ארכיון תג: בבל

אִשתר, לוציפר וחטא ההיבריס

"הגברת מאוּרוּכ", או ה"מונה-ליזה השומרית" - ראש פסל מסוף האלף הרביעי לספירה (~3100) המזוהה עם איננה.

"הגברת מאוּרוּכ", או ה"מונה-ליזה השומרית" – ראש פסל מסוף האלף הרביעי לספירה (~3100) המזוהה עם איננה.

העיר הקדומה ביותר המוכרת כיום למחקר, העיר שבעצם המציאה את מושג העירוניות, היא אורוכ, שנמצאת בדרום עיראק של היום, באזור קדום שהעולם המערבי מכיר בשם "מסופוטמיה", או ארץ בין הנהרות (ומכאן גם השם "ארם נהריים"). התרבות המסופוטמית היתה מבוססת על קשרים בין ערי-מדינה שונים, שבתקופות מסוימות היו מאוחדות תחת מנהיגים שהקימו אמפריות. פנתאון האלים המסופוטמי הורכב, למעשה, מן האלים הפטרונים של כל עיר, וההיררכיה שלהם נקבעה (כך אנו משערים) על-פי מאזן הכוחות בין הערים השונים. מרתק כי גם ערים יריבות הכירו בחשיבות האלים של אויביהם, והם לא ראו בהם אלים "רעים".

בעיר אורוכ, המוכרת גם במקרא בשם "ארך" (ומוזכרת אף בספר בראשית), שני האלים חשובים בעיר היו אנוּ, אל השמיים, ואִשתר (זהו שמהּ האכדי, בעוד שבתקופה השומרית הקדומה נקראה איננה). עדויות לפולחנהּ מצויים עם ראשית היווצרות העיר באורוכ, לפני יותר מ-5000 שנה. לאלה זו  יוחסו שני תפקידים סותרים לכאורה: אהבה ומלחמה. כבר מימיי קדם, אשתר זוהתה עם כוכב-הלכת נוגה – כוכב-לכת פנימי (בהשוואה לכדור הארץ), וככזה – "עוקב" הוא סביב השמש בשקיעתה וזריחתה. הקדמונים זיהו את שני המופעים האלה של אותו כוכב, ולכן יחסו לנוגה שתי תכונות – עם שקיעתה, תכונות של אהבה, ועם זריחתה, תכונות של מלחמה.

עיר שזכתה למעמד פולחני מיוחד היתה ניפור, בה אנליל, אדון הרוח, זכה למעמד של אל ראשי בפנתאון הכלל-מסופוטמי. שני אלים חשובים נוספים שצמחו והגיעו למעמד רם הוא ננה/סין, אל הירח מאוּר (עירהּ של אברהם אבינו) ואֻתוּ/שַמַש, אל השמש והצדק מסיפָּר, שקיבל מעמד דומיננטי גם בבבל, ושבמהלך השנים אף הפך ליצוג המלוכה (ואנו רואים זאת, למשל, מתוקף תיאור המלוכה והמלך עצמו כניחנים ביכולת אלוהית לעשות משפט צדק).

שלושת גרמי השמיים הללו, השמש, הירח והכוכב הזוהר (המתואר כוכב בעל שמונה קרניים, כפי שמופיע גם באיור-קיר בתולילת אל-ע'סול שבעבר הירדן – אם כי אין בהכרח קשר בין השניים), מצויים בעבודות אומנות ברחבי המזרח הקדום. עצם נוכחותם על אסטלה כלשהי מעידה על-כך שהסצינה המתוארת בה (בין אם זה כיבוש, פולחן או אפילו חלוקת אדמות) נעשתה בחסות אותם אלים.

אבן כֻדֻרֻּ (אבן גבול) מהתקופה הכשית בבבל (המאה ה-12 לפני הספירה). האלים אינם הדמויות האנושיות, כי-אם הכוכבים למעלה. מימין לשמאל: שַׁמַשׁ, סִין אל הירח, ואִשְׁתַר המיוצגת על-ידי הכוכב המתומן.

אבן כֻדֻרֻּ (אבן גבול) מהתקופה הכשית בבבל (המאה ה-12 לפני הספירה).
האלים אינם הדמויות האנושיות, כי-אם הכוכבים למעלה. מימין לשמאל: שַׁמַשׁ, סִין אל הירח, ואִשְׁתַר המיוצגת על-ידי הכוכב המתומן.

 גם ביוון וברומא היו שמות שונים לונוס של הערב, לו הם קראו "וספר", וונוס של הבוקר, לו הם קראו "לוציפר", "מביא האור". השם לוציפר מופיע בתרגום הלטיני (הוולגטה) כמה וכמה פעמים, בהקשרים של אור. אחד מן הפעמים הללו מופיע בספר ישעיה, פרק י"ב:

"ד וְנָשָׂאתָ הַמָּשָׁל הַזֶּה, עַל-מֶלֶךְ בָּבֶל–וְאָמָרְתָּ:  אֵיךְ שָׁבַת נֹגֵשׂ, שָׁבְתָה מַדְהֵבָה.  ה שָׁבַר יְהוָה, מַטֵּה רְשָׁעִים–שֵׁבֶט, מֹשְׁלִים.  ו מַכֶּה עַמִּים בְּעֶבְרָה, מַכַּת בִּלְתִּי סָרָה; רֹדֶה בָאַף גּוֹיִם, מֻרְדָּף בְּלִי חָשָׂךְ.  ז נָחָה שָׁקְטָה, כָּל-הָאָרֶץ; פָּצְחוּ, רִנָּה.  ח גַּם-בְּרוֹשִׁים שָׂמְחוּ לְךָ, אַרְזֵי לְבָנוֹן; מֵאָז שָׁכַבְתָּ, לֹא-יַעֲלֶה הַכֹּרֵת עָלֵינוּ.  ט שְׁאוֹל, מִתַּחַת רָגְזָה לְךָ–לִקְרַאת בּוֹאֶךָ; עוֹרֵר לְךָ רְפָאִים, כָּל-עַתּוּדֵי אָרֶץ–הֵקִים מִכִּסְאוֹתָם, כֹּל מַלְכֵי גוֹיִם.  י כֻּלָּם יַעֲנוּ, וְיֹאמְרוּ אֵלֶיךָ:  גַּם-אַתָּה חֻלֵּיתָ כָמוֹנוּ, אֵלֵינוּ נִמְשָׁלְתָּ.  יא הוּרַד שְׁאוֹל גְּאוֹנֶךָ, הֶמְיַת נְבָלֶיךָ; תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה, וּמְכַסֶּיךָ תּוֹלֵעָה.  יב אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם, הֵילֵל בֶּן-שָׁחַר; נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ, חוֹלֵשׁ עַל-גּוֹיִם.  יג וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ, הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה–מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי-אֵל, אָרִים כִּסְאִי; וְאֵשֵׁב בְּהַר-מוֹעֵד, בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן.  יד אֶעֱלֶה, עַל-בָּמֳתֵי עָב; אֶדַּמֶּה, לְעֶלְיוֹן.  טו אַךְ אֶל-שְׁאוֹל תּוּרָד, אֶל-יַרְכְּתֵי-בוֹר.  טז רֹאֶיךָ אֵלֶיךָ יַשְׁגִּיחוּ, אֵלֶיךָ יִתְבּוֹנָנוּ:  הֲזֶה הָאִישׁ מַרְגִּיז הָאָרֶץ, מַרְעִישׁ מַמְלָכוֹת.  יז שָׂם תֵּבֵל כַּמִּדְבָּר, וְעָרָיו הָרָס; אֲסִירָיו, לֹא-פָתַח בָּיְתָה.  יח כָּל-מַלְכֵי גוֹיִם, כֻּלָּם–שָׁכְבוּ בְכָבוֹד, אִישׁ בְּבֵיתוֹ.  יט וְאַתָּה הָשְׁלַכְתָּ מִקִּבְרְךָ, כְּנֵצֶר נִתְעָב–לְבֻשׁ הֲרֻגִים, מְטֹעֲנֵי חָרֶב; יוֹרְדֵי אֶל-אַבְנֵי-בוֹר, כְּפֶגֶר מוּבָס."

