ארכיון תג: חג הקציר

דָּגוֹן / ה.פ. לאבקראפט

דגון / האוורד פיליפס לאבקראפט

האוורד פיליפס לאבקראפט (Howard Phillips Lovecraft, 1890-1937) הוא סופר אמריקאי שנחשב לדמות מאוד בולטת בז'אנר הספרות המשונה (weird fiction), מעין סוגת-משנה לספרות האימה והמדע-הבדיוני. בקריירה הספרותית שלו הוא הצליח ליצור מחזור מיתי שלם של אלים ודמויות אנושיות שפועלות במסגרת פטאליסטית להחריד. במשך חייו כתב עשרות סיפורים קצרים שנאספו באסופות רבות ושונות, שנים רבות לאחר מותו.

דגון הוא אחד מסיפוריו הראשונים של לאבקראפט; הוא נכתב ביולי 1917 וראה אור לראשונה בנובמבר 1919 בגליון ה‑11 של The Vagrant. הוא נכתב עוד בטרם נתהוותה לה מפחרת האלים של קתהולהו החוזרת ונשנית בסיפוריו המאוחרים יותר.

אל סיפור זה התוודעתי עוד בטרם התעמקתי בעניין הכנעני, והחיבה שלי לסיפור הזה וזיקתי לכנענות היא מקריות (ויש אשר אולי יזהו אותה כשליחות שמיימית). זהו הסיפור הפותח את האסופה The Call of Cthulhu and Other Weird Stories, הראשון מבין שלושה כרכים של כתבי לאבקראפט שיצאו בהוצאה Penguin. מן הסיבה הזו, זהו הסיפור הראשון של לאבקראפט שהתוודעתי אליו, ובהיותו כה מוצלח (לטעמי) – הוא זה שסחף אותי אל מכלול יצירתו הקודרת של לאבקראפט.

בעברית יצאה אסופת סיפורים מתורגמת בשם "התוהו המזדחל", אולם אין באסופה הזו תרגום לדגון. על התרגום הנוכחי עבדתי בשנת 2010. הגרסה שעכשיו אני מגיש עתה ביומן-רשת זה כוללת תיקונים מועטים ושיפורים סגנוניים שלמדתי במהלך שלוש השנים הללו. בחרתי להעלותו מכיוון שמחר בחצות היום, א' בסיון, ה'תשע"ג, נמשיך את המסורת משנים קודמות וניפגש אני וכמה חברים בסמוך לממגורות דגון שבחיפה, להרמת כוסית ויסקי לכבוד חג הקציר (שבועות החל בשבוע הבא) ולכבוד אל הדגנים, התבואה, הפרנסה והנחמה (השׂכר והשׁיכר) – דגון.

חי דגון !

תל-אביב, כ"ט באייר, ה'תשע"ג.

—————————

דָּגוֹן

מאת : האוערד פיליפּס לאבקרעפט[1]

עִבְרֵר וּביאר : אלעד אהרון

כותב אני עדות זו בכרעי תחת עול נפשי ניכר, שכן עד בוא הליל אחדל מלהתקיים. חסר פרוטה, ועל סף קיצה של אספקת הסם שבסיועו בלבד היו חיי לנסבלים, אינני יכול עוד לשאת בעינוי; ואשליכני מחלון עליית‑גג זו אל זוהמה המדרכה שברחוב מתחתי. בַּל תסיקו משעבודי למורפין כי חלוש‑אופי או מנֻוָן אנוכי. לכשתקראו את הדפים המשורבטים בחופזה הללו, עשויים אתם לשער, אם-כי לנצח לא להבין לחלוטין, את תכלית מַאֲוֶה-נפשי בשכחה או מוות.

היה זה באחד המרחבים הפתוחים, אשר נפש חיה פוקדת אותם אך לעתים נדירות, של האוקיאנוס השקט רחב-הידיים, כאשר הספינה אשר בה שירתּי כאחראי מטען נפלה קורבן לאונית‑פשיטה גרמנית[2]. המלחמה הגדולה[3] היתה אז בראשית דרכה, וחילות-הים של ההונים[4] עוד לא שקעו בכלימתם אשר באה עתידה היתה לבוא עליהם; כך שכלי השיט עליו שהינו היווה שלל כשר, בזמן שאנו, אנשי‑צוותהּ, קיבלנו את כל ההגינות וההתחשבות שהיינו ראויים להם מתוקף היותנו שבויי צי‑אויב. אכן, כה סובלנית הייתה המשמעת של שובינו, עד כי היה בידי לחמוק בהצלחה בְּגַפִּי בסירה קטנה, חמישה ימים לאחר שנפלנו בשבי, עם מים ואספקה למשך פרק-זמן ממושך.

לכשמצאתי עצמי אחרי ככלות הכל נישא ברוח ובן‑חוֹרין, היה לי אך מושג קלוש אודות מקום הימצאי. הואיל וּמעולם לא ניחנתי בכישורי ניווט, כל אשר יכֹלתי, בהעזרי בחמה ובשאר מאורות השמיים, היה להעלות השערה סתומה כי מקום הימצאי היה דרומית לקו‑המשווה. אודות קו‑האורך מאום לא ידעתי, ולא נראה באופק שום זכר לאי או לקו‑חוף כלשהו. מזג‑האויר היה שָׁלֵו, וּבמשך מספר לא ידוע של ימים המשכתי בהִסחפי עם הזרם מתחת לחמה היוקדת באין מעש וּללא תכלית; חכה חיכיתי, בין אם לאיזושהי אוניה חולפת, או להגיע אל חוף מבטחים של אי‑איזו יבשה ראויה למִחיה. ברם, אף אוניה ואף יבשה לא נגלו לנגד עיניי, ואנוכי החילותי לומר נואש בבדידותי בינות למרחבים הנישׂאים של תכול הגלים העולים ויורדים.

