Tag Archives: היסטוריה

רצח ההיסטוריה ורצח ההווה

אחרי שנשאלתי כבר כמה וכמה פעמים "נו, מה אתה אומר על הוידאו ההוא של דאע"ש", הנה שתי האגורות שלי על מה שדאע"ש עושים בערים האשוריות העתיקות בחבל הארץ (שנקרא בעבר?) צפון עירק:

לגבי הסיבה לביצוע המעשים האלה, אפשר לדבר על ה"אצטלה הדתית-אידיאולוגית" של דאע"ש – אותו איקונוקלאזם (הרס שיטתי של סמלי דת) איסלאמי שנועד להשמיד כל זכר לעבודת-אלילים קדומה. אפשר גם ללכת צעד קדימה, ולהסביר כי דאע"ש רוצים "להתחיל מאפס", למחוק את ההיסטוריה כדי ליצור, לכאורה, מצב שבו "הכל מתחיל מהאסלאם". אני משוכנע שכל זה נכון, אלא שכאמור, כל זה בעיניי משמש כ"אצטלה דתית-אידאולוגית". הסיבה האמיתית לכך שדאע"ש מבצעים את ההרס הזה היא אותה סיבה שבגללה היא מחליטה לפרסם סרטונים באיכות HD של הוצאות להורג אכזריות – לתפוס כותרות, לזעזע, להגיד "אנחנו כאן ואנחנו מחרבנים עליך, העולם המערבי". ככל שדאע"ש יוצרים כותרות, הם מגייסים עוד תומכים, ועוד חיילים. צעירים מוסלמים באירופה שרואים את הסרטונים האלה, על כל הבוטות המוחצנת שבהם, מתעמקים למעשה באותת רעיונות אידיאולוגיים ודתיים ("האצטלה"), מצדיקים באמצעותם את מעשיהם של דאע"ש ואף מזדהים איתם. השלב הבא הוא פשוט לתפוס טיסה לטורקיה ולחצות את הגבול, והרי אתה לוחם בשירותו של אללה, מנפץ פסלים ועורף ראשים.

בכל הנוגע לנקודת המבט שלי בתור מי שמתעניין ועוסק באשורולוגיה, אני יכול להגיד שכן, זה ממש לא נעים לראות את דאע"ש מפוצצים פסלים עתיקים, ומחרבים ערים עתיקות. זה ממש מרגיז, אפילו. אבל עדיין, כל מעשי רצח העתיקות (רצח ההיסטוריה) האלה מתגמדים לעומת המעשים הברבריים שהם מבצעים כלפי בני-אדם. כמות הרצח הבלתי-נתפשת, בין אם במימדיה ובין אם באכזריותה, היא היא הסיבה היחידה שיש לראות בארגון הזה, ב"מדינה לכאורה" הזו כמפלצות אנושיות, וכהתגלמות הרוע. וכאשר אני כותב את כל זה, אני לא שוכח שבעוד יומיים נציין את יום השואה, ורק מנסה לחשוב בכמה עשרות מונים גדול האסון המפלצתי שחוללו הנאצים, לעומת דאע"ש – ולא מצליח לתפושׂ. כשדאע"ש ניפצו פסלים של מלכים אשוריים במוזיאון, הם טרחו לרצוח את השומר בכניסה. למה, האם באמת אותו שומר הגן בחירוף נפש על המוזיאון? מישהו באמת מאמין שהיה כאן איזשהו קרב "הוגן", או בכלל – קרב כלשהו? מעשי הרצח של דאע"ש מטרידים אותי הרבה יותר. האסון שמתחולל באזור הזה הוא אסון אנושי של האנשים החיים שם, הרבה הרבה לפני שהוא "אסון אינטלקטואלי" עבור העולם המערבי (ובמובן מסוים, גם לעולם הערבי והמוסלמי).

כן, הנזק שדאע"ש עושים להיסטוריה הוא בלתי הפיך, אבל למרבה המזל אפשר להתנחם בעובדה שרוב ההרס שמבצעים הטרוריסטים של דאע"ש מכוון כלפי מה שכבר נחפר ותועד. ולכן, גם אם לא תהיה לנו עדות חיה שנוכל לחוש אותה ביום מן הימים, הרי שהתיעוד קיים, לפחות ברובו הגדול. החורבן של דאע"ש למיטב ידיעתי לא מכוון כלפי אתרים שלא נחפרו (זה בערך מה שמגן עליהם). האתרים המרכזיים באשור (צפון עירק של היום, בדיוק מרכז הפעילות של דאע"ש) נחפרו עוד במאה ה-19', ונבזזו, פשוטו כמשמעו, על-ידי האמפריות הקולוניאליסטיות האירופאיות של אותו הזמן, בשיתוף עם האמפריה העות'מנית ששלטה באזור (והסכימה לתת רשיונות לביצוע חפירות ארכיאולוגיות תמורת חלק מהשלל, וכמובן שתמורת אשכרים כאלו ואחרים).  זאת הסיבה שאת רוב החומר שנחפר לא נמצא בעירק, אלא במוזיאונים באירופה, או בטורקיה. הנזק שדאע"ש עושה הוא, כאמור, בלתי-הפיך, אבל לדעתי עדיין מצומצם, ובטח ובטח שמתגמד בהשוואה לאותו אסון אנושי שמתחולל שם.

אני כן חושב שהמעשים האלו מחזקים את הקולות המצדיקים את מעשי המעצמות האמפריאליסטיות של המאה ה-19' ש"זכו" לביקורת אינטלקטואלית (ופוליטית, במובן מסוים) קשה בעידן הפוסט-קולוניאליסטי. בעשורים האחרונים מתחולל דיון בנוגע להשבת האוצרות שנחפרו, לא רק בעירק, אלא בכל האזור הזה: מצרים, סוריה, לבנון, עירק, ואפילו יוון ואיראן. כמות הממצאים שהועברה לאירופה היא בלתי נתפשׂת, והמדינות שזכו לעצמאות במהלך המאה ה-20' תבעו בחזרה את המורשת ההיסטורית שלהן, ונענו במהלך עשורים רבים בשלילה. מגמה זו השתנתה לאִטה, אולי בלית ברירה יותר מאשר מתוך רצון אמיתי של ה"מערב" להחזיר את האוצרות הללו ל"מזרח", אבל מאז שהאביב הערבי יצא מכלל שליטה (ויש שכבר מכנים אותו "החורף המוסלמי"), נראה ששוב אירופה מקבלת צידוק, גם אם הוא פרקטי יותר מאשר מוסרי, להחזקת המורשת ההיסטורית של העמים שחיו במזרח התיכון במרתפי המוזיאונים (ובתערוכות המרכזיות, בל נשכח). את כל זה ניסיתי לומר בלשון שמנסה להצמד לאובייקטיביות, אבל אם בכל זאת אאלץ להביע את דעתי באופן אישי, הרי שבעיניי למערב יש זכות להחליט מתי יהיה הרגע הנכון, ובאילו תנאים הרגע הזה יגיע, להשבת חפצי האמנות (יחד עם הפריטים היותר משעממים, כמו עשרות-אלפי לוחות חימר שכתובות בכתב-יתדות) מזרחה. גם תהליך השבה זה לא חייב להיות אבסולוטי וטוטאלי, ובאופן כללי תמיד טוב "לפזר סיכונים" – גם אם מלכתחילה כל החפצים הללו היו מתגלים על-ידי אותן מדינות לאחר שהכריזו על עצמאות. ההסטוריה המודרנית למדה אותנו ש"כינון דמוקרטיה" אינה הקריטריון היחיד והמכריע לכניסתה של מדינה אל "העולם המערבי", קל וחומר במדינות מלאכותיות, שחולקו באופן שרירותי בין מעצמות (ולראיה לכך, אותן קווי גבול ישרים, שאין להם עוגן מציאותי של חלוקה אתנית, תרבותית ודתית באזור). יכול להיות שהבשלת התנאים תקח עשורים בודדים, ויכול להיות שהיא לא תתרחש בעתיד הנראה לעין, על-כל-פנים, כל זה עיסוק בחפצים דוממים. כרגע, מעשי הטבח המחרידים מגמדים את החשיבות של הדיון הזה, בעיניי. טוב לדון בו (בעיקר כי לרובנו אין דבר אחר פרקטי לעשות כדי למנוע את הזוועה), אבל חשוב לזכור שאותם אשורים מתו לפני כמעט 3000 שנה. אני אגלה לכם סוד, הם בעצמם גם לא היו האנשים הכי סימפתים בעולם. אז אולי בעצם הכל קארמה שחוזרת אליהם.

תל-אביב, כ"ה בניסן, ה'תשע"ה.

מודעות פרסומת

מידע קפוא ולוחות שבורים

"מי שאינו מרפה מתלמודו, כל חמדה עזה מרפה ממנו" –
כך מתלחשות היום הבריות בכל הסמטאות האפלות.
"חוכמה מתישה כוחו של אדם, שום דבר אינו כדאי, לא תחמוד!" לוח חדש זה מצאתיו מוצב אף מעל לשווקים פומביים.
שברו, הוי שברו נא לי, אחי, גם לוח חדש זה! הציבוהו עייפי עולם ומטיפי המוות וגם סוהרים. ראו: זו גם הטפה לעבדות! –

(פרידריך ניטשה – "כה אמר זרתוסטרא", תרגום ישראל אלדד, הוצאת שוקן, ה'תש"ל, 1970, עמוד 208)

לכתב יש תכונה מרתקת – הוא מקפיא מידע.

רעיון, למן הרגע שהועלה על הכתב, שוכפל והוכנס אל תוך כמוסת-זמן. הוא משקף את הרעיון כפי שנתפשׂ בראשם של בני אותה התקופה שבו הוא נכתב, ולמעשה – הוקפא.

בעת העתיקה, באותן התרבויות בהן הכתב הומצא, כל-עוד האוֹרְיָנוּת היתה מנת-חלקם של מעמד מאוד מסויים באוכלוסיה – מעמד שהיה מקורב אל המלוכה – היה למעמד זה אפשרות לשמר את הלך רוחו המדעי, הדתי, המנהלי – פשוט על-ידי כתיבה של אותו מידע והרעיונות המגולמים בו.

אותו מידע ש"הוקפא" על לוחות טין ועל דפי פפירוס נקבר והתפורר יחד עם הלוחות והפפירוסים הללו, שרק חלק זעום מהם שרד עד לימינו – כמוסות-זמן מן העבר.

אוּלם עוֹלם הידע והמחשבה עצמו, אז כהיום, היה נתון לתמורות, הוא היה נזיל וגמיש. שושלות התחלפו, תגליות התגלו, ורעיונות חדשות הועלו. כפועל-יוצא מכך הטקסט התאים עצמו להלך-הרוח של הדור בו הוא נכתב. דורות חדשים כתבו מחדש רעיונות חדשים על לוחות טין, על דפי פפירוס, על כדי חרס ואף על קירות ומונומנטים, וחוזר חלילה. אותם רעיונות לא היו בהכרח שונים בעליל מן הדורות הקודמים של הרעיונות ושל האמונות – אולם עצם העובדה שרק קבוצה מצומצמת יכולה היתה לכתוב ולקרוא – היא-היא זו שאפשרה את תהליך האבולוציה האיטי הזה להתרחש, שכן על-אף שלטקסטים מסוימים היתה חשיבות דתית וּמעמד של קדושה – הקומץ המצומצם האחראי על הכתיבה (והקריאה) של הטקסטים, שכל אחד מהם עומד בפני-עצמו ככמוסת-זמן, יכול היה לשכתב את הרעיונות בהתאם לצרכי התקופה והמקום, בכפוף לרצון מעמד המלוכה, מבלי לחולל סערה רבתי בקרב העם עצמו, עבורו הטקסטים הוקראו על-ידי אחרים.

מסיבה זו הטקסט, והרעיונות המצויים בו, מלכתחילה לא עוררו פקפוק – היה זה אך שיקוף המציאות כפי שנתפסה בעיניי המעמד השליט של בני אותו הדור, וּממנו אל יתר השכבות בעם. אף הכתבים המונומנטלים לא היו נגישים לכלל הציבור, ובמידת הצורך הוזנחו, או נותצו והוחלפו בכתבים אחרים – התואמים את האידיאולוגיה של המעמד השולט באותה העת.

מעמד זה, שריכז את הפולחן ובכוחו היה להשפיע על מכלול האמונות העממיות – הנחיל את רצונו ואת קו-מחשבתו באמצעות אותם רעיונות שהוא כתב. ברם, כל-עוד היו רק קומץ של אנשים המסוגלים לקרוא, להפיץ ולשכפל את אותו מידע – למידע זה היתה תכונה של גמישות. תפוצתו היתה מוגבלת, והמידע הכתוב תאם את רוח התקופה, אך לא השתמר והועתק בצורה מושלמת במורד הדורות, כי-אם השתנה על-פי מידת הצורך. וכל עוד הגמישות הזו היתה קיימת, הרעיונות שנכתבו אף פעם לא היו רחוקים ממכלול האמונות שרווח, לפחות בקרב המעמד השליט.

רק כאשר הכתב הפך לנחלת ציבור רחב הרבה יותר, ורק כאשר הוחלט על הפיכת המידע לקאנוני – לקבוע ומשתכפל ללא-שינוי לדורי-דורות, המידע הכתוב בו איבד מגמישותו. אי הויתור העיקש על אותו מידע עתיק, שאיבד מגמישותו למן הרגע שנתקבע והשתכפל ללא כל שינוי המשקף את הלך-הרוח העכשיווי יותר, הוא בדיוק ההצמדות אל דעות-קדומות ואמונות-תפלות. דעות קדומות, היות שבחוסר-גמישתן הן אינן התעדכנו במידע החדש, המדויק והנכון יותר, ואמונות תפלות, מכיוון שאיבדו מטעמן במורד הדורות והפכו להבלים שנצמדים אליהם בעיוורון.

ככל שעולם הידע, המדע, הערכים והדעת האנושית התקדמו והתפתחו, הלך וגדל הפער בין המידע הקפוא הזה, בעל מעמד הקדושה הבלתי-מעורערת, לבין מכלול האמונות העכשווי יותר, מה-גם שמכלול זה בעצמו מצא את דרכו, בזמנים ובמקומות מסויימים, לטקסטים אחרים, שחלקם אף קיבלו מעמד של קדושה, ועבר תהליך קאנוניזציה בעצמם.

בימינו אנו קוראים לתהליך זה של התרחבותו המתמידה של הפער בין המידע הקדום, הקפוא, לבין הלך-הרוח העכשווי, הגמיש, בשם תהליך החילון.


מן ההיסטוריה הכתובה התרבות שלנו מצפה לאובייקטיביות, לנכונות בכל עת – ויש הרבה צדק גם בדרישה מן הסוג הזה. באמצעות גישה זו אנו מנסים לבחון מה "באמת" התרחש, מתי, היכן, כיצד ומדוע.

