ארכיון תג: הסתה

כיצד חזונו של פינסקר מתגשם בימינו אנו (על אוטואמנציפציה ועל תורת המלך)

התקשורת עסקה בימים האחרונים בכיסוי פרשיית מעצרו של הרב דב ליאור, בעקבות הסכמתו לספר "תורת המלך" – ספר העוסק ב"דיני נפשות" וקובע מתי מותר להרוג גוי. ההד התקשורתי הזה העלה לדיון את שאלת מקומו של הספר הזה, ומקומה של שאלת "הריגת גויים" כהלכה באופן כללי, בשיח ה"נורמטיבי". באופן אישי, הרעיון של הספר "תורת המלך" מחליא אותי. הוא מייצג, עבורי, את כל מה שרע באמונה האבסולוטית של המונותאיזם היהוויסטי, היא הדת היהודית. מצדדים בספר רואים בו כמעין "מדריך למשתמש" רוחני, המסביר מה מותר ומה אסור במלחמה כנגד אויב, ועל-כן הוא חשוב מאין כמוהו. הצגה שכזו מתיימרת לטעון שאלמלא היה יוצא הספר, חיילי צה"ל לא היו יודעים מה מותר וּמה אסור בשעת קרב. בעל דעה צינית יטענו עכשיו לבטח כי בכל מקרה חיילי צה"ל פועלים ללא כל בסיס מוסרי (רעיון שאינני מסכים איתו), אולם אבוי לצה"ל, ולנו לעם, אם חיילינו יפעלו על פי "צו מוסרי" גזעני, אתנוצנטרי ומסית כפי שבא לידי ביטוי ב"תורת המלך" :

  • "אחרי מתן תורה 'התייאש' הקב"ה, כביכול, מלהתייחס אל הגויים כאל ברי שיח איתו, וככאלה שמצווים במצוות וממילא יש לחייהם משמעות. בעצם הם הפכו כעת לכאלה שאינם מצווים ועושים, בדומה לבעלי חיים שחיים בעולם הזה ללא מודעות ומשמעות לחייהם." ~ עמוד קע"ד
  • "אפילו אם האזרחים נקשרו או נכלאו ואין להם שום ברירה אלא להישאר במקום ולהוות בני ערובה – מותר להרגם." ~ עמוד קצ"ז
  • "יכול להיות מצב בו יהיו בעיר חיילים של האויב שנטמעים באוכלוסייה, שחלקם לא מסייעת להם בשום דרך. מותר לפגוע באנשים הללו ולהרגם, אף אם הם באמת חפים מפשע." ~ עמוד קצ"ח
    הציטוטים הובאו דרך אתר "ויקיציטוט". קישור אל דף הציטוטים המלא מן הספר נמצא בסוף הרשימה.

אני נוטה להאמין בזכותו של כל עם להגדיר את עצמו, לייחד את עצמו, ולחיות בריבונות עצמית ועצמאית, ובמסגרת הריבונות הזו – גם להגן על עצמו. זה נכון גם לגבינו, גם לגבי הפלסטינאים, גם לגבי כל עם בעל תודעה לאומית ושאיפות לעצמאות לאומית. אולם, אינני מאמין כי באמת עם אחד יותר טוב מעם אחר. גם אם אני מוצא חיבור וגאווה אל הזהות שלנו, והיחודיות שלו – אין ביחודיות הזו כדי לרמז שדמם של עמים אחרים מותר על פנינו. וזוהי התפיסה המעוותת האמיתית שבספר הזה, ובכלל, בגישה היהודית כלפי גויים – היהדות באמת נוטה להאמין כי דמם של היהודים סמוק יותר, וכי לנו זכות מוסרית עדיפה בכל הנוגע לחיי-אדם. מעמדם של כל שאר העמים נחות, ערך חייהם פחוּת, וממילא לא יזכו בחיים הנוחים שלהם נזכה בעולם הבא. על סלידתי מן הגישה הגאולתית-משיחית הזו כבר יצא לי להתייחס בפוסט ישן יותר. גם בעתות מלחמה, או אירועים בטחוניים אחרים כפי שנכפים עלינו לא פעם, אינני נוטה לחשוב שהצידוק לפעילות צבאית הוא דתי, כי אם בטחוני גרידא. קווי-המתאר המהווים את הבסיס המוסרי לעצם הפעילות הצבאית עצמה, ואמות-המידה המלוות את החיילים במהלך הפעולה בטח ובטח שאינם צריכים להשאב מתוך חוקים שבטיים ברבריים-למחצה בני שלושת-אלפים שנה, וגם לא מפרשנותם המודרנית בידי מסיתים סהרוריים. במידה רבה, קיבלנו על עצמינו את התרבות ואת אמות-המידה המוסריות המערביות (אני נוטה לכנות את הגישה המערבית הזו באופן כללי כפאן-אטלנטית), כפי שהחלו להתעצב עוד ברוחם של הפילוסופים היוונים הקדומים, ושקיבלו את צורתם בהשראת ההומניזם של תקופת הנאורוּת. אך מה דעתה של ישיבת "עוד יוסף חי" על הנושא הזה ? בחלק א' של חוברת בשם "משנה תורת המלך" (שהוגדר כ"קובץ מאמרים בעקבות הספר "תורת המלך"), תחת תת-כותרת בשם "המושג הטמא של 'טוהר הנשק'" אנו מוצאים תשובה :

"לגודל החרפה, צה"ל פועל על פי "קוד אתי" וכללי "טוהר נשק" מעוותים הלקוחים משדות זרים. פעמים רבות מופעלים כללים מחמירים של "מוסר" מעוות דוקא נגד החיילים שלנו." (משנה תורת המלך, חלק א')

