ארכיון תג: אסטרונומיה

אפוקליפסה אחר-כך? אפוקליפסה בכלל לא!

כמו כולם, גם אני נחשפתי אל "קדחת האפוקליפסה של המאיה" האמורה להתרחש היום. לשמחתי הרבה, רוב מי שמתייחס אל "סוף העולם" הזה עושה זאת בחיוך ובהומור, אולם יצא לי להתקל בלא מעט אנשים המתייחסים אל העניין ברצינות גמורה. העיסוק המגוחך ב"סוף העולם", בין אם זה של המאיה בתאריך ה 21.12.2012 ובין אם כל תאריך אחר (כך סיפרו לי ששנת לידתי, 1984, היא ה'תשמ"ד, גרמה אף היא להיסטריה), נובע מבורות, מנטיה לאמונות תפלות ודעות קדומות. יש לו כמובן גם שורשים דתיים (בהם אגע לקראת סוף הרשימה), אך מדהים לראות כיצד העיסוק הנוכחי יותר מתקשר דווקא אל העולם החילוני, המדעי לכאורה, פשוט מחוסר הבנה לגבי מהות המדע.

"סוף העולם של המאיה" מקבל מימד גדול יותר של "רצינות" גם בשל האקזוטיות שבו (אני נוטה לשים לב כיצד אנשים נמשכים אל "חכמה זרה", שהתפתחה בלי שום קשר אל הידע המערבי, כמעט בפליאה – כאילו לא יכולה שום תרבות אחרת לפתח מדע ולצבור חכמה. יש בכך התנשאות חבויה), אך גם בשל הדיוק של לוח השנה שלהם. וכאן טמונה לדעתי בעיה שמתקשרת גם אל שרלטנות דתית "מערבית", מהסוג שאנחנו מכירים – הנטיה ליחס כל "תובנה צודקת" של תרבות קדומה (שלרוב מתבססת על דיוק סטטיסטי, נעדר מהבנת המנגנון העומד מאחוריו) ל"מדע" באופן שבו אנו תופסים אותו. המדע לא שואל רק כמה, מתי, איפה (אותם נתונים אמפיריים מהם ניתן לגזור "קו-מגמה" כזה או אחר) – המדע רוצה לשאול איך, ולמה – להבין את המכלול בשלמותו, ולא רק את הרובד השטחי של התצפיות הנחזות.

רבים הם האנשים שאינם מבינים כי טכנולוגיה, ואף צורה מוקדמת של מדע, היו קיימים עוד מימי קדם. אנשים מתפלאים לגלות כי ניתוחי ראש בוצעו כבר לפני אלף וחמש-מאות שנה בדרום אמריקה, הבנה ביולוגית פנימית מסויימת היתה קיימת עוד בעידן הפרעונים, כמו גם היוונים שהצליחו לפתח מנגנון חישוב (שלצורך הפופוליזם מכונה "מחשב") אנלוגי. באופן דומה, גם בתנ"ך, במשנה ובתלמוד אנו מוצאים עובדות לגבי העולם שלנו שנתפסות כמדוייקות. אך אין מכאן להסיק כי אכן מדובר בידע מדעי נרחב. עצם העובדה שלתרבויות קדומות היה ידע שהיום נתפס כרלוונטי (בין אם שאבד, ובין אם שרוב האנשים פשוט לא יודעים שהיה קיים ונשתמר במהלך הדורות) לא הופך את הטכנולוגיה של אותה תרבות ל"מדע מודרני", לא אומר שאותה תרבות היתה מתקדמת מזו שלנו, ובטח ובטח שלא אומר שכל אמירה של התרבות הזו בהכרח תהיה נכונה. גם דברים שהמדע של היום מתקשה להסביר לגבי תרבויות עתיקות (כמו תשובות לשאלות כיצד הוזזו האבנים של סטונהנג', מי בנה את הפירמידות, וכו') – אין בכך כדי להעיד על נחיתותו של המדע המודרני, או על קיום "מעורבות חיצונית" בצורה אלוהית/חייזרית כזו או אחרת – פשוט להבין בענווה שכרגע (או לנצח) התשובות אינן בידינו. עדיף להכיר בכך שהידע שלנו לא יהיה מושלם לעולם, מאשר לנסות באופן ילדותי לחפש שיטה שכן מתיימרת, גם אם באופן מופרך, לתת לנו מענה לכל שאלה.

