ארכיון תג: אתאיזם

המילון ה(לא-)שלם לכנעני-החדש

אבסולוטיזם (דתי) – תכונה של דת לתת תוקף אבסולוטי-מחייב כלפי עיקרי הדת – ובעיקר, באמצעות האדרתו עד אין-קץ, כלפי אלוהי אותה הדת (אשר מעצם קיומו והוראתו, לכאורה, מקבלים הצווים הדתיים משנה-תוקף "שמיימי"-אלוהי, ועל-כן אבסולוטי). האדרת האל, כפי שמלמדת אותנו ההיסטוריה, הינה תהליך מתמשך, בו מקומו של האל הופך ליותר ויותר רם ואבסולוטי. פועל-יוצא של תהליך זה הוא חיזוק כוחם של אנשי-הדת, המהווים סמכות בנושאי הדת והאל (עם כוחו ההולך ומתגבר), על חשבון האדם והציבור ה"פשוט".
אל (שם תואר)
– כינוי לכל יישות "נשגבת", אלוהית, בין אם בעלת מעמד רם או נמוך, יחידה (בדת מונותאיסטית) או אחת מני רבים (בדת אלילית).
אל (שם פרטי) – שמו של אבי האלים במיתולוגיה הכנענית.
אל עליון – ע"ע אל (שם פרטי).
אלוהים (שם תואר) – כינוי לאל, או לאלים, הנבחרים, ה"פטרונים", שעומדים במרכז הדת ההנותאיסטית (ע"ע הנותאיזם).
אליל (שם עצם) – חפץ גשמי (בצורה של פסל) הבא לייצג אל (שם עצם) כלשהו, למטרה טקסית פולחנית, סמלית, רגשית או דקורטיבית.
אתאיזם – שלילה על-הסף של כל אלוהות, מכל סוג.
הנותאיזם – צורת דת מרובת אלילים (בדומה לפוליתאיזם), שלה נוסף גם מאפיין של העמדת אל אחד במקום גבוה יותר. זוהי צורתה, למעשה, של רוב הדתות העתיקות, כולל הדת הכנענית העתיקה, בה בכל מקום הועמדו אלים נבחרים כ"אלים פטרונים" – בעל באוּגרית, זאוס ביוון, ואל (=אל עליון) אצל עם ישראל הקדום.
אלילוּת – תפישׂה מרובת אלים. בשונה מעבודת אלילים, האלילות היא שם כולל לראיית-עולם ששואבת השראה ממקורות פוליתאיסטים (או הנותאיסטים). התפישׂה אינה בהכרח דת (ע"ע תפישׂה). הכנענות החדשה היא תפישׂה אלילית.
דת – מכלול מחייב ודוֹגמטי של אמונות, טקסים, תפילות ומיתוסים. הדת, כזרם מאורגן, שואפת להנחיל למשתייכים אל אותה דת (בין אם התקבלו אל הדת ברצון ובמודע, ובין אם משתייכים הם אל הדת מכורח השיוך המשפחתי/לאומי) את אמונתה בקיום האלוהים (בין אם האל היחיד או האלים הרבים, ע"ע אלוהים), את הערכים והצוויים של אותה דת, ואת מנהגי הסגידה והתפילה אל אותם יישויות עליונות.
יהדות – דת מונותאיסטית שהתפתחה בקרב גולי ממלכת יהודה מעם-ישראל. ליהדות זרמים רבים וּמגוונים, אך כולם יהוויסטים במהותם. רבים מתייחסים בבלבול אל היהדות כאל הלאום של עם ישראל, אך אין זה נכון – היהדות הינה דת, ולא לאום. השיוך הלאומי של עם ישראל, איפוא, הוא השיוך העברי – זהו הלאום של עם ישראל.
יהוויזם – הדת המונותאיסטית-אבסולוטית שמעמידה במרכז את האל הלוחם המדברי, יהוה. במובן הפשוט ביותר, מדובר ביהדות, ובדתות שהלכו בעקבותיה – שכן גם הנצרות וגם האסלאם, המאמינות באותו אל, גם אם בשם, ובהתגלות שונה, נוהגות באותה הדרך ומעמידות את האל במקום הגבוה ביותר האפשרי, מעל האדם, הטבע, וכל-דבר שניתן, ואף לא ניתן, להעלות בדמיוננו. המינוח יהוויזם מתייחס אל אותו קיבעון כלפי אותה אלוהות, ונסיון להאדיר אותו מעבר לכל האדרה אפשרית.
כנענות (דת) – הדת הכנענית הקדומה, דת הנותאיסטית, שנפוצה בכל רחבי כנען, אשר השפיעה על דתות של תרבויות שכנות (כולל התרבויות המצרית, היוונית והמסופוטמית הקדומות).
כנענות (תנועה) – כינוי גנאי (במקור, שאומץ על ידי הכנענים עצמם) לתנועה תרבותית-אידאולוגית שנוסדה בידי המשורר יונתן רטוש בשנת 1939 בשם "הועד לגיבוש הנוער העברי", שראתה ביהדות כדת, ולא כלאום, ואשר שאפה ליצור לאום חדש, מקומי-ילידי (בניגוד ליהדות הגלותית) – הוא הלאום העברי. התנועה הכנענית שאבה השראה ממקורות עבריים קדומים, כולל הדת הכנענית העתיקה.
כנענות חדשה (תפישׂה) – תפישׂה אלילית חדשה ששואבת השראה ממקורות הדת הכנענית הקדומה, אך מתנערת מהאבסולוטיות הדתית, ואינה מחוייבת בפולחן דוֹגמטי.
ספקנות – תפישׂה המערערת על קיומו של אל יחיד (או אלים רבים), אך נמנעת מלהתייחס אל דעה כאל קביעת עובדות חד-משמעיות. לעתים רואים עצמם אתאיסטים כספקנים גם-כן, ואולם האתאיזם השולל אלמנטים דתיים בצורה אבסולוטית וחד-משמעית, אינו ספקני, כי אם החלטי, וההצמדות למונח הספקנות לא נועד אלא בכדי "לעדן" את מהות השקפתו של האתאיסט.
עבודת אלילים – פולחן דתי הכולל סגידה לייצוג גשמי של אלים (ע"ע אלילים).
עבריוּת – לאומיות עברית. תפישׂה הרואה בלאום של עם ישראל כלאום העברי – בניגוד לתפישׂה המכירה בלאום היהודי, שלו סממנים ומאפיינים דתיים.
פגאניות/פגאניזם – כינוי-גנאי, מלשון paganus בלטינית, שהוראתה "כפרי", באה לציין מכלול אמונות ומנהגים בעלי אופי פרימיטיבי, ברברי. עם התחזקות הנצרות ברומא, עובדי-האלילים שטרם המירו את דתם לנצרות כונו פגאנים, ועל-כן הפגאניות נהפכה למילה נרדפת ל"עובד-אלילים". ברם, אמונות פרימיטיביות, "כפריות", אינן תלויות בכמות האלים בהם האדם מאמין, וגם ביהדות המונותאיסטית קיימים מנהגים ואמונות-טפלות שיש לראותם כפגאניים, כדוגמת מנהג תרנגול הכפרות או האמונה בקמיעות ומעשי-ניסים מפוקפקים. תפישׂה מרובת-אלילים לא בהכרח נחשבת לפגאנית, אם אין היא מכילה את מכלול הפולחן והאמונות-הטפלות העתיקות.
פוליתאיזם – צורת דת מרובת-אלילים. בניגוד לדעה הרווחת, אינו מונח נרדף לפגאניות (ע"ע).
ניאו-פגאניות – דתות בעלות אופי ניו-אייג'י ששואבות השראה ממקורות פולחניים וּמיתולוגיים אירופאים (בדגש על מיתולוגיות גרמאניות וקלטיות).
תפישׂה (אלילית) – השקפת-עולם הנכללת בתרבות, בשפה ובחשיבה, ואשר משלבת גורמים מיתולוגיים אליליים. התפישׂה האלילית אינה בהכרח מחייבת פולחן, או אמונה בקיומם של האלים המיתולוגיים, כי אם מתייחסת אליהם כאל חלק מן התרבות והלשון (בדומה לאתאיסט שנאלץ להתייחס אל אלוהים מונותאיסטי כחלק מהעולם התרבותי-לשוני בו הוא חי).

