ארכיון תג: דגון

כנען וכנענות

בימים ההם… (הרקע הקדום לתרבות הכנענית)

הפנתאון הפוליתיאיסטי הכנעני משתייך למכלול שניתן לכנותו "פנתאון שמי צפון-מערבי", כזה שרווח לא רק בשטח שאנחנו מכירים כיום כ"ישראל", אלא השתרע גם צפונית ממנו, עד צפון-סוריה/דרום טורקיה של היום. אף-על-פי שאנו מוצאים זיקה, החלפת רעיונות וסינקרטיזם בינו לבין פנתאונים אחרים במזרח הקרוב, הפנתאון השמי הצפון-מערבי נבדל מן הפנתאון המסופוטמי, המזרחי, שמקורו בפוליתיאיזם השוּמרי שאומץ על-ידי התרבויות השמיות המזרחיות: האכדיות-בבליות-אשוריות, וּמן הפנתאון השמי הדרומי – הוא הפוליתיאיזם הערבי הפרה-אסלאמי, המשוייך אל תקופה המכונה על-ידי המוסלמים כ"ג'יהלייה" (جاهلية, "הבערות").

השם כנען עצמו הוא שם מצרי, וּבו כונתה על-ידם המרחבים המוכרים כיום כישראל, פלסטין, לבנון וחלקים מסוריה. הסבירות הגבוהה היא שדרי-הארץ עצמם לא ראו עצמם כשייכים לתרבות כנענית כוללת (שאלת ה"תרבות" לכשעצמה נוגעת לאמות-מידה מודרניות), אלא כמשוייכים לאחת מערי-הממלכה האזוריות. המינוח הזה, אם כן, היה כוללני ונעשה שימוש על-ידי גורמים חיצוניים. באופן מעט אירוני, קיים תיעוד של אורליוס אוגוסטינוס ששאל את האיכרים אשר התיישבו סביב חורבותיה של העיר קרתגו (שבתוניסיה של היום), אשר נוסדה בידי פיניקים מצור, לגבי זהותם, והם השיבו לו בכינוי "כנענים" (chanani). את ההשקפה הזו, המכלילה את כל יושבי-הארץ "ההם" ומבדלת ומנכרת "בינם" לבין קבוצות אחרות, אִמץ התנ"ך (הברית הישנה). על-אף שהתנ"ך נחשב לספר מקודש עבור הדתות האברהמיות, המונותיאיסטיות באופיין (כל-אחת על-פי דרכהּ), הוא בכל-זאת נחשב לספר קאנוני בעל חשיבות עליונה עבור הכנענים בעת המודרנית. בראש ובראשונה, התנ"ך נחשב כספר בעל חשיבות עממית, לאומית, שאינה תלויה בדת – ספר המשוייך לקבוצה תרבותית, ולאו דווקא קבוצה בעלת מכנה משותף דתי. הכנענים בימינו (בדומה לחילונים, ולעתים גם דתיים בעצמם) מתייחסים בסקפטיות אל חלקים מסויימים בתנ"ך, מכיוון שהם מבינים כי טמועה בו אג'נדה מובהקת של מיגור הפוליתיאיזם.

ואף-על-פי-כן, בקריאה ביקורתית-דקדקנית ניתן לראות כיצד השורשים המיתולוגיים הכנעניים עולים מעל פני האדמה. באמצעות ההתפלמסות הרבה של התנ"ך עם הפוליתיאיזם הכנעני מחד, והמסופוטמי מאידך, אנו מסוגלים להחשף אל מכלול האמונות הללו, גם אם לא להבינו לחלוטין (בעיקר בשל העובדה שהמסורות הללו עברו שכתוב מונותיאיסטי מגמתי). תובנות נוספות בהקשר למנהגים, אמונות והקונטקסט התרבותי של הפוליתיאיזם המקומי הועלו רק עם תחילת החפירות הארכיאולוגיות במסופוטמיה במאה ה-19, אך ללא ספק התרומה המשמעותית ביותר להבנת המכלול הכנעני הגיע רק עם גילויה של העיר אוגרית (סוריה של היום, סמוך לעיר-הנמל לטקיה) ב-1928. הטקסטים האוגריתיים סיפקו תמונה מקיפה יותר ושלמה יותר לגבי הפוליתיאיזם הכנעני – החל מן הרובד המיתולוגי, דרך הרובד הפולחני, ועד לקונטקסט התרבותי הרחב הנוגע למסחר ברחבי האגן המזרחי של הים-התיכון ולנוכחות זרה בעיר, שתי תופעות המביאות עמן השפעות חדשות מתרבויות שונות שהפכה את אוּגרית למרכז קוסמופוליטי עשיר וחשוב. על-כן חשוב לראות במכלול האוגריתי כמכלול כנעני מקומי לאוגרית, או כנעני-אוגריתי. הבחנה זו חשובה לצורך העלאת ספק סביר בנוגע לזהות המוחלטת של האמונות והמנהגים בכל רחבי המרחב הלבנטיני. אין ספק כי ברמת המאקרו המכלול הכנעני היה דומה גם בדרום כנען, במרחב שאנו מכירים כיום כ"ארץ ישראל", אולם ברמת המיקרו יתכנו גם יתכנו הבדלים.

המינוח לפולחן הפוליתיאיסטי הכנעני בתנ"ך הוא עבודה זרה, ואולם ההשקפה הכנענית רואה בפוליתיאיזם הכנעני כעבודה מקומית. היא אמנם זרה לפולחן אלוהי משה, יהוה – אל מדברי שככל הנראה הגיע מן המדיינים, עם נוודים שחיו במדבריות הנגב ודרום ירדן (ככתוב ב דברים, ל"ג, ב': "יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן"), ואולי אף מאזור עֲרָב, אך כל הווייתהּ של הכנענות נשאבת מן המרחב הגאוגרפי הכנעני, החופף היום, פחות או יותר, להגדרת ה"לבאנט". אכן, הכנענות אינה בהכרח מכלול של מדבריות יהודה והנגב מדרום, כי-אם של הרים מוריקים, של עמקים פוריים, של חופים מרהיבים.

הפנתאון הפוליתיאיסטי כולל את אבי האלים, אל, המכונה אל עליון, אל קונה ארץ, שור אל, ולטפן אל בעל הלב – כינויים המעידים על מעמדו כאבי האלים, בורא הארץ, וכאל טוב-לב. אל עליון הכנעני מופיע גם בחומשי התורה בתור אלוהי מלכיצדק (בראשית, י"ד, י"ח-כ'). המחקר היום (ועמו גם הכנענים) מבדילים בין אל הכנעני/ישראלי לבין יהוה המדייני/יהודאי, שבסופו של דבר "תפס" את תפקידו של אל.

בת-זוגו של אל היא אם האלים ואלת הטבע, אשרה. פולחנה הוא פולחן של טבע, עצים, ושל ים. באוּגרית היא מכונה "קונת האלים" (קונה במובן של "יוצרת", מקביל ל"אל קונה שמיים וארץ ארץ"), כמו גם עשרת ים ("עושר הים"). אין פלא, אפוא, שהיא נעבדה בצוֹר וּבצידון – ערי נמל פיניקיות חשובות. אף בתנ"ך עצמו, אשר כאמור משמש לא-אחת כספר תעמולה יהוויסטי, מתואר כיצד גדעון בן יואש כורת את האשרה (ומכאן שאכן פסלה היה פסל עץ). סבורני כי השם גדעון עצמו מגיע ממשמעות דומה, והשורש של שמו הוא ג.ד.ע., אשר בעברית משמעותו דומה לכריתה (הפעולה אשר עשה בספר שופטים) – שם אשר בניגוד למסופר בספר שופטים – היה השם אשר ניתן לו לאחר המעשה, ולא לפניו (שמו השני הוא ירובעל, אותו ניתן להבין כ"ברא הבעל", בדומה לשם "ירושלם" שמשמעותה "[העיר ש]ברא/יסד שלם").

בניהם של אל, כמו גם אשרה, הם אלים אשר זכו לקיתונות של בוז במקרא – בעל, אל הסער והגשם, ובפני-עצמו שם אשר "שוּטח" לכדי שם-עצם נרדף לכל אליל (במובן של צלמית פולחן פוליתאיסטית) באשר הוא. האג'נדה המונותאיסטית כלפי בעל באה לידי-ביטוי בצורה ברורה בתואר הגנאי "בעל זבוב", אשר אומץ גם על-ידי כתבי הקודש הנוצריים (הברית החדשה). זוהי דוגמה מצוינת הממחישה כיצד הטקסטים מאוּגרית חושפים את הרובד שהאג'נדה המקראית ניסתה לטשטש – בכך ששִנתה  את התואר האוגריתי "בעל זבול" (המתאר דווקא את בעל במלוא כבודו וּפארו, כפי שמתואר בשירה האוּגריתית כ"יש זבול בעל ארץ") לכדי קישור מזלזל לזבובים, עם כל המשתמע מכך. אלוהויות חשובות נוספות כוללות את עשתרת, אלת האהבה, אשר לה גם תפקיד לוחמני, כמופיע בקללה המופיע בשירה האוגריתית: "ישבור חורון ראשך – עשתרת שם בעל קודקודך"; דגן/דגון, אל הדגנים ופריון האדמה; ענת אלת המלחמה והציד, הקרויה גם בשם "יבמת לאומים"; ורשף אל האש והדֶבֶר. מן המיתולוגיה המוכרת לנו מאוגרית אנו מכירים גם אלים שלא מוזכרים בשמם, אך הדים לקיומם גם הם מופיעים בתנ"ך – ים אל הים, מות אל המוות, שחר ושלם אלי הזריחה והשקיעה (הקרויים גם בשם "האלים הנעימים"; משמו של האחרון מגיע שם העיר ירושלם), ואלים רבים נוספים.

תחִיה

במובן מסויים, יש אשר יטענו כי הפוליתיאיזם הכנעני לא מת לחלוטין, מכיוון שהוא הצליח להשתמר במסורות עממיות – בין אם מסורות יהודיות שהפכו למנהגים ולחגים המוכרים לנו כיום, ובין אם במסורות מוסלמיות מקומיות, כדוגמת המוסאמים (الموسم – עליה-לרגל). כך למשל, מוסאם נַבִּי רוּבִּין (النبي روبين) שהתקיים עד 1948 בכפר בגדתו הדרומית של ואדי אל-סראר (האתר מצוי בשפכו של נחל שׂורק בימינו) שהיה מוקד עליה-לרגל במשך חודשיים בכל שנה, לכבוד נבי רובין (שמזוהה עם ראובן, בנם הבכור של יעקב ולאה), שימר ככל-הנראה מסורות כנעניות אשר קדמו לכיבוש האסלאמי במאה השביעית לספירה.

וּבכל זאת, אם נדבר על תחיית הרעיון הפוליתיאיסטי הכנעני העומד בפני עצמו, הרי שתחילתה בתחייה תרבותית (ולא כתפיסת-עולם או כמסגרת פולחנית) שהושפעה מן הרומנטיציזם האירופאי. הציונות, אשר הושפעה מן התנועות הלאומיות האירופאית, ניסתה לאמץ גם את הרעיונות הרומנטיים של שיבה אל הטבע, אל ארץ המוצא (urheimat) ואל הפגאניזם העממי הקדום, אותו היא מצאה בסיפורי התנ"ך ובהשראת הממצאים הארכיאולוגיים ממסופוטמיה.

בתחום השירה, שאול טשרניחובסקי כתב שירים רבים לאלים הכנענים הקדומים, בייחוד האלות הנקביות אשרה ועשתרת (כמו-גם שיר מיוחד שנקרא "לנוכח פסל אפולו" בו הוא מנסה להתעמת עם המשיכה אל הפוליתאיזם הרומי, ואל הדיסוננס המתעורר מכך בשל ההיסטוריה העקובה מדם של היהודים עם הרומאים), וחיים הזז ניסה לפרש את קורות-חייו של משה בן עמרם בהתבוננות פוליתאיסטית. גם בתחום הפרוזה אנו מוצאים מעט הדים לתחייה מוקדמת של רעיונות פוליתאיסטים בספרו של זאב ז'בוטינסקי (מייסד הציונות הרוויזיוניסטית) – "שמשון".

אולם הכנענות הגיעה אל שיא פריחתהּ בשנות הארבעים של המאה העשרים, קצת יותר מעשור לאחר גילוי העיר אוּגרית, באמצעות המשורר יונתן רטוש שקיבץ סביבו אמנים שעסקו באמנות כנענית. היה זה נסיון טוטאלי יותר לנייטיביזם תרבותי, שהתבטא לא רק בתחום השירה, אלא גם האמנות הפלסטית (כדוגמת הפסל "נמרוד" של יצחק דנציגר) ואף הפעילות הפוליטית, שלא צלחה.

אך הכנענים ראו את עצמם כיותר מסתם קבוצת אמנים. בעיניהם הם ראו עצמם כ"גזע חדש" שנוצר מתוך אדמת הארץ, והם ניתקו עצמם מן ההסטוריה היהודית, אותה ראו כגלותית וזרה להם. בנוסף, בראייה מעט אימפריאליסטית, הכנענים סביב יונתן רטוש ראו את יתר התושבים השמיים של המזרח-התיכון כ"עברים" שנוצרו או אוסלמו. סביב התנועה הכנענית נרקמו אגדות רבות על טקסים שנערכו לכבוד אלי כנען וכללו מין קבוצתי, שכיום כבר מידת אמינותן אינה כה ברורה.

ראוי לציין כי אל הכנענות ה"עברית" בישראל התלוו תופעות מקבילות במקומות שונים במזרח התיכון. גם בקרב האוכלוסיה הערבית בארץ חלה התעוררות כנענית – בשנות הארבעים פעל תאופיק כנען, רופא ירושלמי שנודע בטיפולו בחולי צרעת, ואשר עמד למשך זמן קצר בראש ה-Palestine Oriental Society. הזהות התרבותית הכנענית בקרב הפלסטינים מונחלת גם היום, באמצעות אירועים כמו פסטיבל תרבות כנעני בקבטייה אשר מנוהל על-ידי משרד התרבות הפלסטיני. בסוריה היה זה אנטון סעאדה (أنطون سعادة) ששאב השראה מן המקורות הקדומים של העם הסורי וביקש לבדל את הזהות הזו מן הזהות הערבית. למרבה הצער, במקרה שלו התוצאה התבטאה בצורה מאוד לאומנית, עם הקמת המפלגה הסוציאל-נאציונלית הסורית. דמות פעילה מאוד היום המזוהה עם הרעיון הכנעני הוא המשורר הסורי-לבנוני אדוניס (שם-עט אשר קרוי על-שם אל כנעני) המשמר זיקה אל הזהות הפיניקית, שהיא, כאמור, חלק מן המרחב הכנעני.

בשנות החמישים החלה דעיכה בכוחה ופעילותה של התנועה הכנענית הישראלית כתנועה אמנותית. אמנם עדיין השפעותיה מהדהדים על התרבות בת-ימינו (תופעה מרשימה לכשעצמה, לאור העובדה שמימדיה לא היו כה גדולים), אך מאז ועד היום לא ממש קמה מסגרת כנענית כלשהי. גם הפולחן הכנעני כיום, בצורה של פילוסופיית-חיים/דת, אינו יכול להיות מוגדר כ"מסגרת", כי אם קבוצות קטנות הפועלות באופן עצמאי, פחות או יותר, ואשר בוחנות את העבר ואת שורשיו הכנעניים כל אחת בדרכה שלה.

…וּבזמן הזה (פוליתיאיזם כנעני כדרך-חיים בימינו)

להשקפתי, באופן כללי, כל תרבות קדומה עִצבה את האלים שלה על-פי הטבע הסובב אותה. המינוח המקראי "עצבים" מתייחס אל אלילים – אל פסלים שעוצבו בידי ידי אדם (ומכאן השורש המשותף) – אולם העיצוב, להשקפתי, הוא גם סמלי ותרבותי, ובמובן הזה עיצובם של האלים נעשה בידי הסובב הטבעי והאנושי בו האלים "פעלו". מסיבה זו אל סער כנעני אינו זהה באופן התגשמותו, או "התנהגותו", לאל סער נורדי. במובן הזה, הפולחן הכנעני הוא פולחן שמקומו בארץ כנען, ולא בשום מקום אחר. הכנענות מחברת את האדם אל הטבע הכנעני כשם שהטבע הכנעני עוזר לאדם לחוות את הכנענות בצורה המושלמת ביותר.

