ארכיון תג: חילוניות

למי שייכת התורה

אחת התפיסות הרווחות בנוגע לשמאל בארץ הוא שהוא "אנטי-דת", שהוא בהכרח מתנכר לדת, או כפי שניסח זאת נתניהו ב 1996: "שכח מה זה להיות יהודי". בתור התחלה, אני חושב שדיי סביר להניח שאכן, רוב הציבור הדתי-לאומי מצביע לימין. לאו דווקא כי הימין יותר "יהודי", כמו שבשמאל לא קיימת אלטרנטיבה (בצורת מפלגה או נציגות בולטת) עבור הציבור הדתי-לאומי. יחד עם זאת, ובכלל לא מתוך כוונה "לשפוט" שום ציבור, חשוב להבין שהימין אינו "דתי" או "יהודי" מתוקף היותו ימין, ובעיקר כשמסתכלים על תנועת הליכוד, רבים ממצביעיה הם חילונים גמורים שדווקא יתנגדו למידת ה"הדתה" של המדינה (אבל שוב, אינני אומר זאת מתוך כוונה להציגם באור שלילי).

אריאל סרי-לוי פרסם אתמול בפייסבוק פוסט (אשר שמתי בתחתית הרשימה) הנוגע לקול קורא שפורסם (העוסק בשאלת העליה להר הבית) שמתהדר בכותרת "דעת תורת חיים", שהחתומים עליו מייצגים קשת רחבה של ציבורים יהודיים והשקפות שונות שלהם על המסורת. אתחיל ואומר שבקריאה ראשונה הייתי משכנע שאריאל סרי-לוי מסתייג, אם לא מן המסר של המנשר, אז לפחות מן העובדה שחלק נכבד מן החותמים אינם מה שנגדיר כ"דתיים", אך בהחלט יש מביניהם כאלה שנזהה במהרה כמובילי דעת-קהל, גם בנושאים הקשורים ליהדות. פלורליזם, בקיצור. בקריאה שניה ושלישית אני פחות בטוח אם מדובר בהסתייגות שלו, או שמא הוא פשוט מצביע על השינוי במגמה. ובכל זאת אריאל סרי-לוי בדבריו מציג את העליה להר הבית כסוגיה "דתית-פנימית מובהקת". אני מסוגל להבין מאיפה הטענה הזו באה. אפשר לומר כי:

  1. רוב העולים להר הבית הם דתיים;
  2. ישנו ויכוח הלכתי בנוגע לשאלה האם בכלל מותר לעלות על הר הבית בימינו.

הבעיה היא שטיעון שכזה מפשט את הדיון הנוגע ל"שותפות" של כלל היהודים בסוגיה, ושוכח שלנושא מן הסוג הזה ישנן עוד השלכות, ושהדיון הזה בהחלט לא שייך לציבור הדתי בלבד. למרבה ההפתעה, הר הבית מהווה סמל שמתחברים אליו גם חלקים נרחבים מן הציבור החילוני. הוא גם מתעלם, למשל, מן העובדה שהסוגיה הזו, לפחות להשקפת חלק נרחב מן הציבור, הוא בעל השפעה על בטחונו עם ישראל כולו – לא רק הציבור הדתי נפגע ונרצח בפיגועים. אין זה אומר שבשל ההשפעה הזו בהכרח צריך לסגור את הר הבית לעליית יהודים, אבל זה לכל הפחות אומר שהדיון לגבי זה שייך לציבור רחב יותר מאשר "רק מי שמאמין".

בעיניי, התנסחות מן הסוג הזה (בין אם אריאל סרי-לוי מצדד בה ובין אם לאו) מטרידה בעיקר משום הטון ה"מנכס" של מונחים מסויימים לציבור דתי-לאומי, או חרדי. אין לי מושג למה משפטים כמו "שקדושה וחיים מובילים את דרכו…" או "סכנה לעם ישראל ותורת ישראל" צריכים להתפס כאמירות חרדיות. נראה מגוחך בעיניי לקבוע שאם אדם אינו שומר תורה ומצוות, הוא *בהכרח* לא יכיר ולא יתן מעמד של קדושה לשום דבר שהוא. לא לחרדים, ולא לדתיים אין מונופול לא על קדושה, לא על החיים, לא על עם ישראל ולא על תורת ישראל. התורה שייכת לכלל עם ישראל, והפרשנות שנתנה לה לאורך כל השנים היתה מגוונת, לא רק בדעות אלא גם ב"דרכי הפירוש". לדוגמה, פשט, רמז, דרש וסוד הן דרכים שונות להתבונן על התורה, וכל אחת מהן בוחנת מימד מסויים בהוויה האנושית, או ההכרתית. אמנם נכון שהמימדים האלה שמניתי מגיעים מן המקום ה"מאמין", אך כאמור – התורה שייכת לכלל עם ישראל, ולכל אחד ואחת מעם ישראל יש זכות בה – חרדים, דתיים-לאומיים, וכן – גם חילונים גמורים. ההשתייכות אל עם ישראל לא נקבעת על-פי מעשיו של אדם ברגע זה או אחר, אלא על-סמך השאלה האם הוא נולד לאמא יהודיה, או התגייר. אמנם חילוני גמור לא יקבע פסיקות הלכתיות לציבור הדתי, אבל בהחלט סביר (וחיובי בעיניי) שציבורים רחבים בקרב עם ישראל – גם אלו שאינם חיים את חייהם על-פי ההלכה – מכירים את התנ"ך, מתעניינים בתורה, מוצאים את החיבור אל התוכן המקראי. ההתעסקות הזו, ה"פלורליסטית", בתורה, מביאה למגוון דעות חדש, מרענן, שאולי לא נצמד אל ההלכה – אבל מלכתחילה הוא מחבר קהלים חדשים אל הנכס התרבותי החשוב ביותר של עם ישראל. שיתוף הקהלים האלה בשיח הדתי, וכן, גם ההלכתי, אינו צריך להיות בגדר "אופציונאלי" – עצם העובדה שהעולם הדתי משפיע גם על חייו של היהודי שמנותק לחלוטין מן הדת ומן המסורת, אומרת שגם קולו צריך להשמע (ושוב, אינני מתכוון לקביעת ההלכה, כמו על שילוב ההלכה בחיים היומיומיים, בתרבות, במוסדות הציבור, ואפילו בהחלטות אסטרטגיות שהמדינה מקבלת).

הדבר המצער אותי, בעיקר, הוא שלדעתי חלק גדול מן הריחוק של חלקים נרחבים בציבור החילוני מן התורה ומן המסורת לא נובעת באמת מ"אנטי" שטבוע בהם, אלא מניכור שנוצר בעקבות אותה גישה "מנכסת" של קבוצות חרדיות, ואפילו דתיות-לאומיות. הניכור הזה מוליד למרבה הצער וואקום שאותו "ממלאים" רק מי שבוחרים להשתתף בשיח ולמעשה משתלטים על אופיו (דבר המעצים את תחושת הניכור). שיתוף כל הציבורים היהודיים הרוצים להשתתף בשיח, גם אלו הרחוקים משמירת המצוות, בשיח היהודי (וכן, גם כשהוא נושק להלכה ולקדושה ולמצוות) הוא דבר הכרחי ואפילו בהול בימינו אנו. הוא לא נועד לכפות על כולם קיום מצוות כהלכתן, אך עצם ההיכרות וההשתתפות בשיח עשויה לקרב לבבות (עד כמה שזה נשמע נאיבי) ולהתוות גם את הגבולות הסבירים שבין ההלכה שאדם בוחר לקבל על עצמו לבין צביונה של המדינה, כמדינת הלאום של היהודים.

תל-אביב, ט' בחשון, ה'תשע"ו.

