ארכיון תג: דרך אחרת

המנון לכיעור

העובדה שאישה שנראית טוב ושיש לה בפרופיל תמונות בבגד-ים לא יכולה להביע דעה (ועוד דעה טעונה מינית, גם אם בצורתה האישית הכאובה) מבלי שתהפוך למטרת לעג (במקרה הטוב) והטחת רפש, בין אם ממניעים צדקניים-לכאורה כנגד אורח-חייה ובין אם "סתם" להוסיף חטא על פשע ולהיות עוד חוליה מאותה שרשרת אינסופית של הטרדות ותקיפות מיניות (גם אם מילוליות לחלוטין), כל זה לא סתם "מטריד", אלא גם רע, מכוער, מביש, מחליא, פושע, וראוי לגינוי ולענישה.

ואמנם ממש לא באותה המידה, אבל יודעים מה עוד מטריד אותי ובכלל לא זוכה להתייחסות?

העובדה שרק אישה שנראית "מספיק" טוב כדי להצטלם בבגדי-ים ולמשוך תשומת-לב ותגובות כאלו תזכה מלכתחילה לאותה חשיפה של הדעה שאותה היא באה להביע. ולא רק אותה מאי פתאל, אלא כל בחורה שבחרה לתמוך בה ולשתף את כולנו בפוסט נרגש (אמיתי, ללא ספק), המתאר את חוויתיה האישיות מימי הצבא, או סתם הבעת תמיכה, ואשר לפוסט זה מתלווה תמונה שלה, בבגד-ים כמובן.

כי ככה זה בעולם. הכיעור נדחק הצידה. הוא שם, במחשכים, לא זוהר. לא רוצה לרגע לזרוח, שמא יתפס במערומיו המבישים. הכיעור נתפס כמעין נכות – והלא כמעט כל מי שסובלת מבעיית משקל תספר איך וכמה מטיפים לה על ה"הזנחה הבריאותית" שהיא מטפחת, עד כדי התעללות אמיתית בגופה (ולא, אולי, שגופה מתעלל בה). וכן, אני כותב את כל זה בלשון נקבה כי נשים "זוכות" ליחס המחפיץ על זה כמעט כשגרת-חיים – יפות ומכוערות כאחת. השילוב הזה בין כיעור לנכות הונצח בצורה יפה כל-כך (עם כל האוקסימורון שבדבר) על-ידי הצייר הפלמי פיטר ברויגל האב (1525-1569), שרבים מציוריו מתמקדים במעמד הנמוך, העני, הפשוט, המזוהם, והמכוער. מכוער, אבל מחויך.

"הנכים" של פיטר ברויגל האב, 1568, מוצג במוזיאון הלובר בפאריס.

"הנכים" של פיטר ברויגל האב, 1568, מוצג במוזיאון הלובר בפאריס.

אני לא חושב לרגע שה"אשמה", חלילה, רובצת על ראשה של מאי פתאל, שתהיה בריאה. אני ממש לא בא אליה בטענות, או חושב שיש "להשתיק" דעות של נשים שנראות טוב כ"אפליה מתקנת" לטובת המכוערים. אני גם חלילה לא בא לטעון שהנקודה שאני מעלה פה היא העיקרית – גם בהתחלה אמרתי, מה שאני מתייחס אליו פה ממש לא מטריד באותה במידה, אבל כן נקודה, גם אם שולית (בהשוואה למה שקרה למאי פתאל), שראויה לפחות להתייחסות כלשהי. יאמר לזכותה של מאי פתאל שאפילו בפוסט בו היא חשפה את סיפורה היא העלתה ציור הממחיש את תחושותיה, ולא תמונה שלה. אולי באמת לא רצתה שהיופי ידבר בשמה, מי יודע. אני בכלל לא חושב שמישהו אשם, באופן ספציפי, למעט אותה ישות ערטיאלאית שאנחנו נוהגים לכנותה "חברה", וגם היא לא עושה זאת בכוונה. עולם כמנהגו נוהג.

אבל כן, צריך לפחות להפסיק להתבייש ולהצביע על כך, לומר בקול רם: אם חלילה מישהי שמנה, נמוכה, מבולגנת, או בקיצור – מכוערת, גם אם להחריד, היתה מעזה להעלות פוסט שכזה, סביר להניח שכל הסערה הזו היתה שוככת מהר מאוד. כמה בדיחות על "מי יסתכל עליך י'עמה", כמה שיתופים של פמיניסטים, פמיניסטיות, ושני חברי-כנסת (אחת ממרצ ואחת מהעבודה, כמובן), אם ממש יתמזל מזלה.

פיטר ברויגל האב - "חתונת האיכרים", מוצג כיום במוזיאון לתולדות האמנות (וינה)

פיטר ברויגל האב – "חתונת האיכרים", מוצג כיום במוזיאון לתולדות האמנות (וינה)

אי-אפשר לשנות הכל בחברה שלנו, אבל אפשר להצביע על הנקודות האלה, ולקוות שכמה אנשים יחשבו על זה. ואז עוד קצת. ואולי לא נשנה את העולם, אבל חלק, גם אם קטן, ידע שהעולם הזה מלא בכיעור, וכיעור הוא לא דבר רע.

אל תתביישו בעצמכם. אל תשכנעו את עצמכם שאתם יפים. אל תנסו להתייפיף לשווא. היופי, כמו החיים עצמם, הוא בר-חלוף.

זהו המנון לכיעור, ולמכוערים. ולמכוערות.

בואו כפי שאתם.

אנחנו הרוב.

פיטר ברויגל - דיוקן של אישה זקנה, מוצג כיום בפינקוטק הישן (מינכן)

פיטר ברויגל – דיוקן של אישה זקנה, מוצג כיום בפינקוטק הישן (מינכן)

ירושלים, י"א באייר, ה'תשע"ה.

מודעות פרסומת

מותו של הקפיטליזם (כותרת פופוליסטית וּמטעה)

מותו של הסוציאליזם הישן

אני נוטה לחשוב שמאז שנות התשעים – מאז עלייתו של ביל קלינטון לשלטון בארצות-הברית, ויצחק רבין לשלטון בישראל, השמאל נמצא בנסיגה. זוהי מגמה עולמית, ולא קריסתה של ברית-המועצות, אלא העדר האלטרנטיבה שהיא הציבה – היא זו שהאיצה את הנסיגה הזו.

(אסייג ואציין שאני בכלל לא מתחבר אל ההגדרה החד-מימדית של "שמאל" ו"ימין", וּלדעתי הדבר מורכב יותר, כפי שרשמתי ברשימה ישנה יותר. ואולם אטול לעצמי את הרשות לעשות לעצמי הנחות, ואסתפק בלטעון כי ההתייחסות כאן היא אל המחנות כפי שנתפשים בקונצנזוס הציבורי)

במובנים רבים, השמאל המובהק כיום הוא אינו שמאל כלכלי, אלא שמאל מדיני, פוסט-לאומי. המשבר החמור ביותר של השמאל הוא הויתור על הגישה האלטנרטיבית מן היסוד שהוא הציג בדמות הקומוניזם, לטובת גרסה פשרנית וחמקמקה יותר (שהיתה קיימת עוד במאה הקודמת, אך כיום היא למעשה השריד הבולט האחרון של הסוציאליזם) – היא הסוציאל-דמוקרטיה, שלמעשה אינה אלא "מצפון" בעולם וּבחוקי-משחק קפיטליסטים. וזוהי אולי הטענה המצערת מכל שאני שומע שוב ושוב מפי אנשים שאני מכירם כמשתייכים אל הקצה השמאלי של הקשת הפוליטית – האמירה "אני רוצה צדק חברתי, אבל אני לא מוכן לוותר על הקפיטליזם". במדינת ישראל, בה התגובות האמוציונליות הנוגעות לעניין הלאום מלכתחילה גועשות ביתר-שאת (לדעתי בצדק, אגב, אבל זה ענין לדיון אחר), אין להתפלא, אפוא, שהשמאל הגיע אל המצב העגמומי בו הוא נמצא. הוא בגד במשנתו הכלכלית וזנח אותה בצד הדרך. תחת זאת, השמאל אימץ את הקפיטליזם, ומנסה פשוט "לרכך" אותו – לרוב ללא הצלחה, ומבלי שהוא מנסה להבין את ההגיון הפנימי של כלכלת השוק החופשי – הגיון פנימי שאכן קיים, אלא שהוא, בעיניי, חשׂוך מוסר קיבוצי.