בני שבט המאיה יצרו לוח שנה מדויק להפליא, אך הוא נערך בהתבסס על תצפיות רבות שנאספו במשך שנים. לוח-השנה שנוצר הבין חלקית את המנגנון הקשור לאורך היממה ואורך השנה, ואף את אופי הקפתם של כוכבים אחרים (כדוגמת נגה), אך הוא לא נתן תשובה לגבי המנגנון, כמכלול. כך גם מערכת עיבור השנים העברית, המתבססת על זו הבבלית, הצליחה להגיע לרמת דיוק מרשימה, אך אין מדובר בהבנה מדעית לגבי אופי וּמהות כוכבי-הלכת (הפלנטות) וכוכבי השבת (שהם השמשות והגלקסיות המרוחקות) – אלא פשוט על צורת ההתנהגות הנצפית (וממנה – החזויה) של תנועתם של כוכבי-לכת מעטים (ובל נשכח שמדובר על מספר גרמי-שמיים שניתן למנות בשתי הידיים, לעומת מיליארדי כוכבים הנמצאים בשמיים).

הבעיה היא כי פְּתיים רבים אינם נוטים להעמיק מחשבה ולחשוב על רמת ההבנה של תופעה כזו או אחרת – ולכן הצגה מרשימה של מנגנון מסוים עשויה לשכנע אותם כי המאיה היתה תרבות מתקדמת מזו שלנו, והואיל שהם בנו לוח-שנה כה מרשים וּמדויק (גם אם, כאמור, הוא לא התבסס על הבנה אסטרונומית שלמה אלא על תצפיות והסקת מסקנות לגבי כוכבי לכת מעטים) – כנראה שגם "סוף העולם" (מה-גם שגם טענה זו הופרכה) שחזו כנראה מבוסס על ידע מעמיק.

באותה הצורה פְּתיים רבים הולכים שבי אחר טיעונים דומים הקיימים ביהדות, כאילו התובנות לגבי עולם הטבע הקיימות בקורפוס היהודי הם מדע של ממש (ומכאן גוזרים גם כי אכן חבויה "אמת גדולה" נוספת). אף יצא לי להתקל פעם בטענה מגוכחת ומופרכת כי חכמי ישראל מקדמת-דנא שמור הידע לגבי כל המדעים. כמובן שלשאלה "איפה הידע הזה?" אין תשובה, גם כאשר מועלות טענות של ממש – הרי חיי אדם הם ערך קדוש ביהדות, וברור כשמש כי ידע הנוגע למחשוב, אנרגיה אטומית, נאנו-טכנולוגיה וביוכימיה יכולים להציל אנשים רבים. ובכל זאת, במשך אלפי שנים ידע כזה נשמר ולא הציל את אותם נפשות ?

אני נוטה לראות באותם פְּתיים שהזכרתי תכונה מסויימת – מדובר באותם אנשים שבהעדר תשובה משלהם, ובהנתן תשובה של מישהו אחר – הם פשוט נאלמים דום וּמקבלים את כל התשובה כדברי חכמה של ממש. במדע המודרני, אשר לו אין את התשובות לכל השאלות, ואשר הידע שבו נצבר שכבה על שכבה, קיימים "חורים" רבים, או כאמור – אנשים רבים מציגים "תובנות קדומות" מספר כזה או אחר וּמנסים להגיד – "הנה, כבר לפני אלפי שנים ידעו את זה". ועבור מי שחסר ידע רחב, ושאינו מסוגל להבין שהידע המוצג בפניו הוא שטחי, המבוסס על סטטיסטיקה של תצפיות, ולא לוקח את זה אל המקום השיטתי וּמקיף, המבוסס על הבנת המכלול, משתכנע וּמקבל את כל המוצג בפניו כאמת מוחלטת.

באופן כללי, כל אדם (או גוף) הטוען שלו יש תשובה לכל שאלה הוא שרלטן. אני נוטה להאמין שגם באופן יחסית לוגי ניתן להבין שגם-אם-לכאורה-יש-אלוהים-שמסר-את-התורה – הרי שאיננו כיום בהכרח מכירים את אופיה האותנטי כדי לחשוב שברשותנו נמצא כל הידע. הרי בני-אדם אינם מושלמים, זה לא חדש לאף-אחד. וגם העברת ידע לעולם אינה מושלמת – אף אדם אינו יכול לכסות את כל תחומי הידע שהוא מעביר, הוא תמיד ישנה אותה בהתאם לאופיו ולנסיבות הקיימות. מכאן שגם אם היה קיים ידע אמיתי ואותנטי בתקופה כלשהי באנושות (טענה שמלכתחילה אינני נוטה להסכים עמה, אבל לצורך הטיעון מקבל אותה כנכונה), הרי שבמהלך הדורות (ועברו דורות רבים מאז) הידע שהגיע אלינו הוא בהכרח לא שלם, הוא שונה מעט, מסולף מעט – זהו טבעו של כל אדם, צדיק וישר ככל שיהיה (והרי ההלכה מספרת לנו שרק ארבעה בני אדם לא חטאו מימיהם, ומכאן נקל לנו להסיק שכן, יתר בני האדם חטאו, וחלקם הונעו ממניעים לא כה טהורים בכל מעשיהם).