נכון הדבר, שלעתים ריסון-אש ושימוש באמות-מידה מוסריות עשוי אף לפגוע בנו – אך זוהי בדיוק המהות של התנהגות מוסרית. לראייתם של רבני ישיבת עוד יוסף חי, אין כל מקום להתנהגות תרבותית ומוסרית (על-פי אמות המידה המערביות אותן קיבלנו על עצמינו) בשדה הקרב – דבר זה אף נתפס בעיניהם כחרפה, ועצם מושג "טוהר הנשק" (המרכאות הושמו כאמצעי לדה-לגטימציה עוד בחוברת "משנה תורת המלך") הוא בעינהם טמא – לא פחות ולא יותר. הם מביאים כ"הוכחה" את הקרב בג'נין בשנת 2002 במהלך מבצע חומת-מגן בו נהרגו כ-13 לוחמים, לטענתם כתוצאה מכך שצה"ל נמנע להשתמש בנשק כבד וארטילריה. למרבה הצער, הטענה הזו הינה שקרית בעליל – וסביר להניח שרבים מתלמידי הישיבות שקראו את השקרים האלה לא ידעו לעולם – פשוט כי הם לא טרחו לבדוק. במהלך מבצע חומת-מגן כן נעשה שימוש בנשק כבד (כולל מטוסים). 13 החללים עליהם מדובר נפלו במהלך מארב מתוכנן, ובמהלך הנסיון לחלץ את גופותיהם. שימוש אלטילרי עיוור במקרה הזה, סביר להניח, היה פוגע בחיילינו יותר מאשר עוזר להם – אך שוב, מה זה משנה לרבנים שיכולים לעוות עובדות ולבדות שקרים אותם יקראו אנשים שיאמינו להם בצורה עיוורת ? באופן דיי אירוני (כך עשוי להראות למי שעוד מופתע מההתבטאויות היוצאות מפיו), גם ההסתייגות שהשמיע הרב אלישיב לא נבעה מטעמים של סלידה מוסרית מן הרעיון, אלא מתוך כיוון אתנוצנטרי הרבה יותר – פרסום הספר עלול להכעיס גויים רבים, ועלול לגרום לפגיעה ביהודים בגולה. משמע – התוכן לכשעצמו אינו פסול – החשש הוא רק מן ההשלכות על מצבם של היהודים בחו"ל.

שאלה יותר קשה שצריכה להשאל נוגעת אל "השלב הבא". הספר "תורת המלך" עוסק ב"דיני נפשות" ונוגע לשאלת הריגת גויים – אולם עבור רבים, גויים זה רחוק מאיתנו. גויים זה האויב. גויים זה משהו שאנחנו מנותקים ממנו רגשית. גויים זה "הם". קל לדבר על הריגת גויים, בשעת מלחמה, שכן הנושא הזה רחוק מעיני רבים מאיתנו שלא שירתו או משרתים בצבא בשירות קרבי, או שלא גרים בקרבת גבול עם ה"גויים" הללו. אל תסיקו מכאן כי גם דיון כזה הינו לגיטימי ושאמור להכלל בגדר הנורמטיביות – גם עיסוק שכזה, במיוחד עם אופי כה מסית שמגדיר זרים כנחותים שערך חייהם פחוּת, נראה פסול בעיניי. אך אם נתיר לספר שכזה לראות אור, אם נסכים לתת מקום לדיון בשאלות "התרת הריגת גוי" כאישור הלכתי, שכן הוא בסופו של דבר "רק ספר הלכתי" הנוגע לגויים משהו שרחוק מעינינו, ועל-כן רחוק מליבינו – מה ימנע מ"תורת המלך רילואודד" לכלול גם הלכות לגבי נושאים שאולי קרובים אלינו יותר, כמו הריגת הומוסקסואלים, נשים נואפות, חילונים שלא שבת, עובדי עבודה זרה (ולצורך העניין – גם אתאיסטים, אגנוסטים, יהודים רפורמים, קונסרבטיבים, העדה השומרונית, קראים – כולם עלולים להכלל בהגדרה הזו) ושאר חטאים נוראים ? הטיעון בהחלט עשוי להיות זהה – מדובר בספר הלכתי, וההלכה מלכתחילה קובעת דין מוות לכל הקבוצות המוזכרות לעיל, אז מה "לכם" (החילונים) ולזה ? ההלכה היא אותה הלכה, ועל-כן אין לכם זכות לגעת בה ולאסור את הדיון בה – שמא אתם מתכחשים אל "מסורת אבותיכם".

חשוב שלא נשכח, הקביעות ההלכתיות הללו אינן בהכרח מתייחס אל הגישה כל עולם היהדות, שפנים רבות לה. האלוהים של הרב עובדיה אינו האלוהים של הרב יצחק שפירא ואינו האלוהים של הרב אלישיב ואינו האלוהים של הדתי-לאומי. כל אחד מהם תופס את האלוהות בצורה שונה, ומייחס לה תכונות שונות. ניתן לראות זאת אפילו בספר "תורת המלך", בציטוט הראשון שהבאתי מעמוד קע"ד, שם אלוהים "הואנש" וסופר עליו שכביכול "התייאש מן הגויים" – אל תתנו ל"כביכול" הזה לתעתע בכם – ישנם זרמים רבים ביהדות שיתנגדו להאנשה זו – בין אם בשל הטענה שיאוש היא תכונה אנושית, ואלוהים הוא כה נשׂגב שאין טעם לדבר עליו במונחים כאלו, ובין אם בשל הטענה שאלוהים בכלל לא יכול לטעות – ועל כן אינו יכול להתייאש. על-כן, אל לנו להשתכנע כי אכן לכל ההלכות פרשנות יהודית אותנטית אחת, ועל-כן עלינו לקבלה – עצם העובדה שקיימים זרמים רבים ביהדות מוכיחה בדיוק כי לא כך הדבר.

