלסטינאים (בין אם הם בעצמם ראו עצמם ככאלה או לא), אלא הבריטים, ומאבקו של הלח"י כוון בראש ובראשונה כנגד הבריטים. ה"מירוץ" לכיבוש הארץ התנהל בין שני גורמים ששאפו לשליטה רחבה ככל הניתן בשטחי המנדט הבריטי בארץ. תכנית החלוקה של 1947 עדיין לא נהגתה, ולשני הצדדים לא היה ברור כפי שלנו היום זה ידוע, כי הארץ תחולק בין שני הצדדים, וגם אם כן – כיצד.

אינני מנסה לצייר מדברים אלה תמונת-נוף פסטורלית של יאיר שטרן ושל הלח"י, אבל הרקע ההיסטורי לשיר מסביר הרבה מאוד, במיוחד בכל הנוגע ל"צרימה" הלא-תקינה-פוליטית. הכיבוש שעליו כותב יאיר הוא בהחלט לא אותו כיבוש המוזכר כיום בשיח הישראלי ה"מיינסטרימי" (אם כי כן בשיח הישראלי האנטי-ציוני ובשיח הפלסטינאי שאינו מכיר בישראל, שכן לראייתם גם שטחי 49', ואף שטחי ישראל על פי תוכנית החלוקה ב 47', הם שטחים כבושים). ההתייחסות ל"כיבוש" ככזה נובעת מבלבול היסטורי, שסביר להניח ששורשיו בעצם העובדה שהמילה "כיבוש" הפכה למוקצית, כמו גם ההסתכלות על הפלסטיני כאויב – כי שוב, אולי הדבר נכון להיום, ועבור אנשים מסויימים – אך זה לא אומר שכך היה לפני כ-70 שנה, ועבור אנשים אחרים. עבור אנשים שחוו את מאורעות תרפ"ט (כמו גם, למרבה הצער, אנשים שחוו את האינתיפאדה השניה, או אפילו הראשונה, על בשרם) בהחלט יתכן כי הצד השני יחשב כ"אויב". אי-מתן לגיטימציה להבעת דעה כזו, במיוחד בהתחשב בנסיבות, הינה חוסר-רגישות וכפיית רעיון אידאולוגי-פוליטי.

אולם, לא מדובר בסתם דעה, אלא בשיר – ושיר שהפך להמנון, לסמל, והוא מה שעומד למתקפה הקשה ביותר. שכן אם עברה תקופת הפרעות, הרי שהשיר איבד מתוכנו. אך אם זה נכון, גם שירים כמו "מחכים למשיח" צריכים להיות מושלכים לפח ההיסטוריה – שלום חנוך כתב וביצע שיר יפה, אבל המשבר בבורסה כבר חלף לו, ושר האוצר מתראיין בעוד מקומות חוץ מ"מבט". השיר, כמו כל שיר, בא לתאר תקופה מסויימת והלך-רוח מסויים. אנשים בוגרים מספיק צריכים להבין כי מאוד יתכן שגם הלך-הרוח שלהם יהפך ללא-לגיטימי בחלק מן הימים. האם זה אומר כי כל היצירות, האמרות והדעות שלהם יעלמו באויר ? כמובן שלא. יכולים הם רק לקוות, כי גם הדעות והרעיונות שייצגו כתביהם ושיריהם, גם אם יקבלו יחס שלילי – בכל זאת יקבלו "משפט הוגן" ויבחנו, לפחות במבחן הכוונה, על פי הראייה של תקופתנו אנו (או כל תקופה אחרת בה נכתבו הדברים).

חלומות אבדניים

אִם אֲנַחְנוּ נִפֹּל בָּרְחוֹבוֹת, בַּבָּתִּים,
יִקְבְּרוּנוּ בַּלַּיְלָה בַּלָּאט;
בִּמְקוֹמֵנוּ יָבוֹאוּ אַלְפֵי אֲחֵרִים
לִלְחֹם וְלִכְבֹּשׁ עֲדֵי עַד.