משל זה אודות מלך בבל, הובן כסיפור אודות דמות בשם "הֵילֵל", למרות שהכוונה האמיתית במילה זו היא צורת הציווי של השורש "ילל" (כדוגמת פסוק ל"א באותו פרק: "הֵילִילִי שַׁעַר זַעֲקִי-עִיר, נָמוֹג פְּלֶשֶׁת כֻּלֵּךְ:  כִּי מִצָּפוֹן עָשָׁן בָּא, וְאֵין בּוֹדֵד בְּמוֹעָדָיו"). המשל בא לתאר כיצד כוכב השחר שעולה בבוקר, נופל עם רדת ערב, ובאותה צורה המלך החזק מבבל יפול גם הוא בבוא היום. והנה אותו "הילל בן שחר" תורגם כ"לוציפר, בן השחר", תרגום שהמשיך גם לתרגום לאנגלית המקובל (תרגום המלך ג'יימס):

"How art thou fallen from heaven, O Lucifer, son of the morning!"

 כך, החל מימיה הראשונים של הנצרות, אותו לוציפר, אותו "הילל בן השחר" שנפל מן השמיים, הובן כשמו של השטן בטרם גורש מפמליית המלאכים שסבבה את אלוהים. אותו לוציפר זוהה גם עם הנחש מסיפור גן-העדן, מכיוון שה"חטא הקדמון" של חוה קיבל משמעות עמוקה יותר בנצרות, כך גם התאוה לחכמה (שבאה לידי ביטוי בפרי עץ הדעת) הפכה לחטא לכשעצמו, כדבר הקשור לנפילתו של לוציפר (ובטח שגם זיהויו של הכוכב שאנו קוראים לו נוגה עם ונוס/אפרודיטה, עם כל ההקשרים המיניים שלה, לא תרם למעמדו). כך למשל כותב פרנסיס בייקון במאמר "אודות הטוּב וטוּב הטבע" משנת 1625:

"התאוה לכוח מופרז, גרמה למלאכים ליפול,
התאוה לידע מופרז, גרמה לאדם ליפול.
אך בצדקה אין כל הפרזה,
ואין היא תביא שום מלאך, או אדם, לעמוד בפני סכנה.[1] "

זיהוי זה היה שריר וקיים גם במאה ה-19, בה כתב אלברט פייק את ספרו הגרנדיוזי והקשה לקריאה Morals and Dogma. בספר גדוש לעיפה ב משלים ותיאורים גדושי מיסטיקה ומסתורין אודות כל 33 הדרגות של הנוסח הסקוטי בבניה החופשית. הבניה החָפשית אמנם גדושה בסמליות וביניהם גם יש יצוג לשמש ולירח, אולם אין יצוג סמלי ספציפי לכוכב הלכת ונוס. ברם, בפרק העוסק בדרגה ה-19, אנו נתקלים בפסקה המעניינת הבאה:

"ההתגלות היא, עבור מי שמקבל את הדרגה התשע-עשרה, ההאלהה של האמונה הנַעֲלָה העולה לגדולת האל לבדו, ואשר בזה לכל הפאר וההדר שבעבודתו של לוציפר. לוציפר, נושא האור! שם מסתורי ומשונה לתת לרוח האפלה! לוציפר, בן השחר! האם הוא זה אשר נושא את האור, ובפארו הבלתי-נסבל מעוור נפשות אנוכיות, חושניות או חלושות? בל תפקפקו! שכן המסורות גדושות בהשראות והתגלויות אלוהיות; והשראה אינה בת עידן אחד או אמונה אחת. אפלטון ופילון, גם הם קיבלו השראה.
אכן, ההתגלות הוא ספר עלום כמו הזוהר.[2]"

עד אמצע המאה ה-20, היה זה דווקא כוכב-הלכת נוגה שנראה כמועמד האפשרי ביותר להתיישבות אנושית מחוץ לכדור הארץ. מבחינת גודל הוא קרוב יותר לגדלו של כדור-הארץ (לעומת מאדים), וגם שכבת-העננים שעליו נראתה כדבר המעיד על אפשרות ממשית לקיום חיים וחקלאות, לעומת פני-האדמה האדומים והמרתיעים של מאדים. רק כאשר הכוכב החל להחקר באמצעות לווינים הבינו כי אותה שכבת עננים היא למעשה תוצר של אפקט-חממה שיצא מכלל שליטה, וכי התנאים על-פני השטח אינם אלא גהנום עלי-אדמות (תרתי משמע), עם לחץ ברומטרי שמסוגל למחוץ תוך דקות ספורות גם ציוד אלקטרוני מיוחד, כולל מצלמה עם עדשת יהלום ששלחו הסובייטים במסגרת פרוייקט וניירה.

צורת הכוכב מתולילת ע'סול

צורת הכוכב מתולילת ע'סול, שיש המזהים אותו עם איננה (אם-כי יש לקחת זו בערבון מוגבל, שכן לא הוכח קשר בין התרבות הע'סולית לבין זו השומרית)

נראה כי אחרי ככלות הכל, אכן ממלכתו של לוציפר, נושא האור, אותו כוכב-לכב המזוהה גם עם איננה, היא אִשתר, אשר כבר לפני יותר מ-5000 שנה הפכה לאלה מרכזית בפנתאון הקדום, היא ממלכה שאין בני האדם רשאים לבקר בה – דבר המזכיר את המנעותו של גלגמש, הגיבור האגדי מן המזרח הקדום, להענות לחיזוריה של אִשׁתר, מתוך ההבנה הקדומה שאין לחצות את הגבול בין האנושי לאלוהי – גבול אותו העז לחצות חֻפַשִׁיַה, גיבור מיתוס חִתי הנוגע לאל הסער ולדרקון/נחש אִלֻיַנְכַה, המעז להתנות את סיועו למאבק במפלצת בכך שישכב עם אחותו של אל-הסער, אִנַרַה (שמה החִתי של "אשתר של המלחמה"). אִנַרַה אמנם נעתרה לדרישתו של חֻפַשִׁיַה, אך בסוף העלילה, לאחר שאִלֻיַנְכַה נוצח ואל הסער חזר למעמדו, משלם הגיבור האנושי חֻפַשִׁיַה על ההיבריס שלו בכך שנכלא לנצח (כך אנו מבינים, שכן סוף הסיפור מקוטע) בבית שבנתה עבורו אִנַרַה:

"אִנַרַה בנתה בית על צוק סלע בעיר תַרֻכִּי, הושיבה בו את חֻפַשִׁיַה וציוותה עליו: "כשאצא לי לשדה אל תסתכל מן החלון! אם תסתכל, תראה את אשתך וילדיך". חלפו עשרים יום, הסתכל מן החלון וראה את אשתו וילדיו. כששבה אִנַרַה מן השדה החל להתחנן: "הרשי לי לשוב לביתי.[3]"

חולון, כ"ח באדר א', ה'תשע"ד.


[1] The desire of power in excess caused the angels to fall; the desire of knowledge in excess caused man to fall: but in charity there is no excess; neither can angel nor man come in danger by it.
(תרגום שלי)

[2] The Apocalypse is, to those who receive the nineteenth Degree,the Apothesis of that Sublime Faith which aspires to God alone, and despises all the pomps and works of Lucifer. LUCIFER, the Light-bearer! Strange and mysterious name to give to the Spirit of Darknesss! Lucifer, the Son of the Morning! Is it he who bears the Light, and with its splendors intolerable blinds feeble, sensual or selfish Souls ? Doubt it not! for traditions are full of Divine Revelations and Inspirations: and Inspiration is not of one Age nor of one Creed. Plato and Philo, also, were inspired.
The Apocalypse, indeed, is a book as obscure as the Sohar.
(תרגום שלי)

[3] תרגם מחִתית: איתמר זינגר עליו השלום, מתוך "החִתים ותרבותם", מוסד ביאליק, ירושלים, ה'תשס"ט, עמוד 236.