המנשר והפוסט של אריאל סרי-לוי

המנשר והפוסט של אריאל סרי-לוי

מודעות פרסומת

(גם אם) אלוהים לא מסוגל לטעות, בני-אדם כן.

פרשת "הרב מצפת" מעלה שוב סוגיה שמדיי פעם עולה, של מנהיגים מן הציבור הדתי שנתפסים בקלקלתם (והלא כבר יש בנמצא גם רב ראשי לישראל שהורשע בפלילים), ודרך ההתמודדות של הציבור הדתי עם הפרשיות הללו. נתקלתי בטקסט יפה שכתב הרב אורי מלמד (אני מודע לעובדה שאני לאחרונה מרפרר יותר ויותר אל דיונים בפייסבוק – לא בהכרח חושב שזה רע) שעוסק בבעיתיות שבהתמודדותו של הציבור הדתי-לאומי עם הסוגיה הזו:

"…חלק מהם התמקדו בהערצת הרבנים, בסחף שמורגש בחלקים בציבור הדת"ל אל עבר מחוזות החסידות, הנהייה אחר אדמו"רים ובעלי מופתים. אחרים הדגישו שהעיסוק בקבלה כשלעצמו הוא פח יקוש, וכל תורה שלא ניתן לעמוד על טיבה ועל טיב המלמד אותה היא מסוכנת. אני מניח שיש טעם בשתי ההצעות. אז אני רוצה להציע עוד זווית. אני אקרא לה אובדן הפשט. כשאתה גדל בבית מדרש שלימוד התנ"ך שלו נזהר זהירות עצמה מלקרוא את הכתוב בגובה העיניים, ועל כל ביקורת אפשרית על גדולי האומה מיד אומר שאין לנו קצה הבנה בגדלות שלהם ומובן מאליו שהדברים אינם כפשוטם ואם ראשונים כמלאכים וכן הלאה והתלמידים מתרגלים להניח שני דברים, ששניהם חמורים מאד. האחד, גדולים לא נופלים. ואם כתוב שחור על גבי עיתון שהם נפלו אז הם בכל זאת לא נפלו ואם הם אומרים חטאתי אז הם בכל זאת לא חטאו. השני, אם אתה רוצה להיות אדם מאמין אתה צריך להניח שאתה לא מבין את הטקסט שלפניך ושהקריאה הפשטית שלך לא שווה כלום כי התורה היא קודש והשכל שלך לא. כשזו התשתית של הלימוד שלך, של יראת השמים שלך, המערכת החיסונית שלך חלשה ופגיעה."

במחשבה כמעט אינטואיטיבית, אני מאמין שביסודה של כמעט כל דת שאני מסוגל לחשוב עליה לא עומד רעיון כזה מורכב – אלא סט של מספר רעיונות שקיבלו מעמד של קדושה, שאי-אפשר לערערם. קל וחומר כשאנחנו מדבר על דת מונותאיסטית, כדוגמת היהדות. סבורני שגם בה מספר הדברים המקודשים בשורש מהותם אינו כזה רחב, ביסודו: האל, התורה, דברי הנבואה (שכן הם נאמרים בשם האל), מקומות וכלים מסויימים הקשורים לפולחן (שוב, מתוך נגיעה "ישירה" עם האל עצמו). בטוח שיקומו אתאיסטים רבים שלא יסכימו עם דעתי, אבל מבחינה הפשטה פילוסופית, גם בעיני החילוני הגמור, אינני סבור שהבעיה עם הדת מתחילה בשאלת קיומו של האל, או במידת ה-infallibility (חוסר היכול לטעות) שלו – מכיוון שמרמת השׂגבה מסויימת, איננו מסוגלים באמת להבין, לתפושׂ, או להתערב עם מעורבותו של האל בחיי היום-יום שלנו, ולכן, במובן מסויים, מבחינה מעשית עלינו לנהוג כאילו אינו קיים. למרות שאינני מעריך דעות רבות של ישעיהו ליבוביץ', הרי שבימינו הוא זה שניסח זאת בצורה הקולעת ביותר – מעבר לקיומו של אל, ושל כתבי קודש שנמסרים בשמו, על הציויים שלהם לגבי חיי היום-יום שלנו, כל נסיון "לתרץ", להסביר, לתת צידוק פוזיטיביסטי למהות התורה – הרי הוא כפירה בעיקר, מעצם הורדת האלוהות הנשגבת והבלתי-נתפשׂת לכדי מונחים אנושיים.

הבעיה, לדעתי, נוגעת יותר למידה שבה מתרחב המעגל הזה, של ישויות בעלות מידת קדושה כה גבוהה שאין אפשרות לעסוק בהן ושאינן טועות לעולם. ב"ישויות" אינני מתייחס רק אל אנשים, אלא גם אל חפצים, ואפילו אמירות מסויימות. בהיבט האנושי, מעבר לדמויות שאינן בעלות יכולת נבואית (שכן יכולת נבואית מגלמת בתוכה דיבור בשם האל, "אבי-אבות הקדושה"), חכמים מתקופות כאלו ואחרות הופכים לקדושים שאין לערער על דבריהם. אבל גם נוסח התלמוד (ואני מתייחס באופן ספציפי אל העריכה והעימוד עצמו) "התקדש" לפי דפוס מסויים (וילנא), ו"פרק שירה" (כן, הוא מכיל ציטוטים מן המקרא, בעיקר מתהילים, אבל אני מדבר עליו כיצירה שלמה) הפך למקודש בעליל עבור חלקים מסויימים באוכלוסיה, עד שנערך דיון לגבי השאלה האם ציפורים, רמשים, ואפילו המִדְבר עצמו, אכן פוצים את פיהם ואומרים מה שמצטט החלק הרלוונטי לגביהם בפרק השירה.

בעיניי, זהו מעגל המזין את עצמו של נוהג אובבסיסי-קומפולסיבי, וככל שמתווספים עוד "אבות קדושה", כך החוויה הדתית הופכת לקיצונית ומעיקה, לא רק כלפי הפרט עצמו, אלא כלפי הסביבה. כן, אפשר להיות גדול בתורה, אפשר להיות גאון הדור, ועדיין לא להיות נקי וחף מכל טעות ופשע. גם אם נניח כי האלוהות עצמה היא מושלמת (ולכן, לצורך העניין, גם דברי נבואה נאמרים כ"שלמות"), מסוכן להניח כי כל פוסק וכל חכם, מכל תקופה, ניחן בחוסר היכולת לטעות. זה לא אומר שכל אדם מאמין צריך לזנוח את ההלכה ולזרוק את שיטת הלימוד לפח, אבל זה בסדר גם להניח שבסופו של דבר, הרעיון שמאחורי היהדות, הייחוד, הוא רעיון פשוט ופשטני – כל "תסבוכת" של קדושה שמוסיפים עליו רק מוריד את היהדות ברמה, והרחבת מעגל ה"קדושה האולטימטיבית" חוטא לרעיון הזה.

עם כל הנדושות הטאוטולוגית שבדבר, בני-אדם הם בסופו של דבר בני-אדם, גם אם הם עוסקים בתורה, באגדה, במצוות ובהלכה יומם ולילה. הם יכולים להבין המון, אבל לא הכל. הם יכולים להיות צדיקים גדולים, אבל גם הם לא מושלמים. אין מושלם זולת האל – זוהי המהות הבסיסית של הדת המוניסטית האבסולוטית שאנחנו קוראים לה "יהדות".

תל-אביב, כ' בתמוז, ה'תשע"ה.

ספר ויקרא: מדריך למשתמש

(את הטקסט הזה כתבתי במקור למיזם 929, בו קוראים פרק אחד מן התנ"ך בכל יום, לקראת הגעתו של המיזם אל ספר ויקרא. מפאת האורך, הוא לא זכה לפרסום דרך האתר שלהם. מזל שיש לי את יומן-הרשת הזה אליו אני יכול גם להעלות דברים מן הסוג הזה).