חולון, ד' בכסלו, ה'תשע"ב.

מודעות פרסומת

לשאלת זהותו של יורם קניוק (דתית/לאומית/תרבותית)

מזל טוב, יורם קניוק ! הצלחת לפרוץ דרך ולבקע את החומה הממסדית כנגד ההתנתקות מן הזהות הדתית היהודית של אזרחי מדינת ישראל. ובמקרה הזה, הממסד ה"לאומי", החילוני לכאורה והממסד הדתי, קרי – הרבנות, חד הם (עוד על פרשת יורם קניוק וההיבט של הקשר בין הממסד הרבני לממסד המדיני ב"לולאת האל" המעולה של תומר פרסיקו). כי בכל הנוגע לזהות שלנו כעם, כלאום, נאלצים אנו להיות כפופים לתכתיבי הרבנות. מדינת ישראל הוגדרה כ"בית לעם היהודי", אולם היהדות היא דת, ועל שאלת "מיהו יהודי" עונה, בכל הנוגע למדינה כממסד, רק הרבנות.

אזכיר רק, למי שאולי לא קרא או שמע – שבג"ץ אישר את עתירתו של יורם קניוק לשנות את רישומו במשרד הפנים ובתעודת הזהות ל"חסר-דת" לאחר שנולד נכדו. אשתו של קניוק אינה יהודיה, כי אם נוצריה, ועל-כן גם בתו נחשב נוצריה, וכך גם נכדו הקט. כשנולד, נרשם במשרד הפנים כ"נוצרי" ועל-פי בקשת המשפחה שונה רישום זה ל"חסר-דת". קניוק ביקש לשנות את הרישום שלו, כך שיהא זהה לזה של נכדו, ונתקל בסירוב (על פי נהלי משרד הפנים).