התמורה התרחשה בעודני נם. אודותיה לעולם לא אדע אף פרט; שכן תנומתי, על-אף שטרודה הייתה ורוחשת‑חלומות, הייתה רציפה. מִשסוף כל סוף הקצתי, היה זה רק כדי לגלות את עצמי שקוע למחצה במשטח מְרֻפָּשׁ של בוצה שחורה נוראית מאין כמותה שנתפרשׂה סביבי בדפוס גלי חד‑גוני, רחוק ככל שמסוגל הייתי לראות, ואשר בתוכה רבצה סירתי מקורקעת במרחק-מה ממני.

אף על פי שיתכן כי בין הבריות מצויים אלו העשויים לשער כי פליאה היתה תגובתי הראשונית לנוכח תהפוכה מפליאה וּבלתי צפויה מעין זו בנוף שמסביב, הרי שלאֲמִתו של דבר נִבְעתּי יותר מאשר הוכיתי תדהמה; שכן באויר וּבאדמה מעלת הריקבון שררה תכונה מבשרת רעות אשר חלחלה בי וצמררתני עד לשד עצמותי. האזור כולו הצחין מסרחון גוויותיהם של דגים מרקיבים, ושל דברים אחרים, קשים יותר לתיאור, שנגלו לנגד עיניי בבצבוצם מבעד לרפש הדוחה במישור האין‑קיצי. יתכן כי שׂוּמה עליי לא לקוות כי אצליח לתאר נכונה במלים בלבד את הקבס הבל‑יתואר אשר יכול לרבוץ בדממה המוחלטת, ובאין‑קץ הנגלה במלוא מערומיו. דבר לא היה בטווח שמיעה, ומאום לא נגלה באופק זוּלת המרחבים עצומים של רפש שחור; ואולם, תכלית שלמות דממתו וחד‑גוניותו של הנוף יִסְרני בפחד מבחיל.

השמש רשפה מטה מרָקִיעַ שנראה היה לי כִּמְעט שחור באכזריותו נטולת העננים; משל שִקף הוא את הבִּצָּה דמוית הדְּיוֹ שפרושה הייתה למרגלות רגליי. בעודי זוחל אל הסירה העזובה לאנחות נתחוור לי כי רק השערה אחת עשויה ליתן פֵּשֶׁר למצבי. חלק ניכר מקרקעית המצולות ודאי הושלך אל פני השטח, באמצעות אי איזו תהפוכה געשית חסרת תקדים, בחושפה אֵזוֹרים אשר רבצו בהחבאם תחת העומקים הבלתי‑נתפסים של הים במשך אלפי‑רִבּוֹאִים רבים מִסְפוֹר של שנים. כה כבירים היו מרחביה של היבשה החדשה שהאמירה תחת רגליי, עד כי לא היה ביכולתי להבחין ברחש הקל ביותר של שצף גלי האוקיאנוס, גם בשעה שהטיתי אוזניי בכל מאודי. אף עופות‑הים המשחרים לטרף אותם דברים מתים לא היו בנמצא.

במשך שעות מספר הגיתי, או שמא הייתי שקוע בשׂרעפים, ביושבי בסירה אשר הוטלה על צדהּ וסיפקה מחסה דל בשעה שהחמה נעה לאורך הרקיע. ככל שנתמשך היום, אִבְּדה האדמה מעט מדביקותה, וסִפקה את הרושם כי תתייבש דיה למטרת הליכה בהקדם. באותו לילה ישנתי אך מעט, וּביום למחרת הכנתי לי צידה לדרך, שכללה מזון וּמים, כהכנה למסע חוצה היבשת בחיפוש אחר הים שהתנדף ואחר אי-איזו משלחת הצלה העלולה להקרות בדרכי.

עם הנץ החמה בבוקר השלישי גיליתי כי יָבְשׁה הקרקע דיה להליכה בניחותא. צחנת הדגה כמעט והוציאני מדעתי; אולם נפשי הייתה טרודה בסוגיות חמורות יותר מכדי להתייחס אל אותו מוקשׁ בעל חשיבות כה זעומה, ויצאתי בנחישות בדרך אל יעד עלום. במשך כל היום התקדמתי בנחישות מערבה, מונחה על-ידי תל מרוחק שהתנשא מעל לכל תבליט‑נוף אחר במדבר המתמשך. באותו ליל חניתי, וביום למחרת המשכתי להתקדם אל-עבר התל, אף על פי שחשתי כי היה הוא קרוב אך במעט למן הפעם שזיהיתיו לראשונה. בערב הרביעי הגעתי אל בסיס התל שנתחוור לי כרָם יותר מאשר נראה היה ממרחקים, ואשר עמק חוצץ השׂיא אותו בשיפוע חד אף יותר למן השטח הסובב אותו. יגע מכדי להעפיל מעלה, נמתי בצלהּ של הגבעה.

אינני יודע מדוע כה משולחי‑רסן היו חלומותיי באותו ליל; אך עוד בטרם זרח לו במרומים מעל המישור המזרחי ירח כמעט‑מלא, גבנוני וּמעורר‑השתוממות, הקצתי משנתי עטוי זיעה צוננת, ובלבי גמלה ההחלטה לא לשוב לישון. המַּרְאות מעין אלה אשר חזיתי בהם בתנומתי היו קשים מכדי לשאתם שוב. ובנוגהה של הלבנה הבינותי כמה לא נבון היה מצדי להתהלך בשעות היום. בהעדר זיו הסַנְוֵרִין של החמה היוקדת, מסעי יהא תובעני פחות; אדרבא, עתה חשתי מסוגל לאותה העפלה אל ראש התל שהרתיעתני בשעות בוקר. בנוטלי צידתי, החלתי מטפס אל פסגת הגבעה.