ספר ויקרא. בלי לשים לב, הגענו אליו. נראה כאילו לא עשינו הרבה. העולם נברא, ירד מבול, ירדנו למצרים, יצאנו ממצרים, חטאנו, חזרנו בנו, והנה, אנחנו איפשהו במדבר, עם אוהל מועד לתפארת (שנבנה בסוף ספר שמות), מחכים להתקדם אל עבר הארץ המובטחת, ופתאום, משום מקום, מגיע ספר ויקרא, ובצורה חדה אנחנו עוברים מהתקדמות נרטיבית ליניארית למשהו שונה לגמרי (ומצטער אם אני עושה למישהו ספוילר): ספר הוראות. "מדריך למשתמש". אמנם ספר ויקרא פותח בפסוק "וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר", אך פעמים רבות מספור אנו מוצאים בספר הזה במיוחד את הפסוק, שהוא גם הנפוץ ביותר בתורה: "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר" (ולמי שמשלים פרשיותיו עם הציבור שניים מקרא ואחד תרגום, הרי שנצמד לפסוק זה גם התרגום הארמי "וּמַלֵּיל יְיָ, עִם מֹשֶׁה לְמֵימַר"). ספר ויקרא חשׂוך כמעט מכל קו עלילה, גם אם פרטנית כדוגמת מלאכת בניית המשכן על קרשיו, יריעותיו, וכליו השונים. ציוויים על גבי ציוויים על גבי ציוויים, שכולם קשורים לעבודת המשכן, ומה שבעתיד תהיה עבודת המקדש. המנחות, העולות, הזבחים, חטאת, אשם, מצורע, שפחה חרופה, ביכורי העומר, הכל נמצא בספר ויקרא.

עד שלא התיישבתי לעיין בפרקי הספר, מעולם לא חשבתי בכלל שזה מה שקורה בספר ויקרא. למעשה, לא ידעתי בכלל מה קורה שם.

אני יודע שאני לא היחיד. אני לא יודע מה היחס לספר במסגרות החינוך הדתיות, אבל לכל הפחות לחוויה שלי, ושל עוד אנשים שניסיתי לשאול אותם לגבי הספר הזה, ובכלל, על התורה – תמיד חיינו בהרגשה שהתורה בפרט, כמו כל התנ"ך בכלל, הוא ספר המכיל סיפור, עלילה, רצף נרטיבי. הדיון לגבי אמיתותו ההיסטורית הוא דיון אחר, אבל נדמה היה שהתורה מנסה להגיש לעם ישראל את ראשית קורותיו, ולכל הפחות, להדמות לתיעוד היסטורי. ברור, קיימים בתורה גם מצוות, אך לרוב מי שאני מכיר שגדל בסביבה חילונית נדמה שהמצוות והחוקים הללו שזורים, כמעט בדרך אגב, בתוך המסגרת של הסיפור ההיסטורי של עם ישראל.

כמובן, אפשר להבין גם מה הסיבה לאותה תפיסה שגויה. בראיה החילונית, בית המקדש "ההוא" הוא דבר שנחרב, ששייך לעבר, וכל בית מקדש עתידי הוא ספק פנטזיה משיחית, ספק "עוד חזון למועד", בטח שלא משהו שרלוונטי לחיינו אנו. דיני מצורע, למשל, נראים כל-כך לא רלוונטים לחיינו. מי בכלל כבר היום חולה בצרעת? ולמה בכלל אדם צריך לכפר על כך שחלה בצרעת?! האקט הדתי המוכר לכל אדם בימינו הוא התפילה, בין אם באופן יחידני ובין אם בבית כנסת. ולכן מציאות בה אנשים מכפרים על חטאיהם, ובאופן כללי, מנהלים את כל חייהם הדתיים, סביב קורבנות, נראית משהו זר, מוזר, אפילו אלילי. נראה שהספר הזה לא תורם כמעט דבר להבנת סיפור התהוותו של עם ישראל, והואיל ומערכת החינוך הממלכתית חילונית לא באה ללמד את תלמידיה להיות שומרי מצוות קפדנים, אלא פשוט להנחיל להם את הנרטיב המכונן של עם ישראל, הרי שנראה, לכאורה, שאין צורך ממש בהיכרות מעמיקה עם ספר ויקרא.

אבל אולי בכל זאת הציבור החילוני מפסיד משהו (ושוב, על מידת ההיכרות של תלמידים בחינוך הממלכתי-דתי, או החרדי, אין לי ממש מושג). אולי דווקא בשל הסיבה שכל ההלכות הללו שייכות למציאות שלא קיימת כיום ושלא שייכת לסיפור המכונן "שכולם מכירים" (כל אחד בדרכו שלו), כדאי, לפחות פעם אחת, להתוודע – אם לא בתור ילד, אזי דווקא בתור אדם בוגר – אל החלק הזה של התורה. החלק המשעמם. החלק שמדבר על עבודת קודש כפי שהיתה נהוגה בימים בהם לא היה בית כנסת, ולא היה סידור תפילה, ולא היתה תפילת עמידה – ולמעשה, כמעט ולא היתה תפילה. "פשוט" היו עולים לבית המקדש, מביאים פר, כבש, או אפילו יונה – ומקריבים.

ספר ויקרא הוא ה"מדריך למשתמש" לעבודת הקורבנות במשכן, ובבית המקדש שיבנה לעתיד לבוא (מנקודת הראות של עם ישראל שאך זה עתה יצא ממצרים וטרם עלה לארץ לכָבשהּ), ורבות הן המצוות המצויות ב"ספר ההוראות" הזה שאינן רלוונטיות לימינו (במובן שאין מקיימים אותן), גם לא לאדם הדתי האדוק החפץ בכך בכל מאודו, שכן, משחרב בית המקדש, בטלה מלאכת הקרבת הקורבנות, וכיום התפילה מחליפה את עבודת הקרבנות, כדברי הנביא הושע "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" (הושע, י"ד, ג', ועוד אודות הרקע לביטול קרבן התמיד בימי המצור על ירושלים ניתן למצוא בהקדמה לתרגום שלי לסיפורו הקצר של אדגר אלן פו, "מעשיה ירושלמית").

ובכל זאת, על-אף אי הרלוונטיות של אותו חלק עצום של ספר ויקרא לימינו, ראוי שנתייחס אל שתי עובדות: האחת היא, שגם חלקים אחרים של התורה בפרט, והתנ"ך בכלל, עשויים להתפס כ"לא רלוונטים" לאורך החיים שלנו כיום. אולם, אי-הרלוונטיות ביישום ואימוץ המקרא לחיי היום-יום של חלקים רבים בעם ישראל אינה אומרת שיש לגנוז את הספר הזה, או להתעלם ממנו. ההשראה שאנו שואבים מן הספר הזה אינה רק באורח חיינו, אלא גם, ואולי בעבור היהודי החילוני – בעיקר, השראה לשונית, תרבותית והסטורית. בנוסף לכך, כדאי גם להכיר ולהבין שהתורה היא לא רק סיפור, היא לא רק (ואולי בכלל) ספר שמתיימר להיות תיעוד היסטורי על התפתחותו של עם ישראל. השם "תורה" מגיעה מלשון "הוראה", ואף-על-פי שהוראות וציווים קיימים גם בבראשית ובשמות, החל מויקרא אנחנו מבינים באמת למה התורה נקראת כך. כל כולו הוראות, ולפתע נדמה כאילו כל מה שקראנו עד כה, אינו אלא רקע לאותן הוראות, כפי שמפרש לנו רש"י עוד בפסוק הפותח את התורה כולה (בראשית א' א'):

"אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא מ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות, י"ב, ב'), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם" (תהילים, קי"א, ו'), שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו."