אולם הדעה שלנו, הדרך בה אנו חווים את העולם – לנצח היא משתנה. וגם זכרון היסטורי הוא מעין אורגניזם המשתנה ללא-הרף. כבר לפני כמה עשורים החל המערב לבחון גם היסטוריה שבעל-פה ולהתייחס אליה כאל היסטוריה שאין לפטור אותה כמעשיות ותו-לא. ביחד עם השאלה מה "באמת" קרה – מה היתה המציאות "הפיזיקלית", האובייקטיבית, בזמן העבר, מצאנו כי ראוי גם לבחון מה אנו (ועמים אחרים) מאמינים שקרה, תהא האמת ה"אובייקטיבית" אשר תהא – מתוך ידיעה שלא נוכל לבחון את העבר בצורה מושלמת – שכן הנרטיב הסובייקטיבי משפיע על תפישׂת-עולמנו לא-פחות מן החוויות שאותן לא חווינו ממילא.


אל לנו לקדש כל אמונה, כל רעיון, מדעי וּמהימן ככל שידמה לנו, ולחשוב כי הוא לנצח יוותר זהה וקבוע. הדעת האנושית לעולם מתקדמת, ואם נבחר "להקפיא" מידע ולהתייחס אליו תמיד כאמת מוחלטת – רק נראה כיצד נפערת שוב אותה תהום רבה בין אותו טקסט לבין מכלול הרעיונות האנושי הגמיש.

זכותנו וחובתנו לכתוב ולתעד את הלך המחשבה, אך יוטב לנו אם נחשוב על הטקסט הזה כמשהו זמני, השייך לדורנו. הכתב אפשר לנו לשמר רעיונות ויצירות נפלאות אשר היו אובדות בתהום הנשיה אלמלא כן, אך אל לנו לפול במלכודת שמתנה זו מציבה בפנינו. ביכולתנו להציץ אל העבר, אל אותן כמוסות-זמן, אך יהא זה משגה לקבל את הלך-הרוח הקדום כתכלית כל מחשבתנו. גם את הידע אשר אנו כותבים עתה, מה שנראה בעינינו כנכון, מוסרי, מהימן – ידעו הדורות הבאים "לשכתב", בהתאם לתגליות החדשות ואמות-המידה החדשות, בטקסטים החדשים שהם יכתבו.

עלינו לקבל בהבנה, ולצאת מנקודת הנחה, כי מן המדע ועולם המחשבה של הדור שלנו ישארו רק כמה לוחות שבורים של מידע קפוא.

זהו, למרבה האירוניה, יהא גם גורלה של רשימה זו.


ב-1947 למדתי באוניברסיטה על הר הצופים. בשבתות הייתי יורד לתל-אביב וביום ראשון בבוקר השכם הייתי חוזר לירושלים, ללמוד.
בכניסה לירושלים היה בית-משוגעים. כשהיינו עוברים שם, היתה נשמעת צעקה ארוכה, נוראה, צעקה של הברה אחת בלבד, אבל מהדהדת מכל ההרים שמסביב.
פעם נסעתי עם אוריאלה. היא למדה פסיכולוגיה באוניברסיטה. היא אמרה לי שפעם בימים רחוקים, ההברה האחת  הזאת הייתה נאום ארוך, שלם, מפורט. ושעם השנים, הצטמק הנאום אל משמעותו הפשוטה ביותר שהיא צעקת-הצעקות. המשוגע האומלל הכלוא שם עד סוף ימיו ימות בלחישה כי גם הצעקה תיגמר לו, אבל פעם היה לו מה לומר, פעם.
גם ישו על הצלב, ואני יודע זאת, אילו היה מאריך ימים כשהוא תלוי על המסמרים, היה שוכח את שבע המלים האחרונות שלו. הן היו מצטמקות לצעקה, והצעקה היתה מצטמקת ללחישה, ורק כאשר לא היה יכול אפילו ללחוש יותר, רק אז היה סוף-סוף מת. תמהני אם אני לא מתקרב אל סף הלחישה שלי.

(עמוס קינן – "הדרך לעין חרוד", הוצאת עם עובד, ה'תשמ"ד, 1984, עמוד 93)

חולון, כ"ו באדר, ה'תשע"ג.

השיבה לאמא – לפני 5,000 שנה והיום

גלעד שליט נפגש עם אביו בבסיס חיל האויר בתל-נוף. צילום : דובר צה"ל.

את הרשימה הזו מנעתי עצמי מלכתוב עד שלא ראיתי את גלעד שליט נכנס אל ביתו. לא שאני מאמין באמונות טפלות, ב"עין הרע" שכתיבת הרשימה הזו יכולה לעשות לו – פשוט רציתי לראות שהעניין תם ונשלם, שמשהו לא השתבש באמצע שיגרום לכל הרשימה הזו להיות חסרת כל ערך לאחר פרסומה, או בהמתנה למגעים נוספים לשחרורו.

והנה הרגע המיוחל הגיע – גלעד שליט שב אל מולדתו, אל ביתו, אל משפחתו, אל אמו – שב כאדם חופשי. כשראיתי את התמונות, לא יכולתי שלא להזכר בביטוי השׁוּמֶרִי "אָמָא-אָר-גִי" (אמא-אל-שׁיבה), שבתרגום מילולי מתפרש כ"השׁיבה אל האם" (במאמר מוסגר אציין כי במקור כתבתי כי פירוש הביטוי הוא "השיבה המהוללת אל האם", ואולם תגובתו מלאת התובנות של anzu-jubjub על רשימה זו, יחד עם הפנייתו אל חומר בנושא, לימדה אותי שלמעשה ar במקרה הזה פירושה "אל", ולא "מהולל", וזהו היתרון הגדול של יומן-רשת זה, האפשרות שלי ללמוד מטעויותיי). ואולם משמעות הביטוי הינו "חופש" – שחרור העבדים מבעליהם בחזרה אל חיק אמם. בהקשר עתיק זה הביטוי דיי ברור – אולם לא פעם השתעשעתי במחשבה שלחזור אל חיק האם, במיוחד בגילאי העשרים בו רובינו פורשים כנפיים ועוזבים את קן ההורים, אינו בהכרח חופש, אלא משהו הפוך – חזרתה למרותם של ההורים, אל חוסר-פרטיות, אל תלות-באחרים.

שׁוּמֶרִית היא שפה עתיקה ונכחדת שבה דיברו השׁוּמֶרִים, עם שהשתקע באיזור עירק של היום ואשר הקים (בקונצנזוס ההיסטוגרפי) את התרבות הראשונה, ולו מייחסים (שוב, מחינת קונצנזוס היסטוגרפי ולא בהכרח בודאות מוחלטת) את המצאת הגלגל ומערכת בתי-המשפט. הכתב הראשון גם הוא פותח על ידם – כתב-היתדות, בו השתמשו לאחר מכן האכדים, הבבלים, האשורים וגם תושבי העיר אוּגָרִית – העיר בה נמצאו ארכיונים עם המיתוסים הכנעניים הקדומים (במאמר מוסגר אציין שבניגוד לשאר העמים, האוּגָרִיתים השתמשו בגירסה שונה של כתב-יתדות – זה האוּגָרִיתי התבסס על אלפבית עיצורי, בדומה לאלפבית שלנו, בעוד שכתב-היתדות הקדום היה אלפבית הברתי, בו כל "תו" מסמן הברה מסויימת – בַּ, ba, שונה מבִּ, bi).

כפי שהיה נהוג, שַׂמְשׂוּ-אִילוֹנָה (מלכותו בת 38 השנים מתוארכת למאה ה 18 לפני הספירה), מלך בבל ויורשו של חמורבי (המוכר מקודקס החוקים המפורסם שלו, הלא הם חוקי חמורבי – ובהמשך נגיע לקודקס חוקים קדום יותר) שמר גם הוא אָנָאלִים – תיעודים של שנות מלכותו ופועלו באותם השנים. והנה מה שכתוב לגבי שנת מלכותו השניה :

שנה (בה) שַׂמְשׂוּ-אִילוֹנָה מלך כנוע לאלים הגדולים שבגדולים הביא חופש לשׁוּמֶר ואכד, ריצה מאוד את לב האדמה הטובה והוציא צדק לאור.

mu sa-am-su-i-lu-na lugal-e sze-ga dingir gal-gal-e-ne ama-ar-gi / ama-ar-gi4 ki-en-gi / ki-en-gi6 ki-uri i-ni-in-gar-ra sza3 ma-da du10 mu-ni-in-du10-du10 ni3-si-sa2 pa-e3 bi2-in-ak

את המלל לקחתי ממיזם ספריית כתב-היתדות הדיגיטלית, Cuneiform Digital Library Initiative (CDLI) – מיזם שנועד להנגיש לציבור מספר מוערך של כחצי-מליון טבלאות חימר הכתובות בכתב-יתדות, בערך משנת 3350 לפני ספירת הנוצרים ועד שחר עידן הנצרות. במאמר מוסגר אציין גם כי שַׂמְשׂוּ-אִילוֹנָה מעניין אותנו מסיבה היסטורית נוספת – באותם אנאלים מוזכרים בשנת מלכותו התשיעית עם בשם הכשׂים – המוכרים מן התנ"ך ככשׂדים. זהו האיזכור הראשון שלהם הידוע לנו.

 ואולם, "חופש" או "חירות", כפי שבא לידי ביטוי בצירוף השׁוּמֶרִי אָמָא-אָר-גִי (ama-ar-gi), "השׁיבה לאם", אף היא למעשה ביטוי שנגזר מן הפועל אָמָא-גִי אֶ-גָר (ama-gi4 e-gar) שפירושו המילולי "אמא-שׁיבה-ליצור", ומשמעותו "להביא חופש" (או להשכין דרור, כפי שנראה בהמשך), שמוזכר עוד 600 שנה קודם לכן, בתיעוד אודות אֵנְטֶמֶנָה, מושל (אֵנְסִי) עיר-המדינה לָגָשׁ, שביצע רפורמות חברתיות ושיחרור את לגש מעול שלטון זר (של אִילִי מעיר-המדינה אוּמָה). כחצי-מאה לאחר מכן, הביטוי הזה שוב מוזכר בהקשר של רפורמות שביצע אוּרוּכַּגִינָה, מושל (אֵנְסִי) לָגָשׁ. קודקס החוקים של אוּרוּכַּגִינָה (שלא נמצא באופן ישיר אך שקיימים התייחסויות רבות אליו, שאפשרו לשחזר חלק גדול ממנו) הוא למעשה, ככל הנראה, קודקס החוקים הקדום ביותר – 600 שנים לפני חוקי חמורבי.

ביטוי זה הופיע גם בטקסטים מאוחרים יותר, ובשפות אחרות – למשל השפה האכדית, שבניגוד לשׁוּמֶרִית, הייתה שפה שמית, והדים לה ניתן למצוא אף בשפתינו העברית. כך, למשל, במקביל האכדי לאָמָא-גִי – אַנְדֻרָרֻם שָׂכֻּנֻם (andurarum sakanum) הוא למעשה "השכנת דרור" (וניתן לראות כיצד אַנְדֻרָרֻם ודרור באים מהשורש ד.ר.ר. ושָׂכֻּנֻם קשור לשורש ש.כ.נ.).
דוגמה נוספת לקשר שבין שׁוּמֶרִית לאכדית (ולעברית) ניתן לראות בדוגמה של המילה היכל – אֶ (é) בשׁוּמֶרִית משמעותו בית (או מקדש, בהקשרים מסויימים). גָל (gal) בשׁוּמֶרִית ית משמעותו גדול. הצירוף אֶ-גָל ("בית גדול") משמעותו ארמון. הביטוי הזה במרוצת השנים התגלגל לשפות שמיות רבות (שׁוּמֶרִית לא הייתה שפה שמית, היא מוכרת בתור השפה הכתובה הראשונה בהיסטוריה). גם בעברית אנו מוצאים זכר לאותה לאותו צירוף אֶ-גָל (ארמון, כאמור) – ואנחנו מכירים אותו בתור המילה "היכל". אף המילה אדריכל מגיעה מן המילה "אָרָד אֵכָּלִּי" שמשמעותה "עבד ההיכל" (אותו היכל ממקור שׁוּמֶרִי).

הכיתוב (בכתב-יתדות שומרי) של "אָמָא-גִי" מופיע כסמל של ארגונים הקשורים לחופש, בדגש על הפן הכלכלי (או יותר נכון – לשוק חופשי, ליבראלי) – כתב העת של Hayek Society, קבוצה ליברטריאנית מבית הספר לכלכלה של לונדון (LSE) נקרא Ama-Gi. כמו כן, זהו סימלה של ה Liberty Fund האמריקאית המממנת מחקרים ופרסומים הקשורים לשוק חופשי, חופש הפרט ושלטון מינימאלי. אף מחנה האנרכו-קפיטליזם (המכונים גם אנרכיזם ליברטריאנים, המאמינים בהעלמת ממסד המדינה לטובת שוק חופשי לחלוטין, נטול מעורבות ממשלתית המתקיים על פי חוקי הכלכלה הקלאסית) עושה שימוש בסמל האָמָא-גִי.

גלעד שליט, בשׁיבתו הביתה, אל אמו, אָמָא-אָר-גִי. צילום : דובר צה"ל.

לדעתי זה קצת חבל שאָמָא-גִי מיוחס דווקא לקבוצות הללו (היפר-קפיטליסטיות ו/או אנטי-שלטוניות ברמה כזו או אחרת), ולדעתי סמל האָמָא-גִי הוא סמל לעצמאות פיזית ורוחנית (ולא דווקא כלכלית, או עצמאות מממשל), וּמתייחס אל חירות מעול שלטון זר, כפי שהיה בימי אֵנְטֶמֶנָה ואוּרוּכּוּגִינָה. עם שחי במולדתו, ושריבון על עצמו, עם שזכה לעצמאות ולחירות – הוא עם שזכה להיות "אָמָא-גִי". אנחנו אָמָא-גִי, גלעד שליט אָמָא-גִי – ביום מן הימים (וככל הנראה היום הזה לא רחוק מאיתנו) גם העם הפלסטינאי יהיה אָמָא-גִי. ואולי (ועכשיו אני כבר גולש אל מחוזות של פנטזיה) האָמָא-גִי יזכה לגאולה מן ההקשר הקפיטליסטי והוא יהפך גם לסמל המאבק למהפך ה"עברי", אותו רעיון שיומן-הרשת הזה מדבר עליו רבות.