קיים עוד מניע להסחפות אחרי אותן תיאוריות סוף העולם. אף-על-פי שיש לו סממנים דתיים, הוא פחות יהודי ויותר אמריקאי. בארצות-הברית, הנחשבת למדינה המתקדמת ביותר בעולם, קיימת תפיסה דתית שמרנית שלא תבייש את אחרון הש"סניקים – שם העיסוק בהפלות, למשל, הוא דיון ער שיש המבקשים לאסרו בחוקה. האימפריאליזם האמריקאי, כולל ההתפשטות מערבה (הרי ארצות הברית החלה רק כאוסף של מושבות בחוף המזרחי) נבע מתחושת שליחות אלוהית של ממש בקרב הציבור וההנהגה.

לא במקרה סדרות וסרטים אמריקאים רבים עוסקים בנסים, בהשגחה אלוהית. מספיק ביקור שישי אצל ההורים שלי ושלטוט קצר אל עבר ערוץ CBS Reality כדי לחזות בשלל סדרות (כדוגמת "תעלומות בלתי-פתורות", "משלימים את החסר" וכדומה), שבכולם מופיע אותו מוטיב – "ניצלתי בנס", "אלוהים קרא לי", "הצלחתי כי פעלתי בשמו של ישוע". גם המוטיב של שכר ועונש לא חסר שם – על אותן תעלומות בלשיות שמגיעות אל פתרונן, וגם הוא אפוף לדעתי במוטיב דתי (כדוגמת "בלשי הרפואה"). המוטיב הזה אולי זר לנו, כישראלים, ולכן רוב האנשים נוטים להתעלם ממנו – אך הוא טמוע מאוד מאוד עמוק בקבוצות שלמות וגדולות באוכלוסיה האמריקאית. ומתוך תפיסה כזו, ובהתחשב בכך שהספר הסוגר את הברית החדשה הוא ספר האפוקליפסה (חזון יוחנן), ספר אסכטולוגי בו מתוארת המלחמה האחרונה לפני שיחל עידן אחרית הימים, לא פלא כי התרבות האמריקאית מאמצת בחום כל סיפור הנוגע לסוף העולם.

ההתחקות אחרי שורשי האסכטולוגיה – העיסוק ב"אחרית הימים" (וכמובן סוף העולם, גאולה וביאת המשיח) – יכולה לספק חומר בשביל רשימות ארוכות וּמגוונות, אך רק אומר בקצרה שלדעתי זהו אינו עיסוק עברי אותנטי. היהדות, עד שלב מאוד מאוחר, כלל לא התעמקה במושגי "העולם הבא" – אמנם יש אזכור לנשמת האדם המתקיימת לאחר מותו (כך הועלה רוחו של הנביא שמואל בידי בעלת האוב, לבקשת שאול), אך גם המושג של "גן-עדן" וגם של "גהנום" שניהם אינם מתקשרים אל העולם הבא כי אם אל מקומות בעולם הזה. במזרח הקדום התפיסה לגבי עולם המתים סבבה סביב השאול, אליהם הגיעו נשמות המתים באשר הם (התייחסתי לכך ברשימתי על עלילות גלגמש, בייחוד בחלק האחרון של העלילה בה גלגמש שואל את אֶנְכִּידוּ לגבי גורלם של אנשים שונים בשאול). גם תפיסת הזמן עצמה לגבי העולם הזה (ומכאן – גורלו) במזרח הקודם היתה יותר מעגלית (מעין "מה שהיה הוא שיהיה"), ולא ליניארית בדומה לתפיסה המערבית (מעין קו ישר מבריאת העולם ועד חורבנו, שלאחריו פשוט נרבוץ בעולם אחר לנצח נצחים).