עלולה, וּבצדק, לעלות הטענה שאין בכלל מה לדבר על אלטרנטיבה, לאור הפסדהּ של האלטרנטיבה הבולטת ביותר לגישת השוק החופשי – הלא היא הגישה הקומוניסטית. וּבכן, לפני שנגיע אל המהות הכלכלית שבענין, אעדיף לפזול רגע אל עולם הספרות הבדיונית ואל דמות שאולי חלקכם מכירים בשם וינסטון סמית'.

וינסטון סמית' והנרטיב הנזיל

וינסטון סמית', גיבור הספר 1984 של ג'ורג' אורוול, עובד ב"מיניסטריון האמת" של מדינת אוקיאניה ותפקידו הוא לשכתב קטעי עיתונות בהתאם לאג'נדה שמנסה לקדם המפלגה השולטת, למשל – החלפת המלל של כתבות ישנות בכל פעם שאוקיאניה מחליפה צדדים במלחמתה הבלתי פוסקת עם איראסיה או איסטאסיה. גם חברי מפלגה שסר חינם בעיני המפלגה זוכים ל"שכתוב", כמי שמאז ומעולם היו בעלי כוונות רעות.

הדוגמה הזו אולי לקוחה מעולם הספרות הבדיונית, אך גם במציאות קרו מקרים דומים של שכתוב ונסיון מחיקת העבר, גם בזמנים לא כה רחוקים – כך, למשל, לברנטי בריה, ראש המשטרה החשאית הסובייטית (הנ.ק.ו.ד.) נמחק מדפי ה"בולשאיה סובייטסקאיה אנציקלופדיה" (האנציקלופדיה הסובייטית הגדולה) לאחר שהואשם בבגידה, טרור ופעילות אנטי-מהפכנית בזמן מלחמת האזרחים הרוסית שלאחר מהפכת אוקטובר (סופו שהוצא להורג על-ידי אנשיו של סטאלין). מנויי המהדורה השניה של האנציקלופדיה קיבלו מן העורכים מכתב ובו בקשה לגזור את ערכו של בריה ולהחליפו בדפים שצורפו, ובהם ערכים מורחבים אודות פרידריך וילהלם פון ברגהולץ (איש-חצר בדוכסות הולשטיין בצפון גרמניה של היום שפרסם יומן על שהותו ברוסיה בין השנים 1721-1725), מצר ברינג (המפרידים בין סיביר לאלסקה) וג'ורג' ברקלי (פילוסוף אנגלי-אירי).

אמנם הרעיון שמנסה להעביר לנו ג'ורג' אורוול מוצג בצורתו הקיצונית ביותר, אך הוא בסופו של דבר נכון גם ב"תנאי השטח" של המציאות היום, בעולם החופשי – אנחנו "משתעבדים" אל הנרטיב ההיסטורי שמוכרים לנו, בהתאם למידע הזמין לנו. ואמנם בעידן האינטרנט המידע הזמין (והשתמרותו) אולי מאפשרים שקיפות רבה יותר, אך גם אנחנו גדלים ומתחנכים אל תוך מערכת מסויימת של ערכים והרגלים שקשה להפטר מהם.

בצורה כזו, אני נוטה להאמין, שהתחנכנו להאמין שהקומוניזם נכשל. אנחנו משוכנעים כי לא רק שהוא נכשל עם נפילתה של ברית המועצות, אלא שהוא היה כושל תמיד. כמובן שלצורך כך מגוייסים כל אותן עדויות שיציגו את ברית המועצות בצורתהּ הרעה, אך לדעתי קיימת כאן א-סימטריה לגבי העדויות והיחס של ההיסטוריה (והנרטיב השורר כיום) לגבי ברית המועצות, או ליתר דיוק – לגבי הקומוניזם.

כאמור, יש לזכור שנרטיב הוא דבר נזיל, הוא עשוי להשתנות, ואל לנו להיות כלואים בתפיסה שעולם המונחים והערכים שלנו היום, והדרך שבה אנו תופסים מושגים מסוימים, הם סטטיים. כפי שכיום אנו מזכירים את הקומוניזם ככושל, כמושחת, וכמנגנון רע שהביא לעולם את ההולודומור ואת הטיהורים הגדולים של סטאלין,  עם קצת מעוף ודמיון אנו יכולים לדמיין כי ביום שבו הקפיטליזם ישקע, יתארו את הילדים בני העשר שעבדו בסדנאות-הזעה (כפי שקרה בארצות הברית במאה ה-19, ובהמשך פשוט "יוצא" אל ארצות מזרח אסיה, ובל נשכח שטשטוש כרונולוגי הוא גם, לא-אחת, מאפיין של נרטיבים), כיצד "המערב" חי על חשבון אומות העולם השלישי החלשות וניצל אותן, כיצד גזל משאבי טבע בעוד המקומיים חיו תחת שלטון מיליציות ואיום בעונשים גופניים (כפי שקורה במכרות באפריקה, שם אנשים אף מסתכנים בקטיעת גפיים ועונשים חמורים יותר). ב"יום שאחרי הקפיטליזם" אנשים ירבו לספר כיצד "השיטה" אפשרה לקומץ אנשים להתעשר, לרקום יחסי קרבה עם השלטון, ולמכור נכסי ציבור בעלות אפסית. שיטה שכזו, יטענו המקטרגים, היא משוללת יסוד מבסיסה. רובנו כיום לא מכיר בכך, או מתחיל להכיר במגרעות הללו, מכיוון הוא אינו מודע בהכרח אל המציאות הזו, ולא בהכרח חווה אותה על בשרו, בדיוק כפי שסובייטים רבים לא שמעו ולא ידעו (ולמען האמת, גם לא עניין אותם) הזוועות שביצע המשטר באזורי הספר – עבורם החיים היו פחות או יותר נוחים (כפי שעבור רובנו, "צרכני הקצה", החיים יחסית נוחים – ואגב כך יש לזכור שבעתיד אנשים יוכלו לחשוב שהחיים שלנו היו זוועתיים, ולנו לא תהיה כל דרך להגיד להם אחרת).

דברים שרואים משם

הרשו לי להציע כיוון מחשבה שונה: הקומוניזם עבד – כשלונו אינו מוחה עשורים של שגשוג והתקדמות; זהו שכתוב הסטורי. הקומוניזם בתקופות מסויימות עקף את הקפיטליזם המערבי, והיווה גורם מתחרה ואף מאיים (לא רק באופן צבאי, אלא רעיוני) על התרבות המערבית. את הלווין הראשון, ואת האדם הראשון לחלל, שיגרו הסובייטים. כוחה המשוריין של ברית המועצות, כמו גם הארסנל הגרעיני שלה, היה גדול בהשוואה לזה של ארצות הברית.

הקומוניזם עבד. לא לנצח, לא בצורה מושלמת – אבל במשך עשורים רבים הוא הצליח להחזיק את עצמו, עד השלב שבו הוא קרס. וּלגבי קריסתה של ברית המועצות – יש לזכור שאין שיטה שעובדת לנצח, ושמספיקים כמה מנהיגים מפוקפקים (מוכרים לכם כאלה?) בכדי להרוס שיטה טובה. ניתן לחשוב כי ברית המועצות היתה פשוט קורבן של המנהיגים שלה, ושל התחרות שהפכה ליותר-ויותר בלתי מתפשרת, עם המערב – ואלמלא אותה תחרות צבאית-כלכלית, היתה היא עשויה לשרוד (פשוט המערב, או במלים אחרות – ארצות הברית – החליטה למוטט את ברית המועצות כלכלית באמצעות תחרות טכנולוגית שהתישה אותה).