אז נכון שבראייה צינית לחזור אל חיק האם לא בהכרח נתפס כחופש – חזרה אל בית ההורים בהחלט יכול להתפס כדבר הפוך. אולם בראיה ההיסטורית, של תרבות בה היה נהוג עבדות, בה ילדים (במונחים של היום) כבר לחמו כחיילים, השׁיבה אל האם הייתה לסמל, למילה נרדפת לחופש (לפחות הייתה סמלית מספיק בכדי שצירוף זה ירשם כביטוי לחופש באותם טקסטים עתיקים). וטעימה מכך קיבלנו גם אנחנו באותו יום שלישי מהולל, יום לפני ערב שמחת תורה, בו החייל גלעד שליט חזר אל חיק אמו (ואביו, כפי שהתמונות חשפו עבורינו קודם לכן), בצורה כה טקסית, לקריאותיהם הנרגשות של כל ההמונים סביב ביתו, בכבוד השמור לגיבורי מלחמה ואסטרונאוטים פורצי-דרך. ובאותו רגע בו הוא חזר אל חיק משפחתו, כאדם חופשי, ראיתי כיצד "שׁיבה אל אמא" יכולה גם יכולה להתפרש כחופש.

חולון, כ"ג בתשרי, ה'תשע"ב.

מה יכול גִּלְגָּמֶשׁ ללמדנו על תרבותנו?

מה יכול גִּלְגָּמֶשׁ ללמדנו על תרבותנו?

על מיתוס עלילות גִּלְגָּמֶשׁ וההדים לו בתנ"ך.

עלילות גִּלְגָּמֶשׁ הוא מיתוס שומרי-אכדי, שהיה מוכר ברחבי מסופוטמיה הקדומה (האזור ממנו יצא אברם אבינו), המספר את סיפורו של גִּלְגָּמֶשׁ, המלך המיתולוגי של אוּרוּכּ, היא אֶרֶךְ המקראית שנשלטה בידי נמרוד כמוזכר בספר בראשית, פרק י', פסוק י' : "וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל, וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה, בְּאֶרֶץ, שִׁנְעָר". אין לבלבלו עם אנומה-אליש, מיתוס הבריאה השומרי-אכדי – הוא אינו עוסק בבריאה, ויותר דומה לאודיסיאה של הומרוס – בכך שמתאר את קורות מסעו של גיבור מיתי, ותוך כדי העלילה אנו נחשפים אל העולם המיתולוגי המורחב כפי שהכירו אותו תושבי מסופוטמיה.

כמו באודיסיאה, גם עלילות גִּלְגָּמֶשׁ (וכך גם שאר האפוסים העתיקים של מסופוטמיה) בנוי בצורה שירית. אלו נמצאו על ידי ארכיאולוגים על גבי לוחות טין בכמה נוסחים מתקופות שונות. בעוד ש"תקופת האבות" (התקופה בה חי אבינו, אביו המיתולוגי של העם עברי, ובניו יצחק ויעקב, הוא ישראל) מתוארכת למאה ה-19 לפני הספירה, הרי שהמקורות השומריים של מה שהתעצב להיות עלילות גִּלְגָּמֶשׁ בנוסח ה"מקובל" (העותק השלם ביותר נמצא בספרייה של אָשׁוּרְבָּנִיפַּל מהמאה השביעית לפני הספירה) מתוארכים למאות ה-23-24 לפני הספירה. הנוסח שנמצא בספרייה של אָשׁוּרְבָּנִיפַּל כתוב בשפה האשורית (ניב של השפה האכדית הקדומה) בכתב יתדות (צורת כתב עתיקה שהייתה נפוצה עד המאות הראשונות לפני הספירה). עלילות גִּלְגָּמֶשׁ תורגמו לעברית מספר פעמים. המשורר שאול טשרניחובסקי תרגמם והם מופיעים בכרך ו' (שירות ושירים) של "כל כתבי שאול טשרניחובסקי". כמו-כן מופיע תרגום שירי, מדעי, מדוייק ונאמן יותר למקור, ב"בימים הרחוקים ההם" של ש. שפרה ויעקב קליין. תרגום נוסף, הערוך בצורה פרוזאית, ולא שירית כפי שהייתה במקור, מופיע בספר "המיתולוגיה הבבלית" של אורי גבאי ותמר וייס, מסדרת מיתוסים (ספר מספר 10 בסדרה) בהוצאת מפה. הציטוטים המופיעים כאן נלקחים מתרגומו של טשרניחובסקי – אף אם אינם "מדעיים" ומדוייקים במאה אחוז – הם קריאים ומסודרים יותר, ואינם גורעים מן המידע העיקרי שהטקסט מעביר. הדים לסיפורים הללו הגיעו גם אל סיפורי המקרא, בעיקר בספר בראשית (המהווה את "המיתוס המכונן" העברי המוקדם), אך אפילו בספר קהלת נוכל להתקל בקטע שמקורו, כמעט ללא כל צל של ספק, בעלילות גִּלְגָּמֶשׁ.

בתחילת עלילות גִּלְגָּמֶשׁ מסופר לנו כי גִּלְגָּמֶשׁ הינו שליש אדם ושני שליש אל. הוא מָלַךְ באוּרוּכּ, ותושבי המקום מאסו בעבודות הקשות שנתן להם (שכן הוא עצמו ניחן בכוחות אינסופיים ולכן לא התעייף מן המלאכה), ובעובדה שמנע מנשים להתייחד עם מאביהן. יש המפרשים זאת כ"זכות הלילה הראשון", המאפשר לשליט לשכב ראשון עם הכלה בליל כלולותיה – אמנם אין זאת מצויין בפירוש בטקסט. על כל פנים, ברור שגִּלְגָּמֶשׁ חמד לעצמו את נשות אוּרוּכּ :

"גִּלְגָּמֶשׁ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגַע,
הָאַבִּיר, הַעִזּוּז, וְיוֹדֵעַ כָּל-חָכְמָה,
עוֹבְדִים בִּשְׁבִילוֹ נַעַר וְזָקֵן,
יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּת מִן הַמְּלָאכָה,
וְהוּא עוֹצֵר בַּבֵּן וְלֹא יֵלֵךְ אֶל אָבִיו…

גִּלְגָּמֶשׁ לֹא יִתֵּן לְפִילֶגֶשׁ לָלֶכֶת אֶל מְאַהֲבָהּ,
יַעְצֹר לְבַת-אַדִּיר לָלֶכֶת אֶל הַגִּבּוֹר…"

תושבי אוּרוּכּ נשאו תפילה אל האלים, בטענה כי הם, האלים, יצרו את גִּלְגָּמֶשׁ, ועתה עליהם ליצור יריב בצלמו, כך שיוכל להביסו :

"אַתְּ, אָרוּרוּ, בָּרָאת אֶת גִּלְגָּמֶשׁ,
צוּרִי כַיוֹם בְּצַלְמוֹ דְמוּת-תַּבְנִיתוֹ
יְצִיר אֲשֶׁר כֹּחוֹ כְּכֹחוֹ שֶׁל גִּלְגָּמֶשׁ.

בְּעִתּוֹ יָבֹא הָאַדִּיר אוּרוּכָּה
וְשָׂרָה עִם גִּלְגָּמֶשׁ וְשָׁקְטָה אוּרוּכּ."

אָרוּרוּ, "היוצרת הגדולה", נענתה לבקשת האלים ויצרה את אֶנְכִּידוּ (אֶנְגִּידוּ בתרגום טשרניחובסקי מעפר האדמה, על פי בקשת אַנוּ ("מלך האלים" המסופוטמיים, אל השמיים והאל הפטרון של אוּרוּכּ, העיר בה מָלַךְ אותו מלך מיתולוגי, גִּלְגָּמֶשׁ), ובצלמו של אַנוּ בכבודו ובעצמו :

"וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אָרוּרוּ אֶת דְּבָרָיו,
יָצְרָה בְלִבָּהּ בְּצֶלֶם אַנוּ וּדְמוּתוֹ.
אָרוּרוּ רָחֲצָה יָדֶיהָ וַתִּקְרֹץ מִן הָאֲדָמָה,
הִרְטִיבָה אוֹתוֹ בְרִיר הָאֱלֹהִים,
יָצְרָה אֶת אֶנְגִּידוּ, גִבּוֹר בָּרָאָה,
נֵצֶר נִינִיב, אֱלֹהֵי-הַמִּלְחָמָה."

מזכיר הדבר את מעשהו של האלוהים שבספר בראשית, שברא את האדם בצלמו ("וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתו", בראשית פרק א' פסוק כ"זֹ), ומן העפר, מהאדמה ("וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים ", בראשית פרק ב' פסוק ז'). אין מכאן להסיק שהסיפור המקראי בהכרח "הועתק" מעלילות גִּלְגָּמֶשׁ (בעיקר מכיוון, שכפי שצויין קודם, עלילות גִּלְגָּמֶשׁ אינו מיתוס הבריאה) – אך יותר מסביר להניח כי הרעיונות התרבותיים, הדתיים, שנמצאים בעלילות גִּלְגָּמֶשׁ (ובמיתוסים מקומיים אחרים) בהחלט השפיעו על מחברי ועורכי המקרא, וכך מצא לו גם רעיון ה"אדם מהעפר" ו"בצלם אלוהים" את דרכו את הסיפור המקראי.

אֶנְכִּידוּ נוצר, אולם לא מיד נלחם בגִּלְגָּמֶשׁ. כפי שנכתב בבקשתם של תושבי אוּרוּכּ, "בְּעִתּוֹ יָבֹא הָאַדִּיר אוּרוּכָּה, וְשָׂרָה עִם גִּלְגָּמֶשׁ וְשָׁקְטָה אוּרוּכּ." ועד אותה העת שוטט אֶנְכִּידוּ בערבות, חי כפרא-אדם עם החיות בטבע, "עִם אַיָּלוֹת יֹאכַל מֵעֵשֶׂב הַשָׂדֶה, עִם הַבְּהֵמָה יִשְׁתֶּה מַיִם מִמַּשְׁאַבֶּיהָ," עד אשר ראה אותו צייד שנחרד ממראהו האדיר, ורץ לספר על כך לאביו, אשר מורה לו ללכת אל אוּרוּכּ ולספר לגִּלְגָּמֶשׁ אודות אותו פרא אדם. אביו גם אומר לו שגִּלְגָּמֶשׁ יתן לו אשה יפת-תואר, נזירה לאלת האהבה עִשְׁתָּר (אשר לה גם יהיה תפקיד בהמשך הסיפור), אותה עליו לקחת עמו אל אֶנְכִּידוּ ולהפשיטה בפניו. הצייד עושה כמצוות אביו. לאחר כשבוע של מעשי עגבגבים, משכנעת הנזירה את אֶנְכִּידוּ לבוא עמה אל אוּרוּכּ, שם חי הגיבור גִּלְגָּמֶשׁ. לכשהגיעו, הנזירה מאדירה את שמו של גִּלְגָּמֶשׁ, וטוענת שכוחו עולה על זה של אֶנְכִּידוּ הלוח השני מתאר את הקרב בין גִּלְגָּמֶשׁ לאֶנְכִּידוּ, קרב בו ניצח גִּלְגָּמֶשׁ. בעקבות הקרב אֶנְכִּידוּ מכיר בגִּלְגָּמֶשׁ כאחיו וחברו. בהזמנת גִּלְגָּמֶשׁ, יוצאים השניים יחדיו להלחם בחֻמְבַּבָּה, שומר יער-הארזים, שחטא בפני שַׁמַשׁ (אל השמש, כמובן), ויצא מן היער להלך אימים על בני האדם.

בטקסט שומרי נוסף קדום יותר, שנקרא גִּלְגָּמֶשׁ וחֻמְבַּבָּה, מסופר בהרחבה מסעם של גִּלְגָּמֶשׁ ואֶנְכִּידוּ אל יער הארזים ובמלחמתם בחֻמְבַּבָּה (למעשה, נראה כי עלילות גִּלְגָּמֶשׁ "אוחו" מכמה אפוסים-שיריים שומריים קדומים יותר). באמצע הסיפור נתקף אֶנְכִּידוּ בפחד, ומבקש לרכב בחזרה אל העיר אוּרוּכּ. גִּלְגָּמֶשׁ משכנע אותו כי ביחד הם לא ינוצחו :

"הֶרֶף, אֶנְכִּדוּ! שְׁנֵי אֲנָשִׁים (יַחְדָּו) לֹא יַהֲרֹג,
סְפִינָה אֲשֶׁר צֶוֶת (יַנְהִיגֶנָּה) לֹא תִטְבַּע
בֶּגֶד נֶאֱרָג בְּחוּט מְשֻׁלָשׁ – אִישׁ לֹא יִקְרַע
הַאִישׁ עַל הַחוֹמָה – מַיִם לֹא יִשְׁטְפוּהוּ,
בְּסֻכַּת קָנִים – אֵשׁ לֹא תִּכְבֶּה!
אַתָּה תִּהְיֶה בְּעֶזְרִי, אֲנִי אֶהְיֶה בְּעֶזְרְךָ – מַה יוּכַל 'הָאִישׁ' לְעוֹלֵל לָנוּ?!"

רעיונו של גִּלְגָּמֶשׁ ברור – שניהם, כצוות, ביחד, הרבה יותר חזקים מכוחו של חֻמְבַּבָּה. אל לו לאֶנְכִּידוּ לחשוב כי הוא נלחם בחֻמְבַּבָּה לבד, שכן יש לו על מי להסתמך – יש לו עזרה. גִּלְגָּמֶשׁ אף נותן דוגמאות הממחישות כיצד כוחם של שניים, או של צוות, או של אדם המסתמך בעזרה (גם אם היא חומה המגנה משיטפון או סוכה שבצילה אש לא תכבה) חזק יותר מהיחיד שאינו מסתייע בשום עזרה. דומה לזה מובא גם בספר קהלת, פרק ד'.

"(ט') טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן־הָאֶחָד; אֲשֶׁר יֵשׁ־לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם׃
(י') כִּי אִם־יִפֹּלוּ, הָאֶחָד יָקִים אֶת־חֲבֵרוֹ; וְאִילוֹ, הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל, וְאֵין שֵׁנִי לַהֲקִימוֹ׃
(י"א) גַּם אִם־יִשְׁכְּבוּ שְׁנַיִם וְחַם לָהֶם; וּלְאֶחָד אֵיךְ יֵחָם׃
(י"ב) וְאִם־יִתְקְפוֹ הָאֶחָד, הַשְּׁנַיִם יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ; וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ, לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק׃"

גם הטקסט בקהלת דיי ברור, ולכאורה הקשר ביניהם הוא מקרי, אולם אותו "חוט משולש" המופיע בקהלת מגיע כחלק בלתי-נפרד מהדוגמאות לרעיון שהמחבר מנסה להעביר. באופן דומה הדוגמה בדבריו של גִּלְגָּמֶשׁ ("בֶּגֶד נֶאֱרָג בְּחוּט מְשֻׁלָשׁ – אִישׁ לֹא יִקְרַע") גם הוא מגיע כאמרה אחת נוספת מני רבות, הממחישות את הרעיון.  משפט זה היה, כנראה, כה יסודי וכה מוכר, גם בתקופה בה חובר ספר קהלת, עד כי הוא נכנס אל הטקסט, אף על פי שבניגוד לעלילות גִּלְגָּמֶשׁ, הטקסט בקהלת מתמקד בעזר ההדדית האנושית, ועל כן מתבלטת הדוגמה של החוט המשולש, שאינה מתמקדת בפן האנושי כי אם במטאפורה מתחום החפצים הדוממים.

