ארכיון תג: ז'בוטינסקי

בעל וענת – מיתוס קדום והשקפת-עולם בימינו

בעל וענת – מיתוס קדום

עם בוא סוף השבוע הקריר, הגשום קמעה, חשבתי לכתוב קצת על אחד המיתוסים הכנעניים העיקריים שנמצאו בעיר אוּגָרִית (בצפון-מערב סוריה של היום), הוא עלילות בעל וענת. הטקסטים שנמצאו באוּגָרִית נכתבו בשפה הקרובה מאוד לעברית, בכתב קדום הנקרא כתב-יתדות (בגירסה המיוחדת רק לאוּגָרִית) – ונתגלו במקרה בשנת 1928. תוכן הטקסטים הזכיר במובנים רבים את סיפורי המקרא הנוגעים לפולחן האלילי (וגם הדים לו נמצאים עד היום בדת היהודית) ועל-כן הם שפכו אור רב על תחום חקר המקרא. האל בעל, האל המרכזי בעלילות בעל וענת, הוא אל הסער והגשם הכנעני הקדום. סקירה זו אינה מתעמקת בכל העלילה, אלא מציגה בתמציתיות את התפתחות העלילה – עליית הבעל לשלטון בממלכת האלים, מותו וקימתו לתחייה ושובו אל המלוכה. הציטוטים נלקחו מתוך הספר "אלים וגיבורים – עלילות כנעניות שנמצאו באוגרית", מאת דוד אמיר (1987, הוצאת בית אוסישקין, מכון אזורי לטבע והיסטוריה, קיבוץ דן, הגליל העליון).

המיתוס הכנעני כפי שנמצא בשירה האוּגָרִיתִית מלמד אותנו כי בורא העולם, אל (ידוע גם כאל עליון, שור אל, או לטפן אל בעל הלב) ביקש להוריש את מלכותו לאחד מבניו. ראשון עלה על כס המלכות האל עשתר, אותו הדיח אל הים העונה לשם הפשוט – ים. בנו של אל, ואחיו של ים – בעל, החליט להלחם בים ולהדיחו מכסא המלוכה. הוא נעזר באחותו הלוחמת, ענת, ומצליח במשימתו להשמיד את ים ואת אויביו האחרים.

לאחר שמתקנא באלים האחרים להם יש ארמונות, מבקש בעל מאמו, אשרה, אישור לבנות ארמון בהר-צפון. לאחר קבלת ברכתה, הוא פונה אל אחיו, האל המוכשר כושר-וחסיס, וזה בונה לו ארמון. אולם בעל עדיין מפחד שמא יתגנב האל הרע ים אל ארמונו, ועל כן מבקש כי בארמון לא יהיה שום חלון ופתח. היות ובעל הוא אל הסער והגשם החשובים לקיום האנושות (בעוד אבי האלים, אל, נתפס כבורא העולם והאנושות), פתחים בארמונו חשובים לצורך תפקודו ביצירת גשמים.

לאחר התייצבות מלכותו, הוא מסכים לקריעת החלונות בהיכל מלכותו, ומרהיב עוז לדרוש גם ממות, אל המוות השוכן בעיר הִמְרִי שבבית החופשית (השאול הכנעני, אליו מגיעים נשמות המתים, טובים ורעים כאחד) להכיר במלכותו. מאבק איתנים מתפתח, ובו ידו של מות על העליונה – הבעל מת :

"נאום אלאין בעל. דבר קרדום
אדיר: שלום לבן אל – למות,
עבדך אני – שלך לעולמים !
לך אני ללא שוב – האל" אזי
הוא יתן פניו לבן אל מות
לתוך העיר המרי…"

הבעל יורד השאולה, יחד עם כליו האחראים על הורדת הגשמים. ענת מוצאת את גופתו ב"נועם ארץ דבר" ונושאת את גופתו אל פיסגת הצפון, שם טומנת אותו ב"קבר אלי ארץ". משחדלו הגשמים, הארץ יבשה, ואף שפשו, אלת השמש, חדלה מלבצע תפקידה :

""ואתה קח
ענניך, רוחך, סערותיך
וגשמיך. איתם קח את שבעת
נעריך, שמונת חזיריך.
עמך פדרי בת אור
עמך טלי בת רב. אזי
תתן את פניך אל תוך ההר
כנכני. שא ההר על הידיים,
הגבעות על קצה כפותיך. ורד
לבית חפשית – לארץ. שם תמנה
בין היורדים – לארץ. וידעו האלים
כי מתת…"

אל כס המלכות מנסה לעלות שוב עשתר, אך הוא מגלה כי התפקיד גדול עליו ("רגליו לא הגיעו להדום, ראשו לא הגיע לקצהו". עשתר מכריז כי לא ימלוך בפסגת צפון, ויורד מן הכסא. ענת תרה אחר מות, שמגלה לך כיצד בלע את בעל – בזעמהּ היא רוצחת אותו, שורפת וטוחנת את גופתו ומפזרת את אפרו בשדות (אולם מות, אולי כאל המוות ואולי כדרך שאר האלים, אינו מת לגמרי, ובהמשך העלילה הוא עוד יופיע). אביו של בעל, אל עליון, חולם כי בנו בעל ישוב למלוך על הארץ ויחיה את הארץ – הבעל קם לתחיה :

"בחלום לטפן אל בעל הלב,
בחזון בורא הברואים,
השמיים שמן המטירו
הנחלים יוליכו נופת.
ואדע כי חי אלאין בעל
כי יש בעל – זבול בעל ארץ…
שמח לטפן אל בעל הלב,
רגליו בהדום יתקע,
יעלה חיוך ויצחק.
ישא קולו ויקרא:
"אנכי אשבה לי – ואנוח
ותנוח בקרבי נפשי,
כי חי אלאין בעל,
כי יש זבול בעל ארץ!""

ענת משכנעת את שפשו, אלת השמש, למלא את תפקידה ביקום בכדי שענת תוכל להמשיך ולחפש את אחיה בעל. הוא קם לתחיה, ונלחם שוב באחיו מות בעזרת אחיותיו ענת ושפשו (שמוכיחה את מות באמרה "מדוע מות בן אל, מדוע תלחם עם אלאין בעל ? איך לא ישמע אותך שור אל אביך – אין הוא מסלק עמודי שבתך, יהפוך כסא מלכותך, ישבור שרביט ממשלתך ?"). לאחר קרב עיקש ("ינענעו זה את זה כבהמות, מות חזק הוא. בעל חזק הוא. יתנגחו כמו ראמים. מות חזק הוא. בעל חזק הוא. ינשכו זה את זה כפתנים."), גובר בעל על מות, ושב למלוך על הארץ.