כמובן, יש הרבה נאיביות גם בדברים שאמרתי, אך אני רק מבקש לרגע להעלות טיעון שסוטה מן הנרטיב הקיים. בסופו של דבר, אם יבוא היום שבו תקרוס השיטה הכלכלית שאנו מכירים כיום, גם על הקפיטליזם יספרו שהיה כושל מראשיתו, שהשחיתות של הון-שלטון ותאוות-הצבע של הטייקונים הביאו את מפלתהּ – דבר המעיד על בעייתיות יסודית. לדעתי הרבה יותר נכון להגיד כי שיטות נכונות לזמן ולמקום מסוים. ובדיוק כפי שאנחנו נוכל להגיד לסוציאליסט נלהב משנות החמישים שהוא אינו יודע את מה שאנחנו, שישים שנה אחר-כך, יודעים, עלינו גם להבין שאנחנו לא יודעים את מה שהוא יודע – אנחנו יודעים רק את מה שהצליח לחלחל אלינו במורד הדורות, לאחר אותה מגמת שכתוב שהיא מהות הנרטיב. בנוסף, עלינו להתנער מן התפיסה הילדותית שהטוב תמיד מנצח. לא תמיד הצודק מנצח, ומן הכיוון ההפוך – מי שמנצח לא בהכרח ניצח כי הוא הצודק, או הטוב – אלא מי שהנסיבות היו בעדו, או שהביא לכך שהנסיבות יהיו בעדו.

וכך, אני טוען, שהקפיטליזם עובד, הוא מנצח, אבל לא כי הוא בהכרח צודק (וכאמור, יש שיטות שנכונות לזמן ולמקום מסוים). וזהו לדעתי הדבר הנורא במשבר של השמאל כיום. השמאל המובהק מציג עצמו כמקדם חקיקה חברתית, אך למעשה פועל הוא במסגרת רעה, ואין הוא מציע אלטרנטיבה אמיתית בימינו, אלא מבקש רק "להקל" על הסבל. הסוציאל-דמוקרטיה הוא אקמול לחולה סרטן. הוא משכיח כאב רגעי במנגנון חולה שהרקבון בו מתקדם הלוך ופשוט.

מנגנונים של רוע

הקומונוזים היה רע, אבל לא בהכרח תכלית הרוע, ויתכן שבדיעבד נחשוב שהוא לא היה יותר רע מכלכלת שוק חופשי (זה נשאיר לנרטיב העתידי לקבוע). הקומוניזם היה רודני במובן של מפלגה יחידה כמו במובן של מונופול כלכלי, אך כלכלת השוק החופשי אוצרת בחובה רודנות אחרת, של אוליגופולים שמסוגלים להחזיק באינטרסים של ציבור שלם. זהו פאודליזם מסוג חדש, מבוזר ושקוף, שמביא איתו הנאות (אגב כך, יש לזכור שגם הוסאלים הפאודלים לא חיו כעבדים), אך מכפיף את הציבור חסר-האמצעים (שרק הולך וגדל עם הזמן, באופן יחסי אל כלל האוכלוסיה) אל אותם "חורים שחורים כלכליים" (שעליהם כתבתי בהרחבה ופרשׂתי לראשונה את השקפתי הכלכלית) הצוברים כוח כלכלי כה רב עד שבאפשרותם לווסת, בין אם כיחידים ובין אם כקבוצה, את השוק כרצונם.

קל להאשים את הטייקונים, אבל למעשה הם עושים מה שהרוב המוחץ היה עושה בהנתן כוח כזה. הבעיה היא אינה (רק) בם, הבעיה היא המסגרת בה הם פועלים, וכאמור – מסגרת קפיטליסטית עם רגולציה היא עדיין מסגרת קפיטליסטית. בעימות שבו הייתי נוכח בין פרופ' יוסי יונה לד"ר ירון ברוק (עליו כתבתי באותה רשימה שקישרתי בפסקה מעל), בו עומתה הגישה הסוציאל-דמוקרטית (בייצוגו של יונה) לבין הגישה הקפיטליסטית המובהקת (עד-כדי אוטופיסטית, באידיאל האובייקטיביסטי נוסח ראנד שלה), אמר פרופ' יונה שהוא אינו מבקש לזנוח את הקפיטליזם, הוא פשוט מבקש קפיטליזם רחום יותר. הנקודה היא, לדעתי, שהשיטה עצמה, במנגנון שלה, דוחפת אנשים הרחק מן המקום הזה.

החקיקה והרגולציה לא יפילו שום טייקון, ו"גזֵרות כלכליות רוחביות" (כמו העלאת מסים עקיפים, כדוגמת מע"מ) יכבידו רק על ה"אזרח הקטן" – זאת מכיוון שלרשות ארגונים גדולים עומדת שורה של יועצים משפטיים וקשרים שלטוניים העוזרים להם למצוא דרכים עוקפות להגדלת הרווחים. כמו-כן, בעוד שה"אזרח הקטן" אינו יכול לדווח על הפסד ולדחות אותו לשנה הבאה (ובכך לזכות להקלות מס), חברות יכולות לעשות כן. את החוקים ואת התקנות שמהם ה"אזרח הקטן" (ובמובן הזה, גם העוסקים הזעירים) אינם יכולים להתחמק, הטייקונים הגדולים ימצאו דרך לעקוף ולכופף את התקנות והחוקים (בדרכים כשרות למהדרין, אל תבינו אותי לא נכון – זוהי המהות של יעוץ משפטי מאסיבי), או פשוט למצוא דרכים אחרות לחלוטין (בגדר "טריטוריה לא ממופית" מבחינה משפטית) לגבות מאיתנו כסף.

בעת הזאת, לדעתי, כדי להציע אלטרנטיבה שונה מן היסוד.

אלטרנטיבה שונה מן היסוד

הסוציאליזם צריך לקום מחדש, לשאול את אותן שאלות ששאל בראשית דרכו, להציב יעדים חדשים. אינני קורא להחלת גישה קומוניסטית אורתודוכסית, או אפילו רפורמית. הסוציאליזם יכול ואף מוטב לו אם יתבונן בתהליך כפי שהתרחש לראשונה, וישאל "מה נשתנה?"

הסוציאליזם החדש צריך להסיק מסקנות מן העבר, להתנער מאלמנטים רעים ולאמץ אלמנטים טובים. הסוציאליזם לא חייב להגיע אל אותו מקום שהגיע אליו הקומוניזם של סטאלין, הוא אינו חייב להתעקש של שלטון דיקטטורי. יתרה מזאת, אני נוטה להאמין שאחת הבעיות אשר הביאו לקיטוב החריף בין גוש המזרח לגוש המערב הוא העדר דיאלוג בין האידיאולוגיות. הסוציאליזם החדש צריך לעיין בהגות הקפיטליסטית, הנאו-ליברלית, השמרנית, ולשאול מהי מטרתה, מהם יתרונותיה, מהם הסייגים וטיעוני-הנגד הכלכליים, והמוסריים, של הגות הימין הכלכלי, וכיצד הסוציאליזם עונה עליהם.

יותר מכל, הסוציאליזם החדש לא צריך להביא "פשרה" שמוכנה לחיות בעולם קפיטליסטי – היא צריכה להציע בלי בושה ובלי מורא אלטרנטיבה לגישת השוק-החופשי.

כאמור, אינני קורא להחלת גישה קומוניסטית. אני מצדד בגישה בה הממשלה מתערבת במשק, אך אינה שואפת להיות מונופול. הממשלה צריכה לעודד תחרות בהכנסה אל שווקים מסויימים. הממשלה, ככוח כלכלי עצום, יכולה להוות גורם תחרותי שמסוגל להוריד מחירים ולהעלות רמות שכר, לדוגמה. שוב (ויש לחזור על זה שוב ושוב) – לא מתוך כוונה למוטט את המתחרים, אלא להעלות את הרווחה במשק באמצעות שכר גבוה יותר ומחירים נמוכים יותר.