בלוח השישי של עלילות גִּלְגָּמֶשׁ, לאחר שהרגו גִּלְגָּמֶשׁ ואֶנְכִּידוּ את חֻמְבַּבָּה (בסוף הלוח החמישי), חמדה עִשְׁתָּר (אלת האהבה והפריון, המקבילה המסופוטמית לעשתרת המוכרת מהמקרא) את יפיו של גִּלְגָּמֶשׁ. היא מבקשת להוליד ילד מזרעו, אמנם הוא דוחה את אהבתה, ושוטח את טענותיו אודות כל הגיבורים אותם חמדה ואת גורלם המר. עשתר דורשת בפני אביה, אַנוּ, לנקום את עלבונה. אביה שואל אותה :

"אִם אֶת תַּאֲוַת-לִבֵּךְ אֲנִי עוֹשֶׁה
וְהָיוּ שֶׁבַע שְׁנוֹת שִבֹּלֶת-רֵיקָה בָּאָרֶץ.
הֶאָסַפְתְּ דֵּי-דָגָן אֶל הַמָּמְּגוּרָה,
הֲהִצְמַחַתְּ דֵּי-יֶרֶק-דֶּשֶׁא לְבֶהֱמַת-הַשָּׂדֶה?"

כדאי לשים לב שמוטיב שבע שנות השיבולת הריקה בארץ מזכירים מאוד את "שבע השנים הרעות" מסיפור יוסף ופרעה. עשתר עונה לאביה שאכן היא אספה דיי דגן, עשב וחציר, ומבקשת כי ישלח את שור-השמיים לחסל את גִּלְגָּמֶשׁ, ואכן אנו משלח אותו. אולם אֶנְכִּידוּ עוזר לגִּלְגָּמֶשׁ להרוג את שור-השמיים, דבר המרגיז את עשתר עוד יותר, והיא מקללת גִּלְגָּמֶשׁ "אוֹי לְךָ, גִּלְגָּמֶשׁ, אוֹי עַל-אַחַת שֶבַע! מָוֶת עַלֶיךָ וַאֲבַדּוֹן! כִּי שַׁבְתָּ חָטָאתָ לְפָנַי וְגַם הִכִּיתָ אֶת שׁוֹר-הַשָּׁמָיִם!" אֶנְכִּידוּ הרהיב-עוז וקרע מגופת שור השמיים את כרע-ימינו, והשליך אותו בפני עשתר, באמרו : "לוּ הִגַּעְתִּיךְ וְעָשִׂיתִי לָךְ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ, וְתָלִיתִי עָלַיִךְ כָּל בְּנֵי-מֵעָיו!" עשתר והנערות בהיכל מקדשה התאבלו על שור השמיים, וגִּלְגָּמֶשׁ ואֶנְכִּידוּ המשיכו בדרכם.

בלוח השביעי מספר אֶנְכִּידוּ על חלום בלהות שחלם כעונש על מעשיו, שלאחריו הוא חולה בקדחת שממנה בסוף מת. דבריו האחרונים לגִּלְגָּמֶשׁ הם :

"יְדִידִי, אַשְׁרֵי הַנּוֹפֵל חָלָל בַּקְרָב –
וַאֲנִי עַל עֶרֶשׂ אֶגְוָע."

בשלב זה גִּלְגָּמֶשׁ נתקף בפחד, שכן מבין הוא שעל אף כוחותיו גם מותו יגיע ביום מן הימים, ועל כן הוא מחליט לפגוש את אוּתְנַפִּשְׁתִים, האדם היחיד ששרד את המבול (בגרסה הבבלית שלו) ושחי חיי נצח, בכדי שיגלה לו את סוד האלמוות. גִּלְגָּמֶשׁ יוצא למסע ארוך ומסוכן בערבה, עובר דרך הרים גבוהים (הרי מַשׁוּ) שם הוא גם פוגש בצמד עקרבי‑אדם ענקיים ("נוֹרָא מַרְאֵיהֶם וְאָיֹם וּמָוֶת בְּמַבַּט-עֵינֵיהֶם") שמזהירים אותו מהמשך המסע המסוכן. הוא שופך את לבו ומתאר את צערו ואת בקשתו לעבור ולמצוא חיים (חיי-נצח). הם מרשים לו לעבור דרך שערי השמש, ולאחר מסע ארוך בעלטה גמורה הוא מגיע אל האור, גן האלוהים לפניו, ושם הוא פוגש באל שַׁמַשׁ, שמפנה אותו אל סִידוּרִי-סַבִּיתוּ, אשר יושבת "עַל כִּסֵּא-מְלָכִים בְּגַן-הַאֱלֹהִים, אֵצֶל הַיָּם, וְהִיא שׁוֹמֶרֶת אֶת עֵץ-הַחַיִּים". בלוח התשיעי נפגש גִּלְגָּמֶשׁ עם האלה סִידוּרִי-סַבִּיתוּ, שומרת מבוא גן-האלוהים ועץ החיים (אשר משמה מפרשים כי תפקדה היה כמעין מוזגת במסבאה, סַבִּיתוּ באכדית), אבנט על חלציה, חגור עשוי לה, שמלה ארֻכה עוטה את-בשרה. עץ החיים (במקור אחר מתואר כ"עץ האלים"), הנמצא ב"גן האלוהים", גן פלאי וקסום, מזכיר כמובן את עץ החיים הנמצא בגן העדן. גִּלְגָּמֶשׁ מבקש להכנס אל הגן, אולם סידורי-סביתו נועלת את השאר ושואלת לפשר דרישתו להכנס אל גן האלוהים, ולפשר פניו הקודרים, נפשו האבלה וקומתו הכפופה.

גִּלְגָּמֶשׁ מספר לה כיצד ידידו אֶנְכִּידוּ, נמר-הערבות, זה אשר גבר על הכל, ועלה עמו יחד בהר האלוהים, הכו את חֻמְבַּבָּה בהר-הארזים, תפסו את שור-השמים והכוהו, והכו גם אריות, אותו גיבור מת לאחר תריסר ימים של קדחת קשה. הוא מסיים בשאלה שמעכירה את מי מנוחתו יותר מכל :

"יְדִידִי, אֲשֶׁר אָהַבְתִי, הָיָה לְאֵפֶר,
אֶנְגִּידוּ עֲמִיתִי נִמְשַׁל לְעָפָר מִן-הָאֲדָמָה.
הֲגַם אֲנִי אַרְגִּיעַ כָּמוֹהוּ
וְלֹא אוֹסִיף לָקוּם לְעוֹלְמֵי-עַד?"

ניתן לשים לב כיצד מתייחס גִּלְגָּמֶשׁ אל המת – "נמשל לעפר מן האדמה". ביחד עם תיאור יצירתו של אֶנְכִּידוּ (אָרוּרוּ רָחֲצָה יָדֶיהָ וַתִּקְרֹץ מִן הָאֲדָמָה), אנו מקבלים את התמונה השלמה של מחזור חייו של אדם, כפי שמופיע בבראשית, פרק ג', פסוק י"ט : "…עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ:  כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב." לשאלתו של גִּלְגָּמֶשׁ עונה לו סִידוּרִי-סַבִּיתוּ, שאכן נוהגת כמוזגת דברנית ומלאת-תובנות במסבאה :

"גִּלְגָּמֶשׁ, אָנָה אַתָּה מְמַהֵר?
אֶת-הַחַיִּים אֲשֶׁר אַתָּה דוֹרֵשׁ לֹא תִמְצָא.
בִבְרֹא אֱלֹהִים אָדָם מִנּוּ לוֹ אֶת-הַמָּוֶת,
וְאֶת-הַחַיִּים לָקְחוּ לָהֶם.
לָכֵן, גִּלְגָּמֶשׁ, אֱכֹל וּשְׁתֵה,
מַלֵּא בִּטְנְךָ וּשְׂמַח יוֹמָם וָלָיְלָה,
יוֹם יוֹם עֲשֵׂה לְךָ מִשְׁתֶּה,
שׂוּשׂ תָּשִׂישׂ יוֹמָם וָלָיְלָה,
שָׂא זִמְרָה וּתְנָה כִנּוֹר, חָלִיל נָעִים עִם מָחוֹל.
בְּכָל-עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים,
רחַץ אֶת-רֹאשְׁךָ וְשֶׁמֶן עָלָיו אַל יֶחְסָר,
וּטְבֹל אֶת-בְּשָֹרְךָ בְּמַיִם חַיִים.
רְאֵה בְּשִׂמְחָה אֶת-בָּנֶיךָ, אֲשֶׁר יְמִישׁוּן כַּפֶּיךָ,
רְאֵה חַיִים עִם הָאִשָּה.
לָכֵן שׁוּבָה לְאוּרוּךְּ, מֶלֶךְ מְהֻלָּל וְגִבּוֹר."

מלל המזכיר מאוד את תשובתה של סידורי-סביתו ניתן למצוא גם בספר קהלת, פרק ט', פסוקים ז' עד ט' :

"(ז') לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, וּשֲׁתֵה בְלֶב־טוֹב יֵינֶךָ; כִּי כְבָר, רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת־מַעֲשֶׂיךָ׃
(ח') בְּכָל־עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים; וְשֶׁמֶן עַל־רֹאשְׁךָ אַל־יֶחְסָר׃
(ט') רְאֵה חַיִּים עִם־אִשָּׁה אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ…"

ההקשר נראה יותר ברור כשמשווים בין הטקסטים. טשרניחובסקי, אשר היה מודע להקשר בין אותו קטע בעלילות גִּלְגָּמֶשׁ לבין מקבילו בקהלת, אף תרגם חלקים שונים מהמקור הקדום בהעתק מדויק מתוך הטקסט שבמגילת קהלת. אולם, גם אם נתבונן על תרגום אחר, נוכל להבחין בדמיון. ברחתי בתרגום של ש. שפרה ויעקב קליין, מתוך "בימים הרחוקים ההם" (עמוד 265) :

טשרניחובסקי                        קהלת                            בימים הרחוקים ההם

לָכֵן, גִּלְגָּמֶשׁ, אֱכֹל וּשְׁתֵה,                                              גִּלְגָּמֶשׁ, אַתָּה – לוּ תְּהִי כִּרֵסְךָ מְלֵאָה,
מַלֵּא בִּטְנְךָ וּשְׂמַח יוֹמָם וָלָיְלָה,      לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ     אַתָּה יוֹם וָלַיְלָה תִּשְׂמַח,
יוֹם יוֹם עֲשֵׂה לְךָ מִשְׁתֶּה,             וּשֲׁתֵה בְלֶב־טוֹב יֵינֶךָ         יוֹם-יוֹם עֲשֵׂה שִׂמְחָה,
יוֹם וָלַיְלָה רְקֹד וְשַׂחֵק.

בְּכָל-עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים,         בְּכָל־עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים  לוּ יִהְיוּ בְּגָדֶיךָ לְבָנִים,
רחַץ אֶת-רֹאשְׁךָ                      רחַץ אֶת-רֹאשְׁךָ              רֹאשְׁךָ לוּ יְהִי רָחוּץ,
וְשֶׁמֶן עָלָיו אַל יֶחְסָר,                  וְשֶׁמֶן עָלָיו אַל יֶחְסָר
וּטְבֹל אֶת-בְּשָֹרְךָ בְּמַיִם חַיִים.                                       בְּמַיִם לוּ תִּטְבֹּל,
רְאֵה בְּשִׂמְחָה אֶת-בָּנֶיךָ,            רְאֵה חַיִּים                       הַבֵּט בְּיֶלֶד
אֲשֶׁר יְמִישׁוּן כַּפֶּיךָ,                                                       הָאוֹחֵז בְּכַפְךָ,
רְאֵה חַיִים עִם הָאִשָּה.               עִם־אִשָּׁה אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ       רַעְיָה לוּ תִּשְׂמַח בְּחֵיקְךָ –
לָכֵן שׁוּבָה לְאוּרוּךְּ,
מֶלֶךְ מְהֻלָּל וְגִבּוֹר                                                         כָּזוֹ וְכָזֶה מִשְׁפַּט [הָאָדָם]!

מחבר מגילת קהלת למעשה מתעמת עם הטקסט של עלילות גִּלְגָּמֶשׁ – הוא מציג את ההנחיות של סידורי-סביתו לחיים טובים, חשׂוכי דאגות, כדרך אידיאלית לכאורה לחיים מאושרים. אולם הרעיון המרכזי במגילת קהלת הוא שאין כל תכלית באושר הזה, כמו גם החוכמה, הכוח, התהילה, הממון – כל אלה בטלים ומבוטלים כשאנו מבינים כי סופנו למות, עניים וחסרי-כל, כפי שמתואר בפסוק י' : "כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה; כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה, בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה׃" על כן מובא הטקסט הזה, כדוגמה על דרך השלילה – עשה כפי שנאמר לגִּלְגָּמֶשׁ לעשות, חשוב כי כך תחייה חיים טובים, אולם זכור תזכור כי כשתגיע אל העולם הבא, אל השאול (כפי שהמונח מוזכר בפירוש בקהלת) – כל זה לא יסייע לך. כל מטרתו ותכליתו האמיתית של האדם, על פי קהלת, מסתכמת ביראת האלוהים ושמירת המצוות, כפי שמתואר בסוף המגילה, בפרק י"ב פסוק י"ג : "סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְׁמָע: אֶת-הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם."