לכאורה, גם בכותרת הרשימה הזו יש מן החוצפה. מי אני שאגדיר את זהותו של אדם כזה או אחר ? יורם קניוק עושה זאת דיי טוב בעצמו. ואולם, בכל-זאת אינני יכול שלא לשאול – מהי ההגדרה של "חסר-דת" ? אני מכיר אתאיסטים, אגנוסטים, וכן, אפילו כמה אנשים עם תפיסות אליליות – אך כולם מוגדרים כ"יהודים" על-פי משרד הפנים (עוד בימים החשוכים שבהם לא היו מסווים את סעיף הלאום בתעודת הזהות). כל אדם, לכשעצמו, מגדיר את מכלול האמונות שלו בעצמו, אך עבור המדינה, כולנו כעם מוגדרים כיהודים. סע בשבת, אכול חזיר, הכנס לשירותים עם ספר תנ"ך – אתה עדיין יהודי.

עבור הרוב, כך לפחות לי נדמה, אין בכך שום מטרד. הזהות היהודית, כזהות לאומית (לכאורה חילונית) ולאו דווקא דתית, הונחלה לנו מגיל צעיר ומונחלת כך עוד לפחות מסוף המאה ה-19. אנחנו יהודים, אנחנו ביחסים תקינים פחות-או-יותר עם האל המונותאיסטי הכל-יכול (שלו כל אחד מייחס תכונות שונות ודרכים שונות לבטא את יכולותיו המופלאות). אולם, מתחת לפני השטח, ההגדרה הזו בעייתית – שכן היהדות היא בראש ובראשונה דת. דת שאליה יכולים להשתייך אנשים עם זיקה מקרית (במקרה הטוב) לעם ישראל, דת שאליה משתייכים פלגים שלא מוכרים על-ידי פלגים אחרים (וכך היהדות הרפורמית, הקונסרבטיבית, הקראית אינם מוגדרים כ"יהדות" על-פי הממסד האורתודוקסי, שהוא בעצם הרבנות הראשית בישראל) – דת, הרבה לפני לאום. וכיצד זה בא לידי ביטוי ? שאלות עכשיוויות כדוגמת גיורם של חיילי צה"ל ועניין הנישואין (וגם הגירושין) האזרחיים הוא רק קצה הקרחון. במדינה שמוכוונת על פי הגדרה דתית, התכתיב הדתי הוא זה שקובע את הסדר הציבורי (ומכאן הסטטוס-קוו בנוגע לתחבורה ציבורית ופתיחת מקומות בילוי בשבת). אז שוב, עבור הרוב אין בכך שום מטרד, או שהוא מינורי ולא שווה זעזוע כזה או אחר. אך זהו רוב שכבר הורגל אל הסדר הזה, הוא אינו מרגיש צורך לבקש יותר מחמת הנוחות. הוא מסוגל להזדהות עם תחושת המרמור של המיעוט (שגדל יותר ויותר עם השנים), מכיוון שאותו רוב בעצמו אינו בהכרח דתי (ויש לזכור זאת – שהתכתיבים הדתיים גם הם מושפעים ממיעוט – של ציבור דתי-חרדי), אך בכל הנוגע לשינוי סדר היום, אותו רוב עדיין נמצא בגבולות הנוחים של האדישות.

הנסיון לקשר את היהדות ללאום (בצורה כפי שבאה לידי ביטוי באירופה במאות ה-18 וה-19) בא לתת מענה לבעיות היהודים, כקבוצה דתית נרדפת, ברחבי אירופה באותן מאות. פינסקר דיבר על יודאופוביה ואוטואמנציפציה של היהודים מכיוון שהשנאה כוונה כלפי יהודים, והחוקים שנתנו אמנציפציה עשו זאת כלפי יהודים, ולא כלפי עברים או כלפי ישראלים. הרצל חזה את מדינת היהודים, ולא את מדינת העברים, או את מדינת הישראלים, מכיוון שהאינטישמיות שבה חזה כוונה כנגד הקבוצה היהודית – זהו היה הזיהוי שלה – זיהוי דתי, שרק בשלהי המאה ה-19 נהפך לזיהוי עם אלמנטים אתניים. כך הציונות, ומדינת ישראל שהוקמה על ידי הממסד הציוני, כולו הוגדר על פי מונחים דתיים של יהדות, וניסה להכניס אותם לשבלונה אחרת – שבלונה לאומית עם אלמנטים חילוניים. ואת האימוץ הזה, שנאלץ להיות כפוף לסמכות דתית כלשהי ולהגדרה דתית, קיבלנו למעשה בצורת ההגדרה הלאומית שלנו, בצורת חוק השבות (שגם הוא מדבר על זכות עלייה לארץ ליהודים על-פי הגדרות דתיות, ולכן, למשל, גורם לאלפי בני הפלשמורה – קבוצה שמבחינה היסטורית נחשבת וכבר הוכרה כבעלי שורשים יהודיים, אך שנאלצה להתנצר – לחיות במחנות מעבר בתנאים קשים עד אשר יגוירו כיהודים כדת וכדין), ובצורת היחס של הממסד כלפי ההגדרה האישית שלנו.

וכך, למעשה, יורם קניוק, שבא להביע מחאה כלפי היחס של המדינה אל נכדו, או סתם להביע חיבה, זהות וקרבה, ביקש להכריז על עצמו כחסר-דת. מבקש הוא לקבל את היחס שמקבל נכדו. מבקש הוא להגיד "חילוני גמור אני, מה לי ולהגדרה הדתית הזו ?". אבל, קניוק (מבחינה הצהרתית) מוותר גם על השיוך הלאומי-תרבותי שלו. והרי שאין דבר מגוחך מזה – יורם קניוק הוא נכס צאן ברזל בתרבות שלנו. תרבות יהודית ? או שמא… תרבות עברית ! וגם אם "ישללו ממנו כל התארים" על-פי הכרת המדינה, ישאר הוא חלק מאותה תרבות שלה הוא תרם רבות כל-כך.