המיתוס מנסה, בין השאר, להציג את מחזוריות העונות – כיצד בקיץ הבעל נמצא בשאול – העיר הִמְרִי שבבית החופשית, מכיוון שנהרג בידי האל מות, וכיצד בכל שנה עולה הוא מחדש ומביא עמו את החורף את גשמי הברכה. בתרבויות החקלאיות הקדומות יש היגיון רב באותו מוטיב של "אבל על מות אל הגשם והשמחה על תחייתו". בדרך היתולית כתבתי בהזמנה לארוחת יום הולדתי (שחל בי"ג באב) כי "מחדשי המסורת הכנענית קבעו כי יום תחילת מסעו של הבעל מהעיר המרי שבשאול אל עבר ארמונו בהר-צפון חל בי"ג באב. יש הגורסים כי משך העליה אל הארץ לקח יום, ועל-כן בעל יצא אל ליל ירח מלא, ויש הגורסים כי הגיח החוצה מן השאול רק כעבור שבועיים, בליל חשוך וחסר כל מאור לבנה. הבחירה בי"ג באב אינה מקרית, ובעת זו של הקיץ השיא כבר חלף יחד עם רוב ימי החמסין, ולמעשה מכאן והלאה עומס החום של הקיץ הופך לסביל יותר, ומתקרב יותר אל הסתיו. עלייתו מן השאול של הבעל, אל הסער והגשמים, מסמלת את קיצו של שיא הקיץ, ותחילת הציפיה אל הסתיו והחורף והגשם הבא עמם". כמובן שאין באמת "מחדשי מסורת" כנענית שקבעו קביעה שכזו. ההתייחסות אל התאריך ה"לא-מקרי" של י"ג באב כעת שבה שיא הקיץ ורוב ימי החמסין חלף הינה פרפראזה להתייחסות הלכתית, או קבלית (קשה לי לקבוע) ששמעתי על קביעת מועד ט"ו בשבט כלא-מקרית – שכן עד תאריך זה רוב ימי הגשמים חלפו (אם כי על נושא הפיכת הקיץ ל"סביל" יותר עם התקרבו של סוף הקיץ ניתן למצוא דעה הפוכה בתלמוד הבבלי, מסכת יומא, דף כ"ט עמוד א' : "שילהי דקייטא קשיא מקייטא" – סוף הקיץ קשה מהקיץ). "טריק" זה של הסבר כי "התרחשותו של חג במועד מסויים אינה מקרית" הינה בעיניי "סיבה מלאכותית", שהולבשה בדיעבד ושמתייחס אל אמת דיי בנאלית – שכן מלכתחילה היה ברור שהחג נקבע בהתאם למועד הזה (את חג הקציר, למשל, לא היו חוגגים אלא בעונה המתאימה לקציר, ועל-כן הוא נקבע במועד זה בידי בני-אדם יותר מאלפיים שנה לפני התהוות היהדות, ואין צורך ב"הכוונה למעלה" לנושא זה). וכך למעשה התייחסתי אל התאריך י"ג באב – שברור שנמצא לאחר שחלף לו מרבית הקיץ. ההתייחסות גם באה לרמוז על דרך ההיפוך אל אותם "חגי אור" שנחוגו במקומות מסויימים בעולם בנקודת המפנה של החורף – ביום הקצר ביותר של השנה – שכן, אף-על-פי שנחוג בחורף, הוא מסמל תקווה – שהרי מן היום הזה והלאה הימים מתארכים, החורף מתחיל לדעוך והשמש מתגלה. בהקשר ליהדות, אציין רק את הטענה כי אין זה מקרה שחג הנוכה הוא חג האוּרים וחג הלפידים – גם הוא נחוג באותה תקופת הימים הקצרים של השנה (אם כי לא באופן מדוייק, שכן אנו משתמשים בלוח-שנה ירחי "עם תיקונים", ולא לוח-שנה שמשי שמתייחס במדוייק אל מיקום הארץ בהקיפו את השמש, ועל-כן – אל עונות השנה). אף חז"ל ידעו התייחסו אל הקשר הזה :

"אמר רב חנן בר רבא קלנדא ח' ימים אחר תקופה סטרנורא ח' ימים לפני תקופה וסימנך (תהילים קלט) אחור וקדם צרתני וגו' ת"ר לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים עמד וישב ח' ימים בתענית [ובתפלה] כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך אמר מנהגו של עולם הוא הלך ועשה שמונה ימים טובים לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים הוא קבעם לשם שמים והם קבעום לשם עבודת כוכבים."
תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ח', עמוד א'

עוד על חנוכה בהקשר הזה ניתן למצוא בכתבה המרתקת "לפידים בלילות אפלים" של אדם קלין אורון. בדתות אחרות – חג המולד, למשל, נחוג ב-25 בדצמבר (כיום – 4 ימים לאחר היום הקצר בשנה, אולם בעבר ועל-פי הלוח היוליאני המקורי היה זה בעצמו היום הקצר בשנה). הדת הנוצרית קבעה שביום זה נולד ישוע מנצרת, ואולם ידוע לנו כיום על דת הסול אינוויקטוס המיתראית (הפרסית במקורה, אך שהתקיימה גם ברומא במאות הראשונות לספירה), גם על הדת הרומאית בה נחוג הסטורנליה (חג לכבוד האל סטורן) בהילולה בת שבוע שהחלה ב-17 בדצמבר. החג לכבוד סטורן הוא אותו "סטרנורא" מן הציטוט מן התלמוד הבבלי. על חגים שחלים בסביבות אותו תאריך מסביב לעולם ניתן לקרוא בכתבה על הנושא ב ynet.  היבט נוסף, כנעני, לאותו פרק זמן של שיא החורף קשור אל ה"מרזח" הכנעני, כפי שמתואר ב"כישופים: הקדרה המבעבעת של כרמית".

***

בעל וענת – השקפת עולם בימינו

עד כאן על העבר. נשאלת כמובן השאלה – כיצד עלינו להתייחס כיום אל המיתוס הכנעני של בעל וענת ?

אמנם אימצתי לעצמי השקפה אלילית, אך אין זה אומר שאני מאמין כי באמת ובתמים הסתובבו בעולם הקדום אלים בשם בעל וענת, ושאכן הגשם מגיע ממעשי-הקסם של הבעל בהר-צפון. לראייתי, באימוץ המיתוס הזה, כמו גם התבוננות אלילית בסיפורי התנ"ך, אין מדובר כקבלת (או יצירת) דת חדשה במובן המוכר לנו היום – דווקא מכיוון שדת כפי שאנו מכירים אותה היום כופה עלינו חשיבה אבסולוטית ומחייבת. עבורי מדובר במיתוס עממי, בדיוק כפי שילדים באנגליה למדים ומכירים את המלך ארתור ואבירי השולחן העגול. בראייה מודרנית, אימוץ האגדה הזו בא לשתף אותנו בשפה בה אין אל אחד, יחיד ואבסולוטי, שהוא בעצם מקור מוניסטי לכל, כי אם אלים רבים, פלורליסטים, שאינם אבסולוטים כי אם מוגבלים בכח ידיעתם, כח פעולתם, והינם אף בני-תמותה אל מול אלים אחרים. בהשקפת עולם שכזו, מקום האדם אל מול אלוהיו (ה"סמכות העליונה") משתנה לטובה, וה"צו האלוהי" לא בהכרח נתפס כדבר שאין עליו עוררין. יתרה מכך, גם האלים כפופים לכח הטבע, דבר שמשקף את ההשקפה הפאן-דאיסטית המוקדמת יותר, שעל-פיה הטבע עצמו, מכלול החוקים הפיזיקליים, המתמטיים, ההסתברותיים, הם הדבר הנעלה ביותר ואין נעלה עליהם, ועל-כן למעשה ניתן לראות את כל אותו מכלול כמהות האלוהות עצמה.

ולמה בעצם לאמץ השקפה פלורליסטית ?

אני, בהשקפתי, מטיל ספק בקביעה שהכל מגיע ממקור אחד. למעשה, זהו נראה לי כסוג של קבעון מחשבתי אליו נקלענו (לא רק עם ישראל, אלא רוב העולם המערבי) כתוצאה מהשפעת הדת על חיינו. המוניזם הוא אותה תפיסה הרואה ב"מקור אחד" כמקור הנביעה לכל העולם שמסביב, והדת המונותאיסטית – שהיא למעשה הבאת המוניזם לכדי קדושה והאדרת כוחו והשפעתו לכדי אבסולוטיות מוחלטת שבמוחלטים. ויונתן רטוש הציע לתרגם את המונח מוניזם כאֶחָדוּת,  וזאב ז'בוטינסקי  כ"חד-נס" (אל מול "רב-נס", פלורליזם). ז'בוטינסקי ביקש לאחד את העם באמצעות התרכזות באמונה ב"דגל" האחד – הדגל הלאומי שלנו. הוא התייחס אל המונח הזה, למשל, בנוגע לתפיסתו החברתית : 

"התנועה, שאת השקפת-העולם שלה אני רוצה להסביר כאן, תופסת לגבי בעיות סוציאליות בכלל ולגבי הבעיה של מלחמת-המעמדות בפרט, עמדה, שאנו נקרא לה בשם 'מוניזם'. פירושו של דבר: במשך תהליך הבנין של המדינה היהודית, וכל עוד תהליך זה יימשך, אנו שוללים בכל תוקף איזה ערך ציוני שהוא מכל השקפה מעמדית, בין אם היא פרולטרית, ובין אם היא בורגנית. נחוץ לשנן אחת ולתמיד, שתנועת-התחיה הישראלית לא תחשב בפשטות בהשקפות מעמדיות אלו. ברור, שאין אנו אוסרים אף על אחד לטפח במעמקי נפשו, יחד עם האידיאל הציוני, גם השקפות עולם, דעות או אפילו אידאלי-משנה שונים אחרים : זהו ענינו הפרטי של כל יחיד ויחיד. אבל בהשקפת-העולם ההרצלאית שלנו אין אנו מכירים בזכות-האזרחות של איזה אידיאל שהוא, מחוץ לאידיאל האחד והיחידי : רוב יהודי משני עברי הירדן בתור צעד ראשון בכוון להקמת המדינה. משום כך היא נקראת בשם "מוניזם".."
מתוך: מדינה עברית – פתרון שאלת היהודים,הוצאת ת. קופ, תל-אביב – תרצ"ז (1937), עמוד 89.