את הבחירה לראות ולחוות את העולם בדרך פוליתאיסטית משלוש סיבות פוזיטיביסטיות ואחת לעומתית:

1. פילוסופית-לשונית – העולם שלנו מעוצב על-פי הלשון שלנו, והלשון שלנו גם מעוצבת, בין אם נרצה ובין אם לאו – באמצעות התפיסה שלנו לגבי האלוהות. תפיסת-עולם בעלת אלוהות אחת גורמת לשאיפה תמידית למקור אחד, מבלי לשים לב – פשוט מכורך התנהגות השפה וּתפיסת העולם אשר "נכפית" על האדם. בתפיסת עולם פלורליסטית (פוליתאיסטית) מידת הגמישות של המחשבה והדמיון רבה יותר – מידה המאפשרת לקבל גם שתי תשובות אפשריות (או יותר) ולא לנסות לשווא תמיד להתקבע על פתרון אחד (לעתים על-ידי שימוש כוחני להכפפת פתרון אחד, או השמדת יתר האפשרויות).

2. הסטורית-גיאוגרפית – בחג הפסח נהוג לומר כי "מתחילה עובדי עבודה 'זרה' היו אבותינו" – והנה מסתבר שהיא ממש לא היתה זרה, אלא מאוד מאוד מקומית, וּמחוברת לטבע ולסביבה הקרובה בה חיו אבותינו. כאמור, דתות פוליתאיסטיות תמיד מושפעות מן הטבע הסובב אותם, וּמסיבה זו הטבע הכנעני והפוליתיאיזם הכנעני "מותאמים" זה לזה. התרבות הכנענית והמורשת שנותרה (בין אם באמצעות חלחול רעיונות למקרא ובין אם במורשת ארכיאולוגית) נתעצבה בטבע הסובב אותנו בארץ ישראל.

3. תרבותית-חווייתית – בעיניי תפיסה פוליתאיסטית מאפשרת לכל אדם להתחבר אל אלמנטים שונים בטבע ובעצמו בצורה ישירה יותר מאשר התפיסה המוניסטית ה"משוטחת" בה לכל דבר אתה מוצא מקור אחד. במובן זה, האלוהות שוכנת בקרבה רבה יותר לאדם, וּבצורה מוחשית יותר. על-כן הפרט חווה עולם עשיר יותר ומגוון יותר, ולדעתי גם גמיש יותר וסובלני יותר.

הסיבה הלעומתית היא הנגדה לתכונות השליליות, לטעמי, ברבנות היהודית. אני בהחלט מודע לכך שבכנענות יש אנטי-תזה ליהדות; אינני מתעלם מאותה הנגדה, כי-אם מנסה להבין אותה, לרכך היכן שאפשר (מכיוון שאני מבין שאנו חולקים את מוצא משותף וּמשתייכים לאותו עם) וּלהדגישהּ היכן שלדעתי צריך להדגיש.

ואמנם אני בחרתי לראות את העולם דרך עיניים כנעניות, מכיוון שזוהי הארץ בה אני חי, ואלו הם השורשים העממיים שלי; אך תפיסה זו, לדעתי, נכונה לכל פוליתיאיזם עממי באשר הוא. גם ההנגדה אל היהדות אינה שונה, במובן הזה, מן ההנגדה אל הנצרות, או האסלאם. בל נשלה את עצמנו – העמים הפוליתאיסטים בימי קדם לא היו אנשים עדינים ושוחרי שלום; אולם ניתן לומר עליהם שהאבסולוטיזם הדתי שלהם לא היה כה קיצוני כפי שאנו נחשפים אליו היום, והם חיו בשלווה עם קיומם של אלים אחרים. עצם התפיסה הזו, לדעתי, היא מהות הסובלנות הבסיסית ביותר.

לא אהסס לומר כי מבחינת מקורות השראה, הפוליתיאיזם הכנעני ניזון משני קורפוסים עיקריים: התנ"ך מחד, והטקסטים האוגריתיים מאידך. הפוליתיאיזם הכנעני מבקש להתחבר אל כוחות הטבע השוכנים כאן, בכנען, בצורה הייחודית למקום הזה.

שפע האתרים הארכיאולוגיים בישראל מאפשר למצוא את ההיבט הרוחני הזה, הנבחן דרך עיניים בנות-זמננו, אך באתרים המקודשים לכנענים עצמם. נוספת לכך העובדה שהתנ"ך עצמו מתאר את מרחבי הארץ הזו – אתרים המוכרים בשמותיהם המקוריים עד היום, או שזוהו במועד מאוחר יותר – דבר המקרב את האותנטיות של החוויה הקדומה אותה מבקש הכנעני להחיות ולחוות בעצמו. על-כן כל סיור אל הערים הקדומות חצור, דן, גזר – וכן, אף ירושלים עצמה (הקרויה, כאמור, על-שם שלם, אל השקיעה) – עשוי להפוך לחוויה שונה לגמרי כאשר הוא נצפה דרך עיניים כנעניות.

כאמור, כלי חשוב להבנת השורשים הפוליתיאיסטים בתנ"ך ולמתן פרשנות כנענית מחודשת הוא הקורפוס המרשים של טקסטים אוגריתיים – הכולל בראש ובראשונה מיתוסים רחבים (כשהעיקרי שבהם הוא מיתוס בעל וענת), אך ניתן למצוא בתוכו גם טקסים שונים (אם-כי קשה יותר להבין את ההקשר שלהם). בה-בעת, הגישה הכנענית מקיימת את אותם קשרי-גומלין מוזרים דווקא עם הספר שכל-כולו רווי בהתנגדות, לעתים אלימה, לפוליתיאיזם הזה בעצמו. שׂומה עליה לעשות כן, מכיוון שהיא מודעת לזיקה העממית של התנ"ך אל העם שעבד את אותם אלים קדומים, וּמכיוון שהיא רואה במסגרות הדתיות היהודיות כ"שכתוב" יהוויסטי. על-כן, כמעט לכל חג ולכל מנהג ביהדות ניתן למצוא פרשנות כנענית מקבילה. במובן הזה, לדעתי הכנענות אינה "בגידה" מוחלטת בזהות היהודית, אלא פשוט התחברות אל שורשים קדומים שלה – שורשים שהוכתבו על-ידי כהנים של פולחן-אלוהות שהפך לאבסולוטי ונישל את יתר האלים שעבדו באזור הזה. במובן הזה, בניגוד לכנענים "ההם" משנות הארבעים של המאה העשרים, אין לי עוינות כלפי הרעיון היהודי – אני מוצא אליו זיקה מעצם אמונתי שבתוך כל יהודי חבוי עברי; אני מתכתב "מתכתב" עם הרעיון היהודי, ובמובנים מסויים אף חווה אותו – פשוט דרך נקודת-מבט שונה.

מספר הכנענים (במובן הפוליתיאיסטי העמוק של המילה) בארץ מועט מאוד, ועל-כן, קשה להצביע על מסגרת כוללנית של טקסיות כנענית ייחודית – בארץ היא מתלווה לרוב אל מסגרת טקסית פגאנית רחבה יותר, אולם באופן אישי אני יכול להעיד שהפרקסיס הכנעני אצלי מתבטא באותו מתן פירוש כנעני למסורות היהודיות אשר כבר הזכרתי. הזיקה האישית שלי היא אֶל אֵל הסער, בעל. בתור אחד שבמשך כל חייו אהב את הגשם וחווה כל יום סוער כאילו זהו היום הגשום הראשון (ואולי האחרון?) ששזפו עיניו, אני מוצא בחיבור הזה משהו טבעי מאוד. הזיקה הזו אל בעל מחדדת אצלי את החוויה הטבעית הטהורה ביותר שיש (להשקפתי הסובייקטיבית, כמובן).

אולם, זיקתי אל הבעל אינה בלעדית, ואני משתדל לתת מקום לאלים הכנענים בהיבטים שונים בחיים שלי. כך למשל, כל יציאה לפאב הופכת להרמת כוסית לכבוד האל דגון. בעתות אי-יציבות בטחונית (שלצערי הם מנת חלקם של דרי הארץ הזו, בני כל הלאומים) אני שם מבטחי באלה ענת. ריח פריחת ההדרים מזכיר לי את ניכל, אלת הפרדסים האוגריתית (וזאת על-אף שידוע לי כי ככל הנראה ניכל  אינה כנענית "אותנטית" אלא אומצה מן התרבות החורית, שבעצמה אימצה אותה מנינגל השומרית), וכל יציאה אל הטבע מזכירה לי את אשרה, אלת הטבע. אל אבי האלים, אל, אני מוצא זיקה במימד הלאומי של זיקה כלפי כל בני עמי, עם אשר נקרא על שמו – ישראל.

***

מאמר זה (בגרסה אנגלית) נכתב עבור המהדורה ה-189 – מהדורת ה-Lammas (חג קציר החיטים העממי הקדום הנחוג בראשית אוגוסט) של Pagan Dawn, בטאון הפדרציה הפגאנית, היוצא-לאור בימים אלו בבריטניה. זוהי הפעם הראשונה שכתב-העת הזה עוסק בצורה מרכזית כזו וּמקדיש כתבה מיוחדת לפוליתאיזם הכנעני.

תל-אביב, ט"ו באב, ה'תשע"ג.

Pagan Dawn- 189: Lammas - Autumn Equinox 2013

Pagan Dawn- 189: Lammas – Autumn Equinox 2013

דָּגוֹן / ה.פ. לאבקראפט

דגון / האוורד פיליפס לאבקראפט

האוורד פיליפס לאבקראפט (Howard Phillips Lovecraft, 1890-1937) הוא סופר אמריקאי שנחשב לדמות מאוד בולטת בז'אנר הספרות המשונה (weird fiction), מעין סוגת-משנה לספרות האימה והמדע-הבדיוני. בקריירה הספרותית שלו הוא הצליח ליצור מחזור מיתי שלם של אלים ודמויות אנושיות שפועלות במסגרת פטאליסטית להחריד. במשך חייו כתב עשרות סיפורים קצרים שנאספו באסופות רבות ושונות, שנים רבות לאחר מותו.

דגון הוא אחד מסיפוריו הראשונים של לאבקראפט; הוא נכתב ביולי 1917 וראה אור לראשונה בנובמבר 1919 בגליון ה‑11 של The Vagrant. הוא נכתב עוד בטרם נתהוותה לה מפחרת האלים של קתהולהו החוזרת ונשנית בסיפוריו המאוחרים יותר.

אל סיפור זה התוודעתי עוד בטרם התעמקתי בעניין הכנעני, והחיבה שלי לסיפור הזה וזיקתי לכנענות היא מקריות (ויש אשר אולי יזהו אותה כשליחות שמיימית). זהו הסיפור הפותח את האסופה The Call of Cthulhu and Other Weird Stories, הראשון מבין שלושה כרכים של כתבי לאבקראפט שיצאו בהוצאה Penguin. מן הסיבה הזו, זהו הסיפור הראשון של לאבקראפט שהתוודעתי אליו, ובהיותו כה מוצלח (לטעמי) – הוא זה שסחף אותי אל מכלול יצירתו הקודרת של לאבקראפט.

בעברית יצאה אסופת סיפורים מתורגמת בשם "התוהו המזדחל", אולם אין באסופה הזו תרגום לדגון. על התרגום הנוכחי עבדתי בשנת 2010. הגרסה שעכשיו אני מגיש עתה ביומן-רשת זה כוללת תיקונים מועטים ושיפורים סגנוניים שלמדתי במהלך שלוש השנים הללו. בחרתי להעלותו מכיוון שמחר בחצות היום, א' בסיון, ה'תשע"ג, נמשיך את המסורת משנים קודמות וניפגש אני וכמה חברים בסמוך לממגורות דגון שבחיפה, להרמת כוסית ויסקי לכבוד חג הקציר (שבועות החל בשבוע הבא) ולכבוד אל הדגנים, התבואה, הפרנסה והנחמה (השׂכר והשׁיכר) – דגון.

חי דגון !

תל-אביב, כ"ט באייר, ה'תשע"ג.

—————————

דָּגוֹן

מאת : האוערד פיליפּס לאבקרעפט[1]

עִבְרֵר וּביאר : אלעד אהרון

כותב אני עדות זו בכרעי תחת עול נפשי ניכר, שכן עד בוא הליל אחדל מלהתקיים. חסר פרוטה, ועל סף קיצה של אספקת הסם שבסיועו בלבד היו חיי לנסבלים, אינני יכול עוד לשאת בעינוי; ואשליכני מחלון עליית‑גג זו אל זוהמה המדרכה שברחוב מתחתי. בַּל תסיקו משעבודי למורפין כי חלוש‑אופי או מנֻוָן אנוכי. לכשתקראו את הדפים המשורבטים בחופזה הללו, עשויים אתם לשער, אם-כי לנצח לא להבין לחלוטין, את תכלית מַאֲוֶה-נפשי בשכחה או מוות.

היה זה באחד המרחבים הפתוחים, אשר נפש חיה פוקדת אותם אך לעתים נדירות, של האוקיאנוס השקט רחב-הידיים, כאשר הספינה אשר בה שירתּי כאחראי מטען נפלה קורבן לאונית‑פשיטה גרמנית[2]. המלחמה הגדולה[3] היתה אז בראשית דרכה, וחילות-הים של ההונים[4] עוד לא שקעו בכלימתם אשר באה עתידה היתה לבוא עליהם; כך שכלי השיט עליו שהינו היווה שלל כשר, בזמן שאנו, אנשי‑צוותהּ, קיבלנו את כל ההגינות וההתחשבות שהיינו ראויים להם מתוקף היותנו שבויי צי‑אויב. אכן, כה סובלנית הייתה המשמעת של שובינו, עד כי היה בידי לחמוק בהצלחה בְּגַפִּי בסירה קטנה, חמישה ימים לאחר שנפלנו בשבי, עם מים ואספקה למשך פרק-זמן ממושך.

לכשמצאתי עצמי אחרי ככלות הכל נישא ברוח ובן‑חוֹרין, היה לי אך מושג קלוש אודות מקום הימצאי. הואיל וּמעולם לא ניחנתי בכישורי ניווט, כל אשר יכֹלתי, בהעזרי בחמה ובשאר מאורות השמיים, היה להעלות השערה סתומה כי מקום הימצאי היה דרומית לקו‑המשווה. אודות קו‑האורך מאום לא ידעתי, ולא נראה באופק שום זכר לאי או לקו‑חוף כלשהו. מזג‑האויר היה שָׁלֵו, וּבמשך מספר לא ידוע של ימים המשכתי בהִסחפי עם הזרם מתחת לחמה היוקדת באין מעש וּללא תכלית; חכה חיכיתי, בין אם לאיזושהי אוניה חולפת, או להגיע אל חוף מבטחים של אי‑איזו יבשה ראויה למִחיה. ברם, אף אוניה ואף יבשה לא נגלו לנגד עיניי, ואנוכי החילותי לומר נואש בבדידותי בינות למרחבים הנישׂאים של תכול הגלים העולים ויורדים.

התמורה התרחשה בעודני נם. אודותיה לעולם לא אדע אף פרט; שכן תנומתי, על-אף שטרודה הייתה ורוחשת‑חלומות, הייתה רציפה. מִשסוף כל סוף הקצתי, היה זה רק כדי לגלות את עצמי שקוע למחצה במשטח מְרֻפָּשׁ של בוצה שחורה נוראית מאין כמותה שנתפרשׂה סביבי בדפוס גלי חד‑גוני, רחוק ככל שמסוגל הייתי לראות, ואשר בתוכה רבצה סירתי מקורקעת במרחק-מה ממני.

אף על פי שיתכן כי בין הבריות מצויים אלו העשויים לשער כי פליאה היתה תגובתי הראשונית לנוכח תהפוכה מפליאה וּבלתי צפויה מעין זו בנוף שמסביב, הרי שלאֲמִתו של דבר נִבְעתּי יותר מאשר הוכיתי תדהמה; שכן באויר וּבאדמה מעלת הריקבון שררה תכונה מבשרת רעות אשר חלחלה בי וצמררתני עד לשד עצמותי. האזור כולו הצחין מסרחון גוויותיהם של דגים מרקיבים, ושל דברים אחרים, קשים יותר לתיאור, שנגלו לנגד עיניי בבצבוצם מבעד לרפש הדוחה במישור האין‑קיצי. יתכן כי שׂוּמה עליי לא לקוות כי אצליח לתאר נכונה במלים בלבד את הקבס הבל‑יתואר אשר יכול לרבוץ בדממה המוחלטת, ובאין‑קץ הנגלה במלוא מערומיו. דבר לא היה בטווח שמיעה, ומאום לא נגלה באופק זוּלת המרחבים עצומים של רפש שחור; ואולם, תכלית שלמות דממתו וחד‑גוניותו של הנוף יִסְרני בפחד מבחיל.