המקור הראשוני, ביהדות, לעיסוק באחרית הימים נובע מן המצוקה הרבה שממלכת יהודה היתה שרויה בה (ויתכן שממלכת ישראל עוד קודם לכן), כאשר ידעה כי קיצה קרב. בבחינה הזו, הנבואות הקשורות לחורבן (כדוגמת נבואות ירמיהו) לא התבררו כנכונות וצודקת בגלל שאלוהים "שידר" את התובנה הזו אל הנביא, אלא הן נבעו באופן אינטואיטיבי מתוך פרשנות למתרחש מסביב – צבאות של אימפריות אדירות (בבל ולפני-כן אשור) סחפו את האזור ואיימו על שלום הממלכה. משבר שכזה לבטח יצר משבור אמונה בעם, ובתגובה אליו כל אשר יכולו הדמויות הכריזמטיות ש"דיברו בשם אלוהים" (הם הנביאים) לומר היה:

  1. זה באשמתכם, חטאתם (ואין אדם מושלם, כבר אמרנו);
  2. (כדי שלא תאבדו תקווה) אם תחזרו למוטב, מתישהו יהיה טוב;
  3. (כפועל יוצא של סעיף 2) הדרך היחידה שיהיה טוב היא שהצבא האדיר הזה יפול;
  4. (ומכיוון שהוא צבא כה אדיר) האויב יפול במלחמה כה הרת-גורל, שלאחריה ישתנו סדרי העולם;
  5. (ומכיוון שישתנו סדרי העולם, ומכיוון שמדובר בצבא כה אדיר) היחיד שיוכל להוביל מלחמה כזו יהיה מנהיג בשליחות אלוהית, הלא הוא המשיח.

מסגרת זו היא אשר ביססה את הנבואות שאנו מכירים, אך גם בהן לא היה מספיק. הרובד השני נוגע לגנוסטיקה, ואל ההשפעה הפרסית מחד (המדברת על דיכוטומיה של טוב ורע) ואל ההשפעה היוונית מאידך (המציגה את העולם הזה כ"חיקוי" לעולם האידיאות). בתפיסה הגנוסטית העולם הזה, הגשמי, נוצר בטעות, בידי האל היוצר (דמיורגוס, שלרוב מזוהה עם יהוה, אלוהי ישראל), ובבוא היום ישובו המאמינים שחוו את הידיעה האמיתית (הגנוסיס) אל האל הרוחני הטוב, המונאד.

הגנוסטיקה אינה דת אחידה, אלא זרם של כתות בעלות מכנה משותף דתי-פילוסופי, אשר שגשגו במאות הראשונות לספירה, ולהשקפתי התעצבו בעידן של פריחה דתית כוללת באיזור – פריחה שממנו הושפעו לא רק הכתות הגנוסטיות, אלא גם הנצרות המוקדמת והכתות היהודיות (שבחלקן של שתיהן היו גם מאפיינים גנוסטיים). כמו בנצרות, עם ספר האפוקליפסה (שפירושה ביוונית – התגלות – היא אותה התגלות אשר חזה יוחנן כותב הבשורה), גם אל היהדות כפי שאנו מכירים כיום (שנתעצבה מן הכת היהודית הפרושית) הגיעו גם אלמנטים המציגים את "אחרית הימים" הנבואית כ"סוף העולם".

אל שתי ההשפעות הללו אפשר אולי להוסיף את ההשפעה המאוחרת של התרבות האמריקאית (עליה כבר דיברתי), אשר אולי לא שינתה את האופי ההרסני של "חזון אחרית הימים", אך בהחלט העמיקה אותו גם בקרבנו. נוסיף לכך גם את הקלות שבה אנשים מתפתים להאמין לכל דבר שבהתבוננות שטחית נראה נכון ועקבי (אף-על-פי שהוא נעדר הבנה כוללת, וּלעתים אף בסיסית, של המנגנון העומד מאחוריו), וניווכח כי רבים וטובים מאיתנו אכן חוששים מנבואות חורבן הבאות עלינו מפעם לפעם.

חולון, ח' בטבת, ה'תשע"ג.

מודעות פרסומת

הַצַּיָּד בְּמַחְשַׁכֵי הַמִּדְבָּר

רֹשְׁפִים מֵעַל – כּוֹכְבֵי רָקִיעַ,
מִשְׁחָר יָמִים
תֻּקְּנוּ בִּמְסִילּוֹתֵּיהֶם;
בְּמַחְשַׁכֵי מִדְבָּר
כֹּה קַר, כֹּה צָחִיחַ,
מָּצְאוּ זֶה אֶת זוֹ,
זוֹ אֶת זֶה.