לאחר שגִּלְגָּמֶשׁ עומד על שלו, סִידוּרִי-סַבִּיתוּ מפנה אותו אל אוּר-שַׁנַבִּי, חובל ספינותיו של אוּתְנַפִּשְׁתִים. כשפוגש גִּלְגָּמֶשׁ את אוּתְנַפִּשְׁתִים, הוא מבקש ממנו שיגלה לו את סוד חיי-הנצח שלו. אוּתְנַפִּשְׁתִים מספר לו את כיצד חי בשׁוּרִיפַּק, לחופי נהר הפרת, שהאלים נטו לה חסד עד בו היום בו החליטו להחריבה במבול. בסיפור זה, המופיע בעלילות גִּלְגָּמֶשׁ, לא מופיעה הסיבה למבול. בסיפור אחר, "עלילות אַתְרַחָסִיס", המתמקד כולו בסיפור המבול השומרי-אכדי, מסופר כי האלים חיו במשך שבע-מאות שנה בטרם שנברא האדם. האנושות נוצרה בכדי להקל על האלים את עבודתם הקשה. האלים לא ראו כל צורך מלכתחילה לקצוב את ימיהם, וכך בימים שלפני המבול לבני האדם הייתה תוחלת חיים בלתי‑מוגבלת, דבר שגרם להם להתרבות ולהרעיש ולהפריע את מנוחתם של האלים – וזה מה שגרם להם להחליט על המבול כאלף ומאתיים שנה לאחר יצירת האדם. עלילות אַתְרַחָסִיס מסייע לנו גם להבין מדוע בספר בראשית, בתקופה שלפני המבול, חיו אנשים עד גיל מופלג (מתושלח, כזכור, חי עד גיל 969) – זהו הד לאותו סיפור מבול מסופוטמי המתאר תקופה בה אנשים היו בני אלמוות, ועל כן הגיעו לגילאים לא-הגיוניים.

אוּתְנַפִּשְׁתִים מספר את סיפורו, כיצד הונחה לבנות את התיבה על ידי אֵאָה (אל המים העמוקים, הבריאה, החוכמה, המלאכה), וכיצד הונחה להגיד לתושבי עירו שהוא בונה את התיבה בכדי להתרחק מן העיר, מכיוון שאֶנְלִיל (אל הרוח והמרחבים) שונא אותו. לאחר שישה ימים ושבעה לילות של מבול, ביום השביעי שכחה הסערה, ואוּתְנַפִּשְׁתִים מצא עצמו בהר-נִיצִיר. מקץ שבעה ימים בהם התיבה עמדה על מקומה בהר-נִיצִיר, לקח אוּתְנַפִּשְׁתִים יונה ושילח אותה, והיא חזרה (שכן לא מצאה מנוח לכף-רגלה, סימן לכך שהמים לא יבשו). לאחר מכן הוא שלח סנונית, וגם היא שבה מכיוון שלא מצאה מנוח לכף-רגלה. רק העוף השלישי, העורב, לא שב :

וָאֲשַׁלַּח אֶת-הָעוֹרֵב.
וַיֵצֵא הָעוֹרֵב וַיַּרְא כִּי קַלּוּ הַמָּיִם,
וַיֹּאכַל, וַיְחַטֵּט בָּאָרֶץ, וַיִּצְרַח וְלֹא יָסַף לָשׁוּב.

סיפור זה כמובן מזכיר את סיפור המבול התנ"כי המופיע בבראשית פרק ח', שם נח משלח עורב, שמסרב אף להתרחק מן התיבה, ולאחר מכן משלח את היונה שלוש פעמים (בדומה לשלושת הנסיונות של אוּתְנַפִּשְׁתִים לשלח עופות), ורק כאשר אינה שבה בחזרה יודע הוא כי המים נקוו להם ושהאדמה נגלתה בחזרה :

(ז') וַיְשַׁלַּח, אֶת-הָעֹרֵב; וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב, עַד-יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ.
(ח') וַיְשַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה, מֵאִתּוֹ–לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
(ט') וְלֹא-מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף-רַגְלָהּ, וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל-הַתֵּבָה–כִּי-מַיִם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ, וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל-הַתֵּבָה.
(י') וַיָּחֶל עוֹד, שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים; וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה, מִן-הַתֵּבָה.
(י"א) וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה-זַיִת טָרָף בְּפִיהָ; וַיֵּדַע נֹחַ, כִּי-קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ.
(י"ב) וַיִּיָּחֶל עוֹד, שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים; וַיְשַׁלַּח, אֶת-הַיּוֹנָה, וְלֹא-יָסְפָה שׁוּב-אֵלָיו, עוֹד.

ההבדל המהותי נוגע לעורב – בעוד שבעלילות גִּלְגָּמֶשׁ העורב הוא זה שאינו שב, בסיפור המקראי העורב אף לא מתרחק מן התיבה. הבדל זה עשוי בהחלט לנבוע מן המגמה המקראית לשלול את הגרסאות האליליות המוקדמות שהיו מוכרות ברחבי האיזור – אם העורב הוא זה שחזר אצל גִּלְגָּמֶשׁ, הרי שבמקרא העורב אף לא מעז לחקור את הארץ, על אף נסיונותיו החוזרים ונשנים של נח לשלחו ("וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב). אולם, המוטיב של שלוש הפעמים בהם משולחים העופות (בעלילות גִּלְגָּמֶשׁ – עופות שונים, בבראשית – היונה), ההבדלים של השבוע מבין נסיון אחד למשנהו, והדרך בה מבין כל אחד מהגיבורים כי הארץ יבשה – כמעט ואינו יכול להיות מקרי (במיוחד בהתבוננות ב"סיפור המסגרת", של המבול).

אוּתְנַפִּשְׁתִים משחרר את כל בעלי החיים שהיו בתיבה, וזובח לאלים, אשר מריחים את הזבח ונקבצים סביבו כזבובים. אֶנְלִיל רגז על כך שגִּלְגָּמֶשׁ חי, וחפץ להמיתו, אמנם אֵאָה התערב ואמר לאֶנְלִיל כי לא נהג בחכמה, ובמקום לגרום למבול אחד שמשמיד את כל האנושות, יש לנהוג בדרך אחרת :

"אָנָּא, אֵל גִּבּוֹר, הֶחָכָם בָּאֵלִים!
אֵיכָה הַעִירֹתָ סַעַר בְּלִי-חָכְמָה?
חוֹטֵא אָדָם לוּ יִשָּׂא עֲוֹנוֹ,
יְשֻׁלַּם לָרָשָׁע כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ.
יֶהֱמוּ-נָא רַחֲמֶיךָ וְלֹא יִשָּׁמֵדוּ,
הֱיֵה אֶרֶךְ-אַפַּיִם וְלֹא יִתַּמּוּ כֻלָּם.
תַּחַת לְעוֹרֵר מַבּוּל-הַסּוֹעָה,
יָקוּם הָאֲרִי וִיקַצֵּץ בָּאָדָם.
תַּחַת לְעוֹרֵר סוֹעַת-מַבּוּל,
שְׁלַח בַּהֶם אֶת-הַזְּאֵב וִיקַצֵּץ בָּאָדָם.
תַּחַת לְעוֹרֵר מַבּוּל-הַמַּיִם,
הֵן יָכֹלְתָּ לִשְׁלֹחַ רָעָב וָדֶבֶר
לְהַכְנִיעַ אֶרֶץ סוֹרָרֶת."

ב"עלילות אַתְרַחָסִיס" גם כן האלים משתכנעים לבסוף לא להשמיד יותר את האנושות כולה, ותחת זאת, בדומה למסופר בעלילות גִּלְגָּמֶשׁ, להביא לעולם מגפות, קציבת גיל האדם, מוות בילודה, עקרות, מעמד כהונה וכדומה. גם מוטיב הרחת הזבח בידי האלים, וגם ההסתייגות ממבול כדרך להשמדת האנושות, מתבטאת בספר בראשית בפסוק אחד, בפרק ח' פסוק כ"א :

"וַיָּרַח יְהוָה, אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי"

לאחר שאֵאָה אמר את דבריו לאֶנְלִיל, הוא אחז בידו והוציאו מן התיבה יחד עם אשתו בחיי נצח, והושיב אותו ב"אפסי-מרחקים על תוצאות הנהרות" – אותו מקום רחוק אליו הגיע גִּלְגָּמֶשׁ בעזרת אוּר-שַׁנַבִּי. גִּלְגָּמֶשׁ נרדם לאחר הסיפור (האם הוא כה משעמם ?). אשתו של אוּתְנַפִּשְׁתִים אופה לו שבע חלות, והוא מניח אותם לצד גִּלְגָּמֶשׁ. כשהוא מניח את החלה השביעית, הוא נוגע בגִּלְגָּמֶשׁ, והוא מתעורר ומביע מורת-רוח מן העובדה שלא מצא חיי-נצח (שכן, במקרה של אוּתְנַפִּשְׁתִים, הייתה זו ברכתו של אֵאָה שהפכה אותו לבן-אלמוות). אוּתְנַפִּשְׁתִים משלח את גִּלְגָּמֶשׁ, בליווי אוּר-שַׁנַבִּי, חובל ספינותיו, אך בטרם יצא אשתו מביעה סימפטיה למצוקתו של גִּלְגָּמֶשׁ, ובהמלצתה מגלה לו אוּתְנַפִּשְׁתִים סוד :

"גִּלְגָּמֶשׁ, סוֹד כָּמוּס לְךָ אֲגַלֶּה,
עֵשֶׂב-פְּלָאוֹת אוֹרֶךָּ.
דּוֹמֶה הָעֵשֶׂב לִסְנֵה-שָׂדֶה
וְקוֹצִים לוֹ כַקּוֹצִים אֲשֶׁר לַקִּפּוֹד.
עָמֹק בְּמַעֲמַקֵּי-יַמִּים יִצְמָח,
עַל קַרְקַע יָם רָחוֹק יִפְרָח.
כִּי-תִשְׁלַח אֵלָיו יָדְךָ וְאָכַלְתָּ מִמֶּנּוּ,
וּמָצָאָת שַׁחֲרוּת-עוֹלָם וְחַיֵי-עַד."

גִּלְגָּמֶשׁ יוצא אל המסע עם אוּר-שַׁנַבִּי, קשר אבנים כבדות וצלל אל מעמקי הים, שם הוא מוצא את הצמח ועלה בחזרה לאניה, שם הוא מכנה את הצמח "שְׂבַע-יָמִים יָשׁוּב לַעֲלוּמָיו". לאחר סעודה ומנוחה, גִּלְגָּמֶשׁ ראה אגם מים קרים והחליט לטבול בו. אולם בשעה שעשה זאת, הגיע נחש ולקח ממנו את העשב, וכך בעצם – את חיי הנצח. גִּלְגָּמֶשׁ מביע את תסכולו, וחוזר בחזרה אל אוּרוּכּ.

בלוח האחרון, לוח 12, גִּלְגָּמֶשׁ חרד לגורלו של ידידו אֶנְכִּידוּ, ועל כן מבקש לרדת אל שאול-התחתית, עולם המתים. אנשי האוב להם קרא הזהירוהו, שאם הוא מחליט לרדת אל עולם המתים, עליו ללבוש בגדים מטונפים ולא לנסוך עורו בשמן, וכך לא יתקרבו אליו המתים. את קשתו אל לו לקחת עמו, כדי שלא יתגודדו סביבו הנופלים בקשת. את שרביט המלך אל לו לקחת עמו, בכדי שלא ירתעו ממנו רוחות המתים. נעליים אל לו לנעול, בכדי שיוכל לצעוד חרש. את נשותיו וילדיו אשר אהב לא ינשק ולא ילטף, ואת אלו ששנא לא יכה. אולם גִּלְגָּמֶשׁ לא שמע לעצתם, ועשה בדיוק הפוך. על כן לא הורשה לראות את ידידו אֶנְכִּידוּ.

גִּלְגָּמֶשׁ לא מתייאש ודרש שיפתח בפניו את שערי השאול. השוער פותח את השער, ומוליך אותו דרך שבעה שערים, תוך כדי שהוא מוריד ממנו את בגדיו, והוא מגיע עירום אל עולם המתים. אולם אֶרֶשְׁכִּיגַל, שליטת שאול-התחתית, והיחידה שיכולה לשפוט ולקבוע חוקים בעולם המתים, עוצרת בעדו ואומרת לו : "שובה על-עקבך, את המת לא תראה. איש לא קרא לך הלום!". גִּלְגָּמֶשׁ חוזר דרך שבעת השערים, והולך אל היכל אנליל, ומבקש לראות את אֶנְכִּידוּ, אך אנליל לא ענה לו. גִּלְגָּמֶשׁ פונה אל סִין (אל הירח) באותה בקש, אך גם בקשה זו לא זוכה למענה מצד סין. רק כאשר פונה אל אֵאָה, הוא נענה לגִּלְגָּמֶשׁ, ומבקש מנֵרְגָּל, אל המלחמה ומלווה של אֶרֶשְׁכִּיגַל, שליטת עולם המתים, לפתוח סדק באדמה ולהעלות את צל אֶנְכִּידוּ.

גִּלְגָּמֶשׁ נפגש עם רוחו של אֶנְכִּידוּ, ומבקש לדעת את המתרחש בעולם הבא. אֶנְכִּידוּ מסרב לבקשה זו, אך אומר :

"רְאֵה אֶת-יְדִידְךָ, אֲשֶׁר חָבַקְתָּ וְשָׂמַח לִבְּךָ,
הִנֵּה הַתּוֹלָעִים אוֹכְלִים אוֹתוֹ כְּבֶגֶד-עִדִּים.
אֶנְגִידוּ יְדִידְךָ, אֲשֶׁר יָדְךָ מִשְׁשָׁה אוֹתוֹ,
הָיָה כֶעָפָר מִן הָאֲדָמָה, מְלֹא אֲבַק-אֶרֶץ,
נָפַל בָּאָבָק וַיְהִי לְאָבָק."

גִּלְגָּמֶשׁ ביקש בכל זאת לדעת מה גורלם של אנשים בעולם הבא. במינוח בן-ימינו, הוא רצה לשאול האם קיים שכר ועונש ? אולם, בניגוד לתפיסה היהודית, בה השכר והעונש נקבע על פי מעשיהם הטובים והרעים של האדם, גִּלְגָּמֶשׁ מתמקד באומץ לבו של האדם, בדרך בה הוא מת, במעמדו ובמידת קרבתו אל הזולת :

"הֲרָאִיתָ שָׁם אֶת-הַנּוֹפֵל בֶּחָרֶב?"
"כֵּן, אֲנִי רְאִיתִיו;
עַל יָצוּעַ יִשְׁכַּב, יִשְׁתֶּה מַיִם חַיִים."

"הֲרָאִיתָ שָׁם אֶת-הַנּוֹפֵל בַּמִּלְחָמָה?"
"כֵּן, אֲנִי רְאִיתִיו.
אָבִיו וְאִמּוֹ תּוֹמְכִים אֶת-רֹאשׁוֹ,
אִשְׁתּוֹ תִכָּפֵף עָלָיו."

"הֲרָאִיתָ אֶת-הַאִישׁ, אֲשֶׁר פִּגְרוֹ מֻשְׁלָךְ בַּשָּׂדֶה?"
"כֵּן, אֲנִי רְאִיתִיו.
צִלּוֹ לֹא יֵדַע מָנוֹחַ עַל-אֲדָמוֹת."

