Tag Archives: הבונים החופשיים

עִבְרִי

עִבְרִי,

הגחת לאויר העולם במוצאי־שבת, תינוק שלם, קטן, וּמתוק, במשקל 2.73 ק"ג, בשעה 23:49, בתאריך כ"א בשבט, ה'תשע"ו (אם קשה לך מדיי עם התאריך העברי – אחסוך לך את מאמצי החיפוש ואומר שנולדת בתאריך ה-30 בינואר, 2016), בבית־החולים הדסה הר הצופים, בחדר יולדות עם נוף שהשקיף על כל ירושלים, בירתהּ של מדינת ישראל.

נולדת בישראל, להורים שנולדו בישראל, שהוריהם נולדו בישראל (למעט אבי שעלה ארצה בגיל שנתיים). הארץ הזו היא המקום היחידי אותו מחשבתנו מסוגלת לתפושׂ כ"בית". ואף על־פי שעם ישראל חי ונשם את הגלות, וכל הלך־רוחו הושפעה מן הגלות במשך כמעט אלפיים שנה, נפלה בחלקנו הזכות להגשים את מה שדורות רבים של יהודים בקהילות השונות ייחלו לו – לחיות בארץ אבותינו, חופשיים מעול גלות ושלטון זר. מן הסיבה הזו בחרתי להפנות עורף אל הלך המחשבה חסרת־התוקף הזו, הגלותית. המוצא של הוריי מעולם לא היה גורם כה מהותי בעיניי, ולשיוך העדתי הספציפי של הוריי, על כל מטענו המסורתי (ולכאורה, גם התרבותי), אין כל משמעות בעיניי. נכון, במהלך אותן כמעט אלפיים שנה עם ישראל צבר לו עושר תרבותי, ספרותי, היסטורי ולשוני רב וּמגוון, אך זהו עושר שאני בוחר להוקיר כערך־מוסף תרבותי, ולא כדרך־חיים.

במציאות אליה נולדתי, ואשר בה אני כותב לך את אשר אני כותב, סוגיות כמו השיוך העדתי, ארצות המוצא של הוריי, וכל זכר לאורחות־החיים הגלותיים, אינן אלא פרטים חסרי־חשיבות. אותו מטען מן העבר אותו בחרתי להוקיר כערך־מוסף תרבותי אינו מצטמצם לזה המשויך לארצות הספציפיות מהן עלו הוריי, אלא נפרשׂ על־פני כל הפזורה היהודית בעולם, כמקשה אחת. ההיסטוריה שלי, בעיניי, מכילה את העבר של כל הקהילות אליה גלו בני ישראל. הקיום שלי, שגרת־חיי היום־יומית, לעומת זאת, כל זה שייך לכאן, ולכאן בלבד. כל מאפיין גלותי הניתן להבחנה אבד לו בכור־ההיתוך הציוני, שמתוכו נוצרנו אנחנו, ילידי המקום. אמא ואבא. אתה.

עברנו את הנהר.

"בארץ־ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל־אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.

לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקוה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית.

מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו ישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקידמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית.

זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית."

(מתוך מגילת העצמאות)

בני בכורי,

ביום מילתך, שנערכה באולמי ארטמיסיה בירושלים, נכנסת בבריתו של אברהם אבינו, הראשון בתורה להקרא "עברי", עוד כששמו היה אברם. אף־על־פי שהמילה נהוגה בקרב עמים וארצות נוספים, ברית המילה היא טקס דתי יהודי, המכניסה אותך אל היהדות. נשאלת השאלה האם היהדות היא דת, או לאום.

אבות הציונות הגו את הרעיון הזה, של תנועה לאומית לעם ישראל, כאנטי־תזה לאנטישמיות שגאתה באירופה במאה ה-19'. הציונות קראה לכינון ממשל עצמאי ואוטונומיה תרבותית שתפטור אותנו, את היהודים בפזורות בגולה, מן התלות בחסדי האומות, אשר גם כאשר העניקו לנו אמנציפציה, היו יכולות באותה הקלות לקחת אותה בחזרה. הפרעות שעברו יהודי מזרח אירופה במהלך הסופות בנגב שכנעו את יהודה לייב פינסקר כי הפתרון היחיד שיבטיח את זכויותינו בצורה הטבעית ביותר חייב להיות, אפוא, מתן אמנציפציה לעצמנו, אוטואמנציפציה:

"הגיעה העת להכיר מצבנו האמתּי בדעה צלוּלה ומיושבת… צריכים אנו להסתכל באספקלריא של העמים ולהכיר בה את התמונה המשונה, המעוררת שׂחוק מכאיב לב, – תמונת אומתנו, כשהיא עומדת בפנים מעוּוָתים ובאברים מרוסקים ועמֵלה עם אחרים בעשׂית ההיסטוריא הגדולה של העולם כולו, בעוד שאינה מספיקה לעשׂות באופן הגון כל שהוא את ההיסטוריא הלאומית הקטנה המיוחדת לה. סוף סוף עלינו להשלים עם הרעיון, שהאומות האחרות, בעֵקב נגוד טבעי הנטוע בלבן, יהיו דוחות אותנו לעולם… מוכרחים אנו להביאו בחשבון. להתאונן עליו אין לנו רשות. לעומת זה חייבים אנו לקבּץ כל כוחותינו, להתעודד ולדאוג לעצמנו, שלא נשאֵר עד עולם יתום עזוב בין העמים וסדן לפטישם…

בכל עוז עלינו להתחיל בעבודה, למען הוציא לפעולה את הדבר הגדול – שחרור עצמנו.  עלינו לאחוז בכל האמצעים שברא הרוח האנושי, למען לא יהיה המפעל הקדוש של תחיה לאומית מסור בידי המקרה העִוֵר.

האדמה אשר נרכוש לנו צריכה להיות אדמה פוריה שמצבה טוב וכמוּתה מַספקת לישוב של מיליונים אחדים.  וצריכה האדמה הזאת להיות קנין לאומי שאינו יוצא לרשות אחרים עולמית. בחירתה היא, כמובן, דבר רב‑ערך שאין למעלה הימנו, ואין למסרה לידי אנשים יחידים שיחליטוה בהסכם להשקפתם המקרית או לסימפטיות קודמות שבלבם, כמו שקרה, לצערנו, בעת האחרונה. האדמה הזאת מן ההכרח שתהא כולה מאוחדת במקום אחד. לפי שטבע עניננו מחייב, שבתור כוח מכריע נגד פזורנו, יהיה לנו מקלט יחידי, מאחר שרבּוי המקלטים יהיה דומה שוב לפזורנו הישן. ועל כן דורשת בחירת אדמה כזו – אדמה שתהיה קנין לאומי מַתמיד ומַתאים לצרכינו בכל הפרטים – זהירות יתרה וצריכה להמסר לידי מוסד לאומי יחידי, ליד וַעד של מומחים אשר יקבע מאת הדירקטוֹריום הלאומי שלנו. רק בית־דין עליון כזה יוכל, אחר חקירה ודרישה רחבה ועמוקה, להוציא משפט נכוֹן ולהכריע בדבר, באיזה משני חלקי העולם ובאיזה מקום מאותו חלק יש לנו לבחוֹר בהחלט."

(מתוך י.ל. פינסקר, "אַבְטוֹאֵימַנְצִיפַּצִיָא". תרגם מגרמנית: אחד העם)

דבריו של פינסקר, ויסודה של התנועה הציונית בידי בנימין זאב הרצל, היוו מהפכה אמיתית, של נקיטת יוזמה כלפי היהדות כקבוצה רחבה. אולם, מכיוון שהפרעות כוונו מלכתחילה כלפי הקהילות היהודיות, שגורם הזיהוי והמובחנות שלהן היה הדת, גם הציונות כיוונה אל יוזמתה כלפי אותו מכנה משותף – הדת היהודית, דתו של עם ישראל. אולם, בבסיסהּ, היתה זו קריאה לדרור המבטאת את מהות השם שבו גם אתה קרוי – עברי.

פרשת משפטים, הפרשה אליה הגחת במוצאי־שבת (כ"א בשבט ה'תשע"ו, זוכר?) אחרי שבחרת להתעכב כמעט יום שלם בבטן של אמא (כאילו ידעת היטב לְמה בדיוק אתה מחכה) מאזכרת את אותו שם כבר בפסוקהּ השני:

"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת – יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם"

 (שמות, כ"א, א'-ב')

אם תאמר לרגע "עבד עברי? האם שם כזה בפרשה כזו מעידה על כך שנועדתי לחיות כעבד?", זכור כי העניין הבא המוזכר באותה פרשה הוא דיני אמה עבריה, ממנה היהדות למדה על חובתו של האיש כלפי האישה אותה הוא נושא:

"וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים. אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר לא [לוֹ] יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ. וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ. אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע. וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף.