אולם מעבר לכל הטיעונים המוסריים כנגד הספר (שאותם מנסים דתיים מזרמים רבים לכסות בעזרת צידוקים דתיים-הלכתיים, כאילו אין שום הבדל בין ספר שכזה לבין "שולחן ערוך"), יש טיעון אחד שנתקלתי בו בכמה תגובות ושיחות על הספר, אליו הייתי רוצה להתייחס בהרחבה – זה אשר גורס שהאיסור על הדפסת הספר הזה, ספר הלכתי, דומה לאיסור הגויים על תלמוד התורה. מעצרו של הרב דב ליאור נתפס, לראייתם של מנהיגים דתיים מקשת דיי רחבה (באופן מטריד), ומן הציבור שהולך בעקבותם, כניסיון "לעקור את היהדות מן היהודים" יותר מאשר התמודדות עם הסתה. על-פי ראייה כזו (מעוותת לדעתי), מדינת ישראל אינה מדינה לגיטימית עוד, שכן אינה מדינה יהודית "אמיתית", כי אם מדינה אנטי-יהודית בהוייתה.

בכדי להתייחס אל השאלה הזו, נראה שכדאי להתייחס אל החיבור המכונן "אוטואמנציפציה" משנת 1882 של יהודה לייב פינסקר. 14 שנים לפני "מדינת היהודים" של הרצל, ועשרים שנה לפני "אלטנוילנד" המפורסם אף יותר של הרצל, יצא פינסקר בגילוי דעת לגבי הסיבות, לראייתו, של רדיפת היהודים באירופה, והפתרון שלו ל"יודאופוביה" – אותה מחלת נפש ששורשיה מפחד מרוחות (רפאים) שאינה ניתנת לריפוי – התעוררות לאומית והקמת מדינת לאום בטריטוריה שאותה יש לרכוש בעזרת קרן מיוחדת (פינסקר לא התייחס ספציפית אל ארץ ישראל, והעלה גם את אפשרות רכישת טריטוריה יהודית בצפון-אמריקה, בדומה לחזון מדינת "אררט" של מרדכי מנואל נח מראשית המאה ה 19'). בתקופת כתיבת החיבור, מצבם של היהודים במדינת רבות באירופה החל להשתפר, לפחות מבחינת מעמדם החוקי, בתהליך שנקרא "אמנציפציה". אולם, פינסקר טוען שמצב זה לא ישנה את הרעיון כי היהודים הינם נטע-זר בקרב אומות אירופה, וכי הפתרון הטוב ביותר הינו עצמאות לאומית :

"היהודים, כזרים גמורים, לא בשבילם נכתב החוק השולט במדינה.  לעומת זה נמצאו בכל מקום חוקים על היהודים.  ואם רוצים שיהיה החוק הכללי נוהג גם ביהודים, צריך שיקָבע הדבר תחִלה ברור ומפורש בחוק מיוחד.  כשבטי השחורים, כנשים, – בהבדל מכל העמים החפשים  גם היהודים צריכים  שחרור."
אַבְטוֹאֵימַנְצִיפַּצִיָא, יהודה לייב פינסקר, ה'תרמ"ג, תרגם מגרמנית : אחד העם.

טענתו של פינסקר בהירה וּברורה. היהודים חיו כזרים, בארץ לא-להם, בה נכתבה חוקה עבור לאום אחר. גם כאשר קיבלו זכויות שוות, היו צריכים לקבל זאת בצורה של "חוקים מתקנים" – חוקים שנקל לבטלם עם חילופי השלטון והלכי-הרוח כלפי הזרים באותו מקום. זהו אחד הטיעונים המרכזיים בחיבור "אוטואמנציפציה". גם אם כיום טיעון זה נראה מרוחק, מנותק מן המציאות – יש לזכור כי בעת כתיבתו, ב 1882, כך אכן היה המצב. לא רק כלפי היהודים, כמובן. אל לנו לשכוח כי גם כיום קיימים מקומות בהם אין שוויון זכויות מלא כלפי קבוצות מסויימות – בין אם על רקע מגדרי, תרבותי, אתני או פוליטי. למרבה הצער, והאירוניה, אף בישראל האמירה הזו נכונה. וגם אם בכל זאת נטען כי בעולם ה"שפוי" אין חוקים מפלים גזעניים, הרי שגם אמירה זו נכונה רק לזמן הזה – וגם מצב זה יכול להשתנות (קל לראות כיצד המהפכה באיראן הפכה אותה ממדינה פרו-מערבית למדינת הלכה שיעית. אף-אחד לא יכול להבטיח שדבר כזה לא יכול להתרחש בשום מקום בעולם).

ההגנה היחידה שלנו, אליבא דפינסקר, היא לא החלת שוויון זכויות על-ידי עם זר, כמתן חסות, אלא נטילת גורלנו לידינו – עצמאות. הלכי הרוח בכל מקום עשויים להשתנות בהתאם לתקופה ולנסיבות – וכל מדינת-לאום בה יחיו היהודים כזרים יכולים למצוא עצמם שוב חיים תחת חוקים מפלים (זכרו נא כי החיבור נכתב כ-60 שנה לפני השואה). רק מדינה אותה אנו הקמנו תדאג לצרכים שלנו. רק באותה מדינה שלנו לא נהיה נתונים לחסדי עם אחר, גם לרצונותיהם הכנים והטובים (שעלולים להשתנות עם עליית הנהגה אחרת) – נהיה אדונים לגורלנו.

"בחיי העמים, כמו בחיי האיש הפרטי, יש רגעים חשובים בלתי חוזרים תדיר, אשר באופן השמוש בהם תלוי כל גורל העם או האיש בעתיד לטוב או לרע לו.  רגע כזה עובר עלינו עתה.  הכרת העם נתעוררה.  האידיאות הגדולות של המאה הי"ח והי"ט לא עברו לבטלה גם על עמנו.  מרגישים אנו בעצמנו שלא יהודים בלבד אנו, אלא גם בני אדם, ובהיותנו בני אדם, רוצים אנו לחיות כבני אדם ולהיות לאומה כאחרים, ואם באמת ובתמים אנו רוצים בכך, צריכים אנו קודם כל להמיש צוָארנו מן העוֹל הישן ולזקוף קומתנו כבני אדם, ועם זה צריך שנחפוץ תחלה לעזור לנו בעצמנו, ואז רק אז גם עזרת אחרים לא תאחר לבוא."
אַבְטוֹאֵימַנְצִיפַּצִיָא, יהודה לייב פינסקר, ה'תרמ"ג, תרגם מגרמנית : אחד העם.