בְּיָמִים אֲדֻמִּים…

ומה לגבי השורה הכה-אבדנית/התאבדותית – חלומנו: למות בעד ארצנו ? גם במקרה הזה הרקע ההיסטורי מבאר לנו את הקושיה, והמשפט נועד מלכתחילה להזכיר את דבריו האחרונים של טרומפלדור ב-1920, "טוב למות בעד ארצנו". אין זאת קריאה לגיוס חוליית מתאבדים יהודית, אלא רעיון פטריוטי (שגם במקרה של טרומפלדור, וגם, באופן כמעט-נבואי, במקרה של יאיר) של אותם חיילים אלמונים (שכמה שורות קודם לכן, כך מספר השיר, גויסו לכל החיים, ושמשורה ישחררם רק המוות) – אם כבר למות, אז למען מטרה נעלה יותר מאשר משהו "סתמי" – במעשה גבורה, בעת הגנה על המולדת, כמו טרומפלדור. במקריות כמעט אירונית, מזכיר הדבר את הדברים שרשמתי בפוסט הקודם שלי על עלילות גלגמש, התפיסה השומרית-אכדית בכל הנוגע לאופי החיים לאחר המוות בשאול (העולם הבא, מבלי להבדיל בין גן-עדן לגהנום), שם הדרך שבה אדם מת (כמו גם מספר ילדיו ומעמדו) קובעים את הדרך בה "יחיה" בעולם הבא.

נתקלתי גם בטענה כי מקורה של האמרה של טרומפלדור היא מהמשפט "Dulce et decorum est pro patria mori" המופיעה בשיר של המשורר (או הקסמטר באודה, כפי שדאג לתקן אותי דוד מרחב) של הרומי הורטיוס (ספר ג', שיר ב') שהביא לנו גם את הביטוי Carpe diem ("חיה את הרגע", או "קצור את היום" בתרגום חופשי, מתוך ספר א' שיר 11) :

לְדוֹדָהּ תְּפַחֵד, כִּי רַךְ הוּא וְדֶרֶךְ מִלְחָמָה לוֹ זָרָה,
פֶּן יִתְגָּר וְיַכְעִיס תַּמְרוּרִים אֶת גּוּר-הָאֲרָיוֹת הַזּוֹעֵף
וּבָעֲרָה בוֹ חֲמַת-דָּמִים וְעָלָה כְרוּחַ-סְעָרָה
וִיזַנֵּק אֶל מַעַרְכוֹת הָאוֹיֵב.

 מַה-טּוֹב וּמַה-נָּעִים לָאָדָם, כִּי יָמוּת בְּעַד הַמּוֹלֶדֶת!
וּמַר לַבּוֹרֵחַ מִמָּוֶת, כִּי יִרְדֹּף הַמָּוֶת אַחֲרֵיהוּ,
וְנַעַר כִּי יִירָא מִפַּחַד-מִלְחָמָה וּבִרְכּוֹ רוֹעֶדֶת
בְּעָרְפּוֹ הַמָּוֶת יַכֵּהוּ…
(תרגם: יהושע פרידמן)

למעט הערך הויקיפדי, לא מצאתי סימוכין אחרים, או דעות אקדמיות כאלו ואחרות לכך, אולם הדמיון בין השורה בשיר לבין אמירתו של טרומפלדור הוא רב, ועל כן מאוד יתכן שאינו מקרי. גם לטענה שהאמרה הייתה מוכרת לכל קצין  בתקופה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה -20 לא מצאתי סימוכין ישירים, אבל כן יש בנמצא התייחסויות תרבויות רבות לאמרה, כמו למשל בפואמה של ווילפרד אוון, Dulce et Decorum est, שנכתבה ב 1917 ומתארת מוות בהתקפת גז במלחמת העולם הראשונה, או בסוף הסרט Johnny Got His Gun ("ג'וני שב משדה הקרב"). האמרה הזו גם חקוקה באמפיתאטרון שבבית הקברות ארלינגטון שבארצות הברית, ועל כן ניתן להבין שבכל זאת היא הייתה מוכרת (אף על פי ששוב – קטנתי מלפסוק האם טרומפלדור אכן ציטט אותה).