ואולם, גם אם מסכים אני לגבי ההשקפה השוללת מעמדות חברתיים מלכתחילה (כאידיאל), או בצורך באחדות לצורך השגת עצמאות והגשמה לאומית, אינני רואה לנכון להתקבע תמיד אל הפיתרון ה"יחידאי" (ניתן למצוא לכך גם בדבריו של ז'בוטינסקי סייג, שמסוייג בעצמו). ז'בוטינסקי, על-אף שיש שמייחסים לו את התפיסה הלאומנית הבלתי-מתפשרת, הזו שבה הזהות של היחיד מאבדת משמעות אל מול הזהות הלאומית – האמין בזכות האדם כיחיד ודגל בליברליזם באופן מובהק, וניסה ליישב בין העמדת הלאום בראש סדר העדיפויות לבין אמונתו ביחיד כמרכז העולם של כל פרט. כך מנסה ז'בוטינסקי לגשר בין שני אידיאלים לכאורה שונים. הניסיון הזה, לטעמי, מונע בתמציתו מתוך תפיסה "מקובעת" מוניסטית שמתקשה לקבל שני ערכים נעלים :

"אולי רק רעיון אחד הדגשתי, גם מעל דפי העתון וגם בנאומים מעל במת "המועדון הספרותי" (כי למרות העלבון, לא חדלתי מלבקרו):  רעיון ה"אינדיבידוּאַליסמוס", אותה "פּאַן-בּאַסיליאָה" שכבר נגעתי בה למעלה, ושעליה, לוּ ברכני יוצרי בחכמה ודעת מספיקות לניסוח שיטה פילוסופית, הייתי מיסד ובונה את כל שיטתי:  בראשית ברא אלהים את היחיד;  כל יחיד הוא מלך השוה לרעהו – והרע "מלך" גם הוא;  טוב שיחטא היחיד כלפי הציבור משתחטא החברה ליחיד;  לשם טובתם של היחידים נוצרה חברה, לא להפך;  והקץ שבעתיד, חזון ימות המשיח – הוא גן-עדן של היחיד, ממלכת אַנאַרכיה מזהירה, משחק הנפתולים בין כחות אישיים ללא-חוק ולאין-גבול – וה"חברה" אין לה תפקיד אלא לעזור את הנופל, לנחמו ולהקימו ולתת לו את האפשרות כי שוב ישוב לאותו משחק-הנפתולים. […]

יצביעו לי על הסתירה שבין ההשקפה הזאת ובין מהותה ותכנה של תעמולתי הלאומית;  אחד מידידי, שקרא את כתב-ידי זה, כבר הזכירני שגם פזמון אחר שמע מפי: "בראשית ברא אלקים את האומה". – אין סתירה. את הפזמון השני הלא ניסחתי בניגוד לאלה הטוענים כי "בראשית" נבראה ה"אנושיות":  אני מאמין אמונה שלמה, כי בהתחרות בין שתי אלה, האומה קודמת;  וכמו-כן קודם היחיד לאומה.  וגם כי ישעבד אותו היחיד את כל חייו לשרות האומה – גם זאת איננה סתירה בעיני:  כך רצה – רצון ולא חוב. […]"
מתוך : סִפּוּר יָמַי – חלק ראשון, זאב ז'בוטינסקי, אוטוביוגרפיה

בהתבונני על השקפת עולמו של ז'בוטינסקי, כשדיבר על מוניזם וטען כי "שני אידיאלים הם אבסורד, ממש כשני אלוהים, כשני מזבחות וכשני בתי קודש", אינני יכול להסכים איתו באופן גורף. יתכן מצב שבו קיים אידיאל אחד נעלה, או מקור אחד למצב כלשהו – אך לא בהכרח, לא כדוֹגמה קבועה (מכאן אנו עוברים מהשקפה חברתית להשקפה דתית) – זוהי תמציתה של גישה פלורליסטית אמיתית. הגישה המוניסטית מעצבת את ראיית העולם שלנו באמצעות הדת, אך יותר מכך – באמצעות השפה. גם אם איננו מאמינים באל אחד, השפה שלנו והחשיבה שלנו נובעים מאותה השקפה מוניסטית, ועל-כן נוטים אנו לרוב לנסות לחפש את "המקור היחיד", ולהתעלם מן האפשרות לכמה מקורות, ולהתייחס אל הטבע כאל מכלול-תופעות. במקום זאת, אנו מנסים לראות את הטבע כתופעה אחת ויחידה. המוסר שלנו נראה כאחד ויחיד וחל על כולם, מה ש"נכון" נראה לנו כאבסולוטי. גישה זו מובילה, לדעתי, לשובניזם (לא במובן המגדרי, כי אם במובן התרבותי) – אנו מתקשים לקבל את השונה, ותמיד השאיפה היא לאחדות תרבותית, רעיונית, טכנולוגית. על ההשפעה של הקיבעון המוניסטי בהיבט המדעי, למשל, כבר כתבתי ברשימה הזו.

בנוסף לכך, התעמקות במיתוסים הכנעניים מגלה לנו את אחד מקורותיה האליליים של הדת העברית הקדומה (שהייתה אלילית) – כל האלים המוזכרים בסיפור דלעיל מוזכרים בתנ"ך כאלוהי "העבודה הזרה" שאותם עבדו עם ישראל. למעשה, הארכיאולוגיה, כמו גם התבוננות ספקנית בסיפורי התנ"ך, מגלה לנו כי האלים הללו היו האלים שאותם עבדו עם ישראל עד שלב מאוחר בתולדותיו (שלהי ימי בית-ראשון), אז המונותאיזם האבסולוטי (אותו אני מכנה "יהוויזם") הפך לדת השולטת של עם ישראל – דת שבמהלך השנים נהפכה ליהדות אותה מכירים אנו כיום. הדת הכנענית הקדומה הייתה המקור העיקרי של הדת העברית הקדומה (אליה יש להוסיף השפעות שומריות-בבליות, השפעות מצריות עתיקות והשפעות מדייניות). על-כן, הכרת עלילות בעל וענת היא הכרת העבר שלנו, שהוא למעשה שורשי תרבותינו.

חולון, ב' בחשון (הוא יֶרַח בּוּל), ה'תשע"ב.

מודעות פרסומת

ביקורת ספר – "שמשון" לזאב ז'בוטינסקי

שמשון בן מנוח משבט דן, הוא שמשון הגיבור – דמות אגדית שסביבה נכרכו מיתוסים רבים של גבורה ועוז המסופרים בספר שופטים, ובספר זה שכתב זאב ז'בוטינסקי בשנת 1926. 

קשה לנתק את היצירה מן הסופר שלה – זאב ז'בוטינסקי, מנהיג הציונות הרויזיוניסטית ואביו הרוחני של הימין הפוליטי בארץ (יחד עם משורר, מתרגם, סופר, עורך דין ו… מנהל סוכנות ביטוח), שתמך בהתנגדות אקטיבית לשלטון הזר בארץ בדרך להקמת מדינה לעמנו. נראה כי לא סתם בחר ז'בוטינסקי להתמקד דווקא באגדת שמשון הגיבור – סיפור כוחני של בן עם ישראל שבאמצעות כוח, לא פחות ממוח, נצרב בתודעה הלאומית העברית.