מודעות פרסומת

הפולחן – פחד והערצה חוצה גבולות מרחב וּזמן

בעֵבֶר-הירדן המזרחי, בעת הרחבת שדה התעופה עמאן שבירדן בשנות השישים, התגלה מתחם שזכה לשם "תולילת אל-ע'סול" (تليلات الغسول). המתחם הוא אתר מן התקופה הכלקוליתית (נחושת-אבן) – בהערכה גסה מלפני 5500 שנה. על כתלי אחד המבנים במתחם נמצאו ציורים מדהימים, אחד מהם איור גיאומטרי מדהים בצורת כוכב ולצדו איורים של חיות מיתולוגיות, מסכות טקסיות, וּמה שאפשר להבין, אולי, כתרשימי מבנים. כאשר ראיתי לראשונה את צורת הכוכב (בקורס "מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל"), הייתי משוכנע שמדובר בתוספת מאוחרת מתקופת הכיבוש האיסלאמי. ואולם הסתבר לי שמדובר בציור אותנטי, מדהים במורכבותו. יעקב חברוני ידידי (עמו פרסמתי לא-מזמן את שמעו נא קריאתנו, מנשר השני-ציוני) אף קישר בין הצורה לבין כוכב אִשתר (אלת האהבה והמלחמה המסופוטמית), שגם לה יוחס סמל הכוכב בעל שמונה הקרניים. קטונתי מלקבוע עובדות, אולם יתכן שהסמל הזה (בין אם זוהה עם משהו שזוהה עם אִשתר או מקבילה אחרת שלה מתקופה כה מוקדמת) הצליח "לנדוד" מזרחה אל עבר המרחב השומרי-אכדי, יחד עם תופעה מעניינת נוספת, שהיא מרכז-עניינה של הרשימה הזו.

צורת הכוכב מתולילת ע'סול

צורת הכוכב מתולילת ע'סול

מרשים ככל שיהיה, איור הכוכב בתולילת ע'סול לא הצליח להדהים כשם שהצליח איור התהלוכה הדתית – בה מוצגות שלוש דמויות חבושות כובעים/מסכות טקסיות, האחת עם מקל רועים והשתיים שמאחוריה מתהלכות עם הידיים לפניהם, בדיוק כפי שמתואר באמנות בכל רחבי המזרח הקדום אלפי שנים לאחר מכן בסצנות של אדם המופיע לפני מלך, או לפני אלים. הרמת הידיים מלפנים באותה תנוחה, המבטאת יראת כבוד, מסבירה לדעתי בדיוק את מהותה של המילה פולחן – מן השורש האכדי פ.ל.ח. – פירושהּ של המילה האכדית פַלָחֻ(ם) – palāḫu(m) הוא "לפחד/להעריץ/לכבד", והלא משה בן עמרם בכבודו וּבעצמו עשה בדיוק את אותו הדבר המתואר באמנות המזרח הקדום כאשר נגלה לפניו אלוהיו מן הסנה הבוער במִדבר: "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה, פָּנָיו, כִּי יָרֵא, מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים" (שמות ג' ו').

המצעד הפולחני בתולילת אל-ע'סול - שחזור

המצעד הפולחני בתולילת אל-ע'סול – שחזור מתוך The Ghassulian Wall Paintings, D.O. Cameron (London : Kenyon-Deane, 1981.), במקור בצבע.

מעניין במיוחד כי השורש פ.ל.ח. יכול להתפרש גם כ"לאהוב", אך תמיד עבור הצד הנחוּת – אל לא יכול "לפלוח" אדם, ואב לא "פולח" את בנו – רק הפוך. השורש עבור אהבה של הדמות העליונה הוא ר.א.ם. – רָאמֻ(ם) – râmu(m) "לאהוב". בחזרה אל משמעות הפחד והכבוד של השורש פ.ל.ח., בדיון שהתרחש בעמוד הפייסבוק שלי וּבקבוצת הפייסבוק אַוָתֻם awātum – מילה אכדית ביום (שבמקרה אני מנהל אותה) הועלה ההקשר הארמי, שם השורש פ.ל.ח. דווקא מתקשר אל עבודה (כשם שה"פלאח" בערבית עובד את אדמתו), כדוגמת תרגום אונקלוס ל- "…אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים…" (בראשית כ״ט, י״ח): "אֶפְלְחִנָּךְ שְׁבַע שְׁנִין" (אונקלוס על בראשית כ"ט, י"ח) – ואכן קשר סמנטי בין השורשים בשתי השפות הוא יותר מהגיוני, אולם ההתייחסות אל המשמעות האכדית מחזירה משמעות שאבדה במשמעות הארמית/ערבית – הפולחן אינו סתם עבודה רגילה ושגרתית, ויש בה מן הפחד, מן היראה, ומן ההערצה אל הכוחות האלוהיים אותם האדם "עובד". במובן הזה, חשוב לזכור שגם מלכים ניכסו לעצמם כוחות אלוהיים, או לפחות זיקה אל האלוהות שהעניקה להם את סמכות הממשל.

בעזרת האיורים באתר שוחזרה הסצינה הפולחנית בתולילת אל-ע'סול ובעזרת התמונה הזו ניתן לדמיין, גם אם לא בדיוק מושלם, את הפולחן העתיק המתועד בפרסקו המרשים הזה, ולתהות האם אותו פולחן הצליח להתגלגל במורד הדורות, לאחר ששינה צורות ולבש פנים שונים לחלוטין, עד הגיעו אל ימינו אנו.

איור בן-ימינו המנסה לשחזר את הפולחן בתולילת אל-ע'סול, לפני 5500 שנה.

איור בן-ימינו המנסה לשחזר את הפולחן בתולילת אל-ע'סול, לפני 5500 שנה.

כאמור, אותו מוטיב פולחני של תהלוכה, ושל בני-האנוש הניגשים אל אלוהות או דמות מלכותית עם ידיהם מורמות לפניהם, מופיע שוב ושוב לאורך התרבויות המוכרות לנו מן המזרח הקדום. כך, למשל, בחותם-הגליל של חַשְׁחַמֵר (ḫašḫamer), הפַתֵסִי (PA.TE.SI, המתורגם גם כ ENSI – "מושל" או "הכהן הגדול") של אל הירח ננה/סין (השם הראשון שוּמֵרי, השני אכדי), מובל חַשְׁחַמֵר על-ידי דמות שפורשה במחקר כלַמַּה (האלה השוֹמרת) שלו בפני אוּר-נַמּוּ, מלך אוּר וּמייסד השושלת השלישית של אוּר (שהיתה שושלת השלטון השוּמרית האחרונה בהסטוריה), בכדי לקבל את מינויו כמושל של יִשְׁכֻן-סִין (iškun-sîn). נוכחותו של האל סין עצמו לא נעדרת, והוא מופיע באיור בצורת סהר הירח.

חותם הגליל של חשחמר, המובא בפני אור-נמו. הכיתוב מימין אומר: אוּר-נַמּוּ, הגיבור האדיר, מלך אור; חַשְחַמֵר, מושל (פתסי) של יִשְׁכֻן-סִין, משרתו

חותם הגליל של חשחמר, המובא בפני אור-נמו.
הכיתוב מימין אומר:
"אוּר-נַמּוּ, הגיבור האדיר, מלך אור; חַשְחַמֵר, מושל (פתסי) של יִשְׁכֻן-סִין, משרתו."
מוצג כיום במוזיאון הבריטי בלונדון.