ציינתי זה מכבר כי חד‑גוניותו המתמשכת עד אין-קץ של המישור אשר נפרשׂ לפניי היה עבורי מקור לאי‑איזו חלחלה כמוסה; אך סבורני כי תחושת האימים התעצמה בקרבי לכשהגעתי אל פסגת התל והבטתי מטה, אל עברו השני של תהום או בור אדיר‑מימדים, שטרם הספיק הירח להרקיע שחקים דַּיוֹ בכדי להטיל את מאורו על שיפוליו השחורים. חשתי כנמצא בקצהו של תבל; מתבונן מעבר לשׂפת המצוק אל תֹהו ובֹהו נשגב מִבּינת-אדם של עלטה נצחית. מבעד לאותה חרדה הועלו בלבי מִזְכרות משונות למחזות מתוך "ויגרש את האדם"[5], ולעלייתו המזוויעה של השטן בדרכי החתחתים של ממלכת השאול.

בשעה שהאמיר הירח במעלה המרומים, חִלְחֵלה במוחי ההבנה כי מדרונות העמק לא השתפלו במאונך כפי ששיוויתי בנפשי תחילה. זיזים וּמדפים של סלע סיפקו דריסת‑רגל נוחה למדי לירידה, ובשעה שירדתי כמה מאות רגליִם, המדרון החל ונעשה הדרגתי. בעודי מואץ בידי דחף שעל טיבו אינני מסוגל לעמוד במדויק, נדחקתי בקושי רב בינות לסלעים ונעמדתי על המדרון המתון שלמרגלותיו, בוהה אל תוך התהומות הסטיגיאניות[6] אשר לקרבם טרם חדר כל מאור.

תשומת-לבי נשבתה לפתע בידי עצם אדיר ויוצא-דופן במדרון מנגד, שנישא בתלילות במרחק של כמאה רגלים מלפניי; היה זה צֶלֶם שבהק באור-יקרות צחור שהקנה לו מאורו של הירח המעפיל השמימה. חיש-מהר הייתי סמוך וּבטוח כי עצם זה הינו סלע עצום מימדים; אך התרשמות מפורשת חלחלה בתודעתי, כי מִתארו והצורה בה היה מונח לא היו פרי מלאכתו של הטבע. בדיקה מדוקדקת יותר מִלְאָנִי בתחושות שאותן אינני מסוגל לבטא; שכן על אף גודלו העצום, ומיקומו בתהום אשר נפערה בקרקעית הים עוד משחר ימי העולם, הכתה בי ההבנה כי ללא צל של ספק אותו צֶלֶם משונה אכן היה מונולית שהיקפיו העצומים היו תוצר של מלאכת מחשבת ויתכן כי גם מושא סגידה של יצורים חיים וּתבוניים.

מוכה תדהמה וּמורא, אך בד בבד – לא חשׂוּך תִרְגֹשתו של איש‑מדע או עֹנגו של ארכיאולוג, בחנתי את מקום הימצאי ביֶתֶר קפידה. הירח, שהיה באותה שעה סמוך לזֶנִית[7], נגה בצורה משונה ושופעת חיוּת מעל למתלולים המִתמרים שהיו שזורים מעל לתהום, וחשף את עובדת הימצאו של מקוה מים שניזון מאשדים מרוחקים ואשר זרם בתחתיתהּ של התהום, בהמתחו הרחק מטווח הראייה בשני הכיוונים, ושמימיו כמעט וליחכו את רגליי בעָמדי למרגלות המדרון. מעבר לתהום, שטפו אדוות המים את בסיס המונולית; על משטחו של זה יכֹלתי עתה לזהות רישומים וּפסלונים שסותתו בגסות. הרישום נעשה בכתב הירוגליפי[8] שלא היה מוכר לי, ושכמותו מעולם לא ראיתי בספרים; מורכב היה ברובו מסמלים ימיים שגרתיים כגון דגים, צלופחים, תמנונים, סרטנים, רכיכות, לווייתנים, וגו'. אחדים מן הסימנים יצגו ללא ספק נושאים שנלקחו מעולמם של יורדי‑ים אשר אינם מוכרים לעולם המודרני, אף על פי שהבחנתי באותם הדברים שבצלמם נחרטו הסימנים מרקיבים במישור שהתרומם מן המצולות.

ברם, הייתה זו החריטה הציורית אשר הילכה-כשפיה עליי יותר מכל. מעבר למים הנקווים נפרשׂה לעיניי, גלויה לעיני כל מחמת גודלה העצום, שורה של תבליטים מוגבהים שנושאיה היו מעוררים את קנאתו של דוֹרֶה[9]. סבורני כי דברים אלו היו אמורים לתאר בני‑אנוש – או לכל הפחות, סוג מסויים של בני‑אנוש; זאת על-אף שהיצורים הוצגו כמנתרים בעליצות כדגים בשלולית השוכנת במעמקי מערה, או סוגדים בהוקרה במקדש כלשהו אשר נראה כשקוע מתחת לגלים גם הוא. אודות תווי-פניהם וגופם אינני מעז להכביר במלים; שכן עצם העלאתם בזיכרונותיי מדירה את הסומק מלחיי. אותם יצורים, גרוטסקיים יותר מהמתואר בסיפור מצוי של פו או של בּוּלְוֶור[10], היו במִתְארם הכללי אנושיים להחריד, זולת קרומי השחייה שנראו מבצבצים מידיהם ורגליהם, שפתותיהם הרחבות והרפויות להחריד, עיניהם הזגוגיות, הבולטות, וקווי‑מתאר נוספים, נעימים אף פחות להעלות בזִכְרוני. נדמה היה, באופן משונה למדי, כי סותתו ברישול ובהתעלמות מקנה-המידה של התפאורה ברקע; שכן אחד היצורים הונצח בעודו הורג לוויתן שהוצג כגדול אך במעט ממנו עצמו. הבחנתי, כפי שאמרתי זה מכבר, בגרוטסקיות ובגודלם המוזר, אך חיש מהר החלטתי כי אין הם אלא אליליהם הדמיוניים של שבט דייגים או יורדי‑ים קדמוני; שבט כלשהו שאחרון צאצאיו כָּלָה מעל פני האדמה עידני עידנים קודם להופעת אביו הקדמון של איש פִּילְטְדַאוּן או האדם הניאנדרתאלי[11]. עודני מוכה תדהמה מאותה הבטה חטופה ולא‑צפויה אל העבר הרחוק מהשׂגתם של האנתרופולוגים הנחשוניים ביותר, והנה ניצבתי שקוע בשׂרעפים בעוד הלבנה יוצרת השתקפויות משונות על פני תעלת המים הדוממת שנפרשׂה לפניי.

