ארכיון תג: בעל

הכן הפולחני (של לאפ) מתענך

הכן הפולחני (של לאפ) מתענך

הכן הפולחני מתענך (נתגלה על-ידי פול ו' לאפ, 1968)

איור 1 – הכן הפולחני מתענך (נתגלה על-ידי פול ו' לאפ, 1968).
מוצג כיום במוזיאון ישראל.

בתל תענך נתגלו שני כנים פולחניים יוצאי-דופן מיתר הכנים הפולחניים שנתגלו באזור – הראשון עוד ב 1902 על-ידי ארנסט זלין (איור 2), והשני על-ידי פול ו' לאפ, ב 1968[1] (איור 1). אמנם חיבור זה עוסק בכן השני, זה שנתגלה על-ידי לאפ, אך מן הראוי להזכיר את הכן הראשון כחלק מסקירת הקונטקסט הארכיאולוגי והרעיוני אליו משויך הכן של לאפ.

הכן הפולחני הראשון שנתגלה בתענך ב 1902 על-ידי ארנסט זלין.

איור 2 – הכן הפולחני הראשון שנתגלה בתענך ב 1902 על-ידי ארנסט זלין.

החפירות במקום בשנות השישים התבצעו על-ידי משלחת משותפת לסמינר קונקורדיה (סנט לואיס, ארצות הברית) ולבית-הספר האמריקאי לחקר המזרח בירושלים. שכבת ההרס בתל-תענך בה נמצא הכן מיוחסת למסע-המלחמה של פרעה שישק, המתוארך לשנת 918 לפני הספירה[2]. הכן הפולחני של לאפ התגלה בשכבת מפולת שבתוך פיר בסמוך לבור מים (שהכיל בתחתיתו ממצאים מתקופת הברונזה הקדומה), בו הבחין כבר זלין בחפירתו ב 1902. לאפ לא מטיל ספק בהנחה כי כן זה הוא בן-זמנם של יתר כלי הפולחן שנחשפו עוד בעונת החפירות הראשונה שלו, ב 1963, ושל הממצא של זלין.

מאמר קודם משנת 1990, פרי-מלאכתהּ של פרחיה בק[3] ובו נעזרתי רבות, התמקד ברקע האמנותי-סגנוני של הכן. מאמר זה ידון ברקע התרבותי-דתי של הדמויות המצויות בתבליטים שעל הכן, רקע העשוי לשפוך אור על שימושו של הכן ועל הסביבה התיאולוגית בה נוצר. כחלק מניתוח זה אתייחס גם אל המקור הסגנוני של הדמויות המצויות על-גבי הכן, אך בכוונתי לטעון כי המשמעות שנוצקה אל תוך פריט האמנות הזו, שלו מקורות סגנוניים רבים, היא משמעות מקומית שנלקחה מתוך התרבות שרווחה באתר בעת יצירת הכן.

תיאור הכן[4]

גובהו של הכן של לאפ 53.7 ס"מ, רוחבו 22 ס"מ, ואורכו 24.5 ס"מ[5]. כן זה הינו רבוע, ושווה ברוחבו לאורך כל גובהו (בניגוד לכן של זלין, אשר בסיסו רחב אך רוחבו קטן ככל שעולים לגובה, עד האגן השטוח בראשו הרחב מעט יותר). הכן עשוי חרס מצריפה גרועה. והוא מעוטר בתבליטים בשלושה מצדדיו – המרכזי מביניהם הוא חזית הכן, ושתי הפאות שמצידיו מציגות את פרופיל החיות המופיעות בתבליטים שבחזית (זולת המדור העליון).

בראש הכן, על-שפת האגן, נמצאים עיגולים דמויי כפתורים. מתחת לשפת האגן מצויים ארבעה מדורים (רגיסטרים). גובה המדורים אינו שווה, והם מופרדים באמצעות רצועה ישרה בולטת במקצת. המדור הראשון, הגבוה ביותר, מכיל תבליט של שמש מכונפת מעל לחיה בעלת ארבע-רגליים. משני הצדדים עולים שני עמודים אלכסוניים (כלפי חוץ), שכותרתן מצטנפת אל תוך עצמה (בדומה לכותרת יוֹנית, אך רק מצדן החיצוני). משני צדי העמודים, לכיוון פינת הכן, ישנם שני עמודים נמוכים יותר הבולטים מחוץ לכן. בשני דפנות הכן במדור העליון מופיעות שתי דמויות, אחת בכל דופן, של בעל-חיים ארבע רגליים שמעליהן חריטות קוויות היוצאות מגבן ומראשן. חריטות אלה פורשו ככנפיים והחיה פורשה הן על-ידי פאול ו' לאפ והן על-ידי פרחיה בק כגריפון.

במדור מתחת מופיע עץ בעל שישה ענפים מסולסלים (שלושה לכל צד), ומשני צדיו שתי חיות ארבע-רגליות הנשענות על העץ. חיות אלו זוהו על-ידי לאפ כעגל[6], וּלפי אלברט א' גלוק בערכו "תענך" אשר הופיע ב"אנציקלופדיה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל[7]" זוהי חיה ממשפחת הסוסיים[8].  תבליט העץ ובעלי החיים מופיעים גם בכן הראשון שנמצא על-ידי זלין ב 1902 – שם העץ הוא בעל שמונה ענפים (ארבעה לכל צד, שלושה מצטנפים פנימה והעליון החוצה), וגוף בעלי החיים המקרינים (בדומה ליעלים) מופנה כנגד העץ, ולא כלפיו, כדוגמת דמויות החיות בכן הפולחני של לאפ. את שני צדי המדור תוחמות דמויות חזיתיות של אריות – אשר צדודיתן בולטת בשתי הדפנות המובלטות האחרות של הכן (מימין ומשמאל לחזית). במדור מתחתיו מופיעות שתי דמויות ספינקס – שגופן, אשר מופיע בשתי דפנות הכן, דומה במתארם הכללי לאריות המופיעים מעליהן ומתחתיהן, אך ראשיהן בעלי אופי אנושי יותר, והן בעלות תסרוקות מעוגלות. ביניהן ישנו חלל ריק, מלבני. במרכז המדור התחתון מופיעה דמות אישה עירומה, ידיה פשוטות מעלה ולצדדים, אצבעותיה חרוטות בבירור והיא אוחזת באזני שתי דמויות של אריות, שמִתְאר הפרופיל שלהן מופיע בשני הדפנות הצדדיות. ראשה של האישה בולט אל מעבר ל"מסגרת" התוחמת את הקצה העליון של המדור.

הכן עצמו חלול, ובנוסף למלבן הריק שבמדור השלישי (מלמעלה), קיימים פתחים נוספים בין הדמויות השונות (בעיקר בצדדים), בנוסף מצויים פתחים בחלקו האחורי של הכן.

פרשנות מוקדמת

איור 3 - האסטלה מסולסיס, חזית מקדש.

איור 3 – האסטלה מסולסיס, חזית מקדש.

יגאל ידין סבר, ולאפ בעקבותיו[9], כי מדורי הכן משמשים כמעין "דוגמה" לאורתוסטאטים שהוצבו בצדי כניסה למקדש. בעוד שבמקדש ההיפותטי האורתוסטאטים, ועליהן הדמויות המיתולוגיות המופיעות בצדי הכן, הוצבו אחד אחרי השני, הרי שבכן הפולחני הן הוצבו אחד מעל לשני. בנוסף, העמודים האלכסוניים זוהו כעמודי הכניסה לאותו מקדש[10]. פרחיה בק[11] עמדה על הדמיון בין הסצינה והמוטיבים השונים המופיעים במדור העליון – השמש המכונפת, העמודים, והדמות במרכז (המייצגת אל, או אלה) – עם אסטלה פונית מסוף תקופת הברזל המציגה את חזית המקדש בסולסיס אשר בסרדיניה של היום (איור 3).

פרשנות זו, לדעתי, מתמקדת מאוד בהיבט הארכיאולוגי, המבקש למצוא מקדש בסגנון הכן, עם אורתוסטאטים בעלי תבליטים הזהים לאלו שבכן, אולם היא פחות מתמקדת בהיבט התרבותי הנעוץ בדמויות המופיעות בכן. גם השאלה "מי הן הדמויות" מקבלת תשובה בצורת הסגנון האמנותי – סורי, חיתי, פיניקי, כנעני-מקומי – ופחות מתייחסת אל מהות הדמויות.

סברה זו, כפי שציינה פרחיה בק[12], מתעלמת מן הסצינות שבמרכז הלוחות הקדמיים. היא מניחה שהכן כולו רומז למבנה המקדש, אשר זוהה כמקדש לאל הסער, מתוך ההנחה שהחיה המצויה במדור העליון היא עגל, ולא סוס (או חיה ממשפחת הסוסיים). בק, בהתבססה על ההנחה שהדמות החיה בראש הכן היא דמות עגל, סברה שהכן הפולחני נשא את פסל אל הסער (בעוד שהכן הפולחני הראשון שנתגלה, על-ידי זלין, שימש לנשיאת פסל אלה, או שימש כביתהּ).

המדורים כייצוגי אלוהויות כנעניות נשיות (מלמטה למעלה)

את שיוך הדמויות בכן ניתן לעשות על-פי המכלול התרבותי הכנעני. בצורתו השלמה ביותר הוא מוכר לנו דרך הטקסטים מן העיר אוּגרית, אולם חשוב לזכור שהטקסטים באוּגרית נותנים לנו תמונה לגבי המכלול הכנעני המקומי לאוּגרית, ויתכנו גם יתכנו הבדלים בינו לבין מקומות אחרים.

בכדי "לבסס" את ההקשר התרבותי, עלינו לבחון את הופעתן וייצוגן של הדמויות המיתולוגיות הלקוחות מעולם הדת האוּגריתי ולמצוא לו מקבילים – בין אם בסביבה הכנענית/פיניקית הקרובה, בין אם בתנ"ך – באמצעות ההתפלמסות של הסופרים המקראיים עם אותו עולם תרבותי פוליתיאיסטי, ובאין אם באמצעות השוואה לתרבויות אחרות, כדוגמת התרבות המסופוטמית, שאמנם בנויה על מכלול תרבותי שונה ופנתיאון אחר, אך שקיימה קשרי-גומלין גם עם הסביבה האנושית והתרבותית בכנען.

בסקירה זו אנסה לשייך את הדמויות והסמלים במדורים השונים (מלמטה למעלה) עם אלות כנעניות מוכרות. ראוי בעיניי לציין כי אין זה מן ההכרח שהשיוך המוצע פה מדויק לחלוטין, מכיוון שיש להסתכל על מכלול האלוהויות הכנעני כ-milieu שבא לידי ביטוי בצורה שונה בהתאם למקום ולזמן. השיוך במאמר זה, אפוא, יותר מכוון אל המהות של האלות, כפי שאנחנו מכירים אותן היום, ולא בהכרח לשמן המדויק, העשוי להשתנות ממקום למקום, וכפי שיאמר בהמשך – אף עשוי להתאחד או להתפצל בין אלוהויות שונות:

מדור 1 – עשתרת

איור 4 - אגרטל אִשתר, לרסה (מוצג כיום בלובר, פריז)

איור 4 – אגרטל אִשתר, לרסה (מוצג כיום בלובר, פריז)

עשתרת נתפשת, במונחים של ימינו, כאלת האהבה הכנענית. ניתן למצוא זיקה, גם אם רעיונית, בינה לבין אִשתר, אלת האהבה והמלחמה[13], המסופוטמית. בעלילות אוּגרית עשתרת (עתֿתרת בתעתיק אוגריתי) מופיעה לרוב לצד ענת (כך, למשל, במשתה השכרה של אל[14] בו שתיהן מחפשות מרפא לשכרונו של אֵל, אביהן). במסורות מאוחרות יותר (כדוגמת עדותו של פילון מגבל), לעומת זאת, עשתרת מוזכרת כאלת פריון, ובניה נקראים "תשוקה" ו"אהבה"[15].

כמו אִשתר המסופוטמית, גם עשתרת זוהתה עם אפרודיטה ועם כוכב הלכת נגה, ובשל הדמיון הלשוני בין השמות והתפקידים ניתן להסיק כי לאלות קיים מוצא משותף (ואמנם אִשתר היא ה"גרסה האכדית" לאיננה השוּמרית, אך אינני דן בשאלה לגבי מקור הארכיטיפ של אלת האהבה/מלחמה). במהותה כאלת אהבה יש לה גם זיקה לפריון. האלה במדור התחתון מוצגת בעירום, ושדיה נראים בבירור. אשתר/איננה מוצגת בעירום ב"אגרטל אשתר"[16] (איור 4). כמו-כן יש המזהים את אִשתר ב"תבליט בורני[17]", אולם ראוי לסייג ולומר שזיהוי זה, כמו-גם האותנטיות של התבליט, אינם ודאיים לחלוטין.

בהיבט המלחמתי שלה, עשתרת "מזומנת" בטקסטים מיתולוגיים מאוגרית להכות ראש אויב. בעלילות כרת אנו מוצאים את הקללה: "ישבור חורון ראשך – עשתרת שם בעל קודקודך" (יתֿבר.חרנ.ראִשכ.עתֿתרת.שמ.בעל.קדקדכ[18]). יתכן כי קללה זו אף מופיעה בראשית עלילות בעל וענת, במאבק בין בעל לים, אולם חלק זה מקוטע ואנו מסוגלים לקרוא רק "ראשך עשתרת ש…" (ראִשכ.עתֿתרת ש…[19]).

במדור התחתון של כן לאפ, דמות האלה מחזיקה באזני שני האריות שלצידיה – ל"נוסחה" זו, של הכנעת חיות, שורשים הנעוצים אלפי שנים קודם להכנת הכן –סצינה דומה של הכנעת אריות נמצאה גם בידית סכין (שגולפה בסגנון אורוכי) משנהב מגבל אל-ארק[20] (או מאבידוס) מהתקופה הטרום-שושלתית במצרים. סצינה דומה מופיעה בחותם גליל שומרי מסוף האלף השלישי לספירה שם הגיבור מחזיק את האריות בזנבם. ואולם, בניגוד לסצינה בכן הפולחני – בחותמות הגליל ממסופוטמיה לרוב מתואר דמות גברית לבושה, האוחזת לרוב בשוורים. חותם גליל ממארי[21] מתאר סצינה דומה עם חיות מקרינות, אולי יעלים. לעומת זאת, אם נרצה לשייך בין עשתרת לבין הפריון (היבט של "אלת אהבה"), האריה הוא חיה הקשורה לאלות פריון, והשיוך בין האריות לבין אִשתר מוכר במחקר[22], אולם באמנות המסופוטמית אנו מוצאים את אִשתר בעיקר כשהיא לבושה, ועומדת על האריה – כך למשל באסטלה מתל-אחמר[23] (היא תיל-ברסיפ, הבירה הארמית של ממלכת בית-אדיני שנכבשה על-ידי האשורים באמצע המאה התשיעית לפני הספירה), שם מתוארת אשתר בצורתה הגברית, מעל אריה אותו היא מחזיקה בקולר. מבחינה סגנונית, בק הצביעה על הדמיון בין הסצינה במדור התחתון לבין הגיבורים הכורעים ברך בין אריות בבסיס פסל האל בכרכמיש או פסל המלך בזינג'ירלי[24].

ראוי לציין כי ראשהּ של הדמות בולט אל מחוץ למסגרת המדור – הבלטה שכזו עשויה ללמד אותנו על כוונת היוצר להאדיר את הדמות, בדומה לדמויות שליטים, כפי שמופיעה, למשל, בנס מאור, או בסצינת נסיכת הנסך מעל לאריות המתים בחדר S בארמון אשורבניפל[25].

מדור 2 – ענת

המדור השני מסקרן דווקא בשל מה שחסר בו – אותו חלק מרכזי שבו בכל יתר המדורים אנו מוצאים ייצוגים כאלו ואחרים אינו אלא פתח מלבני ריק. פתח זה אינו מקרי, הוא מלבני וישר בקצוותיו, ונראה כי נוצר כך במכוון. היה אפשר להניח כי מדובר בפתח פונקציונאלי שנועד להכנסת חומר בערה לקטורת, אולם לא נמצאו כל עקבות אש בתוך הכן[26].

רעיון אחד בנוגע לסמליותו של הפתח הוא לקשור את אותו אַיִן עם יהוה, כדמות אלוהית בלתי-נתפשת, מסתורית. ואולם העמדת יצוג זה (מה-גם שלא ברור אם באותו שלב קדום של התפיסה התיאולוגית יהוה נתפש בצורה כה מושׂגבת) בשלב כה מתקדם של השׂגבה בין יצוגים אליליים "נחותים" בבירור מעוררת דיסוננס. אין להסיק מן הנאמר כאן כי לעולם לא נמצא את יהוה בסמיכות לאלוהות אחרת – אך אם ניקח, למשל, את הדוגמה מכונתילת עג'רוד, הרי ששם אנחנו מדברים על אלוהות מקומית (יהוה תימן ויהוה שומרון), שבשמה מברכים אנשים מממלכת ישראל (וזאת על-פי קונבנציית השמות – יו בישראל לעומת יהו ביהודה, ובכונתילת עג'רוד אנו נתקלים בשמות מן הקבוצה הישראלית).

מקורותיו הארכיאולוגיים של יהוה עדיין אינם ברורים לחלוטין – למעט הרמז ממצרים לגבי "השסו של יהו[27]". אנו מסתמכים גם על חקר המקרא, ועל הרמזים הגיאוגרפיים שמחקר זה מספק אודות מוצאו של יהוה. ברם, תפקידו של יהוה במכלול הדתי-פולחני כמעט ונשכח – ולדעתי בשלב המוקדם של התגבשות הדת הישראלית/יהודאית, הוא נתפש בתור אלוהות הקשורה למלחמות, יותר מאשר אל בורא עולם, או פשוט האל המוניסטי האבסולוטי. ניתן אולי למצוא רמז לתפקיד זה של יהוה בשירת הים: "יְהוָה, אִישׁ מִלְחָמָה; יְהוָה, שְׁמוֹ" (שמות, ט"ו, ג'). ניתן אף לשער כי הרקע הלא-יציב בטחונית במאות השמינית והשביעית, אשר כלל מסעות מלחמה של מלכי האמפריות האשורית והבבלית, כמו גם העימותים התכופים עם הממלכות השכנות – הם-הם אשר הניעו את העם לשטוח תחינותיהם בפני אל המלחמה הלאומי ויתכן כי בכך תרמו להאדרת מעמדו של יהוה "על חשבון" אלים כנענים אחרים[28].

במיתולוגיה הכנענית כפי שאנו מכירים אותה דרך הטקסט האוּגריתי, את תפקיד אל המלחמה מִלאה אלה נשית – ענת, לה גם יוחסה משמעות של אלת פריון. יתכן שבשל אופיים המלחמתי הזהה, ענת "הוטמעה" ראשונה בתוך זהותו של יהוה בתהליך של סינקריטיזם, או שפשוט "נושלה" ראשונה בתהליך הארוך אל-עבר המונותיאיזם. אפשרות נוספת היא שענת "הוטמעה" בזהותהּ של עשתרת, אשר לה יש תפקיד ברור של אלת פריון, אך גם תפקיד כוחני יותר. תהליך זה לא זר לחלוטין – הוא קרה גם בסוריה, שם עשתרת וענת הפכו עם הזמן לאלה סורית אחת – עתרע'תה (Atargatis) – אולם עדויות לקיומה של אלה זו נמצאות רק במטבעות מהייראפוליס על הפרת (מנביג' של היום) החל מסוף המאה הרביעית לפני הספירה[29], וקשה לשער האם "העלמתה" של ענת מרמזת על שורשיו של תהליך כזה מעל למחצית המילניה לפני הופעת המטבעות בהייראפוליס על הפרת.

תהא הסיבה אשר תהא, מעניין לגלות שבניגוד לבעל, עשתרת, אשרה, כמוש, דגן/דגון ואלים רבים אחרים, אין במקרא ולו אזכור אחד לענת כאלה בפני עצמה, אלא רק כמרכיב בשמות של אנשים ומקומות, אשר להם דווקא כן יש קשר ללחימה (שמגר בן ענת אשר הכה שש-מאות פלשתים במלמד בקר (שופטים, ג', ל"א), ומקום בשם בית ענת, אשר בני שבט נפתלי לא כבשוהו (שופטים, א', ל"ג). בעוד שהסופרים המקראיים מתפלמסים עם פולחן אלי כנען הנזכרים דלעיל, נדמה כי הם "שכחו" מקיומה של האלה ענת – דבר אשר עשוי להתבטא באותו מדור "חסר" בכן הפולחני בתענך.

מדור 3 – אשרה

אשרה מוכרת מן הטקסטים האוגריתיים כאם האלים, ובעלילות בעל וענת אף מוזכרים "שבעים בני אשרה" (שבעמ בנ אַתֿרת[30]). מתוקף תפקיד זה הוא בת-זוגו של אבי האלים, אֵל.

הזיהוי של העץ במדור השלישי (המכונה בספרות "עץ חיים") עם אשרה מתבסס על מהותהּ של אשרה, כאלת הטבע שמזוהה גם בתנ"ך עם פולחן הקשור לעץ. מסיבה זו, גדעון בן-יואש מנתץ את מזבח הבעל אך כורת את האשרה. באותה צורה, קיים בספר דברים האיסור " "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה, כָּל עֵץ – אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ" (דברים, ט"ז, כ"א). בנוסף, ברפורמה הדתית שמבצע יאשיהו בשנת מלכותו השמונה-עשרה, הוא מבטל את כל הפולחן הזר ביהודה, ובין ניתוץ המזבחות, השבתת הכמרים וטימוא הבמות, כתוב: "וַיֹּצֵא אֶת-הָאֲשֵׁרָה מִבֵּית יְהוָה מִחוּץ לִירוּשָׁלִַם… וַיִּשְׂרֹף אֹתָהּ בְּנַחַל קִדְרוֹן, וַיָּדֶק לְעָפָר" (מלכים ב', פרק כ"ג, ו').

דגם זה, של עץ עם ומצידיו שני בעלי-חיים המטפסים עליו, נפוץ בכל רחבי המזרח הקדום. ניתן אף למצוא סצינה קדומה שלו בחותם גליל מתקופת אוּרוּכּ, בו נראה אדם עם סרט עגול על הראש (המזהה אותו כשליט) מחזיק בענפים עם תפרחת, מהם ניזונים שני עגלים[31]. בתבליט מחדר-הכס בארמון הצפון-מערבי של אשורבניפל השני אנו רואים גלגול של העץ הזה, הפעם כעץ קדוש לו סוגד המלך[32]. יתכן כי באמנות הישראלית הקדומה הוא נטמע וקיבל את הזיקה אל אשרה. כך למשל באתר כונתילת עג'רוד מסוף המאה התשיעית לפני הספירה, בו נמצאו ברכות רבות בשם יהוה ואשרתו[33], על גבי אחד הפיטסים נמצא איור הזהה במרכיביו לאיור המדור השלישי בכן הפולחני בתענך – עץ חיים (במקרה של כונתילת עג'רוד "עץ החיים" מסוגנן יותר – בעל ארבעה ענפים בעלי פרחים, שלושה ענפים עם ניצנים או עלים, ענף מסולסל וכותרת בראש הגזע) שמשני צידיו חיות ארבע-רגליות מקרינות הנשענות על העץ בתנוחת טיפוס (איור 5).

איור 16 - העץ המסוגנן והיעלים מהפיטס מכונתילת עג'רוד.

איור 5 – העץ המסוגנן והיעלים מהפיטס מכונתילת עג'רוד.

איור 17 - הכד מלכיש.

איור 6 – הכד מלכיש.

זיהוי בין אשרה למופע אחר של סמל עץ נעשה בידי רות הסטרין[34] בנוגע לאיור המופיע על כד חרס שנמצא במקדש החפיר מתקופת הברונזה המאוחרת בלכיש (איור 6). מצידי העץ, המזכיר במבנהו את המנורה (איור 7), מצויות שתי דמויות של חיות מקרינות – המזוהות כיעלים. על הכד מופיעה כתובת בגרסה מאוד קדומה של הכתב העברי-פיניקי, " מתן שי ל[רב]תי אלת[35]", כאשר אלת זוהתה עם אשרה[36], אם האלים. ראוי לציין שאם נקבל את הזיהוי הזה, הרי שגם בשלב הקדום הזה, לפני תקופת הברזל א' (ולכן לפני ראשית ההתיישבות המזוהה כ"ישראלית") נראה כי נעשה זיהוי בין המוטיב של העץ ושתי החיות לצדו לבין אשרה – מוטיב אותו יתכן והאמנות הישראלית הקדומה אמצה ואולי אף "הפכה" לסמל המנורה בשלב מאוחר יותר.

איור 18 - שבר מתוך הכד מלכיש  המכיל דמות יעלים ועץ בסגנון מנורה.

איור 7 – שבר מתוך הכד מלכיש המכיל דמות יעלים ועץ בסגנון מנורה.