"הֲרָאִיתָ שָׁם אֶת-מִי שֶׁאֵין דּוֹאֲגִים לוֹ?"
"כֵּן, אֲנִי רְאִיתִיו.
שְׁיָרִים הִשְׁלִיכוּ עַל-פְּנֵי-חוּץ לְמַאֲכָל לוֹ."

ההבדלים הללו מלמדים אודות היחס כלפי מה שקובע את דינו של אדם בעולם הבא, ומכאן, במובן מסויים, גם בעולם הזה. במצרים העתיקה, למשל, אנו יודעים כי נשמתו של אדם חדלה מלהתקיים אם שמו נשכח ולא נותר לו שום זכר כתוב (ועל כן היו מוחקים את שמם של פרעונים שהודחו או נתפסו כבוגדים). במקרה של עלילות גִּלְגָּמֶשׁ, הדרך שבה אדם מת – באומץ לב, בקרב, או בחטף, כשגופתו מוטלת בשדה, משנה את הדרך בה יעביר את "חייו" בעולם הבא : הנופל בחרב – הוא שעשה את המעשה האצילי ביותר (על פי התפיסה השומרית-אכדית), מזכה את נשמתו ל"חיים" הנוחים ביותר, לעומת זה שפגרו מושלך בשדה, שרוחו לא יודעת מנוח בעולם הבא, או זה שאין דואגים לו, שנאלץ לאכול שיירי מזון שהושלכו, דבר המרמז גם לאופי מעמדו של האדם, העובר מהחיים בעולם הזה לחיים בממלכת המתים, השאול. כמו-כן, המשפחה הקרובה גם היא מקיפה את המת בעולם הבא, ודבר זה משקף את הגישה כי על האדם לדאוג למשפחתו ולהוליד יורשים, שבבוא היום יוכלו לשהות בקרבתו. דבר זה עשוי לרמוז למצוות פרו-ורבו שאותה אנו מכירים מספר בראשית – הד קדום מתרבות עתיקה שהוליד לנו את הציווי להעמיד יורשים ולדאוג למשפחתך (כולל מצוות כיבוד הורים), שכן, על פי התפיסה הקדומה, כל אלה ישפיעו על טיב גורלך בעולם הבא (כשכמובן, הנוהג עבר את ה"הסבה המונותאיסטית" הדרושה לרעיון היהוויסטי של עורכי המקרא).

גִּלְגָּמֶשׁ רצה להמשיך ולשאול שאלות, אמנם רוחו של אֶנְכִּידוּ נעלמה. סופו של הסיפור הוא שגִּלְגָּמֶשׁ שב אל אוּרוּכּ, שוכב לישון בארמונו המבריק, ומת בשנתו.

בסיפור אחר, הקרוי כיום "גִּלְגָּמֶשׁ, אֶנְכִּידוּ והשאול", אף הוא ממקור שומרי קדום יותר שלאחר מכן נתעצב ביחד עם עוד כמה אפוסים-שיריים לצורת "עלילות גִּלְגָּמֶשׁ", מסופר על מעשי גבורה אחר של גִּלְגָּמֶשׁ, שעל-פי בקשה של האלה אִינַנַּה (היא אותה עִשְׁתָּר האכדית, בגרסתה השומרית, המוקדמת יותר) הרג נחש ארסי, הבריח את נֶשֶׁר הָאַנְזוּ המיתולוגי ואת העלמה לילית (אלה רעה המוכרת גם במיתולוגיה היהודית כשדה, ואשתו הראשונה של אדם, עד שבגדה בו והפכה לאשתו של אשמדאי, מלך השדים), וכל זאת על מנת שניתן יהיה לכרות את העץ בו קיננו ובנו את ביתם הנחש, הנשר ולילית, שאותו נטעה האלה אִינַנַּה בימים קדומים ("בימים ההם, בימים הרחוקים ההם…" כך מתחיל סיפור גִּלְגָּמֶשׁ, אֶנְכִּידוּ והשאול) בכדי לבנות ממנו כסא ומיטה. גִּלְגָּמֶשׁ כורת את העץ בעל הגזע העבה ונותן אותו לאִינַנַּה לעשות לה כסא ומיטה, ומשורשיו עשה לו כדור ומענפיו – אַלָּה. גִּלְגָּמֶשׁ שיחק בכדור ובאלה כשהוא רוכב על כתפי נערים יתומים. אמהותיהן ואחיותיהן של אותם נערים סובלים זעקו אל האלים, שבמצוותם נפלו האלה והכדור אל השאול. גִּלְגָּמֶשׁ מצווה על עבדו, אֶנְכִּידוּ, לרדת אל השאול ולהשיב את האבדה, ומזהירו אזהרה דומה לזו שגִּלְגָּמֶשׁ קיבל מאנשי האוב בלוח 12 של "עלילות גִּלְגָּמֶשׁ" : ללבוש בגדים סרוחים, לא לנסוך את עורו בשמן, לא ללכת עם חנית (בדומה לקשת בעלילות גִּלְגָּמֶשׁ), ולא לקחת שרביט, לא לנעול נעליים, לא לנשק את נשותיו ובניו האהובים, ולא להכות את אלו השנואים, שכן אז אֶרֶשְׁכִּיגַל תהרגו. אֶנְכִּידוּ, בדומה לגִּלְגָּמֶשׁ, לא נזהר, ובגירסה הזו של הסיפור, בניגוד לגִּלְגָּמֶשׁ – הוא מומת.

גִּלְגָּמֶשׁ זועק וקורא אל אֶנְלִיל, אל הרוח, בבקשה לסייע לו, אך הוא מושב ריקם. גִּלְגָּמֶשׁ לא מתייאש, והולך אל אֶרִידוּ (הנמצאת מדרום לאוּר, בעירק של היום), ושם פעמיו אל אֶנְכִּי (גירסתו השומרית של אֵאָה האכדי, אל החוכמה, המלאכה, המים העמוקים והבריאה), שסייע לו ופתח בעבורו אל צוהר השאול. גִּלְגָּמֶשׁ ואֶנְכִּידוּ נפגשים, מתחבקים ומתנשקים, ואז גִּלְגָּמֶשׁ, בדומה למסופר בעלילות גִּלְגָּמֶשׁ, מבקש לדעת אודות המתרחש בעולם הבא, אודות "משפטי השאול". אֶנְכִּידוּ עונה לו כי אם יספר לו את משפטי השאול, הוא יבכה, שכן גורלו יהיה כגורל אֶנְכִּידוּ (מוות). מכאן ואילך, בדומה לארבע הקושיות ששאל גִּלְגָּמֶשׁ את אֶנְכִּידוּ בלוח 12 של עלילות גִּלְגָּמֶשׁ, נשאלות שאלות לגבי גורלם של אנשים שונים. מן הטקסט הזה אף קל יותר להסיק לגבי היחס של השומרים-אכדים, ויורשיהם הבבלים-שומריים לגבי מה נחשב כ"התנהגות טובה" אשר תזכה את אדם בחיים טובים בעולם הבא – תחילה שואל לגבי אדם שלו בן אחד ("ביתו נתן בעבוט – 'הוי' יקרא מרה"), ולאחר מכן אדם שלו שני בנים ("של שתי לבנים ישב, לחם יאכל), וכן הלאה עד אדם שלו שבעה בנים, שגורלו הוא המוצלח ביותר ("בין צעירי האלים ישב על כס (משפט), דין ישמע"). לאחר מכן שאל אותו גִּלְגָּמֶשׁ אודות גורלו של אדם שלו אין יורש, ואֶנְכִּידוּ מספר לו את גורלו : "לחם כמו לבני טיט יאכל." הוא שואל גם לגבי נשים וגברים שלא פשטו בגד מעל מתני בני/בנות זוגם (יבכו על קנה מדידה). לאחר מכן שוב עולה עניין אופי המוות, וגִּלְגָּמֶשׁ שואל אודות אנשים שנטרפו בידי אריות ("הוי ידי! הוי, רגלי! יקרא מרה."), אלו שנפלו מן הגג ("נשברו עצמותיו, לא יכירוהו."), אלו שנפלו במלחמה (בדומה לעלילות גִּלְגָּמֶשׁ – "אביו יחבק את ראשו ואשתו עליו תבכה"), רוחותיהם של אלו אשר אין דואג להם ("ילקט פירורים, מזון מושלך ברחוב יאכל", גם בדומה לעלילות גִּלְגָּמֶשׁ). שאלות מעניינות במיוחד נמצאות בסוף, כאשר שואל גִּלְגָּמֶשׁ אודות גורלם של עוּברי-הנפל שלו אשר לא ראו אור ("סביב שולחן זהב וכסף עמוס חמאה ודבש ישחקו), וכאשר הוא שואל לגבי האיש שנשרף באש ("לא ראיתי, רוחו איננה, עשנו עלה השמימה"). מדובר כמובן ביחס שונה מזה של היהדות כפי שאנו מכירים אותה היום, אולם הדבר דיי ברור לאור העובדה שמדובר על תקופה מאוד מוקדמת. אולם כן ניתן לראות את המכנה המשותף הרב בין השניים, ואת המקור לגישה הקיימת כיום לגבי עידוד ריבוי ילדים. מסקרן גם לראות כיצד בתרבות מוקדמת, אופי המוות לכשעצמו, ולא בהכרח המעשים שקדמו לו, הם המשפיעים על דינו של אדם בעולם הבא (ובמקרה של מוות בשריפה, בדומה למחיקת כל זכר לשם האדם בתרבות המצרית, נשמתו של האדם מתפוגגת לה).

ניתן אפוא לראות, כיצד מוטיבים המופיעים בעלילות גִּלְגָּמֶשׁ, ובמיתוסים השומרים-אכדיים הנוספים הקשורים אליו, מצאו דרכם גם אל המיתוסים העבריים המוקדמים, המהווים בימינו-אנו חלק בלתי-נפרד מהמסורת שלנו. מובן מאליו שהמיתוסים עברו עריכה ושכתוב, שהרי בארץ כנען לא עבדו כלל את פנתאון האלים המסופוטמי – ואף אם מוזכרים בתנ"ך אלים כנעניים (כמו האשרה, הבעל, עשתרת, רשף וכדומה) – הרי שלא נמצא אזכורים ישירים לאֵאָה, אֶנְכִּי, אֶנְלִיל, אָרוּרוּ, אֶרֶשְׁכִּיגַל, נֵרְגָּל, עִשְׁתָּר ושאר האלים המרכיבים את פנתאון האלים המסופוטמי, למעט נֵרְגָּל המופיע בספר מלכים ב' פרק י"ז, ותַּמּוּז (הוא דּוּמוּזִי השומרי) המופיע ביחזקאל פרק ח', ומוכר גם כשם החודש הרביעי (במנין מניסן) והעשירי (במנין מתשרי). תמוז אף מוכר מן השיר "מוֹת הַתַּמּוּז" של מי שתרגם גם את עלילות גלגמש, הלא הוא שאול טשרניחובסקי :

"צְאֶינָה  וּבְכֶינָה,
בְּנוֹת צִיּוֹן, לַתַּמּוּז,
לַתַּמּוּז הַבָּהִיר, לַתַּמּוּז כִּי מֵת!
הַיָּמִים הַבָּאִים יִהְיוּ יְמֵי עָנָן,
יְמֵי לִקּוּי נְשָׁמוֹת וּסְתָו בְּלֹא עֵת…"

אולם, אין מהעדר הקשר הישיר בין הפנתאון המסופוטמי לבין הפנתאון הכנעני (וקל וחומר – האמונה המונותאיסטית היהוויסטית שנתעצבה ליהדות) להסיק כי הסיפורים בתנ"ך "עומדים בפני עצמם" – הקשר בין עם ישראל למסופוטמיה היה קיים, בין אם בתקופה מאוד מוקדמת, עד כדי היותה מיתולוגית (אברם אבינו, כך מסופר בספר בראשית, הגיע מאוּר, עיר שומרית-אכדית, ולאחר מכן בבלית), וגם אם בתקופה מאוחרת, בגלות אשור וגלות בבל (ומשקעים מן הפנתאון המסופוטמי ניתן למצוא גם בתקופה ה"מאוחרת" הזו, בשמותיהם של מרדכי ואסתר, שמקור שמם הוא מַרְדוּכּ, האל הפטרון של בבל, ועִשְׁתָּר, אלת האהבה והפריון, גרסתה האכדית של אִינַנַּה. אותם מיתוסים קדומים חלחלו גם אל העם שלנו, ובדומה לעמים אחרים, לבשו צורה אחרת (עברו "אבולוציה רעיונית"), שהתאימה למערכת האמונות של עם ישראל, והיא הגרסה אותה אנו מכירים כיום מן התנ"ך.

חולון, ד' באייר ה'תשע"א.

ביקורת ספר – "שמשון" לזאב ז'בוטינסקי

שמשון בן מנוח משבט דן, הוא שמשון הגיבור – דמות אגדית שסביבה נכרכו מיתוסים רבים של גבורה ועוז המסופרים בספר שופטים, ובספר זה שכתב זאב ז'בוטינסקי בשנת 1926. 

קשה לנתק את היצירה מן הסופר שלה – זאב ז'בוטינסקי, מנהיג הציונות הרויזיוניסטית ואביו הרוחני של הימין הפוליטי בארץ (יחד עם משורר, מתרגם, סופר, עורך דין ו… מנהל סוכנות ביטוח), שתמך בהתנגדות אקטיבית לשלטון הזר בארץ בדרך להקמת מדינה לעמנו. נראה כי לא סתם בחר ז'בוטינסקי להתמקד דווקא באגדת שמשון הגיבור – סיפור כוחני של בן עם ישראל שבאמצעות כוח, לא פחות ממוח, נצרב בתודעה הלאומית העברית.

הספר נכתב במקור בשפה הרוסית, ואני קראתי אותו בתרגומו של ברוך קרופניק משנת 1929 (בהוצאתו ה"מחודשת" של בנו של זאב ז'בוטינסקי, ערי, משנות ה-50'). התרגום הוא ארכאי ומליצי – אך זה בדיוק מה שרציתי לקרוא – גם מכיוון שאני חובב ספרות עברית ותרגומים עבריים ישנים, וגם מכיוון שספר מסוג זה – רומן היסטורי מתקופת התנ"ך – נראה לי יותר נכון שיקרא גם בשפה מליצית וישנה יותר.

למען רצון לא לפגוע בהנאת הקריאה ממי שמתכוון ביום מן הימים לקרוא את הספר הזה, אסמן את הכתב בצבע אדום בכל פעם שיכילו הדברים גילוי פרטים אודות העלילה. מי שיחפוץ – ידלג הלאה.