אז אולי לא כולנו מרגישים צורך לשנן ולהכיר את כל ההלכות המצויות בתורה (קל וחומר במשנה ובגמרא), אבל כדאי לפחות לדעת שלתורה יש עוד זוית. אם אנו בוחרים לאמץ את התנ"ך ולהכיר בו כמקור עיקרי שממנו התרבות שלנו שואבת את לשונה, את המטאפורות שלה, ואת הזיקה שלנו לארץ הזו – הרי שכדאי שנדע. גם אינספור חוקים קיימים בתורה, לא רק סיפורים. גם "ויקרא" הוא אחד מחמשת חומשי תורה. הגיע הזמן לעיין בו, ולכל הפחות להכיר מה כתוב בו.

בין אם נחיה על פי החוקים הכתובים בו ובין אם לאו, הרי גם הוא מן המורשת התרבותית שלנו, ולכן, דתיים וחילונים כאחד, הוא גם חלק מאיתנו.

תל-אביב, ז' באייר, הוא ירח זיו, ה'תשע"ה.

מידע קפוא ולוחות שבורים

"מי שאינו מרפה מתלמודו, כל חמדה עזה מרפה ממנו" –
כך מתלחשות היום הבריות בכל הסמטאות האפלות.
"חוכמה מתישה כוחו של אדם, שום דבר אינו כדאי, לא תחמוד!" לוח חדש זה מצאתיו מוצב אף מעל לשווקים פומביים.
שברו, הוי שברו נא לי, אחי, גם לוח חדש זה! הציבוהו עייפי עולם ומטיפי המוות וגם סוהרים. ראו: זו גם הטפה לעבדות! –

(פרידריך ניטשה – "כה אמר זרתוסטרא", תרגום ישראל אלדד, הוצאת שוקן, ה'תש"ל, 1970, עמוד 208)

לכתב יש תכונה מרתקת – הוא מקפיא מידע.

רעיון, למן הרגע שהועלה על הכתב, שוכפל והוכנס אל תוך כמוסת-זמן. הוא משקף את הרעיון כפי שנתפשׂ בראשם של בני אותה התקופה שבו הוא נכתב, ולמעשה – הוקפא.

בעת העתיקה, באותן התרבויות בהן הכתב הומצא, כל-עוד האוֹרְיָנוּת היתה מנת-חלקם של מעמד מאוד מסויים באוכלוסיה – מעמד שהיה מקורב אל המלוכה – היה למעמד זה אפשרות לשמר את הלך רוחו המדעי, הדתי, המנהלי – פשוט על-ידי כתיבה של אותו מידע והרעיונות המגולמים בו.

אותו מידע ש"הוקפא" על לוחות טין ועל דפי פפירוס נקבר והתפורר יחד עם הלוחות והפפירוסים הללו, שרק חלק זעום מהם שרד עד לימינו – כמוסות-זמן מן העבר.

אוּלם עוֹלם הידע והמחשבה עצמו, אז כהיום, היה נתון לתמורות, הוא היה נזיל וגמיש. שושלות התחלפו, תגליות התגלו, ורעיונות חדשות הועלו. כפועל-יוצא מכך הטקסט התאים עצמו להלך-הרוח של הדור בו הוא נכתב. דורות חדשים כתבו מחדש רעיונות חדשים על לוחות טין, על דפי פפירוס, על כדי חרס ואף על קירות ומונומנטים, וחוזר חלילה. אותם רעיונות לא היו בהכרח שונים בעליל מן הדורות הקודמים של הרעיונות ושל האמונות – אולם עצם העובדה שרק קבוצה מצומצמת יכולה היתה לכתוב ולקרוא – היא-היא זו שאפשרה את תהליך האבולוציה האיטי הזה להתרחש, שכן על-אף שלטקסטים מסוימים היתה חשיבות דתית וּמעמד של קדושה – הקומץ המצומצם האחראי על הכתיבה (והקריאה) של הטקסטים, שכל אחד מהם עומד בפני-עצמו ככמוסת-זמן, יכול היה לשכתב את הרעיונות בהתאם לצרכי התקופה והמקום, בכפוף לרצון מעמד המלוכה, מבלי לחולל סערה רבתי בקרב העם עצמו, עבורו הטקסטים הוקראו על-ידי אחרים.

מסיבה זו הטקסט, והרעיונות המצויים בו, מלכתחילה לא עוררו פקפוק – היה זה אך שיקוף המציאות כפי שנתפסה בעיניי המעמד השליט של בני אותו הדור, וּממנו אל יתר השכבות בעם. אף הכתבים המונומנטלים לא היו נגישים לכלל הציבור, ובמידת הצורך הוזנחו, או נותצו והוחלפו בכתבים אחרים – התואמים את האידיאולוגיה של המעמד השולט באותה העת.

מעמד זה, שריכז את הפולחן ובכוחו היה להשפיע על מכלול האמונות העממיות – הנחיל את רצונו ואת קו-מחשבתו באמצעות אותם רעיונות שהוא כתב. ברם, כל-עוד היו רק קומץ של אנשים המסוגלים לקרוא, להפיץ ולשכפל את אותו מידע – למידע זה היתה תכונה של גמישות. תפוצתו היתה מוגבלת, והמידע הכתוב תאם את רוח התקופה, אך לא השתמר והועתק בצורה מושלמת במורד הדורות, כי-אם השתנה על-פי מידת הצורך. וכל עוד הגמישות הזו היתה קיימת, הרעיונות שנכתבו אף פעם לא היו רחוקים ממכלול האמונות שרווח, לפחות בקרב המעמד השליט.

רק כאשר הכתב הפך לנחלת ציבור רחב הרבה יותר, ורק כאשר הוחלט על הפיכת המידע לקאנוני – לקבוע ומשתכפל ללא-שינוי לדורי-דורות, המידע הכתוב בו איבד מגמישותו. אי הויתור העיקש על אותו מידע עתיק, שאיבד מגמישותו למן הרגע שנתקבע והשתכפל ללא כל שינוי המשקף את הלך-הרוח העכשיווי יותר, הוא בדיוק ההצמדות אל דעות-קדומות ואמונות-תפלות. דעות קדומות, היות שבחוסר-גמישתן הן אינן התעדכנו במידע החדש, המדויק והנכון יותר, ואמונות תפלות, מכיוון שאיבדו מטעמן במורד הדורות והפכו להבלים שנצמדים אליהם בעיוורון.

ככל שעולם הידע, המדע, הערכים והדעת האנושית התקדמו והתפתחו, הלך וגדל הפער בין המידע הקפוא הזה, בעל מעמד הקדושה הבלתי-מעורערת, לבין מכלול האמונות העכשווי יותר, מה-גם שמכלול זה בעצמו מצא את דרכו, בזמנים ובמקומות מסויימים, לטקסטים אחרים, שחלקם אף קיבלו מעמד של קדושה, ועבר תהליך קאנוניזציה בעצמם.

בימינו אנו קוראים לתהליך זה של התרחבותו המתמידה של הפער בין המידע הקדום, הקפוא, לבין הלך-הרוח העכשווי, הגמיש, בשם תהליך החילון.


מן ההיסטוריה הכתובה התרבות שלנו מצפה לאובייקטיביות, לנכונות בכל עת – ויש הרבה צדק גם בדרישה מן הסוג הזה. באמצעות גישה זו אנו מנסים לבחון מה "באמת" התרחש, מתי, היכן, כיצד ומדוע.