באתר בשם מינת אל-בידה הסמוך לאוגרית נמצאה קופסת שנהב שעל המכסה שלה גולפה דמות אשה חשופת-חזה[37] המאכילה בענפים שתי חיות ארבע-רגליות (עגלים?) הנעמדות על שתי רגליהן האחוריות. על-אף שאין טקסט המזהה את הדמות, ניתן להבין את הסצינה באופן דומה לזו המופיעה בכן מתענך, בכונתילת עג'רוד ואף בכד מלכיש, וניתן להתחקות אחרי השורשים הקדומים של הסצינה הזו עוד מדמות המלך בחותם האוּרוּכּי המאכיל עגלים. בכל המקרים מדובר בדמות הקשורה לפריון האדמה, אשר במרוצת הזמן התחלפה בדמות של "עץ חיים" – אותה בכנען ניתן לזהות עם אשרה. מסיבה זו נראה כי גם אותה דמות במינת אל-בידה היא דמות אשרה.

מדור 4 – שפשו

במדור זה אנו רואים חיה ארבע-רגלית, שכאמור, זוהתה כעגל, או כחיה ממשפחת הסוסיים. הזיהוי כעגל אמנם מרמז לזיקה עם אל הסער, שבאופן מסורתי מיוצג על-ידי עגל או שור, אמנם התבוננות בחיה כסוס, יחד עם השמש המכונפת מעליו, נותנת למדור הזה זיקה אל אלת השמש הכנענית, שמש או שפשו (כפי שמופיעה בכתבי אוגרית).

שפשו (שפש בתעתיק אוגריתי) מוזכרים ברבים מן הטקסטים האוגריתיים, ביניהם בטקסט אודות אם הסוסים וחורון. בסיפור זה[38], אם הסוסים מבקשת מאמהּ, שפשו, להוביל את קולה אל שורה של אלים בעבור לחש כנגד הכשת נחש. פעם אחר פעם שפשו מעבירה את בקשת בתהּ, אם הסוסים, אל אלים שונים – אבי האלים, אֵל, אל הסער בעל, דגן, ענת ועשתרת (ביחד), ירח, רשף, והרשימה עוד ממשיכה. לבסוף היה זה חורון היושב במצד שהלך אל הערים ארשח רבה וארשח זעירה, ובעזרת הערער ניער את הארס שכמעט והרג את צאצאיה. בסוף הטקסט אם הסוסים וחורון נישאים.

זיקה זו, בין השמש לבין סוסים, נשתמרה במשך מאות שנים גם בממלכת יהודה, לפחות עד הרבע האחרון של המאה השביעית לפני הספירה (ימי הרפורמה הדתית של יאשיהו שכבר הוזכרה בהקשר של אשרה), כפי שניתן להבין מהתבוננות בתנ"ך: "וַיַּשְׁבֵּת אֶת-הַסּוּסִים, אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה לַשֶּׁמֶשׁ מִבֹּא בֵית-יְהוָה, אֶל-לִשְׁכַּת נְתַן-מֶלֶךְ הַסָּרִיס, אֲשֶׁר בַּפַּרְוָרִים; וְאֶת-מַרְכְּבוֹת הַשֶּׁמֶשׁ, שָׂרַף בָּאֵשׁ" (מלכים ב', כ"ג, י"א).

טקסט אוגריתי נוסף עוסק בדמות בשם שרגזז[39], אשר הוכש בידי נחש וביקש משפשו שתרפא אותו. שפשו מציעה לו כי אלים אחרים ירפאוהו, אך הוא מתעקש כי היא זו שתרפא אותו. סוף הטקסט קטוע ואיננו יודעים כיצד הוא מסתיים, אך מפנייתו העיקשת של שרגזז, כמו-גם פנייתה של אם הסוסים בטקסט העוסק בה ובחורון, אנו מבינים כי לשפשו אלת השמש יוחס תפקיד כלשהו בריפוי ארס נחשים. היבט מעניין נוסף לכך אנו מקבלים דווקא מן הכן הראשון שנתגלה על-ידי זלין ב 1902, בו קיימת באחת מדפנות הכן דמות האוחזת בנחש. בק הזכירה במאמרה[40] את מחקרהּ של ויליאמס-פורטה[41] הקושר בין דמות הנחש עם דמותו של מוֹת, אל המוות האוּגריתי, ומציינת כי בחותמות רבות בעל (אל הסער) אוחז בנחש בידו וגורר אותו על הקרקע, אולם הטקסטים הנוגעים ללחשים נגד הכשת נחשים המוזכרים במאמרהּ הם הטקסים המוזכרים לעיל – אלו הקושרים את הנושא לשפשו. יתכן כי באמנות נצחונות של בעל על מוֹת מצוין כתפיסת, או הריגת, נחש, כחלק ממאבק שמיימי – אולם מן הטקסטים אנו למדים כי לשפשו יוחסו תכונות של התמודדות עם הכשת הנחש עצמה, ללא קשר עם מאבק שמיימי.

השמש המכונפת שנמצאת מעל דמות הסוס היא מוטיב נפוץ ועתיק המופיע בכל רחבי המזרח הקדום. לאפ, שכאמור זיהה את דמות החיה כעגל, טען: "דומה, כי העגל שימש לרכיבת אלוהיו של מקדש מסוים, אלוהות שגלגל-החמה המכונף היה סמלה. לצערנו היה סמל זה נפוץ מאוד, ולפיכך אינו יכול לשמש אמצעי בטוח לזיהויה של אלוהות מסוימת[42]". ואמנם צודק לאפ וסמל גלגל החמה המכונף, לכשעצמו, אכן אינו מספיק לזיהוי עם אלוהות מסוימת – אך בהתחשב בסוס המופיע מתחתיו, והקונטקסט הגיאוגרפי המקומי, ניתן לשער כי בני המקום אימצו את הסמל הזה, שהיה מוכר לכל הפחות לאמנים שיצרו את הכד, כסמלהּ של אלת השמש הכנענית.

העמודים האלכסוניים בצדי הפאה החזיתית של המדור מזכירים במקצת את אגודות הקנים שהפכו לסמלה של איננה, בדומה לסצינה המתוארת בחותם הגליל האוּרוּכּי. הם יצרו מסגרת פרשנית לכל המדור העליון, של עמודי מקדש, שבראש הכניסה אליו יתכן ועמד סמל השמש המכונפת (בדומה לאסטלה בסולסיס), והעמודים הנמוכים הבולטים החוצה פורשו ככני-קטורת הקשורים לאותו מקדש, או אף דביר – קודש הקודשים של המקדש[43]. אולם לדעתי אין מן ההכרח שיש כאן רמיזה למקדש אמיתי, ואין להתעלם מאופיים האלכסוני של העמודים, העשוי אולי על צמחיה, ולאו דווקא על עמודי כניסה להיכל, או דביר.

הדמויות בצדי הכן

בכן של לאפ מצויות בפינות שמונה דמויות של חיות (שתיים בכל מדור), או יצורי כלאיים, שגופן נראה כגופו של אריה, ופניהן של החיות משתנה בין המדורים – בשני מדורים הדמויות בעלות פני אריה. באחד הפנים אנושיים (מזוהה כספינקס), ובמדור העליון  הפנים אינן מופיעות בפינות הכן (שכן במקום הזה מצויים עמודים בולטים החוצה), אך בתבליט הפרופיל המופיע משני צדי הכן מופיעה דמות גריפון.

מוטיב סגנוני זה, של האריות המתוארות בצידי הכן ונמשכות עד פינת הכן, כך שפניהן מוצגות בקדמת הכן, מופיע גם בכן של זלין, ובמקרה שלו הן עיקר התוכן האמנותי של הכן (למעט סמל "עץ החיים" שמופיע במדור התחתון של הכן).

פרחיה בק עמדה על ההבדלים הסינכרוניים בין הכנים[44], לפחות מבחינת הסגנון, וטענה כי הכן של זלין ארכאי יותר בסגנונו מן הכן של לאפ. בכן של לאפ, אף על פי שניתן לשייך את האריות עם פריון ועם סגנון אמנותי "צפוני" (אנטולי וצפון-סורי) ואת הספינקס עם השפעה אמנותית מצרית, ואף-על-פי שנעשה בסגנון אמנותי שונה[45], נראה כי תבליטי החיות מהווים המשך ישיר של הכן של זלין, ונעשו מתוך היכרות עם כן זה, סבורני כי מתוך כוונה להחליפו.

שימוש אפשרי לכן

בניגוד לזלין, אשר ראה בממצא שלו "מזבח קטורת" (Räucheraltar), פאול ו' לאפ העדיף להשתמש במינוח הבלתי-מחייב "כן פולחני" (Cultic Stand)[46], בעיקר בשל הטענה כי מעולם לא נמצאו עקבות אש או קטורת בכנים הללו, או ב"כנים ביתיים" וכנים גליליים שנמצאו במקום.

כאמור, פרחיה בק ציינה כי הכן של זלין קדום מבחינה סגנונית לכן של לאפ[47]. לדעתה יתכן כי נעשה שימוש בשני הכנים במקביל – הכן הראשון שימוש לנשיאת פסל האלה והכן השני (בו מתמקד מאמר זה) שימש לנשיאת פסל האל[48]. הואיל ולדעתה המדור העליון הוא החשוב ביותר, ובה מופיעה דמות חיה אותה זיהתה כעגל, היא טענה כי בו מוצגת הכניסה למקדש אל הסער. ויליאם ג' דיוור, לעומתה, טען כי שני הכנים הם כני אשרה[49].

בהסתמך על הטענה כי הכן הראשון קדום לכן השני – סבורני כי שני הכנים שִמשו לפולחן של אלות כנעניות מקומיות, כדוגמת אם האלים – אשרה, אלת השמש, עשתרת, ויתכן גם ענת (אם לא "נטמעה" בשלב זה בדמותה של עשתרת, או בדמותו של יהוה, בתהליך של סינקרטיזם), אולם לדעתי סביר להניח כי השימוש בכנים לא היה חופף, ויתכן כי הכן של לאפ פשוט החליף את הכן של זלין (שיתכן ונשתמר כתוצאה מגניזתו). אם נסתמך על טענתהּ של בק הגורסת כי המדור העליון הוא החשוב מבין המדורים, הרי שהכן שימש לנשיאת פסלהּ של אלת השמש – אולם לדעתי אין מן ההכרח שהשימוש הפולחני בכן הצטמצם לכדי פולחנה של אלה אחת בלבד.

מבחינה סגנונית, שני הכנים מאמצים מוטיבים אשר נפוצו במזרח הקדום מאות ואלפי שנים קודם להכנת הכנים, אך למוטיבים אלו נוצקה משמעות מקומית. הכן הקדום יותר (של זלין) הוכן בהשפעת מסורות תרבויות אנטוליות יותר, בהשפעה כנענית מקומית, ובו אנו מוצאים זיקה לתפקידה של אלת השמש כמרפאת הכשות נחש, יחד עם תבליט העץ במדור התחתון, שלדעתי אומץ כסמל לאשרה, בעוד שבכן השני, בעל הסגנון הצפון-סורי יותר, בהשפעה פניקית (המשתייכת למרחב התרבותי-דתי הכנעני), אנו מוצאים יצוג אחר לאלת השמש, המקשר אותה אל סוסים (כאמור, המיתוס האוּגריתי מזכיר את שפשו כאמה של אם הסוסים), יחד עם היצוג הדומה לכן של זלין של אשרה, ויצוג נוסף לעשתרת, ואולי גם לענת.

לא סביר להניח כי מדובר בסינקרטיזם של כל האלות לכדי אלוהות נשית אחת (שהרי גם המקרא המאוחר יותר לכנים הללו יודע להבדיל בין פולחן לאלת השמש לבין פולחן אשרה לבין פולחן עשתרת), אך יתכן כי מדובר בפולחן נשי באופיו, שבניגוד לאינטואיציה הטמועה בנו לגבי פולחן – לא שלל את קיום הפולחן של אלות כנעניות אחרות, אלא ראה בהן כחלק ממערכת שלמה של פולחן.

כ"ג בתמוז, ה'תשע"ג, 1.7.2013

(עבודת הגשה במסגרת קורס "טקסט ממצא תמונה" של המרצה דר' עירית ציפר, אוניברסיטת תל-אביב)

ביבליוגרפיה

  • פאול ו' לאפ, כּן פולחני חדש מתענך, קדמוניות ב', ה'תשכ"ט, 1969, ירושלים, עמ' 16-17.
  • בק, פרחיה – 'כני הפולחן מתענך: לבירור המסורת האיקונוגראפית של כלי הפולחן שנתגלו בארץ בתקופת הברזל א", מנוודות למלוכה – היבטים ארכיאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל, בעריכת נ. נאמן וי. פינקלשטיין, יד יצחק בן צבי והחברה לחקירת ארץ-ישראלי ועתיקותיה, ירושלים ה'תש"ן, 1990, עמ' 417-446.
  • רבקה גונן, מבוא לארכיאולוגיה של ארץ ישראל בתקופת המקרא – יחידה 7 – תקופת הברונזה המאוחרת, 7.3.4.4.1 – מקדשי החפיר בלכיש, האוניברסיטה הפתוחה, ה'תשמ"ט, 1989,  עמ' 126.
  • דרשן, נגה וגיא, המיתולוגיה הכנענית, מפה, ה'תשס"ט, 2009, תל-אביב.
  • אלים וגיבורים, דוד אמיר, התשמ"ז, 1987, בית אוסישקין, קיבוץ דן.
  • Lapp, Paul W., The 1968 Excavations at Tell Ta'annek – The New Cultic Stand, Bulletin of the American Schools of Oriental Research, No. 195 (Oct., 1969), pp. 2-49.
  • A.E. Glock, 'Taanach', Encyclopedia of Archaeological Excavations in the Holy Land, IV, ed. M. Avi-Yonah and E. Stern, Jerusalem 1978, p.1147.
  • Jacobsen, Thorkild, "Pictures and pictorial language (the Burney Relief)", In Mindlin, M., Geller, M.J. and Wansbrough, J.E. Figurative Language in the Ancient Near East. London: School of Oriental and African Studies, University of London, 1987, pp. 1–11.
  • Kantor, H.J., "A Bronze Plaque with Relief Decoration from Tell Tainat", JNES 21, 1962.
  • Michael Astour, "The Land of the Shasu of Yahweh”, in Festschrift Elmar Edel, Eds. M. Gorg & E. Pusch, Bamberg, 1979.
  • Karel Van Der Toorn, Bob Becking, Pieter Willem Van Der Horst, Dictionary of Deities and Demons in the Bible – Second extensively revised edition, 1999, Brill Academic Publishers, The Netherlands, p. 36-43 (Anat), 99-105 (Asherah), 109-114 (Astarte), 114-116 (Atargatis), 452-456 (Ishtar).
  • Hestrin, Ruth, The Lachish Ewer and the Asherah, Israel Exploration Journal 37, 1987, p. 212-223.
  • E. Williams-Forte, "The Snake and the Tree in the Iconography and Texts of Syria During the Bronze Age", in Ancient Seals and the Bible, ed. Gorelick L. & Williams-Forte E., Malibu, 1983, pp. 18-43.
  • Dever, W.G., Material Remains and the Cult in Ancient Israel: an Essay in Archaeological Systematics, in The Word of the Lord Shall Go Forth: Essays in Honor of David Noel Freedman (ASOR Special Series, 1), ed. Carol L. Meyers and M. O'Connor , Winona Lake, 1983, p. 579.

[1] Lapp, Paul W., The 1968 Excavations at Tell Ta'annek – The New Cultic Stand, Bulletin of the American Schools of Oriental Research, No. 195 (Oct., 1969), pp. 2-49. תרגום לעברית יצא בכתב-העת קדמוניות: פאול ו' לאפ, כּן פולחני חדש מתענך, קדמוניות ב', ה'תשכ"ט, 1969, ירושלים, עמ' 16-17.

[2] שם, עמ' 16.

[3] בק, פרחיה – 'כני הפולחן מתענך: לבירור המסורת האיקונוגראפית של כלי הפולחן שנתגלו בארץ בתקופת הברזל א", מנוודות למלוכה – היבטים ארכיאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל, בעריכת נ. נאמן וי. פינקלשטיין, יד יצחק בן צבי והחברה לחקירת ארץ-ישראלי ועתיקותיה, ירושלים ה'תש"ן, 1990, עמ' 417-446.

[4] לא ראיתי את הכן בעצמי ואני מתאר אותו על-סמך האיורים המופיעים במאמרה של בק, עמ' 427. האיורים עליהם הסתמכתי בספר נעשו בידי יהודית דקל, המכון לארכיאולוגיה, אוניברסיטת תל-אביב.

[5] מתוך המידע שבאתר מוזיאון ישראל, מחלקה: ימי הבית הראשון והתקופה הפרסית – כן להצבת פסל אלוהות, תענך: http://www.imj.org.il/imagine/collections/itemH.asp?itemNum=362678

[6] לאפ, 1968, עמ' 16.

[7] A.E. Glock, 'Taanach', Encyclopedia of Archaeological Excavations in the Holy Land, IV, Jerusalem 1978, p.1147.

[8] במאמרהּ של בק בעמ' 420 היא ציינה כי גלוק טען שמדובר ב equid – השם Equidae הוא השם המדעי לכל משפחת הסוסיים על-פי המיון הטקסונומי.

[9] לאפ, 1968, עמ' 16.

[10] בק, 1990, עמ' 435.

[11] שם, עמ' 435.

[12] שם, עמ' 434.

[13] אִשתר גלמה תפקיד כפול, של אלת אהבה מחד, ואלת מלחמה מאידך. היא זוהתה עם כוכב נגה (ונוס), המופיע עם רדת החמה (אשר שויך עם התניית-אהבים) ועם עלות השחר (אשר שויך לעשיית מלחמה).

[14] KTU.1.114

[15] דרשן, נגה וגיא, המיתולוגיה הכנענית, מפה, ה'תשס"ט, 2009, תל-אביב, עמ' 156.

[16] כיום בלובר בפריז.

[17] Jacobsen, Thorkild, Figurative Language in the Ancient Near East – Pictures and pictorial language (the Burney Relief)", London: School of Oriental and African Studies, University of London, 1987, pp. 1–11. התבליט מוצג כיום במוזיאון הבריטי בלונדון.

[18] KTU.1.16, עמודה 6, שורות 54-57.

[19] KTU.1.2, עמודה 1, שורה 8, וכנראה ראשיתה בשורה 7.

[20] מוצג כיום במוזיאון הלובר בפריז.

[21] מופיע כיום ב Department of Oriental Antiquities, Richelieu, ground floor, room 1c.

[22] Kantor, H.J., "A Bronze Plaque with Relief Decoration from Tell Tainat", JNES 21, 1962, pp. 101.

[23] מוצגת כיום במוזיאון הלובר בפריס.

[24] בק, 1990, 432.

[25] הנס והתבליט מופיעים כיום במוזיאון הבריטי בלונדון.

[26] לאפ, 1968, עמ' 16.

[27] Michael Astour, "The Land of the Shasu of Yahweh”, Festschrift Elmar Edel, Bamberg, 1979, p. 18.

[28] אציין כי לדעתי בנוגע לשאלת מעמדו של יהוה כאל פטרון לאומי אין עוררין – ולראיה הברכות הרבות בכונתילת עג'רוד אשר נכתבו בשם יהוה (גם אם מקומי) מעידות על מעמדו לא רק בקרב ממלכת יהודה אלא בקרב ממלכת ישראל. אולם, כונתילת עג'רוד מציגה את יהוה לצד אלוהות נוספת, ובדבריי על האדרת מעמדו של יהוה אני מתייחס אל תהליך נישול יתר האלים.

[29] Karel Van Der Toorn, Bob Becking, Pieter Willem Van Der Horst, Dictionary of Deities and Demons in the Bible – Second extensively revised edition, 1999, Brill Academic Publishers, The Netherlands, p. 114.

[30] KTU 1.4, עמודה 4, שורה 46).

[31] החותם נמצא כיום במוזיאון המזרח התיכון (Vorderasiatisches Museum) במוזיאון פרגמון בברלין.

[32] התבליט מופיע כיום במוזיאון הבריטי בלונדון.

[33] התעתיק המדויק הוא "ואשרתה", וכאן נסוב ויכוח סביב השאלה האם מדובר באשרתהֻ, ככתיב חסר של אשרתהו – "אשרתו", או כשם של אלה בשם "אשרתה". בעוד שלויכוח זה יש היבט לשוני שראוי לדון בו, במהותו הוא אינו משנה את העובדה שמדובר באותה אלה, אשרה או אשרתה – כשם שמופיע כמרכיב תיאופורי בשמו של עבדי-אשִרתה בתעודות אל-עמרנה.

[34] Hestrin, Ruth The Lachish Ewer and the Asherah. Israel Exploration Journal 37, 1987, p. 212-223.

[35] רבקה גונן, מבוא לארכיאולוגיה של ארץ ישראל בתקופת המקרא – יחידה 7 – תקופת הברונזה המאוחרת, האוניברסיטה הפתוחה, ה'תשמ"ט, 1989, עמ' 126, יחד עם העמוד המוקדש לכד במוזיאון ישראל: http://www.imj.org.il/imagine/galleries/viewItemH.asp?case=14&itemNum=362973

[36] הסטרין, 1987, עמ' 212-223.

[37] מצוי כיום במוזיאון הלובר בפריז.

[38] KTU 1.100

[39] KTU 1.107

[40] בק, 1990, עמ' 430.

[41] E. Williams-Forte, "The Snake and the Tree in the Iconography and Texts of Syria During the Bronze Age", Ancient Seals and the Bible, Malibu, 1983, pp. 18-43.

[42] לאפ, 1968, עמ' 17.

[43] בק, 1990, עמ' 435.

[44] שם, עמ' 442.

[45] שם, עמ' 442, 445.

[46] לאפ, 1968, עמ' 16.

[47] בק, 1990, עמ' 442.

[48] שם, עמ' 446.

[49] Dever, W.G., Material Remains and the Cult in Ancient Israel: an Essay in Archaeological Systematics, The Word of the Lord Shall Go Forth: Essays in Honor of David Noel Freedman (ASOR Special Series, 1), Winona Lake, 1983, p. 579.

מודעות פרסומת

כנען וכנענות

בימים ההם… (הרקע הקדום לתרבות הכנענית)

הפנתאון הפוליתיאיסטי הכנעני משתייך למכלול שניתן לכנותו "פנתאון שמי צפון-מערבי", כזה שרווח לא רק בשטח שאנחנו מכירים כיום כ"ישראל", אלא השתרע גם צפונית ממנו, עד צפון-סוריה/דרום טורקיה של היום. אף-על-פי שאנו מוצאים זיקה, החלפת רעיונות וסינקרטיזם בינו לבין פנתאונים אחרים במזרח הקרוב, הפנתאון השמי הצפון-מערבי נבדל מן הפנתאון המסופוטמי, המזרחי, שמקורו בפוליתיאיזם השוּמרי שאומץ על-ידי התרבויות השמיות המזרחיות: האכדיות-בבליות-אשוריות, וּמן הפנתאון השמי הדרומי – הוא הפוליתיאיזם הערבי הפרה-אסלאמי, המשוייך אל תקופה המכונה על-ידי המוסלמים כ"ג'יהלייה" (جاهلية, "הבערות").

השם כנען עצמו הוא שם מצרי, וּבו כונתה על-ידם המרחבים המוכרים כיום כישראל, פלסטין, לבנון וחלקים מסוריה. הסבירות הגבוהה היא שדרי-הארץ עצמם לא ראו עצמם כשייכים לתרבות כנענית כוללת (שאלת ה"תרבות" לכשעצמה נוגעת לאמות-מידה מודרניות), אלא כמשוייכים לאחת מערי-הממלכה האזוריות. המינוח הזה, אם כן, היה כוללני ונעשה שימוש על-ידי גורמים חיצוניים. באופן מעט אירוני, קיים תיעוד של אורליוס אוגוסטינוס ששאל את האיכרים אשר התיישבו סביב חורבותיה של העיר קרתגו (שבתוניסיה של היום), אשר נוסדה בידי פיניקים מצור, לגבי זהותם, והם השיבו לו בכינוי "כנענים" (chanani). את ההשקפה הזו, המכלילה את כל יושבי-הארץ "ההם" ומבדלת ומנכרת "בינם" לבין קבוצות אחרות, אִמץ התנ"ך (הברית הישנה). על-אף שהתנ"ך נחשב לספר מקודש עבור הדתות האברהמיות, המונותיאיסטיות באופיין (כל-אחת על-פי דרכהּ), הוא בכל-זאת נחשב לספר קאנוני בעל חשיבות עליונה עבור הכנענים בעת המודרנית. בראש ובראשונה, התנ"ך נחשב כספר בעל חשיבות עממית, לאומית, שאינה תלויה בדת – ספר המשוייך לקבוצה תרבותית, ולאו דווקא קבוצה בעלת מכנה משותף דתי. הכנענים בימינו (בדומה לחילונים, ולעתים גם דתיים בעצמם) מתייחסים בסקפטיות אל חלקים מסויימים בתנ"ך, מכיוון שהם מבינים כי טמועה בו אג'נדה מובהקת של מיגור הפוליתיאיזם.