(שמות, כ"א, ז'-י"א)

את הדין הזה אין למדים מתוך ציווי תורני מפורש הנוגע לאדם הנושא אישה, אלא מתוך אמה עבריה. וכך, גם החובות הנלמדים לגבי הנוהג המוכר היום, של נישואים, נלקח ממשהו שבמבט ראשון נראה שאין להסיק ממנו כלום לגבי אנשים "רגילים".

אם נשוב אל המסר שיוצא מדיני העבד העברי, נראה שמן הפסוקים הראשונים הללו של הפרשה המסקנה ברורה וחדה – העברי, מלכתחילה, לא נועד להיות עבד. מצבו הטבעי של העברי הוא בהיותו חופשי, וגם למצב של עבדות ישנו זמן קצוב. גם אם אותו אדם עברי בוחר, מרצונו, לדבוק בעבדותו, הוא מאבד את תוארו העברי, כפי שנאמר שלושה פסוקים לאחר מכן:

"וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד, אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי, אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי; לֹא אֵצֵא, חָפְשִׁי. וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו, אֶל הָאֱלֹהִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת, אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה; וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם"

(שמות, כ"א, ה'-ו')

"ואם אמֹר יאמר העבד", ולא העבד העברי, כפי שפותחת הפרשה – וזאת מכיוון שבמצב של עבדות עולם, מרצון, מפנה אותו אדם עורף למהותו, ולציווי האלוהי המתבקש ממנו – להיות חופשי מעולו הפיזי (אך גם המוסרי) של כל אדם בשר ודם (כפי שהיו בני־ישראל משועבדים למצרים ונטמאו בטומאותיהם), וּלקבל מוסר המגיע ממקום גבוה יותר – "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא, כ"ה, נ"ה). אותו אדם המשתעבד מרצון לעולם אינו ראוי להקרא עברי, הוא רק עבד.

אותו רעיון של חופש מצו מוסרי אנושי, וקבלת המוסר הנעלה, האלוהי, הוא שעומד מאחורי הדרישה של מסדר הבונים החופשיים, אליו אני משתייך, לקבל אנשים שמאמינים באֵל. לא משנה איזה אל, יהא אשר יהא. בתקופה בה מלכים, אצילים וכהנים היו בעלי כוח והשפעה דורסנית, קומץ זעיר שריכז את רוב־רובו המוחץ של הכוח הפוליטי וההון הכלכלי. הבניה החופשית חרטה על דגלהּ, עוד מראשיתה, את הרעיון המהפכני (בזמנו) והנאצל (בימינו) הגורס כי כל בני־האדם שווים בפני האל – ועל‑כן אין אדם אחד, בעל מעמד נשׂגב ככל שיהיה, היכול להכתיב מוסר לאדם אחר, שפל ובזוי ככל שיהיה.

המהפכנות המחשבתית הזו גרמה לבניה החופשית להיות נרדפת במשך מאות רבות של שנים. זוהי אותה מהפכנות הגלומה גם היא בשמך, עברי, כפי שמובא בשמו של רבי יהודה במדרש בראשית רבה:

"וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי" (בראשית י"ד, י"ג), רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מֵעֵבֶר אֶחָד וְהוּא מֵעֵבֶר אֶחָד. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר: שֶׁהוּא מִבְּנֵי בָּנָיו שֶׁל עֵבֶר. וְרַבָּנָן אָמְרֵי: שֶׁהוּא מֵעֵבֶר הַנָּהָר, וְשֶׁהוּא מֵשִׂיחַ בִּלְשׁוֹן עִבְרִי."