השמש רשפה מטה מרָקִיעַ שנראה היה לי כִּמְעט שחור באכזריותו נטולת העננים; משל שִקף הוא את הבִּצָּה דמוית הדְּיוֹ שפרושה הייתה למרגלות רגליי. בעודי זוחל אל הסירה העזובה לאנחות נתחוור לי כי רק השערה אחת עשויה ליתן פֵּשֶׁר למצבי. חלק ניכר מקרקעית המצולות ודאי הושלך אל פני השטח, באמצעות אי איזו תהפוכה געשית חסרת תקדים, בחושפה אֵזוֹרים אשר רבצו בהחבאם תחת העומקים הבלתי‑נתפסים של הים במשך אלפי‑רִבּוֹאִים רבים מִסְפוֹר של שנים. כה כבירים היו מרחביה של היבשה החדשה שהאמירה תחת רגליי, עד כי לא היה ביכולתי להבחין ברחש הקל ביותר של שצף גלי האוקיאנוס, גם בשעה שהטיתי אוזניי בכל מאודי. אף עופות‑הים המשחרים לטרף אותם דברים מתים לא היו בנמצא.

במשך שעות מספר הגיתי, או שמא הייתי שקוע בשׂרעפים, ביושבי בסירה אשר הוטלה על צדהּ וסיפקה מחסה דל בשעה שהחמה נעה לאורך הרקיע. ככל שנתמשך היום, אִבְּדה האדמה מעט מדביקותה, וסִפקה את הרושם כי תתייבש דיה למטרת הליכה בהקדם. באותו לילה ישנתי אך מעט, וּביום למחרת הכנתי לי צידה לדרך, שכללה מזון וּמים, כהכנה למסע חוצה היבשת בחיפוש אחר הים שהתנדף ואחר אי-איזו משלחת הצלה העלולה להקרות בדרכי.

עם הנץ החמה בבוקר השלישי גיליתי כי יָבְשׁה הקרקע דיה להליכה בניחותא. צחנת הדגה כמעט והוציאני מדעתי; אולם נפשי הייתה טרודה בסוגיות חמורות יותר מכדי להתייחס אל אותו מוקשׁ בעל חשיבות כה זעומה, ויצאתי בנחישות בדרך אל יעד עלום. במשך כל היום התקדמתי בנחישות מערבה, מונחה על-ידי תל מרוחק שהתנשא מעל לכל תבליט‑נוף אחר במדבר המתמשך. באותו ליל חניתי, וביום למחרת המשכתי להתקדם אל-עבר התל, אף על פי שחשתי כי היה הוא קרוב אך במעט למן הפעם שזיהיתיו לראשונה. בערב הרביעי הגעתי אל בסיס התל שנתחוור לי כרָם יותר מאשר נראה היה ממרחקים, ואשר עמק חוצץ השׂיא אותו בשיפוע חד אף יותר למן השטח הסובב אותו. יגע מכדי להעפיל מעלה, נמתי בצלהּ של הגבעה.

אינני יודע מדוע כה משולחי‑רסן היו חלומותיי באותו ליל; אך עוד בטרם זרח לו במרומים מעל המישור המזרחי ירח כמעט‑מלא, גבנוני וּמעורר‑השתוממות, הקצתי משנתי עטוי זיעה צוננת, ובלבי גמלה ההחלטה לא לשוב לישון. המַּרְאות מעין אלה אשר חזיתי בהם בתנומתי היו קשים מכדי לשאתם שוב. ובנוגהה של הלבנה הבינותי כמה לא נבון היה מצדי להתהלך בשעות היום. בהעדר זיו הסַנְוֵרִין של החמה היוקדת, מסעי יהא תובעני פחות; אדרבא, עתה חשתי מסוגל לאותה העפלה אל ראש התל שהרתיעתני בשעות בוקר. בנוטלי צידתי, החלתי מטפס אל פסגת הגבעה.

ציינתי זה מכבר כי חד‑גוניותו המתמשכת עד אין-קץ של המישור אשר נפרשׂ לפניי היה עבורי מקור לאי‑איזו חלחלה כמוסה; אך סבורני כי תחושת האימים התעצמה בקרבי לכשהגעתי אל פסגת התל והבטתי מטה, אל עברו השני של תהום או בור אדיר‑מימדים, שטרם הספיק הירח להרקיע שחקים דַּיוֹ בכדי להטיל את מאורו על שיפוליו השחורים. חשתי כנמצא בקצהו של תבל; מתבונן מעבר לשׂפת המצוק אל תֹהו ובֹהו נשגב מִבּינת-אדם של עלטה נצחית. מבעד לאותה חרדה הועלו בלבי מִזְכרות משונות למחזות מתוך "ויגרש את האדם"[5], ולעלייתו המזוויעה של השטן בדרכי החתחתים של ממלכת השאול.

בשעה שהאמיר הירח במעלה המרומים, חִלְחֵלה במוחי ההבנה כי מדרונות העמק לא השתפלו במאונך כפי ששיוויתי בנפשי תחילה. זיזים וּמדפים של סלע סיפקו דריסת‑רגל נוחה למדי לירידה, ובשעה שירדתי כמה מאות רגליִם, המדרון החל ונעשה הדרגתי. בעודי מואץ בידי דחף שעל טיבו אינני מסוגל לעמוד במדויק, נדחקתי בקושי רב בינות לסלעים ונעמדתי על המדרון המתון שלמרגלותיו, בוהה אל תוך התהומות הסטיגיאניות[6] אשר לקרבם טרם חדר כל מאור.

תשומת-לבי נשבתה לפתע בידי עצם אדיר ויוצא-דופן במדרון מנגד, שנישא בתלילות במרחק של כמאה רגלים מלפניי; היה זה צֶלֶם שבהק באור-יקרות צחור שהקנה לו מאורו של הירח המעפיל השמימה. חיש-מהר הייתי סמוך וּבטוח כי עצם זה הינו סלע עצום מימדים; אך התרשמות מפורשת חלחלה בתודעתי, כי מִתארו והצורה בה היה מונח לא היו פרי מלאכתו של הטבע. בדיקה מדוקדקת יותר מִלְאָנִי בתחושות שאותן אינני מסוגל לבטא; שכן על אף גודלו העצום, ומיקומו בתהום אשר נפערה בקרקעית הים עוד משחר ימי העולם, הכתה בי ההבנה כי ללא צל של ספק אותו צֶלֶם משונה אכן היה מונולית שהיקפיו העצומים היו תוצר של מלאכת מחשבת ויתכן כי גם מושא סגידה של יצורים חיים וּתבוניים.

מוכה תדהמה וּמורא, אך בד בבד – לא חשׂוּך תִרְגֹשתו של איש‑מדע או עֹנגו של ארכיאולוג, בחנתי את מקום הימצאי ביֶתֶר קפידה. הירח, שהיה באותה שעה סמוך לזֶנִית[7], נגה בצורה משונה ושופעת חיוּת מעל למתלולים המִתמרים שהיו שזורים מעל לתהום, וחשף את עובדת הימצאו של מקוה מים שניזון מאשדים מרוחקים ואשר זרם בתחתיתהּ של התהום, בהמתחו הרחק מטווח הראייה בשני הכיוונים, ושמימיו כמעט וליחכו את רגליי בעָמדי למרגלות המדרון. מעבר לתהום, שטפו אדוות המים את בסיס המונולית; על משטחו של זה יכֹלתי עתה לזהות רישומים וּפסלונים שסותתו בגסות. הרישום נעשה בכתב הירוגליפי[8] שלא היה מוכר לי, ושכמותו מעולם לא ראיתי בספרים; מורכב היה ברובו מסמלים ימיים שגרתיים כגון דגים, צלופחים, תמנונים, סרטנים, רכיכות, לווייתנים, וגו'. אחדים מן הסימנים יצגו ללא ספק נושאים שנלקחו מעולמם של יורדי‑ים אשר אינם מוכרים לעולם המודרני, אף על פי שהבחנתי באותם הדברים שבצלמם נחרטו הסימנים מרקיבים במישור שהתרומם מן המצולות.

ברם, הייתה זו החריטה הציורית אשר הילכה-כשפיה עליי יותר מכל. מעבר למים הנקווים נפרשׂה לעיניי, גלויה לעיני כל מחמת גודלה העצום, שורה של תבליטים מוגבהים שנושאיה היו מעוררים את קנאתו של דוֹרֶה[9]. סבורני כי דברים אלו היו אמורים לתאר בני‑אנוש – או לכל הפחות, סוג מסויים של בני‑אנוש; זאת על-אף שהיצורים הוצגו כמנתרים בעליצות כדגים בשלולית השוכנת במעמקי מערה, או סוגדים בהוקרה במקדש כלשהו אשר נראה כשקוע מתחת לגלים גם הוא. אודות תווי-פניהם וגופם אינני מעז להכביר במלים; שכן עצם העלאתם בזיכרונותיי מדירה את הסומק מלחיי. אותם יצורים, גרוטסקיים יותר מהמתואר בסיפור מצוי של פו או של בּוּלְוֶור[10], היו במִתְארם הכללי אנושיים להחריד, זולת קרומי השחייה שנראו מבצבצים מידיהם ורגליהם, שפתותיהם הרחבות והרפויות להחריד, עיניהם הזגוגיות, הבולטות, וקווי‑מתאר נוספים, נעימים אף פחות להעלות בזִכְרוני. נדמה היה, באופן משונה למדי, כי סותתו ברישול ובהתעלמות מקנה-המידה של התפאורה ברקע; שכן אחד היצורים הונצח בעודו הורג לוויתן שהוצג כגדול אך במעט ממנו עצמו. הבחנתי, כפי שאמרתי זה מכבר, בגרוטסקיות ובגודלם המוזר, אך חיש מהר החלטתי כי אין הם אלא אליליהם הדמיוניים של שבט דייגים או יורדי‑ים קדמוני; שבט כלשהו שאחרון צאצאיו כָּלָה מעל פני האדמה עידני עידנים קודם להופעת אביו הקדמון של איש פִּילְטְדַאוּן או האדם הניאנדרתאלי[11]. עודני מוכה תדהמה מאותה הבטה חטופה ולא‑צפויה אל העבר הרחוק מהשׂגתם של האנתרופולוגים הנחשוניים ביותר, והנה ניצבתי שקוע בשׂרעפים בעוד הלבנה יוצרת השתקפויות משונות על פני תעלת המים הדוממת שנפרשׂה לפניי.

אז לפתע ראיתיו. רחש קל של המים היה כל אשר בישר את עלייתו אל פני השטח של אותו דבר, אשר גלש אל תוך שדה הראייה מן המים הקודרים. כביר היה, משל היה פּוֹלִיפֵמוּס[12], ונתעב מעל לכל תחושת תיעוב אפשרית. הדבר זינק כמפלצת אדירת‑מימדים ומעוררת בלהות אל עבר המונולית, סביבו הטיל הוא את זרועותיו העצומות מכוסות הקשׂקשִׂים, בשעה שהרכין את ראשו מעורר הפלצות ונתן דרור לצלילים מדודים אחדים. סבורני כי זה היה הרגע בו נשתבשה עליי דעתי.

אודות קורות העפלתי אחוזת התזזית במעלה המדרונות והמצוקים, וּמסעי מוכה ההזיות בחזרה אל הספינה הטרופה, זוכר אני אך מעט. סבורני כי הכברתי בזִמְרה, וכי צחקתי בטירוף משונה מִשכָּלוּ כוחותיי ולא יכֹלתי לשיר עוד. צפים במוחי זכרונות שטיבם לא‑ברור אודות סערה חזקה שהתחוללה זמן מה לאחר הגעתי אל הסירה. על כל פנים, סמוך ובטוח אנוכי כי שמעתי את שׂאון הרעם המתגלגל וקולות אחרים אשר הטבע בכבודו ובעצמו הוגה בעתות זעפו וחרון‑אפו משולחי הרסן.

כאשר הגחתי מן הצללים מצאתי את עצמי בבית‑החולים של סאן-פראנציסקו; הובלתי לשם על-ידי קברניט ספינה אמריקנית שאספני מסירתי באמצע האוקיאנוס. בעודי הוזה הכברתי במלים, אך נוכחתי לדעת כי הדברים אשר הגדתי נפלו על אוזניים ערלות וזכו לתשומת-לב זעומה. מחלציי לא ידעו מאום אודות כל תַהְפּוּכָה באדמה שהתחוללה בלב האוקיאנוס השקט; לא שסברתי כי יש מן-ההכרח להתעקש על מאורע אשר ידעתי שאין ביכולתם להאמין באמיתותו. פעם אחת תרתי אחר אתנולוג ידוע ברבים, ובידרתי אותו בשאלות יוצאות דופן הנוגעות לאגדה הפלישתית העתיקה אודות דגון, האל‑הדג[13]; אך במהרה הסקתי כי היה הוא שמרן חסר‑תקנה, ולכן חדלתי מחקירתי.

הדבר קורה בשעות הליל, ביחוד כשהירח גבנוני וכמעט‑מלא – אז רואה אני את היצור. ניסיתי מורפין; אך הסם סיפק לי מזור בר‑חלוף בלבד, ומשך אותי אל אחיזתו כעבד נואש. ולכן עתה גמלה בליבי ההחלטה לשים קץ לכל, לאחר שסיימתי כָּתוֹב את עדותי המלאה למען יֵדְעוּן או ילעגו רֵעַי בבוז. עתים‑תכופות שואל אנוכי את עצמי שמא לא הייתה זו אלא פנטאסיה טהורה – תוצר‑פלצות חריג של קדחת בעודי שוכב מוכה‑שמש ואחוז טירוף בסירה הפתוחה לאחר מנוסתי מן הקלגסים הגרמניים. זאת אנוכי שואל, ותמיד חוזר אליי חיזיון חד ומחריד כתשובה. אינני יכול להעלות בלבי את מעמקי-הים מבלי להתחלחל מעצם המחשבה אודות אותם יצורים עלומי‑שם שיתכן כי שורצים וזוחלים הם ברגעים אלו ממש באותה קרקעית‑ים מרופשת, בסָגְדם לצלמיות האבן העתיקות ובחורטם במצולות הים את דיוקנותיהם המתועבים על גבי גַּלְעֵדי‑שַׁחַם ספוגי‑מים. חולם אנוכי על היום שבו עשויים הם לעלות אל מעל לנחשולי הים לגרור מטה בטֹפריהם המצחינים את שייריה החלושים, תשושי‑הקרבות של המין האנושי – על היום בו תשקע הארץ במצולות, וקרקעיתו השחורה של האוקיאנוס תנסוקנה אל תוך התֹהו‑ובֹהו שישׂרור על פני ארבע כנפות-תבל.

הקץ קרב. שומע אנוכי רחש בסמוך לדלת, כשל גוף עצום וחלקלק הנשען עליה. הוא לא ימצאני. הו, אֵלִי, זו היד ! החלונה ! החלונה !

hplovecraft


[1] ממניעים סגנוניים גרידא (המכוונים אל הארכאיות המנוונת) העדפתי לכתוב את שמו של לאבקראפט בצורת תעתיק בשפת היידיש. בעברית מודרנית שמו נכתב כהאוורד פיליפס לאבקראפט.

[2] אוניות גרמניות, שחלקן הוסוו כאוניות סוחר, וחלקן היו אוניות מערכה, שפשטו במלחמת העולם הראשונה על צי הסוחר של מדינות ההסכמה בכלל והבריטי בפרט.

[3] שמה של מלחמת העולם הראשונה, כפי שנקראה טרם פרוץ מלחמת העולם השניה.

[4] כינוי לחילות גרמנים.

[5] Paradise Lost, או "גן העדן האבוד" של ג'ון מילטון. תורגם לראשונה לעברית ב 1871 על ידי יצחק עדוארד סלקינסון כ"ויגרש את האדם".

[6] סטיגיאניות – בסגנונו של נהר הסטיקס, שעל פי המיתולוגיה היוונית היווה את הגבול בין הארץ לבין הֵיְדֵּס, השאול במיתולוגיה היוונית (הֵידֵס גם היה שמו של השאול וגם שמו של האל שהיה שליטו של השאול עצמו).

[7] הנקודה בשמיים שנמצאת בקו ישר המאונך לקרקע.

[8] שם כולל לשיטות כתב המבוססות על ציורים וסמלים (לדוגמה – כתב החרטומים המצרי).