שוב, יש הרבה חוצפה בכותרת הרשימה, וכך גם ברעיון שאני מנסה להעביר – קניוק רצה להעביר מסר ברור, אבל, לדעתי האישית, לא בהכרח בחר במאבק הנכון – והוא להכיר בכולנו כבני אותה תרבות, כבני אותו לאום, גם אם אנחנו בוחרים להתנתק מן הזהות הדתית. שוב, ברור שמדובר בעניין הצהרתי בלבד, אבל קניוק שרצה לוותר על זהותו היהודית, לכאורה (בלבד !) ויתר גם על זהותו הלאומית-תרבותית. ואולי בכלל לא אכפת לו ממנה, אבל אינני יכול שלא לתהות האם (במידה ואכן זה כך) חוסר האכפתיות הזה נובע ממיאוס כלפי אותו קיבעון דתי. להגדרה היהודית, כפי שכבר אמרתי, יש משקעים דתיים רבים מדיי. יש שהיו מעדיפים שההגדרה הלאומית תהיה "ישראלי", ולא יהודי (קבוצה שפועלת בכיוון הזה במשך שנים היא "אני ישראלי" שבראשה עומד הפרופסור עוזי אורנן, אחיו של המשורר המנוח יונתן רטוש), אולם לדעתי ההגדרה הנכונה יותר, מבחינה תרבותית, היסטורית, לשונית – היא "עברי". ההבחנה הזו, בין הזהות הדתית היהודית לבין הזהות התרבותית העברית, קיימת גם היום בצורה אינטואיטיבית. התרבות החילונית שלנו אינה "תרבות ישראלית" כמו שהיא "תרבות עברית" – אנחנו מדברים על שירה עברית, על ספר עברי, על שפה עברית. ולכל אלה לא מתלווה שאלה של האל שבו אתה מאמין, של חובת ההוכחה שסבתא שלך מרוסיה היתה יהודיה, ושל דעתו של ח"כ ישראל איכלר מיהדות התורה (תנועה שזיקתה אל הציונות גם ככה כמעט ולא קיימת).

אמר הרב לאו "זוכרים את הסיסמא של הקונגרס הציוני שהתקיים בבירה, 'עם הפנים לגולה'? מה יהיה עליה בלי המורשת היהודית, ומה נותר לנו במשותף עם יהדות התפוצות? או שמא רוצה קניוק שנחיה בבועה קטנה עם מספר אנשים המנותקים מעברם ומנותקים מאחיהם ברחבי תבל?". ועל-כך יש רק להשיב, שלמזלנו הרב אנו חיים בתקופה אחרת, למדנו לגבש את זהותנו בלי תלות בדת. הזהות העברית שלנו יכולה, וצריכה להשמר, ודווקא ההצמדות אל הדת מוחקת את אותה מורשת ותרבות – שכן, על-פי ההשקפה הדתית, ברגע שאתה דוחה את הדת – אתה דוחה את הכל. ואילו על פי ההשקפה החילונית, השיוך הלאומי-תרבותי שלך לא נגזר מאמונתך הדתית. על-כן, אתה יכול גם יכול לא לשמור על המסורת הדתית, ואף-על-פי-כן לשמור, להוקיר ולטפח את זהותך העברית. (במאמר מוסגר אני אומר שהגיוני מאוד שגם בזהות העברית נטמעו אלמנטים רבים בעלי מקור דתי, אך מעצם העובדה שזהות זו אינה תלויה בדת אומרת שגם ההכרה באותם אלמנטים אינה בהכרח דתית, בדיוק כפי שאנגלי שמכיר את אגדות המלך ארתור לא מאמין בהם כתורה מסיני, אלא מזהה אותם כמסורת עממית). הרב לאו גם מזכיר את ספרו של קניוק, "תש"ח", ותוהה האם לא נלחמנו עבור מדינה יהודית. ואולם, כפי שאמרתי קודם, המדינה היהודית הוגדרה ככזו מכורח הנסיבות שאותן הזכרתי. לדעתי, השלב הבא שהציונות צריכה להגיע אליו היא בחינה מחדש של ההגדרה שלה – מזו הקיימת, כתנועה לאומית יהודית, אל ההגדרה הנכונה יותר (בעיניי), של תנועה לאומית עברית.

אז, שוב מזל טוב, יורם קניוק. כולי תקווה שיגיע היום בו נוכל לבחור להתנתק, גם מבחינה הצהרתית, מחובת ההגדרה הדתית, ומבלי ש, מבחינה הצהרתית, "נאבד" את שיוכנו הלאומי-תרבותי, ואת זכותנו לחיות כאזרחים שהמדינה הזו היא הבית הלאומי שלהם. כולי תקווה שיגיע היום בו המדינה תכיר בשיוך הלאומי הנכון שלה. שיוך שקיים גם היום, ואין בו תנאים וסייגים דתיים – הוא מבוסס על שפה, תרבות, עבר משותף, ולא על הכרה של רבנות כזו או אחרת. זהו השיוך הלאומי העברי.