וּבִקְצֵה שְׁבִיל הַזֹּהַר,
אֵיתָן וְנִצְחִי –
מְבַשֵּׂר אַהֲבַתֵינוּ, זֶהוּ הַצַּיָּד;
כּמוֹ אֵל קֶדֶם,
כּמוֹ תַּן מְיַלֵּל,
בְּלֵּילוֹת חוֹרֶף, אוֹרְיוֹן,
גוֹרָלֵינוֹ נְצֹר.

מצפה רמון, ה' בכסלו, ה'תשע"ב.

קבוצת הכוכבים אוריון (הצייד). צילם : רוברטו מוּרה

השמחות באדר ב', הסליחות באלול ב' ו"הקשר הבבלי" של עם ישראל

בתקופה זו שבין חג פורים לחג הפסח, במעבר שבין חודש אדר לחודש ניסן, ובמיוחד בשנה זו, שהיא שנה מעוברת, מעניין להתבונן בלוח השנה העברי ועל מקורותיו ההיסטוריים, שעשויים לרמוז לנו מעט על מקורותינו אנו.

העדות המוקדמת ביותר לקיומו של לוח-שנה במחוזותינו נמצא בלוח גזר – לוח חימר שנכתב בעברית עתיקה או בניב כנעני קדום שדומה לה מאוד, ומציין את מנין החודשים – 12 במספר. מנין החודשים אינו מציין בהכרח כל אחד בפני עצמו – הלוח מציין לעתים חודש אחד (ירח) ולעתים חודשיים (ירחו) תחת אותו שם, או אותה פעולה הקשורה לאותו חודש. כפי שהשם מרמז, הלוח נמצא בתל גזר העתיקה, ומתוארך לתקופה שבין האלף השני לראשון לפני הספירה – תקופה של תחילת ממלכת ישראל. בסוף הלוח כתוב שם, ככל הנראה שם המחבר : אביה. סדר החודשים המצויין שם הוא :

  • ירחו אספ – חודשיים אסיף.
  • ירחו זרע – חודשיים זריעה.
  • ירחו לקש – חודשיים ליקוש ("זריעה מאוחרת", של צמחים הגדלים לאחר הגשמים).
  • ירח עצד פשת – חודש עידור, קטיף, או עקירת הפשתים. הפועל "עצד" הוא פועל עברי קדום המופיע גם בתנ"ך בתור הכלי "מעצד", שמן הכתוב ניתן להסיק שהוא קשור במלאכת קצירה או ניסור : "חָרַשׁ בַּרְזֶל מַעֲצָד וּפָעַל בַּפֶּחָם וּבַמַּקָּבוֹת יִצְּרֵהוּ" (ישעיהו פרק מ"ד פסוק י"ב), ו"כִּי-חֻקּוֹת הָעַמִּים, הֶבֶל הוּא:  כִּי-עֵץ מִיַּעַר כְּרָתוֹ, מַעֲשֵׂה יְדֵי-חָרָשׁ בַּמַּעֲצָד." (ירמיהו פרק י' פסוק ג').
  • ירח קצר שערמ – חודש קציר שיעורים.
  • ירח קצר וכל – ניתן להבין כקָצוֹר וְכַלֵּה – או בחריזה מודרנית – קצור וגמור – תום תקופת הקציר.
  • ירחו זמר – חודשיים לגיזום, קטיף, זמירת הגפנים, "זמר" במובן הדומה למשמעותה של מזמרה.
  • ירח קצ – ניתן לראות את ה"קץ" הזה כסוף, היות ומדובר בסוף הלוח, אך ככל הנראה מדובר בחודש הקיץ.

לוח גזר, אגב, נתגלה עוד בשנת 1908, ומכיוון שבאותו זמן נשלטה הארץ בידי האימפריה העות'מנית, נלקח הלוח אל טורקיה, שם הוא מוצג עד היום במוזיאון הארכיאולוגי באיסטנבול. גם אם לא היה לוח שנה "מחייב" (וכנראה שלא היה, בעיקר בגלל ההתייחסות ה"כללית" לחודשיים לעתים, ולא אל כל חודש בנפרד) מדובר בעדות קדומה בכנען להכנסת החודשים למסגרת חקלאית חוזרת ונשנית, התלויה בעונות השנה.