[9] גוסטב דוֹרֶה (Gustave Doré), 1832-1883, צייר, פסל ואמן חריטות אשר נודע בעבודות החריטה הציוריים שלו, בעלי נופך תנ"כי ודרמטי. אייר סצינות מן התנ"ך, "הקומדיה האלוהית" של דנטה, "דון קישוט" של סרוונטס, "העורב" של אדגר אלן פו ועוד רבים אחרים.

[10] אדגר אלן פו (Edgar Allan Poe), 1809-1849, סופר ומשורר אמריקאי, וְאדוארד בּוּלְוֶור-לייטון (Edward Bulwer-Lytton), סופר, מחזאי, משורר ופוליטיקאי בריטי.

[11] איש פִּילְטְדַאוּן (Piltdown Man), מאובן ידוע שנתגלה בשנת 1912, ונחשב בזמנו כאבן‑דרך בחקר האבולוציה האנושית. הממצאים רמזו כי בשלבי ההתפתחות האנושית, האדם הקדמון היה בעל נפח מוח גדול קודם שניצב על שתי רגליו. ברם, לאחר שנים נתגלה כי הממצאים הינם פרי מעשה הונאה. דבר זה לא היה ידוע לסופר בעת כתיבת הסיפור ביולי 1917. האדם הניאנדרתלי (שם מדעי : Homo Neanderthalensis) – מין שקדם לאדם המודרני. שרידיו נתגלו לראשונה במהלך המאה ה-19.

[12] ציקלופ מן המיתולוגיה היוונית. בנו חד העין הענק של פוסידון. מוזכר באודיסיאה של הומרוס.

[13] למעשה, דגון כלל לא היה אל‑דג, אלא אל הדגן והתבואה במיתולוגיה הכנענית, אותו אימצו הפלישתים כאל הפטרון שלהם (מוכר גם כדגן במקורות מסופוטמיים אחרים, כולל עלילות אוגרית, שם אחד מכינוייו של בעל הוא "בן דגן".). תיאורו של דגון כאל‑דג הינו מאוחר יותר, ונובע מן המצלול הדומה בין שמו לבין המילה העברית דג.

מַעֲשִׂיָּה יְרוּשַׁלְמִית / אדגר אלן פו

מַעֲשִׂיָּה יְרוּשַׁלְמִית

מאת אדגר אלן פו

עֻברר ובואר בידי: אלעד אהרון

הקדמת המתרגם

על הסיפור ועל הסופר

הסיפור הקצר "A Tale of Jerusalem" ראה-אור לראשונה בתשיעי ביוני, 1832, במהדורה של ה-Philadelphia Saturday Courier. גרסה מתוקנת הודפסה בעשרים בספטמבר, 1845 בהוצאה של ה-Broadway Journal.

אדגר אלן פו (Edgar Allan Poe) נולד ב 19 בינואר, 1809, בבוסטון, מסצ'וסטס, שבארצות הברית. הוא היה משורר, סופר, עורך, ומבקר-ספרות, שהשתייך אל הזרם הרומנטי, ושנודע, בחלוף השנים, בשיריו ובסיפוריו שהתאפיינו במתח, באימה ובמקאבר, ואף מיוחס לו התואר "אבי הספרות הבלשית". במשך חייו הקצרים ידע שברון-לב, צער ומחסור רב, ולתהילתו הגדולה לה היה ראוי זכה רק לאחר מותו. הוא נפטר ב Washington College Hospital שבבולטימור, מרילנד, בשביעי באוקטובר, 1849. בין שיריו הידועים: "העורב", לֶנוֹר" ו"אנאבל-לי". בין סיפוריו הידועים: "הרציחות ברחוב מוֹרְג", "הבור והמטוטלת", חפושית הזהב", "מסכת המוות האדום", "נפילת בית אשר", "חבית האמונטילדו", ועוד רבים וטובים.

בניגוד לסיפורי המתח והאימה הקודרים של פו, שמקום התרחשותם במרתפים ובחדרי-הסתרים האפלים, מדובר במעשיה היסטורית המתרחשת בשעות הזריחה המוקדמות על חומות ירושלים הנצורה. גם הקור הצפוני של אירופה נהפך לפתע לחום הקיצי המדברי של חודש תמוז. ואולם, ההבדל המשמעותי הוא במהות הסיפור: לא פרשת מסתורין המערבת רצח, רוחות וטירוף, כי אם מעשה פארודי-היתולי שבצעו בני-רומי הצרים על חומות העיר ירושלים בכהני המקדש.

על מקורותיו המשנאיים והתלמודיים של הסיפור

המעשיה, כאמור, מתרחשת בירושלים הנצורה בחודש תמוז. במשנה, מסכת תענית, ד', ו', נאמר:

חמשה דברים ארעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב.
בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והבקעה העיר, ושרף אפסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל.

המעשיה הקצרה הזו מביאה למעשה את סיפור ביטול קרבן התמיד, כפי שמופיע בתלמוד הירושלמי (אך לא הבבלי), אודות ימי המצור על ירושלים בידי פומפיוס, שהצליח לכבשהּ בשנת 63 לפנה"ס. בימי המצור, בטרם בטל הקרבן בבית המקדש. היו קונים היהודים הנצורים את הקרבנות מן הרומאים, באמצעות סל עמוס בזהב, שהיו משלשלים מן החומה מטה, ובתמורה היו הרומאים מעלים על הסל גדיים עבור המזבח (אחד לקרבן השחרית בבוקר, ואחד לקרבן המנחה לפנות ערב), עד היום שבו הרומאים שמו חזירים, הטמאים כמובן, ועל-כן לא יכֹלו להקריבם – וכך בטל קרבן התמיד בבית המקדש:

"רבי סימון בשם ר"י בן לוי בימי מלכות ין[1] היו משלשלין להם שתי קופות של זהב והיו מעלין שני כבשים פעם אחת שילשלו להם שתי קופות של זהב והעלו להן שני גדיים באותה השעה האיר הקב"ה את עיניהם ומצאו שני טלאים בלשכת הטלאים.  על אותה השעה העיד ר' יודה בן אבא על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות.  וא"ר לוי אף בימי מלכות הרשעה הזאת[2] היו משלשלין להן שתי קופות של זהב והיו מעלין להן שני גדיים ובסוף שילשלו להן שתי קופות של זהב והעלו להם שני חזירים לא הספיקו להגיעה למחצית החומה עד שנעץ החזיר וקפץ מארץ ישראל מ' פרסה כאותו השעה גרמו העונות ובטל התמיד וחרב הבית"
(ירושלמי, תענית, דף כ"ג,א' פרק ד' הלכה ה' גמרא)

אותו סיפור במדויק מופיע בתלמוד הירושלמי במקום אחר (ברכות, דף ל', א' פרק ד' הלכה א' גמרא), ואילו בתלמוד הבבלי מופיע סיפור דומה, אשר מזכיר גם את המאבק בין הורקנוס השני ואריסטובלוס השני לבית חשמונאי (שהיתה הרקע לכיבוש ירושלים על-ידי פומפיוס), ואולם סיפור זה מובא כסיבה לאיסור לימוד פילוסופיה יוונית:

"ת"ר כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה והיה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים בכל יום ויום היו משלשלין להן דינרין בקופה ומעלין להן תמידין היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית לעז להם בחכמת יוונית אמר להן כל זמן שעסוקין בעבודה אין נמסרין בידכם למחר שלשלו להן דינרין בקופה והעלו להן חזיר כיון שהגיע לחצי חומה נעץ צפרניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה באותה שעה אמרו ארור שיגדל חזיר וארור שילמד בנו חכמת יוונית"
(בבלי, מנחות, דף סד, ב גמרא)

על מקורו המאוחר (והישיר) של הסיפור

ואולם, בכדי להבין את הסיפור "מעשיה ירושלמית" באופן הברור ביותר, יש להתייחס לא רק אל ההקשר התלמודי שלה, אלא גם, ואולי בעיקר, אל הרומן ההיסטורי משנת 1828, "צילה: מעשיה בעיר הקודש" (Zillah: A Tale of the Holy City) מאת הוראס סמית' (Horace Smith, 1779 – 1849), הידוע גם בשל התערבותו עם פרסי בישי שלי: שניהם כתבו שיר בשם Ozymandias[3], "אוזימנדיאס", העוסק בספינקס האדיר ובשקיעתה של מצרים הגדולה בחולות המדבר, והתחרו במידת ההצלחה בין שני השירים (כיום ידוע כי שירו של פרסי בישי שלי זכה להכרה גדולה לאין שיעור).

"צילה", בניגוד למעשיה הקצרה של פו, הינו רומן היסטורי בן רחב-יריעה מאות עמודים, והסיפור זה איננו עיקרו. עלילתו מתרחשת בשנת 37 לפנה"ס, כאשר הורדוס הגדול, בסיועו של מרקוס אנטוניוס, הדיח את אריסטובולוס השלישי. כתיבתו מהווה חלק מתופעה שנתרחשה באותה תקופה באירופה ובארצות-הברית, של התעוררות מחודשת בהתעניינות בעברו של עם ישראל – התעניינות שהביאה להדפסה מחודשת של ספרי מסעות בארץ, ובשלב מאוחר יותר, להגעתן של משלחות ארכיאולוגיות (כדוגמת משלחתו של צ'ארלס וורן, צ'ארלס וויליאם וילסון, קונראד שיק, וחברים נוספים בקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל).

פּוֹ "שאל" ביטויים ואף משפטים שלמים מסיפורו של סמית' ("הגזברים, גובי-משנה של הזבח", "בשם חמשת פאות זקני", "הדבש העשיר של חברון", ועוד), ונעזר בו כדי לעצב את המליצה התנ"כית-משנאית של סיפורו. פו השתמש בביטויים בעברית אשר את משמעותם לא הבין לחלוטין, ועל-כן אנו נתקלים לעתים באמירות שהקשרן סתום, או תמוה (כדוגמת הקריאה "Booshoh He!", אשר תרגמתי כ"בושו לכם!", אף-על-פי שמן הכתוב אנו מבינים שפשוט מדובר בקריאה למשיכה בחבל).

יתרה מכך, בעזרת "צילה" ניתן להבין את כוונתו של פו בהתייחסותו, לקראת סוף הסיפור, אל הקתולים (כך מופיע במקור האנגלי: Katholim) – לא כנוצרים קתולים[4], אלא, כפי שמתואר ב"צילה": "שני הקתוליקין, או מפקחי האוצר עסקו בהשוואת חשבונותיהם". על-כן, הקתולים של פו אינם חלק מכת-דתית. אותו שיבוש לשוני לכאורה (במבט ראשון) חושף בפנינו כי הקתוליקין של סמית' הם למעשה הקתיקולין המוזכרים בספר "מִשְׁנֵה תּוֹרָה" של הרמב"ם:

[יז] וְעוֹד מְמַנִּין קַתִּיקוֹלִין, לִהְיוֹתָן לַסְּגַן כְּמוֹ הַסְּגַן לְכוֹהֵן גָּדוֹל; וְאֵין פָּחוּת מִשְּׁנַיִם.  וּמְמַנִּין אֲמַרְכּוֹלִין, אֵין פָּחוּת מִשִּׁבְעָה; וּמַפְתְּחוֹת הָעֲזָרָה בְּיָדָם–רָצָה הָאֶחָד לִפְתֹּחַ, אֵינוּ יָכוֹל עַד שֶׁיִּתְכַּנְּסוּ כָּל הָאֲמַרְכּוֹלִין וְיִפְתְּחוּ.

[יח] וּמְמַנִּין גִּזְבָּרִין מִתַּחַת יְדֵי הָאֲמַרְכּוֹלִין, וְאֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁלוֹשָׁה גִּזְבָּרִין; וְהַגִּזְבָּרִין–הֶן שֶׁגּוֹבִין כָּל הַהֶקְדֵּשׁוֹת, וּפוֹדִין אֶת הַנִּפְדֶּה מֵהֶן, וּמוֹצִיאִין אוֹתָן לַדְּבָרִים הָרְאוּיִין לְהוֹצָאָה.

[יט] כּוֹהֵן גָּדוֹל הַמָּשׁוּחַ קוֹדֵם לִמְרֻבֶּה בְּגָדִים, וּמְרֻבֶּה בְּגָדִים הָעוֹמֵד לְשָׁרַת קוֹדֵם לַמָּשׁוּחַ שֶׁעָבַר מֵחֲמַת קֶרִי, וְהָעוֹבֵר מֵחֲמַת קֶרִי קוֹדֵם לָעוֹבֵר מֵחֲמַת מוּם, וְעוֹבֵר מֵחֲמַת מוּם קוֹדֵם לְכוֹהֵן מְשׁוּחַ מִלְחָמָה, וּמְשׁוּחַ מִלְחָמָה קוֹדֵם לִסְגַן, וּסְגַן קוֹדֵם לְקַתִּיקוֹל, וְקַתִּיקוֹל קוֹדֵם לַאֲמַרְכּוֹל, וַאֲמַרְכּוֹל קוֹדֵם לְגִזְבָּר, וְגִזְבָּר קוֹדֵם לְרֹאשׁ הַמִּשְׁמָר, וְרֹאשׁ הַמִּשְׁמָר קוֹדֵם לְרֹאשׁ בֵּית אָב, וְרֹאשׁ בֵּית אָב קוֹדֵם לְכוֹהֵן הִדְיוֹט מִשְּׁאָר הַכּוֹהֲנִים.  נִמְצְאוּ הַכּוֹהֲנִים תָּמִיד שְׁמוֹנֶה מַעֲלוֹת, זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ.

(משנה תורה, ספר עבודה, הלכות כלי המקדש והעובדים בו, פרק ד')

בשל השימוש הרב במלל מתוך הסיפור "צילה" (ואף נטילת השם מתוך כותרת המשנה של "צילה", עם החלפה קלה של "עיר-הקודש" ב"ירושלים"), יש הרואים ב"מעשיה ירושלמית" של פו כפארודיה על ספרו של סמית'. ואולם, מן הרשומות של פו עצמו אנו מגלים כי דמות המספר בו השתמש פו, מר כרנולוגוס כרנולוגי, העריץ את הוראס סמית'. בהתבוננות כזו, "מעשיה ירושלמית," אינה בהכרח פארודיה על ספרו של סמית' – והאופי הפארודי של היצירה מתייחס אל סופה של המעשיה – האירוניה (הטראגית בעיניים יהודיות) בהעלאת החזיר, החיה הטמאה כל-כך בעיני היהודים (יש לזכור שהנוצרים אינם חולקים את הרתיעה הזו לחזירים, ועל-כן חלקם רואים בה אף כמושא ללעג).

על התרגום (החדש והישן)

את התרגום לסיפור של פו החלטתי לעשות על דעת עצמי, מתוך אהבה לסיפוריו של אדגר אלן-פו, ותוך התקלות מקרית בסיפור הקצר הזה. היבט נוסף בסיפור ההופך אותו למרתק עבורי הוא ההקשר המיתולוגי-אלילי – בסיפור זה ישנם הדים רבים מן המיתולוגיה המסופוטמית-כנענית של עם ישראל העברי הקדום, כמו-גם היבטים מיתולוגים מתקופת בית-שני (מיתולוגיה יהודית לכל דבר), כמו-גם אזכורים הנוגעים למיתולוגיה היוונית-רומאית. בעוד שב"עיניים כנעניות", כפי שהיה אולי יונתן רטוש ותנועתו רואים את הסיפור, היה מדובר פה במעשיה בעלת מימדים גלותיים, שאין לה עניין עם העבר העברי ה"אותנטי", הרי שאני מוצא גם בעבר היהודי, אף זה המתכחש אל מוצאו ומסורתו הקדומה, חלק מעברי ומתרבותי שלי – ועל-כן אינני מוצא כל פסול בהכרתו – כי אם נהפוך-הוא – שׂוּמה עלינו להכיר את כל התקופות השונות אשר עברו על עמנו.

היות והסיפור מתייחס באופן ישיר אל בירתהּ של מדינת ישראל ושל המסורת היהודית, תהיתי האם סיפור זה תורגם בעבר לעברית, ובעת שהתחלתי במלאכת התרגום לא מצאתי אף תרגום כזה. רק עם תום מלאכה זו, במהלך ההתעמקות והמחקר (עבור הביאורים השונים) בסיפור, גיליתי כי אכן קיים תרגום עברי, ישן-נושן, לסיפור זה.