אז לפתע ראיתיו. רחש קל של המים היה כל אשר בישר את עלייתו אל פני השטח של אותו דבר, אשר גלש אל תוך שדה הראייה מן המים הקודרים. כביר היה, משל היה פּוֹלִיפֵמוּס[12], ונתעב מעל לכל תחושת תיעוב אפשרית. הדבר זינק כמפלצת אדירת‑מימדים ומעוררת בלהות אל עבר המונולית, סביבו הטיל הוא את זרועותיו העצומות מכוסות הקשׂקשִׂים, בשעה שהרכין את ראשו מעורר הפלצות ונתן דרור לצלילים מדודים אחדים. סבורני כי זה היה הרגע בו נשתבשה עליי דעתי.

אודות קורות העפלתי אחוזת התזזית במעלה המדרונות והמצוקים, וּמסעי מוכה ההזיות בחזרה אל הספינה הטרופה, זוכר אני אך מעט. סבורני כי הכברתי בזִמְרה, וכי צחקתי בטירוף משונה מִשכָּלוּ כוחותיי ולא יכֹלתי לשיר עוד. צפים במוחי זכרונות שטיבם לא‑ברור אודות סערה חזקה שהתחוללה זמן מה לאחר הגעתי אל הסירה. על כל פנים, סמוך ובטוח אנוכי כי שמעתי את שׂאון הרעם המתגלגל וקולות אחרים אשר הטבע בכבודו ובעצמו הוגה בעתות זעפו וחרון‑אפו משולחי הרסן.

כאשר הגחתי מן הצללים מצאתי את עצמי בבית‑החולים של סאן-פראנציסקו; הובלתי לשם על-ידי קברניט ספינה אמריקנית שאספני מסירתי באמצע האוקיאנוס. בעודי הוזה הכברתי במלים, אך נוכחתי לדעת כי הדברים אשר הגדתי נפלו על אוזניים ערלות וזכו לתשומת-לב זעומה. מחלציי לא ידעו מאום אודות כל תַהְפּוּכָה באדמה שהתחוללה בלב האוקיאנוס השקט; לא שסברתי כי יש מן-ההכרח להתעקש על מאורע אשר ידעתי שאין ביכולתם להאמין באמיתותו. פעם אחת תרתי אחר אתנולוג ידוע ברבים, ובידרתי אותו בשאלות יוצאות דופן הנוגעות לאגדה הפלישתית העתיקה אודות דגון, האל‑הדג[13]; אך במהרה הסקתי כי היה הוא שמרן חסר‑תקנה, ולכן חדלתי מחקירתי.

הדבר קורה בשעות הליל, ביחוד כשהירח גבנוני וכמעט‑מלא – אז רואה אני את היצור. ניסיתי מורפין; אך הסם סיפק לי מזור בר‑חלוף בלבד, ומשך אותי אל אחיזתו כעבד נואש. ולכן עתה גמלה בליבי ההחלטה לשים קץ לכל, לאחר שסיימתי כָּתוֹב את עדותי המלאה למען יֵדְעוּן או ילעגו רֵעַי בבוז. עתים‑תכופות שואל אנוכי את עצמי שמא לא הייתה זו אלא פנטאסיה טהורה – תוצר‑פלצות חריג של קדחת בעודי שוכב מוכה‑שמש ואחוז טירוף בסירה הפתוחה לאחר מנוסתי מן הקלגסים הגרמניים. זאת אנוכי שואל, ותמיד חוזר אליי חיזיון חד ומחריד כתשובה. אינני יכול להעלות בלבי את מעמקי-הים מבלי להתחלחל מעצם המחשבה אודות אותם יצורים עלומי‑שם שיתכן כי שורצים וזוחלים הם ברגעים אלו ממש באותה קרקעית‑ים מרופשת, בסָגְדם לצלמיות האבן העתיקות ובחורטם במצולות הים את דיוקנותיהם המתועבים על גבי גַּלְעֵדי‑שַׁחַם ספוגי‑מים. חולם אנוכי על היום שבו עשויים הם לעלות אל מעל לנחשולי הים לגרור מטה בטֹפריהם המצחינים את שייריה החלושים, תשושי‑הקרבות של המין האנושי – על היום בו תשקע הארץ במצולות, וקרקעיתו השחורה של האוקיאנוס תנסוקנה אל תוך התֹהו‑ובֹהו שישׂרור על פני ארבע כנפות-תבל.

הקץ קרב. שומע אנוכי רחש בסמוך לדלת, כשל גוף עצום וחלקלק הנשען עליה. הוא לא ימצאני. הו, אֵלִי, זו היד ! החלונה ! החלונה !

hplovecraft


[1] ממניעים סגנוניים גרידא (המכוונים אל הארכאיות המנוונת) העדפתי לכתוב את שמו של לאבקראפט בצורת תעתיק בשפת היידיש. בעברית מודרנית שמו נכתב כהאוורד פיליפס לאבקראפט.