(בבראשית רבה, סדר לך לך, פרשה מ"ב, ח')

אברהם אבינו, עוד כשנקרא שמו אברם (אב רם של אומתנו), עמד באומץ נגד העולם בו חי. "חטא העגל" שלנו היה עבור תושבי אותם ערים צורת הפולחן המקובלת. אוּר וחרן, שתיהן היו ערי פולחן מרכזיות לאל הירח, סין. צורת הסהר המזכירה את קרני־הפר יצרו זיהוי בין אותו אל לבין הפר, או העגל, ואכן אנו מוצאים את סין מכונה "עֵגֶל סַפִּירִים" במזמור לננה‑סין אל הירח" ("בימים הרחוקים ההם", ש. שפרה ויעקב קליין, עמוד 449, עם עובד, ה'תשנ"ז 1996). ואולם, אברם גילה אלוהים אחרים, וּבמעשה אמיץ בחר ללכת כנגד כל אותה עבודה זרה אותה עבדו לא רק אבותיו, אלא כל הסובבים אותו.

הוא עבר את הנהר.

בטקס הפדיון שערכנו לך בבית הכנסת "פסגת מוריה" בפסגת זאב דיבר הרב דוד שלם, והוא תיאר את אותו מעמד בצורה יפה. אברם, בעמדו, מעבר השני של הנהר הרעיוני-אמוני, כנגד כל העולם אותו הכיר, חש בודאי בדידות עצומה. אולם, בד־בבד עם אותה בדידות חברתית, שבוודאי לוותה במאבק רעיוני פנימי (וחיצוני) מתיש, הוא ידע שאלוהיו מצוי לצדו. מתוך אותה הבנה, שאין הוא לבדו, ודאי שאב הוא את הכוח להתמיד בדרכו. אולי מסיבה זו היה עליו ללכת מן העולם המסופוטמי – מחרן, ועוד קודם לכן – מאוּר כשׂדים. מעבר לאותו נהר חכתה לאברם אבינו הארץ המובטחת, ארץ כנען, היא ארצנו – ארץ רחוקה מן האמונות הישנות והמנהגים הישנים אותן בחר לזנוח. בארץ זו הוא פגש את מלכיצדק, מלך שלם וכהן לאל עליון. בארץ זו הוא כורת את ברית בין הבתרים. בארץ זו הוא הוליד את ילדיו, ישמעאל ויצחק. בארץ זו הוא חי מאה שנים.

ואם בכל זאת התייחסתי אל מסופוטמיה, אוסיף עוד טעם אחד לשמך, עברי, בני בכורי היקר ואהוב.

נולדת בעודי נמצא בעיצומם של לימודי התואר השני בארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום. עיקר לימודי היה בתרבויות המסופוטמיות הקדומות, ובקריאת טקסטים בלשונות העתיקות בהן נכתבו – בהתמקדי בשפה האכדית. אחד הטקסטים אותם קראתי במהלך שיעורי היה המיתוס של אֵתַנַה והנשר. את המיתוס הזה אני מקווה שתקרא בעצמך ביום מן הימים, אולי איתי ביחד, אך רק אומר שכאשר הנשר פונה אל אֵתַנַה, הוא קורא לו "חברי", או באכדית – ibrī. צירוף הסימנים בכתב היתדות, ib-ri, נחרט בלבי זמן רב לפני שנולדת. אז אמנם זהו גזרון מאוד מאולץ ושגוי לשם "עברי". הוא נעדר כל רמז לע'. אולם, כך גם המצב כיום בלשוננו היום, בה הע' איבדה את אופיה הגרוני. אף את הב' אנו נהגה כב' דגושה. ואף על־פי כן, כולי תקווה שאכן, מעבר לציפיות של כל אב לשׂבוע נחת מבנו, לקבל ממנו יחס אוהב וּמכבד, תגשים גם את המשמעות האכדית הזו, ibrī, ושתהיה לי לחבר, שירגיש בנוח לחלוק איתי את עולמו, את מחשבותיו, הרהוריו, צרותיו, כמו גם את רגעי האושר והשׂחוק. שביחד נגביה עוף ונביט מטה, נראה כיצד נראית הארץ מלמעלה.

מי יתן ולא אתפתה להכפיפך לשום מסגרת שלא תתאים לך, ושלא אנסה להגשים את משאלותיי באמצעותך.

אינני מצפה ממך להיות חכם, מהפכן, או בונה חופשי. היה אתה. ואולי זו בעצם המשאלה היחידה שלי עבורך – שתמיד תרגיש חופשי. והאמן לי שגם אני יודע היטב שאין זו משאלה כה בנאלית וברורה מאליה – גם אני הייתי פעם ילד, נער, חייל, סטודנט, וּבכל מסגרת מצאתי את עצמי נלחם על אותו חופש. אני יכול רק להתפלל שמן החופש הזה, לא רק במובן הגשמי, אלא בעיקר במובן האינטלקטואלי, תמצא את מקומך בעולם, ושתשתף גם אותנו, הוריך, בו.