הסיפור "מעשיה ירושלמית" תורגם לעברית בראשית ימיה של מדינת ישראל על-ידי בן-ציון ידידיה, וראה-אור תחת השם "בִּירוּשָלַיִם הַנְּצוּרָה" בספר "גַּחֶלֶת‑הָאֵשׁ – קובץ ספורים הסטוריים מדברי ימי ישראל מאת סופרי-מופת בישראל ובעמים" (הוצאת יבנה, ה'תש"י, 1950, עמודים 47-54), ואולם, כאמור, על תרגום זה נודע לי רק לאחר שסיימתי את התרגום הנוכחי. תרתִי אחר ספר זה עד אשר מצאתיו במדור הנוער בספריה העירונית "בית אריאלה" בתל-אביב. תרגום זה אמנם ישן, אולם מליצתו קלילה וקולחת. בן-ציון ידידיה "השיג" את הפשטות הזו באמצעות תרגום מושגים, מקומות ושמות אל מקבילים להם מן התרבות העברית.

כך, למשל, הדמויות שבסיפור, הֶבֶל-שִּׁיטִּים[5], בּוּזִי[6] בן-לוי ושמעון הַפְּרוּשִׁי[7] – הפכו בתרגומו של ידידיה לשמות "קלילים" יותר: אַבָּא פְּטִימָא, פַּזִּי בֶּן לֶוִי וְשִׁמְעוֹן הַפְּרוּשִׁי. הגידוף "רֵקָא" הלקוח מן השפה הארמית שונה לביטוי העברי הנפוץ "לעזאזל", ההתייחסות המפורשת במקור אל הפירמידה של חופו ואל מקדש בֶּלוּס (שעל-אף הדמיון בשם, אינו האל הכנעני כי-אם אל יווני), מתורגם ב"בִּירוּשָלַיִם הַנְּצוּרָה" כ"רוֹם-הַרְמוֹנֵי-רַעַמְסֵס" ו"שִׂיא מִקְדַּשׁ-הבַּעַל". ואף אותם קתיקולים, ה"קתולים" (Katholim) כפי שמופיע במקור האנגלי, שונו ל"אֲמַרְכָּלִים" – הבאים אחריהם מבחינת מעמדם.

ואכן, זהו בעיניי הבדל עיקרי בין תרגומי שלי לתרגומו של ידידה – מעבר לתמורות הזמן והלשון, כפי שמתעצבת בראש המתרגם – הרי זו בחירתי להצמד אל אותם המושגים המקוריים, ולבאר את משמעותם עבור הקורא, ובכך להביא להבנה מלאה ומעמיקה של המלל, בעוד שבן-ציון ידידה ביקש להביא סיפור קריא וקולח עבור הקורא הצעיר (והמבוגר), כזה שלא יצריך הפסקה באמצע הסיפור ונבירה באנציקלופדיות, או בהפניות להערות אשר פוגמות ברצף הקריאה ובהנאה עבור הקורא המבקש להנות מן העלילה בלבד. רוצה אני לחשוב כי תרגום זה, ביחד עם הקדמה זו, גם אם קריאתו ארוכה וּמסורבלת יותר, מספק הוא תמונה שלמה וּברורה יותר של הסיפור, ושל הרקע לכתיבתו ולהתרחשות ההסטורית עליה הוא מתבסס. וּלְמִשֶׁנתן הרקע הזה, ניתן לקרוא שוב את הסיפור, ללא ההערות, בצורה קולחת יותר, ולהבינו במלואו.

כל ההערות בסיפור הזה הינן של המתרגם. במהלך התרגום והכנת ההערות נעזרתי רבות בכרך השני של הספר Collected Works of Edgar Allan Poe: Tales and Sketches 1831-1842  בעריכת Thomas Ollive Mabbott , ואשר יצא בהוצאתThe Belknap Press of Harvard University Press,  בשנת 1978, בו היו הערות, הפניות ותובנות מאירות-עיניים.

חולון, י"א בתמוז, ה'תשע"ב.

—————————


מַעֲשִׂיָּה יְרוּשַׁלְמִית

Intensos rigidam in frontem ascendere canos
Passus erat
[8] —————

לוּקָאנוּס[9]קאטו[10]                                          

—————  בּוֹר מסומר[11]

תרגום


"הבה נחישה צעדינו אל החומות," אמר הֶבֶל-שִּׁיטִּים לבוזי בן-לוי ושמעון הַפְּרוּשִׁי, ביום העשירי בחודש תמוז, בשנת שלושת אלפים תשע-מאות ארבעים ואחת[12] לבריאת העולם – "הבה נחפזה אל הבִּצורים הסמוכים לשער בנימין אשר לעיר דוד, מהם נפרש לעינינו מחנה הערלים; יען זוהי שעתה האחרונה של האשמֹרת הרביעית[13], והחלה החמה מהלך זריחתה; ועובדי-האלילים, בקיומם הבטחתו של פומפיוס[14], אמורים להמתין לנו עם השֵׂיוֹת להעלאת קֹרבן עֹלָה."

שמעון, הֶבֶל-שִּׁיטִּים, וּבוזי בן-לוי, גזברים היו, גובי-המשנה של הזבח, בירושלים עיר הקודש.

"אכן," השיב הפרושי, "הבה נחפזה; שכן רוחב-לב זו מצד עובדי-האלילים יוצא-דופן הוא; ומאז ומעולם ניחנו עובדי הבעל בהפכפכות-דעת."

"דעתם הפכפכה ובוגדניים הם, אמת היא כחמשת חֻמשי התורה," אמר בוזי בן-לוי, "אולם נוהגים הם כך רק כלפי אנשי אֲדֹנָי. וכי מאימתי נודע כי בני-עמון אלה אינם חפצים בִּיקָרָם-הם? סבורני כי אין נוהגים הם בנדיבות-לב בנָתנם לנו שֵׂיוֹת, זבח לאדוננו, בשעה שמקבלים הם בעדם שלושים שקלי-כסף לראש!"

"מכל מקום שוכח אתה, בן-לוי," השיב הֶבֶל-שִּׁיטִּים, "כי אין לפומפיוס בן-רומי, מחלל הקודש, הצָר[15] עתה על עירו של הקדוש ברוך-הוא, כל דרך לדעת שמא השֵׂיוֹת אשר נקנו לא יועלו קרבן על המזבח, וישמשו לקיום הגוף, תחת מטרת קיום הנפש."

"בשם חמשת פאות זקנִי!" – נזדעק הפרושי, אשר השתייך לפלג אשר כונה הזריזין[16] (אותו אֶגֶד קטן של צדיקים אשר מנהגם להטיח ולפצוע רגליהם על המדרכה בהזדרזם היו מימים-ימימה לזרא ולמושא-תוכחה מצד החסידים הקנאים פחות, אבן-בוחן למיטיבי-הלכת באשר הם) – "בשם חמשת פאות זקן זה, אשר ככהן מצווה אנוכי להמנע מלגלחו! – כלום הגענו לחזות ביום בו אביון בן-רומי שנתעשר[17], מחלל-קודש ועובד-אלילים זה, מאשימנו בהפקעת קרבן קֹדשי-קֹדשים לצורך תאוות-בשרים? כלום הגענו לחזות ביום בו-"

"בל נפקפק במניעי בני-פלשת," שִסע הֶבֶל-שִּׁיטִּים בדבריו, "יען כי נראה היום לראשונה שָׂכָר מחמדנותם או שמא מרוחב-לבם, ואולם הבה נחיש צעדנו אל הבִּצורים, פֶּן יחסרון עולות למזבח אשר להבתו לא תכבה בידי גשמי שמים, ושעמוד-העשן שלו אף סופה לא תעקור ממקומו."

אותו הרובע אליו החישו עתה גזברינו הנאמנים צעדיהם, ואשר נשא את שמו של בונהו, המלך דוד, נחשב כמבוצר ביותר בירושלים; ניצב היה בפסגתו הנישאת בתלילות של הר ציון. במקום זה נחצבה בסלע תעלה רחבה, עמוקה ומוקפת חומה – חומת-מגן איתנה אשר נזדקרה לאורך קצהּ הפנימי של התעלה. במרווחים קבועים, נצבו על החומה, כקישוטים, מגדלי-שמירה מרובעים מִשיש לבן; הנמוך מביניהם שישים אמה בגבהו, והגבוה מאה-ועשרים. אולם, בקרבת שער בנימין, החומה לא נזקפה כלל ועיקר מקצה המַחְפֹּרֶת. נהפוך הוא, בינות קצה התעלה ויסודות הבִּצורים, נִשׂא מצוק אנכי בן מאתיים וחמישים אמה, חלק מהר המוריה התלול. כך שכאשר שמעון ורעיו הגיעו אל ראש המגדל אשר כונה אֲדֹנִי בֶזֶק[18]– הרם מבין כל הצריחים מסביב לירושלים, והמקום הקבוע לשיג-ושיח עם הצבא הצר – הם הביטו מטה אל עבר מחנה האויב מִרום הנשגב במטרים רבים מן הפירמידה של חופו[19], ובמטרים ספורים, ממקדש בֶּלוּס[20].

"אדרבא," נאנח הפרושי, בשעה שהשקיף בשאננות אל המדרון, "הערלים הינם כחול הים – כארבה בשממה! עמק המלך[21] נהפך לעמק האֱדוֹמין[22]."

"ואמנם," הוסיף בן-לוי, "אינך יכול להצביע לי על פלישתי אחד – לא, אף לא אחד – מאל"ף עד ת"ו – מן השממה ועד לבִּצורים – אשר נראה גדול יותר מקוצו של יו"ד[23]!"

"שלשלו הטנא ובו שקלי הכסף!" צעק עתה חייל בן-רומי בקול צרוד, מחוספס, אשר כִּבְיָכול עלה מתחומי ממלכתו של פְּלוּטוֹ[24] – "שלשלו הטנא עם המטבע הארור אשר כל בן-אצולה מקרב בני-רומי ישבור לסתו בנסיון להגותו! האמנם כך מוקירים אתם תודתכם לאדוננו פומפיוס, אשר בהתחשבותו מצא לנכון לכרות אוזן להפצרותיכם האֱליליות? האל פֿוֹיְבּוּס[25], אשר אל אמת הוא, רוכב על מרכבתו במשך שעה ארוכה – והלא הייתם אמורים להמצא על הצריחים עם הזריחה? אכן! כה סוברים אתם כי אין לנו, כובשי העולם, עניינים חשובים יותר לעסוק בהם מאשר לעמוֹד-בָּטֵל בהמתנה על-יד כתליה של כל מְאוּרָה, ולסחור עם כל כלב עלי-אדמות? שלשלו הטנא! אומר אנוכי – וראו לכך שעדייכם חסרי-הערך בוהקים יהיו בגוֹנם ומדויקים במשקלם!"

"אֵל אלהים!" הפטיר הפרושי, בעת שצלילי-קולו הצורם של הקֵנְטוּרִיּוֹן[26] הרעידו את שִׁנֵי-הסלע, ודעכו-דממו לנוכח המקדש – "אֵל אלהים! מיהו האל פֿוֹיְבּוּס? בשמו של מי מבקש מחלל הקודש? אתה, בוזי-בן-לוי! הבקיא במשפט הגויים, ואשר גרת עם אלו אשר השתעשעו עם הַתְּרָפִים! – האם זהו נֵרְגַל אשר אודותיו מסיח עובד-האלילים? – או אֲשִׁימָא? – או נִבְחַז? – או תַּרְתָּק? – או אַדְרַמֶּלֶךְ? – או עֲנַמֶּלֶךְ? – או סֻכּוֹת בְּנוֹת[27]? – או דָּגוֹן[28]? – או בְלִיַּעַל[29]? – או בַּעַל-בְּרִית? – או בַעַל-פְּעוֹר? – או בַעַל-זְבוּב[30]?"

"ואמנם אין זה אף אחד מהם – ואולם עתה השגח פן יִשמט החבל בחפזה מבין אצבעותיך; שהרי והיה ונתלה סל-הנצרים על זיז הסלע שם, וישפכו ממנו, למרבה יגוננו, חפצי הקודש של ההיכל."

בהסתיעם במנגנון מסורבל, סל הנצרים העמוס לעיפה הוּרד בקפידה במורד המצוק; וממעלה הצריח נפרשׂ המראה המסחרר של בני-רומי בהתאספם, נבוכים קמעה, סביבו; ברם, בשל הרוֹם והערפל הכבד אשר שׂרר, לא נגלה חזיון ברור וחד של מעשיהם.

חלוף חלפה לה כמחצית השעה.

"אנו נאחר!" קרא הפרושי, בנקוף פרק הזמן הזה, בהתבוננו אל התהום – "אנו נאחר! אבֹד נאבד מִשְׁרתנו בידי הַקַּתִּיקוֹלִין[31]!"

"לא עוד," השיב הֶבֶל-שִּׁיטִּים, – "לא עוד נזכה לאכול מחֵלֶב הארץ – לא עוד יתבשמו זקננו בניחוח הלְבוֹנָה[32]– מותנינו לא יִחגרו בפשתן הטהור מן המקדש."

"רֵקָא[33]!" גדף בן-לוי, "רקא! כלום מתכוונים הם להונות אותנו בסחר הכסף? או שמא, בשם משה רבנו! השוקלים הם את שקלי המשכן[34]?"

"סוף כל סוף נתנו הם את האות!" קרא הפרושי – "סוף כל סוף נתנו הם את האות! – משוך בחבל, הֶבֶל-שִּׁיטִּים! – וגם אתה, בוזי-בן לוי, משוך בחבל! – שכן הנה הפלישתים עודם אוחזים בטנא, או שמא רכך אדננו לבם ויעמיסו לנו בהמה במשקל נאה!" וימשכו הגזברים בחבל, בשעה שמשׂאם הטלטל מעלה בכבדות מבעד לערפילים ההולכים ומתעבים.

* * *

"בושו לכם!" – בחלוף שעה, כאשר נגלה דבר-מה, עדיין בלתי-ברור בצורתו, בקצהו של החבל – "בושו לכם!" היתה הקריאה שהגיחה משפתיו של בן-לוי.

"בושו-לכם!–שֶׁכֵּן, בושה וכלימה!–זהו אַיִּל מסבך נוה-המדבר בעין-גדי, ונֻקשה הוא כעמק יהושפט[35]!"

"אַיִּל זה מבכורות הצאן הוא," אמר הֶבֶל-שִּׁיטִּים, "מכירו אני על-פי פְעִיָּתוֹ, ובתום שבסיכול רגליו. עיניו יפוּ מאבני החֹשן, וטעם בשרו עשיר כדבש חברון."

"זהו עגל רך ושמן ממרעה הבשן," אמרו הפרושי, "עובדי-האלילים סחרו עמנו ביושר! – הבה נשירה מזמור! – הבה נוקיר תודתנו בחליל ובפסנתרין – בנֵבֶל ובעוגב – בקַתְרוֹס ובסַבְּכָא[36]!"

רק כאשר היה סל-הנצרים בקרבת הגזברים, הסגירה נחרה עמומה את עובדת המצאותו של חזיר בגודל יוצא-דופן.

"אֵל עִמָּנוּ!" נזדעקו השלושה אט-אט, עיניהם נישאות מעלה, בשעה שהחזיר שהשתחרר מאחיזתם נחבט בדרכו מטה אל הפלישתים, "אֵל עִמָּנוּ! – האל יהא לצדנו – זהו הבשר הטמא!"

"מעתה ואילך," אמר הפרושי בהתעטפו בגלימתו בשעה שיצא את העיר – "מעתה ואילך אל תכנוני שמעון, שהוראתו 'הוא אשר שומע' – כי אם בֵּן-רְגוֹשׂ, 'בן הרעם'[37]".

—————————

ביבליוגרפיה (דורשת השלמה)

במהלך מלאכת התרגום והמחקר לצורך הכנת הביאורים נעזרתי לרוב במידע הזמין ברשת האינטרנט. ואף-על-פי-כן, דאגתי לאמת את הכתוב עם המקורות הבאים:

לקריאה נוספת:

  • גַּחֶלֶת הָאֵשׁ – קובץ ספורים הסטוריים מדברי ימי ישראל מאת סופרי-מופת בישראל ובעמים" (תרגום: בן-ציון ידידיה, הוצאת יבנה, ה'תש"י, 1950). מהדורה זו אינה מודפסת, אך ניתן למצאה בספריות כאלו ואחרות.
  • Horace Smith – Zillah; a tale of the Holy City (London, Henry Colburn, New Burlington Street, 1828). מהדורה זו זמינה לכל באינטרנט.
  • Lucan, Pharsalia (AKA "The Civil War"), as translated by Sir Edward Ridley (Longmans, Green, and Co., London, 1896). מהדורה זו זמינה לכל באינטרנט.

[1] יוון

[2] השלטון הרומי, אותו ייצג המצביא פומפיוס, שצר על ירושלים וכבשהּ.