ואף-על-פי-כן, בקריאה ביקורתית-דקדקנית ניתן לראות כיצד השורשים המיתולוגיים הכנעניים עולים מעל פני האדמה. באמצעות ההתפלמסות הרבה של התנ"ך עם הפוליתיאיזם הכנעני מחד, והמסופוטמי מאידך, אנו מסוגלים להחשף אל מכלול האמונות הללו, גם אם לא להבינו לחלוטין (בעיקר בשל העובדה שהמסורות הללו עברו שכתוב מונותיאיסטי מגמתי). תובנות נוספות בהקשר למנהגים, אמונות והקונטקסט התרבותי של הפוליתיאיזם המקומי הועלו רק עם תחילת החפירות הארכיאולוגיות במסופוטמיה במאה ה-19, אך ללא ספק התרומה המשמעותית ביותר להבנת המכלול הכנעני הגיע רק עם גילויה של העיר אוגרית (סוריה של היום, סמוך לעיר-הנמל לטקיה) ב-1928. הטקסטים האוגריתיים סיפקו תמונה מקיפה יותר ושלמה יותר לגבי הפוליתיאיזם הכנעני – החל מן הרובד המיתולוגי, דרך הרובד הפולחני, ועד לקונטקסט התרבותי הרחב הנוגע למסחר ברחבי האגן המזרחי של הים-התיכון ולנוכחות זרה בעיר, שתי תופעות המביאות עמן השפעות חדשות מתרבויות שונות שהפכה את אוּגרית למרכז קוסמופוליטי עשיר וחשוב. על-כן חשוב לראות במכלול האוגריתי כמכלול כנעני מקומי לאוגרית, או כנעני-אוגריתי. הבחנה זו חשובה לצורך העלאת ספק סביר בנוגע לזהות המוחלטת של האמונות והמנהגים בכל רחבי המרחב הלבנטיני. אין ספק כי ברמת המאקרו המכלול הכנעני היה דומה גם בדרום כנען, במרחב שאנו מכירים כיום כ"ארץ ישראל", אולם ברמת המיקרו יתכנו גם יתכנו הבדלים.

המינוח לפולחן הפוליתיאיסטי הכנעני בתנ"ך הוא עבודה זרה, ואולם ההשקפה הכנענית רואה בפוליתיאיזם הכנעני כעבודה מקומית. היא אמנם זרה לפולחן אלוהי משה, יהוה – אל מדברי שככל הנראה הגיע מן המדיינים, עם נוודים שחיו במדבריות הנגב ודרום ירדן (ככתוב ב דברים, ל"ג, ב': "יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן"), ואולי אף מאזור עֲרָב, אך כל הווייתהּ של הכנענות נשאבת מן המרחב הגאוגרפי הכנעני, החופף היום, פחות או יותר, להגדרת ה"לבאנט". אכן, הכנענות אינה בהכרח מכלול של מדבריות יהודה והנגב מדרום, כי-אם של הרים מוריקים, של עמקים פוריים, של חופים מרהיבים.

הפנתאון הפוליתיאיסטי כולל את אבי האלים, אל, המכונה אל עליון, אל קונה ארץ, שור אל, ולטפן אל בעל הלב – כינויים המעידים על מעמדו כאבי האלים, בורא הארץ, וכאל טוב-לב. אל עליון הכנעני מופיע גם בחומשי התורה בתור אלוהי מלכיצדק (בראשית, י"ד, י"ח-כ'). המחקר היום (ועמו גם הכנענים) מבדילים בין אל הכנעני/ישראלי לבין יהוה המדייני/יהודאי, שבסופו של דבר "תפס" את תפקידו של אל.

בת-זוגו של אל היא אם האלים ואלת הטבע, אשרה. פולחנה הוא פולחן של טבע, עצים, ושל ים. באוּגרית היא מכונה "קונת האלים" (קונה במובן של "יוצרת", מקביל ל"אל קונה שמיים וארץ ארץ"), כמו גם עשרת ים ("עושר הים"). אין פלא, אפוא, שהיא נעבדה בצוֹר וּבצידון – ערי נמל פיניקיות חשובות. אף בתנ"ך עצמו, אשר כאמור משמש לא-אחת כספר תעמולה יהוויסטי, מתואר כיצד גדעון בן יואש כורת את האשרה (ומכאן שאכן פסלה היה פסל עץ). סבורני כי השם גדעון עצמו מגיע ממשמעות דומה, והשורש של שמו הוא ג.ד.ע., אשר בעברית משמעותו דומה לכריתה (הפעולה אשר עשה בספר שופטים) – שם אשר בניגוד למסופר בספר שופטים – היה השם אשר ניתן לו לאחר המעשה, ולא לפניו (שמו השני הוא ירובעל, אותו ניתן להבין כ"ברא הבעל", בדומה לשם "ירושלם" שמשמעותה "[העיר ש]ברא/יסד שלם").

בניהם של אל, כמו גם אשרה, הם אלים אשר זכו לקיתונות של בוז במקרא – בעל, אל הסער והגשם, ובפני-עצמו שם אשר "שוּטח" לכדי שם-עצם נרדף לכל אליל (במובן של צלמית פולחן פוליתאיסטית) באשר הוא. האג'נדה המונותאיסטית כלפי בעל באה לידי-ביטוי בצורה ברורה בתואר הגנאי "בעל זבוב", אשר אומץ גם על-ידי כתבי הקודש הנוצריים (הברית החדשה). זוהי דוגמה מצוינת הממחישה כיצד הטקסטים מאוּגרית חושפים את הרובד שהאג'נדה המקראית ניסתה לטשטש – בכך ששִנתה  את התואר האוגריתי "בעל זבול" (המתאר דווקא את בעל במלוא כבודו וּפארו, כפי שמתואר בשירה האוּגריתית כ"יש זבול בעל ארץ") לכדי קישור מזלזל לזבובים, עם כל המשתמע מכך. אלוהויות חשובות נוספות כוללות את עשתרת, אלת האהבה, אשר לה גם תפקיד לוחמני, כמופיע בקללה המופיע בשירה האוגריתית: "ישבור חורון ראשך – עשתרת שם בעל קודקודך"; דגן/דגון, אל הדגנים ופריון האדמה; ענת אלת המלחמה והציד, הקרויה גם בשם "יבמת לאומים"; ורשף אל האש והדֶבֶר. מן המיתולוגיה המוכרת לנו מאוגרית אנו מכירים גם אלים שלא מוזכרים בשמם, אך הדים לקיומם גם הם מופיעים בתנ"ך – ים אל הים, מות אל המוות, שחר ושלם אלי הזריחה והשקיעה (הקרויים גם בשם "האלים הנעימים"; משמו של האחרון מגיע שם העיר ירושלם), ואלים רבים נוספים.

תחִיה

במובן מסויים, יש אשר יטענו כי הפוליתיאיזם הכנעני לא מת לחלוטין, מכיוון שהוא הצליח להשתמר במסורות עממיות – בין אם מסורות יהודיות שהפכו למנהגים ולחגים המוכרים לנו כיום, ובין אם במסורות מוסלמיות מקומיות, כדוגמת המוסאמים (الموسم – עליה-לרגל). כך למשל, מוסאם נַבִּי רוּבִּין (النبي روبين) שהתקיים עד 1948 בכפר בגדתו הדרומית של ואדי אל-סראר (האתר מצוי בשפכו של נחל שׂורק בימינו) שהיה מוקד עליה-לרגל במשך חודשיים בכל שנה, לכבוד נבי רובין (שמזוהה עם ראובן, בנם הבכור של יעקב ולאה), שימר ככל-הנראה מסורות כנעניות אשר קדמו לכיבוש האסלאמי במאה השביעית לספירה.

וּבכל זאת, אם נדבר על תחיית הרעיון הפוליתיאיסטי הכנעני העומד בפני עצמו, הרי שתחילתה בתחייה תרבותית (ולא כתפיסת-עולם או כמסגרת פולחנית) שהושפעה מן הרומנטיציזם האירופאי. הציונות, אשר הושפעה מן התנועות הלאומיות האירופאית, ניסתה לאמץ גם את הרעיונות הרומנטיים של שיבה אל הטבע, אל ארץ המוצא (urheimat) ואל הפגאניזם העממי הקדום, אותו היא מצאה בסיפורי התנ"ך ובהשראת הממצאים הארכיאולוגיים ממסופוטמיה.

בתחום השירה, שאול טשרניחובסקי כתב שירים רבים לאלים הכנענים הקדומים, בייחוד האלות הנקביות אשרה ועשתרת (כמו-גם שיר מיוחד שנקרא "לנוכח פסל אפולו" בו הוא מנסה להתעמת עם המשיכה אל הפוליתאיזם הרומי, ואל הדיסוננס המתעורר מכך בשל ההיסטוריה העקובה מדם של היהודים עם הרומאים), וחיים הזז ניסה לפרש את קורות-חייו של משה בן עמרם בהתבוננות פוליתאיסטית. גם בתחום הפרוזה אנו מוצאים מעט הדים לתחייה מוקדמת של רעיונות פוליתאיסטים בספרו של זאב ז'בוטינסקי (מייסד הציונות הרוויזיוניסטית) – "שמשון".

אולם הכנענות הגיעה אל שיא פריחתהּ בשנות הארבעים של המאה העשרים, קצת יותר מעשור לאחר גילוי העיר אוּגרית, באמצעות המשורר יונתן רטוש שקיבץ סביבו אמנים שעסקו באמנות כנענית. היה זה נסיון טוטאלי יותר לנייטיביזם תרבותי, שהתבטא לא רק בתחום השירה, אלא גם האמנות הפלסטית (כדוגמת הפסל "נמרוד" של יצחק דנציגר) ואף הפעילות הפוליטית, שלא צלחה.

אך הכנענים ראו את עצמם כיותר מסתם קבוצת אמנים. בעיניהם הם ראו עצמם כ"גזע חדש" שנוצר מתוך אדמת הארץ, והם ניתקו עצמם מן ההסטוריה היהודית, אותה ראו כגלותית וזרה להם. בנוסף, בראייה מעט אימפריאליסטית, הכנענים סביב יונתן רטוש ראו את יתר התושבים השמיים של המזרח-התיכון כ"עברים" שנוצרו או אוסלמו. סביב התנועה הכנענית נרקמו אגדות רבות על טקסים שנערכו לכבוד אלי כנען וכללו מין קבוצתי, שכיום כבר מידת אמינותן אינה כה ברורה.

ראוי לציין כי אל הכנענות ה"עברית" בישראל התלוו תופעות מקבילות במקומות שונים במזרח התיכון. גם בקרב האוכלוסיה הערבית בארץ חלה התעוררות כנענית – בשנות הארבעים פעל תאופיק כנען, רופא ירושלמי שנודע בטיפולו בחולי צרעת, ואשר עמד למשך זמן קצר בראש ה-Palestine Oriental Society. הזהות התרבותית הכנענית בקרב הפלסטינים מונחלת גם היום, באמצעות אירועים כמו פסטיבל תרבות כנעני בקבטייה אשר מנוהל על-ידי משרד התרבות הפלסטיני. בסוריה היה זה אנטון סעאדה (أنطون سعادة) ששאב השראה מן המקורות הקדומים של העם הסורי וביקש לבדל את הזהות הזו מן הזהות הערבית. למרבה הצער, במקרה שלו התוצאה התבטאה בצורה מאוד לאומנית, עם הקמת המפלגה הסוציאל-נאציונלית הסורית. דמות פעילה מאוד היום המזוהה עם הרעיון הכנעני הוא המשורר הסורי-לבנוני אדוניס (שם-עט אשר קרוי על-שם אל כנעני) המשמר זיקה אל הזהות הפיניקית, שהיא, כאמור, חלק מן המרחב הכנעני.

בשנות החמישים החלה דעיכה בכוחה ופעילותה של התנועה הכנענית הישראלית כתנועה אמנותית. אמנם עדיין השפעותיה מהדהדים על התרבות בת-ימינו (תופעה מרשימה לכשעצמה, לאור העובדה שמימדיה לא היו כה גדולים), אך מאז ועד היום לא ממש קמה מסגרת כנענית כלשהי. גם הפולחן הכנעני כיום, בצורה של פילוסופיית-חיים/דת, אינו יכול להיות מוגדר כ"מסגרת", כי אם קבוצות קטנות הפועלות באופן עצמאי, פחות או יותר, ואשר בוחנות את העבר ואת שורשיו הכנעניים כל אחת בדרכה שלה.

…וּבזמן הזה (פוליתיאיזם כנעני כדרך-חיים בימינו)

להשקפתי, באופן כללי, כל תרבות קדומה עִצבה את האלים שלה על-פי הטבע הסובב אותה. המינוח המקראי "עצבים" מתייחס אל אלילים – אל פסלים שעוצבו בידי ידי אדם (ומכאן השורש המשותף) – אולם העיצוב, להשקפתי, הוא גם סמלי ותרבותי, ובמובן הזה עיצובם של האלים נעשה בידי הסובב הטבעי והאנושי בו האלים "פעלו". מסיבה זו אל סער כנעני אינו זהה באופן התגשמותו, או "התנהגותו", לאל סער נורדי. במובן הזה, הפולחן הכנעני הוא פולחן שמקומו בארץ כנען, ולא בשום מקום אחר. הכנענות מחברת את האדם אל הטבע הכנעני כשם שהטבע הכנעני עוזר לאדם לחוות את הכנענות בצורה המושלמת ביותר.

את הבחירה לראות ולחוות את העולם בדרך פוליתאיסטית משלוש סיבות פוזיטיביסטיות ואחת לעומתית:

1. פילוסופית-לשונית – העולם שלנו מעוצב על-פי הלשון שלנו, והלשון שלנו גם מעוצבת, בין אם נרצה ובין אם לאו – באמצעות התפיסה שלנו לגבי האלוהות. תפיסת-עולם בעלת אלוהות אחת גורמת לשאיפה תמידית למקור אחד, מבלי לשים לב – פשוט מכורך התנהגות השפה וּתפיסת העולם אשר "נכפית" על האדם. בתפיסת עולם פלורליסטית (פוליתאיסטית) מידת הגמישות של המחשבה והדמיון רבה יותר – מידה המאפשרת לקבל גם שתי תשובות אפשריות (או יותר) ולא לנסות לשווא תמיד להתקבע על פתרון אחד (לעתים על-ידי שימוש כוחני להכפפת פתרון אחד, או השמדת יתר האפשרויות).

2. הסטורית-גיאוגרפית – בחג הפסח נהוג לומר כי "מתחילה עובדי עבודה 'זרה' היו אבותינו" – והנה מסתבר שהיא ממש לא היתה זרה, אלא מאוד מאוד מקומית, וּמחוברת לטבע ולסביבה הקרובה בה חיו אבותינו. כאמור, דתות פוליתאיסטיות תמיד מושפעות מן הטבע הסובב אותם, וּמסיבה זו הטבע הכנעני והפוליתיאיזם הכנעני "מותאמים" זה לזה. התרבות הכנענית והמורשת שנותרה (בין אם באמצעות חלחול רעיונות למקרא ובין אם במורשת ארכיאולוגית) נתעצבה בטבע הסובב אותנו בארץ ישראל.

3. תרבותית-חווייתית – בעיניי תפיסה פוליתאיסטית מאפשרת לכל אדם להתחבר אל אלמנטים שונים בטבע ובעצמו בצורה ישירה יותר מאשר התפיסה המוניסטית ה"משוטחת" בה לכל דבר אתה מוצא מקור אחד. במובן זה, האלוהות שוכנת בקרבה רבה יותר לאדם, וּבצורה מוחשית יותר. על-כן הפרט חווה עולם עשיר יותר ומגוון יותר, ולדעתי גם גמיש יותר וסובלני יותר.

הסיבה הלעומתית היא הנגדה לתכונות השליליות, לטעמי, ברבנות היהודית. אני בהחלט מודע לכך שבכנענות יש אנטי-תזה ליהדות; אינני מתעלם מאותה הנגדה, כי-אם מנסה להבין אותה, לרכך היכן שאפשר (מכיוון שאני מבין שאנו חולקים את מוצא משותף וּמשתייכים לאותו עם) וּלהדגישהּ היכן שלדעתי צריך להדגיש.

ואמנם אני בחרתי לראות את העולם דרך עיניים כנעניות, מכיוון שזוהי הארץ בה אני חי, ואלו הם השורשים העממיים שלי; אך תפיסה זו, לדעתי, נכונה לכל פוליתיאיזם עממי באשר הוא. גם ההנגדה אל היהדות אינה שונה, במובן הזה, מן ההנגדה אל הנצרות, או האסלאם. בל נשלה את עצמנו – העמים הפוליתאיסטים בימי קדם לא היו אנשים עדינים ושוחרי שלום; אולם ניתן לומר עליהם שהאבסולוטיזם הדתי שלהם לא היה כה קיצוני כפי שאנו נחשפים אליו היום, והם חיו בשלווה עם קיומם של אלים אחרים. עצם התפיסה הזו, לדעתי, היא מהות הסובלנות הבסיסית ביותר.

לא אהסס לומר כי מבחינת מקורות השראה, הפוליתיאיזם הכנעני ניזון משני קורפוסים עיקריים: התנ"ך מחד, והטקסטים האוגריתיים מאידך. הפוליתיאיזם הכנעני מבקש להתחבר אל כוחות הטבע השוכנים כאן, בכנען, בצורה הייחודית למקום הזה.

שפע האתרים הארכיאולוגיים בישראל מאפשר למצוא את ההיבט הרוחני הזה, הנבחן דרך עיניים בנות-זמננו, אך באתרים המקודשים לכנענים עצמם. נוספת לכך העובדה שהתנ"ך עצמו מתאר את מרחבי הארץ הזו – אתרים המוכרים בשמותיהם המקוריים עד היום, או שזוהו במועד מאוחר יותר – דבר המקרב את האותנטיות של החוויה הקדומה אותה מבקש הכנעני להחיות ולחוות בעצמו. על-כן כל סיור אל הערים הקדומות חצור, דן, גזר – וכן, אף ירושלים עצמה (הקרויה, כאמור, על-שם שלם, אל השקיעה) – עשוי להפוך לחוויה שונה לגמרי כאשר הוא נצפה דרך עיניים כנעניות.

כאמור, כלי חשוב להבנת השורשים הפוליתיאיסטים בתנ"ך ולמתן פרשנות כנענית מחודשת הוא הקורפוס המרשים של טקסטים אוגריתיים – הכולל בראש ובראשונה מיתוסים רחבים (כשהעיקרי שבהם הוא מיתוס בעל וענת), אך ניתן למצוא בתוכו גם טקסים שונים (אם-כי קשה יותר להבין את ההקשר שלהם). בה-בעת, הגישה הכנענית מקיימת את אותם קשרי-גומלין מוזרים דווקא עם הספר שכל-כולו רווי בהתנגדות, לעתים אלימה, לפוליתיאיזם הזה בעצמו. שׂומה עליה לעשות כן, מכיוון שהיא מודעת לזיקה העממית של התנ"ך אל העם שעבד את אותם אלים קדומים, וּמכיוון שהיא רואה במסגרות הדתיות היהודיות כ"שכתוב" יהוויסטי. על-כן, כמעט לכל חג ולכל מנהג ביהדות ניתן למצוא פרשנות כנענית מקבילה. במובן הזה, לדעתי הכנענות אינה "בגידה" מוחלטת בזהות היהודית, אלא פשוט התחברות אל שורשים קדומים שלה – שורשים שהוכתבו על-ידי כהנים של פולחן-אלוהות שהפך לאבסולוטי ונישל את יתר האלים שעבדו באזור הזה. במובן הזה, בניגוד לכנענים "ההם" משנות הארבעים של המאה העשרים, אין לי עוינות כלפי הרעיון היהודי – אני מוצא אליו זיקה מעצם אמונתי שבתוך כל יהודי חבוי עברי; אני מתכתב "מתכתב" עם הרעיון היהודי, ובמובנים מסויים אף חווה אותו – פשוט דרך נקודת-מבט שונה.

מספר הכנענים (במובן הפוליתיאיסטי העמוק של המילה) בארץ מועט מאוד, ועל-כן, קשה להצביע על מסגרת כוללנית של טקסיות כנענית ייחודית – בארץ היא מתלווה לרוב אל מסגרת טקסית פגאנית רחבה יותר, אולם באופן אישי אני יכול להעיד שהפרקסיס הכנעני אצלי מתבטא באותו מתן פירוש כנעני למסורות היהודיות אשר כבר הזכרתי. הזיקה האישית שלי היא אֶל אֵל הסער, בעל. בתור אחד שבמשך כל חייו אהב את הגשם וחווה כל יום סוער כאילו זהו היום הגשום הראשון (ואולי האחרון?) ששזפו עיניו, אני מוצא בחיבור הזה משהו טבעי מאוד. הזיקה הזו אל בעל מחדדת אצלי את החוויה הטבעית הטהורה ביותר שיש (להשקפתי הסובייקטיבית, כמובן).

אולם, זיקתי אל הבעל אינה בלעדית, ואני משתדל לתת מקום לאלים הכנענים בהיבטים שונים בחיים שלי. כך למשל, כל יציאה לפאב הופכת להרמת כוסית לכבוד האל דגון. בעתות אי-יציבות בטחונית (שלצערי הם מנת חלקם של דרי הארץ הזו, בני כל הלאומים) אני שם מבטחי באלה ענת. ריח פריחת ההדרים מזכיר לי את ניכל, אלת הפרדסים האוגריתית (וזאת על-אף שידוע לי כי ככל הנראה ניכל  אינה כנענית "אותנטית" אלא אומצה מן התרבות החורית, שבעצמה אימצה אותה מנינגל השומרית), וכל יציאה אל הטבע מזכירה לי את אשרה, אלת הטבע. אל אבי האלים, אל, אני מוצא זיקה במימד הלאומי של זיקה כלפי כל בני עמי, עם אשר נקרא על שמו – ישראל.

***

מאמר זה (בגרסה אנגלית) נכתב עבור המהדורה ה-189 – מהדורת ה-Lammas (חג קציר החיטים העממי הקדום הנחוג בראשית אוגוסט) של Pagan Dawn, בטאון הפדרציה הפגאנית, היוצא-לאור בימים אלו בבריטניה. זוהי הפעם הראשונה שכתב-העת הזה עוסק בצורה מרכזית כזו וּמקדיש כתבה מיוחדת לפוליתאיזם הכנעני.

תל-אביב, ט"ו באב, ה'תשע"ג.

Pagan Dawn- 189: Lammas - Autumn Equinox 2013

Pagan Dawn- 189: Lammas – Autumn Equinox 2013

לכבוד מות התמוז (ולכבוד שאול טשרניחובסקי)

ט"ו בכל חודש הוא ליל ירח מלא, ולא בכדי ישנם אירועים רבים שנחוגים סביב אותו מועד בחודש. כמו יתר חודשי השנה, גם שמו של חודש תמוז נלקח משמות לוח-השנה האכדי. תמוז הבבלי, הוא דומוזי השוּמרי (בשומרית דומו = בן, זי = חיים), הוא אל שנקשר אל פריון האדמה. הוא נלקח אל השאול בכדי שאִשתר (איננה בגרסה השומרית), אלת האהבה והמלחמה, תוכל לעלות בחזרה מן השאול. בשל כך עוד בשלב המוקדם מאוד של הופעת הכתיבה בצורתהּ הספרותית, אנו מוצאים קינות רבות המבכות את מותו של דומוזי, הוא תמוז.

פולחן זה שהיה נהוג ברחבי המזרח הקדום חלחל גם אל עם ישראל, שהושפע והתערה בתרבות שהקיפה אותו, ועל-כך מספר הנביא יחזקאל: "וַיָּבֵא אֹתִי אֶל פֶּתַח שַׁעַר בֵּית יְהוָה אֲשֶׁר אֶל הַצָּפוֹנָה וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז." (יחזקאל, ח', י"ד).

בעת החדשה, היה זה המשורר שאול טשרניחובסקי שמצא את החיבור הקמאי הזה אל הפולחן העתיק וניסח את זה בשירו היפהפה, מות התמוז, שהגיע הזמן שתהיה גרסה זמינה שלו ברשת (ב 1.1.2014 זכויות היוצרים לכל יצירותיו הופכות לנחלת כלל הציבור, ועל כל פנים אינני נוטה להאמין שפרסום השיר במסגרת זו אינה שימוש הוגן):

מוֹת הַתַּמּוּז \ שאול טשרניחובסקי   

   צְאֶינָה  וּבְכֶינָה,

   בְּנוֹת צִיּוֹן, לַתַּמּוּז,

לַתַּמּוּז הַבָּהִיר, לַתַּמּוּז כִּי מֵת!

הַיָּמִים הַבָּאִים יִהְיוּ יְמֵי עָנָן,

יְמֵי לִקּוּי נְשָׁמוֹת וּסְתָו בְּלֹא עֵת…


   עִם הָנֵץ הַחַמָּה

   בַּבֹּקֶר הַבָּהִיר

נַשְׁכִּימָה לַחֻרְשָׁה שֶׁחָשְכָה מִשְּׁחוֹר,

לַחֻרְשָׁה הַחֲבוּיָה בַּחֲלוֹמוֹת וְרָזִים,

אֶל בָּמַת הַתַּמּוּז, אֶל בָּמַת הָאוֹר.