חולון, ו' בתשרי, ה'תשע"ב.

התבוסה שלא התרחשה (או: מדוע האלילוּת טובה למדע ?)

לפני זמן-מה יצא לי להתקל בכתבה ב ynet שכותרתה, "המדע מודה בתבוסתו", שבתה את תשומת-לבי. הסתקרנתי לראות על מה מדובר (שמא, אכן, כל המדענים באשר הם הרימו-ידיים, עזבו את עבודתם המחקרית ועשו הסבה מקצועית), ובאופן לא ממש מפתיע גיליתי כי שוב מדובר במקרה של כותרת בומבאסטית יותר מאשר אמירה באמת רצינית. הכתבה מתבססת על מאמר בשם התיאוריה (החמקמקה) של הכול, שנתפרסמה בגליון פברואר-מרץ 2011 של כתב העת סיינטיפיק אמריקן ישראל. המאמר בסיינטיפיק אמריקן ישראל (וכפועל יוצא מזה – גם הכתבה ב ynet) מתמקד ברעיון תפיסת העולם הסובב אותנו על פי התפתחויות מדע-הפיסיקה בימינו, והוא מהווה מעין "טיזר" לספרם החדש של סטיבן הוקינג ולאונרד מלודינוב, תוכנית-אב.

פיסיקת קוונטים, במובן מסויים, מזכירה לי את תחום הסטטיסטיקה. בשני התחומים, הסתברויות משחקות תפקיד משמעותי. שני התחומים מתערבבים בקלות עם נושאים אחרים (אם את מערבותה של הסטטיסטיקה בחיי היום-יום אנו חווים על בשרנו, בהמשך נראה כיצד גם פיסיקת-הקוונטים מתערבת לנו בנושאים טכניים, כמו מחשוב, ונושאים ברומו של עולם, כמו דת). אולי בגלל נטייה זו להתערבב בתחומים רחבים עם השלכות פילוסופיות תהומיות, שני התחומים מנוצלים על-ידי שרלטנים, שבני המקרים לרוב מתרברבים בידע ובהבנה שאין להם באמת. כך, למשל, יצא לי (לא פעם אחת ולא מפי אדם אחד !) טענה כי האִמרה "חייך והעולם יחייך אליך", ובכלל – כי גישה וחשיבה חיובית תוביל להצלחה, מבוססת על פיסיקת קוונטים (דגש על המבוססת – שהרי לטענתם אלו טענות שהוכחו אמפירית והוסברו בידי מכניקת הקוונטים).

בעוד שכותרת הכתבה ב ynet התמקדה ב"תבוסה המדעית" (התוכן, לכשעצמו, נלקח מן המאמר שפורסם בסיינטיפיק אמריקן ישראל ועוסק ברובו בנושא הסובייקטיביות של תפיסת המציאות, אך לקראת הסוף גם מתייחס אל הבעייתיות של מציאת "תורה פיסיקלית אחת שתסביר את הכל" ), זו של וואלה! התייחסה אל השלכה אחרת של הספר – זו התיאולוגית-פילוסופית. בביקורת של וואלה! מתייחסים אל שני הנושאים העיקריים בספר – הסובקייטיביות של המציאות, וההשלכות הדתיות של המדע בן-ימינו. בהקשר ל"מהפכה המחשבתית" בקשר לראיית המציאות, מסכם גלעד לנדאו :

"ב"תוכנית-אב" נסוג הוקינג מעמדה שאפתנית זו ומאמץ במקומה אחת מרוככת יותר, אשר על פיה המדע באופן עקרוני לא נועד לספק לנו תיאור ממצה וממשי של המציאות אלא מודל שימושי בלבד. עדות לשינוי התפיסתי הזה ניתן למצוא בפרק "מהי מציאות", בו מסביר הוקינג כי נגזר עלינו לחוות את המציאות דרך הפריזמה הצרה של תפיסתנו. הוא קובע כי לפחות לצרכים מדעיים ופרקטיים עלינו להפסיק להתעקש על כך שקיימת מציאות אובייקטיבית ובלתי-תלויה…"

באשר להשלכות שיש למאמר על תפיסת האלוהים,  כותב גלעד לנדאו :

"הוקינג מודע לכך שההכרה בגבולות המדע עשויה להיתפס כהודאה בחולשה ובכך לאפשר לדת ולמיסטיקה להידחף אל אותן טריטוריות שהמדע איננו יכול להגיע אליהן. על מנת להקדים תרופה למכה שוזר הוקינג לאורך כל הספר את הרעיון כי השאלות שנחשבו באופן מסורתי לשאלות בדת או בפילוסופיה הן היום שאלות מדעיות לגיטימיות."