אולם הדעה שלנו, הדרך בה אנו חווים את העולם – לנצח היא משתנה. וגם זכרון היסטורי הוא מעין אורגניזם המשתנה ללא-הרף. כבר לפני כמה עשורים החל המערב לבחון גם היסטוריה שבעל-פה ולהתייחס אליה כאל היסטוריה שאין לפטור אותה כמעשיות ותו-לא. ביחד עם השאלה מה "באמת" קרה – מה היתה המציאות "הפיזיקלית", האובייקטיבית, בזמן העבר, מצאנו כי ראוי גם לבחון מה אנו (ועמים אחרים) מאמינים שקרה, תהא האמת ה"אובייקטיבית" אשר תהא – מתוך ידיעה שלא נוכל לבחון את העבר בצורה מושלמת – שכן הנרטיב הסובייקטיבי משפיע על תפישׂת-עולמנו לא-פחות מן החוויות שאותן לא חווינו ממילא.


אל לנו לקדש כל אמונה, כל רעיון, מדעי וּמהימן ככל שידמה לנו, ולחשוב כי הוא לנצח יוותר זהה וקבוע. הדעת האנושית לעולם מתקדמת, ואם נבחר "להקפיא" מידע ולהתייחס אליו תמיד כאמת מוחלטת – רק נראה כיצד נפערת שוב אותה תהום רבה בין אותו טקסט לבין מכלול הרעיונות האנושי הגמיש.

זכותנו וחובתנו לכתוב ולתעד את הלך המחשבה, אך יוטב לנו אם נחשוב על הטקסט הזה כמשהו זמני, השייך לדורנו. הכתב אפשר לנו לשמר רעיונות ויצירות נפלאות אשר היו אובדות בתהום הנשיה אלמלא כן, אך אל לנו לפול במלכודת שמתנה זו מציבה בפנינו. ביכולתנו להציץ אל העבר, אל אותן כמוסות-זמן, אך יהא זה משגה לקבל את הלך-הרוח הקדום כתכלית כל מחשבתנו. גם את הידע אשר אנו כותבים עתה, מה שנראה בעינינו כנכון, מוסרי, מהימן – ידעו הדורות הבאים "לשכתב", בהתאם לתגליות החדשות ואמות-המידה החדשות, בטקסטים החדשים שהם יכתבו.

עלינו לקבל בהבנה, ולצאת מנקודת הנחה, כי מן המדע ועולם המחשבה של הדור שלנו ישארו רק כמה לוחות שבורים של מידע קפוא.

זהו, למרבה האירוניה, יהא גם גורלה של רשימה זו.


ב-1947 למדתי באוניברסיטה על הר הצופים. בשבתות הייתי יורד לתל-אביב וביום ראשון בבוקר השכם הייתי חוזר לירושלים, ללמוד.
בכניסה לירושלים היה בית-משוגעים. כשהיינו עוברים שם, היתה נשמעת צעקה ארוכה, נוראה, צעקה של הברה אחת בלבד, אבל מהדהדת מכל ההרים שמסביב.
פעם נסעתי עם אוריאלה. היא למדה פסיכולוגיה באוניברסיטה. היא אמרה לי שפעם בימים רחוקים, ההברה האחת  הזאת הייתה נאום ארוך, שלם, מפורט. ושעם השנים, הצטמק הנאום אל משמעותו הפשוטה ביותר שהיא צעקת-הצעקות. המשוגע האומלל הכלוא שם עד סוף ימיו ימות בלחישה כי גם הצעקה תיגמר לו, אבל פעם היה לו מה לומר, פעם.
גם ישו על הצלב, ואני יודע זאת, אילו היה מאריך ימים כשהוא תלוי על המסמרים, היה שוכח את שבע המלים האחרונות שלו. הן היו מצטמקות לצעקה, והצעקה היתה מצטמקת ללחישה, ורק כאשר לא היה יכול אפילו ללחוש יותר, רק אז היה סוף-סוף מת. תמהני אם אני לא מתקרב אל סף הלחישה שלי.

(עמוס קינן – "הדרך לעין חרוד", הוצאת עם עובד, ה'תשמ"ד, 1984, עמוד 93)

חולון, כ"ו באדר, ה'תשע"ג.

לשאלת זהותו של יורם קניוק (דתית/לאומית/תרבותית)

מזל טוב, יורם קניוק ! הצלחת לפרוץ דרך ולבקע את החומה הממסדית כנגד ההתנתקות מן הזהות הדתית היהודית של אזרחי מדינת ישראל. ובמקרה הזה, הממסד ה"לאומי", החילוני לכאורה והממסד הדתי, קרי – הרבנות, חד הם (עוד על פרשת יורם קניוק וההיבט של הקשר בין הממסד הרבני לממסד המדיני ב"לולאת האל" המעולה של תומר פרסיקו). כי בכל הנוגע לזהות שלנו כעם, כלאום, נאלצים אנו להיות כפופים לתכתיבי הרבנות. מדינת ישראל הוגדרה כ"בית לעם היהודי", אולם היהדות היא דת, ועל שאלת "מיהו יהודי" עונה, בכל הנוגע למדינה כממסד, רק הרבנות.

אזכיר רק, למי שאולי לא קרא או שמע – שבג"ץ אישר את עתירתו של יורם קניוק לשנות את רישומו במשרד הפנים ובתעודת הזהות ל"חסר-דת" לאחר שנולד נכדו. אשתו של קניוק אינה יהודיה, כי אם נוצריה, ועל-כן גם בתו נחשב נוצריה, וכך גם נכדו הקט. כשנולד, נרשם במשרד הפנים כ"נוצרי" ועל-פי בקשת המשפחה שונה רישום זה ל"חסר-דת". קניוק ביקש לשנות את הרישום שלו, כך שיהא זהה לזה של נכדו, ונתקל בסירוב (על פי נהלי משרד הפנים).

לכאורה, גם בכותרת הרשימה הזו יש מן החוצפה. מי אני שאגדיר את זהותו של אדם כזה או אחר ? יורם קניוק עושה זאת דיי טוב בעצמו. ואולם, בכל-זאת אינני יכול שלא לשאול – מהי ההגדרה של "חסר-דת" ? אני מכיר אתאיסטים, אגנוסטים, וכן, אפילו כמה אנשים עם תפיסות אליליות – אך כולם מוגדרים כ"יהודים" על-פי משרד הפנים (עוד בימים החשוכים שבהם לא היו מסווים את סעיף הלאום בתעודת הזהות). כל אדם, לכשעצמו, מגדיר את מכלול האמונות שלו בעצמו, אך עבור המדינה, כולנו כעם מוגדרים כיהודים. סע בשבת, אכול חזיר, הכנס לשירותים עם ספר תנ"ך – אתה עדיין יהודי.