הספר נכתב במקור בשפה הרוסית, ואני קראתי אותו בתרגומו של ברוך קרופניק משנת 1929 (בהוצאתו ה"מחודשת" של בנו של זאב ז'בוטינסקי, ערי, משנות ה-50'). התרגום הוא ארכאי ומליצי – אך זה בדיוק מה שרציתי לקרוא – גם מכיוון שאני חובב ספרות עברית ותרגומים עבריים ישנים, וגם מכיוון שספר מסוג זה – רומן היסטורי מתקופת התנ"ך – נראה לי יותר נכון שיקרא גם בשפה מליצית וישנה יותר.

למען רצון לא לפגוע בהנאת הקריאה ממי שמתכוון ביום מן הימים לקרוא את הספר הזה, אסמן את הכתב בצבע אדום בכל פעם שיכילו הדברים גילוי פרטים אודות העלילה. מי שיחפוץ – ידלג הלאה.

בתחילתו המספר אינו מתמקד בשמשון, אלא בדמויות אחרות שמלוות את היצירה לאורך כל אורכה – מכבוני בן שוני הלוי, ובנות פלשת. ככל שמתקדמים בתחילתו של הסיפור אנו מתעמקים יותר בפלשת מאשר בעם ישראל, עד לגילויו של שמשון כדמות כמעט-פלשתית, הזוכה לכינוי "תיִש" כאשר היא מתרועעת בקרב פלשתים במשתאות שונות. אט-אט נחשף לפנינו שמשון, אדם שלוקח ברצינות את תפקידו כנזיר ליהוה (כך מוזכר, בשמו המפורש, בדרך כמעט אגבית) – רק כאשר נמצא הוא בקרב שבטו ועמו, ושאהוב ומוזמן לחגוג ולהשתטות עם חבריו הפלשתים. התקופה שבה מתרחש הסיפור, תקופת השופטים, מוצגת בספר כתקופה מאוד אנארכית בקרב שבטי ישראל – ללא מנהיג אמיתי, עדיין בתהליכי התיישבות וכיבוש, ועדיין ללא תרבות ממוסדת דיה. אין ספק כי משל הדבר למצב הישוב בארץ בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים – עם שנתאסף לו, עוסק בגיבוש זהותו והוויתו, תוך כדי יריבות חיובית (כזו שממנה אנו למדים) ושלילית (שנאה ושפיכות דמים) אל מול עם זר וחזק – הפלשתים.

הסיפור עצמו יחסית דינמי, ולא נוטה לשעמם. רוב הספר מכיל עלילה יותר מאשר מחשבות, תהיות ותיאורים כאלו ואחרים. העלילה עצמה מתקדמת על פי הקו המנחה המתואר בסיפורו של שמשון בספר שופטים, אך ז'בוטינסקי הרשה לעצמו לכתוב את הסיפור מתוך ראיה חילונית, ואולי אף ארכיאולוגית במידה מסויימת, ובכך סוטה הוא מן המסורת הדתית הכרוכה במיתוס של שמשון – בצרעה, עירו של שמשון, בני דן עובדים אלילים רבים (נעדר מרשימת האלילים, הכוללת את אלי-כנען, כמו גם את יהוה, הוא האליל אל, אבי האלים). אמו, הַצְלֶלְפּוֹנִי, היא הדמות הדומיננטית בבית-אביו, ומכבוני הלוי המוזכר בתחילת הסיפור – מכיר אמנם את עבודת-יהוה (האל שלאחר מכן נהפך לאלוהי ישראל), אך בד בבד מקדיש זמן לגישה האלילית המוכתבת על ידי הצללפוני, כמו גם שאר תושבי צרעה (שכן המקדש שבבית הצללפוני הופך לחשוב שבמקדשים הביתיים שבצרעה). באופן מפתיע, הנביאים, המזוהים בספר כמי שבבוא היום דתם היא זו שתהפך לדומיננטית בארץ, מוצגים כשוכני-מערות מטיפי מוסר ודיי מעורערים בנפשם. שמשון עצמו מתפתח מדמות שכל עיסוקיו בצחוק ומעשים כוחניים אל אדם המשתמש במחשבתו ותובנתו, למען עמו יותר מאשר לעצמו. לאורך כל הסיפור שמשון מוצג כ"המושלם בכל המעלות" (זהו גם שמו של הפרק הראשון) – וגם מגרעותיו מוצגות כחיוביות ומעוררות חן. זה אמנם נדוש ונאיבי, אך באמירה כוללנית (שלבטח לא עומדת במבחן המציאות) נראה לי לעתים כי כל ספר שנכתב לפני שנות ה-50' מציג את הגיבור כמושלם בכל אופן אפשרי.

סיפורי הנשים בחייו של שמשון גם הם מקבלים התבוננות חדשה ומעמיקה יותר. בתנ"ך מסופר לנו על שלושת נשיו הפלשתיות של שמשון – אך בספר זה אנו מגלים גישה שונה, נכונה מבחינה היסטורית או לאו, בה שמשון שוכב עם נשים רבות, אהובות, פילגשים ושפחות. כמו בתחום הבילויים והמשתאות, גם בתחום הנשים לבו של שמשון נוטה אל הנשים הפלשתיות, למעט חולשתו אל אשה אחת מבנות ישראל ושמה קרני, אחותו של רעו הטוב משועלי שמשון, יהיר. אף סיפורה של דלילה, המפורסמת מבין שלוש הנשים, מהווה בסוף הסיפור את הטוויסט העיקרי הקודם למעשה הידוע המלווה למשפט הידוע "תמות נפשי עם פלשתים", תוך כדי שהוא נקשר גם בסיפור של האשה השניה של שמשון – הזונה מעזה.

במחשבה ראשונה עשויים אנו להתבונן במסר שבספרו של ז'בוטינסקי כמסר כוחני מאוד – נצחון על הפלשתים (בין אם נראה אותם בהקשר המודרני כעם הפלשתינאי, ובין אם עמי אירופה ובעיקר העם הבריטי ששלט בארץ באותה תקופה) בכל מחיר, ושאיפה לעיצוב היהודי אמיץ הלב ובר הכוח כפי שהיה שמשון. אך למעשה, הקריאה בספר חושפת אותנו אל שמשון שאוהב את הפלשתים, מתרועע עמם ולומד מהם – על סדר, על ממשל, על צבא, אפילו על היסטוריה טרויאנית. הרומן ההיסטורי הזה שכתב ז'בוטינסקי אינו מתייחב לאמיתות ודיוק היסטורי, ועל נקלה ניתן למצוא כמה אנאכרוניזמים בספר. אך זהו בדיוק יופיו של הספר – הוא אינו ספר היסטוריה אקדמי, אלא נסיון להציג בפני הקורא את העם העברי בהתהוותו מתוך השקפה חילונית ליבראלית, כזה שלא סולד מן הגויים ואף מתרועע עמם ולומד מהם (וכן, גם נלחם כשצריך), וכזה שלא מתייחס ברצינות לדברים ההזויים שנאמרים מפי נביאים בעלי יומרות דתיות. העם העברי ששמשון מכיר הוא עם מבולבל, לא מסודר – ולשמשון לא נוח תמיד לשהות במחיצתו, ועם כל הכוחניות שלו – שמשון הוא גם לץ ואורח קבוע בקרב הפלשתים, וזהו אולי מסר שניסה ז'בוטינסקי להעביר – כפי שעלינו להתהוות כעם ולשאוף לעצמאות – אל לנו לשכוח לחייך. בצוואתו של שמשון אל עם ישראל דרך חרמש, מ"חייליו" בשועלי שמשון שפגש אותו סמוך למותו, הוא מבקש מבני דן ומבני ישראל כאחד שלושה דברים – "לקבוץ ברזל, לשים עליהם מלך, וללמוד לצחוק". המסר הזה, בייחוד החלק האחרון, מקבל מימד חדש ועצמה גדולה כשקוראים את הספר, בו שבטי ישראל (והנביאים בייחוד) מוצגים כרציניים, עמלים בדאגה לנוכח הקשיים, וממאנים לצחוק. מסר נוסף מופיע לקראת סופו של הספר, בו מביא מכבוני בן שוני הלוי טיעון מנצח – את ההיסטוריה הוא יכתוב, הוא שיודע קרוא וכתוב, והוא שיציג את סיפורו של שמשון כרצונו. הוא זה שיספר לנו שאביו של שמשון היה בן שבט דן (אף על פי שמוצא זה הינו שנוי במחלוקת בספר), והוא זה שיספר לנו כי שמשון הרג פלשתים רבים בעזרת לחי של חמור (בעוד שלמעשה הרג רק אחד בפרץ של זעם). בכך בעצם ז'בוטינסקי מנסה לומר לנו כי איננו בהכרח חייבים להאמין לכל הסיפור המקראי כלשונו – יתכן שהוא עבר שכתובים משיקולים כאלו ואחרים – אך למעשה, אין זה משנה, היות וזהו הסיפור שנצרב בתודעתנו כמיתוס המועבר מדור לדור. ציטוט מעמוד 245 :