[3] סמית' מאוחר יותר שינה את שם השיר שלו ל On A Stupendous Leg of Granite, Discovered Standing by Itself in the Deserts of Egypt, with the Inscription Inserted Below

[4] יצוין במאמר מוסגר כי המילה "קתולי" מגיעה מ catholicus בלטינית, שבתורה מגיעה מן המילהκαθολικός  (קתוליקוס) ביוונית, והוראתה – אוניברסאלי.

[5] בהוצאות המאוחרות יותר שמו מאויית כ Abel-Phittim, או הבל-פיתים. הבל הוא כמובן בנו של אדם וחוה. למילה פיתים אין משמעות אמיתית בעברית, ואולם, בהוצאה המקורית משנת 1832 (ובהוצאות אחרות מוקדמות) כונה הבל-פיתים בשם הֶבֶל-שִׁיטִים (על-שם שיטים, תחנת-נדידה של בני-ישראל בערבות מואב בשנתם הארבעים ליציאה ממצרים, שם זִמְרִי בֶּן-סָלוּא, נשיא שבט שמעון, הביא מגפה על עם-ישראל לאחר שזנה כָּזְבִּי בַת-צוּר, בתו של אחד מחמשת נשיאי מדין, עד אשר נרצח בידי פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן). באנגלית שמו נכתב כ-Abel-Shittim. ואולם שם זה מעלה אסוציאציות גסות (שכן shit היא מילה גסה לצואה), בחר פו לשנות את שמו בפרסומו הבא של הסיפור במהדורת אפריל 1836 של Southern Literary Messenger. בתרגום לעברית בחרתי בשמו המקורי, הבל-שיטים, שכן בעברית האסוציאציה הזו אינה מועלית, והשם שיטים מובן בעברית ולו גם הקשר מקראי שחוזר בהמשך (ראו הערה 30, בהתייחסות אל בעל פעור).

[6] בּוּזִי היה שם אביו של יחזקאל, כמופיע בספר יחזקאל, א', ג':"הָיֹה הָיָה דְבַר-יְהוָה אֶל-יְחֶזְקֵאל בֶּן-בּוּזִי הַכֹּהֵן, בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים–עַל-נְהַר-כְּבָר; וַתְּהִי עָלָיו שָׁם, יַד-יְהוָה."

[7] אחת מן הכתות אליה נחלקה היהדות בימי בית שני, ממנה התפתחה היהדות הרבנית. הכת השניה הגדולה היתה כת הצדוקים, וכת נודעת נוספת היתה כת האיסיים.

[8] מתוך פָֿארְסַלְיָּה; פרקים דרמטיים ממלחמות האזרחים, ללוקאנוס (ראו הערה 9), מערכה שניה, קאטו (ראו הערה 10), שורות 375-376. ואולם פו בחר לשנות את המילה descendre שהופיעה במקור עם המילה ascendre, ובכך שינה את המשמעות מ"הוא נתן לשיערו הפרוע להתלות ממצחו הנֻקשה" ל"שיערו סמר". שעשוע-לשון זה מתקשר אל הציטוט השני המופיע באפיגרף (ועל-כן הקו הארוך בסוף הראשון ותחילת השני).

[9] מרקוס אנאוס לוקאנוס (39 – 65 לספירת הנוצרים), משורר רומי. אולץ לשלוח ידו בנפשו לאחר שהשתתף בקשר פִּיסוֹ הכושל, שנרקם במטרה לרצוח את נירון קיסר.

[10] המערכה המצוטטת מפֿארסליה העוסקת במרקוס פורקיוס קאטו אוטיקנסיס (95 לפנה"ס – 46 לפנה"ס), אשר כונה "קאטו הצעיר" (להבדילו מאבי-סבו, אשר כונה בדיעבד "קאטו הזקן"), פוליטיקאי רומי אשר לחם נגד יוליוס קיסר במלחמת האזרחים. שלח נפשו בידו לאחר שצבאו הובס בקרב תאפסוס בידי צבאו של קיסר.

[11] במקור האנגלי – A bristly bore, משחק-מילים של פּוֹ, שכן bore (בּוֹר, או קֶדַח, ליתר דיוק) נשמע כמו boar (חזיר), המקשר את כל האפיגראף בבדיחוּת-דעת אל סוף הסיפור. משחק-המילים אובד בתרגום, וּבחרתי במילה שנהגית בדומה למקור האנגלי.

[12] שנת ג'תתקמ"א לבריאת העולם. חודש תמוז של אותה שנה חל בשנת 181 לספירת הנוצרים.

[13] בימי קדם, לפני המצאת השעון, נחלק הלילה לאשמורות. ההלכה קבעה כי הלילה מחולק לשלוש אשמורות, אולם בתלמוד הבבלי אנו מוצאים גם טענה הגורסת כי הליל מחולק לארבע אשמורות, כפי שמופיע בסיפור של פו: "מאי קסבר ר' אליעזר אי קסבר שלש משמרות הוי הלילה לימא עד ארבע שעות ואי קסבר ארבע משמרות הוי הלילה לימא…" (מסכת ברכות, פרק א', דף ג', א' גמרא). בתרגומו של בן-ציון ידידיה שוּנה המלל ל"כי הגיעה כבר השעה האחרונה של האשמֹרת השלישית."

[14] גנאיוס פומפיוס מגנוס, מצביא רומאי המוכר במורשת עם ישראל ככובש ירושלים (בשנת 63 לפנה"ס).

[15] אדגר אלן-פו "פספס" את תארוך המצור על ירושלים בכ-244 שנים (בין שנת 63 לפנה"ס, שנת התרחשות העלילה, לבין שנת 181 לספירה, ראה הערה 12).

[16] שם הרומז לתפיסה ההלכתית "כהנים זריזין הן", הרואה בכהנים כשכבה נעלה בעם ישראל המוכנה ומזומנה תמיד לקיים את המצוות (בבלי, מסכת פסחים, דף נ"ט, ב' גמרא)

[17] למעשה, פומפיוס היה משחר ימיו בקרבת עושר וכוח. אביו, גנאיוס פומפיוס סטראבו, היה אזרח רומאי עשיר, הגיע לדרגת סנאטור ונבחר לתפקיד קונסול, ואף זכה להצלחות בשדה המערכה.

[18] אֲדֹנִי בֶזֶק היה מלכהּ של העיר בֶזֶק, אותה כבשו בני שבט יהודה לאחר מות יהושע. את בהונות ידיו ורגליו קצצו, וכמנהג המנצחים והכובשים, בני שבט יהודה לקחוהו אל ירושלים, שם הוא מת. (שופטים, א', ד'-ז')

[19] "הפירמידה הגדולה", אשר נבנתה על-ידי פרעה ח'ופו מן השושלת הרביעית. גובהה היה 147 מטרים (נזקי הזמן הנמיכו את קצה הפירמידה בעשרה מטרים).

[20] דמות מן המיתולוגיה היוונית, מלך מצרים ואביו של אֶגִיפְּטוּס, מלך מצרים וערב.

[21] עמק המלך הוא המקום בו הציב אבשלום את יד אבשלום: "וְאַבְשָׁלֹם לָקַח, וַיַּצֶּב-לוֹ בְחַיָּו אֶת-מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק-הַמֶּלֶךְ–כִּי אָמַר אֵין-לִי בֵן, בַּעֲבוּר הַזְכִּיר שְׁמִי; וַיִּקְרָא לַמַּצֶּבֶת, עַל-שְׁמוֹ, וַיִּקָּרֵא לָהּ יַד אַבְשָׁלוֹם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה." (שמואל ב', י"ח, י"ח). הוא מוזכר בספר בראשית גם כ"עמק שווה", המקום בו פגש אברם את מלך סדום ואת מלכיצדק, כהן לאל עליון, לאחר הכותו את ארבעת המלכים שלחמו בחמשת מלכי סדום: "וַיֵּצֵא מֶלֶךְ-סְדֹם, לִקְרָאתוֹ, אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת-כְּדָרְלָעֹמֶר, וְאֶת-הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ–אֶל-עֵמֶק שָׁוֵה, הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ. וּמַלְכִּי-צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן; וְהוּא כֹהֵן, לְאֵל עֶלְיוֹן." (בראשית, י"ד, י"ז-י"ח)

[22] האדומין, או האֱדומים – עם ששכן והקים ממלכה מדרום לממלכת יהודה עוד מימי התנ"ך. בתקופת בית-שני האדומים עברו, כשאר עמי-האזור, תהליך התיוונות. אנטיפטרוס ובנו הורדוס, מלך יהודה, היו ממוצא אֱדוֹמי.

[23] בכרך א' של הספר "צילה" של הוראס סמית' מתואר נער כ"לא גדול מן האות יו"ד", וכך גם במקור האנגלי של סיפור זה: "…who seemeth any bigger than the letter Jod!”. בכרך ב' ישנו אזכור ל"כל האותיות מאלף ועד ת"ו". קוצו של יו"ד הוא מושג עברי יום-יומי המתאר בצורה ברורה יותר את ההתייחסות אל הזעיר שבזעיר.

[24] פלוטו הינו אל השאול הרומאי, מקבילו של האדס היווני. היות והסיפור נכתב במאה הי"ט, אין לטעות ולחשוב כי פּוֹ התכוון לכוכב-הלכת הננסי והמרוחק פלוטו, שכן זה נתגלה רק בשנת 1930.

[25] ביוונית – Φοίβος ("הזורח"), כינוי לאל אפולו, אל השמש, האור, האמת, הנבואה, הרפואה, המוסיקה והשירה במיתולוגיה היוונית-רומאית. כינוי זה מתייחס אל תפקידו כאל האור.

[26] קֵנְטוּרִיּוֹן, קצין בלגיון הרומאי, פיקד על קנטוריה, יחידה טקטית שמספר חייליה עמד בתחילה על מאה, ולאחר הרפורמות של גאיוס מאריוס נע המספר בין שישים לשמונים.

[27] שבע האלים מוזכרים יחדיו כאלוהיהם של העמים אשר הושיב שַׁלְמַנְאֶסֶר מלך אשור בערי שומרון, במקום בני ממלכת ישראל שהוגלו לאשור, בספר מלכים ב', י"ז, ל'-ל"א: "וְאַנְשֵׁי בָבֶל, עָשׂוּ אֶת-סֻכּוֹת בְּנוֹת, וְאַנְשֵׁי-כוּת, עָשׂוּ אֶת-נֵרְגַל; וְאַנְשֵׁי חֲמָת, עָשׂוּ אֶת-אֲשִׁימָא. וְהָעַוִּים עָשׂוּ נִבְחַז, וְאֶת-תַּרְתָּק; וְהַסְפַרְוִים, שֹׂרְפִים אֶת-בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ, לְאַדְרַמֶּלֶךְ וַעֲנַמֶּלֶךְ, אלה ספרים (אֱלֹהֵי סְפַרְוָיִם)." בתלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין, דף ס"ג, ב גמרא מוזכרים האלים הללו וצורת הפסלים שלהם. סכות בנות מתואר כתרנגולת. נרגל היה אל המלחמה המסופוטמי, ומתואר בתלמוד כתרנגול. אשימא לעתים מזוהה עם אֶשְׁמוּן, אל הרפואה הצידוני, והוא מתואר בתלמוד כ"ברחא קרחא" (עז). מקור שמו של נבחז – הנובח, והוא תואר בתלמוד כאל בצורת כלב, בעוד שתרתק תואר כחמור. אדרמלך וענמלך תוארו בתלמוד כפרד וסוס, אך ראוי לציין כי שניהם את השורש מ.ל.כ, ממנו נגזר גם מִלְכֹּם העמוני, מַלְקֶרֶת הצורי, או בשם הידוע יותר בקרב היהודים – המֹלֶךְ הירושלמי, האל שבשמו הועברו בנים באש (ואכן, גם באותו פרק בתלמוד מוזכר גם עניין שריפת בניהם ובנותיהם של הסְפַרְוִים באש. ר' חננאל בן חושיאל (ר"ח) בפירושו לפרשת תשא כותב: "סכות בנות, תרנגולות ואפרוחים. נרגל, תרנגול הבר – הוא השכוי – אשומא, הוא חתול. נבחז, כלב. תרתק, חמור. אדרמלך, קוף. ענמלך, טווס."

[28] דגון, או דגן – אל התבואה ופריון-האדמה הכנעני. מוזכר בתנ"ך כאחד מן האלים החשובים של הפלישתים יושבי אשדוד: "וּפְלִשְׁתִּים, לָקְחוּ, אֵת, אֲרוֹן הָאֱלֹהִים; וַיְבִאֻהוּ מֵאֶבֶן הָעֵזֶר, אַשְׁדּוֹדָה. וַיִּקְחוּ פְלִשְׁתִּים אֶת-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וַיָּבִאוּ אֹתוֹ בֵּית דָּגוֹן; וַיַּצִּיגוּ אֹתוֹ, אֵצֶל דָּגוֹן." (שמואל א', ה', א'-ב')

[29] בליעל מוצג בתנ"ך ככינוי לאנשים שליליים ורעים (בלי-יעל, חסרי תועלת). בספרות החיצונית לתנ"ך ובברית החדשה בליעל הוא שם אחר לשד רב-עצמה או לשטן עצמו.

[30] בעל הוא אל הסער והגשם במיתולוגיה הכנענית, ואחד האלים הבכירים בה. ברחבי כנען היו אלוהי-בעל "מקומיים", אולם יתכן כי שמות הבעל השונים בסיפור זה, הלקוחים כולם מן התנ"ך, מייצגים שמות של אלים שכלל אינם מזוהים עם הבעל, ומבטאים מגמת זלזול המציגה כל אליל, באשר הוא, כ"בעל" (בשל מעמדו הבכיר בפולחן הקדום). בעל-ברית נכתב במקור האנגלי כ Baal-Perith הוא האל אותו עבדו בני-ישראל לאחר מות גדעון בן-יואש: "וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר מֵת גִּדְעוֹן, וַיָּשׁוּבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים; וַיָּשִׂימוּ לָהֶם בַּעַל בְּרִית, לֵאלֹהִים." (שופטים ח' ל"ג). בעל פעור מוזכר בפרשת בלק, כאשר, בעצתו של בלעם, משדל בלק בן אבינועם את בני ישראל החונים בשיטים (ראו הערה 5) לזנות אצל בנות מואב, בתנאי שיזבחו לבעל פעור: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל." (במדבר, כ"ה, א'-ג'). בעל זבוב הוא למעשה שיבוש כינויו הבעל, "בעל זבול", או כשמופיע בשירה הכנענית שנמצאה בעיר אוּגָרִית– "זבול בעל ארץ". הוא מוזכר בתנ"ך כאלוהי העיר הפלישתית עקרון. הוא מוזכר במלכים ב', א', וגם בברית החדשה, בבשורה על-פי מרקוס בפרק ג'.

[31] במקור האנגלי – Katholim. כפי שניתן להבין מן הסיפור "צילה" של הוראס סמית', מדובר במפקחי האוצרות של המקדש, ולא התייחסות אל זרם נוצרי כזה או אחר. ראוי להזכיר כי שלוש הדמויות מוזכרות בתחילת הסיפור כגזברים. על-פי "משנה תורה" לרמב"ם הקתיקולין (הקבוצה אליה התייחס סמית', בשיבוש קל) היו במעמד גבוה בשתי דרגות מזה של הגזברים. הרחבה נוספת נמצאת בהקדמת המתרגם, בפרק-המשנה "על מקורו המאוחר (והישיר) של הסיפור".

[32] עץ אשר מִן השׂרף שלו הפיקו קטורת ששימשה בעבודת המקדש.

[33] ביטוי בארמית שהוראתו "ריק". משמש כביטוי גנאי, על-פי הדוגמה הניתנת בברית החדשה: וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם כָּל־אֲשֶׁר יִקְצֹף עַל־אָחִיו חִנָּם חַיָּב הוּא לְבֵית דִּין וַאֲשֶׁר יֹאמַר אֶל־אָחִיו רֵקָא חַיָּב הוּא לְסַנְהֶדְרִין וַאֲשֶׁר נָבָל יִקְרָא לוֹ הוּא מְחֻיַּב אֵשׁ גֵּיהִנֹּם׃ (הבשורה על-פי מַתָּי, ה', כ"ב)

[34] מעין מס, אשר נקרא "מחצית השקל", שנִגבה בכל שנה לצורך קניית קרבנות. מקורו מצוויו של אלוהי-משה למשה, בעת הקמת אוהל המועד במדבר סיני, לאסוף מחצית השקל מכל בני ישראל: "זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַיהֹוָה" (שמות, ל', י"ג)

[35] עמק הנמצא בין הר הזיתים לגבעת העופל (עליה נבנתה עיר דוד), בו זורם נחל קדרון.