עבור הרוב, כך לפחות לי נדמה, אין בכך שום מטרד. הזהות היהודית, כזהות לאומית (לכאורה חילונית) ולאו דווקא דתית, הונחלה לנו מגיל צעיר ומונחלת כך עוד לפחות מסוף המאה ה-19. אנחנו יהודים, אנחנו ביחסים תקינים פחות-או-יותר עם האל המונותאיסטי הכל-יכול (שלו כל אחד מייחס תכונות שונות ודרכים שונות לבטא את יכולותיו המופלאות). אולם, מתחת לפני השטח, ההגדרה הזו בעייתית – שכן היהדות היא בראש ובראשונה דת. דת שאליה יכולים להשתייך אנשים עם זיקה מקרית (במקרה הטוב) לעם ישראל, דת שאליה משתייכים פלגים שלא מוכרים על-ידי פלגים אחרים (וכך היהדות הרפורמית, הקונסרבטיבית, הקראית אינם מוגדרים כ"יהדות" על-פי הממסד האורתודוקסי, שהוא בעצם הרבנות הראשית בישראל) – דת, הרבה לפני לאום. וכיצד זה בא לידי ביטוי ? שאלות עכשיוויות כדוגמת גיורם של חיילי צה"ל ועניין הנישואין (וגם הגירושין) האזרחיים הוא רק קצה הקרחון. במדינה שמוכוונת על פי הגדרה דתית, התכתיב הדתי הוא זה שקובע את הסדר הציבורי (ומכאן הסטטוס-קוו בנוגע לתחבורה ציבורית ופתיחת מקומות בילוי בשבת). אז שוב, עבור הרוב אין בכך שום מטרד, או שהוא מינורי ולא שווה זעזוע כזה או אחר. אך זהו רוב שכבר הורגל אל הסדר הזה, הוא אינו מרגיש צורך לבקש יותר מחמת הנוחות. הוא מסוגל להזדהות עם תחושת המרמור של המיעוט (שגדל יותר ויותר עם השנים), מכיוון שאותו רוב בעצמו אינו בהכרח דתי (ויש לזכור זאת – שהתכתיבים הדתיים גם הם מושפעים ממיעוט – של ציבור דתי-חרדי), אך בכל הנוגע לשינוי סדר היום, אותו רוב עדיין נמצא בגבולות הנוחים של האדישות.

הנסיון לקשר את היהדות ללאום (בצורה כפי שבאה לידי ביטוי באירופה במאות ה-18 וה-19) בא לתת מענה לבעיות היהודים, כקבוצה דתית נרדפת, ברחבי אירופה באותן מאות. פינסקר דיבר על יודאופוביה ואוטואמנציפציה של היהודים מכיוון שהשנאה כוונה כלפי יהודים, והחוקים שנתנו אמנציפציה עשו זאת כלפי יהודים, ולא כלפי עברים או כלפי ישראלים. הרצל חזה את מדינת היהודים, ולא את מדינת העברים, או את מדינת הישראלים, מכיוון שהאינטישמיות שבה חזה כוונה כנגד הקבוצה היהודית – זהו היה הזיהוי שלה – זיהוי דתי, שרק בשלהי המאה ה-19 נהפך לזיהוי עם אלמנטים אתניים. כך הציונות, ומדינת ישראל שהוקמה על ידי הממסד הציוני, כולו הוגדר על פי מונחים דתיים של יהדות, וניסה להכניס אותם לשבלונה אחרת – שבלונה לאומית עם אלמנטים חילוניים. ואת האימוץ הזה, שנאלץ להיות כפוף לסמכות דתית כלשהי ולהגדרה דתית, קיבלנו למעשה בצורת ההגדרה הלאומית שלנו, בצורת חוק השבות (שגם הוא מדבר על זכות עלייה לארץ ליהודים על-פי הגדרות דתיות, ולכן, למשל, גורם לאלפי בני הפלשמורה – קבוצה שמבחינה היסטורית נחשבת וכבר הוכרה כבעלי שורשים יהודיים, אך שנאלצה להתנצר – לחיות במחנות מעבר בתנאים קשים עד אשר יגוירו כיהודים כדת וכדין), ובצורת היחס של הממסד כלפי ההגדרה האישית שלנו.

וכך, למעשה, יורם קניוק, שבא להביע מחאה כלפי היחס של המדינה אל נכדו, או סתם להביע חיבה, זהות וקרבה, ביקש להכריז על עצמו כחסר-דת. מבקש הוא לקבל את היחס שמקבל נכדו. מבקש הוא להגיד "חילוני גמור אני, מה לי ולהגדרה הדתית הזו ?". אבל, קניוק (מבחינה הצהרתית) מוותר גם על השיוך הלאומי-תרבותי שלו. והרי שאין דבר מגוחך מזה – יורם קניוק הוא נכס צאן ברזל בתרבות שלנו. תרבות יהודית ? או שמא… תרבות עברית ! וגם אם "ישללו ממנו כל התארים" על-פי הכרת המדינה, ישאר הוא חלק מאותה תרבות שלה הוא תרם רבות כל-כך.

שוב, יש הרבה חוצפה בכותרת הרשימה, וכך גם ברעיון שאני מנסה להעביר – קניוק רצה להעביר מסר ברור, אבל, לדעתי האישית, לא בהכרח בחר במאבק הנכון – והוא להכיר בכולנו כבני אותה תרבות, כבני אותו לאום, גם אם אנחנו בוחרים להתנתק מן הזהות הדתית. שוב, ברור שמדובר בעניין הצהרתי בלבד, אבל קניוק שרצה לוותר על זהותו היהודית, לכאורה (בלבד !) ויתר גם על זהותו הלאומית-תרבותית. ואולי בכלל לא אכפת לו ממנה, אבל אינני יכול שלא לתהות האם (במידה ואכן זה כך) חוסר האכפתיות הזה נובע ממיאוס כלפי אותו קיבעון דתי. להגדרה היהודית, כפי שכבר אמרתי, יש משקעים דתיים רבים מדיי. יש שהיו מעדיפים שההגדרה הלאומית תהיה "ישראלי", ולא יהודי (קבוצה שפועלת בכיוון הזה במשך שנים היא "אני ישראלי" שבראשה עומד הפרופסור עוזי אורנן, אחיו של המשורר המנוח יונתן רטוש), אולם לדעתי ההגדרה הנכונה יותר, מבחינה תרבותית, היסטורית, לשונית – היא "עברי". ההבחנה הזו, בין הזהות הדתית היהודית לבין הזהות התרבותית העברית, קיימת גם היום בצורה אינטואיטיבית. התרבות החילונית שלנו אינה "תרבות ישראלית" כמו שהיא "תרבות עברית" – אנחנו מדברים על שירה עברית, על ספר עברי, על שפה עברית. ולכל אלה לא מתלווה שאלה של האל שבו אתה מאמין, של חובת ההוכחה שסבתא שלך מרוסיה היתה יהודיה, ושל דעתו של ח"כ ישראל איכלר מיהדות התורה (תנועה שזיקתה אל הציונות גם ככה כמעט ולא קיימת).

אמר הרב לאו "זוכרים את הסיסמא של הקונגרס הציוני שהתקיים בבירה, 'עם הפנים לגולה'? מה יהיה עליה בלי המורשת היהודית, ומה נותר לנו במשותף עם יהדות התפוצות? או שמא רוצה קניוק שנחיה בבועה קטנה עם מספר אנשים המנותקים מעברם ומנותקים מאחיהם ברחבי תבל?". ועל-כך יש רק להשיב, שלמזלנו הרב אנו חיים בתקופה אחרת, למדנו לגבש את זהותנו בלי תלות בדת. הזהות העברית שלנו יכולה, וצריכה להשמר, ודווקא ההצמדות אל הדת מוחקת את אותה מורשת ותרבות – שכן, על-פי ההשקפה הדתית, ברגע שאתה דוחה את הדת – אתה דוחה את הכל. ואילו על פי ההשקפה החילונית, השיוך הלאומי-תרבותי שלך לא נגזר מאמונתך הדתית. על-כן, אתה יכול גם יכול לא לשמור על המסורת הדתית, ואף-על-פי-כן לשמור, להוקיר ולטפח את זהותך העברית. (במאמר מוסגר אני אומר שהגיוני מאוד שגם בזהות העברית נטמעו אלמנטים רבים בעלי מקור דתי, אך מעצם העובדה שזהות זו אינה תלויה בדת אומרת שגם ההכרה באותם אלמנטים אינה בהכרח דתית, בדיוק כפי שאנגלי שמכיר את אגדות המלך ארתור לא מאמין בהם כתורה מסיני, אלא מזהה אותם כמסורת עממית). הרב לאו גם מזכיר את ספרו של קניוק, "תש"ח", ותוהה האם לא נלחמנו עבור מדינה יהודית. ואולם, כפי שאמרתי קודם, המדינה היהודית הוגדרה ככזו מכורח הנסיבות שאותן הזכרתי. לדעתי, השלב הבא שהציונות צריכה להגיע אליו היא בחינה מחדש של ההגדרה שלה – מזו הקיימת, כתנועה לאומית יהודית, אל ההגדרה הנכונה יותר (בעיניי), של תנועה לאומית עברית.