[2] אוניות גרמניות, שחלקן הוסוו כאוניות סוחר, וחלקן היו אוניות מערכה, שפשטו במלחמת העולם הראשונה על צי הסוחר של מדינות ההסכמה בכלל והבריטי בפרט.

[3] שמה של מלחמת העולם הראשונה, כפי שנקראה טרם פרוץ מלחמת העולם השניה.

[4] כינוי לחילות גרמנים.

[5] Paradise Lost, או "גן העדן האבוד" של ג'ון מילטון. תורגם לראשונה לעברית ב 1871 על ידי יצחק עדוארד סלקינסון כ"ויגרש את האדם".

[6] סטיגיאניות – בסגנונו של נהר הסטיקס, שעל פי המיתולוגיה היוונית היווה את הגבול בין הארץ לבין הֵיְדֵּס, השאול במיתולוגיה היוונית (הֵידֵס גם היה שמו של השאול וגם שמו של האל שהיה שליטו של השאול עצמו).

[7] הנקודה בשמיים שנמצאת בקו ישר המאונך לקרקע.

[8] שם כולל לשיטות כתב המבוססות על ציורים וסמלים (לדוגמה – כתב החרטומים המצרי).

[9] גוסטב דוֹרֶה (Gustave Doré), 1832-1883, צייר, פסל ואמן חריטות אשר נודע בעבודות החריטה הציוריים שלו, בעלי נופך תנ"כי ודרמטי. אייר סצינות מן התנ"ך, "הקומדיה האלוהית" של דנטה, "דון קישוט" של סרוונטס, "העורב" של אדגר אלן פו ועוד רבים אחרים.

[10] אדגר אלן פו (Edgar Allan Poe), 1809-1849, סופר ומשורר אמריקאי, וְאדוארד בּוּלְוֶור-לייטון (Edward Bulwer-Lytton), סופר, מחזאי, משורר ופוליטיקאי בריטי.

[11] איש פִּילְטְדַאוּן (Piltdown Man), מאובן ידוע שנתגלה בשנת 1912, ונחשב בזמנו כאבן‑דרך בחקר האבולוציה האנושית. הממצאים רמזו כי בשלבי ההתפתחות האנושית, האדם הקדמון היה בעל נפח מוח גדול קודם שניצב על שתי רגליו. ברם, לאחר שנים נתגלה כי הממצאים הינם פרי מעשה הונאה. דבר זה לא היה ידוע לסופר בעת כתיבת הסיפור ביולי 1917. האדם הניאנדרתלי (שם מדעי : Homo Neanderthalensis) – מין שקדם לאדם המודרני. שרידיו נתגלו לראשונה במהלך המאה ה-19.

[12] ציקלופ מן המיתולוגיה היוונית. בנו חד העין הענק של פוסידון. מוזכר באודיסיאה של הומרוס.

[13] למעשה, דגון כלל לא היה אל‑דג, אלא אל הדגן והתבואה במיתולוגיה הכנענית, אותו אימצו הפלישתים כאל הפטרון שלהם (מוכר גם כדגן במקורות מסופוטמיים אחרים, כולל עלילות אוגרית, שם אחד מכינוייו של בעל הוא "בן דגן".). תיאורו של דגון כאל‑דג הינו מאוחר יותר, ונובע מן המצלול הדומה בין שמו לבין המילה העברית דג.

רשמים מהרמת הכוסית לדגון + חגיגת הקציר (ד' בסיון התשע"ב, 25 במאי 2012)

ממגורות דגון בשעת בין-ערביים

ממגורות דגון בשעת בין-ערביים

ביום שישי שטוף-שמש, יום לפני ערב שבועות ה'תשע"ב, בשעה 11:00 לפנות צהריים, החלנו מתאספים.

כותרת הארוע, כפי שהוכרז בפייסבוק, היתה : "הרמת כוסית לדגון + חגיגת הקציר".

המקום : חיפה, בסמוך לתחנת-רכבת "השמונה" בחיפה, בפינת-דשא (שהספיק כבר להצהיב) קטנה ומוצלת.

בסמוך לנו נישא לו המבנה המרשים של ממגורות דגון. שמו של המבנה, כמו-גם יעודו, הוא-הוא ששימש לנו מקום ו"סיבה למסיבה" לאותה הרמת-כוסית לכבוד דגון, ולכבוד חג הקציר הממשמש ובא.

בהגיעי אל המקום כבר היו ישובים להם על מחצלת כמה מן המוזמנים, והמתנּו עוד כשעה וחצי עד שהתאספו כולם. היתה זו הזדמנות מצוינת בשבילי לפגוש אנשים יקרים שלא ראיתי הרבה זמן, כמו-גם כאלה שלא פגשתי לפני-כן. היתה זו גם הזדמנות יפה להתוודע אל העכבר שרץ לו ממקום למקום בגינה הקטנה שבה התיישבנו, עד אשר מצא לו מקום מסתור בין שורשי העץ וגזעו.

מזג האויר היה מושלם לעונה: שמשי, אך לא חם והביל.