"…יבוא יום ותמות גם אתה וימותו כל בני האדם אשר היו היום ברחוב העיר. גם הטף ימות; ועמהם ימותו כל הגיונותיהם ודבריהם ושיחם ושיגם. רק אחד תחיה לעולם : אשר אכנה אני דברי אמת, אני, מכבוני הלוי.
     שמשון לטש עיניו אליו וסיבב את ראשו כדרכו בשעה שהשתדל לתפוס ענין קשה.
    -הנך בז לי ולמעשי ולמולדתי, השופט – אמר הלוי – רבה חכמתך, אבל קצרה היא. הנך גבור, אבל מידת כוחך – יום אחד : יהי ערב ויהי בוקר וילדו אנשים אשר לא ידעו את שמשון. ואני ומולדתי – הננו כתולעים בעיניך : הננו נודדים מארץ לארץ, ולוחשים לחש, ורושמים קו לקו על עור עזים. אבל רק אשר צררתי בתפילה ורשמתי על פיסת עור יאריך ימים, ואת זאת יכנו בני האדם דברי אמת, וכל יתר הדברים כמוהם כעשן."

יצא לי להתקל בביקורת שטוענת שאלמלא היה ידוע מי היה כותב הספר ומה היו מעשיו – ללא ספק היה ניתן להשוות את הספר הזה למעשיות אנטישמיות כדוגמת "הפרוטוקולים של זקני ציון" – בעיקר בגלל הראיה השלילית המוצגת בספר כלפי הנביאים (שכפי שנאמר – מוצגים כשוכני-מערות מטיפי מוסר ומעורערים בנפשם), בני שבט הלוי (המוצגים כחמדנים ואופורטוניסטים דתיים), ואף בני שבט יהודה, מהם כידוע התפתחה ממלכת יהודה שהיהודים הם צאצאיה (אלו מוצגים כבוגדים המוכנים לשרוד בכל מחיר, אולי בהדהוד למעשיו של יהודה איש-קריות). אך דווקא בעניין הזה בראייה על פי הגישה העברית-כנענית נראה את הסיפור באור שונה לגמרי, חיובי כלפי העם וחיובי כלפי הגישה האנושית יותר – זו שגורסת בהתפתחותן של תרבויות ודתות. על פי הסיפור, עם ישראל היה עם חילוני ברובו, ועובד אלילים (אם כי לא ממש היה משנה לו אילו אלילים הוא עובד), ובתקופת השופטים בה מתרחשת העלילה אפילו לא ידעו ליצור כלי ברזל. הסיפור עצמו נכתב מתוך התבוננות בשבט דן, שבטו של שמשון – שסבל מקשיים והצקות מן הפלשתים ממערב ודרום ומשבט בנימין ויהודה ואפרים ממזרח (אף על פי שכולם בני ישראל היו, התחרו על אדמה ומרעה ואף גנבו אחד מן השני) שאילצו אותו גם לנדוד צפונה אל עבר נחלה חדשה (בהמלצת שמשון, כמובן, על פי סיפור זה). ז'בוטינסקי מסתכל על עם ישראל הגדול, ולא רק על העם היהודי, כעם שהגיע מן הנכר ומצא אט-אט את דרכו. גם אם גישה זו הינה "מפוארת" פחות, הרי שהיא ריאליסטית ואנושית יותר.

בנימה אישית יותר, בעת קריאת הספר לא יכולתי שלא להרגיש כי אני קורא את הספר הזה בדיוק בעת בו אמור אני לקרוא אותו ולהפיק ממנו את מירב ההנאה – העניין שלי בהיסטוריה של עם ישראל, כמו גם הרעיון העברי, כמו גם אפילו החיבה אל השפה העברית הספרותית של לפני מעל לחמישים שנה – כולם באו לידי ביטוי בספר הזה, ונהניתי ממנו בצורה יוצאת-דופן. פעמים רבות במהלך קריאת הספר נראה היה לי כי הוא נכתב במיוחד עבור הקוראים ה"כנענים", ונראה לי כי כל אחד שמתחבר אל האידאולוגיה הזו יתענג מקריאה בספר זה. תיאור מכבוני הלוי שנתקבל לעבודת כהונה בבית הצללפוני, אמו של שמשון, נותן רמז קל :

"…הצללפוני בחנה אותו מכף רגל ועד ראש וגם את חמורו בחנה ובעיניה לא רק שקלה את המשא, אלא גם פיתחה אותו. כל זאת עשתה רק כבעלת בית רגילה ובקיאה, כי מדבריו של האורח הבינה מיד שהוא אדם משכיל ולא לחנם הוא נוטל לעצמו שם לוי. לאחת שתים שלוש שאלות הביאה אותו אל חדר תפילתה.
      מתחת לכפורת, על קרקע מצוחצח, עמדו על כני אבן פסילים בני קומות שונות. הגדול שבהם לא היה גבוה מקומת ילד בן שלש, והיו גם קטנים ביותר. חוקר קדמוניות בזמננו היה מוותר על חצי שנות חייו במחיר שהית חצי שעה בבית קדשים זה. בני דן היו מטבעם משוטטים בארץ וזוכים מן ההפקר. רבים מהם עבדו עבודת מלחים ביפו ובדאר. מכל נסיעה ראו עצמם, כנראה, חייבים להביא לאשת מנוח, הכבודה שבנשי העיר הראשית שלהם, מין תשמיש של קדושה, וכך נתלקטה באוסף שבמקדשה תערוכה של האמונות והדתות בכל ארץ כנען, בעבר הירדן, במדבר, בלבנון, בשפת ים התיכון ובאיי אגיאה. היו כאן עשתרות קרנים, עשתרות יוֹנים, עשתרות ערומות וכתונת על גבן לכסות מערומיהן; אלהות אחת החזיקה צלב בידיה, אחרת היתה בעלת זקן מסולסל; אל בעל זנב דג; שנים שלשה אלילים בעלי רגלי תיש ואזנים וקרנים חדות; עגל שזהב צפויו נשר ובמצחו קטע אבן טובה; פסל של גבר עבה יושב, בעל כרס ערומה וגדולה ומלתעות גדולות בגלגלתו העצומה; נערה עשויה משן מעשה ידי אמן, בעלות שערות פרועות וכנפים; קוף איום וטבורו קשור בארץ; אליל בעל ראש נץ; אליל עומד על רגל אחת ולו זנב בצורת עלוקה; דרקונים ונחשים, אליל מתולתל בעל קשקשת שחציו אדם וחציו דג, מחוסר עינים בפרצופו אבל בעל עין ענקית בחזהו; שני בחורים נאים וערומים מעשה ידי מדינת הים, מכוסים בחגורות צמר מפני הנימוס; אישים קטנים ועוקץ יתוש בפיהם. על גבי בסיס מיוחד, מקושט בכיסויי משי ועורת ברדלסים, עמדו שבעת התרפים הביתיים, מעשה ידי אחד מאומני המקום; שני פסילי זכרים ושני פסילי נקבות מחומר אדום ועוד שני זכרים ואשה אחת מאבן. אחד מפסילי האבן הזכרים נשא על ראשו מין שק ממולא, סרוח ויורד על השכם, כנראה, רמז לרעמת הנזיר. על גבי אותו בסיס עצמו, באמצע ממש, התנוסס עמוד מוזהב בגובה ברכי אדם מגודל מראשו כמין חרוט מעוגל. בעצם קדקדו של החרוט היתה משובצת מרגלית ובחזית העמוד תלויה היתה שרשרת אבני צבעונין. הלוי נגע בשרשרת בדחילו ורחימו בשתי אצבעותיו המעוטפות בכנף אדרתו ובירך בלחש.
     עד מהרה באו לידי הסכם; נדברו על שכר, משכנו ומזונותיו של הלוי וגם על מספר הכבשים, הגדיים והיוֹנים לעבודת הקודש, שלש פעמים בשנה. הותנה, כי הזבחים יהיו קרבים רק ליהוה, לפני עמוד הזהב, ושאר האלוהות יסתפקו בתפילות; בשר הזבחים יהיה קנין הכהן הלוי, אבל העורות ישובו לידי בעלת הבית. חוץ מן הכהונה קיבל עליו הלוי גם לכתוב בספר את המאורעות שבבית מנוח, וביחוד את כל הקורות של בן מנוח."