הגישה הזו מאלצת גם את הצד השני – אותנו, האזרחים, לשינוי בתפיסה. ראשית כל, היא מאלצת אותנו לשוב ולשים מבטחנו בממשלה – וזה לא דבר פשוט כלל וּכלל. בגישה כזו, עלינו להבין כי המנגנון עצמו של הממשלה אינו פועל לצורך התעשרות השלטון, אלא לטובת הציבור. ואני נוטה להאמין שזה יתאפשר רק בהנתן מנגנון ביקורת ושקיפות יעיל ואקטיבי יותר. חשוב לזכור שאינני מדבר על החלת "חוקים חדשים למנגנון קיים", אלא החלפת המנגנון לחלוטין – ולכן "חוקי המשחק" הקיימים כיום – וביניהם גם המגרעות שאנחנו מכירים כיום, אמורים ברעיון-דמיון שאני מציע פה להתחלף במשהו שונה. ואני בהחלט חושב שבהעדר מנגנון ביקורת ציבורית שכזה, השיטה תקרוס.

אולם, מעבר לכך, זה מאלץ אותנו, האנשים הקטנים, לוותר. וזהו גם עניין לא פשוט.

קרבנות אדם וקרבנות חומר

אנחנו חייבים לוותר, מכיוון שאנחנו היום נמצאים בעולם של שפע לא-ריאלי, והשפע הזה נובע בדיוק מאותה גישה קפיטליסטית שאני מתאר כרעה. השפע הזה מתבסס על יצור-יתר ועל "אשראי-פלסטיק" שאין לו גיבוי מוחשי, כי-אם מועבר באמצעים אלקטרונים בלבד. יצור-היתר הזה אינו משקף הגיון מציאותי של ניצול משאבים ושל מחיר אמיתי – ואת המחיר הזה, של מוצרים שהם זולים מאוד היום, אנחנו "מעמיסים" מבלי לדעת על הדורות הבאים, שיגדלו בעולם שמשאביו נוצלו בצורה מוגזמת על-ידינו.

צמצום הצריכה וצמצום תפיסת השפע שלנו אולי תהיה לנו פחות נוחה, אך יש בה צידוק מוסרי, שכן על הנוחות חסרת-האכפתיות שלנו ישלמו הדורות הבאים. כמובן שיצעקו כי צמצום שכזה יוביל להאטה ולמיתון, אך לדעתי האישית המיתון הזה יהיה מוצדק, מכיוון שהשגשוג העצום מלכתחילה היה מבוסס על מערכת כלכלית שאין לה גיבוי ושמנצלת ללא-רסן את המשאבים שאנו מחוייבים מוסרית להשאיר לדורות הבאים.

הפילוסופית רבקה שכטר טענה בספרהּ "קוסמולוגיה ושפה" (עמודים 44-46, ה'תש"ס, 1999, סדרת "אוניברסיטה משודרת" בהוצאת משרד הבטחון, כיום מודן) כי בעוד שהאפוקליפסה הנוצרית "הסתפקה" בהקרבת קרבן-אדם יחיד – הוא ישוע – הטיף המארקסיזם למהפכה כוחנית שהצריכה הקרבתם של לוחמים רבים (זהו אותו דם הפועלים הנשפך במהפכה) – ולדעתי גם ניתן לומר שקרבנות-האדם של המארקסיזם הם בני מעמד הבורגנות והשלטון (שבמובן מסוים – חד-הם). זוהי פרפראזה של שכטר כלפי דבריה עצמה, שכן עוד קודם לכן טענה כי הנאצים, בדומה לאצטקים בדרום אמריקה, או לפאוסט של גתה, חשו כי עליהם לתת תמורה כלשהי ל"כוח העליון" (האלים של האצטקים, או מפיסטופולס במקרה של פאוסט) בתמורה לשאיפותיהם לשלטון עולמי.

ואולם, הצמצום שאני מדבר עליו איננו בא בצורת קרבן אדם. בפרפראזה שאני עושה לדבריה של שכטר, הסוציאליזם החדש הזה שאני מדבר עליו אינו מקריב בני-אדם בצורת הטייקונים (משום שאינני קורא לביטול היוזמה הפרטית, אלא פשוט לכינון מסגרת שתצמצם את כוחם ואת האפשרות לאותו מצב של "חורים שחורים כלכליים"), כי-אם חומר. ה"קרבן" או ה"מנחה" שאני מעדיף לחשוב שהגישה הזו נותנת לאלים שלה הוא אותו שפע הגובל בחזירות, שאין לו ביסוס כלכלי מוחשי אלא מתבסס על ניצול של הטבע, של עמים אחרים (אותה דמות סטריאוטיפית של "ילד סיני העובד במפעל נעליים", והעולם השלישי האמיתי והמנוצל שהוא מייצג) ושל הדורות הבאים, שיאלצו לחיות בעוני, בהשוואה לרמת החיים שלנו, אם לא נותיר להם דבר-מה מוחשי.

אני מתייחס רבות אל הענין האקולוגי, וזאת מכיוון שלדעתי הוא אינו צריך לבוא כ"נספח", בצורה של תנועה ירוקה כזו או אחרת, אלא הוא צריך להיות מוטמע כבר באידיאולוגיה עצמה. הבעיה האקולוגית היא בעיה מוחשית, וכשאנו מתיישבים לנסח גישה כלכלית חדשה, אין "להתקשט" בתוספות של מחשבה אקולוגית, אלא יש להטמיע אותן מן היסוד – בהבנה הבסיסית שהתכנון הכלכלי צריך להוסיף לא רק פאקטורים של שגשוג, או של שוויון כלכלי, אלא של קיימות ושל איזון עם הסביבה. ונכון, יש לזה מחיר (ושוב אנחנו מגיעים אל אותו עניין של האטה ומיתון) – אבל הגישה הסוציאליסטית החדשה צריכה להיות הוליסטית, ולא לכלול רק משתנים כלכליים (שהרי זוהי תמציתו של הרעיון הנאו-ליברלי). כשם שאנחנו מוכנים (כך אני רוצה לקוות) לוותר למען צדק חברתי, כך אנו צריכים להיות מוכנים לוותר למען צדק סביבתי, שהוא, בעיניי, צדק בין-דורי.

בסופו של דבר, האנושות לא תגווע בגלל מיתון כזה או אחר, היא פשוט תגיע אל מצב חדש, צנוע יותר, של מימדים הגיוניים. ונכון, בעולם הוגן סמארטפון עולה יותר, וממוצע כלי-הרכב למשק בית קטן, אבל דווקא מן האילוצים האלה אנחנו עשויים לפתח טכנולוגיות חדשות או לשפר תשתיות קיימות (למשל, של תחבורה ציבורית). כמו-כן אולי אני קצת מגזים כשאני מדבר על "האנושות", וזאת מכיוון שכפי שאמרתי בתחילת דבריי – שיטות נכונות לזמן ולמקום מסוים. אני נוטה להאמין שבתנאי המשק שלנו, ובהתאם לאופי התרבותי שלנו (שצמח, מי זוכר כבר, מרקע סוציאליסטי מובהק), פתרון של סוג חדש של סוציאליזם (כיניתי אותו בעבר "מעורבות ממשלתית מתקנת", והרשו לי להציע את השם הקליט יותר "רה-סוציאליזם") בהחלט יכול להוות לא רק אלטרנטיבה, כי-אם דרך טובה וּמוסרית יותר להתנהלות כלכלית ציבורית.

עלי-התאנה ומותו של הקפיטליזם

זוהי ראויה להיות, לעניות דעתי, דרכו הכלכלית של השמאל – דרך שהוא עיקר, ובמובן מסוים – איבד לחלוטין, לטובת הקפיטליזם המנוכר המסווה את עצמו בעלי-תאנה (שלעולם לא מספיקים לכסות את מערומיו) של חקיקה ותקנות. אומר למען גילוי נאות שאינני דוגל במשנה הפוסט-לאומית המאפיינת את השמאל כיום, ואולי מתוך המקום הזה, של צידוד בלאומיות (לא לאומנות, לא להתבלבל) עברית לצד לאומיות פלסטינאית, אני טוען שהשמאל צריך להתרכז ברעיון כלכלי שונה מן היסוד, שיהווה אלטרנטיבה אמיתית למצב כיום, ולא נסיון לכופפה ולעדנה. אולי בבוא-היום ילדינו יגדלו אל תוך נרטיב חדש, בו הקפיטליזם מת מפני שהיה כושל תמיד, ושגוי מן היסוד.