   מַה מָּחוֹל נָחוּלָה

   מִסָּבִיב לַבָּמָה,

מַה מָּחוֹל נָחוּלָה לַתַּמּוּז הַיּוֹם?

נֵימִינָה, נַשְׂמְאִילָה לוֹ שֶׁבַע וָשֶׁבַע,

נִקֹּדָה, נִשְׁתַּחֲוֶה‑לּוֹ: שׁוּבָה הֲלֹם!


   נֵימִינָה, נַשְׂמְאִילָה

   לוֹ שֶׁבַע וָשֶׁבַע.

אַךְ רֶגֶל יְשָׁרָה וּלְאַט – יָד אֶל יָד!

וְנֵצֵא וּנְבַקֵּשׁ הַתַּמּוּז אַיֵּהוּ,

הַנְּעָרִים לְבָד וְהַנְּעָרוֹת לְבָד.


   בְּרָאשֵׁי הַדְּרָכִים

   בִּקַּשְׁנוּ הַתַּמּוּז –

עַל אֵם דְּרָכִים שְׁקוּעוֹת בְּשֶׁמֶשׁ וָאוֹר,

הַנּוֹחוֹת לַלֵּבָב בְּשַׁלְוָתָן וְחֻמָּן,

הָאַנְקוֹר שָׁם מַפְלִיג, טוֹבֶלֶת הַדְּרוֹר;


   בְּמִשְׁעוֹל צָר נִמְתַּח

   בֵּין קָמָה וְקָמָה,

זָרוּעַ קִמְּשׁוֹנִים וּפֶרֶג הַבָּר,

עַל שְׂפַת מַעְיָנוֹת וּשְׂדוֹת אַגְמוֹן מְרַשְׁרֵשׁ,

בִּמְקוֹם שָׁם סוּף רַעֲנָן וּקְנֵה אָבִיב שָׁר;


   לַנַּחַל יָרַדְנוּ,

   עָבַרְנוּ בַּבְּקָעוֹת,

בַּשִׂיחִים, בַּחֲרִיצִים וּבְגֵיא בִּן‑עֲדוֹר…

הַרוּחַ הַמְשַׁטֶה בִּדְשָׁאִים, עֲנֵנוּ!

הַתַּמּוּז רְאִיתֶם – הַקּוֹרֵא, הַתּוֹר?


   בִּקַּשְׁנוּ הַתַּמּוּז…

   בַּסְּבַךְ בַּשַּׁלֶּכֶת,

בְּיַעֲרוֹת גֹּפֶר, בִּמְסִבּוֹת הָאוּג,

פֶּן יִישַׁן, פֶּן יָנוּם לִקְטָרְתּוֹ שֶׁל אֶרֶז,

לְרֵיחוֹת פִּטְרִיּוֹת מִצְטָרְפוֹת לְחוּג.


   בִּקַּשְׁנוּ הַתַּמּוּז –

   וְלֹא מְצָאנוּהוּ!

עָלִינוּ בַגֶּבַע, יָרַדְנוּ לַגָּיְא,

יָצָאנוּ בְּעִקְּבוֹת כָּל רָז וְכָל פֶּלֶא,

כָּל מָקוֹם, אֲשֶׁר אֱלֹהִים חַיִּים בּוֹ.


   רָאִינוּ: הַסְּבַךְ

   וְהָאֲשֵׁרָה – עֵץ‑בָּעֵר,

תַּעֲלוּמוֹת הַחֻרְשָׁה – לְמַאֲכָל לָאֵשׁ…

אַךְ שַׁוְעַת אֶפְרוֹחִים שֶׁבִּטְנָם רְעֵבָה

מִסָּבִיב לַבָּמָה, וְהַבָּמָה – גַּל שֵׁשׁ.


   וְעַל אַשְׁדּוֹת הַנְּחָלִים,

   אֲשֶׁר שָׁם אָמַרְנוּ:

אַךְ רוּחוֹת מְסַפְּרוֹת בְּמַאֲמַר אַשָּׁף –

חֲרִיקָה וּשְׁרִיקָה לְאַגְמוֹן, שֶׁיָבֵשׁ

עַל שָׁרְשׁוֹ בַּשָּׁרָב, הַקַּיִץ כִּי שָׁב.


   וְלֹא נִמְצְאוּ עִקְּבוֹת

   כָּל שֵׁדוֹת בַּכָּרִים,

וּפָסַק קוֹל צַחֲקָן עִם רָזֵי הַגָּל;

הַכָּר – מִרְעֵה בָקָר, וּתְיָשִים יְרַקְּדוּ

אֶל שִׁקֲתוֹת הַמַּיִם עִם בֹּקֶר קְווּי טָל.


   צְאֶינָה וּבְכֶינָה,

   בְּנוֹת צִיּוֹן, וּרְאִיתֶן

אֶת צַעַר הַעוֹלָם הַשָּׁרוּי בְּלֹא נֵס,

אֶת צַעַר הַעוֹלָם, לִקּוּיֵי נִשְׁמָתוֹ:

הַתַּמּוּז הַבָּהִיר, הַתַּמּוּז הֵן מֵת.


מיכאילובקה,  1909

במיתולוגיה הכנענית זהו בעל שמת עם סוף העונה הגשומה. עם מותו של תמוז, נראה באמת שהארץ נותרת שוממה, ואנחנו נותרים להתמודד עם הקיץ הקשה. אני אף מוצא קישור סמלי בין המועדים הללו לבין מועדי הפורענות החלים החל מי"ז בתמוז (הבקעת חומות ירושלים), דרך תשעה באב (חורבן בית המקדש) ולמעשה עד ראש השנה החדשה, בה החיים חוזרים לסדרם.

תל-אביב, ט"ו בתמוז, ה'תשע"ג.

חֲלוֹם לַטְפָן אֵל בַּעַל הַלֵּב (ברכת הגשם)

המיתוס הכנעני, כפי שמשתקף בעלילות אוגרית, מלמד אותנו על הקשר ההדוק של העמים הקדומים ששכנו כאן עם הטבע. לא בכדי בעל, אל הסער, הוא אל כה חשוב בכנען, בה הגשם מגלם תפקיד משמעותי בחקלאות (בניגוד, למשל, ממסופוטמיה, שם החקלאות התבססה על השקיה באמצעות תעלות שנחפרו כשלוחות מנהרות הפרת והחדקל).

המיתוס הכנעני באוגרית, אשר נכתב על לוחות טין בכתב-יתדות מקומי, משקף את מחזור העונות, וכך בעל מוצא את מותו (בקיץ) וקם לתחיה (לקראת החורף).  והנה בעמודה השלישית שבלוח הטין השישי של המיתוס המרכזי, עלילות בעל וענת, אבי האלים, אל, חולם על שובו של בנו והשבת מלכותו.

הקטע היפהפה הזה מהדהד לי בכל פעם שיורד גשם (כדוגמת הגשמים הנהדרים שירדו היום, באמצע חודש מאי). בחרתי לתרגם מחדש את הקטע ולנקדו, ולהביא בפני הקוראים את הגרסאות הישנות – זו בתרגום הפרוזאי של נגה וגיא דרשן משנת 2009, זו בתרגומו של דוד אמיר משנת 1987, וה"שכתיב" של צבי רין (אחיו של יונתן רטוש) הקשה לקריאה משנת 1968. בנוסף, צירפתי את התעתיק מאוגריתית, בכדי להתרשם בדמיון בין השפות.

תרגום עזרובעל (2013):

בְּחֲלוֹם לַטְפָן אֵל בַּעַל הַלֵּב,
בְּחֶזְיוֹן בּוֹרֵא הַבְּרוּאִים –
שָׁמַיִם שֶׁמֶן יַמְטִירוּ,
וּנְחָלִים יוֹלִיכוּ נֹפֶת.
וָאֵדַע כִּי חַי אַלְאִין בָּעַל,
כִּי יֵשׁ זְבוּל בָּעַל אָרֶץ.
בְּחֲלוֹם לַטְפָן אֵל בַּעַל הַלֵּב,
בְּחֶזְיוֹן בּוֹרֵא הַבְּרוּאִים –
שָׁמַיִם שֶׁמֶן יַמְטִירוּ,
וּנְחָלִים יוֹלִיכוּ נֹפֶת.
שָׂמַח לַטְפָן אֵל בַּעַל הַלֵּב,
רַגְלָיו בַּהֲדוֹם שָׁפַת,
פָּצָה פִּיו, וַיִּצְחַק,
נָשָׂא קוֹלוֹ, וַיֵּאָנַח:
אֵשֵׁבָה-נָא אָנֹכִי, וָאָנוּחַ,
וַתָּנוּחַ נַפְשִׁי בְּקִרְבִּי,
כִּי חַי אַלְאִין בָּעַל
כִּי יֵשׁ זְבוּל בָּעַל אָרֶץ!

תרגום נגה וגיא דרשן (2009):

והנה, בלילה ההוא ראה בחלומו הרחמן, אֵל בעל-לב, את השמים ממטירים שמן ואת הדבש זורם בנחלים. התעורר הרחמן, אֵל בעל-לב, שמח ורקע ברגליו על הדומו, צחק וקרא: "אשב אנוכי ואנוח, ותנוח נפשי בקרבי. כי חי בַּעַל האדיר, כי קיים בַּעַל מושל הארץ".

(המיתולוגיה הכנענית (מיתוסים 15), נגה וגיא דרשן, 2009, מפה, תל אביב)

תרגום דוד אמיר (1987):

בחלום לטפן אל בעל הלב,
בחזון בורא הברואים,
השמיים שמן המטירו,
הנחלים יוליכו נופת.
ואדע כי חי אלאין בעל
כי יש בעל – מושל ארץ.
בחלום לטפן אל בעל הלב,
בחזון בורא הברואים,
השמיים שמן ימטירו,
נחלים יוליכו נופת.
שמח לטפן אל בעל הלב,
רגליו בהדום יתקע,
יעלה חיוך ויצחק.
ישא קולו ויקרא:
"אנכי אשבה לי – ואנוח
ותנוח בקרבי נפשי,
כי חי אלאין בעל
כי יש בעל מושל ארץ!"

(אלים וגיבורים, דוד אמיר, התשמ"ז, 1987, בית אוסישקין, קיבוץ דן)

שכתיב צבי רין (1968):

בחלם לטפן אל זו פאד (לב),
בזהר (בחזון) בונה בנויים,
שמים שמן ימטירון,
נחלים ילכו נֹפת.
ואדע כי חי אלאין בעל,
כי אש (יש) זבול בעל ארץ.
בחלום לטפן אל זו פאד,
בזהר בונה בנויים,
שמים שמן ימטירון,
נחלים ילכו נֹפת.
שמח לטפן, אל זו פאד,
פעמיהו להדום ישפת,
ויפרק לצב (מצר) ויצחק,
ישא גוהו (קולו) ויצוח:
אשבה נא אנכי ואנוחה נא,
ותנוח בראתי נפשי,
כי חי אלאין בעל,
כי אש זבול בעל ארץ.

(עלילות האלים, צבי רין, 1968, החברה לחקר המקרא בישראל, ירושלים)

תעתיק מאוגריתית:

ב חלמ.לטפנ.אִל ד פאִד
ב דֿרת. בני בנות
שממ.שמנ.תמטרנ
נחֿלמ.תלכ.נבתמ
ו אִדע כ ח.אַלאִינ.בעל
כ אִתֿ.זבל.בעל.אַרצ
ב חלמ.לטפנ אִל ד פאִד
ב דֿרת.בני.בנות
שממ.שמנ.תמטרנ
נחֿלמ.תלכ.נבתמ
שמחֿ.לטפנ.אִל.ד פאִד
פענה.ל הדמ.יתֿפד
ו יפרק.ל צב.ו יצחק
ישאֻגה.ו יצח
אַתֿבנ.אַנכ.ו אַנחֿנ
ו תנחֿ.ב אִרתי.נפש
כ חי אַלאִינ.בעל
כ אִתֿ.זבל.בעל.אַרצ

חולון, ה' בסיון, ה'תשע"ג.

הפולחן – פחד והערצה חוצה גבולות מרחב וּזמן

בעֵבֶר-הירדן המזרחי, בעת הרחבת שדה התעופה עמאן שבירדן בשנות השישים, התגלה מתחם שזכה לשם "תולילת אל-ע'סול" (تليلات الغسول). המתחם הוא אתר מן התקופה הכלקוליתית (נחושת-אבן) – בהערכה גסה מלפני 5500 שנה. על כתלי אחד המבנים במתחם נמצאו ציורים מדהימים, אחד מהם איור גיאומטרי מדהים בצורת כוכב ולצדו איורים של חיות מיתולוגיות, מסכות טקסיות, וּמה שאפשר להבין, אולי, כתרשימי מבנים. כאשר ראיתי לראשונה את צורת הכוכב (בקורס "מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל"), הייתי משוכנע שמדובר בתוספת מאוחרת מתקופת הכיבוש האיסלאמי. ואולם הסתבר לי שמדובר בציור אותנטי, מדהים במורכבותו. יעקב חברוני ידידי (עמו פרסמתי לא-מזמן את שמעו נא קריאתנו, מנשר השני-ציוני) אף קישר בין הצורה לבין כוכב אִשתר (אלת האהבה והמלחמה המסופוטמית), שגם לה יוחס סמל הכוכב בעל שמונה הקרניים. קטונתי מלקבוע עובדות, אולם יתכן שהסמל הזה (בין אם זוהה עם משהו שזוהה עם אִשתר או מקבילה אחרת שלה מתקופה כה מוקדמת) הצליח "לנדוד" מזרחה אל עבר המרחב השומרי-אכדי, יחד עם תופעה מעניינת נוספת, שהיא מרכז-עניינה של הרשימה הזו.

צורת הכוכב מתולילת ע'סול

צורת הכוכב מתולילת ע'סול

מרשים ככל שיהיה, איור הכוכב בתולילת ע'סול לא הצליח להדהים כשם שהצליח איור התהלוכה הדתית – בה מוצגות שלוש דמויות חבושות כובעים/מסכות טקסיות, האחת עם מקל רועים והשתיים שמאחוריה מתהלכות עם הידיים לפניהם, בדיוק כפי שמתואר באמנות בכל רחבי המזרח הקדום אלפי שנים לאחר מכן בסצנות של אדם המופיע לפני מלך, או לפני אלים. הרמת הידיים מלפנים באותה תנוחה, המבטאת יראת כבוד, מסבירה לדעתי בדיוק את מהותה של המילה פולחן – מן השורש האכדי פ.ל.ח. – פירושהּ של המילה האכדית פַלָחֻ(ם) – palāḫu(m) הוא "לפחד/להעריץ/לכבד", והלא משה בן עמרם בכבודו וּבעצמו עשה בדיוק את אותו הדבר המתואר באמנות המזרח הקדום כאשר נגלה לפניו אלוהיו מן הסנה הבוער במִדבר: "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה, פָּנָיו, כִּי יָרֵא, מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים" (שמות ג' ו').

המצעד הפולחני בתולילת אל-ע'סול - שחזור

המצעד הפולחני בתולילת אל-ע'סול – שחזור מתוך The Ghassulian Wall Paintings, D.O. Cameron (London : Kenyon-Deane, 1981.), במקור בצבע.

מעניין במיוחד כי השורש פ.ל.ח. יכול להתפרש גם כ"לאהוב", אך תמיד עבור הצד הנחוּת – אל לא יכול "לפלוח" אדם, ואב לא "פולח" את בנו – רק הפוך. השורש עבור אהבה של הדמות העליונה הוא ר.א.ם. – רָאמֻ(ם) – râmu(m) "לאהוב". בחזרה אל משמעות הפחד והכבוד של השורש פ.ל.ח., בדיון שהתרחש בעמוד הפייסבוק שלי וּבקבוצת הפייסבוק אַוָתֻם awātum – מילה אכדית ביום (שבמקרה אני מנהל אותה) הועלה ההקשר הארמי, שם השורש פ.ל.ח. דווקא מתקשר אל עבודה (כשם שה"פלאח" בערבית עובד את אדמתו), כדוגמת תרגום אונקלוס ל- "…אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים…" (בראשית כ״ט, י״ח): "אֶפְלְחִנָּךְ שְׁבַע שְׁנִין" (אונקלוס על בראשית כ"ט, י"ח) – ואכן קשר סמנטי בין השורשים בשתי השפות הוא יותר מהגיוני, אולם ההתייחסות אל המשמעות האכדית מחזירה משמעות שאבדה במשמעות הארמית/ערבית – הפולחן אינו סתם עבודה רגילה ושגרתית, ויש בה מן הפחד, מן היראה, ומן ההערצה אל הכוחות האלוהיים אותם האדם "עובד". במובן הזה, חשוב לזכור שגם מלכים ניכסו לעצמם כוחות אלוהיים, או לפחות זיקה אל האלוהות שהעניקה להם את סמכות הממשל.

בעזרת האיורים באתר שוחזרה הסצינה הפולחנית בתולילת אל-ע'סול ובעזרת התמונה הזו ניתן לדמיין, גם אם לא בדיוק מושלם, את הפולחן העתיק המתועד בפרסקו המרשים הזה, ולתהות האם אותו פולחן הצליח להתגלגל במורד הדורות, לאחר ששינה צורות ולבש פנים שונים לחלוטין, עד הגיעו אל ימינו אנו.

איור בן-ימינו המנסה לשחזר את הפולחן בתולילת אל-ע'סול, לפני 5500 שנה.

איור בן-ימינו המנסה לשחזר את הפולחן בתולילת אל-ע'סול, לפני 5500 שנה.

כאמור, אותו מוטיב פולחני של תהלוכה, ושל בני-האנוש הניגשים אל אלוהות או דמות מלכותית עם ידיהם מורמות לפניהם, מופיע שוב ושוב לאורך התרבויות המוכרות לנו מן המזרח הקדום. כך, למשל, בחותם-הגליל של חַשְׁחַמֵר (ḫašḫamer), הפַתֵסִי (PA.TE.SI, המתורגם גם כ ENSI – "מושל" או "הכהן הגדול") של אל הירח ננה/סין (השם הראשון שוּמֵרי, השני אכדי), מובל חַשְׁחַמֵר על-ידי דמות שפורשה במחקר כלַמַּה (האלה השוֹמרת) שלו בפני אוּר-נַמּוּ, מלך אוּר וּמייסד השושלת השלישית של אוּר (שהיתה שושלת השלטון השוּמרית האחרונה בהסטוריה), בכדי לקבל את מינויו כמושל של יִשְׁכֻן-סִין (iškun-sîn). נוכחותו של האל סין עצמו לא נעדרת, והוא מופיע באיור בצורת סהר הירח.

חותם הגליל של חשחמר, המובא בפני אור-נמו. הכיתוב מימין אומר: אוּר-נַמּוּ, הגיבור האדיר, מלך אור; חַשְחַמֵר, מושל (פתסי) של יִשְׁכֻן-סִין, משרתו

חותם הגליל של חשחמר, המובא בפני אור-נמו.
הכיתוב מימין אומר:
"אוּר-נַמּוּ, הגיבור האדיר, מלך אור; חַשְחַמֵר, מושל (פתסי) של יִשְׁכֻן-סִין, משרתו."
מוצג כיום במוזיאון הבריטי בלונדון.

בתנוחה דומה מופיע מלך בבל, חמורבי (בן המאה ה-18 לפני הספירה), כאשר הוא מתייצב בפני אל השמש והשופט האלוהי, שַׁמַשׁ, בראש האסטלה השחורה עליה חקוקים חוקי חמורבי, קודקס חוקים קדום שאודות חשיבותו הרבה מעידה תפוצתו בצורת העתקים של חלקים מן הקודקס שנמצאו במקומות רבים ברחבי המזרח הקדום, כולל בתל חצור שבישראל בשנת 2010. מעניין שלא כל ההעתקים שנמצאו הם זהים לחלוטין, דבר שלדעתי מעיד על אותו רעיון שכבר כתבתי עליו ברשמה "מידע קפוא ולוחות שבורים", של גמישות המידע בעת העתיקה, כאשר יכולת הכתיבה היתה שמורה למתי-מעט, ולרוב פעלה בחסות המלך ועל-כן פעלה על-פי צרכיו, ומסיבה זו הטקסט לא השתמר בצורה מושלמת, אלא התאים את עצמו בהתאם לתפיסה (של העולם, של המוסר, של השלטון) שרווחה בעת כתיבת הטקסט. איור מפורסם נוסף ממסופוטמיה מציג את המלך הבבלי מן המאה התשיעית לפני הספירה, נַבוּ-אַפְלַה-יִדִּינַה (Nabû-apla-iddina), המובל בידו על-ידי כהן (וידו השניה לפניו) בפני האל שַׁמַשׁ היושב במקדשו (האֵבַבַּר – Ebabbar) בעיר סִיפַּר, וגלגל החמה במזבח לפניו. מאחורי המלך  עומדת אַיַה, אשתו של שַׁמַשׁ. לוח הטין מתאר את קורות הבאתו של פסל החדש של שַׁמַשׁ אל האֵבַבַּר, מקדשו.

המלך חמורבי מקבל את סמלי השלטון משַׁמַשׁ, אל השמש והמשפט (ניתן לראות את קרני-האור יוצרים מכתפיו של שמש). כיום מוצג במוזיאון הלובר בפריז.

המלך חמורבי מקבל את סמלי השלטון משַׁמַשׁ, אל השמש והמשפט (ניתן לראות את קרני-האור יוצרים מכתפיו של שמש).
כיום מוצג במוזיאון הלובר בפריז.

לוח שַׁמַשׁ - המלך הבבלי נַבוּ-אַפְלַה-יִדִּינַה מובל בידו על-ידי כהן בפני שַׁמַשׁ היושב במקדשו (האֵבַבַּר) שבסִיפַר. מוצג כיום במוזיאון הבריטי בלונדון.

לוח שַׁמַשׁ – המלך הבבלי נַבוּ-אַפְלַה-יִדִּינַה מובל בידו על-ידי כהן בפני שַׁמַשׁ היושב במקדשו (האֵבַבַּר) שבסִיפַר. מוצג כיום במוזיאון הבריטי בלונדון.

גם בארץ, בתל חצור שבצפון, נמצאה שורה של מצבות באתר פולחני המזוהה כיום כ"כנעני" (כמה מאות שנים לפני "התקופה הישראלית", בין אם מבחינת התארוך הארכיאולוגי ובין אם מבחינת התיארוך התנ"כי להתנחלות בארץ). המצבות אינן מצבות קבורה, אלא מצבות פולחן, והן תופעה נפוצה בכל רחבי האתרים הפולחניים באזורנו. אולם בתל חצור התופעה מרשימה במיוחד מכיוון שחלק מן המצבות מעוטרות בחקיקות. על אחת מן המצבות חקוקות שתי ידיים פשוטות מעלה, ומעליהן הירח. מכיוון שאין איור גוף, קשה קבוע נחרצות האם מדובר באותו המוטיב (ואכן אני נוטה להזהר ולא לקבוע כך), אולם ניתן לחשוב כי עבור המתבונן במצבה, הידיים המושטות מעלה כלפי השמיים משמשות כמעין "השראה" למעשה דומה.

"שדה המצבות" בחצור

"שדה המצבות" בחצור. משמאל נמצא פסל אל, שבעת מציאת האתר ראשו היה ערוף.

הסיבה שהתרגשתי כל-כך לראות את המצעד הפולחני בתולילת אל-ע'סול (זו מלפני 5500 שנה) היא מכיוון שהיא הזכירה לי באופן מיידי איור אחר, אשר משויך אל ממלכת ישראל. מדובר על אחד האיורים שנמצאו בכונתילת עג'רוד, אתר המשוייך לממלכת ישראל הנמצא במזרח חצי-האי סיני (כיום בשטח מצרים), וּמתוארך בערך לשנת 800 לפני הספירה. האתר נחפר בשנות השבעים וזכה לשם העברי "חורבת-תימן", וזו כרמיזה לא רק למיקומו הגיאוגרפי הדרומי ("תימן" היא המילה העברית הקדומה ל"דרום"), אלא גם כקריצה לטקסטים שנמצאו באתר, בהם ישנן הקדשות ל"יהוה התמנ ואשרתה" – יהוה התימני (הדרומי) ואשרתו. כונתילת עג'רוד הוא אחד משני אתרים (השני נקרא חרבת אל-כום) בו נמצאו טקסטים מהם ניתן להבין כי אלוהי-משה, יהוה, היה אל בעל אופי מקומי (בדומה לאלים רבים במרחב הפוליתאיסטי של המזרח הקדום), אלא גם שהיתה לו אישה – אשרה – מי שהיתה "בתחילת דרכה" אשתו של אבי האלים הכנענים, אל עליון. ואולם בניגוד אל חרבת אל-כום, בו נמצא רק טקסט אחד, אתר כונתילת עג'רוד הניב כמה וכמה רסיסי-טקסטים מהם ניתן להבין שיהוה לא היה אל יחיד – אלא שתפקידו הבכיר (כאל של עם ישראל) היה לצד אלים אחרים – אשרה, ואף בעל (המוזכר אף הוא בשניים משברי הטקסטים הקצרצרים).