ומה לזה ול"תורת המלך" ? ובכן, עבורי כל ההשוואה בין השלטונות הישראלים לבין הרומאים בדיוק מתעלם מן העניין הזה בדיוק – שהיום אנחנו כן אדונים לגורלנו. אנחנו, כעם, בוחרים את הדרך בה אנו הולכים – ואנחנו אלה שבוחרים להגיד "לא" רועם להסתה דתית פנאטית. אין פה גורם חיצוני שכופה את זה עלינו – זוהי בחירה שלנו, של העם. דווקא בהקשר הזה, הדת היהודית, שמנסה לנצח לקשור בין הדת לבין העם, אינה יכולה "להחצין" את המעצר של הרב דב ליאור החוצה, משל נעשה בידי גורמים לא-יהודים. לכאורה, אם היהדות היא דת העם, הרי שהעם אמר את דברו והיהדות צריכה לקבלו.

אך ברור כי לא כך הדבר. בפועל, היהדות היא דתו של הרב המוחץ של העם, אך הוא אינו מוכן לקבל חלקים גדולים מאוד מן ההלכה – ולראיה לכך, 42% מן הציבור בארץ הוא חילוני, נכון למאי 2010 (הקבוצה הגדולה ביותר מבין הקבוצות היהודיות השונות בארץ). הנתונים הסטטיסטים מצביעים על כך שרובו הגדול של העם כן מאמין באלוהי ישראל (קרי – אינו בעל תפיסה אתאיסטית, או אלילית-כנענית) – אך אינו מיישם את כל חוקי ההלכה כלשונה (שכן, בנוסף ל-42% החילונים יש להוסיף את 25% היהודים שהגדירו עצמם כמסורתיים לא כל כך דתיים. והרי הגדרה זו היא חמקמקה מטבעה). אנחנו, כעם, בחרנו להוקיע את הספר ה"הלכתי" הזה. אנחנו, ולא עם אחר. העובדה שמועלית טענה כמו אילו היה זה מעשה של עם אחר מוכיחה את המסוכנוּת שבהגדרת הלאום שלנו על פי אמות מידה דתיות (קרי – יהודי) – שהרי בשעות של חילוקי-דעות, בהתבוננות דרך עינים דתיות (שעל-פיהן מוגדר מי יהודי ומי לא) , שייכותו אל העם של היהודי החילוני נחות מזה של הדתי. דומה הדבר להלכות שונות בהם גם יהודים חילונים אינם מספיק "יהודים" בכדי לקיים מצוות מסויימות – כדוגמת ההלכה האוסרת על מזיגת יין לדתי בידי מחלל שבת. ברי כי מדובר במקרה הנ"ל בעניין לכאורה שולי, אך בכל זאת יש מכאן כדי להבין כי ההלכה מבדילה בין יהודי אחד למשנהו. ישנם "יהודים טובים יותר". כל עוד מדובר בראייה דתית בלבד, לא אמורה להיות בעיה בכך – הגיוני בעיניי כי יש אנשים דתיים יותר ודתיים פחות. אך כשהשייכות הלאומית שלנו תחוּמה על פי הגדרות דתיות – אנו נמצאים בבעיה. בעיניים חילוניות (או דתיות מתונות), לא הזיקה הדתית היא שמגדירה אותנו אלא הזיקה התרבותית, המוצא המושתף וכדומה. זיקה זו אינה ניתנת לערעור על פי גחמותיהם של רבנים, לפי צורכי-השעה, והיא, כפי שכבר טענתי בפסקה הקודמת, מלכתחילה מה שמגדירה אותנו כעם.

הדרך הטובה ביותר, לטעמי, לנתק את ההגדרה הדתית מזו הלאומית היא דרכה של הלאומיות העברית – ההגדרה של אדם כ"עברי" לא כופה השתייכות לזרם דתי כזה או אחר. היא תלויה בתרבות ובמוצא שלנו, ולא בפסיקתו של רב לשאלת האם אותו אדם הוא יהודי "מספיק". אין זה אומר כי מי שהוא עברי אינו יהודי – אך סדר העדיפויות לפתע משתנה. גם אם נולדתי לאם יהודיה, ועל-כן, על-פי ההלכה, אני בכל מקרה יהודי – אני מאמין שאני עברי לפני שאני יהודי. זוהי ההגדרה-העצמית הקובעת, בעיניי.

במובן הזה, אני שמח שהרב דב ליאור נעצר. אני מוצא בכך ראייה מנחמת לכך ששלטון הדת אינו גובר על שלטון החוק, וכי המדינה שלנו, מדינת הלאום של עם ישראל (העברי, היהודי) יודעת להציב את גבולותיה האדומים, ולהגיד "לא" להסתה יהודית פונדמנטליסטית שכזו. בכך אני מאמין שחזונו של פינסקר מתגשם, ואכן אנו אדונים לגורלינו – גם בבחירת הרעיונות אותם בוחרים אנו להוקיע. לצערי הרב ההוקעה הזו באה מתוך חלק מהעם שאמנם הוא רוב, אך נדמה שלא רוב מוחץ – הקיטוב בין החילונים לדתיים עומד בעינו, ודתיים רבים ממאנים לערער על דברי הסתה שכאלה, שכן קשה להם (או בלתי-אפשרי) לערער על פסיקות הרבנים הגדולים שלהם.