בתנוחה דומה מופיע מלך בבל, חמורבי (בן המאה ה-18 לפני הספירה), כאשר הוא מתייצב בפני אל השמש והשופט האלוהי, שַׁמַשׁ, בראש האסטלה השחורה עליה חקוקים חוקי חמורבי, קודקס חוקים קדום שאודות חשיבותו הרבה מעידה תפוצתו בצורת העתקים של חלקים מן הקודקס שנמצאו במקומות רבים ברחבי המזרח הקדום, כולל בתל חצור שבישראל בשנת 2010. מעניין שלא כל ההעתקים שנמצאו הם זהים לחלוטין, דבר שלדעתי מעיד על אותו רעיון שכבר כתבתי עליו ברשמה "מידע קפוא ולוחות שבורים", של גמישות המידע בעת העתיקה, כאשר יכולת הכתיבה היתה שמורה למתי-מעט, ולרוב פעלה בחסות המלך ועל-כן פעלה על-פי צרכיו, ומסיבה זו הטקסט לא השתמר בצורה מושלמת, אלא התאים את עצמו בהתאם לתפיסה (של העולם, של המוסר, של השלטון) שרווחה בעת כתיבת הטקסט. איור מפורסם נוסף ממסופוטמיה מציג את המלך הבבלי מן המאה התשיעית לפני הספירה, נַבוּ-אַפְלַה-יִדִּינַה (Nabû-apla-iddina), המובל בידו על-ידי כהן (וידו השניה לפניו) בפני האל שַׁמַשׁ היושב במקדשו (האֵבַבַּר – Ebabbar) בעיר סִיפַּר, וגלגל החמה במזבח לפניו. מאחורי המלך  עומדת אַיַה, אשתו של שַׁמַשׁ. לוח הטין מתאר את קורות הבאתו של פסל החדש של שַׁמַשׁ אל האֵבַבַּר, מקדשו.

המלך חמורבי מקבל את סמלי השלטון משַׁמַשׁ, אל השמש והמשפט (ניתן לראות את קרני-האור יוצרים מכתפיו של שמש). כיום מוצג במוזיאון הלובר בפריז.

המלך חמורבי מקבל את סמלי השלטון משַׁמַשׁ, אל השמש והמשפט (ניתן לראות את קרני-האור יוצרים מכתפיו של שמש).
כיום מוצג במוזיאון הלובר בפריז.

לוח שַׁמַשׁ - המלך הבבלי נַבוּ-אַפְלַה-יִדִּינַה מובל בידו על-ידי כהן בפני שַׁמַשׁ היושב במקדשו (האֵבַבַּר) שבסִיפַר. מוצג כיום במוזיאון הבריטי בלונדון.

לוח שַׁמַשׁ – המלך הבבלי נַבוּ-אַפְלַה-יִדִּינַה מובל בידו על-ידי כהן בפני שַׁמַשׁ היושב במקדשו (האֵבַבַּר) שבסִיפַר. מוצג כיום במוזיאון הבריטי בלונדון.

גם בארץ, בתל חצור שבצפון, נמצאה שורה של מצבות באתר פולחני המזוהה כיום כ"כנעני" (כמה מאות שנים לפני "התקופה הישראלית", בין אם מבחינת התארוך הארכיאולוגי ובין אם מבחינת התיארוך התנ"כי להתנחלות בארץ). המצבות אינן מצבות קבורה, אלא מצבות פולחן, והן תופעה נפוצה בכל רחבי האתרים הפולחניים באזורנו. אולם בתל חצור התופעה מרשימה במיוחד מכיוון שחלק מן המצבות מעוטרות בחקיקות. על אחת מן המצבות חקוקות שתי ידיים פשוטות מעלה, ומעליהן הירח. מכיוון שאין איור גוף, קשה קבוע נחרצות האם מדובר באותו המוטיב (ואכן אני נוטה להזהר ולא לקבוע כך), אולם ניתן לחשוב כי עבור המתבונן במצבה, הידיים המושטות מעלה כלפי השמיים משמשות כמעין "השראה" למעשה דומה.

"שדה המצבות" בחצור

"שדה המצבות" בחצור. משמאל נמצא פסל אל, שבעת מציאת האתר ראשו היה ערוף.

הסיבה שהתרגשתי כל-כך לראות את המצעד הפולחני בתולילת אל-ע'סול (זו מלפני 5500 שנה) היא מכיוון שהיא הזכירה לי באופן מיידי איור אחר, אשר משויך אל ממלכת ישראל. מדובר על אחד האיורים שנמצאו בכונתילת עג'רוד, אתר המשוייך לממלכת ישראל הנמצא במזרח חצי-האי סיני (כיום בשטח מצרים), וּמתוארך בערך לשנת 800 לפני הספירה. האתר נחפר בשנות השבעים וזכה לשם העברי "חורבת-תימן", וזו כרמיזה לא רק למיקומו הגיאוגרפי הדרומי ("תימן" היא המילה העברית הקדומה ל"דרום"), אלא גם כקריצה לטקסטים שנמצאו באתר, בהם ישנן הקדשות ל"יהוה התמנ ואשרתה" – יהוה התימני (הדרומי) ואשרתו. כונתילת עג'רוד הוא אחד משני אתרים (השני נקרא חרבת אל-כום) בו נמצאו טקסטים מהם ניתן להבין כי אלוהי-משה, יהוה, היה אל בעל אופי מקומי (בדומה לאלים רבים במרחב הפוליתאיסטי של המזרח הקדום), אלא גם שהיתה לו אישה – אשרה – מי שהיתה "בתחילת דרכה" אשתו של אבי האלים הכנענים, אל עליון. ואולם בניגוד אל חרבת אל-כום, בו נמצא רק טקסט אחד, אתר כונתילת עג'רוד הניב כמה וכמה רסיסי-טקסטים מהם ניתן להבין שיהוה לא היה אל יחיד – אלא שתפקידו הבכיר (כאל של עם ישראל) היה לצד אלים אחרים – אשרה, ואף בעל (המוזכר אף הוא בשניים משברי הטקסטים הקצרצרים).

המצעד בכונתילת עג'רוד - בערך משנת 800 לפני הספירה - תקופת המלוכה

המצעד בכונתילת עג'רוד – בערך משנת 800 לפני הספירה – תקופת המלוכה.
שחזור מתוך Ze'ev Meshel – Kuntillet 'Ajrud (Horvat Teman) -An Iron Age II Religious Site on the Judah-Sinai Border (עמוד 174, Israel Exploration Society, Jerusalem 2012)

אמנם, כפי שכבר אמרתי קודם-לכן, אין לי דרך לקבוע נחרצות, אולם אני נוטה להאמין שאותו מוטיב של הרמת הידיים, המבטא יראת-כבוד המהולה בהערצה, שהיא מהות השורש האכדי פ.ל.ח. אשר התגלגלה גם אל הלשון העברית, לא פסה מן העולם. כשם שהיא מופיעה בתרבות המסופוטמית, וכשם שהיא הופיעה בהתגלות אלוהי-משה במדבר, ואף באיור המצעד בכונתילת עג'רוד – אתר המשויך לממלכת ישראל, כך אנו מסוגלים לראות אותה היום ביהדות במנהגי הדלקת נרות שבת, או במסגרת שלעתים לובשת צורה קבוצתית יותר (אם-כי בהחלט קיימת גם בצורת תפילה פרטית) – התפילה המוסלמית (הדֻעַא – الدعاء). ובהתבוננות בתמונת תפילה מוסלמית, קשה שלא לעמוד על הדמיון בין אותם מצעדים פולחניים כמו בתולילת אל-ע'סול, או מכונתילת עג'רוד, לבין אותם אנשים העומדים יחדיו ונושאים תפילתם השמימה, ביראה וּבהערצה וּבכבוד – תכונות שהן מנת חלקן של הפולחן.

גם באיראן, ההנהגה של הרפובליקה האסלאמית בתפילת עיד אל-פִטר, חג סוף הרמדאן. נפרגן לסוכנות הידיעות האיראנית.

גם באיראן, ההנהגה של הרפובליקה האסלאמית בתפילת עיד אל-פִטר, חג סוף הרמדאן.
נפרגן לסוכנות הידיעות האיראנית.

חולון, כ"ה באייר, ה'תשע"ג.