המצעד בכונתילת עג'רוד - בערך משנת 800 לפני הספירה - תקופת המלוכה

המצעד בכונתילת עג'רוד – בערך משנת 800 לפני הספירה – תקופת המלוכה.
שחזור מתוך Ze'ev Meshel – Kuntillet 'Ajrud (Horvat Teman) -An Iron Age II Religious Site on the Judah-Sinai Border (עמוד 174, Israel Exploration Society, Jerusalem 2012)

אמנם, כפי שכבר אמרתי קודם-לכן, אין לי דרך לקבוע נחרצות, אולם אני נוטה להאמין שאותו מוטיב של הרמת הידיים, המבטא יראת-כבוד המהולה בהערצה, שהיא מהות השורש האכדי פ.ל.ח. אשר התגלגלה גם אל הלשון העברית, לא פסה מן העולם. כשם שהיא מופיעה בתרבות המסופוטמית, וכשם שהיא הופיעה בהתגלות אלוהי-משה במדבר, ואף באיור המצעד בכונתילת עג'רוד – אתר המשויך לממלכת ישראל, כך אנו מסוגלים לראות אותה היום ביהדות במנהגי הדלקת נרות שבת, או במסגרת שלעתים לובשת צורה קבוצתית יותר (אם-כי בהחלט קיימת גם בצורת תפילה פרטית) – התפילה המוסלמית (הדֻעַא – الدعاء). ובהתבוננות בתמונת תפילה מוסלמית, קשה שלא לעמוד על הדמיון בין אותם מצעדים פולחניים כמו בתולילת אל-ע'סול, או מכונתילת עג'רוד, לבין אותם אנשים העומדים יחדיו ונושאים תפילתם השמימה, ביראה וּבהערצה וּבכבוד – תכונות שהן מנת חלקן של הפולחן.

גם באיראן, ההנהגה של הרפובליקה האסלאמית בתפילת עיד אל-פִטר, חג סוף הרמדאן. נפרגן לסוכנות הידיעות האיראנית.

גם באיראן, ההנהגה של הרפובליקה האסלאמית בתפילת עיד אל-פִטר, חג סוף הרמדאן.
נפרגן לסוכנות הידיעות האיראנית.

חולון, כ"ה באייר, ה'תשע"ג.

"שיר השלום" האוגריתי

בשנת ה'תש"ו התפרסם מאמר של משה דוד קאסוטו בנוגע לקטע קצרצר מתוך המיתוס הכנעני האפי "עלילות בעל וענת" שנמצא בעיר אוּגָרִית שבסוריה.

המאמר פותח בדברים:

"בימים אלה, ימי תקווה לשלום אמת וצדק, שעוד לא האיר על העולם, אף על פי שרעם התותחים כבר חדל מלהישמע, יורשה נא לי להגיש לפני חברי היקר והנכבד, פרופ' ל.א. מאיר, לעדות ידידותי והוקרתי בהזדמנות יובל החמישים שלו, את פירושי על דברי שלום קדומים שנכתבו לפני אלפי שנים ועדיין נשמעים אקטואלים. הם הם דברי הזמנה לשלום שלפי הלוח האוגריתי AB V, חלק ג, שלח בעל לענת אחותו אחר מלחמה קשה ונוראה.

את הפירוש הזה הצעתי לפני תלמדַי באוניברסיטה העברית שבירושלים ביום 15 פברואר 1943, באחד השיעורים של הקורס שהקדשתי בשנת הלומדים תש"ג לביאור הלוח AB V. אחר כך, נדפס מאמרו של א. גיצה (Goetze, Peace On Earth, BASOR, 93, 1944 עמ' 17-20) על פתיחת דבריו של בעל (שו' 14-11b), שבו התקרב המחבר לפירוש שלי, אבל ברוב הדברים עדיין דעתו שונה מדעתי. אני מוסר כאן את פירושי לא רק על ארבעת החרוזים, שכבר הציע גיצה את פירושו עליהם, אלא גם על שלושת החרוזים שלאחריהם (שו' 15-17a)."

לאחר מכן המאמר ממשיך עם הבאת השורות באוגריתית, שפה שמית עתיקה שלה דמיון רב לעברית המקראית, ופירוש מילה-במילה של הטקסט, עד הבאת הנוסח הסופי.

בשנת ה'תשכ"א (1951) יצא לאור ספרו של קאסוטו, "האלה ענת", המכיל תרגום של כמה וכמה עמודות מעלילות בעל וענת (שנשתמרו על לוחות טין) – ובאופן ספציפי, טקסטים העוסקים במעלליה של ענת, אלת המלחמה והציד הכנענית.

החלוקה של קאסוטו היתה לפסקאות, בהתאם ללוחות בשיטה הישנה של מיון הטקסטים מאוגרית (בשלב מאוחר יותר עברו למיון KTU, אבל זה "סתם" פרט טכני למי שאינו מתעניין במיון הטקסטים האוגריתיים). בחרתי להביא את הפסקה הרביעית במלואה (רוב הטקסט מופיע בלוח KTU.1.3 בעמודה השלישית, ומעט ברביעית), בתוספת עשר שורות מן הפסקה החמישית שסוגרות את התרחשות עלילת הפסקה הזו. שיניתי מעט מאוד מן הטקסט של קאסוטו – והמעט הזה נוגע בעיקר אל הפניה בגוף יחיד אל הדמות גֶּפֶן-וַאוּגָּר, שליחו של בעל, אליו קאסוטו מתייחס כשני אלים – גפן ואוגר.

כפי שכותב קאסוטו בעצמו במבוא לפסקה:

גפן ואֻגר, משולחיו של בעל, באים לפני ענת. בתחילה חוששת היא, שמא באו להשמיעה שמועה מעציבה, אבל כשהם מוסרים לה את דבריו של בעל, היא מסכימה לשים קץ למלחמה ולסר למעונו של אחיה.

כאמור, קאסוטו מתייחס אל גֶּפֶן וְאֻגָּר כשתי דמויות נפרדות, ואילו על-פי דעתו של דוד אמיר (שאני נוטה לקבלהּ) מדובר בדמות אחת (בדומה לכושר וחסיס, בונה מקדשו של בעל והאמון על הכנת כלי הנשק הקסומים שלו). כדאי גם להוסיף כי הרקע לבקשתו של בעל נובעת מרצונו להקים היכל בהר צפון – ההר בו שוכנים האלים. לצורך כך הוא מבקש את עזרתה של ענת, שתבוא לשכנע את אביה, הוא אבי האלים אֵל עליון, שיסכים לבניין ההיכל. ענת, שרואה את שליחיו של בעל, נבהלת וחוששת שמא קרה משהו לאחיה, ואילו הם חוזרים על הדברים אשר ביקש מהם בעל למסור לה – דברי הרגעה כי לא קרה כלום לאחיה, ובקשה להגיע אל הר צפון.

הפסקה הזו מיוחדת במינה, בזכות אותה קריאה לשלום, קריאה לענת, אלת המלחמה והציד, להניח את נשקהּ ולבוא לסייע לבעל בקידום מלאכת של בניה, ולא של הרס, והלא ניתן למצוא את אותו רעיון בדיוק בספר ישעיהו, פרק ב' פסוק ד': "…וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת–לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.". בהשראת כמה חברים שגם הם אמצו את המיתולוגיה הכנענית אל לבם ואל השקפת עולמם, בחרתי לפרסם דווקא ביום הזכרון הזה את אותן שורות יפהפיות, בתקווה כי יבוא היום ונוכל לחזות בחזון הזה, בו גם אלי המלחמה יניחו את נשקם ויתפנו אל מלאכת הבניה. בחרתי להדגיש את השורות הנוגעות אל בקשתו של בעל מענת להניח את נשקה ולהפיץ אהבה בארץ, ואת תשובתה החיובית. הדגשה זו אינה במקור.

תרגום

וְהִנֵּה רָאֲתָה עֲנָת הָאֵל,

וּבָהּ נָטָיוּ רַגְלֶיהָ,

מֵאָחוֹר הָשְׁבְּרוּ כְּסָלֶיה,

וּפָנֶיהָ מִמַּעַל הֵזִיעוּ,

הִתְחַלְחֲלוּ צִדֵּי כְּסָלֶיהָ,

הִזְדַּעְזְעוּ שְׁרִירֵי גַבָּהּ.

וַתִּשָּׂא קוֹלָהּ וַתִּקְרָא:

מַדּוּעַ הִגִּיעַ גֶּפֶן-וְאֻגָּר?

אֵיזֶה אוֹיֵב הוֹפִיעַ לְבָעַל,

אֵיזוֹ צָרָה לְרֹכֵב עֲרָבוֹת?

הֵן הִכֵּיתִי מֵידַד אֵל, יָם,

כִּלִיתִי נַהֲרֵי אֵל רַבִּים,

חָסַמְתִּי תַנִּין, חָסַמְתִּיו,

הִכֵּיתי נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן,

עָרִיץ בַּעַל שִׁבְעַת רָאשִׁים,

הִכֵּיתִי מֵידַד עַתּוּדֵי אָרֶץ,

הִצְמַתִּי עֵגֶל אֵל, עֲתָךְ,

הִכֵּיתִי כַלְבֶּת הָאֵלִים, אֵשׁ,

כִּלִּיתִי בַת אֵל, שַׁלְהָבֶת,

נִלְחַמְתִּי וָאִירַשׁ חָרוּץ וּפַז.

הֲנִדַּח בָּעַל מִמְּרוֹמֵי צָפוֹן,

אִם נָפַל נִזְרוֹ וְאָזְנָיו נִקְטָעוּ?

הֲגֵרְשֻׁהוּ מִכִּסֵּא מַלְכוּתוֹ,

אִם הוּרַד מִמּוֹשַׁב מֶמְשַׁלְתּוֹ?

אֵיזֶה אוֹיֵב הוֹפִיעַ לְבָעַל,

אֵיזוֹ צָרָה לְרֹכֵב עֲרָבוֹת?

וַיַּעַן הַנַּעַר גַּם עָנָה:

לֹא אוֹיֵב הוֹפִיעַ לְבָעַל,

לֹא צָרָה לְרֹכֵב עֲרָבוֹת.

נְאֻם אַלְאִין בָּעַל,

דְּבַר אַדִּיר גִּבּוֹרִים:

אִסְפִי מִלְחָמָה מִן הָאָרֶץ,

שִׁיתִי עַל עָפָר אַהֲבָה,

נִסְכִי שָׁלוֹם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ,

הַרְבִּי אַהֲבָה בְּקֶרֶב שָׂדוֹת,

חֶשְׂכִי עֵצֵךְ, חַרְבֵּךְ הָשִׁיבִי.

תָּרֹצְנָה פְּעָמַיִךְ אֵלָי,

תְּמַהֵרְנָה רַגְלַיִךְ לִמְעוֹנִי.

דָּבָר יֵשׁ לִי, וַאֲדַבֵּר לָךְ.

נְאֻם, וְאַגִּיד לָךְ,

דְּבַר עֵצִים וּלְחִישַׁת אֲבָנִים,

דָּבָר לֹא יְדָעֻהוּ אֲנָשִׁים,

וְלֹא יְבִינֵהוּ הֲמוֹן אָרֶץ,

שִׂיחַת שָׁמַיִם עִם אָרֶץ,

תְּהוֹמוֹת עִם כּוֹכָבִים,

אַבְנֵי בָרָק, שָׁמַיִם לֹא יֵדָעוּ.

בּוֹאִי-נָא, וְאָנֹכִי אֲסַפְּרֵהוּ,

בְּתוֹךְ מְעָרָתִי אֵל-צָפוֹן,

בַּקֹדֶשׁ, בְּהַר נַחֲלָתִי.

וַתַּעַן הַבְּתוּלָה עֲנָת,

הֵשִׁיבָה יְבֶמֶת לְאֻמִים:

אָנֹכִי אֶאֱסֹף מִלְחָמָה מִן הָאָרֶץ,

אָשִׁית עַל עָפָר אַהֲבָה,

אֶסֹּך שָׁלוֹם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ,

אַרְבֶּה אַהֲבָה בְּקֶרֶב שָׂדוֹת.

יָשִׁית בַּעַל בָּאֵשׁ מַרְכְּבוֹתָיו,

יַבְעֵר הָאֵל הַד כְּלֵי מִלְחַמְתוֹ.

וַאֲנִי אֶאֱסֹף מִלְחָמָה מִן הָאָרֶץ,

אָשִׁית עַל עָפָר אַהֲבָה,

אֶסֹּך שָׁלוֹם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ,

אַרְבֶּה אַהֲבָה בְּקֶרֶב שָׂדוֹת.

אַף מִשְׁנֵה דְּבָרִים אֲדַבֵּר:

לֶךְ, לֶךְ, נְצִיג הָאֵל,

אַתָּה הִפְצַרְתָּ, וַאֲנִי שָׁנִיתִי.

אֶחְדֹּר לְמֶרְחַקֵּי הָאֵל,

אֶכָּנֵס לְמֶרְחַקֵּי בְּנֵי אֵלִים,

שְׁנֵי מִפְלָסִים תַּחַת עֵין הָאָרֶץ,

שְׁלֹשָׁה רַחֲבֵי מְחִלּוֹת.

אָז תִּתֵּן אֵת פָּנֶיהָ

אֶל בָּעַל בִּמְרוֹמֵי צָפוֹן.

בְּאַלְפֵי שָׂדוֹת, בְּרִבְבוֹת חֲלָקוֹת,

רָאָה בָּעַל הֲלִיכוֹת אֲחוֹתוֹ,

צַעֲדַת בַּת אָבִיהוּ.

הִרְחִיק הַנָּשִׁים מִפָּנֶיהָ,

שָׁת אֶלֶף, קִדְּמָהּ בְּמִריא,

וּלְפָנֶיהָ הוּכַן כִּסֵּא.

וַתּוּשַׁב לִימִין אַלְאִין בָּעַל,

עַד אָכְלוּ וְשָׁתוּ הָאֵלִים.

תעתיק מאוגריתית

הלם ענת תפה אִלם

בה פענם תטט

בעדן כסל תתֿבר

עלן פנה תדע

תעֿץ פנת כסלה

אַנש דת טרה

תשאֻ גה ותצח

אך מעי גפן ואֻגר

מן אִב יפ[ע] לבעל

צרת לרכת ערפת

למחֿשת מדד אִל ים

לכלת נהר אִל רבם

לאִשתבם תנן אִשבמנה

מחֿשת בתֿן עקלתן

שליט ד שבעת ראַשם

מחֿשת מדד אִלם אַר[ץ]

צמת עגל אִל עתך

מחֿשת כלבת אִלם אִשת

כלת בת אִל שבב

אִמתחֿץ ואִתרתֿ חֿרץ

טרד בעל במרים צפן

מש צצה ועצר אֻדנה

גרשה לכסאִ מלכה

לנחֿת לכחתֿ דרכתה

מנם אִב יפע לבעל

צרת לרכב ערפת

[ו]ען עֿלמם יענין

ל אִב יפע לבעל

צרת לרכב ערפת

תחם אַלאִין בעל

הות אַלאִי קרדם

קריי באַרץ מלחמת

שת בעפרם דדים

סך שלם לכבד אַרץ

אַרב דד לכבד שדם

[ח]שך [ע]צך עבצך עמי

פענך [תלס]מן [ע]מי

תותח אִשדך [דם]

[רגם אִת לי] ואַרגמך

הות [ואַתֿניך]

[רגם] עץ ולחֿשת [אַבן]

[רגם ל תד]ע נש[ם]

[ול]תבן [המלת אַ]רץ

[תאַנת שמם עם] אַרץ

תהמת [עמן כבכבם]

[אַבן ברק] דל תד[ע ש]מ[ם]

[אַתם ואַנך] אִ[בעֿיה]

[בעתך עֿ]רי אִל צפן

בק[דש בעֿר נח]לתי

ות[ען] בתלת [ענ]ת

תתֿב [יבמת] לאִמם

[אַנך] אַקרי [באַרץ] מלחמת

[אַש] בעפרם דד[ים]

אַסך [שלם] לכבד אַרץ

אַר[ב דד ל]כב[ד ש]דם

ישת [לאִשת] בעל מדלה

יבער [אִל הד] – – רנה

אַקרי [אַן] באַ[ר]ץ מלחמת

אַשת [בע]פ[ר]ם דדים

אַסך שלם לכב[ד] אַרץ

אַרב דד לכבד ש[דם]

אַף מתֿן רגמם אַרגמן

לך לך ענן אִלם

אַתם בשתם ואַן שנת

אֻעֿר לרחק אִלם

אִנבב לרחק אִלנים

תֿן מתֿפדם תחת ענת אַרץ

תֿלתֿ מתח עֿירם

אִדך לתתן פנם

עם בעל מרים צפן

באַלף שד רבת כמן

הלך אַחֿתה בעל יען

תדרק (י)בנת אַבה

שרחק אַתֿת לפננ[ה]

שת אַלף קדמה מראִאַ

ותך פנה תעדב כסאֻ

ותתֿתֿב לימן אַלאִין בעל

עד לחם שתי אִלם

תרגם מאוּגריתית: משה דוד קאסוטו. התעתיק אף-הוא לקוח מתוך ספרו "האלה ענת" בהוצאת מוסד ביאליק, תשכ"א, 1951, עמודים 67-69)

אסיים בביטוי יפהפה בשפה שמית עתיקה אחרת, אכדית: "לוּ שַׁלְמָתֻנֻ לוּ בַלְטָתֻנֻ", שפירושו "שתהיו שלמים, שתהיו בריאים".

חולון, ה' באייר, יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ה'תשע"ג.

צֳאעָקֶה (המלחמה והגשם של ענת ובעל)

הנה הגיע אל קִצו השבוע הסוער בטחונית, שבוע של רקטות, ושל הרס ושל דם (ואפילו של פיגוע תופת באוטובוס, לאחר שנים "כה" רבות, כך נדמה לנו) – שבוע שבו האלה ענת עשתה מה שהיא יודעת הכי טוב – מלחמה. במיתולוגיה הכנענית, ענת היא זו שסיעה לבעל לבסס את מלכותו בהר צפון – בעל, אל הסער והגשם – והנה, כמה סמלי הוא זה שלאחר "מעללי" ענת הנה הרוח נושבת בחוץ וחשרות סערה מאירים את השמיים. דבר דומה קרה, כזכור לי, גם בימי הקיץ החמים של תום מלחמת לבנון השניה בשנת 2006 – שבהם החל הגשם ניתך לפתע על אדמת הגליל. וכשם שבחוץ סוערות הרוחות, בפנים הן סוערות ביתר עוז. אולם בך נעוצה, לדעתי, התמצית האמיתית של הקיום – לא באותו "אויר עומד" קיצי מעיק, אלא בסער ובתהפוכות, תקופת החורף והגשם הבא עמו, המרווה את האדמה והצומח ואת מקורות המים מהם אנו חיים.

נזכרתי בשיר הזה שכתבתי לפני כמה חודשים. גם ההקשר שלו מלחמתי (אם כי "כוון" קצת יותר צפון-מזרחה), אך עם אותה זיקה אל הסער השמיימי, המטאורולוגי, ומה שהוא מסמל פנימה, ברוח האדם (והלא "רוח" אינה רק נדבך בתודעתו של האדם, אלא גם במובן הבסיסי והמידיי ביותר – משב רוח, אויר נע).

חולון, ט' בכסלו, ה'תשע"ב.


צֳאעָקֶה

לַמְנַצֵּחַ, מִזְמוֹר לְעֵזְרֻבַעַל – אֶל בַעַל וְעֲנָת:


בְּחִיל וּבָרָאעַד,     שָׁמַיִם יַרְעִימוּ –

וְלַיְלָה, כַּיּוֹם יָאִיר;

תֶּחֱרַשְׁנָה אָזְנֵינוּ     לְנוֹכָח אֱלוֹהַּ

רָשָׁע וְאַנְשֵׁי דָמִים;

נִפְלָאֵי-נוֹרָאוֹת,     וְעָבֵי-חַשְׁרוֹת,

וְאֵימַת אַלְפֵי צַאעֲקוֹת,

הָיוּ בְּרָקִים     לַמָּטָר מַתְּכוֹת

כְּבֵדִוֹת, סִיגֵי-נְּפִילִים;

עֵינַיִם לָנוּ וְאֵיכָה,     לֹא נִרְאֶה:

הִתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי-נְצָחִים;

כְּמֵתֵי עוֹלָם     עַד שׁוֹךְ הַסַּעַר

נֵשֵׁבָה בַּמַחֲשַׁכִּים.


חולון, כ"ב באלול, ה'תשע"ב.

מַעֲשִׂיָּה יְרוּשַׁלְמִית / אדגר אלן פו

מַעֲשִׂיָּה יְרוּשַׁלְמִית

מאת אדגר אלן פו

עֻברר ובואר בידי: אלעד אהרון

הקדמת המתרגם

על הסיפור ועל הסופר

הסיפור הקצר "A Tale of Jerusalem" ראה-אור לראשונה בתשיעי ביוני, 1832, במהדורה של ה-Philadelphia Saturday Courier. גרסה מתוקנת הודפסה בעשרים בספטמבר, 1845 בהוצאה של ה-Broadway Journal.

אדגר אלן פו (Edgar Allan Poe) נולד ב 19 בינואר, 1809, בבוסטון, מסצ'וסטס, שבארצות הברית. הוא היה משורר, סופר, עורך, ומבקר-ספרות, שהשתייך אל הזרם הרומנטי, ושנודע, בחלוף השנים, בשיריו ובסיפוריו שהתאפיינו במתח, באימה ובמקאבר, ואף מיוחס לו התואר "אבי הספרות הבלשית". במשך חייו הקצרים ידע שברון-לב, צער ומחסור רב, ולתהילתו הגדולה לה היה ראוי זכה רק לאחר מותו. הוא נפטר ב Washington College Hospital שבבולטימור, מרילנד, בשביעי באוקטובר, 1849. בין שיריו הידועים: "העורב", לֶנוֹר" ו"אנאבל-לי". בין סיפוריו הידועים: "הרציחות ברחוב מוֹרְג", "הבור והמטוטלת", חפושית הזהב", "מסכת המוות האדום", "נפילת בית אשר", "חבית האמונטילדו", ועוד רבים וטובים.

בניגוד לסיפורי המתח והאימה הקודרים של פו, שמקום התרחשותם במרתפים ובחדרי-הסתרים האפלים, מדובר במעשיה היסטורית המתרחשת בשעות הזריחה המוקדמות על חומות ירושלים הנצורה. גם הקור הצפוני של אירופה נהפך לפתע לחום הקיצי המדברי של חודש תמוז. ואולם, ההבדל המשמעותי הוא במהות הסיפור: לא פרשת מסתורין המערבת רצח, רוחות וטירוף, כי אם מעשה פארודי-היתולי שבצעו בני-רומי הצרים על חומות העיר ירושלים בכהני המקדש.

על מקורותיו המשנאיים והתלמודיים של הסיפור

המעשיה, כאמור, מתרחשת בירושלים הנצורה בחודש תמוז. במשנה, מסכת תענית, ד', ו', נאמר:

חמשה דברים ארעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב.
בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והבקעה העיר, ושרף אפסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל.

המעשיה הקצרה הזו מביאה למעשה את סיפור ביטול קרבן התמיד, כפי שמופיע בתלמוד הירושלמי (אך לא הבבלי), אודות ימי המצור על ירושלים בידי פומפיוס, שהצליח לכבשהּ בשנת 63 לפנה"ס. בימי המצור, בטרם בטל הקרבן בבית המקדש. היו קונים היהודים הנצורים את הקרבנות מן הרומאים, באמצעות סל עמוס בזהב, שהיו משלשלים מן החומה מטה, ובתמורה היו הרומאים מעלים על הסל גדיים עבור המזבח (אחד לקרבן השחרית בבוקר, ואחד לקרבן המנחה לפנות ערב), עד היום שבו הרומאים שמו חזירים, הטמאים כמובן, ועל-כן לא יכֹלו להקריבם – וכך בטל קרבן התמיד בבית המקדש:

"רבי סימון בשם ר"י בן לוי בימי מלכות ין[1] היו משלשלין להם שתי קופות של זהב והיו מעלין שני כבשים פעם אחת שילשלו להם שתי קופות של זהב והעלו להן שני גדיים באותה השעה האיר הקב"ה את עיניהם ומצאו שני טלאים בלשכת הטלאים.  על אותה השעה העיד ר' יודה בן אבא על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות.  וא"ר לוי אף בימי מלכות הרשעה הזאת[2] היו משלשלין להן שתי קופות של זהב והיו מעלין להן שני גדיים ובסוף שילשלו להן שתי קופות של זהב והעלו להם שני חזירים לא הספיקו להגיעה למחצית החומה עד שנעץ החזיר וקפץ מארץ ישראל מ' פרסה כאותו השעה גרמו העונות ובטל התמיד וחרב הבית"
(ירושלמי, תענית, דף כ"ג,א' פרק ד' הלכה ה' גמרא)

אותו סיפור במדויק מופיע בתלמוד הירושלמי במקום אחר (ברכות, דף ל', א' פרק ד' הלכה א' גמרא), ואילו בתלמוד הבבלי מופיע סיפור דומה, אשר מזכיר גם את המאבק בין הורקנוס השני ואריסטובלוס השני לבית חשמונאי (שהיתה הרקע לכיבוש ירושלים על-ידי פומפיוס), ואולם סיפור זה מובא כסיבה לאיסור לימוד פילוסופיה יוונית:

"ת"ר כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה והיה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים בכל יום ויום היו משלשלין להן דינרין בקופה ומעלין להן תמידין היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית לעז להם בחכמת יוונית אמר להן כל זמן שעסוקין בעבודה אין נמסרין בידכם למחר שלשלו להן דינרין בקופה והעלו להן חזיר כיון שהגיע לחצי חומה נעץ צפרניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה באותה שעה אמרו ארור שיגדל חזיר וארור שילמד בנו חכמת יוונית"
(בבלי, מנחות, דף סד, ב גמרא)

על מקורו המאוחר (והישיר) של הסיפור

ואולם, בכדי להבין את הסיפור "מעשיה ירושלמית" באופן הברור ביותר, יש להתייחס לא רק אל ההקשר התלמודי שלה, אלא גם, ואולי בעיקר, אל הרומן ההיסטורי משנת 1828, "צילה: מעשיה בעיר הקודש" (Zillah: A Tale of the Holy City) מאת הוראס סמית' (Horace Smith, 1779 – 1849), הידוע גם בשל התערבותו עם פרסי בישי שלי: שניהם כתבו שיר בשם Ozymandias[3], "אוזימנדיאס", העוסק בספינקס האדיר ובשקיעתה של מצרים הגדולה בחולות המדבר, והתחרו במידת ההצלחה בין שני השירים (כיום ידוע כי שירו של פרסי בישי שלי זכה להכרה גדולה לאין שיעור).