כל הכבוד לפינסקר. אמנם רוב התהילה הלכה לבנימין זאב הרצל, ולו רק בשל העובדה שדבריו הובאו גם לכדי מעשה, במובן של הקמת התנועה הציונית והקונגרס הציוני, אך אל לנו לשכוח את "מבשרי הציונות" שדיברו על חזון העצמאות הלאומית עוד מלפני הרצל. פינסקר הבין גם עוד משהו. הוא הבין כי התפיסה המשיחית לא תקדם אותנו לשום מקום, ולמעשה היא מה שפטרה יהודים רבים מן העיסוק בעצמאות לאומית :

 

"על זה נוֹספה גם אמונת המשיח – האמונה בכוח עליון שיביא לנו את תחיתנו המדינית – והאמונה הדתית, שחייבים אנו לשאת בדומה את העונש אשר שׂם אלהים עלינו.  האמונות האלה פטרו אותנו מכל השתדלות לטובת שחרורנו הלאומי, לטובת אחדותנו ועמידתנו ברשות עצמנו.  ובכן עזבנו באמת כל מחשבה על דבר ארץ-מולדת, ונוחה היתה לנו עזיבה זו במדה שהלכו ורבּו דאגותינו לצרכי חיינו החמריים.  וכה הלכנו הלוך וירוד, הלוך וירוד, עד כי חסרי-ארץ-מולדת היו לשוכחי – ארץ-מולדת.  והאמנם עוד לא הגיעה העת לנו לראות, מה גדול הקלון אשר ישית עלינו כל זה?"
אַבְטוֹאֵימַנְצִיפַּצִיָא, יהודה לייב פינסקר, ה'תרמ"ג, תרגם מגרמנית : אחד העם.

 

הפסקה הזו, לפחות עבורי, מוכיחה כי על-אף שפינסקר התייחס אל המכנה המשותף היהודי (הדתי), הוא בעצמו כיוון אל תפיסה חילונית שמתנערת מן הקיבעון הדתי באופן כללי, ובאופן ספציפי מן התפיסה שרק בימי המשיח ישוב עם ישראל לארצו. המעבר מהגדרה לאומית "יהודית", שבסיסה דתי, אל הגדרה לאומית "עברית" משלימה את המהפך הזה – היא עדיין מתייחסת אל אותו עם – אבל משתחררת מרעיונות דתיים קדומים שנלוו אליה.

אני מצרף שלושה קישורים הנוגעים לתוכן הטקסט עצמו שבספר "תורת המלך", וגם את התרגום של אחד העם לחיבור אוטואמנציפציה (שנכתב במקור בגרמנית ויצא לאור בספטמבר 1882). כפי שניתן להבין מדבריי, אני באופן אישי מתנגד נחרצות אל התוכן, אך בכל מקרה המידע קיים, והוא נגיש. אני רוצה להאמין שמי שבאמת טורח לקרוא את הפוסט הזה מלכתחילה נוטה להתבונן בכל הפרשיה הזו בראייה ביקורתית. וגם אם לא כך הדבר – אני מאמין שמי שהיה רוצה להגיע אל הטקסט הזה מלכתחילה – היה עושה זאת. מטרתי היא לגרום למי שרוצה להבין קצת יותר לעומק על מה מדובר, באותה צורה ביקורתית כפי שבה אני נוהג, יוכל לעשות כן. אולי הוא גם ימצא תובנות חדש מן הטקסט שאני פספסתי – מה טוב. תקוותי היא כי יותר תובנות יופקו מ"אוטואמנציפציה", למי שיטרח לקרוא (התרגום קצת ארכאי. אני אישית אוהב את העברית הספרותית, אך קיימים תרגומים חדשים יותר).

תקציר תורת המלך, מתוך אתר ישיבת עוד יוסף חי (שרבניהם, יצחק שפירא ויוסף אליצור, כתבו את הספר הזה)

"משנה תורת המלך" – חוברת קובץ מאמרים בעקבות הספר "תורת המלך", הכוללת את התקציר המופיע בקישורית מעל.

ציטוטים מתוך הספר "תורת המלך", מתוך אתר ויקיציטוט.

—–

אַבְטוֹאֵימַנְצִיפַּצִיָא, יהודה לייב פינסקר, ה'תרמ"ג, תרגם מגרמנית : אחד העם.

חולון, א' בתמוז, ה'תשע"א.

פאשיזם, חופש הביטוי, התוכנית "ארץ נהדרת" ומחשבות על סכנת הרצח-הפוליטי הבא.

"אנחנו עוצרים כעת את הדיווח מזירת האירוע בכדי לעדכן שכרגע הגיעה הידיעה כי לפני דקות ספורות שר החוץ איווט ליברמן מת מפצעיו בבית החולים הדסה עין-כרם. כפי שכבר דווח, ליברמן נורה לפני כשעה וחצי בעת שיצא מן הכנסת בידי אלישע לוי מרמת-גן, ככל הנראה אנרכיסט, שצעק לעבר ליברמן 'חלאה פאשיסטית'. שוב, אנחנו המומים לדווח כי שר החוץ מת על שולחן הניתוחים. אנחנו מניחים כי השאלה שתישאל מחר היא כיצד נתנו לזה לקרות…"

אתמול בערב (שישי, ה-14 בינואר 2011) עשיתי דבר שאני לא נוהג לעשות – ראיתי טלויזיה (אצל אחי, אני לא מוצא סיבה להחזיק אצלי טלויזיה). הספקתי לראות כתבה מעניינת על כדורסל נכים, ועל אנשים ללא כל נכות שמשתתפים במשחק הזה. לאחר מכן ראינו ארץ נהדרת, והרגשתי רע. רע מאוד אפילו. בשליש הראשון של התוכנית השתלט שר החוץ ליברמן (בגילומו של… אין לי מושג מי, אני גרוע בשמות) על התוכנית והאשים את קיציס בבגידה במשפט ראווה שהיה נאצי בכל דבר למעט דגל צלב-הקרס שנעדר (מסיבות מובנות).