אז, שוב מזל טוב, יורם קניוק. כולי תקווה שיגיע היום בו נוכל לבחור להתנתק, גם מבחינה הצהרתית, מחובת ההגדרה הדתית, ומבלי ש, מבחינה הצהרתית, "נאבד" את שיוכנו הלאומי-תרבותי, ואת זכותנו לחיות כאזרחים שהמדינה הזו היא הבית הלאומי שלהם. כולי תקווה שיגיע היום בו המדינה תכיר בשיוך הלאומי הנכון שלה. שיוך שקיים גם היום, ואין בו תנאים וסייגים דתיים – הוא מבוסס על שפה, תרבות, עבר משותף, ולא על הכרה של רבנות כזו או אחרת. זהו השיוך הלאומי העברי.

חולון, ו' בתשרי, ה'תשע"ב.

כיצד חזונו של פינסקר מתגשם בימינו אנו (על אוטואמנציפציה ועל תורת המלך)

התקשורת עסקה בימים האחרונים בכיסוי פרשיית מעצרו של הרב דב ליאור, בעקבות הסכמתו לספר "תורת המלך" – ספר העוסק ב"דיני נפשות" וקובע מתי מותר להרוג גוי. ההד התקשורתי הזה העלה לדיון את שאלת מקומו של הספר הזה, ומקומה של שאלת "הריגת גויים" כהלכה באופן כללי, בשיח ה"נורמטיבי". באופן אישי, הרעיון של הספר "תורת המלך" מחליא אותי. הוא מייצג, עבורי, את כל מה שרע באמונה האבסולוטית של המונותאיזם היהוויסטי, היא הדת היהודית. מצדדים בספר רואים בו כמעין "מדריך למשתמש" רוחני, המסביר מה מותר ומה אסור במלחמה כנגד אויב, ועל-כן הוא חשוב מאין כמוהו. הצגה שכזו מתיימרת לטעון שאלמלא היה יוצא הספר, חיילי צה"ל לא היו יודעים מה מותר וּמה אסור בשעת קרב. בעל דעה צינית יטענו עכשיו לבטח כי בכל מקרה חיילי צה"ל פועלים ללא כל בסיס מוסרי (רעיון שאינני מסכים איתו), אולם אבוי לצה"ל, ולנו לעם, אם חיילינו יפעלו על פי "צו מוסרי" גזעני, אתנוצנטרי ומסית כפי שבא לידי ביטוי ב"תורת המלך" :

  • "אחרי מתן תורה 'התייאש' הקב"ה, כביכול, מלהתייחס אל הגויים כאל ברי שיח איתו, וככאלה שמצווים במצוות וממילא יש לחייהם משמעות. בעצם הם הפכו כעת לכאלה שאינם מצווים ועושים, בדומה לבעלי חיים שחיים בעולם הזה ללא מודעות ומשמעות לחייהם." ~ עמוד קע"ד
  • "אפילו אם האזרחים נקשרו או נכלאו ואין להם שום ברירה אלא להישאר במקום ולהוות בני ערובה – מותר להרגם." ~ עמוד קצ"ז
  • "יכול להיות מצב בו יהיו בעיר חיילים של האויב שנטמעים באוכלוסייה, שחלקם לא מסייעת להם בשום דרך. מותר לפגוע באנשים הללו ולהרגם, אף אם הם באמת חפים מפשע." ~ עמוד קצ"ח
    הציטוטים הובאו דרך אתר "ויקיציטוט". קישור אל דף הציטוטים המלא מן הספר נמצא בסוף הרשימה.

אני נוטה להאמין בזכותו של כל עם להגדיר את עצמו, לייחד את עצמו, ולחיות בריבונות עצמית ועצמאית, ובמסגרת הריבונות הזו – גם להגן על עצמו. זה נכון גם לגבינו, גם לגבי הפלסטינאים, גם לגבי כל עם בעל תודעה לאומית ושאיפות לעצמאות לאומית. אולם, אינני מאמין כי באמת עם אחד יותר טוב מעם אחר. גם אם אני מוצא חיבור וגאווה אל הזהות שלנו, והיחודיות שלו – אין ביחודיות הזו כדי לרמז שדמם של עמים אחרים מותר על פנינו. וזוהי התפיסה המעוותת האמיתית שבספר הזה, ובכלל, בגישה היהודית כלפי גויים – היהדות באמת נוטה להאמין כי דמם של היהודים סמוק יותר, וכי לנו זכות מוסרית עדיפה בכל הנוגע לחיי-אדם. מעמדם של כל שאר העמים נחות, ערך חייהם פחוּת, וממילא לא יזכו בחיים הנוחים שלהם נזכה בעולם הבא. על סלידתי מן הגישה הגאולתית-משיחית הזו כבר יצא לי להתייחס בפוסט ישן יותר. גם בעתות מלחמה, או אירועים בטחוניים אחרים כפי שנכפים עלינו לא פעם, אינני נוטה לחשוב שהצידוק לפעילות צבאית הוא דתי, כי אם בטחוני גרידא. קווי-המתאר המהווים את הבסיס המוסרי לעצם הפעילות הצבאית עצמה, ואמות-המידה המלוות את החיילים במהלך הפעולה בטח ובטח שאינם צריכים להשאב מתוך חוקים שבטיים ברבריים-למחצה בני שלושת-אלפים שנה, וגם לא מפרשנותם המודרנית בידי מסיתים סהרוריים. במידה רבה, קיבלנו על עצמינו את התרבות ואת אמות-המידה המוסריות המערביות (אני נוטה לכנות את הגישה המערבית הזו באופן כללי כפאן-אטלנטית), כפי שהחלו להתעצב עוד ברוחם של הפילוסופים היוונים הקדומים, ושקיבלו את צורתם בהשראת ההומניזם של תקופת הנאורוּת. אך מה דעתה של ישיבת "עוד יוסף חי" על הנושא הזה ? בחלק א' של חוברת בשם "משנה תורת המלך" (שהוגדר כ"קובץ מאמרים בעקבות הספר "תורת המלך"), תחת תת-כותרת בשם "המושג הטמא של 'טוהר הנשק'" אנו מוצאים תשובה :

"לגודל החרפה, צה"ל פועל על פי "קוד אתי" וכללי "טוהר נשק" מעוותים הלקוחים משדות זרים. פעמים רבות מופעלים כללים מחמירים של "מוסר" מעוות דוקא נגד החיילים שלנו." (משנה תורת המלך, חלק א')