[36] חלק מכלי הנגינה נלקחו מדניאל, ג', ה': "בְּעִדָּנָא דִּי תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא קיתרוס [קַתְרוֹס] סַבְּכָא פְּסַנְתֵּרִין סוּמְפֹּנְיָה וְכֹל זְנֵי זְמָרָא תִּפְּלוּן וְתִסְגְּדוּן לְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא"

[37] פסקה אחרונה זו אינה מופיעה בהוצאות מאוחרות יותר של הסיפור. במקור האנגלי השם מופיע כ Boanerges, והוא תעתיק לאנגלית מיוונית של הצורה הארמית לשם "בני רגש". השם נלקח מן הבשורה על פי מרקוס, ג', י"ז: "וְאֶת־יַעֲקֹב בֶּן־זַבְדַּי וְאֵת יוֹחָנָן אֲחִי יַעֲקֹב וַיְכַנֶּה אֹתָם בְּשֵׁם בְּנֵי־רְגוֹשׂ הוּא בְּנֵי־רָעַם."

רשמים מהרמת הכוסית לדגון + חגיגת הקציר (ד' בסיון התשע"ב, 25 במאי 2012)

ממגורות דגון בשעת בין-ערביים

ממגורות דגון בשעת בין-ערביים

ביום שישי שטוף-שמש, יום לפני ערב שבועות ה'תשע"ב, בשעה 11:00 לפנות צהריים, החלנו מתאספים.

כותרת הארוע, כפי שהוכרז בפייסבוק, היתה : "הרמת כוסית לדגון + חגיגת הקציר".

המקום : חיפה, בסמוך לתחנת-רכבת "השמונה" בחיפה, בפינת-דשא (שהספיק כבר להצהיב) קטנה ומוצלת.

בסמוך לנו נישא לו המבנה המרשים של ממגורות דגון. שמו של המבנה, כמו-גם יעודו, הוא-הוא ששימש לנו מקום ו"סיבה למסיבה" לאותה הרמת-כוסית לכבוד דגון, ולכבוד חג הקציר הממשמש ובא.

בהגיעי אל המקום כבר היו ישובים להם על מחצלת כמה מן המוזמנים, והמתנּו עוד כשעה וחצי עד שהתאספו כולם. היתה זו הזדמנות מצוינת בשבילי לפגוש אנשים יקרים שלא ראיתי הרבה זמן, כמו-גם כאלה שלא פגשתי לפני-כן. היתה זו גם הזדמנות יפה להתוודע אל העכבר שרץ לו ממקום למקום בגינה הקטנה שבה התיישבנו, עד אשר מצא לו מקום מסתור בין שורשי העץ וגזעו.

מזג האויר היה מושלם לעונה: שמשי, אך לא חם והביל.

שני אורחי הכבוד (האורח השלישי, שהוא למעשה הראשון, והחשוב ביותר, הוא כמובן דגון עצמו) (צילם: יונתן בן-עמי)

שני אורחי הכבוד (האורח השלישי, שהוא למעשה הראשון, והחשוב ביותר, הוא כמובן דגון עצמו) (צילם: יונתן בן-עמי)

שׂוחחנו על משמעות האל דגון, מהיכן הגיע ומהו מקור שמו. תנועת החוֹלָם בשם דגון מקורה למעשה מתופעה הרווחת בשפות שמיות, של הפיכת תנועת A ארוכה (קמץ) לתנועת O. שמו המקורי של דגון הוא דָּגָן, ולו היו מקדשים בערים רבות באיזור. דגן/דגון היה אל שמי, ולא פלישתי – הפלישתים שהגיעו מאיזור הים האגאי אימצו אותו לאחר שזיהו אותו עם אלת פריון האדמה הקודמת שלהם. בנוסף, בעיר אוּגָרית, בה נמצאו המיתוסים הכנענים השלמים ביותר, היה מקדש לדגון. דגון עצמו היה אל חשוב והוזכר בעוד מקורות חוץ-מקראיים, ומעידה על חשיבותו העובדה שהבעל, בכיר האלים באוגרית, נקרא "בן-דגן" – יש בכך מן הסתירה, בשל העובדה שהבעל אמור להיות בנו של אבי האלים, אל עליון, ומשערים שזהו זכר למעמד גבוה יותר שהיה לדגן בעת עתיקה יותר. כמו-כן, דגון לא היה "האל-הדג", וזוהי טעות שנפוצה בתקופה מאוחרת הרבה יותר, ומקורה הברור הוא הדמיון בין השם "דגון" למילה "דג", למרות שכפי שנאמר – שמו של דגון הוא למעשה דָּגָן.

ובעודנו מחכים אל אחרוני המצטרפים (אגב פרידתינו מאחד מהם שנאלץ לעזוב מוקדם), עוד בטרם פצחנו ב"תכנית האומנותית" המתוכננת, מזגנו כולנו כוסית ווייט & מק'קיי שהביאה אורלי לכבוד תמוז האכדי/בבלי (או בשמו השומרי הקדום, דומוזי), אשר משם, על-פי המיתוס המכונן שלנו המצוי בספר בראשית, הגיע אברם אבינו. תמוז, בדומה לדגון, מיוחס אף הוא אל פריון האדמה. היה זה אך-סמלי שכולנו היינו ישובים במעגל, שכן המילה "חג" עצמה מקורה מאותו רעיון, של להיות במעגל (אכן חגים במעגל).

לכשנתאספו כולם (שמונה, בסך הכל) החלנו בהקראת שני קטעי מלל. את הקטע הראשון, טַלַּי (על שם טלי בת רב, בתו/אשתו של אל הגשם והסער, בעל), אותו כתב יונתן-בן-עמי, הקראתי אנֹכי :

ירדה טַלַּי אל גִּנַּת הגבעה לראות – הֲבָשַּל התות הַסָּגֹל?
וברדתה כבר ערב רד, ובעמדה תחת העץ השחיר כֻּלּוֹ והתותים, מלאי עסיס, סֻוּוּ בְאֹפֶל ועלים
ובחזרה נִטְוְתָה בה שירה דקה כְּעֹמֶר שֶׁמָּלַא באסמים שבעה שבועות, כירח זה המטיף זהרורים.
על לב הליל עוד האזינה ואחר תשכב לִישֹׁן.

את קטע המלל השני הקריאה עיָנה. היה זה פרק ל"ח, הפרק האחרון של אִחוי טַלַּי, אודותיו כבר כתבתי בעבר, אותו כתבו/איחו יונתן בן-עמי ועיָנה לקח. הקטע הזה עוסק בפריחה ובהתחדשות, ומהווה סיום מפואר ליצירה הארוכה, המרתקת ומלאת פניני-חן הלשוניים (מה-גם שהיא מסתורית ולעתים קשה לקריאה) הקרויה "אִחוי טַלַּי" :

ואמרו השלטים ערית חיפה מבצעת שפור תאורת הרחובות לרוחת התושבים ראש המועצה המקומית מטולה ברכות המושבה מטולה פותחת את שעריה זאת הפעם החמשית בפני קהל כותבי השירה ואוהביה במושבה יש שלוב נפלא של תירות כפרית וחקלאות מתקדמת מטולה מציעה נוף מקסים טבע ואוירה של רגע שהם מצע מצין לקיום פסטיבל שירה ישראלי אנו שמחים לתת יד לקדום השירה בישראל ולארח במטולה את שירה אלפים ושתים אני מאחל למשוררים ליוצרים לאמנים ולקהל הרחב שלשה ימי יפי הנאה צרופה וענין בברכת חג שבועות שמח וברוכים הבאים מכל רחבי הארץ ועל ידי השירה משפיע המשורר שפע רב בכל העולמות התקון בהיכל הכלים השבורים הצרים מהכיל את יפעת ההיכל יעשה באחוי הנכון בין מלים אמורות לשירה לאחות את שברי הכלים כאדם המיטיב למצות את יפי המרחק שרק לילה יאה לו רק לילה וסקסופון אלט ופסנתר לאחר שקרא את השיר האמור ומשפיעה השירה על העולמות העליונים ומהם תשתקף והשירה העליונה היא התורה מגיעה בהשפעתה אל המציאות הזאת עכשו בשבועות והיא בכורי יצירת האל בגשמיותה משפיעה השירה על העולמות העליונים ולכן קול השיר חיב להשמע דוקא עכשו במציאות הזאת בדחיפות רבה מאין כמתה מן התכנית ליל שמורים משוררים בוחרים מציגים קוראים ומפרשים פרקים האהובים עליהם במגלת רות מדרש עתיק ומדרש משורר מנחה זלי גורביץ מאחרי הצלילים קריאת בכורי שירה תחת עץ התות ליד המעין והמסכה המשלשת קמוריך זורחים ושפתי הנכספת תלחש לקצבך האטי האיתן למלאך בכתב יד מעגלת תשפיע לשון מתחמקת בצבר תשוקתה אור עינך יתמלא ושקוף החלל והשבע השבעתי בצליל מכון לעטף את יפיך והצג בכורי לששי בליליך סיון ויהי לאחר תקון שבועות בקבוץ יפעת נטל חפני חפציו ועלה על חלקת דשא במעלה הגבעה פנסי גן כדורים מאירים באור חור ויפרש את שק השנה ויתרוח עליו לחלץ נעליו ויבא לשכב בקצה החלקה והנה מעליו ירדה טלי בשביל דרכה מטה ותבא בלט ותתצב למראשתיו היא מבט עדין וסקרן ושקט ויכר כי טלי היא הנצבת לפניו ולא ידע כיצד הכיר ויאמר לקראה ותעלן הממטרות מן הדשא אחת תתז לעברה ואחת בין תיקיו עלתה ותחמק מן המים כסופי הברק וימהר לקפל ציודו ובסגרו וירא כי חמקה תם ונשלם אחוי טלי ועוד היד נטויה

ובטרם פתחתי את בקבוק הגרין לייבל, נשאתי כמה דברים שרציתי להגיד לכל הנוכחים, ואלו הם עיקרם :

ראשית, מעבר לדברי התודה לכל המגיעים, הבעתי את שמחתי הכנה על ההזדמנות הזו לראות את כולם – שהרי מעבר למשמעות הסמלית של הרמת הכוסית, זהו העיקר במפגש הזה.
לאחר מכן סיפרתי שלא-אחת נשאלתי מה הטעם בהרמת הכוסית הזו, ובכלל, בכל ה"קטע הכנעני" הזה שאני דובק בו. הדגשתי, והיה לי חשוב להדגיש, כי אין זו אמונה דתית בצורה המחייבת והדוֹגמטית שלה, כי-אם מעשה סמלי. אמרתי שעם הזמן התנסחה אצלי התשובה לגבי מהות הכנענות בעיניי לכדי ארבע נקודות עיקריות, שלוש חיוביות ואחת לעומתית.
הנקודה הלעומתית היא מעין "הפגנת התרסה" אל מול ההקצנה הדתית שאנו חוזים בה מעת-לעת, רצון לומר לרבנים המפזרים רעל בדרשותיהם ולפנאטים שההקצנה שלהם מסבה נזק לאוכלוסיות שלמות כי הנה, אל מול ה"שיגעון הדתי" שלהם קיימת דרך אחרת, כזו שבעיניהם נתפסת כמחרידה לא-פחות ממה שמעשיהם נתפסים בעיני.
הראשונה מבין הנקודות החיוביות היא הנקודה ההיסטורית – עובדתית, הממצאים הארכיאולוגים מוכיחים כי במקום זה שכן עם ישראל שגישתו כלפי האלוהות לא הייתה בשלביה המוקדמים מונותאיסטית, ויחד עם הכרת המיתוסים של עמי האזור אנו מקבלים תמונה ברורה יותר לגבי אותה דת עברית קדומה. ההדים לאותם מיתוסים אליליים קדומים נמצאים, למעשה, בספר התנ"ך, וזוהי בחירה שלנו (או של מי שמלמד אותנו תנ"ך) מה מתוך זה נכיר, ולאיזה עומק. זוהי גם הסיבה שאינני מרגיש שאני "ממציא" משהו, אלא פשוט מתייחס אל דברים קיימים, ולכל היותר נותן להם משמעות חדשה.
הנקודה השניה היא הנקודה התרבותית – אותה גישה (שגם אודותיה כתבתי) המשלבת את האלים הכנענים בתרבות, לא כאמצעי דתי מחייב כי אם כסמל, המעשיר את התרבות והשפה ושמחברת אותנו לא רק אל החלק ההיסטורי העתיק יותר של עם ישראל, אלא אל תופעות הטבע וההוויה האנושית השונות – אם עד כה הודינו (מי שהודה) לאל יחיד על כל הדברים, ובכך למעשה "שיטח" את המציאות שלנו, הרי שבגישה אלילית אנו חווים מחדש כל חוויה "בשמה", על-פי היישות המיוחסת לה – וכך, למשל, אנו מוקירים תודה לדגון על הויסקי, שכן דגון מסמל חלק בעולם שלנו שאחראי על תבואת הדגנים מהם מכינים את הויסקי, וכך, אם ניתן עוד דוגמה, לדעתי נושא "הדרת הנשים" בהחלט מאבד ממשמעותו בתרבות שבה קיימות דמויות אלוהיות נשיות נפרדות.
הנקודה השלישית היא הנקודה הפילוסופית – אימוץ תפיסת העולם הפלורליסטית, תחת התפיסה המוניסטית המקובעת בה מצויה החברה שלנו (דתית וחילונית כאחד, כזו שלמעשה מעצבת את החשיבה גם בעולם המדע האתאיסטי לכאורה), תפיסה שלא מתיימרת לשאוף ל"אמת אחת" אבסולוטית, מכירה ומקבלת את הסובייקטיביות שבחווית המציאות וגמישה אל רעיונות שונים. היות ותפיסת המציאות מעוצבת על-ידי השפה, מאמין אני כי אימוץ ההשקפה הכנענית ובניית השיח החדש, הפלורליסטי הזה, יצור, מעצם הפיכת השפה והשיח לפלורליסטים, השקפת עולם חדשה, גמישה ופתוחה יותר.

דגון ודגון (צילם: יונתן בן-עמי)

דגון ודגון (צילם: יונתן בן-עמי)

לדברי הוסיף רעי יונתן כי בעיניו, כל אל מסמל משהו, ולדגון יש את התפקיד לסמל את השפע החומרי – שכן הוא אחראי על תבואת האדמה, ומן האדמה צומח השפע שמקיים אותנו – המזון, ועל כך חגגו אבות-אבותינו בחג חקלאי זה.

ולאחר מכן העברו במעגל את כוסיות הויסקי ומזגנו לכל אחת מהן את הג'וני ווקר גרין לייבל של יונתן, והרמנו כוסית לדגון, ועוד אחת.

ובטרם קמנו, יונתן הקריא עוד שני שירים מפרי-עטו. הראשון נקרא "סיון" :

קִמּוּרַיִךְ זוֹרְחִים וּשְׂפָתִי הַנִּכְסֶפֶת
תִּלְחַשׁ לְקִצְבֵּךְ הָאִטִּי, הָאֵיתָן
לִמְלֹאֵךְ בִּכְתַב יָד מְעֻגֶּלֶת תַּשְׁפִּיעַ
לָשׁוֹן מִתְחַמֶּקֶת בִּצְבֹר תְּשׁוּקָתָהּ

אוֹר עֵינֵךְ יִתְמַלֵּא. וְשָׁקוּף הֶחָלָל.
וְהַשְׁבֵּעַ הֻשְׁבַּעְתִּי בִּצְלִיל מְכֻוָּן
לַעֲטֹף אֶת יָפְיֵךְ וְהַצֵּג בִּכּוּרַי
לַשִּׁשִּׁי בְלֵיְלַיִךְ, סִיוָן

השני נקרא "אבק", והוא לא עסק בקציר או בחג השבועות, כי אם בטעינה ובפריקתה של משאית המובילה שעורה ממחסני הדגנים אל שכם :

היֹפי הוא קו המחשבה הנמשך מחסן אל הרגע הבא.
מתחת לשמים מְעֻנַּנִים וּמְסַנְוְרִים הוּא עֹמֵד על המשאית שהיא חלק מגופו
ובעיניו גם איזו תלונה על כן שההעמסה מְמֻשֶׁכֶת וקשה
ואילו הפריקה – ידית אחת אתה מֹשֵׁךְ, מתך אויר אחד נִתַּז
ואתה ריק, ומוכן
וההעמסה קשה, כי יש אבק מעיק
ועולה בסליל מהיר אל הזריחה.
ובהמשך המחשבה (הדרך היא ודאי החלק היפה ביותר)
בעוד שכם נפרשת לפניו
אבן נתזת מצמיג,
סדק בוץ נמעך,
יתוש נדבק אל הפנס.
עכשיו בֹּקֵעַ אור המנורה דרך שכבת אבק עבה, רֹטֵט כחי.
(וחיים אחרים הם:) 40 טון שעורה עוברים בַּצִּנֹרוֹת
דֹּפְקִים בקצב קדמוני
וממלאים את שקי אשכיו.
מתנודד מן הָעֹמֶס
ילך אל העיר אשר אהב.