חשוב לי להקדים ולהגיד כי אני טוען תמיד שדעותיי לא מזוהות לא עם הימין, ולא עם השמאל. באופן כללי ימנים נוטים לקרוא לי שמאלן ושמאלנים נוטים לקרוא לי ימני – פשוט בשל העובדה שכל אחד מוצא ברעיונותיי את הדברים עמם הוא לא מסכים. ואין בזה פסול, אני מקבל את זה בהבנה – אבל מתוקף זכות ההגדרה העצמית שלי השמורה לי אני לא רואה את עצמי נוטה לאף אחד מן הצדדים, ובטח ובטח שלא מזדהה עם המרכז (שהוא לדעתי גרוע אף יותר). אולי מן הסיבה הזו אני מרגיש גם מגוחך "להגן" על מפלגה או ציבור מסויים – קטונתי מלעשות כן, בטח כשאינני מזדהה עם צד זה או אחר. מעבר לזה, אינני חשׂוך חוש-הומור, וגם במהלך התכנית צחקתי, גם במהלך הקטע עליו אני הולך להרחיב עכשיו. בדיחה טובה מצחיקה אותי, גם אם נאמרת בהקשרים לא כל כך הולמים, בגלל האירוניה או פשוט בגלל חוש-ההומור שלי. אבל אני מקווה שכולם מבינים שהמשפט מתקופת הילדות "צחקת ! זה אומר שאתה לא רציני" לא תקף פה, כי לדעתי מדובר בנושא רציני מאוד.

ובהקשר לאותו קטע טלוויזיוני ששודר – נראה שאנשים בוחרים באופן סלקטיבי את הזכרונות שלהם, בהתאם לנסיבות. יהיה שקרי מצידי לרשום כי "אנשי השמאל שכחו את אוירת ההסתה שקדמה לרצח-רבין", כי הרי הם בעצם יזכירו זאת בהזדמנות בהם מוזכרת המילה "בוגד" או "משתף-פעולה" בהקשר של פוליטיקאי מהשמאל. וזה בסדר, זה נכון – אכן במקרים כאלה צריך להזכיר את התקופה שקדמה לרצח-רבין, ואת ההסתה. את העובדה שאנשים הרגישו חופשיים לנצל את חופש הביטוי, ולהתבטא נגד מי שהם רואים כמחריב ישראל. וגם אם לא קראו לרצח-רבין באופן מפורש, הרי ביטויים מסוג אלה כמוהם התרת-דמו של רבין. היה זה רק עניין של זמן עד שיבוא הפנאט שיהפוך את המלים האלה למעשים, באצטלה של חובה מוסרית-דתית.

אך האם מישהו נותן דעתו לסכנת ביטויים דומים כאשר הם מושמעים נגד נבחרי הציבור מן הצד הימני של המתרס ? כשראיתי את מי שגילם את ליברמן משתתף כשופט במשפט-ראווה נאצי בו הוא מכריח את אייל קיציס להצדיע במועל-יד (בכדי שלא נבלבל ונדע כי אכן ליברמן הוא התגלמות הנאציזם), לא יכולתי שלא לנוע במושבי באי-נוחות. ואל תטעו, אני לא מזהה את עצמי עם ישראל ביתנו. באופן אישי אני חושב שההחלטה על הקמת ועדת החקירה הפרלמנטרית שתפקידה לחקור את התנהלות ארגוני השמאל כדוגמת מחסום-ווטש ובצלם היא אוילית לחלוטין. אך מכאן ועד להציג את ליברמן כנאצי עוברת דרך שמעליה מתנוססים שלטים ירוקים של כביש מהיר עם הכיתוב "חוסר-טעם".

זה נשמע לא נעים לצאת נגד התבטאות, במיוחד של תוכניות סאטירה. כן, מדובר באמצעי הומוריסטי-אומנותי להעביר את הלך הרוח של כותבי התכנית. ואני האחרון שיטען כי על סאטיריקנים (ובכלל, כל אדם באשר הוא) צריך להיות "ממסדי" ולא להביע את מחאתו. אך יש הבדל עצום בין מחאה להסתה. מה חשבו מי שכתבו את המערכונים של השליש הראשון של התוכנית ? האם לא יעלה על הדת כי בעקבות הגל הזה (שאותה תוכנית של ארץ נהדרת, מבחינתי, הייתה רק הנציגה הפופולרית ביותר שלה) יקום האדם (שכמובן שלאחר מעשה יכונה "מטורף בנפשו") שיחליט כי הוא זה שיציל את ישראל מפני הנאציזם של ליברמן, והוא זה שירצח אותו ? מה אז יגידו כולם ? "צק, צק, צק, איזו הסתה הייתה. איך אנשים הרגישו חופשי לקרוא לפוליטיקאי פאשיסט, מבלי להבין כי יש כאלה שירגישו שחובתם היא להציל את ישראל מפני הפאשיזם הזה".

וזהו אולי המקום להגיד בצורה הכי ברורה – מי שכיום חושב שכל טענות הפאשיזם האלו לגטימיות, ששוב יחשוב על המצעד ארון הקבורה של השלום, על רבין במדי אס.אס., על קריאות הבוגד. כמה קל היה באותו זמן להגיד את הדברים האלה. לקרוא לרבין רוצח אחרי כל פיגוע. אין הבדל בין הצגת ליברמן כנאצי לבין הצגת רבין כנאצי. מותר לא להסכים עם ליברמן, מותר להביע דעות – אבל חשוב גם לזכור את הסכנות שבהתבטאויות מסויימות. אסור להתחמק מאחורי המושג (הקדוש בעיניי) "חופש הביטוי" ולטעון כי כל טענה היא מותרת. כולנו למדנו את הסכנה במלים מסויימות, בעלות מטען מסויים והשלכות מסויימות כלפי אוכלוסיות שונות. הסתה אינה אירוע בודד אלא תהליך מתמשך, שככל שעובר הזמן הגבולות שלו מיטשטשים. אם מישהו חושב שדבריו של פוליטיקאי מסויים נגועים בגזענות, למה פשוט לא להגיד שדבריו נגועים בגזענות ? למה לקחת את זה לכיוון כל כך מגעיל ? ושוב, אני מבין שבמקרה של ארץ נהדרת מדובר בתוכנית סאטירה, ושם תמיד הגבולות יותר מטושטשים – אבל אני מדבר על הלך הרוח באופן כללי, ועל הצגת "ארץ נהדרת" כדוגמה לאותו תהליך שציינתי מקודם.