"צילה", בניגוד למעשיה הקצרה של פו, הינו רומן היסטורי בן רחב-יריעה מאות עמודים, והסיפור זה איננו עיקרו. עלילתו מתרחשת בשנת 37 לפנה"ס, כאשר הורדוס הגדול, בסיועו של מרקוס אנטוניוס, הדיח את אריסטובולוס השלישי. כתיבתו מהווה חלק מתופעה שנתרחשה באותה תקופה באירופה ובארצות-הברית, של התעוררות מחודשת בהתעניינות בעברו של עם ישראל – התעניינות שהביאה להדפסה מחודשת של ספרי מסעות בארץ, ובשלב מאוחר יותר, להגעתן של משלחות ארכיאולוגיות (כדוגמת משלחתו של צ'ארלס וורן, צ'ארלס וויליאם וילסון, קונראד שיק, וחברים נוספים בקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל).

פּוֹ "שאל" ביטויים ואף משפטים שלמים מסיפורו של סמית' ("הגזברים, גובי-משנה של הזבח", "בשם חמשת פאות זקני", "הדבש העשיר של חברון", ועוד), ונעזר בו כדי לעצב את המליצה התנ"כית-משנאית של סיפורו. פו השתמש בביטויים בעברית אשר את משמעותם לא הבין לחלוטין, ועל-כן אנו נתקלים לעתים באמירות שהקשרן סתום, או תמוה (כדוגמת הקריאה "Booshoh He!", אשר תרגמתי כ"בושו לכם!", אף-על-פי שמן הכתוב אנו מבינים שפשוט מדובר בקריאה למשיכה בחבל).

יתרה מכך, בעזרת "צילה" ניתן להבין את כוונתו של פו בהתייחסותו, לקראת סוף הסיפור, אל הקתולים (כך מופיע במקור האנגלי: Katholim) – לא כנוצרים קתולים[4], אלא, כפי שמתואר ב"צילה": "שני הקתוליקין, או מפקחי האוצר עסקו בהשוואת חשבונותיהם". על-כן, הקתולים של פו אינם חלק מכת-דתית. אותו שיבוש לשוני לכאורה (במבט ראשון) חושף בפנינו כי הקתוליקין של סמית' הם למעשה הקתיקולין המוזכרים בספר "מִשְׁנֵה תּוֹרָה" של הרמב"ם:

[יז] וְעוֹד מְמַנִּין קַתִּיקוֹלִין, לִהְיוֹתָן לַסְּגַן כְּמוֹ הַסְּגַן לְכוֹהֵן גָּדוֹל; וְאֵין פָּחוּת מִשְּׁנַיִם.  וּמְמַנִּין אֲמַרְכּוֹלִין, אֵין פָּחוּת מִשִּׁבְעָה; וּמַפְתְּחוֹת הָעֲזָרָה בְּיָדָם–רָצָה הָאֶחָד לִפְתֹּחַ, אֵינוּ יָכוֹל עַד שֶׁיִּתְכַּנְּסוּ כָּל הָאֲמַרְכּוֹלִין וְיִפְתְּחוּ.

[יח] וּמְמַנִּין גִּזְבָּרִין מִתַּחַת יְדֵי הָאֲמַרְכּוֹלִין, וְאֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁלוֹשָׁה גִּזְבָּרִין; וְהַגִּזְבָּרִין–הֶן שֶׁגּוֹבִין כָּל הַהֶקְדֵּשׁוֹת, וּפוֹדִין אֶת הַנִּפְדֶּה מֵהֶן, וּמוֹצִיאִין אוֹתָן לַדְּבָרִים הָרְאוּיִין לְהוֹצָאָה.

[יט] כּוֹהֵן גָּדוֹל הַמָּשׁוּחַ קוֹדֵם לִמְרֻבֶּה בְּגָדִים, וּמְרֻבֶּה בְּגָדִים הָעוֹמֵד לְשָׁרַת קוֹדֵם לַמָּשׁוּחַ שֶׁעָבַר מֵחֲמַת קֶרִי, וְהָעוֹבֵר מֵחֲמַת קֶרִי קוֹדֵם לָעוֹבֵר מֵחֲמַת מוּם, וְעוֹבֵר מֵחֲמַת מוּם קוֹדֵם לְכוֹהֵן מְשׁוּחַ מִלְחָמָה, וּמְשׁוּחַ מִלְחָמָה קוֹדֵם לִסְגַן, וּסְגַן קוֹדֵם לְקַתִּיקוֹל, וְקַתִּיקוֹל קוֹדֵם לַאֲמַרְכּוֹל, וַאֲמַרְכּוֹל קוֹדֵם לְגִזְבָּר, וְגִזְבָּר קוֹדֵם לְרֹאשׁ הַמִּשְׁמָר, וְרֹאשׁ הַמִּשְׁמָר קוֹדֵם לְרֹאשׁ בֵּית אָב, וְרֹאשׁ בֵּית אָב קוֹדֵם לְכוֹהֵן הִדְיוֹט מִשְּׁאָר הַכּוֹהֲנִים.  נִמְצְאוּ הַכּוֹהֲנִים תָּמִיד שְׁמוֹנֶה מַעֲלוֹת, זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ.

(משנה תורה, ספר עבודה, הלכות כלי המקדש והעובדים בו, פרק ד')

בשל השימוש הרב במלל מתוך הסיפור "צילה" (ואף נטילת השם מתוך כותרת המשנה של "צילה", עם החלפה קלה של "עיר-הקודש" ב"ירושלים"), יש הרואים ב"מעשיה ירושלמית" של פו כפארודיה על ספרו של סמית'. ואולם, מן הרשומות של פו עצמו אנו מגלים כי דמות המספר בו השתמש פו, מר כרנולוגוס כרנולוגי, העריץ את הוראס סמית'. בהתבוננות כזו, "מעשיה ירושלמית," אינה בהכרח פארודיה על ספרו של סמית' – והאופי הפארודי של היצירה מתייחס אל סופה של המעשיה – האירוניה (הטראגית בעיניים יהודיות) בהעלאת החזיר, החיה הטמאה כל-כך בעיני היהודים (יש לזכור שהנוצרים אינם חולקים את הרתיעה הזו לחזירים, ועל-כן חלקם רואים בה אף כמושא ללעג).

על התרגום (החדש והישן)

את התרגום לסיפור של פו החלטתי לעשות על דעת עצמי, מתוך אהבה לסיפוריו של אדגר אלן-פו, ותוך התקלות מקרית בסיפור הקצר הזה. היבט נוסף בסיפור ההופך אותו למרתק עבורי הוא ההקשר המיתולוגי-אלילי – בסיפור זה ישנם הדים רבים מן המיתולוגיה המסופוטמית-כנענית של עם ישראל העברי הקדום, כמו-גם היבטים מיתולוגים מתקופת בית-שני (מיתולוגיה יהודית לכל דבר), כמו-גם אזכורים הנוגעים למיתולוגיה היוונית-רומאית. בעוד שב"עיניים כנעניות", כפי שהיה אולי יונתן רטוש ותנועתו רואים את הסיפור, היה מדובר פה במעשיה בעלת מימדים גלותיים, שאין לה עניין עם העבר העברי ה"אותנטי", הרי שאני מוצא גם בעבר היהודי, אף זה המתכחש אל מוצאו ומסורתו הקדומה, חלק מעברי ומתרבותי שלי – ועל-כן אינני מוצא כל פסול בהכרתו – כי אם נהפוך-הוא – שׂוּמה עלינו להכיר את כל התקופות השונות אשר עברו על עמנו.

היות והסיפור מתייחס באופן ישיר אל בירתהּ של מדינת ישראל ושל המסורת היהודית, תהיתי האם סיפור זה תורגם בעבר לעברית, ובעת שהתחלתי במלאכת התרגום לא מצאתי אף תרגום כזה. רק עם תום מלאכה זו, במהלך ההתעמקות והמחקר (עבור הביאורים השונים) בסיפור, גיליתי כי אכן קיים תרגום עברי, ישן-נושן, לסיפור זה.

הסיפור "מעשיה ירושלמית" תורגם לעברית בראשית ימיה של מדינת ישראל על-ידי בן-ציון ידידיה, וראה-אור תחת השם "בִּירוּשָלַיִם הַנְּצוּרָה" בספר "גַּחֶלֶת‑הָאֵשׁ – קובץ ספורים הסטוריים מדברי ימי ישראל מאת סופרי-מופת בישראל ובעמים" (הוצאת יבנה, ה'תש"י, 1950, עמודים 47-54), ואולם, כאמור, על תרגום זה נודע לי רק לאחר שסיימתי את התרגום הנוכחי. תרתִי אחר ספר זה עד אשר מצאתיו במדור הנוער בספריה העירונית "בית אריאלה" בתל-אביב. תרגום זה אמנם ישן, אולם מליצתו קלילה וקולחת. בן-ציון ידידיה "השיג" את הפשטות הזו באמצעות תרגום מושגים, מקומות ושמות אל מקבילים להם מן התרבות העברית.

כך, למשל, הדמויות שבסיפור, הֶבֶל-שִּׁיטִּים[5], בּוּזִי[6] בן-לוי ושמעון הַפְּרוּשִׁי[7] – הפכו בתרגומו של ידידיה לשמות "קלילים" יותר: אַבָּא פְּטִימָא, פַּזִּי בֶּן לֶוִי וְשִׁמְעוֹן הַפְּרוּשִׁי. הגידוף "רֵקָא" הלקוח מן השפה הארמית שונה לביטוי העברי הנפוץ "לעזאזל", ההתייחסות המפורשת במקור אל הפירמידה של חופו ואל מקדש בֶּלוּס (שעל-אף הדמיון בשם, אינו האל הכנעני כי-אם אל יווני), מתורגם ב"בִּירוּשָלַיִם הַנְּצוּרָה" כ"רוֹם-הַרְמוֹנֵי-רַעַמְסֵס" ו"שִׂיא מִקְדַּשׁ-הבַּעַל". ואף אותם קתיקולים, ה"קתולים" (Katholim) כפי שמופיע במקור האנגלי, שונו ל"אֲמַרְכָּלִים" – הבאים אחריהם מבחינת מעמדם.

ואכן, זהו בעיניי הבדל עיקרי בין תרגומי שלי לתרגומו של ידידה – מעבר לתמורות הזמן והלשון, כפי שמתעצבת בראש המתרגם – הרי זו בחירתי להצמד אל אותם המושגים המקוריים, ולבאר את משמעותם עבור הקורא, ובכך להביא להבנה מלאה ומעמיקה של המלל, בעוד שבן-ציון ידידה ביקש להביא סיפור קריא וקולח עבור הקורא הצעיר (והמבוגר), כזה שלא יצריך הפסקה באמצע הסיפור ונבירה באנציקלופדיות, או בהפניות להערות אשר פוגמות ברצף הקריאה ובהנאה עבור הקורא המבקש להנות מן העלילה בלבד. רוצה אני לחשוב כי תרגום זה, ביחד עם הקדמה זו, גם אם קריאתו ארוכה וּמסורבלת יותר, מספק הוא תמונה שלמה וּברורה יותר של הסיפור, ושל הרקע לכתיבתו ולהתרחשות ההסטורית עליה הוא מתבסס. וּלְמִשֶׁנתן הרקע הזה, ניתן לקרוא שוב את הסיפור, ללא ההערות, בצורה קולחת יותר, ולהבינו במלואו.

כל ההערות בסיפור הזה הינן של המתרגם. במהלך התרגום והכנת ההערות נעזרתי רבות בכרך השני של הספר Collected Works of Edgar Allan Poe: Tales and Sketches 1831-1842  בעריכת Thomas Ollive Mabbott , ואשר יצא בהוצאתThe Belknap Press of Harvard University Press,  בשנת 1978, בו היו הערות, הפניות ותובנות מאירות-עיניים.

חולון, י"א בתמוז, ה'תשע"ב.

—————————


מַעֲשִׂיָּה יְרוּשַׁלְמִית

Intensos rigidam in frontem ascendere canos
Passus erat
[8] —————

לוּקָאנוּס[9]קאטו[10]                                          

—————  בּוֹר מסומר[11]

תרגום


"הבה נחישה צעדינו אל החומות," אמר הֶבֶל-שִּׁיטִּים לבוזי בן-לוי ושמעון הַפְּרוּשִׁי, ביום העשירי בחודש תמוז, בשנת שלושת אלפים תשע-מאות ארבעים ואחת[12] לבריאת העולם – "הבה נחפזה אל הבִּצורים הסמוכים לשער בנימין אשר לעיר דוד, מהם נפרש לעינינו מחנה הערלים; יען זוהי שעתה האחרונה של האשמֹרת הרביעית[13], והחלה החמה מהלך זריחתה; ועובדי-האלילים, בקיומם הבטחתו של פומפיוס[14], אמורים להמתין לנו עם השֵׂיוֹת להעלאת קֹרבן עֹלָה."

שמעון, הֶבֶל-שִּׁיטִּים, וּבוזי בן-לוי, גזברים היו, גובי-המשנה של הזבח, בירושלים עיר הקודש.

"אכן," השיב הפרושי, "הבה נחפזה; שכן רוחב-לב זו מצד עובדי-האלילים יוצא-דופן הוא; ומאז ומעולם ניחנו עובדי הבעל בהפכפכות-דעת."

"דעתם הפכפכה ובוגדניים הם, אמת היא כחמשת חֻמשי התורה," אמר בוזי בן-לוי, "אולם נוהגים הם כך רק כלפי אנשי אֲדֹנָי. וכי מאימתי נודע כי בני-עמון אלה אינם חפצים בִּיקָרָם-הם? סבורני כי אין נוהגים הם בנדיבות-לב בנָתנם לנו שֵׂיוֹת, זבח לאדוננו, בשעה שמקבלים הם בעדם שלושים שקלי-כסף לראש!"

"מכל מקום שוכח אתה, בן-לוי," השיב הֶבֶל-שִּׁיטִּים, "כי אין לפומפיוס בן-רומי, מחלל הקודש, הצָר[15] עתה על עירו של הקדוש ברוך-הוא, כל דרך לדעת שמא השֵׂיוֹת אשר נקנו לא יועלו קרבן על המזבח, וישמשו לקיום הגוף, תחת מטרת קיום הנפש."

"בשם חמשת פאות זקנִי!" – נזדעק הפרושי, אשר השתייך לפלג אשר כונה הזריזין[16] (אותו אֶגֶד קטן של צדיקים אשר מנהגם להטיח ולפצוע רגליהם על המדרכה בהזדרזם היו מימים-ימימה לזרא ולמושא-תוכחה מצד החסידים הקנאים פחות, אבן-בוחן למיטיבי-הלכת באשר הם) – "בשם חמשת פאות זקן זה, אשר ככהן מצווה אנוכי להמנע מלגלחו! – כלום הגענו לחזות ביום בו אביון בן-רומי שנתעשר[17], מחלל-קודש ועובד-אלילים זה, מאשימנו בהפקעת קרבן קֹדשי-קֹדשים לצורך תאוות-בשרים? כלום הגענו לחזות ביום בו-"

"בל נפקפק במניעי בני-פלשת," שִסע הֶבֶל-שִּׁיטִּים בדבריו, "יען כי נראה היום לראשונה שָׂכָר מחמדנותם או שמא מרוחב-לבם, ואולם הבה נחיש צעדנו אל הבִּצורים, פֶּן יחסרון עולות למזבח אשר להבתו לא תכבה בידי גשמי שמים, ושעמוד-העשן שלו אף סופה לא תעקור ממקומו."

אותו הרובע אליו החישו עתה גזברינו הנאמנים צעדיהם, ואשר נשא את שמו של בונהו, המלך דוד, נחשב כמבוצר ביותר בירושלים; ניצב היה בפסגתו הנישאת בתלילות של הר ציון. במקום זה נחצבה בסלע תעלה רחבה, עמוקה ומוקפת חומה – חומת-מגן איתנה אשר נזדקרה לאורך קצהּ הפנימי של התעלה. במרווחים קבועים, נצבו על החומה, כקישוטים, מגדלי-שמירה מרובעים מִשיש לבן; הנמוך מביניהם שישים אמה בגבהו, והגבוה מאה-ועשרים. אולם, בקרבת שער בנימין, החומה לא נזקפה כלל ועיקר מקצה המַחְפֹּרֶת. נהפוך הוא, בינות קצה התעלה ויסודות הבִּצורים, נִשׂא מצוק אנכי בן מאתיים וחמישים אמה, חלק מהר המוריה התלול. כך שכאשר שמעון ורעיו הגיעו אל ראש המגדל אשר כונה אֲדֹנִי בֶזֶק[18]– הרם מבין כל הצריחים מסביב לירושלים, והמקום הקבוע לשיג-ושיח עם הצבא הצר – הם הביטו מטה אל עבר מחנה האויב מִרום הנשגב במטרים רבים מן הפירמידה של חופו[19], ובמטרים ספורים, ממקדש בֶּלוּס[20].

"אדרבא," נאנח הפרושי, בשעה שהשקיף בשאננות אל המדרון, "הערלים הינם כחול הים – כארבה בשממה! עמק המלך[21] נהפך לעמק האֱדוֹמין[22]."

"ואמנם," הוסיף בן-לוי, "אינך יכול להצביע לי על פלישתי אחד – לא, אף לא אחד – מאל"ף עד ת"ו – מן השממה ועד לבִּצורים – אשר נראה גדול יותר מקוצו של יו"ד[23]!"

"שלשלו הטנא ובו שקלי הכסף!" צעק עתה חייל בן-רומי בקול צרוד, מחוספס, אשר כִּבְיָכול עלה מתחומי ממלכתו של פְּלוּטוֹ[24] – "שלשלו הטנא עם המטבע הארור אשר כל בן-אצולה מקרב בני-רומי ישבור לסתו בנסיון להגותו! האמנם כך מוקירים אתם תודתכם לאדוננו פומפיוס, אשר בהתחשבותו מצא לנכון לכרות אוזן להפצרותיכם האֱליליות? האל פֿוֹיְבּוּס[25], אשר אל אמת הוא, רוכב על מרכבתו במשך שעה ארוכה – והלא הייתם אמורים להמצא על הצריחים עם הזריחה? אכן! כה סוברים אתם כי אין לנו, כובשי העולם, עניינים חשובים יותר לעסוק בהם מאשר לעמוֹד-בָּטֵל בהמתנה על-יד כתליה של כל מְאוּרָה, ולסחור עם כל כלב עלי-אדמות? שלשלו הטנא! אומר אנוכי – וראו לכך שעדייכם חסרי-הערך בוהקים יהיו בגוֹנם ומדויקים במשקלם!"

"אֵל אלהים!" הפטיר הפרושי, בעת שצלילי-קולו הצורם של הקֵנְטוּרִיּוֹן[26] הרעידו את שִׁנֵי-הסלע, ודעכו-דממו לנוכח המקדש – "אֵל אלהים! מיהו האל פֿוֹיְבּוּס? בשמו של מי מבקש מחלל הקודש? אתה, בוזי-בן-לוי! הבקיא במשפט הגויים, ואשר גרת עם אלו אשר השתעשעו עם הַתְּרָפִים! – האם זהו נֵרְגַל אשר אודותיו מסיח עובד-האלילים? – או אֲשִׁימָא? – או נִבְחַז? – או תַּרְתָּק? – או אַדְרַמֶּלֶךְ? – או עֲנַמֶּלֶךְ? – או סֻכּוֹת בְּנוֹת[27]? – או דָּגוֹן[28]? – או בְלִיַּעַל[29]? – או בַּעַל-בְּרִית? – או בַעַל-פְּעוֹר? – או בַעַל-זְבוּב[30]?"

"ואמנם אין זה אף אחד מהם – ואולם עתה השגח פן יִשמט החבל בחפזה מבין אצבעותיך; שהרי והיה ונתלה סל-הנצרים על זיז הסלע שם, וישפכו ממנו, למרבה יגוננו, חפצי הקודש של ההיכל."

בהסתיעם במנגנון מסורבל, סל הנצרים העמוס לעיפה הוּרד בקפידה במורד המצוק; וממעלה הצריח נפרשׂ המראה המסחרר של בני-רומי בהתאספם, נבוכים קמעה, סביבו; ברם, בשל הרוֹם והערפל הכבד אשר שׂרר, לא נגלה חזיון ברור וחד של מעשיהם.

חלוף חלפה לה כמחצית השעה.

"אנו נאחר!" קרא הפרושי, בנקוף פרק הזמן הזה, בהתבוננו אל התהום – "אנו נאחר! אבֹד נאבד מִשְׁרתנו בידי הַקַּתִּיקוֹלִין[31]!"

"לא עוד," השיב הֶבֶל-שִּׁיטִּים, – "לא עוד נזכה לאכול מחֵלֶב הארץ – לא עוד יתבשמו זקננו בניחוח הלְבוֹנָה[32]– מותנינו לא יִחגרו בפשתן הטהור מן המקדש."

"רֵקָא[33]!" גדף בן-לוי, "רקא! כלום מתכוונים הם להונות אותנו בסחר הכסף? או שמא, בשם משה רבנו! השוקלים הם את שקלי המשכן[34]?"

"סוף כל סוף נתנו הם את האות!" קרא הפרושי – "סוף כל סוף נתנו הם את האות! – משוך בחבל, הֶבֶל-שִּׁיטִּים! – וגם אתה, בוזי-בן לוי, משוך בחבל! – שכן הנה הפלישתים עודם אוחזים בטנא, או שמא רכך אדננו לבם ויעמיסו לנו בהמה במשקל נאה!" וימשכו הגזברים בחבל, בשעה שמשׂאם הטלטל מעלה בכבדות מבעד לערפילים ההולכים ומתעבים.

* * *

"בושו לכם!" – בחלוף שעה, כאשר נגלה דבר-מה, עדיין בלתי-ברור בצורתו, בקצהו של החבל – "בושו לכם!" היתה הקריאה שהגיחה משפתיו של בן-לוי.

"בושו-לכם!–שֶׁכֵּן, בושה וכלימה!–זהו אַיִּל מסבך נוה-המדבר בעין-גדי, ונֻקשה הוא כעמק יהושפט[35]!"

"אַיִּל זה מבכורות הצאן הוא," אמר הֶבֶל-שִּׁיטִּים, "מכירו אני על-פי פְעִיָּתוֹ, ובתום שבסיכול רגליו. עיניו יפוּ מאבני החֹשן, וטעם בשרו עשיר כדבש חברון."

"זהו עגל רך ושמן ממרעה הבשן," אמרו הפרושי, "עובדי-האלילים סחרו עמנו ביושר! – הבה נשירה מזמור! – הבה נוקיר תודתנו בחליל ובפסנתרין – בנֵבֶל ובעוגב – בקַתְרוֹס ובסַבְּכָא[36]!"

רק כאשר היה סל-הנצרים בקרבת הגזברים, הסגירה נחרה עמומה את עובדת המצאותו של חזיר בגודל יוצא-דופן.

"אֵל עִמָּנוּ!" נזדעקו השלושה אט-אט, עיניהם נישאות מעלה, בשעה שהחזיר שהשתחרר מאחיזתם נחבט בדרכו מטה אל הפלישתים, "אֵל עִמָּנוּ! – האל יהא לצדנו – זהו הבשר הטמא!"

"מעתה ואילך," אמר הפרושי בהתעטפו בגלימתו בשעה שיצא את העיר – "מעתה ואילך אל תכנוני שמעון, שהוראתו 'הוא אשר שומע' – כי אם בֵּן-רְגוֹשׂ, 'בן הרעם'[37]".