חולון, כ"ח בכסלו, ה'תשע"ג.

רשמים מהרמת הכוסית לדגון + חגיגת הקציר (ד' בסיון התשע"ב, 25 במאי 2012)

ממגורות דגון בשעת בין-ערביים

ממגורות דגון בשעת בין-ערביים

ביום שישי שטוף-שמש, יום לפני ערב שבועות ה'תשע"ב, בשעה 11:00 לפנות צהריים, החלנו מתאספים.

כותרת הארוע, כפי שהוכרז בפייסבוק, היתה : "הרמת כוסית לדגון + חגיגת הקציר".

המקום : חיפה, בסמוך לתחנת-רכבת "השמונה" בחיפה, בפינת-דשא (שהספיק כבר להצהיב) קטנה ומוצלת.

בסמוך לנו נישא לו המבנה המרשים של ממגורות דגון. שמו של המבנה, כמו-גם יעודו, הוא-הוא ששימש לנו מקום ו"סיבה למסיבה" לאותה הרמת-כוסית לכבוד דגון, ולכבוד חג הקציר הממשמש ובא.

בהגיעי אל המקום כבר היו ישובים להם על מחצלת כמה מן המוזמנים, והמתנּו עוד כשעה וחצי עד שהתאספו כולם. היתה זו הזדמנות מצוינת בשבילי לפגוש אנשים יקרים שלא ראיתי הרבה זמן, כמו-גם כאלה שלא פגשתי לפני-כן. היתה זו גם הזדמנות יפה להתוודע אל העכבר שרץ לו ממקום למקום בגינה הקטנה שבה התיישבנו, עד אשר מצא לו מקום מסתור בין שורשי העץ וגזעו.

מזג האויר היה מושלם לעונה: שמשי, אך לא חם והביל.

שני אורחי הכבוד (האורח השלישי, שהוא למעשה הראשון, והחשוב ביותר, הוא כמובן דגון עצמו) (צילם: יונתן בן-עמי)

שני אורחי הכבוד (האורח השלישי, שהוא למעשה הראשון, והחשוב ביותר, הוא כמובן דגון עצמו) (צילם: יונתן בן-עמי)

שׂוחחנו על משמעות האל דגון, מהיכן הגיע ומהו מקור שמו. תנועת החוֹלָם בשם דגון מקורה למעשה מתופעה הרווחת בשפות שמיות, של הפיכת תנועת A ארוכה (קמץ) לתנועת O. שמו המקורי של דגון הוא דָּגָן, ולו היו מקדשים בערים רבות באיזור. דגן/דגון היה אל שמי, ולא פלישתי – הפלישתים שהגיעו מאיזור הים האגאי אימצו אותו לאחר שזיהו אותו עם אלת פריון האדמה הקודמת שלהם. בנוסף, בעיר אוּגָרית, בה נמצאו המיתוסים הכנענים השלמים ביותר, היה מקדש לדגון. דגון עצמו היה אל חשוב והוזכר בעוד מקורות חוץ-מקראיים, ומעידה על חשיבותו העובדה שהבעל, בכיר האלים באוגרית, נקרא "בן-דגן" – יש בכך מן הסתירה, בשל העובדה שהבעל אמור להיות בנו של אבי האלים, אל עליון, ומשערים שזהו זכר למעמד גבוה יותר שהיה לדגן בעת עתיקה יותר. כמו-כן, דגון לא היה "האל-הדג", וזוהי טעות שנפוצה בתקופה מאוחרת הרבה יותר, ומקורה הברור הוא הדמיון בין השם "דגון" למילה "דג", למרות שכפי שנאמר – שמו של דגון הוא למעשה דָּגָן.

ובעודנו מחכים אל אחרוני המצטרפים (אגב פרידתינו מאחד מהם שנאלץ לעזוב מוקדם), עוד בטרם פצחנו ב"תכנית האומנותית" המתוכננת, מזגנו כולנו כוסית ווייט & מק'קיי שהביאה אורלי לכבוד תמוז האכדי/בבלי (או בשמו השומרי הקדום, דומוזי), אשר משם, על-פי המיתוס המכונן שלנו המצוי בספר בראשית, הגיע אברם אבינו. תמוז, בדומה לדגון, מיוחס אף הוא אל פריון האדמה. היה זה אך-סמלי שכולנו היינו ישובים במעגל, שכן המילה "חג" עצמה מקורה מאותו רעיון, של להיות במעגל (אכן חגים במעגל).

לכשנתאספו כולם (שמונה, בסך הכל) החלנו בהקראת שני קטעי מלל. את הקטע הראשון, טַלַּי (על שם טלי בת רב, בתו/אשתו של אל הגשם והסער, בעל), אותו כתב יונתן-בן-עמי, הקראתי אנֹכי :

ירדה טַלַּי אל גִּנַּת הגבעה לראות – הֲבָשַּל התות הַסָּגֹל?
וברדתה כבר ערב רד, ובעמדה תחת העץ השחיר כֻּלּוֹ והתותים, מלאי עסיס, סֻוּוּ בְאֹפֶל ועלים
ובחזרה נִטְוְתָה בה שירה דקה כְּעֹמֶר שֶׁמָּלַא באסמים שבעה שבועות, כירח זה המטיף זהרורים.
על לב הליל עוד האזינה ואחר תשכב לִישֹׁן.

את קטע המלל השני הקריאה עיָנה. היה זה פרק ל"ח, הפרק האחרון של אִחוי טַלַּי, אודותיו כבר כתבתי בעבר, אותו כתבו/איחו יונתן בן-עמי ועיָנה לקח. הקטע הזה עוסק בפריחה ובהתחדשות, ומהווה סיום מפואר ליצירה הארוכה, המרתקת ומלאת פניני-חן הלשוניים (מה-גם שהיא מסתורית ולעתים קשה לקריאה) הקרויה "אִחוי טַלַּי" :

ואמרו השלטים ערית חיפה מבצעת שפור תאורת הרחובות לרוחת התושבים ראש המועצה המקומית מטולה ברכות המושבה מטולה פותחת את שעריה זאת הפעם החמשית בפני קהל כותבי השירה ואוהביה במושבה יש שלוב נפלא של תירות כפרית וחקלאות מתקדמת מטולה מציעה נוף מקסים טבע ואוירה של רגע שהם מצע מצין לקיום פסטיבל שירה ישראלי אנו שמחים לתת יד לקדום השירה בישראל ולארח במטולה את שירה אלפים ושתים אני מאחל למשוררים ליוצרים לאמנים ולקהל הרחב שלשה ימי יפי הנאה צרופה וענין בברכת חג שבועות שמח וברוכים הבאים מכל רחבי הארץ ועל ידי השירה משפיע המשורר שפע רב בכל העולמות התקון בהיכל הכלים השבורים הצרים מהכיל את יפעת ההיכל יעשה באחוי הנכון בין מלים אמורות לשירה לאחות את שברי הכלים כאדם המיטיב למצות את יפי המרחק שרק לילה יאה לו רק לילה וסקסופון אלט ופסנתר לאחר שקרא את השיר האמור ומשפיעה השירה על העולמות העליונים ומהם תשתקף והשירה העליונה היא התורה מגיעה בהשפעתה אל המציאות הזאת עכשו בשבועות והיא בכורי יצירת האל בגשמיותה משפיעה השירה על העולמות העליונים ולכן קול השיר חיב להשמע דוקא עכשו במציאות הזאת בדחיפות רבה מאין כמתה מן התכנית ליל שמורים משוררים בוחרים מציגים קוראים ומפרשים פרקים האהובים עליהם במגלת רות מדרש עתיק ומדרש משורר מנחה זלי גורביץ מאחרי הצלילים קריאת בכורי שירה תחת עץ התות ליד המעין והמסכה המשלשת קמוריך זורחים ושפתי הנכספת תלחש לקצבך האטי האיתן למלאך בכתב יד מעגלת תשפיע לשון מתחמקת בצבר תשוקתה אור עינך יתמלא ושקוף החלל והשבע השבעתי בצליל מכון לעטף את יפיך והצג בכורי לששי בליליך סיון ויהי לאחר תקון שבועות בקבוץ יפעת נטל חפני חפציו ועלה על חלקת דשא במעלה הגבעה פנסי גן כדורים מאירים באור חור ויפרש את שק השנה ויתרוח עליו לחלץ נעליו ויבא לשכב בקצה החלקה והנה מעליו ירדה טלי בשביל דרכה מטה ותבא בלט ותתצב למראשתיו היא מבט עדין וסקרן ושקט ויכר כי טלי היא הנצבת לפניו ולא ידע כיצד הכיר ויאמר לקראה ותעלן הממטרות מן הדשא אחת תתז לעברה ואחת בין תיקיו עלתה ותחמק מן המים כסופי הברק וימהר לקפל ציודו ובסגרו וירא כי חמקה תם ונשלם אחוי טלי ועוד היד נטויה