כמו שכבר אמרתי, כמו סטטיסטיקה, גם פיסיקת-קוונטים הוא מעין תחום שהפך לכלי-שרת בידי שרלטנים רבים (למרבה המבוכה, נראה כי אחד מהם הוא לא אחר מאשר הד"ר גבי אביטל, המדען הראשי לשעבר בישראל !) . באופן ספציפי, ישנה הנטייה להתפס אל אמירות שונות של מדענים כ"הוכחה לאמונה דתית" מצידם. לא-פעם נתקלתי בטיעונים שגובלים בסהרוריות כאילו איינשטיין האמין באלוהים מכיוון שאמר ש"אלוהים לא משחק בקוביות" (במקום להבין שהאמירה הזו הייתה מטאפורית ומתייחסת אל היקום בצורה דטרמיניסטית). האמירה הזו אינה רק אירונית, אלא גם מעד אומללה לאור העובדה שידוע לנו יותר על השקפותיו הדתיות של איינשטיין – שכבודו ובעצמו גרס כי הוא "מאמין באלוהים של שפינוזה" – אלוהים פאן-תאיסטי, ההרמוניה של סך כל התופעות של הטבע, שלמעשה מהווה מילה נרדפת ל"טבע" בעצמו. לא תבוני, בטח שלא אלוהות במודל היהודי ה"קלאסי".

עבורי, הדבר המעניין מכל בכתבה הזו של ynet הייתה הצורה שבה המדע (אליבא דynet/סיינטיפיק אמריקן ישראל) נוטה לקיבעון שנובע מהתרבות שבה הוא פועל – וזוהי תרבות מוניסטית מובהקת, כזו, שכמו הדת המונותאיסטית (בין אם יהודית, נוצרית או מוסלמית) – מנסה לשאוף להגיע אל מקור אחד ויחיד בלבד. גם מדען אתאיסט אינו בהכרח נקי מקיבעון שכזה – אמנם הוא שולל את האלוהות, אך מבחינה מחשבתית (שמושפעת מן התרבות בה הוא גדל) הוא עשוי לנסות בנכי מוחו לחפש (עדיין) את המקור היחיד – ה"אלוהים" הטבעי, הלא-תבוני והמדעי שלו. הכותרת שנבחרה לכתבה נראית בעיניי כבחירה אומללה, מעין ניסיון בומבסטי להגיד שאולי, סוף כל סוף, המדע באמת משתחרר מקיבעון שהיה שרוי בו, ומחפש דרך חדשה, נועזה, לתפוס את העולם – במובנים פלורליסטיים ולא יחידאיים. לקראת סוף המאמר ישנן שתי פסקות שממחישות זאת יותר מכל :

"…ואולם, בראשית שנות ה-90 גילו פיזיקאים שתורת המיתרים לוקה בבעיה מוזרה: למעשה, יש חמש תורות מיתרים שונות זו מזו. זו הייתה בעיה מביכה בייחוד למי שראו בתורת המיתרים תיאוריה יחידה של הכול. באמצע שנות ה-90, התעוררה תקווה מחודשת שהתורות השונות עשויות להוביל לתורה מאוחדת אחת, כשחוקרים החלו לגלות שחמש התורות השונות האלה, בצירוף עם תורה שישית הקרויה סופר-כבידה, מתארות כולן בעצם אותן תופעות. התורות אכן מקושרות זו לזו על ידי מה שהפיזיקאים מכנים דואליות – כעין מילון מתמטי לתרגום מושגים מתורה אחת לאחרת. אלא שלמרבה הצער, כל תורה מספקת תיאור טוב של התופעות, רק בטווח מסוים של תנאים – למשל באנרגיות נמוכות. אף אחת מהן אינה יכולה לתאר את כל ההיבטים של היקום.

היום פיזיקאי המיתרים משוכנעים שחמש תורות המיתרים הן רק קירובים שונים של תורה יסודית יותר, המכונה בפיהם תורת M (נראה שאיש אינו יודע מה מייצגת ה- "M": "Master", "Miracle", "Mystery" או שלושתם גם יחד). החוקרים עדיין מנסים לפענח את טבעה של תורת M, אך ייתכן כי הציפייה המקובלת לתיאוריה יחידה של הטבע היא עקרה, וכדי לתאר את היקום עלינו להשתמש בתיאוריות שונות במצבים שונים. כלומר, תורת M אינה תיאוריה במובן המקובל, אלא רשת של תיאוריות. הדבר קצת דומה לציור מפה – כשרוצים לתאר את פני כדור הארץ על משטח שטוח, חייבים להשתמש באוסף של מפות, שכל אחת מהן מכסה אזור מוגבל. למפות יש תחומי חפיפה, שבהם הן מראות את אותו שטח. בדומה לכך, התורות השונות במשפחת M עשויות להיראות שונות מאוד זו מזו, אך אפשר לחשוב על כולן כגרסאות שונות של אותה תיאוריית יסוד, שחוזות אותן תופעות באזורי החפיפה, אך אף אחת אינה פועלת יפה בכל המצבים."

על פניו, תיאוריה אחת שמסבירה את הכל יכולה להיות דבר נפלא, ועבור רבים – הדבר שחובה עלינו לשאוף אליו. אולם אינני יכול שלא לשאול – מדוע, בעצם ? כמובן שאם תהיה בידינו תורה אחת שתסביר את כל התהליכים הפיסיקליים ביקום החיים שלנו יהיו הרבה יותר פשוטים – אבל מי שמלכתחילה "מפנטז" על תיאוריה כזו, עשוי להקלע למצב בו הוא מפסיק לנסות ולערער על התיאוריות המדעיות (ואולי אותה תיאוריה לא באמת תסביר את הכל ?). מלכתחילה, מלאכת החיפוש הזו מפנה מאמצים רבים אל תחום אחד, במקום לנסות ולהבין יותר את ההיבטים השונים של היקום בנפרד (ודרך כך לנסות למצוא את ההקבלה ביניהם).