לדעתי האישית, "חיילים אלמונים" מותקף גם בגלל הנסיבות – השיר שנכתב על ידי מפקד הלח"י, הפך להמנונו – אותו מפקד לח"י שנקרא "ראש בית"ר" שכה מזוהה עם הימין הישראלי. תיאורים המתקרבים לז'אנר הזוועה, כמו "בדמעת אמהות שכולות מבנים ובדם תנוקות טהורים, כבמלט נדביק הגופות ללְבֵנים…" אכן זוכים ליחס של זעזוע (גם לי השורות הללו אינן קלות לעיכול), אך זוכים להתעלמות ממסגרת הכאב והשכול שבה נכתב השיר, והתקווה לבניין אומה חדשה, מה לעשות, גם במחיר של דם (ושוב אנו חוזרים אל אותה תקופת זמן של מאבק בטרם קמה המדינה). בבית השני של שירו "ראי אדמה" מ 1939, שנכתב בנסיבות דומות – תקופת המרד הערבי הגדול (1936-1939), כותב שאול טשרניחובסקי :

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד:
פִּרְחַי פְּרָחִים בָּךְ טָמַנּוּ רַעֲנָנִים וּבְהוֹד,
אֲשֶר נְשָקָתַם הַשֶּׁמֶשׁ מִנְּשִׁיקָתָהּ רִאשׁוֹנָה,
מַצְנִיעַ חֵן עִם יְפֶה קֶלַח, קְטֹרֶת כּוֹסוֹ נְכוֹנָה.
וְעַד שֶׁיָּדְעוּ צָהֳרַיִם בְּעֶצֶם הַצַּעַר הַתָּם,
וּבְטֶֶם רָווּ טַל שֶל בֹּקֶר בַּחֲלוֹמוֹת-אוֹר נִבְטָם.

האם השוואת חיילינו לזרעים שדינם להקצר שונה, במהותו ? (אם כי שוב – נחסך מאיתנו פה הציוריות של גופות שהופכים ללְבֵנים) אולם טשרניחובסקי לא קושר אל הימין כמו יאיר שטרן, והשיר הזה (יפה ככל שיהיה) לא הפך להמנון – על כן ההקשר שלו נראה דמוני הרבה פחות. "פולחן-דם", וקריאה למאבק כוחני, שבנסיבות אחרות היה עשוי להתפרש כ"פאשיסטי", ניתן למצוא אפילו בהמנון הקומוניסטי, "האינטרנציונל" (בדגש על חלקים מסויימים) :

קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה
עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב
אֵשׁ הַנְּקָמוֹת הַלֵּב לִחֵכָה
לִקְרַאת אוֹיֵב הִכּוֹן לַקְּרָב.
עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה
מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל
אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה
לֹא כְלוּם אֶתְמוֹל,
מָחָר – הַכֹּל.
זֶה יִהְיֶה קְרָב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם
עִם הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנָל יֵעוֹר, יִשְׂגַּב אָדָם

רַק לָנוּ עֲמֵלֵי כַּפַּיִם
רַק לָנוּ עֲמֵלֵי הַיְּקוּם
הָאֲדָמָה וּבִרְכוֹתֶיהָ
וּלְכָל הוֹלְכֵי בָּטֵל לֹא כְלוּם
אֵין רַב רִבֵּנוּ וּמוֹשִׁיעַ
לֹא אֵל, לֹא מֶלֶךְ, לֹא גִּבּוֹר
בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה נַבְקִיעַ
אֲנַחְנוּ דֶּרֶךְ אֶל הָאוֹר
זֶה יִהְיֶה קְרָב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם
עִם הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנָל יֵעוֹר יִשְׂגַּב אָדָם!

עֲבוּר הַדְּרוֹר וּפְדוּת הָרוּחַ
וּפְרֹק הָעֹל מִגַּב הָעָם
לַבֵּה הָאֵשׁ וְהַךְ בְּכוֹחַ
כָּל עוֹד בַּרְזֶל עוֹדֶנּוּ חַם
וְכִי רַעַם אֲבָדוֹן יָרִיעַ
עַל רֹאשׁ אוֹיְבֵינוּ לְהַמֵּם
עָלֵינוּ שֶׁמֶש דְּרוֹר תַּפְצִיעַ
לִשְׁפֹּךְ אֶת זָהֳרָהּ הַחַם
זֶה יִהְיֶה קְרָב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם
עִם הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנָל יֵעוֹר יִשְׂגַּב אָדָם!
(תרגם: אברהם שלונסקי, 1924)