שני אורחי הכבוד (האורח השלישי, שהוא למעשה הראשון, והחשוב ביותר, הוא כמובן דגון עצמו) (צילם: יונתן בן-עמי)

שני אורחי הכבוד (האורח השלישי, שהוא למעשה הראשון, והחשוב ביותר, הוא כמובן דגון עצמו) (צילם: יונתן בן-עמי)

שׂוחחנו על משמעות האל דגון, מהיכן הגיע ומהו מקור שמו. תנועת החוֹלָם בשם דגון מקורה למעשה מתופעה הרווחת בשפות שמיות, של הפיכת תנועת A ארוכה (קמץ) לתנועת O. שמו המקורי של דגון הוא דָּגָן, ולו היו מקדשים בערים רבות באיזור. דגן/דגון היה אל שמי, ולא פלישתי – הפלישתים שהגיעו מאיזור הים האגאי אימצו אותו לאחר שזיהו אותו עם אלת פריון האדמה הקודמת שלהם. בנוסף, בעיר אוּגָרית, בה נמצאו המיתוסים הכנענים השלמים ביותר, היה מקדש לדגון. דגון עצמו היה אל חשוב והוזכר בעוד מקורות חוץ-מקראיים, ומעידה על חשיבותו העובדה שהבעל, בכיר האלים באוגרית, נקרא "בן-דגן" – יש בכך מן הסתירה, בשל העובדה שהבעל אמור להיות בנו של אבי האלים, אל עליון, ומשערים שזהו זכר למעמד גבוה יותר שהיה לדגן בעת עתיקה יותר. כמו-כן, דגון לא היה "האל-הדג", וזוהי טעות שנפוצה בתקופה מאוחרת הרבה יותר, ומקורה הברור הוא הדמיון בין השם "דגון" למילה "דג", למרות שכפי שנאמר – שמו של דגון הוא למעשה דָּגָן.

ובעודנו מחכים אל אחרוני המצטרפים (אגב פרידתינו מאחד מהם שנאלץ לעזוב מוקדם), עוד בטרם פצחנו ב"תכנית האומנותית" המתוכננת, מזגנו כולנו כוסית ווייט & מק'קיי שהביאה אורלי לכבוד תמוז האכדי/בבלי (או בשמו השומרי הקדום, דומוזי), אשר משם, על-פי המיתוס המכונן שלנו המצוי בספר בראשית, הגיע אברם אבינו. תמוז, בדומה לדגון, מיוחס אף הוא אל פריון האדמה. היה זה אך-סמלי שכולנו היינו ישובים במעגל, שכן המילה "חג" עצמה מקורה מאותו רעיון, של להיות במעגל (אכן חגים במעגל).

לכשנתאספו כולם (שמונה, בסך הכל) החלנו בהקראת שני קטעי מלל. את הקטע הראשון, טַלַּי (על שם טלי בת רב, בתו/אשתו של אל הגשם והסער, בעל), אותו כתב יונתן-בן-עמי, הקראתי אנֹכי :

ירדה טַלַּי אל גִּנַּת הגבעה לראות – הֲבָשַּל התות הַסָּגֹל?
וברדתה כבר ערב רד, ובעמדה תחת העץ השחיר כֻּלּוֹ והתותים, מלאי עסיס, סֻוּוּ בְאֹפֶל ועלים
ובחזרה נִטְוְתָה בה שירה דקה כְּעֹמֶר שֶׁמָּלַא באסמים שבעה שבועות, כירח זה המטיף זהרורים.
על לב הליל עוד האזינה ואחר תשכב לִישֹׁן.

את קטע המלל השני הקריאה עיָנה. היה זה פרק ל"ח, הפרק האחרון של אִחוי טַלַּי, אודותיו כבר כתבתי בעבר, אותו כתבו/איחו יונתן בן-עמי ועיָנה לקח. הקטע הזה עוסק בפריחה ובהתחדשות, ומהווה סיום מפואר ליצירה הארוכה, המרתקת ומלאת פניני-חן הלשוניים (מה-גם שהיא מסתורית ולעתים קשה לקריאה) הקרויה "אִחוי טַלַּי" :

ואמרו השלטים ערית חיפה מבצעת שפור תאורת הרחובות לרוחת התושבים ראש המועצה המקומית מטולה ברכות המושבה מטולה פותחת את שעריה זאת הפעם החמשית בפני קהל כותבי השירה ואוהביה במושבה יש שלוב נפלא של תירות כפרית וחקלאות מתקדמת מטולה מציעה נוף מקסים טבע ואוירה של רגע שהם מצע מצין לקיום פסטיבל שירה ישראלי אנו שמחים לתת יד לקדום השירה בישראל ולארח במטולה את שירה אלפים ושתים אני מאחל למשוררים ליוצרים לאמנים ולקהל הרחב שלשה ימי יפי הנאה צרופה וענין בברכת חג שבועות שמח וברוכים הבאים מכל רחבי הארץ ועל ידי השירה משפיע המשורר שפע רב בכל העולמות התקון בהיכל הכלים השבורים הצרים מהכיל את יפעת ההיכל יעשה באחוי הנכון בין מלים אמורות לשירה לאחות את שברי הכלים כאדם המיטיב למצות את יפי המרחק שרק לילה יאה לו רק לילה וסקסופון אלט ופסנתר לאחר שקרא את השיר האמור ומשפיעה השירה על העולמות העליונים ומהם תשתקף והשירה העליונה היא התורה מגיעה בהשפעתה אל המציאות הזאת עכשו בשבועות והיא בכורי יצירת האל בגשמיותה משפיעה השירה על העולמות העליונים ולכן קול השיר חיב להשמע דוקא עכשו במציאות הזאת בדחיפות רבה מאין כמתה מן התכנית ליל שמורים משוררים בוחרים מציגים קוראים ומפרשים פרקים האהובים עליהם במגלת רות מדרש עתיק ומדרש משורר מנחה זלי גורביץ מאחרי הצלילים קריאת בכורי שירה תחת עץ התות ליד המעין והמסכה המשלשת קמוריך זורחים ושפתי הנכספת תלחש לקצבך האטי האיתן למלאך בכתב יד מעגלת תשפיע לשון מתחמקת בצבר תשוקתה אור עינך יתמלא ושקוף החלל והשבע השבעתי בצליל מכון לעטף את יפיך והצג בכורי לששי בליליך סיון ויהי לאחר תקון שבועות בקבוץ יפעת נטל חפני חפציו ועלה על חלקת דשא במעלה הגבעה פנסי גן כדורים מאירים באור חור ויפרש את שק השנה ויתרוח עליו לחלץ נעליו ויבא לשכב בקצה החלקה והנה מעליו ירדה טלי בשביל דרכה מטה ותבא בלט ותתצב למראשתיו היא מבט עדין וסקרן ושקט ויכר כי טלי היא הנצבת לפניו ולא ידע כיצד הכיר ויאמר לקראה ותעלן הממטרות מן הדשא אחת תתז לעברה ואחת בין תיקיו עלתה ותחמק מן המים כסופי הברק וימהר לקפל ציודו ובסגרו וירא כי חמקה תם ונשלם אחוי טלי ועוד היד נטויה