כִּסּוּפִים

קיים בשפה הגרמנית מושג בשם sehnsucht, שמשמעותו קצת חמקמקה. אמנם התרגום המיידי למילה תהיה "כמיהה", או "געגוע", אבל sehnsucht אינו סתם צורך שניתן להשקיט בקלות, והמילה הטובה ביותר לתיאור אותו רגש תהיה "כִּסופים", וניתן לתארהּ כגעגועים עזים למקום שמעולם לא היית בו. זהו רגש חי מאוד, אולי אף טורדני; מדובר במַאֲוֶה-לב עמוק, שורשי, אולי אפילו מיסטי, אֶל-עֵבר דבר-מה, אדם מסוים או מקום כלשהו, שהתודעה עדיין לא עִכלה בעצמה לכדי שלמות, קל-וחומר לכדי תפישׂה והבנה המניחה את הדעת ואת ההגיון. כמיהה מסוג זה מאלצת את האדם להתמודד עם שאלות קיומיות – אולם בל תבלבלו בין הקיום הפיזי, הצורך האינסטינקטיבי לסיפוק הצרכים הביולוגים, לבין אותו קיום נפשי, רוחני – שמתוכו צומח אותו רגש קשה-להגדרה זה. אותה תחושת געגוע עז מושכת אותך אל-עבר מחוזות שיש אשר יראו בהם יעד שהגורל מפנה אותך אליו, ויש אשר יכנוהם בשם ארץ-מכורתם מחיים קודמים, גִלגולים רבים אחורנית בזמן.

קיים שיר אחד, ואחד בלבד, שמצליח לעורר בי את אותו רגש קמאי בצורה עזה כל-כך. השיר הזה מעורר בי ערגה נוסטלגית למקומות שלא הייתי בהן בגופי הזה מימיי, ביודעי כי געגועים אלו המקננים בי – מקורם מגלגול קדום יותר, והם מחזירים אותי אלפי שנים אחורנית, אל גדות נהר הפרת, אשר עליהן שכנה העיר השוּמרית אוּר, עיר הפולחן לאל הירח ננה-סין, אותה אוּר כַּשְׂדִּים ממנה יצאה משפחתו של אברם אבינו למסע המכונן לאורך הסהר הפורה כנענה (והלא מהי "אוּר" ? משמעות שמה של העיר בשומרית הוא פשוט "עיר", ואולם אם נפזול בשנית אל הלשון הגרמנית, הרי שה ur הוא משהו בראשיתי, גרעיני, מקורי), ושעל גדות אותו נהר שכנה גם העיר בבל, אותה עיר שעל נהרותיה, נהר הפרת על פלגיו השונים, שם ישבנו, גם בכינו, בזכרנו את ציון, ושעל ערבים בתוכה תלינו כִּנורותינו; וּבאותה נשימה אני קופץ קדימה, ועדיין מתבונן קצת מעל לשישים שנה אחורנית, אל גדות נהר החידקל שם שוכנת העיר בגדאד ממנה עלה אבי ארצה והוא בן שנתיים ימים.

זהו הנוף המתואר בשיר, נוף שממנו אינני מצליח להשתחרר. נוף שלא שזפו עיניי בחיים אלו, וּבכל זאת אני מרגיש שייכות אליו מימים עברו. אני, שמרגיש עִברי בכל רמ"ח איבריי, שמרגיש מנותק מן העדתיות על-כל גווניה, כולל זוהי השייכת לי ממוצאי המשפחתי, אני מוצא עצמי לפתע מתגעגע למקום אחר שמעולם לא הייתי בו. צל עץ תמר, ואור ירח, ומנגינת כינור תקסים את הלב. ליל כִּסופים מסופוטמי בארץ כנען.

חולון, י"ט באייר, ה'תשע"ג.

השיבה לאמא – לפני 5,000 שנה והיום

גלעד שליט נפגש עם אביו בבסיס חיל האויר בתל-נוף. צילום : דובר צה"ל.

את הרשימה הזו מנעתי עצמי מלכתוב עד שלא ראיתי את גלעד שליט נכנס אל ביתו. לא שאני מאמין באמונות טפלות, ב"עין הרע" שכתיבת הרשימה הזו יכולה לעשות לו – פשוט רציתי לראות שהעניין תם ונשלם, שמשהו לא השתבש באמצע שיגרום לכל הרשימה הזו להיות חסרת כל ערך לאחר פרסומה, או בהמתנה למגעים נוספים לשחרורו.

והנה הרגע המיוחל הגיע – גלעד שליט שב אל מולדתו, אל ביתו, אל משפחתו, אל אמו – שב כאדם חופשי. כשראיתי את התמונות, לא יכולתי שלא להזכר בביטוי השׁוּמֶרִי "אָמָא-אָר-גִי" (אמא-אל-שׁיבה), שבתרגום מילולי מתפרש כ"השׁיבה אל האם" (במאמר מוסגר אציין כי במקור כתבתי כי פירוש הביטוי הוא "השיבה המהוללת אל האם", ואולם תגובתו מלאת התובנות של anzu-jubjub על רשימה זו, יחד עם הפנייתו אל חומר בנושא, לימדה אותי שלמעשה ar במקרה הזה פירושה "אל", ולא "מהולל", וזהו היתרון הגדול של יומן-רשת זה, האפשרות שלי ללמוד מטעויותיי). ואולם משמעות הביטוי הינו "חופש" – שחרור העבדים מבעליהם בחזרה אל חיק אמם. בהקשר עתיק זה הביטוי דיי ברור – אולם לא פעם השתעשעתי במחשבה שלחזור אל חיק האם, במיוחד בגילאי העשרים בו רובינו פורשים כנפיים ועוזבים את קן ההורים, אינו בהכרח חופש, אלא משהו הפוך – חזרתה למרותם של ההורים, אל חוסר-פרטיות, אל תלות-באחרים.

שׁוּמֶרִית היא שפה עתיקה ונכחדת שבה דיברו השׁוּמֶרִים, עם שהשתקע באיזור עירק של היום ואשר הקים (בקונצנזוס ההיסטוגרפי) את התרבות הראשונה, ולו מייחסים (שוב, מחינת קונצנזוס היסטוגרפי ולא בהכרח בודאות מוחלטת) את המצאת הגלגל ומערכת בתי-המשפט. הכתב הראשון גם הוא פותח על ידם – כתב-היתדות, בו השתמשו לאחר מכן האכדים, הבבלים, האשורים וגם תושבי העיר אוּגָרִית – העיר בה נמצאו ארכיונים עם המיתוסים הכנעניים הקדומים (במאמר מוסגר אציין שבניגוד לשאר העמים, האוּגָרִיתים השתמשו בגירסה שונה של כתב-יתדות – זה האוּגָרִיתי התבסס על אלפבית עיצורי, בדומה לאלפבית שלנו, בעוד שכתב-היתדות הקדום היה אלפבית הברתי, בו כל "תו" מסמן הברה מסויימת – בַּ, ba, שונה מבִּ, bi).

כפי שהיה נהוג, שַׂמְשׂוּ-אִילוֹנָה (מלכותו בת 38 השנים מתוארכת למאה ה 18 לפני הספירה), מלך בבל ויורשו של חמורבי (המוכר מקודקס החוקים המפורסם שלו, הלא הם חוקי חמורבי – ובהמשך נגיע לקודקס חוקים קדום יותר) שמר גם הוא אָנָאלִים – תיעודים של שנות מלכותו ופועלו באותם השנים. והנה מה שכתוב לגבי שנת מלכותו השניה :

שנה (בה) שַׂמְשׂוּ-אִילוֹנָה מלך כנוע לאלים הגדולים שבגדולים הביא חופש לשׁוּמֶר ואכד, ריצה מאוד את לב האדמה הטובה והוציא צדק לאור.

mu sa-am-su-i-lu-na lugal-e sze-ga dingir gal-gal-e-ne ama-ar-gi / ama-ar-gi4 ki-en-gi / ki-en-gi6 ki-uri i-ni-in-gar-ra sza3 ma-da du10 mu-ni-in-du10-du10 ni3-si-sa2 pa-e3 bi2-in-ak

את המלל לקחתי ממיזם ספריית כתב-היתדות הדיגיטלית, Cuneiform Digital Library Initiative (CDLI) – מיזם שנועד להנגיש לציבור מספר מוערך של כחצי-מליון טבלאות חימר הכתובות בכתב-יתדות, בערך משנת 3350 לפני ספירת הנוצרים ועד שחר עידן הנצרות. במאמר מוסגר אציין גם כי שַׂמְשׂוּ-אִילוֹנָה מעניין אותנו מסיבה היסטורית נוספת – באותם אנאלים מוזכרים בשנת מלכותו התשיעית עם בשם הכשׂים – המוכרים מן התנ"ך ככשׂדים. זהו האיזכור הראשון שלהם הידוע לנו.