ובטרם פתחתי את בקבוק הגרין לייבל, נשאתי כמה דברים שרציתי להגיד לכל הנוכחים, ואלו הם עיקרם :

ראשית, מעבר לדברי התודה לכל המגיעים, הבעתי את שמחתי הכנה על ההזדמנות הזו לראות את כולם – שהרי מעבר למשמעות הסמלית של הרמת הכוסית, זהו העיקר במפגש הזה.
לאחר מכן סיפרתי שלא-אחת נשאלתי מה הטעם בהרמת הכוסית הזו, ובכלל, בכל ה"קטע הכנעני" הזה שאני דובק בו. הדגשתי, והיה לי חשוב להדגיש, כי אין זו אמונה דתית בצורה המחייבת והדוֹגמטית שלה, כי-אם מעשה סמלי. אמרתי שעם הזמן התנסחה אצלי התשובה לגבי מהות הכנענות בעיניי לכדי ארבע נקודות עיקריות, שלוש חיוביות ואחת לעומתית.
הנקודה הלעומתית היא מעין "הפגנת התרסה" אל מול ההקצנה הדתית שאנו חוזים בה מעת-לעת, רצון לומר לרבנים המפזרים רעל בדרשותיהם ולפנאטים שההקצנה שלהם מסבה נזק לאוכלוסיות שלמות כי הנה, אל מול ה"שיגעון הדתי" שלהם קיימת דרך אחרת, כזו שבעיניהם נתפסת כמחרידה לא-פחות ממה שמעשיהם נתפסים בעיני.
הראשונה מבין הנקודות החיוביות היא הנקודה ההיסטורית – עובדתית, הממצאים הארכיאולוגים מוכיחים כי במקום זה שכן עם ישראל שגישתו כלפי האלוהות לא הייתה בשלביה המוקדמים מונותאיסטית, ויחד עם הכרת המיתוסים של עמי האזור אנו מקבלים תמונה ברורה יותר לגבי אותה דת עברית קדומה. ההדים לאותם מיתוסים אליליים קדומים נמצאים, למעשה, בספר התנ"ך, וזוהי בחירה שלנו (או של מי שמלמד אותנו תנ"ך) מה מתוך זה נכיר, ולאיזה עומק. זוהי גם הסיבה שאינני מרגיש שאני "ממציא" משהו, אלא פשוט מתייחס אל דברים קיימים, ולכל היותר נותן להם משמעות חדשה.
הנקודה השניה היא הנקודה התרבותית – אותה גישה (שגם אודותיה כתבתי) המשלבת את האלים הכנענים בתרבות, לא כאמצעי דתי מחייב כי אם כסמל, המעשיר את התרבות והשפה ושמחברת אותנו לא רק אל החלק ההיסטורי העתיק יותר של עם ישראל, אלא אל תופעות הטבע וההוויה האנושית השונות – אם עד כה הודינו (מי שהודה) לאל יחיד על כל הדברים, ובכך למעשה "שיטח" את המציאות שלנו, הרי שבגישה אלילית אנו חווים מחדש כל חוויה "בשמה", על-פי היישות המיוחסת לה – וכך, למשל, אנו מוקירים תודה לדגון על הויסקי, שכן דגון מסמל חלק בעולם שלנו שאחראי על תבואת הדגנים מהם מכינים את הויסקי, וכך, אם ניתן עוד דוגמה, לדעתי נושא "הדרת הנשים" בהחלט מאבד ממשמעותו בתרבות שבה קיימות דמויות אלוהיות נשיות נפרדות.
הנקודה השלישית היא הנקודה הפילוסופית – אימוץ תפיסת העולם הפלורליסטית, תחת התפיסה המוניסטית המקובעת בה מצויה החברה שלנו (דתית וחילונית כאחד, כזו שלמעשה מעצבת את החשיבה גם בעולם המדע האתאיסטי לכאורה), תפיסה שלא מתיימרת לשאוף ל"אמת אחת" אבסולוטית, מכירה ומקבלת את הסובייקטיביות שבחווית המציאות וגמישה אל רעיונות שונים. היות ותפיסת המציאות מעוצבת על-ידי השפה, מאמין אני כי אימוץ ההשקפה הכנענית ובניית השיח החדש, הפלורליסטי הזה, יצור, מעצם הפיכת השפה והשיח לפלורליסטים, השקפת עולם חדשה, גמישה ופתוחה יותר.

דגון ודגון (צילם: יונתן בן-עמי)

דגון ודגון (צילם: יונתן בן-עמי)

לדברי הוסיף רעי יונתן כי בעיניו, כל אל מסמל משהו, ולדגון יש את התפקיד לסמל את השפע החומרי – שכן הוא אחראי על תבואת האדמה, ומן האדמה צומח השפע שמקיים אותנו – המזון, ועל כך חגגו אבות-אבותינו בחג חקלאי זה.

ולאחר מכן העברו במעגל את כוסיות הויסקי ומזגנו לכל אחת מהן את הג'וני ווקר גרין לייבל של יונתן, והרמנו כוסית לדגון, ועוד אחת.

ובטרם קמנו, יונתן הקריא עוד שני שירים מפרי-עטו. הראשון נקרא "סיון" :

קִמּוּרַיִךְ זוֹרְחִים וּשְׂפָתִי הַנִּכְסֶפֶת
תִּלְחַשׁ לְקִצְבֵּךְ הָאִטִּי, הָאֵיתָן
לִמְלֹאֵךְ בִּכְתַב יָד מְעֻגֶּלֶת תַּשְׁפִּיעַ
לָשׁוֹן מִתְחַמֶּקֶת בִּצְבֹר תְּשׁוּקָתָהּ

אוֹר עֵינֵךְ יִתְמַלֵּא. וְשָׁקוּף הֶחָלָל.
וְהַשְׁבֵּעַ הֻשְׁבַּעְתִּי בִּצְלִיל מְכֻוָּן
לַעֲטֹף אֶת יָפְיֵךְ וְהַצֵּג בִּכּוּרַי
לַשִּׁשִּׁי בְלֵיְלַיִךְ, סִיוָן

השני נקרא "אבק", והוא לא עסק בקציר או בחג השבועות, כי אם בטעינה ובפריקתה של משאית המובילה שעורה ממחסני הדגנים אל שכם :

היֹפי הוא קו המחשבה הנמשך מחסן אל הרגע הבא.
מתחת לשמים מְעֻנַּנִים וּמְסַנְוְרִים הוּא עֹמֵד על המשאית שהיא חלק מגופו
ובעיניו גם איזו תלונה על כן שההעמסה מְמֻשֶׁכֶת וקשה
ואילו הפריקה – ידית אחת אתה מֹשֵׁךְ, מתך אויר אחד נִתַּז
ואתה ריק, ומוכן
וההעמסה קשה, כי יש אבק מעיק
ועולה בסליל מהיר אל הזריחה.
ובהמשך המחשבה (הדרך היא ודאי החלק היפה ביותר)
בעוד שכם נפרשת לפניו
אבן נתזת מצמיג,
סדק בוץ נמעך,
יתוש נדבק אל הפנס.
עכשיו בֹּקֵעַ אור המנורה דרך שכבת אבק עבה, רֹטֵט כחי.
(וחיים אחרים הם:) 40 טון שעורה עוברים בַּצִּנֹרוֹת
דֹּפְקִים בקצב קדמוני
וממלאים את שקי אשכיו.
מתנודד מן הָעֹמֶס
ילך אל העיר אשר אהב.