נכון, אינני פיסיקאי (ובגלל זה גם אני מצטט ומדבר על כתבות מדעיות "נגישות" ולא בטקסטים מדעיים ברמה אקדמית טהורה), ועל-כן גם אינני מרהיב עוז להתייחס בצורה מעמיקה אל תחומים ותיאוריות שאין לי את ההבנה המעמיקה הזו בהם, אבל אני כן מרגיש שביכולתי להגיד – יתכן כי מלכתחילה, ההשפעה החברתית (אותה "שטיפת-מוח" מוניסטית שכל בן תרבות המערב נקלע אליה מגיל ינקות) היא זו שגורמת לאנשי-מדע להתקבע. והרי אין בכך פלא – מדענים גם הם בני אדם, וגם הם נתונים ל"מגבלות מחשבתיות". בלי לשים לב, יתכן והם למעשה שוחים עם זרם בלתי-נראה ומקובעים ברעיון שמכוון אותם אל עבר "מקור יחיד".

בקיבעון הזה נתקלתי שוב לפני כשבועיים בערך בכתבה שפורסמה בכלכליסט (על מה פטריות חושבות ?). באופן כללי, הכתבות המדעיות/טכנולוגיות שכלכליסט מפרסמים בסופי-שבוע (ובהן גם הכתבה הזו) הן לרוב נהדרות, מעניינות ומשאירות את הקורא עם הרבה חומר למחשבה נוספת. גם הכתבה הזו הותירה רושם דומה (ואף סיקרנה אנשים מספיק בכדי לכתוב "כתבת נגד" שמתייחסת בספקנות אל הממצאים והמסקנות של הכתבה הנ"ל – גם זה מאמר מסקרן), אך לא יכולתי שלא לשים לב בסוף הכתבה לאחת השאלות ששאל הכותב (הוא זה ש"חטא" בקיבעון, המרכאות במכוּון) אורן הוברמן את החוקר פרופ' טושיוקי נקאגאקי :

אם הפטריות הן אורגניזם מורכב וחכם כל כך, היכן האיבר שבו מתרכזים הנתונים ומתקבלות ההחלטות? במילים אחרות, איפה המוח? אני שואל את פרופ' טושיוקי נקאגאקי את השאלה הזאת, ולרגעים ארוכים יש שקט על הקו. "השאלה הזאת מזכירה לי את השאלה 'מי מנהל את העולם?'", הוא אומר. "ברצינות, האם אתה יכול לתת לי את הטלפון שלו?.

 "לבני אדם יש נטייה לחפש את מערכת ההפעלה, איזשהו צומת מרכזי שהכל זורם אליו וממנו", הוא אומר. "זה כנראה משהו שמגיע מהגנטיקה שלנו, לחפש את המנהיג שמקבל את ההחלטות. אבל בעולם הביולוגיה והפיזיקה, ואני חושב שגם בתחומים רבים אחרים, דברים לא עובדים ככה. האם לטוקיו יש מוח מרכזי? לאינטרנט? ומה לגבי מושבות של נמלים וכוורות דבורים? ומי מנהל אלף הולכי רגל על מדרכה אחת בניו יורק? איפה מתקבלות שם ההחלטות?"

שוב, אולי זה רק אני, אבל זו רק עוד דוגמה לדרך שבה רובינו תמיד מחפשים את ההסבר ה"מאחד", זה שמצביע על מקור אחד. במקרה הזה (ואני יכול אפילו להניח שאורן הוברמן בעצמו הבין את העיקרון ושאל רק לצורך ההמחשה) – ההתייחסות מוניסטית אל מוח כאל גוף אחד, מקור אחד למחשבה – ולא כאוסף של נוירונים שיש ביניהם קשרי גומלין שבמקרים מסויימים גם עשוי להתנתק (מבלי לבטל את זהותו של המוח). לא פעם לנוכח דוגמה כזו אנשים מריבים גבה, ואני נוטה לחשוב שזה קשור אל החשיבה המונותאיסטית ששולטת בתרבות שלנו.

וזה הזמן לתהות – ואילו מלכתחילה לא היינו גדלים בתרבות מונותאיסטית (ושוב – מדובר בהשפעה תרבותית רחבה. גם מי שאינו מקבל על עצמו את הדת – לא בהכרח משנה את חשיבתו כפי שהתרבות השפיעה עליו) – אם לא היה לנו אל אחד, אלא כמה אלים – האם יתכן ואז הסבר של "כמה תיאוריות בסיסיות" היה מתקבל על הדעת ? אם לא היינו מתייחסים, גם במובן תיאורטי, לאלוהות אחת אבסולוטית, אלא לכמה אלים שכוחם אינו כה מושלם ובלתי-ניתן לערעור – לא יתכן כי אז לא היה המדע מנסה (אולי לשווא) למצוא תיאוריה אחת מאוחדת שתסביר את הכל ?