התחלתי להיות מודע לאותה תופעה במהלך הבחירות האחרונות, בו מפלגות השמאל הזהירו שוב ושוב מפני הפאשיזם הימני. למרבה הצער, השימוש בהשוואות האלה כבר ממזמן אינו נחלתם של פרובוקטורים בלבד. כיום כל מה שנתפס ככוחני/צבאי – הוא פאשיסטי. כל הזדהות "יתר" עם הממסד, עם המדינה – פאשיסטי. כל טיעון שמדבר על לאומיות – פאשיסטי. למרבה הצער, אנשים פשוט לא מבינים מה שהם אומרים, ועוד יותר אינם מבינים את הסכנות שבדברים האלה, שבעיניי הם הסתה מובהקת (כמובן שבעיניהם לא, כפי שקריאות הבוגד ותמונות רבין במדי אס-אס נראה כמחאה לגיטימית). השימוש בשפה הזו הפך שגור יותר ויותר, ואז הגיע השמאל הלאומי, שמלכתחילה משתמש בשפה פרובוקטיבית, זולה ושפלה לצורך יצירת כותרות. רמת השיח הציבורי הגיע לשפל שאין לו תקדים, והרבה בזכותם (הם כמובן יטענו כי בכל מקרה כולם מדברים כך, וזה גורם לתשומת לב, אז אין בזה פסול).

אז אולי קצת מידע – פאשיזם היא שיטת ממשל בפני עצמה, ויש לה עקרונות מובהקים. הוגה הפאשיזם והמנהיג של איטליה הפאשיסטית היה בניטו מוסוליני. לפאשיזם יש כמה נקודות מנחות מובהקות, שקשורות לצורת השלטון, אופי הכלכלה והתפיסה החברתית :

  • המדינה מעל לכל – הפרט חסר חשיבות וזה תקין לחלוטין להעניק למדינה את חירות הפרט ואת חיי הפרט
  • היררכיה – הדוצ'ה (המנהיג) הוא הסמכות העליונה ויש לציית לו באופן מוחלט.
  • מלחמה בקומוניזם, ליברליזם, דמוקרטיה, וכל שיטה אחרת – כל השיטות האחרות אינן תקינות ואין לאפשר לתת להן הזדמנות לקום במדינה הפאשיסטית
  • מפלגה יחידה – בפאשיזם אין מקום למפלגות אחרות, לאור שני הסעיפים מעל ולאור העובדה שרעיונות אחרים
  • המלחמה הינה "מנוע הצמיחה" של המדינה ודומה לגישות דרוויניזם-חברתי אחרות – החברות החלשות נכחדות
  • קורפורטיביות – הגישה הכלכלית הפאשיסטית תומכת בתאגידים מקצועיים של הענפים השונים בתעשיה, שמורכבים מהמעסיקים ומהמועסקים. לכל ענף במשק יהיה יצוג בפרלמנט
  • הפאשיזם מתמקד בלאום, בצורה קיצונית ואובססיבית (לכן הוא לאומני) אך למיטב הבנתי לא היה גזעני בצורה אקטיבית עד הברית עם היטלר

בנוסף, גם ג'ורג' אורוול השקיע מאמץ וכתב ב-1944 מאמר שכולו מתמקד בשאלה "מהו פאשיזם ?". במאמר זה הוא מראה את הקושי והחמקמקות של ההגדרה לגבי משטרים שונים – גרמניה הנאצית, יפן (של מלחמת העולם השניה), פורטוגל, ספרד – אף כי כולן הוגדרו פאשיסטיות, לא תמיד יש ביניהן מכנה משותף (לדוגמה – לא כולן נמצאו או שאפו להמצא במצב מלחמה מתמיד, אם מגדירים את גמניה הנאצית כפאשיסטית – לא כולן היו אנטישמיות). הוא מציין את הקבוצות השונות שהוא נתקל בהגדרתן כפאשיסטיות – שמרנים, סוציאליסטים, קומוניסטים (למרבה האבסורד !), טרוצקיסטים, קתולים, מתנגדי מלחמה (שוב, אבסורד), תומכי מלחמה, לאומנים. על פניו, נראה לאורוול כי משמעות המושג "פאשיסט" אינה קיימת. הוא מכיר בכך שלמושג פאשיסט יש מטען רגשי מסויים – ולכן הוא נמצא בשימוש (יותר בעל-פה מאשר בכתב, לדעתו) על ידי אנשים שמבקרים שיטות ממשל שקל להבדילן ממשטרים ליברליים, או סתם כלפי אנשים אכזריים. אך בפועל, ולסיכום המאמר, טוען אורוול, כי פאשיזם היא אכן שיטת ממשל ושיטה כלכלית, ועל אף חמקמקותה אין להפחית מערכה על ידי הפיכתה לקללה :

"אך הפאשיזם הינה גם מערכת פוליטית וכלכלית. מדוע, אם כן, אין לנו הגדרה ברורה ומקובלת שלה ? אבוי ! לא נקבל אחת כזו – לא עתה, בכל מקרה. לומר מדוע יקח זמן רב מדיי, אך באופן בסיסי הסיבה לכך היא שזה בלתי אפשרי  להגדיר פאשיזם בצורה מספקת את הדעת מבלי לקבל הודאות שלא הפאשיסטים עצמם, ולא השמרנים, ולא הסוציאליסטים מכל צבע, מוכנים לתת. כל מה שיכולים אנו לעשות לעת-עתה הוא להשתמש במילה עם מידה מסויימת של זהירות ולא, כפי שנעשה בדרך-כלל, להורידה לרמה של קללה."