 ואולם, "חופש" או "חירות", כפי שבא לידי ביטוי בצירוף השׁוּמֶרִי אָמָא-אָר-גִי (ama-ar-gi), "השׁיבה לאם", אף היא למעשה ביטוי שנגזר מן הפועל אָמָא-גִי אֶ-גָר (ama-gi4 e-gar) שפירושו המילולי "אמא-שׁיבה-ליצור", ומשמעותו "להביא חופש" (או להשכין דרור, כפי שנראה בהמשך), שמוזכר עוד 600 שנה קודם לכן, בתיעוד אודות אֵנְטֶמֶנָה, מושל (אֵנְסִי) עיר-המדינה לָגָשׁ, שביצע רפורמות חברתיות ושיחרור את לגש מעול שלטון זר (של אִילִי מעיר-המדינה אוּמָה). כחצי-מאה לאחר מכן, הביטוי הזה שוב מוזכר בהקשר של רפורמות שביצע אוּרוּכַּגִינָה, מושל (אֵנְסִי) לָגָשׁ. קודקס החוקים של אוּרוּכַּגִינָה (שלא נמצא באופן ישיר אך שקיימים התייחסויות רבות אליו, שאפשרו לשחזר חלק גדול ממנו) הוא למעשה, ככל הנראה, קודקס החוקים הקדום ביותר – 600 שנים לפני חוקי חמורבי.

ביטוי זה הופיע גם בטקסטים מאוחרים יותר, ובשפות אחרות – למשל השפה האכדית, שבניגוד לשׁוּמֶרִית, הייתה שפה שמית, והדים לה ניתן למצוא אף בשפתינו העברית. כך, למשל, במקביל האכדי לאָמָא-גִי – אַנְדֻרָרֻם שָׂכֻּנֻם (andurarum sakanum) הוא למעשה "השכנת דרור" (וניתן לראות כיצד אַנְדֻרָרֻם ודרור באים מהשורש ד.ר.ר. ושָׂכֻּנֻם קשור לשורש ש.כ.נ.).
דוגמה נוספת לקשר שבין שׁוּמֶרִית לאכדית (ולעברית) ניתן לראות בדוגמה של המילה היכל – אֶ (é) בשׁוּמֶרִית משמעותו בית (או מקדש, בהקשרים מסויימים). גָל (gal) בשׁוּמֶרִית ית משמעותו גדול. הצירוף אֶ-גָל ("בית גדול") משמעותו ארמון. הביטוי הזה במרוצת השנים התגלגל לשפות שמיות רבות (שׁוּמֶרִית לא הייתה שפה שמית, היא מוכרת בתור השפה הכתובה הראשונה בהיסטוריה). גם בעברית אנו מוצאים זכר לאותה לאותו צירוף אֶ-גָל (ארמון, כאמור) – ואנחנו מכירים אותו בתור המילה "היכל". אף המילה אדריכל מגיעה מן המילה "אָרָד אֵכָּלִּי" שמשמעותה "עבד ההיכל" (אותו היכל ממקור שׁוּמֶרִי).

הכיתוב (בכתב-יתדות שומרי) של "אָמָא-גִי" מופיע כסמל של ארגונים הקשורים לחופש, בדגש על הפן הכלכלי (או יותר נכון – לשוק חופשי, ליבראלי) – כתב העת של Hayek Society, קבוצה ליברטריאנית מבית הספר לכלכלה של לונדון (LSE) נקרא Ama-Gi. כמו כן, זהו סימלה של ה Liberty Fund האמריקאית המממנת מחקרים ופרסומים הקשורים לשוק חופשי, חופש הפרט ושלטון מינימאלי. אף מחנה האנרכו-קפיטליזם (המכונים גם אנרכיזם ליברטריאנים, המאמינים בהעלמת ממסד המדינה לטובת שוק חופשי לחלוטין, נטול מעורבות ממשלתית המתקיים על פי חוקי הכלכלה הקלאסית) עושה שימוש בסמל האָמָא-גִי.

גלעד שליט, בשׁיבתו הביתה, אל אמו, אָמָא-אָר-גִי. צילום : דובר צה"ל.

לדעתי זה קצת חבל שאָמָא-גִי מיוחס דווקא לקבוצות הללו (היפר-קפיטליסטיות ו/או אנטי-שלטוניות ברמה כזו או אחרת), ולדעתי סמל האָמָא-גִי הוא סמל לעצמאות פיזית ורוחנית (ולא דווקא כלכלית, או עצמאות מממשל), וּמתייחס אל חירות מעול שלטון זר, כפי שהיה בימי אֵנְטֶמֶנָה ואוּרוּכּוּגִינָה. עם שחי במולדתו, ושריבון על עצמו, עם שזכה לעצמאות ולחירות – הוא עם שזכה להיות "אָמָא-גִי". אנחנו אָמָא-גִי, גלעד שליט אָמָא-גִי – ביום מן הימים (וככל הנראה היום הזה לא רחוק מאיתנו) גם העם הפלסטינאי יהיה אָמָא-גִי. ואולי (ועכשיו אני כבר גולש אל מחוזות של פנטזיה) האָמָא-גִי יזכה לגאולה מן ההקשר הקפיטליסטי והוא יהפך גם לסמל המאבק למהפך ה"עברי", אותו רעיון שיומן-הרשת הזה מדבר עליו רבות.

אז נכון שבראייה צינית לחזור אל חיק האם לא בהכרח נתפס כחופש – חזרה אל בית ההורים בהחלט יכול להתפס כדבר הפוך. אולם בראיה ההיסטורית, של תרבות בה היה נהוג עבדות, בה ילדים (במונחים של היום) כבר לחמו כחיילים, השׁיבה אל האם הייתה לסמל, למילה נרדפת לחופש (לפחות הייתה סמלית מספיק בכדי שצירוף זה ירשם כביטוי לחופש באותם טקסטים עתיקים). וטעימה מכך קיבלנו גם אנחנו באותו יום שלישי מהולל, יום לפני ערב שמחת תורה, בו החייל גלעד שליט חזר אל חיק אמו (ואביו, כפי שהתמונות חשפו עבורינו קודם לכן), בצורה כה טקסית, לקריאותיהם הנרגשות של כל ההמונים סביב ביתו, בכבוד השמור לגיבורי מלחמה ואסטרונאוטים פורצי-דרך. ובאותו רגע בו הוא חזר אל חיק משפחתו, כאדם חופשי, ראיתי כיצד "שׁיבה אל אמא" יכולה גם יכולה להתפרש כחופש.

חולון, כ"ג בתשרי, ה'תשע"ב.

השמחות באדר ב', הסליחות באלול ב' ו"הקשר הבבלי" של עם ישראל

בתקופה זו שבין חג פורים לחג הפסח, במעבר שבין חודש אדר לחודש ניסן, ובמיוחד בשנה זו, שהיא שנה מעוברת, מעניין להתבונן בלוח השנה העברי ועל מקורותיו ההיסטוריים, שעשויים לרמוז לנו מעט על מקורותינו אנו.