במקרא כמעט ואין אזכור לשמות החודשים, וההתייחסות היא בדרך כלל אל מספרם (כשניסן, חודש האביב – חודשו של חג הפסח, הוא תמיד הראשון). אולם בספר מלכים מסופר לנו, כמעט ברמיזה, על שמותיהם העבריים המקוריים של ארבעה מתוך חודשי השנה – ירח איתנים (תשרי של היום), ירח בול (חשון) חודש אביב (ניסן) וירח זיו (אייר). משמעות שמם של שניים מתוך שלושת החודשים ברורה לנו – גם המילה "איתן" וגם המילה "זיו" מוכרות לנו מהעברית של ימינו, ורק החודש "בול" (אף על פי שגם מילה זה מוכרת לנו כיום, אך אין ספק שבמקריות בלבד ולא מתוך הקשר אל אותו בול היסטורי) גורם לנו לתהות מהי משמעות שמו – האם מדובר ב"יבול" או שמא ב"מבול" או במשמעות עתיקה אחרת. יש הרואים בשמות אלה כ"השפעה פיניקית", ושמלכתחילה לא היו אלה שמות החודשים של העם העברי (שכאמור, לפחות על פי יתר המקרא, השתמש במספרי החודשים).

משמעותם של שמות החודשים כפי שמוכרים לנו היום, לעומת זאת, אינה בהכרח ברורה לנו וזאת משום שמקורם הוא בבלי. אמנם שְׁבָט בהחלט מזכיר שֵׁבֶט, מקל (כפי שאומר המשפט הלא-כל-כך תקין פוליטית "חוסך שבטו שונא בנו"), וניסן בהחלט דומה ל"ניצן" (במיוחד בהתחשב בעובדה שהצ' המקורית הייתה דומה לצ' בערבית, שנשמעת כמו ס'), אבל מה לגבי תשרי (תשריתו = התחלה באכדית/בבלית), או תמוז (אליל אכדי, גילגול של דומוזי השומרי) או מרחשון (למי שתהיה – משמעותו האמיתית היא ירח שמנ, או החודש השמיני) ? השפה הבבלית התפתחה מן השפה האכדית הקדומה, ואף על פי ששתיהן שפות שמיות (בדומה לעברית) – הרי שהן מסווגות כשפות שמיות "מזרחיות" והשפה העברית מסווגת כשפה שמית "צפון-מערבית". החלפת שמות החודשים לבבליים-אכדיים מיוחסת לעזרא הסופר (שהנהיג, על פי מסורות מסויימות, גם את השימוש בכתב ה"אשורי", הכתב המרובע אותו אנו מכירים כיום ככתב העברי, בניגוד לכתב העברי הקדום אותו הכירו העברים ובו השתמשו עד גלות בבל).

הבבלים, מהם לקחנו את שמות החודשים, הורישו לנו ככל הנראה גם את הגישה לעיבור שנה. כמו בלוח השנה העברי, גם לוח השנה הבבלי כלל הוספת חודש נוסף בשבע מתוך מחזור של תשע-עשרה שנים (וגם לוח השנה הבבלי החל בניסן). בתחילה הוספת החודש המעובר הייתה תלויה אך ורק באסטרונומים הקדמונים, שככל הנראה תיזמנו את עיבור השנה עם מיקומו בשמיים של כוכב הלכת נוגה (שהיה משמש מעין "עוגן" שמיימי, בו השתמשו גם המצרים הקדמונים וגם בני המאיה, בקצה השני של העולם, לתזמון לוחות השנה שלהם). אולם אט-אט שיטת עיבור השנה הפכה למקובעת, והוספת החודשים התבצעה בשנים 3, 6, 8, 11, 14, 17 וְ-19. עובדה מעניינת היא שבשש מתוך שבע השנים הללו החודש המעובר נוסף באדר (כמו בלוח השנה העברי), אך בעיבור השביעי המתרחש בשנה האחרונה וה-19 במחזור, החודש התווסף לו דווקא בחודש אלול. ומה מיוחד בשני החודשים הללו ? מטרת עיבור השנים הייתה "ייצוב" החודשים בהתאם לעונות, התלויות בשמש ולא בירח. כך, נקודת המפנה של הסתיו (התלויה במיקום כדור-הארץ סביב השמש, ולא במחזור הירחי) תמיד מתרחשת בחודש תשרי ונקודת המפנה של האביב מתרחשת תמיד בחודש ניסן. בחירת החודשים אדר ואלול גם היא אינה מקרית – מדובר בחודשים הקודמים לניסן ותשרי (בהתאמה), וכך ה"יצוב" מתרחש בקרוב למועד המפנה העונתי עצמו. עובדת הימצאותם של החודשים ניסן ותשרי בנקודות המפנה ההופכיות (אביב וסתיו) מגלות לנו גם מדוע בחודשים האלה נחגגים שני החגים החשובים של העם העברי – פסח (ראש השנה למלכים ולרגלים) באביב ותשרי (ראש השנה העברי הנהוג היום) בסתיו. דמיינו לעצמם כי גם היום היינו מעברים את השנה ברוב הפעמים בחודש אדר, אך פעם ב-19 שנים היינו מציינים את אלול א' ואת אלול ב' (כשכמובן מנהגי הסליחות וחשבון הנפש הנהוגים בחודש אלול היו מצויינים באלול ב').