היה, אגב, פאשיזם אמיתי בישראל, אי-שם בשנות ה20' וה-30'. הדמות שאולי מזוהה ביותר עם הפאשיזם הישראלי היה אב"א אחימאיר, שאף כתב סדרה של שמונה מאמרים בעיתון "דואר היום" בשנת 1928 תחת הכותרת "מפנקסו של פאשיסטן", יחד עם מאמר דומה משנת 1955 בעיתון "חרות". (סיומת 'ן' ארכאית להיום, דומה במהותה לציניקן…). ואף על פי שאחימאיר צוטט כמתפעל מרוח הלאומיות של מוסוליני והיטלר, ואף בירך את "הדוצ'ה שלנו", ז'בוטינסקי –  הפאשיזם הזה דעך לו מהר מאוד, עם התחזקותו של השלטון הנאצי המאיים בגרמניה (יש אף שמזהים את "ברית הבריונים", שאותה הוביל אב"א אחימאיר יחד עם אורי צבי גרינברג ויהושע ייבין, כתנועה פאשיסטית).

אינני חושב כי כוונתם של כל אלו שמשתמשים ברטוריקה הזו היא רעה, אך שוב – לדעתי אנשים פשוט נסחפו לשימוש בעולם מונחים רע ומסוכן, או שנקלעו להלך-רוח מחשבתי מסויים. בבלוג של עמית לב מובא ב-6 בינואר 2011 תרגום מאמר בשם "הפאשיזם ב-14 נקודות" שפורסם במקור בשנת 2004 על ידי ד"ר לורנס בריט (זאת על פי הפוסט בבלוג. בחיפושים שלי מצאתי כי המאמר פורסם באביב 2003 ב-Free Inquiry). על פי המאמר הזה עשוי הקורא להחרד ולהגיד "אבוי, אנחנו מדינה פאשיסטית". נראה כי כמעט כל הנקודות התממשו, או עתידות להתממש (ביטויים מתמשכים וחזקים של לאומנות, בוז לחשיבותן של זכויות האדם, עליונות הצבא / מיליטריזם נלהב, אובססיה לבטחון הלאומי, דת ואליטה שלטת קשורות יחד, דיכוי של כוח העובדים או חיסולו, פרוטקציה משתוללת ושחיתות), אך כשקראתי את זה לא יכולתי שלא לשאול – האם יש כאן מטרה סמויה ? בהקשר של הצגת הכתבה והשלכתה על הנעשה בישראל של ימינו – האם אכן הנקודות הללו "התממשו" באופן מוחלט ? עם הפרוטקציות והשחיתות, לא נמצאים אשמים ? דת ואליטת השלטון – ניסיתם פעם לשאול דתי מה הוא חושב ? אולי לדעתו בכלל המדינה לא מתחרדת אלא מתפקרת ומפרה את הסטטוס-קוו ? מיליטריזם נלהב ? ומה לגבי הסרבנות ? ובהקשר אל המאמר עצמו – האם לא יתכן כי מטרתו של ד"ר בריט הייתה מלכתחילה לטעון כי הוא חי בחברה פאשיסטית ? אני חושב שדווקא בשיח האקדמי זכות הפיקפוק היא זכות עליונה. קל להבין כי הוא מתעלם בצורה דיי שרירותית לטעמי מהרבה נקודות אחרות של פאשיזם (כמו עקרון המפלגה היחידה, הקורפורטיביות, מלחמה באידאולוגיות אחרות, וכדומה). נראה כי הוא מנסה ליצוק את המושג הזה לעולם המושגים של היום (קצת כמו שאלון חילו ניסה לעשות ב"אחוזת דג'אני", שם הוא כפה בכוח את נרטיב הכיבוש לתקופה שאני בספק אם מישהו שם חשב על פעולות היהודים ככיבוש).

בנוסף, בואו לא נשכח כי אנחנו עדיין חיים במדינה מאוד פתוחה מבחינת ביקורת – עובדה שתוכנית כמו ארץ נהדרת משודרת. עובדה שנשיאים לשעבר "מכוסחים" בתקשורת. עובדה שמבוצעים אינספור תחקירים נגד מוסדות שלטוניים. אז נכון, כפי שאמרתי – ההחלטה להקמת ועדת החקירה היא דיי מטופשת, וכן, אנחנו רחוקים מלהיות מושלמים – מעצרים מנהליים, קיפוח המגזר הערבי, שחיתות – אבל מכאן ועד לטעון לפאשיזם ? זהו עיוות מוגזם של המציאות, ואני חוזר ואומר – הוא טומן בחובו סכנה יותר חמורה לאלימות ולרצח פוליטי. בשיחה עם חבר הובאה לפניי דוגמה נוספת לכוונותיה הפאשיסטיות של ישראל ביתנו, ואני מדבר על כתבה מוואלה מהשלושה ביולי 2002 אודות כוונותיה של ישראל ביתנו להצטרף לגוש מפלגות ניאו-פאשיסטיות. אני בעצמי זכרתי את הכתבה ואני זוכר שלאחר פרסומה היא הסירה את הבקשה לאחר שהבינה מה אופי המפלגות האחרות (כולל זו של היידר, תהא נשמתו צרורה בצרור החיות). אז שוב, אני מרגיש לא בנוח להיות בתפקיד של "הפרקליט", האם אנשים טורחים להבין את המהות האמיתית של הדברים ?

אני לא איש-ציבור, אני לא איש חשוב. אבל אני באמת קורא לכל מי שאיכשהו נתקל בפוסט הזה – הביעו ביקורת, עשו סאטירה, הלחמו נגד מה שלדעתכם משובש במדינה הזו. אבל בבקשה מכם, חשבו פעמיים לפני שאתם מתבטאים בצורה כזו. הבינו כמה זה מסוכן, כמה זה מיותר. אין הבדל בין קריאת "פאשיסט" לאיש ימין לבין קריאת "בוגד" לאיש שמאל. ואם היום זה נראה לכם הזוי, אולי תתפכחו ביום שבו יקרה כאן דבר נורא. אל תתנו לקטע הבדיוני שכתבתי למעלה להתממש.

חולון, י"א בשבט ה'תשע"א.