העדות המוקדמת ביותר לקיומו של לוח-שנה במחוזותינו נמצא בלוח גזר – לוח חימר שנכתב בעברית עתיקה או בניב כנעני קדום שדומה לה מאוד, ומציין את מנין החודשים – 12 במספר. מנין החודשים אינו מציין בהכרח כל אחד בפני עצמו – הלוח מציין לעתים חודש אחד (ירח) ולעתים חודשיים (ירחו) תחת אותו שם, או אותה פעולה הקשורה לאותו חודש. כפי שהשם מרמז, הלוח נמצא בתל גזר העתיקה, ומתוארך לתקופה שבין האלף השני לראשון לפני הספירה – תקופה של תחילת ממלכת ישראל. בסוף הלוח כתוב שם, ככל הנראה שם המחבר : אביה. סדר החודשים המצויין שם הוא :

  • ירחו אספ – חודשיים אסיף.
  • ירחו זרע – חודשיים זריעה.
  • ירחו לקש – חודשיים ליקוש ("זריעה מאוחרת", של צמחים הגדלים לאחר הגשמים).
  • ירח עצד פשת – חודש עידור, קטיף, או עקירת הפשתים. הפועל "עצד" הוא פועל עברי קדום המופיע גם בתנ"ך בתור הכלי "מעצד", שמן הכתוב ניתן להסיק שהוא קשור במלאכת קצירה או ניסור : "חָרַשׁ בַּרְזֶל מַעֲצָד וּפָעַל בַּפֶּחָם וּבַמַּקָּבוֹת יִצְּרֵהוּ" (ישעיהו פרק מ"ד פסוק י"ב), ו"כִּי-חֻקּוֹת הָעַמִּים, הֶבֶל הוּא:  כִּי-עֵץ מִיַּעַר כְּרָתוֹ, מַעֲשֵׂה יְדֵי-חָרָשׁ בַּמַּעֲצָד." (ירמיהו פרק י' פסוק ג').
  • ירח קצר שערמ – חודש קציר שיעורים.
  • ירח קצר וכל – ניתן להבין כקָצוֹר וְכַלֵּה – או בחריזה מודרנית – קצור וגמור – תום תקופת הקציר.
  • ירחו זמר – חודשיים לגיזום, קטיף, זמירת הגפנים, "זמר" במובן הדומה למשמעותה של מזמרה.
  • ירח קצ – ניתן לראות את ה"קץ" הזה כסוף, היות ומדובר בסוף הלוח, אך ככל הנראה מדובר בחודש הקיץ.

לוח גזר, אגב, נתגלה עוד בשנת 1908, ומכיוון שבאותו זמן נשלטה הארץ בידי האימפריה העות'מנית, נלקח הלוח אל טורקיה, שם הוא מוצג עד היום במוזיאון הארכיאולוגי באיסטנבול. גם אם לא היה לוח שנה "מחייב" (וכנראה שלא היה, בעיקר בגלל ההתייחסות ה"כללית" לחודשיים לעתים, ולא אל כל חודש בנפרד) מדובר בעדות קדומה בכנען להכנסת החודשים למסגרת חקלאית חוזרת ונשנית, התלויה בעונות השנה.

במקרא כמעט ואין אזכור לשמות החודשים, וההתייחסות היא בדרך כלל אל מספרם (כשניסן, חודש האביב – חודשו של חג הפסח, הוא תמיד הראשון). אולם בספר מלכים מסופר לנו, כמעט ברמיזה, על שמותיהם העבריים המקוריים של ארבעה מתוך חודשי השנה – ירח איתנים (תשרי של היום), ירח בול (חשון) חודש אביב (ניסן) וירח זיו (אייר). משמעות שמם של שניים מתוך שלושת החודשים ברורה לנו – גם המילה "איתן" וגם המילה "זיו" מוכרות לנו מהעברית של ימינו, ורק החודש "בול" (אף על פי שגם מילה זה מוכרת לנו כיום, אך אין ספק שבמקריות בלבד ולא מתוך הקשר אל אותו בול היסטורי) גורם לנו לתהות מהי משמעות שמו – האם מדובר ב"יבול" או שמא ב"מבול" או במשמעות עתיקה אחרת. יש הרואים בשמות אלה כ"השפעה פיניקית", ושמלכתחילה לא היו אלה שמות החודשים של העם העברי (שכאמור, לפחות על פי יתר המקרא, השתמש במספרי החודשים).

משמעותם של שמות החודשים כפי שמוכרים לנו היום, לעומת זאת, אינה בהכרח ברורה לנו וזאת משום שמקורם הוא בבלי. אמנם שְׁבָט בהחלט מזכיר שֵׁבֶט, מקל (כפי שאומר המשפט הלא-כל-כך תקין פוליטית "חוסך שבטו שונא בנו"), וניסן בהחלט דומה ל"ניצן" (במיוחד בהתחשב בעובדה שהצ' המקורית הייתה דומה לצ' בערבית, שנשמעת כמו ס'), אבל מה לגבי תשרי (תשריתו = התחלה באכדית/בבלית), או תמוז (אליל אכדי, גילגול של דומוזי השומרי) או מרחשון (למי שתהיה – משמעותו האמיתית היא ירח שמנ, או החודש השמיני) ? השפה הבבלית התפתחה מן השפה האכדית הקדומה, ואף על פי ששתיהן שפות שמיות (בדומה לעברית) – הרי שהן מסווגות כשפות שמיות "מזרחיות" והשפה העברית מסווגת כשפה שמית "צפון-מערבית". החלפת שמות החודשים לבבליים-אכדיים מיוחסת לעזרא הסופר (שהנהיג, על פי מסורות מסויימות, גם את השימוש בכתב ה"אשורי", הכתב המרובע אותו אנו מכירים כיום ככתב העברי, בניגוד לכתב העברי הקדום אותו הכירו העברים ובו השתמשו עד גלות בבל).

הבבלים, מהם לקחנו את שמות החודשים, הורישו לנו ככל הנראה גם את הגישה לעיבור שנה. כמו בלוח השנה העברי, גם לוח השנה הבבלי כלל הוספת חודש נוסף בשבע מתוך מחזור של תשע-עשרה שנים (וגם לוח השנה הבבלי החל בניסן). בתחילה הוספת החודש המעובר הייתה תלויה אך ורק באסטרונומים הקדמונים, שככל הנראה תיזמנו את עיבור השנה עם מיקומו בשמיים של כוכב הלכת נוגה (שהיה משמש מעין "עוגן" שמיימי, בו השתמשו גם המצרים הקדמונים וגם בני המאיה, בקצה השני של העולם, לתזמון לוחות השנה שלהם). אולם אט-אט שיטת עיבור השנה הפכה למקובעת, והוספת החודשים התבצעה בשנים 3, 6, 8, 11, 14, 17 וְ-19. עובדה מעניינת היא שבשש מתוך שבע השנים הללו החודש המעובר נוסף באדר (כמו בלוח השנה העברי), אך בעיבור השביעי המתרחש בשנה האחרונה וה-19 במחזור, החודש התווסף לו דווקא בחודש אלול. ומה מיוחד בשני החודשים הללו ? מטרת עיבור השנים הייתה "ייצוב" החודשים בהתאם לעונות, התלויות בשמש ולא בירח. כך, נקודת המפנה של הסתיו (התלויה במיקום כדור-הארץ סביב השמש, ולא במחזור הירחי) תמיד מתרחשת בחודש תשרי ונקודת המפנה של האביב מתרחשת תמיד בחודש ניסן. בחירת החודשים אדר ואלול גם היא אינה מקרית – מדובר בחודשים הקודמים לניסן ותשרי (בהתאמה), וכך ה"יצוב" מתרחש בקרוב למועד המפנה העונתי עצמו. עובדת הימצאותם של החודשים ניסן ותשרי בנקודות המפנה ההופכיות (אביב וסתיו) מגלות לנו גם מדוע בחודשים האלה נחגגים שני החגים החשובים של העם העברי – פסח (ראש השנה למלכים ולרגלים) באביב ותשרי (ראש השנה העברי הנהוג היום) בסתיו. דמיינו לעצמם כי גם היום היינו מעברים את השנה ברוב הפעמים בחודש אדר, אך פעם ב-19 שנים היינו מציינים את אלול א' ואת אלול ב' (כשכמובן מנהגי הסליחות וחשבון הנפש הנהוגים בחודש אלול היו מצויינים באלול ב').