התיאור הזה, יחד עם התיאורים ה"עבריים" (חילוניים, לא מתחייבים לאלוהות אחת גם כאשר עוסקים בדת, לא מקבלים בהכנעה את מעמד הבכורה של ה"יהדות") הנוספים גורמים לחשוב על קשר מסויים בין ז'בוטינסקי לבין יונתן רטוש, אבי התנועה הכנענית,  אולם ה"מהפך האלילי" של רטוש נתרחש רק בשנת 1938 בעת מפגש עם ע.ג. חוֹרוֹן – שתים-עשרה שנה לאחר כתיבת הספר של ז'בוטינסקי, ולפני כן הרעיון ה"עברי" שלו נגע רק לאלמנט החילוני (ללא כל סממן עברי-אלילי קדום). ואמנם, נפגשנו רטוש וז'בוטינסקי פעמיים – אך גם מפגשים אלו נתרחשו זה יותר מעשור לאחר פרסום "שמשון" (ב- 1937 ו- 1938). מכל וכל, המפגשים ביניהם עסקו בעיקר בהגדרת מטרתה של "התנועה הציונית החדשה" של ז'בוטינסקי כתנועה עברית (ולא מחוייבת לאלמנט הדתי היהודי), והדגישו בעיקר את אי-ההסכמה שביניהם – בייחוד במפגש השני, שנתרחש בראשית פברואר 1938 (אם זכרונו של רטוש לא הטעה אותו) בפראג, שם נתכנס "קונבֶנט" (כינוס) של "ההסתדרות הציונית החדשה". כפי שמתאר רטוש בביוגרפיה הקצרה של בעמוד 18 בספרו "ראשית הימים" : "הילכנו כרבע שעה לאורך המסדרון, הלוך ושוב והוא ביקש להשפיע עלי שלא אעלה את התכנית כל עיקר, שאורידה מעל סדר היום. מובן שלא השתכנעתי, גם טענתי שאין זה אלא צעד אחד, טבעי, מתבקש מאליו, קדימה מן התביעה שלו ב"קונגרס הציוני" להצהיר על "המדינה העברית" בתור "המטרה הסופית", תיבעה שעליה התפלג מן ההסתדרות הציונית ("הישנה"), וכל שאני מבקש הוא להכריז על "המדינה העברית" לא בתור מטרה "סופית" כי אם בתור המטרה ה"עכשוית" ה"ממשית", לא מטרה הצהרתית בלבד." בהמשך נשא רטוש את דבריו והציע את הצעתו באותו "קונבנט", וזו הוסרה מעל סדר היום בהצבעה בה הצביעו כל חברי הועידה למעט רטוש ואחד מנחם בגין. ז'בוטינסקי יצא מהאולם בהעירו "מה הוא צועק הבחור הזה". אם כך, ניתן להבין כי על אף הדמיון הרב בהשקפה ובגישה האקדמית-חילונית כלפי הסיפור, לא היתה כל השפעה של רטוש על ז'בוטינסקי (וככל הנראה גם לא להפך, לפחות באותה עת).

אסיים בהפניה לביקורת נוספת אודות הספר, מתוך הפורום היגיון בשיגעון. הביקורת שם מתייחסת אל הספר גם בתרגומו הישן (של קרופניק) וגם אל החדש ביותר (בתרגומו של פטר קריקסונוב), תוך כדי התייחסות אל קורות חייו של זאב ז'בוטינסקי ופועלו הספרותי, ההגותי והלאומי.

תל-אביב, כ"א באדר א', ה'תשע"א.

פאשיזם, חופש הביטוי, התוכנית "ארץ נהדרת" ומחשבות על סכנת הרצח-הפוליטי הבא.

"אנחנו עוצרים כעת את הדיווח מזירת האירוע בכדי לעדכן שכרגע הגיעה הידיעה כי לפני דקות ספורות שר החוץ איווט ליברמן מת מפצעיו בבית החולים הדסה עין-כרם. כפי שכבר דווח, ליברמן נורה לפני כשעה וחצי בעת שיצא מן הכנסת בידי אלישע לוי מרמת-גן, ככל הנראה אנרכיסט, שצעק לעבר ליברמן 'חלאה פאשיסטית'. שוב, אנחנו המומים לדווח כי שר החוץ מת על שולחן הניתוחים. אנחנו מניחים כי השאלה שתישאל מחר היא כיצד נתנו לזה לקרות…"

אתמול בערב (שישי, ה-14 בינואר 2011) עשיתי דבר שאני לא נוהג לעשות – ראיתי טלויזיה (אצל אחי, אני לא מוצא סיבה להחזיק אצלי טלויזיה). הספקתי לראות כתבה מעניינת על כדורסל נכים, ועל אנשים ללא כל נכות שמשתתפים במשחק הזה. לאחר מכן ראינו ארץ נהדרת, והרגשתי רע. רע מאוד אפילו. בשליש הראשון של התוכנית השתלט שר החוץ ליברמן (בגילומו של… אין לי מושג מי, אני גרוע בשמות) על התוכנית והאשים את קיציס בבגידה במשפט ראווה שהיה נאצי בכל דבר למעט דגל צלב-הקרס שנעדר (מסיבות מובנות).

חשוב לי להקדים ולהגיד כי אני טוען תמיד שדעותיי לא מזוהות לא עם הימין, ולא עם השמאל. באופן כללי ימנים נוטים לקרוא לי שמאלן ושמאלנים נוטים לקרוא לי ימני – פשוט בשל העובדה שכל אחד מוצא ברעיונותיי את הדברים עמם הוא לא מסכים. ואין בזה פסול, אני מקבל את זה בהבנה – אבל מתוקף זכות ההגדרה העצמית שלי השמורה לי אני לא רואה את עצמי נוטה לאף אחד מן הצדדים, ובטח ובטח שלא מזדהה עם המרכז (שהוא לדעתי גרוע אף יותר). אולי מן הסיבה הזו אני מרגיש גם מגוחך "להגן" על מפלגה או ציבור מסויים – קטונתי מלעשות כן, בטח כשאינני מזדהה עם צד זה או אחר. מעבר לזה, אינני חשׂוך חוש-הומור, וגם במהלך התכנית צחקתי, גם במהלך הקטע עליו אני הולך להרחיב עכשיו. בדיחה טובה מצחיקה אותי, גם אם נאמרת בהקשרים לא כל כך הולמים, בגלל האירוניה או פשוט בגלל חוש-ההומור שלי. אבל אני מקווה שכולם מבינים שהמשפט מתקופת הילדות "צחקת ! זה אומר שאתה לא רציני" לא תקף פה, כי לדעתי מדובר בנושא רציני מאוד.