אל תרגיש חייב מלכתחילה – אולם, אם תצטרך, עבור את הנהר.

יותר משאֲלַמֵּד אותך, אני מקווה ללמוד ממך.

תמיד אוהב אותך.

אבא.

(את ראשית הטקסט כתבתי יום אחרי בריתך, ב-8 בפברואר 2016. הכתיבה נעשתה בכמה שלבים, אך את רובה סיימתי ב-5 במרץ 2016. את הנוסח הסופי השלמתי ב-29 באוגוסט 2016.)

תל-אביב, כ"א בשבט, ה'תשע"ז – יום ההולדת (העברי) של בני בכורי, עִבְרִי.

מודעות פרסומת

אִשתר, לוציפר וחטא ההיבריס

"הגברת מאוּרוּכ", או ה"מונה-ליזה השומרית" - ראש פסל מסוף האלף הרביעי לספירה (~3100) המזוהה עם איננה.

"הגברת מאוּרוּכ", או ה"מונה-ליזה השומרית" – ראש פסל מסוף האלף הרביעי לספירה (~3100) המזוהה עם איננה.

העיר הקדומה ביותר המוכרת כיום למחקר, העיר שבעצם המציאה את מושג העירוניות, היא אורוכ, שנמצאת בדרום עיראק של היום, באזור קדום שהעולם המערבי מכיר בשם "מסופוטמיה", או ארץ בין הנהרות (ומכאן גם השם "ארם נהריים"). התרבות המסופוטמית היתה מבוססת על קשרים בין ערי-מדינה שונים, שבתקופות מסוימות היו מאוחדות תחת מנהיגים שהקימו אמפריות. פנתאון האלים המסופוטמי הורכב, למעשה, מן האלים הפטרונים של כל עיר, וההיררכיה שלהם נקבעה (כך אנו משערים) על-פי מאזן הכוחות בין הערים השונים. מרתק כי גם ערים יריבות הכירו בחשיבות האלים של אויביהם, והם לא ראו בהם אלים "רעים".

בעיר אורוכ, המוכרת גם במקרא בשם "ארך" (ומוזכרת אף בספר בראשית), שני האלים חשובים בעיר היו אנוּ, אל השמיים, ואִשתר (זהו שמהּ האכדי, בעוד שבתקופה השומרית הקדומה נקראה איננה). עדויות לפולחנהּ מצויים עם ראשית היווצרות העיר באורוכ, לפני יותר מ-5000 שנה. לאלה זו  יוחסו שני תפקידים סותרים לכאורה: אהבה ומלחמה. כבר מימיי קדם, אשתר זוהתה עם כוכב-הלכת נוגה – כוכב-לכת פנימי (בהשוואה לכדור הארץ), וככזה – "עוקב" הוא סביב השמש בשקיעתה וזריחתה. הקדמונים זיהו את שני המופעים האלה של אותו כוכב, ולכן יחסו לנוגה שתי תכונות – עם שקיעתה, תכונות של אהבה, ועם זריחתה, תכונות של מלחמה.

עיר שזכתה למעמד פולחני מיוחד היתה ניפור, בה אנליל, אדון הרוח, זכה למעמד של אל ראשי בפנתאון הכלל-מסופוטמי. שני אלים חשובים נוספים שצמחו והגיעו למעמד רם הוא ננה/סין, אל הירח מאוּר (עירהּ של אברהם אבינו) ואֻתוּ/שַמַש, אל השמש והצדק מסיפָּר, שקיבל מעמד דומיננטי גם בבבל, ושבמהלך השנים אף הפך ליצוג המלוכה (ואנו רואים זאת, למשל, מתוקף תיאור המלוכה והמלך עצמו כניחנים ביכולת אלוהית לעשות משפט צדק).