ובטרם פתחתי את בקבוק הגרין לייבל, נשאתי כמה דברים שרציתי להגיד לכל הנוכחים, ואלו הם עיקרם :

ראשית, מעבר לדברי התודה לכל המגיעים, הבעתי את שמחתי הכנה על ההזדמנות הזו לראות את כולם – שהרי מעבר למשמעות הסמלית של הרמת הכוסית, זהו העיקר במפגש הזה.
לאחר מכן סיפרתי שלא-אחת נשאלתי מה הטעם בהרמת הכוסית הזו, ובכלל, בכל ה"קטע הכנעני" הזה שאני דובק בו. הדגשתי, והיה לי חשוב להדגיש, כי אין זו אמונה דתית בצורה המחייבת והדוֹגמטית שלה, כי-אם מעשה סמלי. אמרתי שעם הזמן התנסחה אצלי התשובה לגבי מהות הכנענות בעיניי לכדי ארבע נקודות עיקריות, שלוש חיוביות ואחת לעומתית.
הנקודה הלעומתית היא מעין "הפגנת התרסה" אל מול ההקצנה הדתית שאנו חוזים בה מעת-לעת, רצון לומר לרבנים המפזרים רעל בדרשותיהם ולפנאטים שההקצנה שלהם מסבה נזק לאוכלוסיות שלמות כי הנה, אל מול ה"שיגעון הדתי" שלהם קיימת דרך אחרת, כזו שבעיניהם נתפסת כמחרידה לא-פחות ממה שמעשיהם נתפסים בעיני.
הראשונה מבין הנקודות החיוביות היא הנקודה ההיסטורית – עובדתית, הממצאים הארכיאולוגים מוכיחים כי במקום זה שכן עם ישראל שגישתו כלפי האלוהות לא הייתה בשלביה המוקדמים מונותאיסטית, ויחד עם הכרת המיתוסים של עמי האזור אנו מקבלים תמונה ברורה יותר לגבי אותה דת עברית קדומה. ההדים לאותם מיתוסים אליליים קדומים נמצאים, למעשה, בספר התנ"ך, וזוהי בחירה שלנו (או של מי שמלמד אותנו תנ"ך) מה מתוך זה נכיר, ולאיזה עומק. זוהי גם הסיבה שאינני מרגיש שאני "ממציא" משהו, אלא פשוט מתייחס אל דברים קיימים, ולכל היותר נותן להם משמעות חדשה.
הנקודה השניה היא הנקודה התרבותית – אותה גישה (שגם אודותיה כתבתי) המשלבת את האלים הכנענים בתרבות, לא כאמצעי דתי מחייב כי אם כסמל, המעשיר את התרבות והשפה ושמחברת אותנו לא רק אל החלק ההיסטורי העתיק יותר של עם ישראל, אלא אל תופעות הטבע וההוויה האנושית השונות – אם עד כה הודינו (מי שהודה) לאל יחיד על כל הדברים, ובכך למעשה "שיטח" את המציאות שלנו, הרי שבגישה אלילית אנו חווים מחדש כל חוויה "בשמה", על-פי היישות המיוחסת לה – וכך, למשל, אנו מוקירים תודה לדגון על הויסקי, שכן דגון מסמל חלק בעולם שלנו שאחראי על תבואת הדגנים מהם מכינים את הויסקי, וכך, אם ניתן עוד דוגמה, לדעתי נושא "הדרת הנשים" בהחלט מאבד ממשמעותו בתרבות שבה קיימות דמויות אלוהיות נשיות נפרדות.
הנקודה השלישית היא הנקודה הפילוסופית – אימוץ תפיסת העולם הפלורליסטית, תחת התפיסה המוניסטית המקובעת בה מצויה החברה שלנו (דתית וחילונית כאחד, כזו שלמעשה מעצבת את החשיבה גם בעולם המדע האתאיסטי לכאורה), תפיסה שלא מתיימרת לשאוף ל"אמת אחת" אבסולוטית, מכירה ומקבלת את הסובייקטיביות שבחווית המציאות וגמישה אל רעיונות שונים. היות ותפיסת המציאות מעוצבת על-ידי השפה, מאמין אני כי אימוץ ההשקפה הכנענית ובניית השיח החדש, הפלורליסטי הזה, יצור, מעצם הפיכת השפה והשיח לפלורליסטים, השקפת עולם חדשה, גמישה ופתוחה יותר.

דגון ודגון (צילם: יונתן בן-עמי)

דגון ודגון (צילם: יונתן בן-עמי)

לדברי הוסיף רעי יונתן כי בעיניו, כל אל מסמל משהו, ולדגון יש את התפקיד לסמל את השפע החומרי – שכן הוא אחראי על תבואת האדמה, ומן האדמה צומח השפע שמקיים אותנו – המזון, ועל כך חגגו אבות-אבותינו בחג חקלאי זה.