ובהקשר לאותו קטע טלוויזיוני ששודר – נראה שאנשים בוחרים באופן סלקטיבי את הזכרונות שלהם, בהתאם לנסיבות. יהיה שקרי מצידי לרשום כי "אנשי השמאל שכחו את אוירת ההסתה שקדמה לרצח-רבין", כי הרי הם בעצם יזכירו זאת בהזדמנות בהם מוזכרת המילה "בוגד" או "משתף-פעולה" בהקשר של פוליטיקאי מהשמאל. וזה בסדר, זה נכון – אכן במקרים כאלה צריך להזכיר את התקופה שקדמה לרצח-רבין, ואת ההסתה. את העובדה שאנשים הרגישו חופשיים לנצל את חופש הביטוי, ולהתבטא נגד מי שהם רואים כמחריב ישראל. וגם אם לא קראו לרצח-רבין באופן מפורש, הרי ביטויים מסוג אלה כמוהם התרת-דמו של רבין. היה זה רק עניין של זמן עד שיבוא הפנאט שיהפוך את המלים האלה למעשים, באצטלה של חובה מוסרית-דתית.

אך האם מישהו נותן דעתו לסכנת ביטויים דומים כאשר הם מושמעים נגד נבחרי הציבור מן הצד הימני של המתרס ? כשראיתי את מי שגילם את ליברמן משתתף כשופט במשפט-ראווה נאצי בו הוא מכריח את אייל קיציס להצדיע במועל-יד (בכדי שלא נבלבל ונדע כי אכן ליברמן הוא התגלמות הנאציזם), לא יכולתי שלא לנוע במושבי באי-נוחות. ואל תטעו, אני לא מזהה את עצמי עם ישראל ביתנו. באופן אישי אני חושב שההחלטה על הקמת ועדת החקירה הפרלמנטרית שתפקידה לחקור את התנהלות ארגוני השמאל כדוגמת מחסום-ווטש ובצלם היא אוילית לחלוטין. אך מכאן ועד להציג את ליברמן כנאצי עוברת דרך שמעליה מתנוססים שלטים ירוקים של כביש מהיר עם הכיתוב "חוסר-טעם".

זה נשמע לא נעים לצאת נגד התבטאות, במיוחד של תוכניות סאטירה. כן, מדובר באמצעי הומוריסטי-אומנותי להעביר את הלך הרוח של כותבי התכנית. ואני האחרון שיטען כי על סאטיריקנים (ובכלל, כל אדם באשר הוא) צריך להיות "ממסדי" ולא להביע את מחאתו. אך יש הבדל עצום בין מחאה להסתה. מה חשבו מי שכתבו את המערכונים של השליש הראשון של התוכנית ? האם לא יעלה על הדת כי בעקבות הגל הזה (שאותה תוכנית של ארץ נהדרת, מבחינתי, הייתה רק הנציגה הפופולרית ביותר שלה) יקום האדם (שכמובן שלאחר מעשה יכונה "מטורף בנפשו") שיחליט כי הוא זה שיציל את ישראל מפני הנאציזם של ליברמן, והוא זה שירצח אותו ? מה אז יגידו כולם ? "צק, צק, צק, איזו הסתה הייתה. איך אנשים הרגישו חופשי לקרוא לפוליטיקאי פאשיסט, מבלי להבין כי יש כאלה שירגישו שחובתם היא להציל את ישראל מפני הפאשיזם הזה".

וזהו אולי המקום להגיד בצורה הכי ברורה – מי שכיום חושב שכל טענות הפאשיזם האלו לגטימיות, ששוב יחשוב על המצעד ארון הקבורה של השלום, על רבין במדי אס.אס., על קריאות הבוגד. כמה קל היה באותו זמן להגיד את הדברים האלה. לקרוא לרבין רוצח אחרי כל פיגוע. אין הבדל בין הצגת ליברמן כנאצי לבין הצגת רבין כנאצי. מותר לא להסכים עם ליברמן, מותר להביע דעות – אבל חשוב גם לזכור את הסכנות שבהתבטאויות מסויימות. אסור להתחמק מאחורי המושג (הקדוש בעיניי) "חופש הביטוי" ולטעון כי כל טענה היא מותרת. כולנו למדנו את הסכנה במלים מסויימות, בעלות מטען מסויים והשלכות מסויימות כלפי אוכלוסיות שונות. הסתה אינה אירוע בודד אלא תהליך מתמשך, שככל שעובר הזמן הגבולות שלו מיטשטשים. אם מישהו חושב שדבריו של פוליטיקאי מסויים נגועים בגזענות, למה פשוט לא להגיד שדבריו נגועים בגזענות ? למה לקחת את זה לכיוון כל כך מגעיל ? ושוב, אני מבין שבמקרה של ארץ נהדרת מדובר בתוכנית סאטירה, ושם תמיד הגבולות יותר מטושטשים – אבל אני מדבר על הלך הרוח באופן כללי, ועל הצגת "ארץ נהדרת" כדוגמה לאותו תהליך שציינתי מקודם.

התחלתי להיות מודע לאותה תופעה במהלך הבחירות האחרונות, בו מפלגות השמאל הזהירו שוב ושוב מפני הפאשיזם הימני. למרבה הצער, השימוש בהשוואות האלה כבר ממזמן אינו נחלתם של פרובוקטורים בלבד. כיום כל מה שנתפס ככוחני/צבאי – הוא פאשיסטי. כל הזדהות "יתר" עם הממסד, עם המדינה – פאשיסטי. כל טיעון שמדבר על לאומיות – פאשיסטי. למרבה הצער, אנשים פשוט לא מבינים מה שהם אומרים, ועוד יותר אינם מבינים את הסכנות שבדברים האלה, שבעיניי הם הסתה מובהקת (כמובן שבעיניהם לא, כפי שקריאות הבוגד ותמונות רבין במדי אס-אס נראה כמחאה לגיטימית). השימוש בשפה הזו הפך שגור יותר ויותר, ואז הגיע השמאל הלאומי, שמלכתחילה משתמש בשפה פרובוקטיבית, זולה ושפלה לצורך יצירת כותרות. רמת השיח הציבורי הגיע לשפל שאין לו תקדים, והרבה בזכותם (הם כמובן יטענו כי בכל מקרה כולם מדברים כך, וזה גורם לתשומת לב, אז אין בזה פסול).

אז אולי קצת מידע – פאשיזם היא שיטת ממשל בפני עצמה, ויש לה עקרונות מובהקים. הוגה הפאשיזם והמנהיג של איטליה הפאשיסטית היה בניטו מוסוליני. לפאשיזם יש כמה נקודות מנחות מובהקות, שקשורות לצורת השלטון, אופי הכלכלה והתפיסה החברתית :

  • המדינה מעל לכל – הפרט חסר חשיבות וזה תקין לחלוטין להעניק למדינה את חירות הפרט ואת חיי הפרט
  • היררכיה – הדוצ'ה (המנהיג) הוא הסמכות העליונה ויש לציית לו באופן מוחלט.
  • מלחמה בקומוניזם, ליברליזם, דמוקרטיה, וכל שיטה אחרת – כל השיטות האחרות אינן תקינות ואין לאפשר לתת להן הזדמנות לקום במדינה הפאשיסטית
  • מפלגה יחידה – בפאשיזם אין מקום למפלגות אחרות, לאור שני הסעיפים מעל ולאור העובדה שרעיונות אחרים
  • המלחמה הינה "מנוע הצמיחה" של המדינה ודומה לגישות דרוויניזם-חברתי אחרות – החברות החלשות נכחדות
  • קורפורטיביות – הגישה הכלכלית הפאשיסטית תומכת בתאגידים מקצועיים של הענפים השונים בתעשיה, שמורכבים מהמעסיקים ומהמועסקים. לכל ענף במשק יהיה יצוג בפרלמנט
  • הפאשיזם מתמקד בלאום, בצורה קיצונית ואובססיבית (לכן הוא לאומני) אך למיטב הבנתי לא היה גזעני בצורה אקטיבית עד הברית עם היטלר