עולות בראשי שתי אנקדוטות המתייחסות אל לוחות-השנה הקדומים. לראשונה לא מצאתי סימוכין מספיקים, ועל-כן אציין אותה בסיוג-מה : האחת היא שבעיר אורוכּ, היא ארך המקראית (וממנה נגזר שמה של מדינת עירק) ראש השנה הונהג דווקא בחודש אדר, חודש לפני ניסן. האנקדוטה השניה (שאת הסימוכין שלה מצאתי רק לאחר פרסום הרשימה, ועל-כן אני מעדכן באיחור של כחצי שנה, בדיעבד) מתייחסת אל תושבי העיר לרסה (עיר שומרית במקור, אכדית לאחר-מכן, המוזכרת אף בספר בראשית, פרק י"ד, כעיר אֶלָּסָר), היו מעברים שנה בחודש שבט (Sabatu בשפתם), על פי מיקומו של כוכב הלכת נוגה, אותו חיפשו האסטרונומים הקדמונים באמצע חודש שבט (ביום החמישה-עשר, הוא הט"ו בשבט). ט"ו בשבט של לרסה היה יום חג לכבוד נִינְסִיאָנָה, אלת הצדק שהתגלמה בצורת כוכב הלכת נוגה. במידה והוא לא היה "זורח" במקום המתאים באמצע חודש שבט, היו האסטרונומים מוסיפים חודש נוסף. הוספת החודשים "יצבה" את החודשים בהתאם לעונות, ובתרבות חקלאית החשיבות הייתה מכרעת – קציר השיעורים התחיל בא' בנִיסַנוּ (ניסן העברי), ובמידה והחודש הקדום היה מתחיל מוקדם מדיי, קציר השיעורים היה מתחיל בעוד שהשעורה לא הבשילה דיה. אנקדוטה זו מסבירה לנו גם מדוע בשנה מעוברת בלוח השנה העברי אדר א' הוא החודש "המוסף" ואדר ב' הוא האדר "האמיתי" – שבט הוא החודש הקודם לאדר, ואם אכן בתקופה קדומה הוסיפו "שבט ב'" כחודש נוסף – זהו אותו "אדר א'" שלנו – אותו חודש נוסף ש"הודבק" לחודש אדר, במקום לחודש הקודם לו – שבט.

אנקדוטה נוספת מתייחסת אל זמנים קרובים יותר לתקופתינו, ובאופן ספציפי אל אדם בשם משה סִמבטיון, שהוציא כמה ספרים ואף שמון עברי. ספר זה היה למעשה מאגר עצום של שמות לועזיים וההצעות לגירסאות עבריות שלהם. והנה באחד הדפים מציע משה סמבטיון אף לעברר את השמות של חודשי השנה בחזרה אל שמות עבריים (במקום השמות הבבליים) :

"ולא נפגום בכבוד המסורה אם נחליף גם את שמות החדשים העכומיים שדבקו בנו בגלות בבל (י' ר"ח פ"א) – בשמות מולדתיים : איתן (תשרי), בול (חשוון), נמרוד (מרד המקבים בכסליו), מקבי (טבת), עציון (ראש השנה לאילנות בשבט), שמחוני (משנכנס אדר מרבים בשמחה), חירות (ניסן), זיו (אייר), סיני (סיוון), מצור (תמוז), נחמו (אב), סליחה (אלול). בול, זיו ואיתן מוזכרים עוד בתנ"ך."