חבר הסביר לי כי שיר זה אינו שיר שמדבר על פולחן-דם, אלא על קריאה לסולידריות ומהפכה חברתית-מעמדית. אולם, כפי שניתן לראות, קיימים אף בשיר הזה אלמנטים הנוגע לקרבן, ולכוחנות. מושג ההקרבה היה קיים בשירים מכל קצוות הקשת הפוליטית. הוא קשור לעובדה שמטרות אידיאליסטיות לרוב מושגות במחיר דמים קשה מנשוא. הרבה לפני שהמושג הזה "מגוייס" למטרות תעמולתיות, הוא בראש ובראשונה מלווה רגשות של כאב, על הסבל האישי ועל סבלם של אלו שנאלצים לוותר ולהקריב (לעתים אף את חייהם) למען המטרה. בשנות ה-20 וה-30, אנשים רבים, משני הצדדים, חוו את ההקרבה הזו על בשרם – ועל כך כתבו שירים. היו אלו שלא בחרו לתת מרצון, אלא נכפה עליהם, והיו אלו שביודעין התגייסו למען מטרה פטריוטית כזו או אחרת.  כמובן שכל שיר מן הדוגמאות הנ"ל סובב סביב נושא אחר, סביב אידאל אחר – אולם הביקורת לעתים רבות אינה מופנה כלפי האידיאל עצמו (היא אינה ויכוח פוליטי), אלא מנסה לתקוף את השיר דרך האלמנטים ה"כוחניים" שלו – אלו שמופיעים, כאמור, בשירים רבים הנוגעים לאידאולוגיה, כמו למאורעות היסטוריים קשים אחרים. בכך היא בעצם מפספסת את המטרה – היא פשוט אומרת "הרעיון הזה גרוע, בגלל שהשיר אומר ככה וככה", במקום להתמקד ברעיון האידיאולוגי-פוליטי, שהוא המהות של הדיון הפוליטי בשיח בארץ.

למרבה הצער, בעת כתיבת שורות אלה אינני יכול שלא לתהות האם בכלל מישהו כיום מתייחס ברצינות למושגים כמו "פטריוטיות", או "מוות למען מטרה נעלה". אולם כל מי שקורא את השורות האלה צריך לזכור כי באותה עת כן הייתה להם משמעות, ולא אחת הרעיונות הללו כן באו לידי ביטוי בשדה הקרב, והם זכו ליחס רציני, הקרוב לחרדת-קודש – ומתוך ראייה זו נכתב השיר. שפיטת המושגים, כמו גם המשורר, על פי ערכי תקופתנו, היא אולי בלתי-נמנעת, אך היא אינה מצייגת ראייה נכונה (מבחינה היסטורית) של הדברים. כך, דבריו של טרומפלדור לא נועדו מלכתחילה לשמש חומר בעבור מנגנון התעמולה הציוני – יש אף שיאמרו שאינם נאמרו בכלל – הם נאמרו בסיטואציה מסויימת. גם אם אין אנו מסכימים עם האידיאלים המוצגים בשיר, הייתי כן ממליץ לנסות ולהסתכל על השיר "מעיניו של המשורר", ולו רק כדי לבחון את השקפתו, ובכך להתייחס אליה גם בדרך אליה הוא התכוון, בהתאם לרוח תקופתו שלו.

על מועל-יד וצלב-קרס

בְּדִמְעוֹת אִמָּהוֹת שַׁכּוּלוֹת מִבָּנִים
וּבְדַם תִּינוֹקוֹת טְהוֹרִים
כִּבְמֶלֶט נַדְבִּיק הַגּוּפוֹת לִלְבֵנִים
וּבִנְיַן הַמּוֹלֶדֶת נָקִים.

בְּיָמִים אֲדֻמִּים…

בהזדמנות אחרת בה דיברתי עם אותו חבר על "חיילים אלמונים" (בה גם ציינתי כי אני מתעתד לכתוב על כך בבלוג שלי), השמעתי לאותו חבר את השיר חיילים אלמונים, בגירסה המופיעה באתר של תנועת בית"ר. שוב, לצערי הרב, נתקלתי בתגובה קצת צורמת. "איזה ביצוע מקהלתי נאצי. את השיר הזה צריך לשמוע במועל-יד, עם דגלים עם צלבי-קרס ברקע."