שלושת גרמי השמיים הללו, השמש, הירח והכוכב הזוהר (המתואר כוכב בעל שמונה קרניים, כפי שמופיע גם באיור-קיר בתולילת אל-ע'סול שבעבר הירדן – אם כי אין בהכרח קשר בין השניים), מצויים בעבודות אומנות ברחבי המזרח הקדום. עצם נוכחותם על אסטלה כלשהי מעידה על-כך שהסצינה המתוארת בה (בין אם זה כיבוש, פולחן או אפילו חלוקת אדמות) נעשתה בחסות אותם אלים.

אבן כֻדֻרֻּ (אבן גבול) מהתקופה הכשית בבבל (המאה ה-12 לפני הספירה). האלים אינם הדמויות האנושיות, כי-אם הכוכבים למעלה. מימין לשמאל: שַׁמַשׁ, סִין אל הירח, ואִשְׁתַר המיוצגת על-ידי הכוכב המתומן.

אבן כֻדֻרֻּ (אבן גבול) מהתקופה הכשית בבבל (המאה ה-12 לפני הספירה).
האלים אינם הדמויות האנושיות, כי-אם הכוכבים למעלה. מימין לשמאל: שַׁמַשׁ, סִין אל הירח, ואִשְׁתַר המיוצגת על-ידי הכוכב המתומן.

 גם ביוון וברומא היו שמות שונים לונוס של הערב, לו הם קראו "וספר", וונוס של הבוקר, לו הם קראו "לוציפר", "מביא האור". השם לוציפר מופיע בתרגום הלטיני (הוולגטה) כמה וכמה פעמים, בהקשרים של אור. אחד מן הפעמים הללו מופיע בספר ישעיה, פרק י"ב:

"ד וְנָשָׂאתָ הַמָּשָׁל הַזֶּה, עַל-מֶלֶךְ בָּבֶל–וְאָמָרְתָּ:  אֵיךְ שָׁבַת נֹגֵשׂ, שָׁבְתָה מַדְהֵבָה.  ה שָׁבַר יְהוָה, מַטֵּה רְשָׁעִים–שֵׁבֶט, מֹשְׁלִים.  ו מַכֶּה עַמִּים בְּעֶבְרָה, מַכַּת בִּלְתִּי סָרָה; רֹדֶה בָאַף גּוֹיִם, מֻרְדָּף בְּלִי חָשָׂךְ.  ז נָחָה שָׁקְטָה, כָּל-הָאָרֶץ; פָּצְחוּ, רִנָּה.  ח גַּם-בְּרוֹשִׁים שָׂמְחוּ לְךָ, אַרְזֵי לְבָנוֹן; מֵאָז שָׁכַבְתָּ, לֹא-יַעֲלֶה הַכֹּרֵת עָלֵינוּ.  ט שְׁאוֹל, מִתַּחַת רָגְזָה לְךָ–לִקְרַאת בּוֹאֶךָ; עוֹרֵר לְךָ רְפָאִים, כָּל-עַתּוּדֵי אָרֶץ–הֵקִים מִכִּסְאוֹתָם, כֹּל מַלְכֵי גוֹיִם.  י כֻּלָּם יַעֲנוּ, וְיֹאמְרוּ אֵלֶיךָ:  גַּם-אַתָּה חֻלֵּיתָ כָמוֹנוּ, אֵלֵינוּ נִמְשָׁלְתָּ.  יא הוּרַד שְׁאוֹל גְּאוֹנֶךָ, הֶמְיַת נְבָלֶיךָ; תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה, וּמְכַסֶּיךָ תּוֹלֵעָה.  יב אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם, הֵילֵל בֶּן-שָׁחַר; נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ, חוֹלֵשׁ עַל-גּוֹיִם.  יג וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ, הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה–מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי-אֵל, אָרִים כִּסְאִי; וְאֵשֵׁב בְּהַר-מוֹעֵד, בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן.  יד אֶעֱלֶה, עַל-בָּמֳתֵי עָב; אֶדַּמֶּה, לְעֶלְיוֹן.  טו אַךְ אֶל-שְׁאוֹל תּוּרָד, אֶל-יַרְכְּתֵי-בוֹר.  טז רֹאֶיךָ אֵלֶיךָ יַשְׁגִּיחוּ, אֵלֶיךָ יִתְבּוֹנָנוּ:  הֲזֶה הָאִישׁ מַרְגִּיז הָאָרֶץ, מַרְעִישׁ מַמְלָכוֹת.  יז שָׂם תֵּבֵל כַּמִּדְבָּר, וְעָרָיו הָרָס; אֲסִירָיו, לֹא-פָתַח בָּיְתָה.  יח כָּל-מַלְכֵי גוֹיִם, כֻּלָּם–שָׁכְבוּ בְכָבוֹד, אִישׁ בְּבֵיתוֹ.  יט וְאַתָּה הָשְׁלַכְתָּ מִקִּבְרְךָ, כְּנֵצֶר נִתְעָב–לְבֻשׁ הֲרֻגִים, מְטֹעֲנֵי חָרֶב; יוֹרְדֵי אֶל-אַבְנֵי-בוֹר, כְּפֶגֶר מוּבָס."