כל הכבוד למשה סמבטיון. במאמר מוסגר אציין שניסן מוכר לנו גם מהתנ"ך כירח אביב, אבל הצעתו של סמבטיון מעניינת לא פחות, וכוונה שאני באמת מעריך. השאלה המסקרנת העולה מאותו "קשר בבלי" של לוח השנה שלנו, והקשר הברור בין שיטת העיבור הבבלית לזו הנהוגה כיום (שאמנם שוכללה אך ללא ספק קשורה אל אותה שיטה קדומה) היא שאלת מוצאו של עם ישראל. על פי המסורת, מוצאו של אברם אבינו הוא מאוּר, עיר שומרית-אכדית ששכנה בקרבת העיר בבל, והייתה מרכז דתי חשוב לאל הירח ננה-סין. עיר זו הייתה חלק מממלכת בבל – הממלכה שירשה את האימפריה האכדית. על פי המיתוס המסופר לנו בספר בראשית, אור נקראה "אור כשדים" – ה"כשדים" (או הכשׂים, או Kassites באנגלית) היו עם שמוצאם לא ברור, ושפתם לא קשורה לשום שפה מוכרת כיום (שפה מבודדת). גישת המחקר הארכיאולוגי היום נוטה להאמין כי עם ישראל לא הגיע כקבוצה אחת ממצרים והתנחל בארץ, אלא התיישב עוד קודם לכן והתבסס, שבט שבט בנחלתו, עוד לפני יציאת מצרים (שסיפח אל העם הקיים חלק חדש, שהקשר בינו אל בין זה שכבר ישב בארץ אינו בהכרח קשר "משפחתי" קרוב). הכנענים של שנות ה-40' וה-50' סברו כי מיתוס הגירתו של אברם מבבל העתיקה אינו אלא עוד המצאה גלותית יהודית קדומה שבאה לסמל את הקשר ההיסטורי בין בבל (ומכאן גם גלות בבל) אל בין עם ישראל – עם שהם מאמינים שהיה מלכתחילה עם כנעני מקומי, שלא היה קשור לבבל עד תבוסת ממלכת יהודה. "טוויסט" נוסף מספק ע.ג. חורון, מי שהשפיע יותר מכל על התפיסה הכנענית של יונתן רטוש. הוא סבר כי מוצאו של עם ישראל מהרי האטלס, בצפון-מערב אפריקה (מרוקו של היום), באיזור קדום שנקרא "אדמה", שמשמו נגזר שמו של האדם הראשון – אדם.

אני באופן אישי קטונתי מלקבוע דעה חד-משמעית לכיוון כלשהו, אולם אינני יכול להתעלם מהמשקעים ה"אכדיים-שומריים" המופיעים בתרבותנו – החל ממאפיינים לשוניים (שהספקנים יגידו שממילא הם קשורים אל כל השפות השמיות), דרך ההקבלות בין חוקי חמורבי לבין חוקים מקראיים שבאים לידי ביטוי בספר דברים, למשל, וכלה בקשר החזק שבין מיתוסים המופיעים בספר בראשית (סיפור הבריאה וסיפור המבול) לבין אנומה אליש (סיפור הבריאה השומרי-אכדי) ועלילות גלגמש (מיתוס מספוטמי נוסף המספר על המלך-האל גלגמש ומסעותיו). בין אם אותה השפעה נספגה עוד מלפני 3500 שנה, ובין אם בתקופת גלות בבל, לפני 2500 שנה, היא מעניינת מבחינה היסטורית – אך לא אמורה לשנות את הרעיון המכונן, שכן הוא מיתולוגי ביסודו וככזה אינו מחייב לאמיתות מדעית (והרי, כפי שאמרתי, בכל מקרה קיים קשר מיתולוגי בין סיפורים מספר בראשית לבין מיתוסים מספוטומיים). יתכן כי ההגירה מאיזור בבל לאיזור כנען, אם נתרחשה, לא התרחשה בבת-אחת, אלא ב"הפסקת ביניים" – כפי שגם התנ"ך מספר על העצירה של אברם בחרן (שבדרום-מזרח טורקיה של ימינו). וכמו שמות רבים של דמויות בספר בראשית, המצביעות למעשה על מקומות ועמים היסטוריים, אפילו שמו של סבו של אברם, נחור – היה שם של עיר עתיקה באותו איזור של חרן. על כן יכול אני רק לשער כי המסלול הארוך שעבר אברם (כדמות מייצגת להיסטוריה הקדומה של העם העברי) כן מסתמך על "הדים היסטוריים" שנטמעו לזכרון הקולקטיבי של עם ישראל בעת הקדומה, אך סביר להניח שהדבר התרחש כתהליך שארך משך דורות רבים, ולא בימיו של אדם אחד בלבד – הוא אברם העברי, אבי האומה העברית.

חולון, כ"ו באדר ב', ה'תשע"א.