בתחילתו המספר אינו מתמקד בשמשון, אלא בדמויות אחרות שמלוות את היצירה לאורך כל אורכה – מכבוני בן שוני הלוי, ובנות פלשת. ככל שמתקדמים בתחילתו של הסיפור אנו מתעמקים יותר בפלשת מאשר בעם ישראל, עד לגילויו של שמשון כדמות כמעט-פלשתית, הזוכה לכינוי "תיִש" כאשר היא מתרועעת בקרב פלשתים במשתאות שונות. אט-אט נחשף לפנינו שמשון, אדם שלוקח ברצינות את תפקידו כנזיר ליהוה (כך מוזכר, בשמו המפורש, בדרך כמעט אגבית) – רק כאשר נמצא הוא בקרב שבטו ועמו, ושאהוב ומוזמן לחגוג ולהשתטות עם חבריו הפלשתים. התקופה שבה מתרחש הסיפור, תקופת השופטים, מוצגת בספר כתקופה מאוד אנארכית בקרב שבטי ישראל – ללא מנהיג אמיתי, עדיין בתהליכי התיישבות וכיבוש, ועדיין ללא תרבות ממוסדת דיה. אין ספק כי משל הדבר למצב הישוב בארץ בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים – עם שנתאסף לו, עוסק בגיבוש זהותו והוויתו, תוך כדי יריבות חיובית (כזו שממנה אנו למדים) ושלילית (שנאה ושפיכות דמים) אל מול עם זר וחזק – הפלשתים.

הסיפור עצמו יחסית דינמי, ולא נוטה לשעמם. רוב הספר מכיל עלילה יותר מאשר מחשבות, תהיות ותיאורים כאלו ואחרים. העלילה עצמה מתקדמת על פי הקו המנחה המתואר בסיפורו של שמשון בספר שופטים, אך ז'בוטינסקי הרשה לעצמו לכתוב את הסיפור מתוך ראיה חילונית, ואולי אף ארכיאולוגית במידה מסויימת, ובכך סוטה הוא מן המסורת הדתית הכרוכה במיתוס של שמשון – בצרעה, עירו של שמשון, בני דן עובדים אלילים רבים (נעדר מרשימת האלילים, הכוללת את אלי-כנען, כמו גם את יהוה, הוא האליל אל, אבי האלים). אמו, הַצְלֶלְפּוֹנִי, היא הדמות הדומיננטית בבית-אביו, ומכבוני הלוי המוזכר בתחילת הסיפור – מכיר אמנם את עבודת-יהוה (האל שלאחר מכן נהפך לאלוהי ישראל), אך בד בבד מקדיש זמן לגישה האלילית המוכתבת על ידי הצללפוני, כמו גם שאר תושבי צרעה (שכן המקדש שבבית הצללפוני הופך לחשוב שבמקדשים הביתיים שבצרעה). באופן מפתיע, הנביאים, המזוהים בספר כמי שבבוא היום דתם היא זו שתהפך לדומיננטית בארץ, מוצגים כשוכני-מערות מטיפי מוסר ודיי מעורערים בנפשם. שמשון עצמו מתפתח מדמות שכל עיסוקיו בצחוק ומעשים כוחניים אל אדם המשתמש במחשבתו ותובנתו, למען עמו יותר מאשר לעצמו. לאורך כל הסיפור שמשון מוצג כ"המושלם בכל המעלות" (זהו גם שמו של הפרק הראשון) – וגם מגרעותיו מוצגות כחיוביות ומעוררות חן. זה אמנם נדוש ונאיבי, אך באמירה כוללנית (שלבטח לא עומדת במבחן המציאות) נראה לי לעתים כי כל ספר שנכתב לפני שנות ה-50' מציג את הגיבור כמושלם בכל אופן אפשרי.

סיפורי הנשים בחייו של שמשון גם הם מקבלים התבוננות חדשה ומעמיקה יותר. בתנ"ך מסופר לנו על שלושת נשיו הפלשתיות של שמשון – אך בספר זה אנו מגלים גישה שונה, נכונה מבחינה היסטורית או לאו, בה שמשון שוכב עם נשים רבות, אהובות, פילגשים ושפחות. כמו בתחום הבילויים והמשתאות, גם בתחום הנשים לבו של שמשון נוטה אל הנשים הפלשתיות, למעט חולשתו אל אשה אחת מבנות ישראל ושמה קרני, אחותו של רעו הטוב משועלי שמשון, יהיר. אף סיפורה של דלילה, המפורסמת מבין שלוש הנשים, מהווה בסוף הסיפור את הטוויסט העיקרי הקודם למעשה הידוע המלווה למשפט הידוע "תמות נפשי עם פלשתים", תוך כדי שהוא נקשר גם בסיפור של האשה השניה של שמשון – הזונה מעזה.

במחשבה ראשונה עשויים אנו להתבונן במסר שבספרו של ז'בוטינסקי כמסר כוחני מאוד – נצחון על הפלשתים (בין אם נראה אותם בהקשר המודרני כעם הפלשתינאי, ובין אם עמי אירופה ובעיקר העם הבריטי ששלט בארץ באותה תקופה) בכל מחיר, ושאיפה לעיצוב היהודי אמיץ הלב ובר הכוח כפי שהיה שמשון. אך למעשה, הקריאה בספר חושפת אותנו אל שמשון שאוהב את הפלשתים, מתרועע עמם ולומד מהם – על סדר, על ממשל, על צבא, אפילו על היסטוריה טרויאנית. הרומן ההיסטורי הזה שכתב ז'בוטינסקי אינו מתייחב לאמיתות ודיוק היסטורי, ועל נקלה ניתן למצוא כמה אנאכרוניזמים בספר. אך זהו בדיוק יופיו של הספר – הוא אינו ספר היסטוריה אקדמי, אלא נסיון להציג בפני הקורא את העם העברי בהתהוותו מתוך השקפה חילונית ליבראלית, כזה שלא סולד מן הגויים ואף מתרועע עמם ולומד מהם (וכן, גם נלחם כשצריך), וכזה שלא מתייחס ברצינות לדברים ההזויים שנאמרים מפי נביאים בעלי יומרות דתיות. העם העברי ששמשון מכיר הוא עם מבולבל, לא מסודר – ולשמשון לא נוח תמיד לשהות במחיצתו, ועם כל הכוחניות שלו – שמשון הוא גם לץ ואורח קבוע בקרב הפלשתים, וזהו אולי מסר שניסה ז'בוטינסקי להעביר – כפי שעלינו להתהוות כעם ולשאוף לעצמאות – אל לנו לשכוח לחייך. בצוואתו של שמשון אל עם ישראל דרך חרמש, מ"חייליו" בשועלי שמשון שפגש אותו סמוך למותו, הוא מבקש מבני דן ומבני ישראל כאחד שלושה דברים – "לקבוץ ברזל, לשים עליהם מלך, וללמוד לצחוק". המסר הזה, בייחוד החלק האחרון, מקבל מימד חדש ועצמה גדולה כשקוראים את הספר, בו שבטי ישראל (והנביאים בייחוד) מוצגים כרציניים, עמלים בדאגה לנוכח הקשיים, וממאנים לצחוק. מסר נוסף מופיע לקראת סופו של הספר, בו מביא מכבוני בן שוני הלוי טיעון מנצח – את ההיסטוריה הוא יכתוב, הוא שיודע קרוא וכתוב, והוא שיציג את סיפורו של שמשון כרצונו. הוא זה שיספר לנו שאביו של שמשון היה בן שבט דן (אף על פי שמוצא זה הינו שנוי במחלוקת בספר), והוא זה שיספר לנו כי שמשון הרג פלשתים רבים בעזרת לחי של חמור (בעוד שלמעשה הרג רק אחד בפרץ של זעם). בכך בעצם ז'בוטינסקי מנסה לומר לנו כי איננו בהכרח חייבים להאמין לכל הסיפור המקראי כלשונו – יתכן שהוא עבר שכתובים משיקולים כאלו ואחרים – אך למעשה, אין זה משנה, היות וזהו הסיפור שנצרב בתודעתנו כמיתוס המועבר מדור לדור. ציטוט מעמוד 245 :

"…יבוא יום ותמות גם אתה וימותו כל בני האדם אשר היו היום ברחוב העיר. גם הטף ימות; ועמהם ימותו כל הגיונותיהם ודבריהם ושיחם ושיגם. רק אחד תחיה לעולם : אשר אכנה אני דברי אמת, אני, מכבוני הלוי.
     שמשון לטש עיניו אליו וסיבב את ראשו כדרכו בשעה שהשתדל לתפוס ענין קשה.
    -הנך בז לי ולמעשי ולמולדתי, השופט – אמר הלוי – רבה חכמתך, אבל קצרה היא. הנך גבור, אבל מידת כוחך – יום אחד : יהי ערב ויהי בוקר וילדו אנשים אשר לא ידעו את שמשון. ואני ומולדתי – הננו כתולעים בעיניך : הננו נודדים מארץ לארץ, ולוחשים לחש, ורושמים קו לקו על עור עזים. אבל רק אשר צררתי בתפילה ורשמתי על פיסת עור יאריך ימים, ואת זאת יכנו בני האדם דברי אמת, וכל יתר הדברים כמוהם כעשן."

יצא לי להתקל בביקורת שטוענת שאלמלא היה ידוע מי היה כותב הספר ומה היו מעשיו – ללא ספק היה ניתן להשוות את הספר הזה למעשיות אנטישמיות כדוגמת "הפרוטוקולים של זקני ציון" – בעיקר בגלל הראיה השלילית המוצגת בספר כלפי הנביאים (שכפי שנאמר – מוצגים כשוכני-מערות מטיפי מוסר ומעורערים בנפשם), בני שבט הלוי (המוצגים כחמדנים ואופורטוניסטים דתיים), ואף בני שבט יהודה, מהם כידוע התפתחה ממלכת יהודה שהיהודים הם צאצאיה (אלו מוצגים כבוגדים המוכנים לשרוד בכל מחיר, אולי בהדהוד למעשיו של יהודה איש-קריות). אך דווקא בעניין הזה בראייה על פי הגישה העברית-כנענית נראה את הסיפור באור שונה לגמרי, חיובי כלפי העם וחיובי כלפי הגישה האנושית יותר – זו שגורסת בהתפתחותן של תרבויות ודתות. על פי הסיפור, עם ישראל היה עם חילוני ברובו, ועובד אלילים (אם כי לא ממש היה משנה לו אילו אלילים הוא עובד), ובתקופת השופטים בה מתרחשת העלילה אפילו לא ידעו ליצור כלי ברזל. הסיפור עצמו נכתב מתוך התבוננות בשבט דן, שבטו של שמשון – שסבל מקשיים והצקות מן הפלשתים ממערב ודרום ומשבט בנימין ויהודה ואפרים ממזרח (אף על פי שכולם בני ישראל היו, התחרו על אדמה ומרעה ואף גנבו אחד מן השני) שאילצו אותו גם לנדוד צפונה אל עבר נחלה חדשה (בהמלצת שמשון, כמובן, על פי סיפור זה). ז'בוטינסקי מסתכל על עם ישראל הגדול, ולא רק על העם היהודי, כעם שהגיע מן הנכר ומצא אט-אט את דרכו. גם אם גישה זו הינה "מפוארת" פחות, הרי שהיא ריאליסטית ואנושית יותר.

בנימה אישית יותר, בעת קריאת הספר לא יכולתי שלא להרגיש כי אני קורא את הספר הזה בדיוק בעת בו אמור אני לקרוא אותו ולהפיק ממנו את מירב ההנאה – העניין שלי בהיסטוריה של עם ישראל, כמו גם הרעיון העברי, כמו גם אפילו החיבה אל השפה העברית הספרותית של לפני מעל לחמישים שנה – כולם באו לידי ביטוי בספר הזה, ונהניתי ממנו בצורה יוצאת-דופן. פעמים רבות במהלך קריאת הספר נראה היה לי כי הוא נכתב במיוחד עבור הקוראים ה"כנענים", ונראה לי כי כל אחד שמתחבר אל האידאולוגיה הזו יתענג מקריאה בספר זה. תיאור מכבוני הלוי שנתקבל לעבודת כהונה בבית הצללפוני, אמו של שמשון, נותן רמז קל :

"…הצללפוני בחנה אותו מכף רגל ועד ראש וגם את חמורו בחנה ובעיניה לא רק שקלה את המשא, אלא גם פיתחה אותו. כל זאת עשתה רק כבעלת בית רגילה ובקיאה, כי מדבריו של האורח הבינה מיד שהוא אדם משכיל ולא לחנם הוא נוטל לעצמו שם לוי. לאחת שתים שלוש שאלות הביאה אותו אל חדר תפילתה.
      מתחת לכפורת, על קרקע מצוחצח, עמדו על כני אבן פסילים בני קומות שונות. הגדול שבהם לא היה גבוה מקומת ילד בן שלש, והיו גם קטנים ביותר. חוקר קדמוניות בזמננו היה מוותר על חצי שנות חייו במחיר שהית חצי שעה בבית קדשים זה. בני דן היו מטבעם משוטטים בארץ וזוכים מן ההפקר. רבים מהם עבדו עבודת מלחים ביפו ובדאר. מכל נסיעה ראו עצמם, כנראה, חייבים להביא לאשת מנוח, הכבודה שבנשי העיר הראשית שלהם, מין תשמיש של קדושה, וכך נתלקטה באוסף שבמקדשה תערוכה של האמונות והדתות בכל ארץ כנען, בעבר הירדן, במדבר, בלבנון, בשפת ים התיכון ובאיי אגיאה. היו כאן עשתרות קרנים, עשתרות יוֹנים, עשתרות ערומות וכתונת על גבן לכסות מערומיהן; אלהות אחת החזיקה צלב בידיה, אחרת היתה בעלת זקן מסולסל; אל בעל זנב דג; שנים שלשה אלילים בעלי רגלי תיש ואזנים וקרנים חדות; עגל שזהב צפויו נשר ובמצחו קטע אבן טובה; פסל של גבר עבה יושב, בעל כרס ערומה וגדולה ומלתעות גדולות בגלגלתו העצומה; נערה עשויה משן מעשה ידי אמן, בעלות שערות פרועות וכנפים; קוף איום וטבורו קשור בארץ; אליל בעל ראש נץ; אליל עומד על רגל אחת ולו זנב בצורת עלוקה; דרקונים ונחשים, אליל מתולתל בעל קשקשת שחציו אדם וחציו דג, מחוסר עינים בפרצופו אבל בעל עין ענקית בחזהו; שני בחורים נאים וערומים מעשה ידי מדינת הים, מכוסים בחגורות צמר מפני הנימוס; אישים קטנים ועוקץ יתוש בפיהם. על גבי בסיס מיוחד, מקושט בכיסויי משי ועורת ברדלסים, עמדו שבעת התרפים הביתיים, מעשה ידי אחד מאומני המקום; שני פסילי זכרים ושני פסילי נקבות מחומר אדום ועוד שני זכרים ואשה אחת מאבן. אחד מפסילי האבן הזכרים נשא על ראשו מין שק ממולא, סרוח ויורד על השכם, כנראה, רמז לרעמת הנזיר. על גבי אותו בסיס עצמו, באמצע ממש, התנוסס עמוד מוזהב בגובה ברכי אדם מגודל מראשו כמין חרוט מעוגל. בעצם קדקדו של החרוט היתה משובצת מרגלית ובחזית העמוד תלויה היתה שרשרת אבני צבעונין. הלוי נגע בשרשרת בדחילו ורחימו בשתי אצבעותיו המעוטפות בכנף אדרתו ובירך בלחש.
     עד מהרה באו לידי הסכם; נדברו על שכר, משכנו ומזונותיו של הלוי וגם על מספר הכבשים, הגדיים והיוֹנים לעבודת הקודש, שלש פעמים בשנה. הותנה, כי הזבחים יהיו קרבים רק ליהוה, לפני עמוד הזהב, ושאר האלוהות יסתפקו בתפילות; בשר הזבחים יהיה קנין הכהן הלוי, אבל העורות ישובו לידי בעלת הבית. חוץ מן הכהונה קיבל עליו הלוי גם לכתוב בספר את המאורעות שבבית מנוח, וביחוד את כל הקורות של בן מנוח."