העכבר שמצא מסתור בעץ (צילם: יונתן בן-עמי)

העכבר שמצא מסתור בעץ (צילם: יונתן בן-עמי)

ולאחר שקמנו, אספנו את כל האשפה, ואת הויסקי, ואת המחצלת, ונפרדנו מן העץ שסוכך עלינו מן השמש, ומן העכבר שנתחבא לו בחסות אותו אילן, שמנו פעמינו אל עבר שוק הפשפשים בחיפה, שם אכלנו ארוחת בָּהֳרַיִם ב"ניסים ונפלאות". היה מלבב.

את הרמת הכוסית הראשונה לדגון עשינו לפני שנה, אני, יונתן, ועיָנה, בקיבוץ רמת רחל שבירושלים. אז היה זה מפגש ספונטני שנתרחש רק מכיוון שנזדמן לנו להיות בזמן הנכון (לפני חג השבועות) במקום הנכון (אזור ירושלים). השנה היה זה מפגש מתוכנן, והוזמנו אליו עוד אנשים. רובם כלל לא הכירו את ההיבט הכנעני, והיה זה נחמד לקבל התעניינות ולהסביר.

מפגש עם תֶּמָה כנענית כבר עשינו בעבר (על-האש פרידה מן הבעל, במהלך חול המועד של פסח), ואני מאמין שיהיו עוד, כמעין מסורת (לא מחייבת ולא דוֹגמטית) מתחדשת. לצורך העניין הזה יצרתי קבוצה בפייסבוק, כנענים ונהנים, וכל קורא מזדמן (או לא מזדמן) ביומן-הרשת הזה מוזמן להצטרף אליה.

כל אשר נותר לי לקוות הוא שמעגל המשתתפים יתרחב לו, ושנזכה תמיד לחוות ולהוקיר את תבואתה של אדמתנו.

ברוך דגון !

כהמלצה לקריאה נוספת, מפנה אני את כל המסתקרן לקרוא כתבה שפורסמה לפני כחדשיים ב"הארץ" על עלי גרוס, מעצבת גרפית שפעלה משנות הארבעים ושעצבה, בין היתר, את הסמל לממגורות דגון ב-1952.

ולקינוח אשתפכם בתמונת פנורמה שצילמתי באחר-צהרי אותו יום מנקודת תצפית יפה ברחוב יפה-נוף שבחיפה, במעלה הכרמל, רחוב המצדיק את שמו ואשר משקיף על מפרץ חיפה מגבוה. רחוב יפה-נוף נקרא בעבר "רחוב פנורמה", המוזכר בשיר הישן-נושן "זאת מרחוב פנורמה". גם המבנה של ממגורות דגון נראה בתמונה – זהו המבנה המלבני המוארך, אופקית, בסביבות השליש השמאלי של התמונה.

חיפה-חולון, ד'-ז' בסיון, ה'תשע"ב.

מבט פנורמי על מפרץ חיפה מרחוב יפה-נוף

מבט פנורמי על מפרץ חיפה מרחוב יפה-נוף

אז למה בעצם אני כותב ?

לפני זמן מה, במהלך הופעה של דקר ליבנת בתל-אביב, הציגה אותי ידידה שלי (שהזמינה אותי להופעה) בפני חברה שלה. "זה אלעד, איש מחשבים," היא אמרה. "ו… ?" הוספתי בחיוך. לא ידעתי ממש לאיזו תשובה לצפות. הנחתי שתציין את התואר בכלכלה שהייתי על סף סיומו. "וכנעני גאה," היא אמרה.

בכך היא נגעה במשהו עמוק יותר, מבלי שאפילו התכוונה או ידעה על כך, מבלי שאני ידעתי על כך לפני-כן. העובדה שהציגה אותי כ"כנעני", העובדה שבחרה להציג אידאולוגיה שאני מתחבר אליה כל כך (מעבר להצגת תחום עיסוקי קודם-לכן, דבר שמבחינתי הוא בכל זאת הגיוני לגמרי) הציפה אותי בגאווה, וגרמה לי לחשוב על כך במשך זמן רב לאחר מכן.

אז כן, כדאי אולי להזכיר קצת אולי מי הם אותם "כנענים" – הועד לגיבוש הנוער העברי. קצת פחות מעשור טרם להקמתה של מדינת ישראל התגבשה לה התנועה האידאולוגית, תרבותית ולאומית, ובעלת הראייה ההיסטורית הנבדלת מן הקונצנזוס היהודי המסורתי. התנועה מזוהה בעיקר עם יונתן רטוש כדמותה הראשית, אם כי עוד רבים וטובים מהאמנים של ישראל בראשית ימיה היו שותפים לאותה אידאולוגיה.

עיקר האמונה הכנענית, כפי שניתן לראות גם מכתביו של רטוש, שלראייתי מדבר על ראייה היסטורית רומנטית ביסודה – של "חזרה למקורות" האמיתיים של עם ישראל. והיסוד של עם ישראל, לראייתו – אינו יהודי, כי אם עברי. היהדות אינה לאום, כי אם דת. בתקופה של גילויים ארכיאולוגיים מרעישי לכת (ובעיקר של חשיפת ארכיון לוחות החרס בעיר אוּגרית בסוריה של היום) גם הבסיס ההיסטורי של הדת היהודית קיבל נקודת-מבט שונה. האלילים הכנעניים של אוגרית מוכרים לנו מן התנ"ך – הבעל, האשרה, עשתרת, ענת, דגן (=דגון), ואבי האלים – אל. יונתן רטוש סבר כי הדת העברית הקדומה לא הייתה מונותאיסטית כלל וכלל – אלא אלילית. ומכיוון שתנועתו – הועד לגיבוש הנוער העברי (שזכתה לכינוי הגנאי "הכנענים" על ידי המשורר אברהם שלונסקי) שאפה ל"חזרה למקורות", כך גם מוטיבים אליליים מופיעים ברבים משיריו. היהדות, על פי תפיסתה, היא דת שמקורה מגולי ממלכת יהודה – ולא דתו של כל עם ישראל "המורחב".

אך תופעה זו לא צמחה יש מאין – קדמו להם חשיפת מכתבי אל-עמרנה במצרים, גילויים באיזור הסהר הפורה, ואף אחד מגדולה השירה העברית – טשרניחובסקי, כתב שירים רבים עם מוטיבים אליליים – חלקם כנעניים "מובהקים" (כמו "חזון נביא האשרה" או "לעשתֹרת שיר ולבֵּל!" (בל = בעל), וחלקם אף פונים פונים למיתולוגיות מרוחקות יותר (כמו "לנכח פסל אפולו" שכתב עוד ב 1899).

ומה לי ולכל זה ?
ראשית כל – תמיד התחברתי אל היסטוריה, ועל-כן לא נרתעתי מלחקור לעומק. לחקור מה ? במקרה הזה – שורשיה של היהדות. מסיבות אישיות הסתקרנתי לבדוק מהו מקורה של היהדות ומהו מקורו של עם ישראל. הכיוון שלי תמיד היה (ואני נוטה לחשוב שתמיד יהיה) זה האקדמי. גם אם המקורות המסורתיים יכולים לספק תובנות רבות – אינני מקבל דעות רבניות כ"תורה מסיני". ההנחה הבסיסית שלי היא שספרי התורה (והתנ"ך בכלל) לא נכתבו בידי כח עליון כי אם בידי בני-אדם – אנשים שלהם אג'נדות שונות, מאבקי כוחות מתמשכים, וכן – נטייה לטעויות ועיוותים.
התשובות שאני קיבלתי הפתיעו אותי, וכמו שוחר-ידע אמיתי, העלו בי שאלות רבות מאלו שקיבלתי עליהן תשובה. גם בעיניי החלה ההיסטוריה של עם-ישראל להתעצב כזו של עם עובד-אלילים ביסודו, שבתהליך הדרגתי החל להתעצב כעם מונותאיסטי. בשלב הזה התוודעתי גם אל הרעיון ה"כנעני" של רטוש, והתחברתי גם אליו.