—————————

ביבליוגרפיה (דורשת השלמה)

במהלך מלאכת התרגום והמחקר לצורך הכנת הביאורים נעזרתי לרוב במידע הזמין ברשת האינטרנט. ואף-על-פי-כן, דאגתי לאמת את הכתוב עם המקורות הבאים:

לקריאה נוספת:

  • גַּחֶלֶת הָאֵשׁ – קובץ ספורים הסטוריים מדברי ימי ישראל מאת סופרי-מופת בישראל ובעמים" (תרגום: בן-ציון ידידיה, הוצאת יבנה, ה'תש"י, 1950). מהדורה זו אינה מודפסת, אך ניתן למצאה בספריות כאלו ואחרות.
  • Horace Smith – Zillah; a tale of the Holy City (London, Henry Colburn, New Burlington Street, 1828). מהדורה זו זמינה לכל באינטרנט.
  • Lucan, Pharsalia (AKA "The Civil War"), as translated by Sir Edward Ridley (Longmans, Green, and Co., London, 1896). מהדורה זו זמינה לכל באינטרנט.

[1] יוון

[2] השלטון הרומי, אותו ייצג המצביא פומפיוס, שצר על ירושלים וכבשהּ.

[3] סמית' מאוחר יותר שינה את שם השיר שלו ל On A Stupendous Leg of Granite, Discovered Standing by Itself in the Deserts of Egypt, with the Inscription Inserted Below

[4] יצוין במאמר מוסגר כי המילה "קתולי" מגיעה מ catholicus בלטינית, שבתורה מגיעה מן המילהκαθολικός  (קתוליקוס) ביוונית, והוראתה – אוניברסאלי.

[5] בהוצאות המאוחרות יותר שמו מאויית כ Abel-Phittim, או הבל-פיתים. הבל הוא כמובן בנו של אדם וחוה. למילה פיתים אין משמעות אמיתית בעברית, ואולם, בהוצאה המקורית משנת 1832 (ובהוצאות אחרות מוקדמות) כונה הבל-פיתים בשם הֶבֶל-שִׁיטִים (על-שם שיטים, תחנת-נדידה של בני-ישראל בערבות מואב בשנתם הארבעים ליציאה ממצרים, שם זִמְרִי בֶּן-סָלוּא, נשיא שבט שמעון, הביא מגפה על עם-ישראל לאחר שזנה כָּזְבִּי בַת-צוּר, בתו של אחד מחמשת נשיאי מדין, עד אשר נרצח בידי פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן). באנגלית שמו נכתב כ-Abel-Shittim. ואולם שם זה מעלה אסוציאציות גסות (שכן shit היא מילה גסה לצואה), בחר פו לשנות את שמו בפרסומו הבא של הסיפור במהדורת אפריל 1836 של Southern Literary Messenger. בתרגום לעברית בחרתי בשמו המקורי, הבל-שיטים, שכן בעברית האסוציאציה הזו אינה מועלית, והשם שיטים מובן בעברית ולו גם הקשר מקראי שחוזר בהמשך (ראו הערה 30, בהתייחסות אל בעל פעור).

[6] בּוּזִי היה שם אביו של יחזקאל, כמופיע בספר יחזקאל, א', ג':"הָיֹה הָיָה דְבַר-יְהוָה אֶל-יְחֶזְקֵאל בֶּן-בּוּזִי הַכֹּהֵן, בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים–עַל-נְהַר-כְּבָר; וַתְּהִי עָלָיו שָׁם, יַד-יְהוָה."

[7] אחת מן הכתות אליה נחלקה היהדות בימי בית שני, ממנה התפתחה היהדות הרבנית. הכת השניה הגדולה היתה כת הצדוקים, וכת נודעת נוספת היתה כת האיסיים.

[8] מתוך פָֿארְסַלְיָּה; פרקים דרמטיים ממלחמות האזרחים, ללוקאנוס (ראו הערה 9), מערכה שניה, קאטו (ראו הערה 10), שורות 375-376. ואולם פו בחר לשנות את המילה descendre שהופיעה במקור עם המילה ascendre, ובכך שינה את המשמעות מ"הוא נתן לשיערו הפרוע להתלות ממצחו הנֻקשה" ל"שיערו סמר". שעשוע-לשון זה מתקשר אל הציטוט השני המופיע באפיגרף (ועל-כן הקו הארוך בסוף הראשון ותחילת השני).

[9] מרקוס אנאוס לוקאנוס (39 – 65 לספירת הנוצרים), משורר רומי. אולץ לשלוח ידו בנפשו לאחר שהשתתף בקשר פִּיסוֹ הכושל, שנרקם במטרה לרצוח את נירון קיסר.

[10] המערכה המצוטטת מפֿארסליה העוסקת במרקוס פורקיוס קאטו אוטיקנסיס (95 לפנה"ס – 46 לפנה"ס), אשר כונה "קאטו הצעיר" (להבדילו מאבי-סבו, אשר כונה בדיעבד "קאטו הזקן"), פוליטיקאי רומי אשר לחם נגד יוליוס קיסר במלחמת האזרחים. שלח נפשו בידו לאחר שצבאו הובס בקרב תאפסוס בידי צבאו של קיסר.

[11] במקור האנגלי – A bristly bore, משחק-מילים של פּוֹ, שכן bore (בּוֹר, או קֶדַח, ליתר דיוק) נשמע כמו boar (חזיר), המקשר את כל האפיגראף בבדיחוּת-דעת אל סוף הסיפור. משחק-המילים אובד בתרגום, וּבחרתי במילה שנהגית בדומה למקור האנגלי.

[12] שנת ג'תתקמ"א לבריאת העולם. חודש תמוז של אותה שנה חל בשנת 181 לספירת הנוצרים.

[13] בימי קדם, לפני המצאת השעון, נחלק הלילה לאשמורות. ההלכה קבעה כי הלילה מחולק לשלוש אשמורות, אולם בתלמוד הבבלי אנו מוצאים גם טענה הגורסת כי הליל מחולק לארבע אשמורות, כפי שמופיע בסיפור של פו: "מאי קסבר ר' אליעזר אי קסבר שלש משמרות הוי הלילה לימא עד ארבע שעות ואי קסבר ארבע משמרות הוי הלילה לימא…" (מסכת ברכות, פרק א', דף ג', א' גמרא). בתרגומו של בן-ציון ידידיה שוּנה המלל ל"כי הגיעה כבר השעה האחרונה של האשמֹרת השלישית."

[14] גנאיוס פומפיוס מגנוס, מצביא רומאי המוכר במורשת עם ישראל ככובש ירושלים (בשנת 63 לפנה"ס).

[15] אדגר אלן-פו "פספס" את תארוך המצור על ירושלים בכ-244 שנים (בין שנת 63 לפנה"ס, שנת התרחשות העלילה, לבין שנת 181 לספירה, ראה הערה 12).

[16] שם הרומז לתפיסה ההלכתית "כהנים זריזין הן", הרואה בכהנים כשכבה נעלה בעם ישראל המוכנה ומזומנה תמיד לקיים את המצוות (בבלי, מסכת פסחים, דף נ"ט, ב' גמרא)

[17] למעשה, פומפיוס היה משחר ימיו בקרבת עושר וכוח. אביו, גנאיוס פומפיוס סטראבו, היה אזרח רומאי עשיר, הגיע לדרגת סנאטור ונבחר לתפקיד קונסול, ואף זכה להצלחות בשדה המערכה.

[18] אֲדֹנִי בֶזֶק היה מלכהּ של העיר בֶזֶק, אותה כבשו בני שבט יהודה לאחר מות יהושע. את בהונות ידיו ורגליו קצצו, וכמנהג המנצחים והכובשים, בני שבט יהודה לקחוהו אל ירושלים, שם הוא מת. (שופטים, א', ד'-ז')

[19] "הפירמידה הגדולה", אשר נבנתה על-ידי פרעה ח'ופו מן השושלת הרביעית. גובהה היה 147 מטרים (נזקי הזמן הנמיכו את קצה הפירמידה בעשרה מטרים).

[20] דמות מן המיתולוגיה היוונית, מלך מצרים ואביו של אֶגִיפְּטוּס, מלך מצרים וערב.

[21] עמק המלך הוא המקום בו הציב אבשלום את יד אבשלום: "וְאַבְשָׁלֹם לָקַח, וַיַּצֶּב-לוֹ בְחַיָּו אֶת-מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק-הַמֶּלֶךְ–כִּי אָמַר אֵין-לִי בֵן, בַּעֲבוּר הַזְכִּיר שְׁמִי; וַיִּקְרָא לַמַּצֶּבֶת, עַל-שְׁמוֹ, וַיִּקָּרֵא לָהּ יַד אַבְשָׁלוֹם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה." (שמואל ב', י"ח, י"ח). הוא מוזכר בספר בראשית גם כ"עמק שווה", המקום בו פגש אברם את מלך סדום ואת מלכיצדק, כהן לאל עליון, לאחר הכותו את ארבעת המלכים שלחמו בחמשת מלכי סדום: "וַיֵּצֵא מֶלֶךְ-סְדֹם, לִקְרָאתוֹ, אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת-כְּדָרְלָעֹמֶר, וְאֶת-הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ–אֶל-עֵמֶק שָׁוֵה, הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ. וּמַלְכִּי-צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן; וְהוּא כֹהֵן, לְאֵל עֶלְיוֹן." (בראשית, י"ד, י"ז-י"ח)

[22] האדומין, או האֱדומים – עם ששכן והקים ממלכה מדרום לממלכת יהודה עוד מימי התנ"ך. בתקופת בית-שני האדומים עברו, כשאר עמי-האזור, תהליך התיוונות. אנטיפטרוס ובנו הורדוס, מלך יהודה, היו ממוצא אֱדוֹמי.

[23] בכרך א' של הספר "צילה" של הוראס סמית' מתואר נער כ"לא גדול מן האות יו"ד", וכך גם במקור האנגלי של סיפור זה: "…who seemeth any bigger than the letter Jod!”. בכרך ב' ישנו אזכור ל"כל האותיות מאלף ועד ת"ו". קוצו של יו"ד הוא מושג עברי יום-יומי המתאר בצורה ברורה יותר את ההתייחסות אל הזעיר שבזעיר.

[24] פלוטו הינו אל השאול הרומאי, מקבילו של האדס היווני. היות והסיפור נכתב במאה הי"ט, אין לטעות ולחשוב כי פּוֹ התכוון לכוכב-הלכת הננסי והמרוחק פלוטו, שכן זה נתגלה רק בשנת 1930.

[25] ביוונית – Φοίβος ("הזורח"), כינוי לאל אפולו, אל השמש, האור, האמת, הנבואה, הרפואה, המוסיקה והשירה במיתולוגיה היוונית-רומאית. כינוי זה מתייחס אל תפקידו כאל האור.

[26] קֵנְטוּרִיּוֹן, קצין בלגיון הרומאי, פיקד על קנטוריה, יחידה טקטית שמספר חייליה עמד בתחילה על מאה, ולאחר הרפורמות של גאיוס מאריוס נע המספר בין שישים לשמונים.

[27] שבע האלים מוזכרים יחדיו כאלוהיהם של העמים אשר הושיב שַׁלְמַנְאֶסֶר מלך אשור בערי שומרון, במקום בני ממלכת ישראל שהוגלו לאשור, בספר מלכים ב', י"ז, ל'-ל"א: "וְאַנְשֵׁי בָבֶל, עָשׂוּ אֶת-סֻכּוֹת בְּנוֹת, וְאַנְשֵׁי-כוּת, עָשׂוּ אֶת-נֵרְגַל; וְאַנְשֵׁי חֲמָת, עָשׂוּ אֶת-אֲשִׁימָא. וְהָעַוִּים עָשׂוּ נִבְחַז, וְאֶת-תַּרְתָּק; וְהַסְפַרְוִים, שֹׂרְפִים אֶת-בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ, לְאַדְרַמֶּלֶךְ וַעֲנַמֶּלֶךְ, אלה ספרים (אֱלֹהֵי סְפַרְוָיִם)." בתלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין, דף ס"ג, ב גמרא מוזכרים האלים הללו וצורת הפסלים שלהם. סכות בנות מתואר כתרנגולת. נרגל היה אל המלחמה המסופוטמי, ומתואר בתלמוד כתרנגול. אשימא לעתים מזוהה עם אֶשְׁמוּן, אל הרפואה הצידוני, והוא מתואר בתלמוד כ"ברחא קרחא" (עז). מקור שמו של נבחז – הנובח, והוא תואר בתלמוד כאל בצורת כלב, בעוד שתרתק תואר כחמור. אדרמלך וענמלך תוארו בתלמוד כפרד וסוס, אך ראוי לציין כי שניהם את השורש מ.ל.כ, ממנו נגזר גם מִלְכֹּם העמוני, מַלְקֶרֶת הצורי, או בשם הידוע יותר בקרב היהודים – המֹלֶךְ הירושלמי, האל שבשמו הועברו בנים באש (ואכן, גם באותו פרק בתלמוד מוזכר גם עניין שריפת בניהם ובנותיהם של הסְפַרְוִים באש. ר' חננאל בן חושיאל (ר"ח) בפירושו לפרשת תשא כותב: "סכות בנות, תרנגולות ואפרוחים. נרגל, תרנגול הבר – הוא השכוי – אשומא, הוא חתול. נבחז, כלב. תרתק, חמור. אדרמלך, קוף. ענמלך, טווס."

[28] דגון, או דגן – אל התבואה ופריון-האדמה הכנעני. מוזכר בתנ"ך כאחד מן האלים החשובים של הפלישתים יושבי אשדוד: "וּפְלִשְׁתִּים, לָקְחוּ, אֵת, אֲרוֹן הָאֱלֹהִים; וַיְבִאֻהוּ מֵאֶבֶן הָעֵזֶר, אַשְׁדּוֹדָה. וַיִּקְחוּ פְלִשְׁתִּים אֶת-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וַיָּבִאוּ אֹתוֹ בֵּית דָּגוֹן; וַיַּצִּיגוּ אֹתוֹ, אֵצֶל דָּגוֹן." (שמואל א', ה', א'-ב')

[29] בליעל מוצג בתנ"ך ככינוי לאנשים שליליים ורעים (בלי-יעל, חסרי תועלת). בספרות החיצונית לתנ"ך ובברית החדשה בליעל הוא שם אחר לשד רב-עצמה או לשטן עצמו.

[30] בעל הוא אל הסער והגשם במיתולוגיה הכנענית, ואחד האלים הבכירים בה. ברחבי כנען היו אלוהי-בעל "מקומיים", אולם יתכן כי שמות הבעל השונים בסיפור זה, הלקוחים כולם מן התנ"ך, מייצגים שמות של אלים שכלל אינם מזוהים עם הבעל, ומבטאים מגמת זלזול המציגה כל אליל, באשר הוא, כ"בעל" (בשל מעמדו הבכיר בפולחן הקדום). בעל-ברית נכתב במקור האנגלי כ Baal-Perith הוא האל אותו עבדו בני-ישראל לאחר מות גדעון בן-יואש: "וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר מֵת גִּדְעוֹן, וַיָּשׁוּבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים; וַיָּשִׂימוּ לָהֶם בַּעַל בְּרִית, לֵאלֹהִים." (שופטים ח' ל"ג). בעל פעור מוזכר בפרשת בלק, כאשר, בעצתו של בלעם, משדל בלק בן אבינועם את בני ישראל החונים בשיטים (ראו הערה 5) לזנות אצל בנות מואב, בתנאי שיזבחו לבעל פעור: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל." (במדבר, כ"ה, א'-ג'). בעל זבוב הוא למעשה שיבוש כינויו הבעל, "בעל זבול", או כשמופיע בשירה הכנענית שנמצאה בעיר אוּגָרִית– "זבול בעל ארץ". הוא מוזכר בתנ"ך כאלוהי העיר הפלישתית עקרון. הוא מוזכר במלכים ב', א', וגם בברית החדשה, בבשורה על-פי מרקוס בפרק ג'.

[31] במקור האנגלי – Katholim. כפי שניתן להבין מן הסיפור "צילה" של הוראס סמית', מדובר במפקחי האוצרות של המקדש, ולא התייחסות אל זרם נוצרי כזה או אחר. ראוי להזכיר כי שלוש הדמויות מוזכרות בתחילת הסיפור כגזברים. על-פי "משנה תורה" לרמב"ם הקתיקולין (הקבוצה אליה התייחס סמית', בשיבוש קל) היו במעמד גבוה בשתי דרגות מזה של הגזברים. הרחבה נוספת נמצאת בהקדמת המתרגם, בפרק-המשנה "על מקורו המאוחר (והישיר) של הסיפור".

[32] עץ אשר מִן השׂרף שלו הפיקו קטורת ששימשה בעבודת המקדש.

[33] ביטוי בארמית שהוראתו "ריק". משמש כביטוי גנאי, על-פי הדוגמה הניתנת בברית החדשה: וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם כָּל־אֲשֶׁר יִקְצֹף עַל־אָחִיו חִנָּם חַיָּב הוּא לְבֵית דִּין וַאֲשֶׁר יֹאמַר אֶל־אָחִיו רֵקָא חַיָּב הוּא לְסַנְהֶדְרִין וַאֲשֶׁר נָבָל יִקְרָא לוֹ הוּא מְחֻיַּב אֵשׁ גֵּיהִנֹּם׃ (הבשורה על-פי מַתָּי, ה', כ"ב)

[34] מעין מס, אשר נקרא "מחצית השקל", שנִגבה בכל שנה לצורך קניית קרבנות. מקורו מצוויו של אלוהי-משה למשה, בעת הקמת אוהל המועד במדבר סיני, לאסוף מחצית השקל מכל בני ישראל: "זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַיהֹוָה" (שמות, ל', י"ג)

[35] עמק הנמצא בין הר הזיתים לגבעת העופל (עליה נבנתה עיר דוד), בו זורם נחל קדרון.

[36] חלק מכלי הנגינה נלקחו מדניאל, ג', ה': "בְּעִדָּנָא דִּי תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא קיתרוס [קַתְרוֹס] סַבְּכָא פְּסַנְתֵּרִין סוּמְפֹּנְיָה וְכֹל זְנֵי זְמָרָא תִּפְּלוּן וְתִסְגְּדוּן לְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא"

[37] פסקה אחרונה זו אינה מופיעה בהוצאות מאוחרות יותר של הסיפור. במקור האנגלי השם מופיע כ Boanerges, והוא תעתיק לאנגלית מיוונית של הצורה הארמית לשם "בני רגש". השם נלקח מן הבשורה על פי מרקוס, ג', י"ז: "וְאֶת־יַעֲקֹב בֶּן־זַבְדַּי וְאֵת יוֹחָנָן אֲחִי יַעֲקֹב וַיְכַנֶּה אֹתָם בְּשֵׁם בְּנֵי־רְגוֹשׂ הוּא בְּנֵי־רָעַם."

רשמים מהרמת הכוסית לדגון + חגיגת הקציר (ד' בסיון התשע"ב, 25 במאי 2012)

ממגורות דגון בשעת בין-ערביים

ממגורות דגון בשעת בין-ערביים

ביום שישי שטוף-שמש, יום לפני ערב שבועות ה'תשע"ב, בשעה 11:00 לפנות צהריים, החלנו מתאספים.

כותרת הארוע, כפי שהוכרז בפייסבוק, היתה : "הרמת כוסית לדגון + חגיגת הקציר".

המקום : חיפה, בסמוך לתחנת-רכבת "השמונה" בחיפה, בפינת-דשא (שהספיק כבר להצהיב) קטנה ומוצלת.

בסמוך לנו נישא לו המבנה המרשים של ממגורות דגון. שמו של המבנה, כמו-גם יעודו, הוא-הוא ששימש לנו מקום ו"סיבה למסיבה" לאותה הרמת-כוסית לכבוד דגון, ולכבוד חג הקציר הממשמש ובא.

בהגיעי אל המקום כבר היו ישובים להם על מחצלת כמה מן המוזמנים, והמתנּו עוד כשעה וחצי עד שהתאספו כולם. היתה זו הזדמנות מצוינת בשבילי לפגוש אנשים יקרים שלא ראיתי הרבה זמן, כמו-גם כאלה שלא פגשתי לפני-כן. היתה זו גם הזדמנות יפה להתוודע אל העכבר שרץ לו ממקום למקום בגינה הקטנה שבה התיישבנו, עד אשר מצא לו מקום מסתור בין שורשי העץ וגזעו.

מזג האויר היה מושלם לעונה: שמשי, אך לא חם והביל.

שני אורחי הכבוד (האורח השלישי, שהוא למעשה הראשון, והחשוב ביותר, הוא כמובן דגון עצמו) (צילם: יונתן בן-עמי)

שני אורחי הכבוד (האורח השלישי, שהוא למעשה הראשון, והחשוב ביותר, הוא כמובן דגון עצמו) (צילם: יונתן בן-עמי)

שׂוחחנו על משמעות האל דגון, מהיכן הגיע ומהו מקור שמו. תנועת החוֹלָם בשם דגון מקורה למעשה מתופעה הרווחת בשפות שמיות, של הפיכת תנועת A ארוכה (קמץ) לתנועת O. שמו המקורי של דגון הוא דָּגָן, ולו היו מקדשים בערים רבות באיזור. דגן/דגון היה אל שמי, ולא פלישתי – הפלישתים שהגיעו מאיזור הים האגאי אימצו אותו לאחר שזיהו אותו עם אלת פריון האדמה הקודמת שלהם. בנוסף, בעיר אוּגָרית, בה נמצאו המיתוסים הכנענים השלמים ביותר, היה מקדש לדגון. דגון עצמו היה אל חשוב והוזכר בעוד מקורות חוץ-מקראיים, ומעידה על חשיבותו העובדה שהבעל, בכיר האלים באוגרית, נקרא "בן-דגן" – יש בכך מן הסתירה, בשל העובדה שהבעל אמור להיות בנו של אבי האלים, אל עליון, ומשערים שזהו זכר למעמד גבוה יותר שהיה לדגן בעת עתיקה יותר. כמו-כן, דגון לא היה "האל-הדג", וזוהי טעות שנפוצה בתקופה מאוחרת הרבה יותר, ומקורה הברור הוא הדמיון בין השם "דגון" למילה "דג", למרות שכפי שנאמר – שמו של דגון הוא למעשה דָּגָן.

ובעודנו מחכים אל אחרוני המצטרפים (אגב פרידתינו מאחד מהם שנאלץ לעזוב מוקדם), עוד בטרם פצחנו ב"תכנית האומנותית" המתוכננת, מזגנו כולנו כוסית ווייט & מק'קיי שהביאה אורלי לכבוד תמוז האכדי/בבלי (או בשמו השומרי הקדום, דומוזי), אשר משם, על-פי המיתוס המכונן שלנו המצוי בספר בראשית, הגיע אברם אבינו. תמוז, בדומה לדגון, מיוחס אף הוא אל פריון האדמה. היה זה אך-סמלי שכולנו היינו ישובים במעגל, שכן המילה "חג" עצמה מקורה מאותו רעיון, של להיות במעגל (אכן חגים במעגל).

לכשנתאספו כולם (שמונה, בסך הכל) החלנו בהקראת שני קטעי מלל. את הקטע הראשון, טַלַּי (על שם טלי בת רב, בתו/אשתו של אל הגשם והסער, בעל), אותו כתב יונתן-בן-עמי, הקראתי אנֹכי :

ירדה טַלַּי אל גִּנַּת הגבעה לראות – הֲבָשַּל התות הַסָּגֹל?
וברדתה כבר ערב רד, ובעמדה תחת העץ השחיר כֻּלּוֹ והתותים, מלאי עסיס, סֻוּוּ בְאֹפֶל ועלים
ובחזרה נִטְוְתָה בה שירה דקה כְּעֹמֶר שֶׁמָּלַא באסמים שבעה שבועות, כירח זה המטיף זהרורים.
על לב הליל עוד האזינה ואחר תשכב לִישֹׁן.