התיאור הזה, יחד עם התיאורים ה"עבריים" (חילוניים, לא מתחייבים לאלוהות אחת גם כאשר עוסקים בדת, לא מקבלים בהכנעה את מעמד הבכורה של ה"יהדות") הנוספים גורמים לחשוב על קשר מסויים בין ז'בוטינסקי לבין יונתן רטוש, אבי התנועה הכנענית,  אולם ה"מהפך האלילי" של רטוש נתרחש רק בשנת 1938 בעת מפגש עם ע.ג. חוֹרוֹן – שתים-עשרה שנה לאחר כתיבת הספר של ז'בוטינסקי, ולפני כן הרעיון ה"עברי" שלו נגע רק לאלמנט החילוני (ללא כל סממן עברי-אלילי קדום). ואמנם, נפגשנו רטוש וז'בוטינסקי פעמיים – אך גם מפגשים אלו נתרחשו זה יותר מעשור לאחר פרסום "שמשון" (ב- 1937 ו- 1938). מכל וכל, המפגשים ביניהם עסקו בעיקר בהגדרת מטרתה של "התנועה הציונית החדשה" של ז'בוטינסקי כתנועה עברית (ולא מחוייבת לאלמנט הדתי היהודי), והדגישו בעיקר את אי-ההסכמה שביניהם – בייחוד במפגש השני, שנתרחש בראשית פברואר 1938 (אם זכרונו של רטוש לא הטעה אותו) בפראג, שם נתכנס "קונבֶנט" (כינוס) של "ההסתדרות הציונית החדשה". כפי שמתאר רטוש בביוגרפיה הקצרה של בעמוד 18 בספרו "ראשית הימים" : "הילכנו כרבע שעה לאורך המסדרון, הלוך ושוב והוא ביקש להשפיע עלי שלא אעלה את התכנית כל עיקר, שאורידה מעל סדר היום. מובן שלא השתכנעתי, גם טענתי שאין זה אלא צעד אחד, טבעי, מתבקש מאליו, קדימה מן התביעה שלו ב"קונגרס הציוני" להצהיר על "המדינה העברית" בתור "המטרה הסופית", תיבעה שעליה התפלג מן ההסתדרות הציונית ("הישנה"), וכל שאני מבקש הוא להכריז על "המדינה העברית" לא בתור מטרה "סופית" כי אם בתור המטרה ה"עכשוית" ה"ממשית", לא מטרה הצהרתית בלבד." בהמשך נשא רטוש את דבריו והציע את הצעתו באותו "קונבנט", וזו הוסרה מעל סדר היום בהצבעה בה הצביעו כל חברי הועידה למעט רטוש ואחד מנחם בגין. ז'בוטינסקי יצא מהאולם בהעירו "מה הוא צועק הבחור הזה". אם כך, ניתן להבין כי על אף הדמיון הרב בהשקפה ובגישה האקדמית-חילונית כלפי הסיפור, לא היתה כל השפעה של רטוש על ז'בוטינסקי (וככל הנראה גם לא להפך, לפחות באותה עת).

אסיים בהפניה לביקורת נוספת אודות הספר, מתוך הפורום היגיון בשיגעון. הביקורת שם מתייחסת אל הספר גם בתרגומו הישן (של קרופניק) וגם אל החדש ביותר (בתרגומו של פטר קריקסונוב), תוך כדי התייחסות אל קורות חייו של זאב ז'בוטינסקי ופועלו הספרותי, ההגותי והלאומי.

תל-אביב, כ"א באדר א', ה'תשע"א.

מחשבות על השריפה בכרמל, על אליהו הנביא ועל אלילי כנען

נכתב במקור לפני כחודש וחצי, ביום שבת, כ"ז בכסלו ה'תשע"א, הרביעי בדצמבר 2010, בזמן השריפה הגדולה בכרמל שהחלה ביום חמישי, יומיים קודם לכן. החלטתי להעלות בעקבות המלצות של חברים.

מחשבות על השריפה בכרמל ועל שקרים של כמה אנשי-דת :

בימים העצובים הללו של השריפה הקשה בהר הכרמל נפוצה הטענה כי ההפטרה של אותה שבת – שבת של חנוכה, עוסקת באורח פלא גם היא בהר הכרמל, ובאש שהתחוללה בו – מספר מלכים א', פרק י"ח :

"(י"ז) ועתה שלח קבץ אלי את כל ישראל אל הר הכרמל ואת נביאי הבעל ארבע מאות וחמשים ונביאי האשרה ארבע מאות אכלי שלחן איזבל… (כ"ט) ויהי כעבר הצהרים ויתנבאו עד לעלות המנחה ואין קול ואין ענה ואין קשב…  (ל"ח) ותפל אש יהוה ותאכל את העלה ואת העצים ואת האבנים ואת העפר ואת המים אשר בתעלה לחכה (ל"ט) וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו יהוה הוא האלהים יהוה הוא האלהים (מ') ויאמר אליהו להם תפשו את נביאי הבעל איש אל ימלט מהם ויתפשום ויורדם אליהו אל נחל קישון וישחטם שם."

אותו סוף שבוע של אש נוראה בהר הכרמל, כך יציגו לנו אותם פנאטים, לא היה מקרי – היה זה תכנון מעשה ידי מעלה, וההוכחה לכך – הרי היא לפניכם – אותה הפטרה.

אז בתור התחלה – גם אותה מקריות "משמיים" היא שקר וכזב. הפטרת שבת חנוכה מורכבת משני חלקים – אחד מספר זכריה ("רני ושמחי") והשני אמנם גם מספר מלכים א' – אך מפרק ז' – ועוסק דווקא בעזרתו של חירם מלך צור, מלך פיניקי (בדיוק כמו איזבל המוזכרת לרעה מהסיפור של אליהו הנביא) שעזר לשלמה המלך להקים את בית המקדש. מעבר לזה, בואו לא נשכח מתי אותה שריפה התחוללה – בחנוכה. האש בערה בימים יבשים וחמים של חודש דצמבר, יומיים לאחר יום צום ותפילת ענק שערכו הרבנים בכותל המערבי למען הורדת גשמים.

מעבר לזה, כמה מעוררת גיחוך היא הצגת אותו ציטוט העוסק בהר הכרמל בניסיון לטעון לגדולתו של אלוהי ישראל. אותם פסוקים מספרים על מעין "פולמוס" שערך אליהו הנביא אל מול נביאי הבעל והאשרה מפמלייתה של איזבל, אשתו הצידונית של אחאב. הצידונים, כמו הצורים (כחירם המלך) – הם עם פיניקי, שם האל הפטרון היה הבעל. לפני שנמשיך כדאי אולי לחזור מעט אחורה. מיהו הבעל ומיהי האשרה ?

המיתולגיה הכנענית (וגם, אכן, העברית הקדומה) :

בכל רחבי כנען היה נפוץ פולחן המיתולוגיה הכנענית – מיתולוגיה אלילית מקומית, שכפי שהיה נהוג ביוון, מספסוטמיה ומצרים – לא הייתה פוליתאיסטית טהורה אלא הנותאיסטית – כזו שמכירה באלילים רבים אך מעמידה אל אחד בחשיבות רבה מן היתר. באותה מיתולוגיה כנענית האליל הראשי נקרא בפשטות – אל. הוא היה אבי האלים (כמו זאוס) הזקן היושב על כסא רם בראש מועצת האלים. אשתו הייתה אשרה – אלת הטבע. שמה גזור מהמילה האכדית "אשר" שמשמעותה אילן, עץ (ולכן גם סמלו של שבט אשר תמיד מוצג כעץ איתן). לאל ולאשרה היו שבעים בנים, ביניהם שמות רבים המוכרים לנו מהתנ"ך – דגון, עשתורת, ענת, מולך, כמוש, אדון, וכן – גם הבעל – אל הגשם והסופות. המיתולוגיה הכנענית השפיעה רבות על הדת העברית. כך למשל, שם העיר ירושלים מקורו מאל השקיעה הכנעני – שלם (ולכן ירושלים גם נקראת שלם, ירושלם ועירשלם). גם תיאורים רבים של אלוהי ישראל מקביל לתיאורו של האליל אל. במיתולוגיה הכנענית אל מוזכר גם כאל הפר – דבר שמסביר את יצירת עגל הזהב במעמד הר סיני. הבעל, כאמור, היה אל הגשם. בחברה האגררית הקדומה הגשם היה מרכיב חיוני והכרחי לקיומה של החקלאות, והחיים – ולכן לבעל היה תפקיד חשוב. לא פלא, איפוא, שלא רק עמים "זרים" כעם הפיניקי (שהיו יותר קרובים לנו משחלקנו רוצים לחשוב) עבדו את הבעל – אלא שעם ישראל עצמו חיבב במיוחד את אותו אליל.

הארכיאולוגיה המודרנית שפכה אור חדש על תעלומות רבות הקשורות לתנ"ך ולסיפורים שהתרחשו בו. פעמים רבות היא הוכיחה שאכן סיפורים שנכתבו נתרחשו – אך פעמים רבות היא הציגה פרשנות שונה, מבוססת (דווקא מכיוון שנתונה לביקורת) יותר לאותם אירועים. וכך גם לגבי התפתחותה של הדת העברית.שם אחר לאלוהי ישראל הוא יהוה – מהו פשר אותה יישות אלוהית שאנחנו קיבלנו על עצמנו, ומדוע היא שונה מאותו אליל כנעני שעונה לשם אל ? הדעה כיום גורסת כי יהוה מייצג את האלוהות המונותאיסטית הנעלית על הטבע שעם ישראל קיבל, בהשפעה מצרית (בשלב מסויים במצרים הונהגה דת מונותאיסטית, אתניזם, שהתרכזה בפולחן אל אחד בשם אתן), דרך הכהנים משבט הלוי שהגיע ממצרים (ששמו גזור מהמילה "נלווה", שכן הם נלוו לעם ישראל מאוחר יותר ולכן גם אין להם נחלה – שכן הם הצטרפו בשלב שבו עם ישראל כבר היה מחולק לנחלות לכל שבטים). הטרנספורמציה מדת אלילית לדת מונותאיסטית היה הדרגתי, ובמקרים רבים לא שלם, ולכן גם בתנ"ך עדיין מהדהדים פולחנים אליליים עתיקים יותר. דבר זה מרשים עוד יותר כשמהרהרים בנושא של "עבודה זרה". הנה לפתע, העבודה הזרה אינה עבודת האלילים – דתם האמיתית של אברהם, יצחק ויעקב (אברהם, כפי שכתוב בספר בראשית, פגש את מלכיצדק – כהן ל"אל עליון" – אותו אליל כנעני, אבי האלים). עבודת יהוה היא הדת שהייתה זרה לעם ישראל.

אליהו הנביא והרבנים הרפורמים :

אליהו הנביא, אם כן, היה כהן שפעל להטמעת אותה דת מונותאיסטית בקרב העם העברי. משפט ידוע הוא שההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים. ומכיוון שמלכתחילה אינני מאמין במעשיות הוקוס פוקוס, גם הסיפורים על מעשי הפלאים של אליהו הנביא לא עושים עליי רושם. מה שיותר חמור במעשיו של אליהו הנביא הוא אותו טבח שביצע אליהו הנביא – 450 בני-אדם, כהני דת של עם שהיה קרוב לזה הישראלי, ושהיה ביניהם קשרי משפחה (כך איזבל הייתה אשתו של אחאב). בהקבלה לימינו, יהיה זה דומה לרב שמורה על טבח של 450 רבנים רפורמים.

במובן הסמלי הבאת הציטוט גם היא מטופשת לחלוטין. מה נאמר ? "ותפל אש יהוה ותאכל את העלה ואת העצים ואת האבנים ואת העפר ואת המים…". כאמור, האשרה, אשתו של אל, אבי האלים הכנעני, הייתה אלת הטבע. שריפת העצים על הר הכרמל הייתה משולה לשרפתה של האשרה, אשתו של אל, אבי האלים. ולכן, מה אם כבר נבין בזה בהשלכה על ימינו ? שהנה אותו אל מונותאיסטי שורף לנו את היער בכדי לנצח את אשרה האלילית – אלה שגם אנחנו, עם ישראל, עבד בשלב מוקדם (טרום גלות בבל).

(שוב) מחשבות :

עצוב לראות איך אנשים בצורה עיוורת מוצאים במקריות (מה גם שגם בסיסה שקרי) כהוכחה לקיומם של ניסים ופלאות. מה אנחנו יודעים ? הנה התפילה לאותו אל מונותאיסטי, שיזכר כי אנחנו אמורים להיות בחורף, ולא בימים יבשים וחמים (בעוד שעמים זרים, "כופרים" באירופה נמצאים בחורף קר ביותר), לא סייעה – ויומיים לאחר מכן באה אותה שריפה גדולה. סבור אני כי עדיף לשאת תפילה לבעל, אל הגשם, שיוריד את המטר שמלכתחילה היה עוצר את הגשם במהרה, ושימלא את הכנרת וישקה את ארצנו. אני חושב שעדיף לשאת תפילה לאשרה, אלת הטבע, שתסייע ליערות היפים של ארץ זו להשתקם במהרה. אני חושב שעדיף לשאת תפילה לאל – אבי האלים הכנענים (ולא יהוה שהגיע אלינו בהשפעה מצרית) – שיסייע לאשתו ולבניו האלים, ולנו, עם ישראל, לעצור את השריפה ולשקם את הנזק במהרה.