עולות בראשי שתי אנקדוטות המתייחסות אל לוחות-השנה הקדומים. לראשונה לא מצאתי סימוכין מספיקים, ועל-כן אציין אותה בסיוג-מה : האחת היא שבעיר אורוכּ, היא ארך המקראית (וממנה נגזר שמה של מדינת עירק) ראש השנה הונהג דווקא בחודש אדר, חודש לפני ניסן. האנקדוטה השניה (שאת הסימוכין שלה מצאתי רק לאחר פרסום הרשימה, ועל-כן אני מעדכן באיחור של כחצי שנה, בדיעבד) מתייחסת אל תושבי העיר לרסה (עיר שומרית במקור, אכדית לאחר-מכן, המוזכרת אף בספר בראשית, פרק י"ד, כעיר אֶלָּסָר), היו מעברים שנה בחודש שבט (Sabatu בשפתם), על פי מיקומו של כוכב הלכת נוגה, אותו חיפשו האסטרונומים הקדמונים באמצע חודש שבט (ביום החמישה-עשר, הוא הט"ו בשבט). ט"ו בשבט של לרסה היה יום חג לכבוד נִינְסִיאָנָה, אלת הצדק שהתגלמה בצורת כוכב הלכת נוגה. במידה והוא לא היה "זורח" במקום המתאים באמצע חודש שבט, היו האסטרונומים מוסיפים חודש נוסף. הוספת החודשים "יצבה" את החודשים בהתאם לעונות, ובתרבות חקלאית החשיבות הייתה מכרעת – קציר השיעורים התחיל בא' בנִיסַנוּ (ניסן העברי), ובמידה והחודש הקדום היה מתחיל מוקדם מדיי, קציר השיעורים היה מתחיל בעוד שהשעורה לא הבשילה דיה. אנקדוטה זו מסבירה לנו גם מדוע בשנה מעוברת בלוח השנה העברי אדר א' הוא החודש "המוסף" ואדר ב' הוא האדר "האמיתי" – שבט הוא החודש הקודם לאדר, ואם אכן בתקופה קדומה הוסיפו "שבט ב'" כחודש נוסף – זהו אותו "אדר א'" שלנו – אותו חודש נוסף ש"הודבק" לחודש אדר, במקום לחודש הקודם לו – שבט.

אנקדוטה נוספת מתייחסת אל זמנים קרובים יותר לתקופתינו, ובאופן ספציפי אל אדם בשם משה סִמבטיון, שהוציא כמה ספרים ואף שמון עברי. ספר זה היה למעשה מאגר עצום של שמות לועזיים וההצעות לגירסאות עבריות שלהם. והנה באחד הדפים מציע משה סמבטיון אף לעברר את השמות של חודשי השנה בחזרה אל שמות עבריים (במקום השמות הבבליים) :

"ולא נפגום בכבוד המסורה אם נחליף גם את שמות החדשים העכומיים שדבקו בנו בגלות בבל (י' ר"ח פ"א) – בשמות מולדתיים : איתן (תשרי), בול (חשוון), נמרוד (מרד המקבים בכסליו), מקבי (טבת), עציון (ראש השנה לאילנות בשבט), שמחוני (משנכנס אדר מרבים בשמחה), חירות (ניסן), זיו (אייר), סיני (סיוון), מצור (תמוז), נחמו (אב), סליחה (אלול). בול, זיו ואיתן מוזכרים עוד בתנ"ך."

כל הכבוד למשה סמבטיון. במאמר מוסגר אציין שניסן מוכר לנו גם מהתנ"ך כירח אביב, אבל הצעתו של סמבטיון מעניינת לא פחות, וכוונה שאני באמת מעריך. השאלה המסקרנת העולה מאותו "קשר בבלי" של לוח השנה שלנו, והקשר הברור בין שיטת העיבור הבבלית לזו הנהוגה כיום (שאמנם שוכללה אך ללא ספק קשורה אל אותה שיטה קדומה) היא שאלת מוצאו של עם ישראל. על פי המסורת, מוצאו של אברם אבינו הוא מאוּר, עיר שומרית-אכדית ששכנה בקרבת העיר בבל, והייתה מרכז דתי חשוב לאל הירח ננה-סין. עיר זו הייתה חלק מממלכת בבל – הממלכה שירשה את האימפריה האכדית. על פי המיתוס המסופר לנו בספר בראשית, אור נקראה "אור כשדים" – ה"כשדים" (או הכשׂים, או Kassites באנגלית) היו עם שמוצאם לא ברור, ושפתם לא קשורה לשום שפה מוכרת כיום (שפה מבודדת). גישת המחקר הארכיאולוגי היום נוטה להאמין כי עם ישראל לא הגיע כקבוצה אחת ממצרים והתנחל בארץ, אלא התיישב עוד קודם לכן והתבסס, שבט שבט בנחלתו, עוד לפני יציאת מצרים (שסיפח אל העם הקיים חלק חדש, שהקשר בינו אל בין זה שכבר ישב בארץ אינו בהכרח קשר "משפחתי" קרוב). הכנענים של שנות ה-40' וה-50' סברו כי מיתוס הגירתו של אברם מבבל העתיקה אינו אלא עוד המצאה גלותית יהודית קדומה שבאה לסמל את הקשר ההיסטורי בין בבל (ומכאן גם גלות בבל) אל בין עם ישראל – עם שהם מאמינים שהיה מלכתחילה עם כנעני מקומי, שלא היה קשור לבבל עד תבוסת ממלכת יהודה. "טוויסט" נוסף מספק ע.ג. חורון, מי שהשפיע יותר מכל על התפיסה הכנענית של יונתן רטוש. הוא סבר כי מוצאו של עם ישראל מהרי האטלס, בצפון-מערב אפריקה (מרוקו של היום), באיזור קדום שנקרא "אדמה", שמשמו נגזר שמו של האדם הראשון – אדם.

אני באופן אישי קטונתי מלקבוע דעה חד-משמעית לכיוון כלשהו, אולם אינני יכול להתעלם מהמשקעים ה"אכדיים-שומריים" המופיעים בתרבותנו – החל ממאפיינים לשוניים (שהספקנים יגידו שממילא הם קשורים אל כל השפות השמיות), דרך ההקבלות בין חוקי חמורבי לבין חוקים מקראיים שבאים לידי ביטוי בספר דברים, למשל, וכלה בקשר החזק שבין מיתוסים המופיעים בספר בראשית (סיפור הבריאה וסיפור המבול) לבין אנומה אליש (סיפור הבריאה השומרי-אכדי) ועלילות גלגמש (מיתוס מספוטמי נוסף המספר על המלך-האל גלגמש ומסעותיו). בין אם אותה השפעה נספגה עוד מלפני 3500 שנה, ובין אם בתקופת גלות בבל, לפני 2500 שנה, היא מעניינת מבחינה היסטורית – אך לא אמורה לשנות את הרעיון המכונן, שכן הוא מיתולוגי ביסודו וככזה אינו מחייב לאמיתות מדעית (והרי, כפי שאמרתי, בכל מקרה קיים קשר מיתולוגי בין סיפורים מספר בראשית לבין מיתוסים מספוטומיים). יתכן כי ההגירה מאיזור בבל לאיזור כנען, אם נתרחשה, לא התרחשה בבת-אחת, אלא ב"הפסקת ביניים" – כפי שגם התנ"ך מספר על העצירה של אברם בחרן (שבדרום-מזרח טורקיה של ימינו). וכמו שמות רבים של דמויות בספר בראשית, המצביעות למעשה על מקומות ועמים היסטוריים, אפילו שמו של סבו של אברם, נחור – היה שם של עיר עתיקה באותו איזור של חרן. על כן יכול אני רק לשער כי המסלול הארוך שעבר אברם (כדמות מייצגת להיסטוריה הקדומה של העם העברי) כן מסתמך על "הדים היסטוריים" שנטמעו לזכרון הקולקטיבי של עם ישראל בעת הקדומה, אך סביר להניח שהדבר התרחש כתהליך שארך משך דורות רבים, ולא בימיו של אדם אחד בלבד – הוא אברם העברי, אבי האומה העברית.

חולון, כ"ו באדר ב', ה'תשע"א.