משל זה אודות מלך בבל, הובן כסיפור אודות דמות בשם "הֵילֵל", למרות שהכוונה האמיתית במילה זו היא צורת הציווי של השורש "ילל" (כדוגמת פסוק ל"א באותו פרק: "הֵילִילִי שַׁעַר זַעֲקִי-עִיר, נָמוֹג פְּלֶשֶׁת כֻּלֵּךְ:  כִּי מִצָּפוֹן עָשָׁן בָּא, וְאֵין בּוֹדֵד בְּמוֹעָדָיו"). המשל בא לתאר כיצד כוכב השחר שעולה בבוקר, נופל עם רדת ערב, ובאותה צורה המלך החזק מבבל יפול גם הוא בבוא היום. והנה אותו "הילל בן שחר" תורגם כ"לוציפר, בן השחר", תרגום שהמשיך גם לתרגום לאנגלית המקובל (תרגום המלך ג'יימס):

"How art thou fallen from heaven, O Lucifer, son of the morning!"

 כך, החל מימיה הראשונים של הנצרות, אותו לוציפר, אותו "הילל בן השחר" שנפל מן השמיים, הובן כשמו של השטן בטרם גורש מפמליית המלאכים שסבבה את אלוהים. אותו לוציפר זוהה גם עם הנחש מסיפור גן-העדן, מכיוון שה"חטא הקדמון" של חוה קיבל משמעות עמוקה יותר בנצרות, כך גם התאוה לחכמה (שבאה לידי ביטוי בפרי עץ הדעת) הפכה לחטא לכשעצמו, כדבר הקשור לנפילתו של לוציפר (ובטח שגם זיהויו של הכוכב שאנו קוראים לו נוגה עם ונוס/אפרודיטה, עם כל ההקשרים המיניים שלה, לא תרם למעמדו). כך למשל כותב פרנסיס בייקון במאמר "אודות הטוּב וטוּב הטבע" משנת 1625:

"התאוה לכוח מופרז, גרמה למלאכים ליפול,
התאוה לידע מופרז, גרמה לאדם ליפול.
אך בצדקה אין כל הפרזה,
ואין היא תביא שום מלאך, או אדם, לעמוד בפני סכנה.[1] "

זיהוי זה היה שריר וקיים גם במאה ה-19, בה כתב אלברט פייק את ספרו הגרנדיוזי והקשה לקריאה Morals and Dogma. בספר גדוש לעיפה ב משלים ותיאורים גדושי מיסטיקה ומסתורין אודות כל 33 הדרגות של הנוסח הסקוטי בבניה החופשית. הבניה החָפשית אמנם גדושה בסמליות וביניהם גם יש יצוג לשמש ולירח, אולם אין יצוג סמלי ספציפי לכוכב הלכת ונוס. ברם, בפרק העוסק בדרגה ה-19, אנו נתקלים בפסקה המעניינת הבאה:

"ההתגלות היא, עבור מי שמקבל את הדרגה התשע-עשרה, ההאלהה של האמונה הנַעֲלָה העולה לגדולת האל לבדו, ואשר בזה לכל הפאר וההדר שבעבודתו של לוציפר. לוציפר, נושא האור! שם מסתורי ומשונה לתת לרוח האפלה! לוציפר, בן השחר! האם הוא זה אשר נושא את האור, ובפארו הבלתי-נסבל מעוור נפשות אנוכיות, חושניות או חלושות? בל תפקפקו! שכן המסורות גדושות בהשראות והתגלויות אלוהיות; והשראה אינה בת עידן אחד או אמונה אחת. אפלטון ופילון, גם הם קיבלו השראה.
אכן, ההתגלות הוא ספר עלום כמו הזוהר.[2]"