בנוסף, גם ג'ורג' אורוול השקיע מאמץ וכתב ב-1944 מאמר שכולו מתמקד בשאלה "מהו פאשיזם ?". במאמר זה הוא מראה את הקושי והחמקמקות של ההגדרה לגבי משטרים שונים – גרמניה הנאצית, יפן (של מלחמת העולם השניה), פורטוגל, ספרד – אף כי כולן הוגדרו פאשיסטיות, לא תמיד יש ביניהן מכנה משותף (לדוגמה – לא כולן נמצאו או שאפו להמצא במצב מלחמה מתמיד, אם מגדירים את גמניה הנאצית כפאשיסטית – לא כולן היו אנטישמיות). הוא מציין את הקבוצות השונות שהוא נתקל בהגדרתן כפאשיסטיות – שמרנים, סוציאליסטים, קומוניסטים (למרבה האבסורד !), טרוצקיסטים, קתולים, מתנגדי מלחמה (שוב, אבסורד), תומכי מלחמה, לאומנים. על פניו, נראה לאורוול כי משמעות המושג "פאשיסט" אינה קיימת. הוא מכיר בכך שלמושג פאשיסט יש מטען רגשי מסויים – ולכן הוא נמצא בשימוש (יותר בעל-פה מאשר בכתב, לדעתו) על ידי אנשים שמבקרים שיטות ממשל שקל להבדילן ממשטרים ליברליים, או סתם כלפי אנשים אכזריים. אך בפועל, ולסיכום המאמר, טוען אורוול, כי פאשיזם היא אכן שיטת ממשל ושיטה כלכלית, ועל אף חמקמקותה אין להפחית מערכה על ידי הפיכתה לקללה :

"אך הפאשיזם הינה גם מערכת פוליטית וכלכלית. מדוע, אם כן, אין לנו הגדרה ברורה ומקובלת שלה ? אבוי ! לא נקבל אחת כזו – לא עתה, בכל מקרה. לומר מדוע יקח זמן רב מדיי, אך באופן בסיסי הסיבה לכך היא שזה בלתי אפשרי  להגדיר פאשיזם בצורה מספקת את הדעת מבלי לקבל הודאות שלא הפאשיסטים עצמם, ולא השמרנים, ולא הסוציאליסטים מכל צבע, מוכנים לתת. כל מה שיכולים אנו לעשות לעת-עתה הוא להשתמש במילה עם מידה מסויימת של זהירות ולא, כפי שנעשה בדרך-כלל, להורידה לרמה של קללה."

היה, אגב, פאשיזם אמיתי בישראל, אי-שם בשנות ה20' וה-30'. הדמות שאולי מזוהה ביותר עם הפאשיזם הישראלי היה אב"א אחימאיר, שאף כתב סדרה של שמונה מאמרים בעיתון "דואר היום" בשנת 1928 תחת הכותרת "מפנקסו של פאשיסטן", יחד עם מאמר דומה משנת 1955 בעיתון "חרות". (סיומת 'ן' ארכאית להיום, דומה במהותה לציניקן…). ואף על פי שאחימאיר צוטט כמתפעל מרוח הלאומיות של מוסוליני והיטלר, ואף בירך את "הדוצ'ה שלנו", ז'בוטינסקי –  הפאשיזם הזה דעך לו מהר מאוד, עם התחזקותו של השלטון הנאצי המאיים בגרמניה (יש אף שמזהים את "ברית הבריונים", שאותה הוביל אב"א אחימאיר יחד עם אורי צבי גרינברג ויהושע ייבין, כתנועה פאשיסטית).

אינני חושב כי כוונתם של כל אלו שמשתמשים ברטוריקה הזו היא רעה, אך שוב – לדעתי אנשים פשוט נסחפו לשימוש בעולם מונחים רע ומסוכן, או שנקלעו להלך-רוח מחשבתי מסויים. בבלוג של עמית לב מובא ב-6 בינואר 2011 תרגום מאמר בשם "הפאשיזם ב-14 נקודות" שפורסם במקור בשנת 2004 על ידי ד"ר לורנס בריט (זאת על פי הפוסט בבלוג. בחיפושים שלי מצאתי כי המאמר פורסם באביב 2003 ב-Free Inquiry). על פי המאמר הזה עשוי הקורא להחרד ולהגיד "אבוי, אנחנו מדינה פאשיסטית". נראה כי כמעט כל הנקודות התממשו, או עתידות להתממש (ביטויים מתמשכים וחזקים של לאומנות, בוז לחשיבותן של זכויות האדם, עליונות הצבא / מיליטריזם נלהב, אובססיה לבטחון הלאומי, דת ואליטה שלטת קשורות יחד, דיכוי של כוח העובדים או חיסולו, פרוטקציה משתוללת ושחיתות), אך כשקראתי את זה לא יכולתי שלא לשאול – האם יש כאן מטרה סמויה ? בהקשר של הצגת הכתבה והשלכתה על הנעשה בישראל של ימינו – האם אכן הנקודות הללו "התממשו" באופן מוחלט ? עם הפרוטקציות והשחיתות, לא נמצאים אשמים ? דת ואליטת השלטון – ניסיתם פעם לשאול דתי מה הוא חושב ? אולי לדעתו בכלל המדינה לא מתחרדת אלא מתפקרת ומפרה את הסטטוס-קוו ? מיליטריזם נלהב ? ומה לגבי הסרבנות ? ובהקשר אל המאמר עצמו – האם לא יתכן כי מטרתו של ד"ר בריט הייתה מלכתחילה לטעון כי הוא חי בחברה פאשיסטית ? אני חושב שדווקא בשיח האקדמי זכות הפיקפוק היא זכות עליונה. קל להבין כי הוא מתעלם בצורה דיי שרירותית לטעמי מהרבה נקודות אחרות של פאשיזם (כמו עקרון המפלגה היחידה, הקורפורטיביות, מלחמה באידאולוגיות אחרות, וכדומה). נראה כי הוא מנסה ליצוק את המושג הזה לעולם המושגים של היום (קצת כמו שאלון חילו ניסה לעשות ב"אחוזת דג'אני", שם הוא כפה בכוח את נרטיב הכיבוש לתקופה שאני בספק אם מישהו שם חשב על פעולות היהודים ככיבוש).

בנוסף, בואו לא נשכח כי אנחנו עדיין חיים במדינה מאוד פתוחה מבחינת ביקורת – עובדה שתוכנית כמו ארץ נהדרת משודרת. עובדה שנשיאים לשעבר "מכוסחים" בתקשורת. עובדה שמבוצעים אינספור תחקירים נגד מוסדות שלטוניים. אז נכון, כפי שאמרתי – ההחלטה להקמת ועדת החקירה היא דיי מטופשת, וכן, אנחנו רחוקים מלהיות מושלמים – מעצרים מנהליים, קיפוח המגזר הערבי, שחיתות – אבל מכאן ועד לטעון לפאשיזם ? זהו עיוות מוגזם של המציאות, ואני חוזר ואומר – הוא טומן בחובו סכנה יותר חמורה לאלימות ולרצח פוליטי. בשיחה עם חבר הובאה לפניי דוגמה נוספת לכוונותיה הפאשיסטיות של ישראל ביתנו, ואני מדבר על כתבה מוואלה מהשלושה ביולי 2002 אודות כוונותיה של ישראל ביתנו להצטרף לגוש מפלגות ניאו-פאשיסטיות. אני בעצמי זכרתי את הכתבה ואני זוכר שלאחר פרסומה היא הסירה את הבקשה לאחר שהבינה מה אופי המפלגות האחרות (כולל זו של היידר, תהא נשמתו צרורה בצרור החיות). אז שוב, אני מרגיש לא בנוח להיות בתפקיד של "הפרקליט", האם אנשים טורחים להבין את המהות האמיתית של הדברים ?

אני לא איש-ציבור, אני לא איש חשוב. אבל אני באמת קורא לכל מי שאיכשהו נתקל בפוסט הזה – הביעו ביקורת, עשו סאטירה, הלחמו נגד מה שלדעתכם משובש במדינה הזו. אבל בבקשה מכם, חשבו פעמיים לפני שאתם מתבטאים בצורה כזו. הבינו כמה זה מסוכן, כמה זה מיותר. אין הבדל בין קריאת "פאשיסט" לאיש ימין לבין קריאת "בוגד" לאיש שמאל. ואם היום זה נראה לכם הזוי, אולי תתפכחו ביום שבו יקרה כאן דבר נורא. אל תתנו לקטע הבדיוני שכתבתי למעלה להתממש.

חולון, י"א בשבט ה'תשע"א.