ולאחר מכן העברו במעגל את כוסיות הויסקי ומזגנו לכל אחת מהן את הג'וני ווקר גרין לייבל של יונתן, והרמנו כוסית לדגון, ועוד אחת.

ובטרם קמנו, יונתן הקריא עוד שני שירים מפרי-עטו. הראשון נקרא "סיון" :

קִמּוּרַיִךְ זוֹרְחִים וּשְׂפָתִי הַנִּכְסֶפֶת
תִּלְחַשׁ לְקִצְבֵּךְ הָאִטִּי, הָאֵיתָן
לִמְלֹאֵךְ בִּכְתַב יָד מְעֻגֶּלֶת תַּשְׁפִּיעַ
לָשׁוֹן מִתְחַמֶּקֶת בִּצְבֹר תְּשׁוּקָתָהּ

אוֹר עֵינֵךְ יִתְמַלֵּא. וְשָׁקוּף הֶחָלָל.
וְהַשְׁבֵּעַ הֻשְׁבַּעְתִּי בִּצְלִיל מְכֻוָּן
לַעֲטֹף אֶת יָפְיֵךְ וְהַצֵּג בִּכּוּרַי
לַשִּׁשִּׁי בְלֵיְלַיִךְ, סִיוָן

השני נקרא "אבק", והוא לא עסק בקציר או בחג השבועות, כי אם בטעינה ובפריקתה של משאית המובילה שעורה ממחסני הדגנים אל שכם :

היֹפי הוא קו המחשבה הנמשך מחסן אל הרגע הבא.
מתחת לשמים מְעֻנַּנִים וּמְסַנְוְרִים הוּא עֹמֵד על המשאית שהיא חלק מגופו
ובעיניו גם איזו תלונה על כן שההעמסה מְמֻשֶׁכֶת וקשה
ואילו הפריקה – ידית אחת אתה מֹשֵׁךְ, מתך אויר אחד נִתַּז
ואתה ריק, ומוכן
וההעמסה קשה, כי יש אבק מעיק
ועולה בסליל מהיר אל הזריחה.
ובהמשך המחשבה (הדרך היא ודאי החלק היפה ביותר)
בעוד שכם נפרשת לפניו
אבן נתזת מצמיג,
סדק בוץ נמעך,
יתוש נדבק אל הפנס.
עכשיו בֹּקֵעַ אור המנורה דרך שכבת אבק עבה, רֹטֵט כחי.
(וחיים אחרים הם:) 40 טון שעורה עוברים בַּצִּנֹרוֹת
דֹּפְקִים בקצב קדמוני
וממלאים את שקי אשכיו.
מתנודד מן הָעֹמֶס
ילך אל העיר אשר אהב.

העכבר שמצא מסתור בעץ (צילם: יונתן בן-עמי)

העכבר שמצא מסתור בעץ (צילם: יונתן בן-עמי)

ולאחר שקמנו, אספנו את כל האשפה, ואת הויסקי, ואת המחצלת, ונפרדנו מן העץ שסוכך עלינו מן השמש, ומן העכבר שנתחבא לו בחסות אותו אילן, שמנו פעמינו אל עבר שוק הפשפשים בחיפה, שם אכלנו ארוחת בָּהֳרַיִם ב"ניסים ונפלאות". היה מלבב.

את הרמת הכוסית הראשונה לדגון עשינו לפני שנה, אני, יונתן, ועיָנה, בקיבוץ רמת רחל שבירושלים. אז היה זה מפגש ספונטני שנתרחש רק מכיוון שנזדמן לנו להיות בזמן הנכון (לפני חג השבועות) במקום הנכון (אזור ירושלים). השנה היה זה מפגש מתוכנן, והוזמנו אליו עוד אנשים. רובם כלל לא הכירו את ההיבט הכנעני, והיה זה נחמד לקבל התעניינות ולהסביר.

מפגש עם תֶּמָה כנענית כבר עשינו בעבר (על-האש פרידה מן הבעל, במהלך חול המועד של פסח), ואני מאמין שיהיו עוד, כמעין מסורת (לא מחייבת ולא דוֹגמטית) מתחדשת. לצורך העניין הזה יצרתי קבוצה בפייסבוק, כנענים ונהנים, וכל קורא מזדמן (או לא מזדמן) ביומן-הרשת הזה מוזמן להצטרף אליה.

כל אשר נותר לי לקוות הוא שמעגל המשתתפים יתרחב לו, ושנזכה תמיד לחוות ולהוקיר את תבואתה של אדמתנו.

ברוך דגון !

כהמלצה לקריאה נוספת, מפנה אני את כל המסתקרן לקרוא כתבה שפורסמה לפני כחדשיים ב"הארץ" על עלי גרוס, מעצבת גרפית שפעלה משנות הארבעים ושעצבה, בין היתר, את הסמל לממגורות דגון ב-1952.

ולקינוח אשתפכם בתמונת פנורמה שצילמתי באחר-צהרי אותו יום מנקודת תצפית יפה ברחוב יפה-נוף שבחיפה, במעלה הכרמל, רחוב המצדיק את שמו ואשר משקיף על מפרץ חיפה מגבוה. רחוב יפה-נוף נקרא בעבר "רחוב פנורמה", המוזכר בשיר הישן-נושן "זאת מרחוב פנורמה". גם המבנה של ממגורות דגון נראה בתמונה – זהו המבנה המלבני המוארך, אופקית, בסביבות השליש השמאלי של התמונה.

חיפה-חולון, ד'-ז' בסיון, ה'תשע"ב.

מבט פנורמי על מפרץ חיפה מרחוב יפה-נוף

מבט פנורמי על מפרץ חיפה מרחוב יפה-נוף