כך, לדעתי, אכן היה. הקיבעון המוניסטי הנובע מהדת המונותאיסטית, שגם אם איננו מקבלים אותה היא עדיין משפיעה על היבטים שונים בתרבות שלנו, גורם לנו לא-פעם לאי-נוחות בכל אשר אין "מקור" אחד יחיד – מה גם שהמקור הזה חייב להיות בלעדי – שכן, בל נשכח שהאל המונותאיסטי שאנו מכירים הוא לא רק יחיד, הוא גם אבסולוטי. אחד היתרונות בזניחת התפיסה המוניסטית ואימוץ רעיון אלילי הוא לא רק הפלורליזם המחשבתי שנלווה לכך, אלא "הורדת" מעמד האל האבסולוטי, הטוטאליטרי שלמעשה נתפס כ"מהות הכל" למעמד "אנושי" יותר – האלים הם רבּים, האלים טועים, האלים אף משׁתכרים, וכן – הם גם עשויים למות. וכשתפיסה כזו מלווה את מחשבתנו (ולא אל יחיד, כל-יכול) גם השקפות מדעיות נתפסות באופן "צנוע" יותר – ותיאוריות מדעיות נתפסות באופן שהולם יותר את הענווה המדעית (בניגוד ליהירות הדתית בכל הקשור לכל-יכולתו של האל, של האמיתות הבלתי-ניתנת להפרכה של התנ"ך, וכדומה).

אמנם לא בהיבט המדעי, כי אם בהיבט הלאומי-דתי – יונתן רטוש התייחס בביוגרפיה הקצרה שכתב (שפורסמה ב"ראשית הימים – פתיחות עבריות") אל "שטיפת-המוח" היהודית שנועדה לטשטש עבר קדום יותר של העם שלנו, מתוך כוונה להנציח את המסורת המונותאיסטית ה"גלותית". הוא מבדיל בין "התקופה העברית" (שהוא מזהה עם הכינוי "תקופת בית ראשון") לבין התקופה היהודית הקלאסית, המכונה "ימי בית שני". הוא גם מציין שהרמיזה שיש באמירה "בית שני" מרמזת שגם ההוויה הקיבוצית שלפני גלות בבל רוכזה אך ורק בירושלים, בעוד שהוא רואה את בית המקדש הראשון פשוט כ"מקדש המלך", נספח ל"היכל המלך" שהיווה למעשה את המקדש הפרטי של ארמון המלך, אך שלא היה המקדש היחידי בתקופה העברית-אלילית של אותה תקופה (ועל עם ישראל הקדום, למעשה עד גלות בבל וחורבן "בית ראשון", כתבתי ואכתוב עוד הרבה) :

"כל "מדעי היהדות", "חכמת ישראל", כוּונו להחליק, לטשטש, לאפס את ההבדל הזה בין שתי התקופות, בין שתי המהויות של עקרונות ההתארגנות הקבוצית, החברתית של עם היושב בארצו, עם הארץ במולדתו, לבין "עם מפוזר ומפורד", עדה דתית שמולדתה והויתה פזורה בכל רחבי העולם, בשבע ועשרים ומאה מדינות, בתוכן גם בארץ הקודש שלה, אחת ממדינות המולדת הקדומה של מיסדיה. היתה זו תעמולה אידאולוגית, בלשון פשוטה שטיפת מוח, לתרץ את ההבדלים בין שתי המהויות ולאשש ביניהן איזו זהות שלא היתה קיימת בפועל."

ובחזרה לימינו – האם אני אומר לרגע שעלינו להאמין כי באמת האלים קיימים ? האם אל עליון יצר את השמיים, הבעל מוריד את הגשמים ורשף מכה בנו במחלות נוראיות ? לא ולא. אני סבור כי רוב החילונים בעצמם לא מאמינים לכוחו ומעורבותו של האל המונותאיסטי בחיינו – ואני דוגל גם בהשקפה ספקנית (אם בכלל ניתן להתייחס בספק אל משהו שאתה מכיר כמיתוס אגדי ולא כמשהו שעשוי להיות מציאותי) כלפי הרעיון האלילי – קבלה של מסורת עממית כ"מיתוס עממי" שמעצב את התרבות וההשקפה שלנו – ולא כדרך חיים דוֹגמטית, וזאת מתוך כוונה להשתחרר מכבלי השאיפה התמידית למצוא ולהסתמך על מקור אחד בלבד, ולתת לו, ורק לו, את כל המשקל בהתייסותינו.

יגידו רבים וטובים – "למה לעצור רק שם ? למה לא לזנוח כל אמונה ?" ולרוב אני שואל אותם האם הם חוגגים את חג הפסח, האם הם מדליקים חנוכיה בחנוכה, האם הם מספרים לילדיהם סיפורים מקראיים. רובם ככולם עושים כן. וגם אם הם מגדלים את ילדיהם להיות אתאיסטים – הם יוצקים לתוכם עקרונות מונותאיסטים. בעיניי, השלילה האבסולוטית של האלוהות המונותאיסטית היא פשוט ההיפך המושלם מההשקפה הדתית היהודית (או נוצרית, או מוסלמית) כלפי כוחו האינסופי של האל. היא לא מותירה "מרווח טעיה", וכופה התבוננות של שחור או לבן. הרעיון האלילי נועד להיות פלורליסטי וספקני יותר, ובעיניי היציקה שלו למסורות שמלכתחילה מסופרות לילדים כ"מיתוס מכונן" נותן מחשבה גמישה, סובלנית ורחבה הרבה יותר.

חולון, א' באלול, ה'תשע"א.