העכבר שמצא מסתור בעץ (צילם: יונתן בן-עמי)

העכבר שמצא מסתור בעץ (צילם: יונתן בן-עמי)

ולאחר שקמנו, אספנו את כל האשפה, ואת הויסקי, ואת המחצלת, ונפרדנו מן העץ שסוכך עלינו מן השמש, ומן העכבר שנתחבא לו בחסות אותו אילן, שמנו פעמינו אל עבר שוק הפשפשים בחיפה, שם אכלנו ארוחת בָּהֳרַיִם ב"ניסים ונפלאות". היה מלבב.

את הרמת הכוסית הראשונה לדגון עשינו לפני שנה, אני, יונתן, ועיָנה, בקיבוץ רמת רחל שבירושלים. אז היה זה מפגש ספונטני שנתרחש רק מכיוון שנזדמן לנו להיות בזמן הנכון (לפני חג השבועות) במקום הנכון (אזור ירושלים). השנה היה זה מפגש מתוכנן, והוזמנו אליו עוד אנשים. רובם כלל לא הכירו את ההיבט הכנעני, והיה זה נחמד לקבל התעניינות ולהסביר.

מפגש עם תֶּמָה כנענית כבר עשינו בעבר (על-האש פרידה מן הבעל, במהלך חול המועד של פסח), ואני מאמין שיהיו עוד, כמעין מסורת (לא מחייבת ולא דוֹגמטית) מתחדשת. לצורך העניין הזה יצרתי קבוצה בפייסבוק, כנענים ונהנים, וכל קורא מזדמן (או לא מזדמן) ביומן-הרשת הזה מוזמן להצטרף אליה.

כל אשר נותר לי לקוות הוא שמעגל המשתתפים יתרחב לו, ושנזכה תמיד לחוות ולהוקיר את תבואתה של אדמתנו.

ברוך דגון !

כהמלצה לקריאה נוספת, מפנה אני את כל המסתקרן לקרוא כתבה שפורסמה לפני כחדשיים ב"הארץ" על עלי גרוס, מעצבת גרפית שפעלה משנות הארבעים ושעצבה, בין היתר, את הסמל לממגורות דגון ב-1952.

ולקינוח אשתפכם בתמונת פנורמה שצילמתי באחר-צהרי אותו יום מנקודת תצפית יפה ברחוב יפה-נוף שבחיפה, במעלה הכרמל, רחוב המצדיק את שמו ואשר משקיף על מפרץ חיפה מגבוה. רחוב יפה-נוף נקרא בעבר "רחוב פנורמה", המוזכר בשיר הישן-נושן "זאת מרחוב פנורמה". גם המבנה של ממגורות דגון נראה בתמונה – זהו המבנה המלבני המוארך, אופקית, בסביבות השליש השמאלי של התמונה.

חיפה-חולון, ד'-ז' בסיון, ה'תשע"ב.

מבט פנורמי על מפרץ חיפה מרחוב יפה-נוף

מבט פנורמי על מפרץ חיפה מרחוב יפה-נוף

אז למה בעצם אני כותב ?

לפני זמן מה, במהלך הופעה של דקר ליבנת בתל-אביב, הציגה אותי ידידה שלי (שהזמינה אותי להופעה) בפני חברה שלה. "זה אלעד, איש מחשבים," היא אמרה. "ו… ?" הוספתי בחיוך. לא ידעתי ממש לאיזו תשובה לצפות. הנחתי שתציין את התואר בכלכלה שהייתי על סף סיומו. "וכנעני גאה," היא אמרה.

בכך היא נגעה במשהו עמוק יותר, מבלי שאפילו התכוונה או ידעה על כך, מבלי שאני ידעתי על כך לפני-כן. העובדה שהציגה אותי כ"כנעני", העובדה שבחרה להציג אידאולוגיה שאני מתחבר אליה כל כך (מעבר להצגת תחום עיסוקי קודם-לכן, דבר שמבחינתי הוא בכל זאת הגיוני לגמרי) הציפה אותי בגאווה, וגרמה לי לחשוב על כך במשך זמן רב לאחר מכן.

אז כן, כדאי אולי להזכיר קצת אולי מי הם אותם "כנענים" – הועד לגיבוש הנוער העברי. קצת פחות מעשור טרם להקמתה של מדינת ישראל התגבשה לה התנועה האידאולוגית, תרבותית ולאומית, ובעלת הראייה ההיסטורית הנבדלת מן הקונצנזוס היהודי המסורתי. התנועה מזוהה בעיקר עם יונתן רטוש כדמותה הראשית, אם כי עוד רבים וטובים מהאמנים של ישראל בראשית ימיה היו שותפים לאותה אידאולוגיה.

עיקר האמונה הכנענית, כפי שניתן לראות גם מכתביו של רטוש, שלראייתי מדבר על ראייה היסטורית רומנטית ביסודה – של "חזרה למקורות" האמיתיים של עם ישראל. והיסוד של עם ישראל, לראייתו – אינו יהודי, כי אם עברי. היהדות אינה לאום, כי אם דת. בתקופה של גילויים ארכיאולוגיים מרעישי לכת (ובעיקר של חשיפת ארכיון לוחות החרס בעיר אוּגרית בסוריה של היום) גם הבסיס ההיסטורי של הדת היהודית קיבל נקודת-מבט שונה. האלילים הכנעניים של אוגרית מוכרים לנו מן התנ"ך – הבעל, האשרה, עשתרת, ענת, דגן (=דגון), ואבי האלים – אל. יונתן רטוש סבר כי הדת העברית הקדומה לא הייתה מונותאיסטית כלל וכלל – אלא אלילית. ומכיוון שתנועתו – הועד לגיבוש הנוער העברי (שזכתה לכינוי הגנאי "הכנענים" על ידי המשורר אברהם שלונסקי) שאפה ל"חזרה למקורות", כך גם מוטיבים אליליים מופיעים ברבים משיריו. היהדות, על פי תפיסתה, היא דת שמקורה מגולי ממלכת יהודה – ולא דתו של כל עם ישראל "המורחב".

אך תופעה זו לא צמחה יש מאין – קדמו להם חשיפת מכתבי אל-עמרנה במצרים, גילויים באיזור הסהר הפורה, ואף אחד מגדולה השירה העברית – טשרניחובסקי, כתב שירים רבים עם מוטיבים אליליים – חלקם כנעניים "מובהקים" (כמו "חזון נביא האשרה" או "לעשתֹרת שיר ולבֵּל!" (בל = בעל), וחלקם אף פונים פונים למיתולוגיות מרוחקות יותר (כמו "לנכח פסל אפולו" שכתב עוד ב 1899).

ומה לי ולכל זה ?
ראשית כל – תמיד התחברתי אל היסטוריה, ועל-כן לא נרתעתי מלחקור לעומק. לחקור מה ? במקרה הזה – שורשיה של היהדות. מסיבות אישיות הסתקרנתי לבדוק מהו מקורה של היהדות ומהו מקורו של עם ישראל. הכיוון שלי תמיד היה (ואני נוטה לחשוב שתמיד יהיה) זה האקדמי. גם אם המקורות המסורתיים יכולים לספק תובנות רבות – אינני מקבל דעות רבניות כ"תורה מסיני". ההנחה הבסיסית שלי היא שספרי התורה (והתנ"ך בכלל) לא נכתבו בידי כח עליון כי אם בידי בני-אדם – אנשים שלהם אג'נדות שונות, מאבקי כוחות מתמשכים, וכן – נטייה לטעויות ועיוותים.
התשובות שאני קיבלתי הפתיעו אותי, וכמו שוחר-ידע אמיתי, העלו בי שאלות רבות מאלו שקיבלתי עליהן תשובה. גם בעיניי החלה ההיסטוריה של עם-ישראל להתעצב כזו של עם עובד-אלילים ביסודו, שבתהליך הדרגתי החל להתעצב כעם מונותאיסטי. בשלב הזה התוודעתי גם אל הרעיון ה"כנעני" של רטוש, והתחברתי גם אליו.

עם הזמן גיליתי שההשקפה הלאומית של רטוש, שלהבנתי באה להציע "ניסוח שונה" לרעיון הציוני, אך עדיין תמכה ברעיון התנועה לאומית לעם ה"ישראלי", הפכה לתנועה-אנטי-ציונית ואנטי-יהודית. על סמך הקרבה הלשונית והתרבותית בין עם ישראל המקראי לבין עמי כנען השונים (בעיקר הפיניקים, המוכרים מהתנ"ך כ"צורים והצידונים") – ראו הכנענים (אני אישית לא מצאתי דעה כזו בכתביו של רטוש עצמו) בעמים הסובבים אותנו כ"עברים", ועל כן טענו כי אין זכות קיום למדינת ישראל, ותחתיה צריכה לקום מדינה עברית (מעין חזון פאן-לבונטיני, הייתי אומר). עם ה"טוויסט" הזה כבר אינני מתחבר. אמנם, אם נגדיר כ"עברי" את כל צאצאיו של אברם העברי, הרי שגם צאציו של ישמעאל, בן אברם, הם עברים (והערבים מזהים עצמם כצאציו של ישמעאל) – אבל עבורי המשמעות של עברי מתייחסת אל העם ששמר על התרבות העברית והשפה העברית, שיש לו זיקה אל אותה עבריות.

במהלך הזמן הגעתי אל המסקנה כי בעצם כולנו בתרבות המערבית נולדנו לעולם מונותאיסטי על פי הנוסחה "היהודית". בין אם נולדת בבית חילוני נוצרי או להורים חרדים במאה-שערים – התפיסה שלך היא מונותאיסטית. גם כאתאיסט, אתה תכיר את מושג האלוהים המונותאיסטי. עולם המונחים שלך הוא כזה, וצורת החשיבה שלך היא כזו. וכידוע, הלקסיקון שלך מגדיר את צורת החשיבה שלך. בניסיון לצאת נגד התפיסה הזו, ובתמיכה באידאולוגיה של רטוש ושותפיו, התחלתי להשתמש בלקסיקון פוליתאיסטי (או יותר נכון – הנותאיסטי, שמכיר באלילים רבים אך מעמיד במרכז אל יחיד). הרעיון של להחליף ביטויים כמו "בעזרת השם" ל"בעזרת ענת", או "יש אלוהים" ל"יש אלילים" הוא מעבר לרעיון ה"דווקא" לדתיים – עבורי מדובר על השינוי התפיסתי הלאומי – הפנמת ההבנה כי אנחנו עברים מיסודינו, וכי השילוב הזה של יישויות רבות יוצר מגוון תרבותי חדש. הקיבעון המחשבתי המונותאיסטי הוא תוצאה של הבנייה חברתית שקיימת אצל כולנו בתרבות המערבית, ושוב, לדעתי – גם אתאיסטים לא מנותקים ממני לחלוטין. בל תסיקו מדבריי כי המרתי את דתי באופן רשמי לעבודת-אלילים. התפיסה הדתית הבסיסית שלי היא פאן-דאיסטית. אם המושג "אלוהים" בא לייצג את הדבר הנעלה מכל, שהוא בעצמו הוא הכל, הרי שמבחינתי זהו הטבע. אינני תופס את האלוהות כתבונית ומתערבת בחיי האדם. עבורי חוקי המדע – הפיזיקה, המתמטיקה, הכימיה, ההסתברות – כולם התגלמות הטבע עצמו, ואין נעלה עליהם. להבין את הכל באופן מושלם, הוא להגיע אל האמת המושלמת – זוהי אשר לה מייחסים את האלוהות עצמה. על כן לנגד עיניי קיים שיוויון בין המושגים אלוהים=טבע=אמת. זוהי מבחינתי המהות הפאן-דאיסטית. ומה בנוגע לאלוהים כלשהם, הנעלים בכל זאת על האדם (אף אם לא על הטבע עצמו) ? אני האחרון שיטען ב 100% כי לא קיים שום צורה של אלוהים. אני מאמין בגישה המדעית כי "כל עוד משהו לא הופרך (או לחליפין – הוכח) – לא ניתן לקבוע לגביו עובדה".

אך המחשבות שלי לא נוגעות אך ורק לתרבות (תרבות ! ולא בהכרח רק דת). העיון מחדש בערכים השונים של החברה שלנו צריך להתבצע בעוד היבטים של החברה : כלכלי, חינוכי, מדעי, התיישבותי. מספיק להיות תושב הארץ כיום, לעיין בכותרות העיתונים ולסבור כי "משהו לא בסדר". הכלכלה, כך נראה, הופכת לריכוזית יותר ויותר. המוסדות הציונים ה"קלאסיים" – ההסתדרות, הקיבוץ, התעשייה בארץ (למעט ההיי-טק) – כולם איבדו מכוחם והחלו להיות מופרטים ומעוקרים. המעבר לתרבות של שפע גזל מאיתנו מחיר שחלקנו אולי רואים אותו כיקר מדיי – לא רק ברמה האישית, אלא גם ברמה החברתית. אני מניח שלפוסט ראשון זה יהיה מיותר לכתוב הכל על הכל – מה גם ששוב – כל הכוונה היא לשתף ולשמוע דעות של אחרים, ועל כן אינני מתכוון (וגם אני לא חושב שאני מסוגל) לפרוש כאן את כל משנתי בכל הנושאים. עיקר המטרה שלי היא להגיד – אני מאמין בדרך אחרת. דרך שמסתכלת אחורה, מסתכלת על היום, בוחנת לגבי ערכים שונים בחברה שלנו את השתנותם לאורך הזמן – ומסיקה את המסקנות לגבי העתיד ה"רצוי".

אז, כמו כל רעיון שונה ורדיקלי (אני מניח), גם רעיון זה החל בתגובות של ליגלוג. ואני עדיין חושב שרחוק היום שבו הרעיונות האלה באמת יקבלו מקום רציני ומכובד בשיח הציבורי, אם בכלל (עובדה שבשנות ה-40' וה-50' הם עדיין זכו להתייחסות שולית, אם בכלל). אך אם נחזור אל אותה הופעה, ואותה הצגה שלי כ"כנעני" – אני מרגיש צורך לשתף אחרים במחשבות הרבות שרצות לי בראש. לשמוע, לקבל ביקורת, לשתף – ואולי, מתישהו, לקבל חיזוקים ותמיכה. על אף הפן הדתי בדבר (אחרי הכל – הרעיון העברי כולל בתוכו גם את המוטיב האלילי) – אני לא רואה את עצמי כמטיף דתי, והבסיס האלילי מבחינתי הוא תרבותי. הבסיס העברי מבחינתי הוא בסיס לאומי. כפי שכבר ציינתי, אני רואה את עצמי כפאן-דאיסט, ומאמין שהטבע הוא נעלה על הכל. והרבה מעבר לזה – אני רואה את עצמי כשְני-ציוני – שני, לא מהמילה "שניים" כי אם מהמילה להישנות – שכן אני סבור כי התהליך הזה, של גיבוש אידאולוגיה, היישום שלה, בחינתה מחדש לאחר תקופה והישנות התהליך של גיבוש האידאולוגיה מחדש ויישומה הוא תהליך שצריך להיות מעגלי. המצב הגיאו-פוליטי, כלכלי, חברתי, מדעי, תרבותי, וכו' וכו' של שלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 השתנו במשך התקופה. ישנם מושגים ששינו את משמעותם ודווקא "גילויים מחדש" עשוי לעורר בנו רצון לחזור אחורה ולשפר – וישנם מושגים שכבר לא רלוונטים לתקופתנו.

מעולם לא באמת התפניתי לכתוב בלוג אמיתי, ואין לי מושג אם המאמץ הזה גם הוא יתרומם לו, אבל אף פעם לא מזיק לנסות. אני יודע שמאוד אשמח לתגובות, דעות, ביקורות ובעיקר להפצת הרעיון (והבלוג) למי שעלול למצוא בו עניין. וזה בעצם למה אני כותב.

חולון, ג' בשבט, ה'תשע"א.