עד אמצע המאה ה-20, היה זה דווקא כוכב-הלכת נוגה שנראה כמועמד האפשרי ביותר להתיישבות אנושית מחוץ לכדור הארץ. מבחינת גודל הוא קרוב יותר לגדלו של כדור-הארץ (לעומת מאדים), וגם שכבת-העננים שעליו נראתה כדבר המעיד על אפשרות ממשית לקיום חיים וחקלאות, לעומת פני-האדמה האדומים והמרתיעים של מאדים. רק כאשר הכוכב החל להחקר באמצעות לווינים הבינו כי אותה שכבת עננים היא למעשה תוצר של אפקט-חממה שיצא מכלל שליטה, וכי התנאים על-פני השטח אינם אלא גהנום עלי-אדמות (תרתי משמע), עם לחץ ברומטרי שמסוגל למחוץ תוך דקות ספורות גם ציוד אלקטרוני מיוחד, כולל מצלמה עם עדשת יהלום ששלחו הסובייטים במסגרת פרוייקט וניירה.

צורת הכוכב מתולילת ע'סול

צורת הכוכב מתולילת ע'סול, שיש המזהים אותו עם איננה (אם-כי יש לקחת זו בערבון מוגבל, שכן לא הוכח קשר בין התרבות הע'סולית לבין זו השומרית)

נראה כי אחרי ככלות הכל, אכן ממלכתו של לוציפר, נושא האור, אותו כוכב-לכב המזוהה גם עם איננה, היא אִשתר, אשר כבר לפני יותר מ-5000 שנה הפכה לאלה מרכזית בפנתאון הקדום, היא ממלכה שאין בני האדם רשאים לבקר בה – דבר המזכיר את המנעותו של גלגמש, הגיבור האגדי מן המזרח הקדום, להענות לחיזוריה של אִשׁתר, מתוך ההבנה הקדומה שאין לחצות את הגבול בין האנושי לאלוהי – גבול אותו העז לחצות חֻפַשִׁיַה, גיבור מיתוס חִתי הנוגע לאל הסער ולדרקון/נחש אִלֻיַנְכַה, המעז להתנות את סיועו למאבק במפלצת בכך שישכב עם אחותו של אל-הסער, אִנַרַה (שמה החִתי של "אשתר של המלחמה"). אִנַרַה אמנם נעתרה לדרישתו של חֻפַשִׁיַה, אך בסוף העלילה, לאחר שאִלֻיַנְכַה נוצח ואל הסער חזר למעמדו, משלם הגיבור האנושי חֻפַשִׁיַה על ההיבריס שלו בכך שנכלא לנצח (כך אנו מבינים, שכן סוף הסיפור מקוטע) בבית שבנתה עבורו אִנַרַה:

"אִנַרַה בנתה בית על צוק סלע בעיר תַרֻכִּי, הושיבה בו את חֻפַשִׁיַה וציוותה עליו: "כשאצא לי לשדה אל תסתכל מן החלון! אם תסתכל, תראה את אשתך וילדיך". חלפו עשרים יום, הסתכל מן החלון וראה את אשתו וילדיו. כששבה אִנַרַה מן השדה החל להתחנן: "הרשי לי לשוב לביתי.[3]"

חולון, כ"ח באדר א', ה'תשע"ד.


[1] The desire of power in excess caused the angels to fall; the desire of knowledge in excess caused man to fall: but in charity there is no excess; neither can angel nor man come in danger by it.
(תרגום שלי)

[2] The Apocalypse is, to those who receive the nineteenth Degree,the Apothesis of that Sublime Faith which aspires to God alone, and despises all the pomps and works of Lucifer. LUCIFER, the Light-bearer! Strange and mysterious name to give to the Spirit of Darknesss! Lucifer, the Son of the Morning! Is it he who bears the Light, and with its splendors intolerable blinds feeble, sensual or selfish Souls ? Doubt it not! for traditions are full of Divine Revelations and Inspirations: and Inspiration is not of one Age nor of one Creed. Plato and Philo, also, were inspired.
The Apocalypse, indeed, is a book as obscure as the Sohar.
(תרגום שלי)

[3] תרגם מחִתית: איתמר זינגר עליו השלום, מתוך "החִתים ותרבותם", מוסד ביאליק, ירושלים, ה'תשס"ט, עמוד 236.