עם הזמן גיליתי שההשקפה הלאומית של רטוש, שלהבנתי באה להציע "ניסוח שונה" לרעיון הציוני, אך עדיין תמכה ברעיון התנועה לאומית לעם ה"ישראלי", הפכה לתנועה-אנטי-ציונית ואנטי-יהודית. על סמך הקרבה הלשונית והתרבותית בין עם ישראל המקראי לבין עמי כנען השונים (בעיקר הפיניקים, המוכרים מהתנ"ך כ"צורים והצידונים") – ראו הכנענים (אני אישית לא מצאתי דעה כזו בכתביו של רטוש עצמו) בעמים הסובבים אותנו כ"עברים", ועל כן טענו כי אין זכות קיום למדינת ישראל, ותחתיה צריכה לקום מדינה עברית (מעין חזון פאן-לבונטיני, הייתי אומר). עם ה"טוויסט" הזה כבר אינני מתחבר. אמנם, אם נגדיר כ"עברי" את כל צאצאיו של אברם העברי, הרי שגם צאציו של ישמעאל, בן אברם, הם עברים (והערבים מזהים עצמם כצאציו של ישמעאל) – אבל עבורי המשמעות של עברי מתייחסת אל העם ששמר על התרבות העברית והשפה העברית, שיש לו זיקה אל אותה עבריות.

במהלך הזמן הגעתי אל המסקנה כי בעצם כולנו בתרבות המערבית נולדנו לעולם מונותאיסטי על פי הנוסחה "היהודית". בין אם נולדת בבית חילוני נוצרי או להורים חרדים במאה-שערים – התפיסה שלך היא מונותאיסטית. גם כאתאיסט, אתה תכיר את מושג האלוהים המונותאיסטי. עולם המונחים שלך הוא כזה, וצורת החשיבה שלך היא כזו. וכידוע, הלקסיקון שלך מגדיר את צורת החשיבה שלך. בניסיון לצאת נגד התפיסה הזו, ובתמיכה באידאולוגיה של רטוש ושותפיו, התחלתי להשתמש בלקסיקון פוליתאיסטי (או יותר נכון – הנותאיסטי, שמכיר באלילים רבים אך מעמיד במרכז אל יחיד). הרעיון של להחליף ביטויים כמו "בעזרת השם" ל"בעזרת ענת", או "יש אלוהים" ל"יש אלילים" הוא מעבר לרעיון ה"דווקא" לדתיים – עבורי מדובר על השינוי התפיסתי הלאומי – הפנמת ההבנה כי אנחנו עברים מיסודינו, וכי השילוב הזה של יישויות רבות יוצר מגוון תרבותי חדש. הקיבעון המחשבתי המונותאיסטי הוא תוצאה של הבנייה חברתית שקיימת אצל כולנו בתרבות המערבית, ושוב, לדעתי – גם אתאיסטים לא מנותקים ממני לחלוטין. בל תסיקו מדבריי כי המרתי את דתי באופן רשמי לעבודת-אלילים. התפיסה הדתית הבסיסית שלי היא פאן-דאיסטית. אם המושג "אלוהים" בא לייצג את הדבר הנעלה מכל, שהוא בעצמו הוא הכל, הרי שמבחינתי זהו הטבע. אינני תופס את האלוהות כתבונית ומתערבת בחיי האדם. עבורי חוקי המדע – הפיזיקה, המתמטיקה, הכימיה, ההסתברות – כולם התגלמות הטבע עצמו, ואין נעלה עליהם. להבין את הכל באופן מושלם, הוא להגיע אל האמת המושלמת – זוהי אשר לה מייחסים את האלוהות עצמה. על כן לנגד עיניי קיים שיוויון בין המושגים אלוהים=טבע=אמת. זוהי מבחינתי המהות הפאן-דאיסטית. ומה בנוגע לאלוהים כלשהם, הנעלים בכל זאת על האדם (אף אם לא על הטבע עצמו) ? אני האחרון שיטען ב 100% כי לא קיים שום צורה של אלוהים. אני מאמין בגישה המדעית כי "כל עוד משהו לא הופרך (או לחליפין – הוכח) – לא ניתן לקבוע לגביו עובדה".

אך המחשבות שלי לא נוגעות אך ורק לתרבות (תרבות ! ולא בהכרח רק דת). העיון מחדש בערכים השונים של החברה שלנו צריך להתבצע בעוד היבטים של החברה : כלכלי, חינוכי, מדעי, התיישבותי. מספיק להיות תושב הארץ כיום, לעיין בכותרות העיתונים ולסבור כי "משהו לא בסדר". הכלכלה, כך נראה, הופכת לריכוזית יותר ויותר. המוסדות הציונים ה"קלאסיים" – ההסתדרות, הקיבוץ, התעשייה בארץ (למעט ההיי-טק) – כולם איבדו מכוחם והחלו להיות מופרטים ומעוקרים. המעבר לתרבות של שפע גזל מאיתנו מחיר שחלקנו אולי רואים אותו כיקר מדיי – לא רק ברמה האישית, אלא גם ברמה החברתית. אני מניח שלפוסט ראשון זה יהיה מיותר לכתוב הכל על הכל – מה גם ששוב – כל הכוונה היא לשתף ולשמוע דעות של אחרים, ועל כן אינני מתכוון (וגם אני לא חושב שאני מסוגל) לפרוש כאן את כל משנתי בכל הנושאים. עיקר המטרה שלי היא להגיד – אני מאמין בדרך אחרת. דרך שמסתכלת אחורה, מסתכלת על היום, בוחנת לגבי ערכים שונים בחברה שלנו את השתנותם לאורך הזמן – ומסיקה את המסקנות לגבי העתיד ה"רצוי".

אז, כמו כל רעיון שונה ורדיקלי (אני מניח), גם רעיון זה החל בתגובות של ליגלוג. ואני עדיין חושב שרחוק היום שבו הרעיונות האלה באמת יקבלו מקום רציני ומכובד בשיח הציבורי, אם בכלל (עובדה שבשנות ה-40' וה-50' הם עדיין זכו להתייחסות שולית, אם בכלל). אך אם נחזור אל אותה הופעה, ואותה הצגה שלי כ"כנעני" – אני מרגיש צורך לשתף אחרים במחשבות הרבות שרצות לי בראש. לשמוע, לקבל ביקורת, לשתף – ואולי, מתישהו, לקבל חיזוקים ותמיכה. על אף הפן הדתי בדבר (אחרי הכל – הרעיון העברי כולל בתוכו גם את המוטיב האלילי) – אני לא רואה את עצמי כמטיף דתי, והבסיס האלילי מבחינתי הוא תרבותי. הבסיס העברי מבחינתי הוא בסיס לאומי. כפי שכבר ציינתי, אני רואה את עצמי כפאן-דאיסט, ומאמין שהטבע הוא נעלה על הכל. והרבה מעבר לזה – אני רואה את עצמי כשְני-ציוני – שני, לא מהמילה "שניים" כי אם מהמילה להישנות – שכן אני סבור כי התהליך הזה, של גיבוש אידאולוגיה, היישום שלה, בחינתה מחדש לאחר תקופה והישנות התהליך של גיבוש האידאולוגיה מחדש ויישומה הוא תהליך שצריך להיות מעגלי. המצב הגיאו-פוליטי, כלכלי, חברתי, מדעי, תרבותי, וכו' וכו' של שלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 השתנו במשך התקופה. ישנם מושגים ששינו את משמעותם ודווקא "גילויים מחדש" עשוי לעורר בנו רצון לחזור אחורה ולשפר – וישנם מושגים שכבר לא רלוונטים לתקופתנו.

מעולם לא באמת התפניתי לכתוב בלוג אמיתי, ואין לי מושג אם המאמץ הזה גם הוא יתרומם לו, אבל אף פעם לא מזיק לנסות. אני יודע שמאוד אשמח לתגובות, דעות, ביקורות ובעיקר להפצת הרעיון (והבלוג) למי שעלול למצוא בו עניין. וזה בעצם למה אני כותב.

חולון, ג' בשבט, ה'תשע"א.