באופן כללי, ההשוואה של כל דבר עם סממן לאומי/צבאי/ממסדי לפאשיזם ונאציזם הוא נוראי, וכבר כתבתי על כך בבלוג בפוסט הזה. אולם במקרה הזו, שוב, אותו חבר השתמש באותם דברים שנוצקו לו לראש מינקות, מבלי שטרח אפילו להתעניין במקורם ההיסטורי. ועל כן שאלתי שאלה פשוטה : "האם מעולם לא השתמשו היהודים בצלבי-קרס ובמועל-יד ?" התשובה האוטומטית היתה כמובן, לא, והיא הייתה, כמובן, שגויה. כפי שכתוב בספר נחמיה, פרק ח', פסוק ו' : "וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת ה' הָאֱלֹהִים הַגָּדוֹל, וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם אָמֵן אָמֵן בְּמֹעַל יְדֵיהֶם." ואמנם נכון שאי-אפשר לקבוע כי מדובר בדיוק באותה תנועה אותה אנו מכירים כיום, אך למה ללכת כל כך אחורה ? מקורה של ההצעדה במועל-יד הוא ב"הצדעה הרומית" (אם כי אין שום הוכחה שגם ברומא השתמשו בהצדעה שכזו, ויתכן שההשראה נלקחה מציורים מהמאה ה-18' שמתארים מאורעות ברומא העתיקה). בארצות הברית שבועת האמונים (The Pledge of Allegiance) לדגל ולרפובליקה, שחוברה בידי פראנסיס בלאמי, לוותה בהצדעה דומה למועל-יד, שכונתה "הצדעת בלאמי" (נשיא ארצות הברית במלחמת העולם השניה, רוזוולט, ביטל את ההצדעה רק בסוף 1942 באופן רשמי). במועל-יד זו הצדיעו תלמידים בכל רחבי ארצות-הברית, בני כל הדתות והזרמים. האם ארצות-הברית כולה (כולל היהודים שבה) הייתה שותפה למזימה ניאו-נאצית ? (אם כבר אנאכרוניזם, אז עד הסוף…) כנראה שלא, אם כי המורשת הגזענית המצערת של ארצות-הברית, כלפי השחורים והאינדיאנים בעיקר, לא נשכחת (ובצדק) בקלות רבה כל-כך (ועדיין, הצדעת בלאמי לא הייתה הגורם ולא המאפיין המרכזי של אותה מדיניות). ולגבי אותו צלב-קרס, הצורה הגיאומטרית הזו הופיע כעיטור בבתי-כנסת מתקופת בית-שני ועד התקופה הרומית. כיום הטאבו הנוגע לצלב הקרס אף נחלש, ובאופן חופשי מדברים על המקורות ההינדיים שלו, ואף זכורה לי פרשה בה חברת האופנה זארה נאלצה להוריד מהמדפים תיקים שעוטרו בצלבי-קרס. ההבדל, אגב, בין צלב קרס נאצי לבין צלב קרס "תמים לכאורה" הוא בזוית – צלב קרס נאצי מוטה בזוית 45 מעלות, בעוד שצלב קרס "קלאסי" עומד על בסיסו (אחד מארבעתם, בכל מקרה…).

אז מה באתי להגיד כאן – שסמלים נאצים אינם טאבו יותר ? שזה בסדר לשיר את "חיילים אלמונים" במועל-יד ? בהחלט לא. אבל שוב – לעתים הנסיבות והרקע עושים את כל ההבדל. ברור לחלוטין שהעם שאמרו אמן לברכתו של נחמיה לא היו נאצים, וברור לי שהיהודים שבנו את בתי הכנסת העתיקים לא היו נאצים. כיום לצלב-הקרס ולמועל-היד יש הקשר היסטורי שהופך אותם לטאבו במחוזותינו, אולם לא כך היה בעבר (בדיוק כמו שה"כיבוש" של יאיר היה לגיטימי לחלוטין), ויודעים מה ? אולי גם לא כך יהיה בעתיד… אולי, בעוד עשרות, מאות, או אלפי שנים – בזכרון הקולקטיבי של העם שלנו לא ישאר זכר לצלב הקרס ולמועל-היד הנאצים. אולי יחלפו כל כך הרבה שנים, ובמסגרת טקסית כלשהי לא יהיה שום טאבו שיאסור על שירת המנון פטריוטי במועל-יד. האם זה יהיה רע ? או שמא השכחה הזו תאמר כי התגברנו גם על הטראומה הקשה מכל ? קשה לי להגיד, ומלכתחילה לדעתי מדובר בעתיד הרחוק מדיי (עד כדי הפיכת המחשבה לנובלת מדע-בדיוני), ובאפשרות לא סבירה מדיי. אולם אני לא מתיימר לטעון כי אין הדבר אפשרי בעליל.