את קטע המלל השני הקריאה עיָנה. היה זה פרק ל"ח, הפרק האחרון של אִחוי טַלַּי, אודותיו כבר כתבתי בעבר, אותו כתבו/איחו יונתן בן-עמי ועיָנה לקח. הקטע הזה עוסק בפריחה ובהתחדשות, ומהווה סיום מפואר ליצירה הארוכה, המרתקת ומלאת פניני-חן הלשוניים (מה-גם שהיא מסתורית ולעתים קשה לקריאה) הקרויה "אִחוי טַלַּי" :

ואמרו השלטים ערית חיפה מבצעת שפור תאורת הרחובות לרוחת התושבים ראש המועצה המקומית מטולה ברכות המושבה מטולה פותחת את שעריה זאת הפעם החמשית בפני קהל כותבי השירה ואוהביה במושבה יש שלוב נפלא של תירות כפרית וחקלאות מתקדמת מטולה מציעה נוף מקסים טבע ואוירה של רגע שהם מצע מצין לקיום פסטיבל שירה ישראלי אנו שמחים לתת יד לקדום השירה בישראל ולארח במטולה את שירה אלפים ושתים אני מאחל למשוררים ליוצרים לאמנים ולקהל הרחב שלשה ימי יפי הנאה צרופה וענין בברכת חג שבועות שמח וברוכים הבאים מכל רחבי הארץ ועל ידי השירה משפיע המשורר שפע רב בכל העולמות התקון בהיכל הכלים השבורים הצרים מהכיל את יפעת ההיכל יעשה באחוי הנכון בין מלים אמורות לשירה לאחות את שברי הכלים כאדם המיטיב למצות את יפי המרחק שרק לילה יאה לו רק לילה וסקסופון אלט ופסנתר לאחר שקרא את השיר האמור ומשפיעה השירה על העולמות העליונים ומהם תשתקף והשירה העליונה היא התורה מגיעה בהשפעתה אל המציאות הזאת עכשו בשבועות והיא בכורי יצירת האל בגשמיותה משפיעה השירה על העולמות העליונים ולכן קול השיר חיב להשמע דוקא עכשו במציאות הזאת בדחיפות רבה מאין כמתה מן התכנית ליל שמורים משוררים בוחרים מציגים קוראים ומפרשים פרקים האהובים עליהם במגלת רות מדרש עתיק ומדרש משורר מנחה זלי גורביץ מאחרי הצלילים קריאת בכורי שירה תחת עץ התות ליד המעין והמסכה המשלשת קמוריך זורחים ושפתי הנכספת תלחש לקצבך האטי האיתן למלאך בכתב יד מעגלת תשפיע לשון מתחמקת בצבר תשוקתה אור עינך יתמלא ושקוף החלל והשבע השבעתי בצליל מכון לעטף את יפיך והצג בכורי לששי בליליך סיון ויהי לאחר תקון שבועות בקבוץ יפעת נטל חפני חפציו ועלה על חלקת דשא במעלה הגבעה פנסי גן כדורים מאירים באור חור ויפרש את שק השנה ויתרוח עליו לחלץ נעליו ויבא לשכב בקצה החלקה והנה מעליו ירדה טלי בשביל דרכה מטה ותבא בלט ותתצב למראשתיו היא מבט עדין וסקרן ושקט ויכר כי טלי היא הנצבת לפניו ולא ידע כיצד הכיר ויאמר לקראה ותעלן הממטרות מן הדשא אחת תתז לעברה ואחת בין תיקיו עלתה ותחמק מן המים כסופי הברק וימהר לקפל ציודו ובסגרו וירא כי חמקה תם ונשלם אחוי טלי ועוד היד נטויה

ובטרם פתחתי את בקבוק הגרין לייבל, נשאתי כמה דברים שרציתי להגיד לכל הנוכחים, ואלו הם עיקרם :

ראשית, מעבר לדברי התודה לכל המגיעים, הבעתי את שמחתי הכנה על ההזדמנות הזו לראות את כולם – שהרי מעבר למשמעות הסמלית של הרמת הכוסית, זהו העיקר במפגש הזה.
לאחר מכן סיפרתי שלא-אחת נשאלתי מה הטעם בהרמת הכוסית הזו, ובכלל, בכל ה"קטע הכנעני" הזה שאני דובק בו. הדגשתי, והיה לי חשוב להדגיש, כי אין זו אמונה דתית בצורה המחייבת והדוֹגמטית שלה, כי-אם מעשה סמלי. אמרתי שעם הזמן התנסחה אצלי התשובה לגבי מהות הכנענות בעיניי לכדי ארבע נקודות עיקריות, שלוש חיוביות ואחת לעומתית.
הנקודה הלעומתית היא מעין "הפגנת התרסה" אל מול ההקצנה הדתית שאנו חוזים בה מעת-לעת, רצון לומר לרבנים המפזרים רעל בדרשותיהם ולפנאטים שההקצנה שלהם מסבה נזק לאוכלוסיות שלמות כי הנה, אל מול ה"שיגעון הדתי" שלהם קיימת דרך אחרת, כזו שבעיניהם נתפסת כמחרידה לא-פחות ממה שמעשיהם נתפסים בעיני.
הראשונה מבין הנקודות החיוביות היא הנקודה ההיסטורית – עובדתית, הממצאים הארכיאולוגים מוכיחים כי במקום זה שכן עם ישראל שגישתו כלפי האלוהות לא הייתה בשלביה המוקדמים מונותאיסטית, ויחד עם הכרת המיתוסים של עמי האזור אנו מקבלים תמונה ברורה יותר לגבי אותה דת עברית קדומה. ההדים לאותם מיתוסים אליליים קדומים נמצאים, למעשה, בספר התנ"ך, וזוהי בחירה שלנו (או של מי שמלמד אותנו תנ"ך) מה מתוך זה נכיר, ולאיזה עומק. זוהי גם הסיבה שאינני מרגיש שאני "ממציא" משהו, אלא פשוט מתייחס אל דברים קיימים, ולכל היותר נותן להם משמעות חדשה.
הנקודה השניה היא הנקודה התרבותית – אותה גישה (שגם אודותיה כתבתי) המשלבת את האלים הכנענים בתרבות, לא כאמצעי דתי מחייב כי אם כסמל, המעשיר את התרבות והשפה ושמחברת אותנו לא רק אל החלק ההיסטורי העתיק יותר של עם ישראל, אלא אל תופעות הטבע וההוויה האנושית השונות – אם עד כה הודינו (מי שהודה) לאל יחיד על כל הדברים, ובכך למעשה "שיטח" את המציאות שלנו, הרי שבגישה אלילית אנו חווים מחדש כל חוויה "בשמה", על-פי היישות המיוחסת לה – וכך, למשל, אנו מוקירים תודה לדגון על הויסקי, שכן דגון מסמל חלק בעולם שלנו שאחראי על תבואת הדגנים מהם מכינים את הויסקי, וכך, אם ניתן עוד דוגמה, לדעתי נושא "הדרת הנשים" בהחלט מאבד ממשמעותו בתרבות שבה קיימות דמויות אלוהיות נשיות נפרדות.
הנקודה השלישית היא הנקודה הפילוסופית – אימוץ תפיסת העולם הפלורליסטית, תחת התפיסה המוניסטית המקובעת בה מצויה החברה שלנו (דתית וחילונית כאחד, כזו שלמעשה מעצבת את החשיבה גם בעולם המדע האתאיסטי לכאורה), תפיסה שלא מתיימרת לשאוף ל"אמת אחת" אבסולוטית, מכירה ומקבלת את הסובייקטיביות שבחווית המציאות וגמישה אל רעיונות שונים. היות ותפיסת המציאות מעוצבת על-ידי השפה, מאמין אני כי אימוץ ההשקפה הכנענית ובניית השיח החדש, הפלורליסטי הזה, יצור, מעצם הפיכת השפה והשיח לפלורליסטים, השקפת עולם חדשה, גמישה ופתוחה יותר.

דגון ודגון (צילם: יונתן בן-עמי)

דגון ודגון (צילם: יונתן בן-עמי)

לדברי הוסיף רעי יונתן כי בעיניו, כל אל מסמל משהו, ולדגון יש את התפקיד לסמל את השפע החומרי – שכן הוא אחראי על תבואת האדמה, ומן האדמה צומח השפע שמקיים אותנו – המזון, ועל כך חגגו אבות-אבותינו בחג חקלאי זה.

ולאחר מכן העברו במעגל את כוסיות הויסקי ומזגנו לכל אחת מהן את הג'וני ווקר גרין לייבל של יונתן, והרמנו כוסית לדגון, ועוד אחת.

ובטרם קמנו, יונתן הקריא עוד שני שירים מפרי-עטו. הראשון נקרא "סיון" :

קִמּוּרַיִךְ זוֹרְחִים וּשְׂפָתִי הַנִּכְסֶפֶת
תִּלְחַשׁ לְקִצְבֵּךְ הָאִטִּי, הָאֵיתָן
לִמְלֹאֵךְ בִּכְתַב יָד מְעֻגֶּלֶת תַּשְׁפִּיעַ
לָשׁוֹן מִתְחַמֶּקֶת בִּצְבֹר תְּשׁוּקָתָהּ

אוֹר עֵינֵךְ יִתְמַלֵּא. וְשָׁקוּף הֶחָלָל.
וְהַשְׁבֵּעַ הֻשְׁבַּעְתִּי בִּצְלִיל מְכֻוָּן
לַעֲטֹף אֶת יָפְיֵךְ וְהַצֵּג בִּכּוּרַי
לַשִּׁשִּׁי בְלֵיְלַיִךְ, סִיוָן

השני נקרא "אבק", והוא לא עסק בקציר או בחג השבועות, כי אם בטעינה ובפריקתה של משאית המובילה שעורה ממחסני הדגנים אל שכם :

היֹפי הוא קו המחשבה הנמשך מחסן אל הרגע הבא.
מתחת לשמים מְעֻנַּנִים וּמְסַנְוְרִים הוּא עֹמֵד על המשאית שהיא חלק מגופו
ובעיניו גם איזו תלונה על כן שההעמסה מְמֻשֶׁכֶת וקשה
ואילו הפריקה – ידית אחת אתה מֹשֵׁךְ, מתך אויר אחד נִתַּז
ואתה ריק, ומוכן
וההעמסה קשה, כי יש אבק מעיק
ועולה בסליל מהיר אל הזריחה.
ובהמשך המחשבה (הדרך היא ודאי החלק היפה ביותר)
בעוד שכם נפרשת לפניו
אבן נתזת מצמיג,
סדק בוץ נמעך,
יתוש נדבק אל הפנס.
עכשיו בֹּקֵעַ אור המנורה דרך שכבת אבק עבה, רֹטֵט כחי.
(וחיים אחרים הם:) 40 טון שעורה עוברים בַּצִּנֹרוֹת
דֹּפְקִים בקצב קדמוני
וממלאים את שקי אשכיו.
מתנודד מן הָעֹמֶס
ילך אל העיר אשר אהב.

העכבר שמצא מסתור בעץ (צילם: יונתן בן-עמי)

העכבר שמצא מסתור בעץ (צילם: יונתן בן-עמי)

ולאחר שקמנו, אספנו את כל האשפה, ואת הויסקי, ואת המחצלת, ונפרדנו מן העץ שסוכך עלינו מן השמש, ומן העכבר שנתחבא לו בחסות אותו אילן, שמנו פעמינו אל עבר שוק הפשפשים בחיפה, שם אכלנו ארוחת בָּהֳרַיִם ב"ניסים ונפלאות". היה מלבב.

את הרמת הכוסית הראשונה לדגון עשינו לפני שנה, אני, יונתן, ועיָנה, בקיבוץ רמת רחל שבירושלים. אז היה זה מפגש ספונטני שנתרחש רק מכיוון שנזדמן לנו להיות בזמן הנכון (לפני חג השבועות) במקום הנכון (אזור ירושלים). השנה היה זה מפגש מתוכנן, והוזמנו אליו עוד אנשים. רובם כלל לא הכירו את ההיבט הכנעני, והיה זה נחמד לקבל התעניינות ולהסביר.

מפגש עם תֶּמָה כנענית כבר עשינו בעבר (על-האש פרידה מן הבעל, במהלך חול המועד של פסח), ואני מאמין שיהיו עוד, כמעין מסורת (לא מחייבת ולא דוֹגמטית) מתחדשת. לצורך העניין הזה יצרתי קבוצה בפייסבוק, כנענים ונהנים, וכל קורא מזדמן (או לא מזדמן) ביומן-הרשת הזה מוזמן להצטרף אליה.

כל אשר נותר לי לקוות הוא שמעגל המשתתפים יתרחב לו, ושנזכה תמיד לחוות ולהוקיר את תבואתה של אדמתנו.

ברוך דגון !

כהמלצה לקריאה נוספת, מפנה אני את כל המסתקרן לקרוא כתבה שפורסמה לפני כחדשיים ב"הארץ" על עלי גרוס, מעצבת גרפית שפעלה משנות הארבעים ושעצבה, בין היתר, את הסמל לממגורות דגון ב-1952.

ולקינוח אשתפכם בתמונת פנורמה שצילמתי באחר-צהרי אותו יום מנקודת תצפית יפה ברחוב יפה-נוף שבחיפה, במעלה הכרמל, רחוב המצדיק את שמו ואשר משקיף על מפרץ חיפה מגבוה. רחוב יפה-נוף נקרא בעבר "רחוב פנורמה", המוזכר בשיר הישן-נושן "זאת מרחוב פנורמה". גם המבנה של ממגורות דגון נראה בתמונה – זהו המבנה המלבני המוארך, אופקית, בסביבות השליש השמאלי של התמונה.

חיפה-חולון, ד'-ז' בסיון, ה'תשע"ב.

מבט פנורמי על מפרץ חיפה מרחוב יפה-נוף

מבט פנורמי על מפרץ חיפה מרחוב יפה-נוף

שנה וקצת (למה בעצם אני ממשיך לכתוב ?)

למשך קצת למעלה משנה אני כותב. אני יכול להעיד שאני דיי נהנה מזה.

רציתי לכתוב על נושאים שמעניינים אותי, שאת כולם ניתן לשים במטריה המאוד היולית הזו שנקראת "כנעני", לא רק בשביל אחרים, אלא גם, ואולי אפילו בעיקר – בשביל עצמי. הכתיבה היא מעין צורך שתמיד קיים בי, וכשאינני מצליח להפנות אותו לכיוונים "יצירתיים" יותר, אני מוצא שזה יכול להיות יותר קל (וגם, לא תמיד) לעסוק בכתיבה קצת יותר… עיונית. כמו בכתיבה יותר פרוזאית, ישנו קושי מסוים בלמצוא את הניסוח הנכון, המדויק ביותר, שתואם למסר שאני רוצה להעביר. ההבדל העיקרי נוגע לכך שבכתיבה בדיונית הסיפור, העלילה, ההתפתחות – כל אלה הרבה יותר תלויות בדמיון שלי, ואילו בכתיבה עיונית, המציאות עצמה "מכתיבה" את התפתחות המלל, ועליי פשוט למצוא את הדרך הנכונה לתארהּ. ואמנם מפעם לפעם אני מפרסם פה גם תוכן קצת יותר "יצירתי" (בצורה של שירים שאני כותב), אבל ללא ספק עיקר התוכן פה נוגע לכתיבה ה"עיונית".

הגישה שלי לכתיבה כזו דיי מספקת אותי. אמנם אינני מתיימר לעמוד בסטנדרטים אקדמיים, ואינני גם מביא רשימה ביבליוגרפית, אך אני משתדל, כמה שיותר, להביא ציטוטים ממקורות שונים, ולהפנות אל מקורות מקוונים רבים ככל היותר. הסיבה לכך היא האמונה בהנגשת מידע רב ככל היותר, למען מי שיחפוץ להתעמק בנושאים שונים. אני שמח גם שחלק מן הדיונים, בעצמם, כללו טקסטים מסוג כזה, והפניות אל ספרים וחומרים נוספים בנושא.

אני עדיין חושב שהרעיונות שאני מציג פה הם דיי שונים, אפילו רדיקליים. לא יצא לי להתקל באנשים רבים שהשתמשו במונחים כמו "עבריוּת", "יהוויזם", או "קבעון מוניסטי". לא שמעתי על הרבה אנשים שאכן הסכימו ש"היהדות היא רק דת", ושיש הגדרה לאומית טובה יותר, ולא שמעתי על הרבה אנשים שאמרו "תודה לבעל" בעונת הגשמים הברוכה שהייתה לנו בחורף זה. חבר ניסח זאת במשפט "קשים הם חיי האוונגארד", ואכן זה נראה שתפיסות אינדווידואליסטיות שכאלה, שאינן מבקשות "ליישר קו" עם מה שנתפס כנורמה, לא נועדו אלא לשמש כמושא-ללעג ולפקפוק. לשמחתי, גיליתי גם שיש אנשים שמתחברים אל הרעיון. לא כולם מסכימים, הרוב לא מרגישים מזוהים, אבל ההיגיון מחלחל, ואינני מאמין שזהו שכנוע-עצמי שמדבר מפי כשאני אומר שאני מרגיש שינוי כלשהו, בקרב חבריי אותם שיתפתי בהשקפותיי.

מנגנון הניהול של וורדפרס מאפשר לי לראות כיצד מגיעים אל האתר שלי, ומהם מילות החיפוש שאנשים מקלידים. יש בכך משהו שנותן לי עידוד מתמיד, שכן, מחד – אני שם לב כיצד חיפושים "כלליים", כאלו שלבטח נבעו מסקרנות להתעמק בנושא מסויים (בין אם הספר פרשת גבריאל תירוש, או מאהל המחאה בג'סי כהן, למשל) מובילים אל יומן הרשת שלי – וזה מעיד, לכל הפחות, שהרשימות שלי מקבלות מקום יחסית גבוה במנגנון החיפוש של גוגל, ומאידך – אני שם לב כיצד עם הזמן יותר ויותר שאילתות חיפוש מכוונות ביודעין אל יומן-הרשת שלי (בדרך כלל מילות חיפוש של נושא שעליו כתבתי בתוספת מילות חיפוש שבהכרח יפנו אל יומן-הרשת שלי, כדוגמת "שני ציוני" או "ארגמן נילי").

במהלך השנה וקצת הזו הרגשתי שאני לא כותב מספיק. ה"הספק" הממוצע שלי נע בסביבות הרשימה אחת לשבועיים. שתי סיבות עיקריות יש לכך – האחת היא העדר זמן, והשניה, שאולי גם מתקשרת אל נושא הזמן, היא ההעדפה שלי להתעמק, לקרוא וללמוד עוד על הנושאים הללו, בטרם אני כותב עליהם. תמיד אני מרגיש שחסר לי דע, שעדיף לי לבסס אותו עוד קצת בטרם אני מעלה את מחשבותיי על הכתב. בתחרות בין הקריאה לכתיבה, אין ספק שבפרק הזה של חיי הקריאה מנצחת, ובגדול.

ואם אכן יש משהו שאני יכול להעיד שקרה בשנה וקצת הזו הוא שלמדתי המון, כתוצאה ישירה מן הכתיבה הזו. בנושאים רבים היה לי ידע, בסיס כלשהו שממנו צמח הרעיון לכתיבת רשימה כזו או אחרת (דוגמאות יפות לכך הן הרשימות הנוגעות לעלילות גלגמש ולעלילות בעל וענת, שהכרתי את שתיהן, אך כתיבת הרשימה הצריכו אותי לקרוא אותן שוב ולהתעמק בהן בצורה הרבה יותר רצינית).
דבר נוסף, ששימח אותי לא פחות, הוא שגיליתי שאינני לבד. ישנם עוד אנשים שהרעיונות המוצגים בבלוג (זה הנוגע ללאום העברי וזה הנוגע לשילוב המיתולוגיה הכנענית בתרבות שלנו) מדברים אליהם. מיומן-הרשת הזה יצא לי להתוודע אל אנשים נפלאים ומרתקים, שאהבת הלאום והתרבות של עם ישראל היא בראש מעייניהם.
דבר יחיד שאולי קצת ציער אותי נוגע לעובדה שיומן-הרשת הזה נתפס בעיניי רבים באופן אוטומטי כ"בלוג ימני", בעוד שאני משתדל באמת לא להצמד אל דוֹגמה פוליטית מסויימת. ואולי גם בכך יש נחמה, שכן מלכתחילה לא חשבתי שאעסוק בכתיבה פוליטית כלל וּכלל, וכשכן יצא לי לעסוק בזה – דיי הייתי מרוצה מהתוצאה (וּבכלל, נדמה שפוליטיקה לכעצמה מושכת הרבה יותר אש מנושאים אחרים).

החלטה משמחת שקיבלתי במהלך השנה הזו היא להתחיל ללמוד את הנושא בצורה אקדמית. כיום יש לי תואר ראשון בכלכלה וניהול, אולם המשיכה שלי תמיד הייתה אל תחום ההיסטוריה. היות והתחום הזה נחשב ל"לא פרקטי", נרתעתי מלהכנס אליו במשך שנים. ואולם, ככל שעבר הזמן הרגשתי שהנושא הזה בוער בי יותר ויותר, ולכן סוף כל סוף נרשמתי ללימודי ארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום באוניברסיטת תל-אביב, ואתחיל ללמוד בסמסטר א' ה'תשע"ג.

הוספתי ליומן-הרשת טקסט שבעיניי הוא "הכרחי" לרעיון הלאומי העברית, והוא "כתב אל הנוער העברי", המנשר הראשון של "הועד לגיבוש הנוער העברי" – הוא תנועת הכנענים של רטוש. אני מאמין שבשנה הקרובה אוסיף עוד טקסטים דומים, ובנוסף, אני מקווה שאצליח לנסח גם מנשר משל עצמי.
ואמנם אינני עומד בראש שום תנועה מאורגנת. אני מכיר מעט אנשים, מפה ומשם, שהרעיון הזה מדבר אליהם, וגם עמם לא התאגדתי לכדי תנועה אמיתית. יותר משאני מאמין שביכולתי לעשות "מהפכה" בחשיבה, אני מקווה שיומן-הרשת הזה יעמוד כאוסף של טקסטים ורעיונות לאנשים הנקרים אליו, במקרה או במכוון. הייתי רוצה להאמין שמי שמקננת בו אמונה ברעיון הלאום העברי, זה שלא כפוף לגחמות דתיות כאלו ואחרות, או מי שמתעניין במיתולוגיה הכנענית, ומאמין בשילובהּ בתרבות שלנו – ואולי אף, כמוני, מוצא בה מערכת של סמלים לפילוסופיה פלורליסטית (העומדת אל מול הקיבעון המוניסטי שקיים בתרבותנו) יוכל למצוא ביומן-הרשת הזה שפע של חומרים ורעיונות.

אולי זוהי אמרה קצת כוללנית, ולא נכונה במקרים רבים, אך לא-אחת נדמה לי כי רוב-רובו של הציבור הציבור החילוני בארץ איבד את הצוויון הלאומי-ציוני שלו. אם יש בטענה זו מן האמת, הרי שהציבור היחיד שנותר נאמן לציונות, כאידאולוגיה, הוא הציבור הדתי-לאומי. למרבה הצער, נדמה שגם ציבור זה הולך ו"נסחף" אל הכיוון החרדי, כזה ששם את הדת מעל ללאום. אמנם זה נראה מתבקש לטעון כך, הרי אלוהים אמור לעמוד מעל לכל דבר – ואולם הקונפליקטים הללו הינם בגדר תופעה חדשה. לא ביצעתי מחקר היסטורי בנושא, אך האינטואיציה שלי (המתבססת על דעות ושיחות שנקריתי בדרכן) אומרת ש"פעם" (עשרים, שלושים, ארבעים שנה אחורה ?) הקונפליקט הזה לא היה קיים, מכיוון שלא נראה שהיה לו טעם. לעשות למען המדינה (גם אם זה אומר לעמוד בכללי טקס צה"לי) לא היה נתפס כ"בגידה" באל, אלא להפך – הייתה בכך מן הזכות. עודני מאמין כי קיימת דרך אחרת, שפויה יותר, ציונית הרבה יותר, להגדיר את עצמנו ולעצב את תרבותינו. זוהי הדרך שלה קראתי שְׁנִי-ציונות. ואין לטעות – השני-ציונות היא קודם כל ציונות – פשוט כזו שבוחנת את עצמה מחדש, ומגדירה את עצמה בצורה שונה, תרבותית יותר מאשר דתית. לא-פעם נדמה כי בזמנים שלנו ה"טירוף הדתי" הגיע לשיאים חדשים, ולא רק הוא – כי אם המגמה האנטי-לאומית שמתחזקת לה. בראש ובראשונה אני עומד נגד מגמה זו, וכותב נגדה, כמו שאני כותב בעד הרעיון השני-ציוני. תקוותי היא להמשיך לחדד את השקפותיי בכל הנוגע לגישה הזו.

ומה הלאה ?
מעצמי אני מצפה רק להמשיך להעמיק-חקר, להמשיך לכתוב, להמשיך להפיץ. מעבר לרעיון המנשר, ישנם נושאים רבים שבהם אני מקווה להתעמק, והשנה אני מקווה גם לכתוב קצת בנושא השקפותיי בנושא כלכלה (במיוחד בהקשר לקיץ הצפוי לנו, שככל הנראה גם הוא יהיה שופע ב"מחאות חברתיות" כאלו ואחרות). פתחתי דף פייסבוק, בתקווה שגם הוא ינגיש מעט את יומן-הרשת שלי לאנשים נוספים. מהקוראים אינני מצפה, כי אם רק מקווה שיגיעו לכאן עוד, שיפיצו את רשימותיי היכן שהם יכולים, ואולי מה שהכי חשוב בעיניי – שיגיבו. ביקורות חיוביות, וגם שליליות – מהן אני זוכה ללמוד הרבה, לתקן את טעויותיי ולהחשף לכיווני חשיבה נוספים.
מי שרוצה, תמיד מוזמן לפנות אליי. כפי שאמרתי, יצא לי להכיר דרך יומן-הרשת הזה אנשים נפלאים, הייתי שמח להכיר עוד, ולדעת שאנחנו לא לבד. כתובת הדואר האלקטרוני שלי היא rezionism@gmail.com, למי שמעדיף את הדרך האנונימית יותר (במקום תגובות).

מקווה שנשתמע שוב, אולי גם נפגש. זה בעצם למה אני ממשיך לכתוב.

תל-אביב, י"ט באדר, ה'תשע"ב.