אחרית-דבר

אינני נאיבי, ואני מסוגל להבין שיש, לכאורה, הרבה היתממות בפוסט הזה (על אף שניסיתי גם תוך כדי להסביר שלא כך הדבר). אני שוב חוזר ומדגיש שאני כן מודע למשמעות מושגים בהקשר של ימינו, עם חלקם הגדול אני גם נוטה להסכים. הכוונה אינה לגרום לאנשים להגיד "אה, אם לכך הוא התכוון – אז אין לי דבר רע להגיד", אלא להבין את המשמעות המקורית, ולזכור אותה גם כשמביעים ביקורת. כי כמו שאני עכשיו לא מציג את הדברים באור לבן לחלוטין – אני לא חושב שפירושם של דברים באור השחור ביותר (שהוא למעשה, העדר כל אור) הוא נכון. יש קיים פה מימד של נאיביות והיתממות מוחלטת, לדעתי מן הצד השני קיימת מגמה של דמוניזציה מוחלטת עד-כדי עיוורון לאלמנטים כנים, אולי אפילו טובים, שיאיר שטרן התכוון להעביר.

חולון, ו' באייר ה'תשע"א.

עוד על הרקע לשיר "חיילים אלמונים" במאמרה של יאירה גינוסר, על ׳חיילים אלמונים׳, 1929-1932 (עיונים בתקומת ישראל, 5, 1995). מומלץ בחום.

לינק לדף השיר באתר בית"ר : http://www.betar.org.il/world/music/songs/hayalim.htm

לינק לדף השיר באתר זמרשת : http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=135#versions

עוד ביצוע לשיר :

השיר המלא :

חַיָּלִים אַלְמוֹנִים הִנְּנוּ בְּלִי מַדִּים
וּסְבִיבֵנוּ אֵימָה וְצַלְמָוֶת.
כֻּלָּנוּ גֻּיַּסְנוּ לְכָל הַחַיִּים,
מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת.

בְּיָמִים אֲדֻמִּים שֶׁל פְּרָעוֹת וְדָמִים,
בַּלֵּילוֹת הַשְׁחֹרִים שֶׁל יֵאוּשׁ.
בֶּעָרִים, בַּכְּפָרִים אֶת דִּגְלֵנוּ נָרִים
וְעָלָיו הֲגָנָה וְכִבּוּשׁ.

לֹא גֻּיַּסְנוּ בַּשּׁוֹט כַּהֲמוֹן עֲבָדִים
כְּדֵי לִשְׁפֹּךְ בַּנֵּכָר אֶת דָּמֵנוּ.
רְצוֹנֵנוּ – לִהְיוֹת לְעוֹלָם בְּנֵי חוֹרִין;
חֲלוֹמֵנוּ – לָמוּת בְּעַד אַרְצֵנוּ.

בְּיָמִים אֲדֻמִּים…

וּמִכָּל עֲבָרִים רִבְבוֹת מִכְשׁוֹלִים
שָׂם גּוֹרָל אַכְזָרִי אֶת דַּרְכֵּנוּ,
אַךְ אוֹיְבִים, מְרַגְּלִים וּבָתֵּי אֲסוּרִים
לֹא יוּכְלוּ לַעֲצֹר בַּעֲדֵנוּ.

בְּיָמִים אֲדֻמִּים…

אִם אֲנַחְנוּ נִפֹּל בָּרְחוֹבוֹת, בַּבָּתִּים,
יִקְבְּרוּנוּ בַּלַּיְלָה בַּלָּאט;
בִּמְקוֹמֵנוּ יָבוֹאוּ אַלְפֵי אֲחֵרִים
לִלְחֹם וְלִכְבֹּשׁ עֲדֵי עַד.

בְּיָמִים אֲדֻמִּים…

בְּדִמְעוֹת אִמָּהוֹת שַׁכּוּלוֹת מִבָּנִים
וּבְדַם תִּינוֹקוֹת טְהוֹרִים
כִּבְמֶלֶט נַדְבִּיק הַגּוּפוֹת לִלְבֵנִים
וּבִנְיַן הַמּוֹלֶדֶת נָקִים.

בְּיָמִים אֲדֻמִּים…