נכון הדבר, שלעתים ריסון-אש ושימוש באמות-מידה מוסריות עשוי אף לפגוע בנו – אך זוהי בדיוק המהות של התנהגות מוסרית. לראייתם של רבני ישיבת עוד יוסף חי, אין כל מקום להתנהגות תרבותית ומוסרית (על-פי אמות המידה המערביות אותן קיבלנו על עצמינו) בשדה הקרב – דבר זה אף נתפס בעיניהם כחרפה, ועצם מושג "טוהר הנשק" (המרכאות הושמו כאמצעי לדה-לגטימציה עוד בחוברת "משנה תורת המלך") הוא בעינהם טמא – לא פחות ולא יותר. הם מביאים כ"הוכחה" את הקרב בג'נין בשנת 2002 במהלך מבצע חומת-מגן בו נהרגו כ-13 לוחמים, לטענתם כתוצאה מכך שצה"ל נמנע להשתמש בנשק כבד וארטילריה. למרבה הצער, הטענה הזו הינה שקרית בעליל – וסביר להניח שרבים מתלמידי הישיבות שקראו את השקרים האלה לא ידעו לעולם – פשוט כי הם לא טרחו לבדוק. במהלך מבצע חומת-מגן כן נעשה שימוש בנשק כבד (כולל מטוסים). 13 החללים עליהם מדובר נפלו במהלך מארב מתוכנן, ובמהלך הנסיון לחלץ את גופותיהם. שימוש אלטילרי עיוור במקרה הזה, סביר להניח, היה פוגע בחיילינו יותר מאשר עוזר להם – אך שוב, מה זה משנה לרבנים שיכולים לעוות עובדות ולבדות שקרים אותם יקראו אנשים שיאמינו להם בצורה עיוורת ? באופן דיי אירוני (כך עשוי להראות למי שעוד מופתע מההתבטאויות היוצאות מפיו), גם ההסתייגות שהשמיע הרב אלישיב לא נבעה מטעמים של סלידה מוסרית מן הרעיון, אלא מתוך כיוון אתנוצנטרי הרבה יותר – פרסום הספר עלול להכעיס גויים רבים, ועלול לגרום לפגיעה ביהודים בגולה. משמע – התוכן לכשעצמו אינו פסול – החשש הוא רק מן ההשלכות על מצבם של היהודים בחו"ל.

שאלה יותר קשה שצריכה להשאל נוגעת אל "השלב הבא". הספר "תורת המלך" עוסק ב"דיני נפשות" ונוגע לשאלת הריגת גויים – אולם עבור רבים, גויים זה רחוק מאיתנו. גויים זה האויב. גויים זה משהו שאנחנו מנותקים ממנו רגשית. גויים זה "הם". קל לדבר על הריגת גויים, בשעת מלחמה, שכן הנושא הזה רחוק מעיני רבים מאיתנו שלא שירתו או משרתים בצבא בשירות קרבי, או שלא גרים בקרבת גבול עם ה"גויים" הללו. אל תסיקו מכאן כי גם דיון כזה הינו לגיטימי ושאמור להכלל בגדר הנורמטיביות – גם עיסוק שכזה, במיוחד עם אופי כה מסית שמגדיר זרים כנחותים שערך חייהם פחוּת, נראה פסול בעיניי. אך אם נתיר לספר שכזה לראות אור, אם נסכים לתת מקום לדיון בשאלות "התרת הריגת גוי" כאישור הלכתי, שכן הוא בסופו של דבר "רק ספר הלכתי" הנוגע לגויים משהו שרחוק מעינינו, ועל-כן רחוק מליבינו – מה ימנע מ"תורת המלך רילואודד" לכלול גם הלכות לגבי נושאים שאולי קרובים אלינו יותר, כמו הריגת הומוסקסואלים, נשים נואפות, חילונים שלא שבת, עובדי עבודה זרה (ולצורך העניין – גם אתאיסטים, אגנוסטים, יהודים רפורמים, קונסרבטיבים, העדה השומרונית, קראים – כולם עלולים להכלל בהגדרה הזו) ושאר חטאים נוראים ? הטיעון בהחלט עשוי להיות זהה – מדובר בספר הלכתי, וההלכה מלכתחילה קובעת דין מוות לכל הקבוצות המוזכרות לעיל, אז מה "לכם" (החילונים) ולזה ? ההלכה היא אותה הלכה, ועל-כן אין לכם זכות לגעת בה ולאסור את הדיון בה – שמא אתם מתכחשים אל "מסורת אבותיכם".

חשוב שלא נשכח, הקביעות ההלכתיות הללו אינן בהכרח מתייחס אל הגישה כל עולם היהדות, שפנים רבות לה. האלוהים של הרב עובדיה אינו האלוהים של הרב יצחק שפירא ואינו האלוהים של הרב אלישיב ואינו האלוהים של הדתי-לאומי. כל אחד מהם תופס את האלוהות בצורה שונה, ומייחס לה תכונות שונות. ניתן לראות זאת אפילו בספר "תורת המלך", בציטוט הראשון שהבאתי מעמוד קע"ד, שם אלוהים "הואנש" וסופר עליו שכביכול "התייאש מן הגויים" – אל תתנו ל"כביכול" הזה לתעתע בכם – ישנם זרמים רבים ביהדות שיתנגדו להאנשה זו – בין אם בשל הטענה שיאוש היא תכונה אנושית, ואלוהים הוא כה נשׂגב שאין טעם לדבר עליו במונחים כאלו, ובין אם בשל הטענה שאלוהים בכלל לא יכול לטעות – ועל כן אינו יכול להתייאש. על-כן, אל לנו להשתכנע כי אכן לכל ההלכות פרשנות יהודית אותנטית אחת, ועל-כן עלינו לקבלה – עצם העובדה שקיימים זרמים רבים ביהדות מוכיחה בדיוק כי לא כך הדבר.

אולם מעבר לכל הטיעונים המוסריים כנגד הספר (שאותם מנסים דתיים מזרמים רבים לכסות בעזרת צידוקים דתיים-הלכתיים, כאילו אין שום הבדל בין ספר שכזה לבין "שולחן ערוך"), יש טיעון אחד שנתקלתי בו בכמה תגובות ושיחות על הספר, אליו הייתי רוצה להתייחס בהרחבה – זה אשר גורס שהאיסור על הדפסת הספר הזה, ספר הלכתי, דומה לאיסור הגויים על תלמוד התורה. מעצרו של הרב דב ליאור נתפס, לראייתם של מנהיגים דתיים מקשת דיי רחבה (באופן מטריד), ומן הציבור שהולך בעקבותם, כניסיון "לעקור את היהדות מן היהודים" יותר מאשר התמודדות עם הסתה. על-פי ראייה כזו (מעוותת לדעתי), מדינת ישראל אינה מדינה לגיטימית עוד, שכן אינה מדינה יהודית "אמיתית", כי אם מדינה אנטי-יהודית בהוייתה.

בכדי להתייחס אל השאלה הזו, נראה שכדאי להתייחס אל החיבור המכונן "אוטואמנציפציה" משנת 1882 של יהודה לייב פינסקר. 14 שנים לפני "מדינת היהודים" של הרצל, ועשרים שנה לפני "אלטנוילנד" המפורסם אף יותר של הרצל, יצא פינסקר בגילוי דעת לגבי הסיבות, לראייתו, של רדיפת היהודים באירופה, והפתרון שלו ל"יודאופוביה" – אותה מחלת נפש ששורשיה מפחד מרוחות (רפאים) שאינה ניתנת לריפוי – התעוררות לאומית והקמת מדינת לאום בטריטוריה שאותה יש לרכוש בעזרת קרן מיוחדת (פינסקר לא התייחס ספציפית אל ארץ ישראל, והעלה גם את אפשרות רכישת טריטוריה יהודית בצפון-אמריקה, בדומה לחזון מדינת "אררט" של מרדכי מנואל נח מראשית המאה ה 19'). בתקופת כתיבת החיבור, מצבם של היהודים במדינת רבות באירופה החל להשתפר, לפחות מבחינת מעמדם החוקי, בתהליך שנקרא "אמנציפציה". אולם, פינסקר טוען שמצב זה לא ישנה את הרעיון כי היהודים הינם נטע-זר בקרב אומות אירופה, וכי הפתרון הטוב ביותר הינו עצמאות לאומית :

"היהודים, כזרים גמורים, לא בשבילם נכתב החוק השולט במדינה.  לעומת זה נמצאו בכל מקום חוקים על היהודים.  ואם רוצים שיהיה החוק הכללי נוהג גם ביהודים, צריך שיקָבע הדבר תחִלה ברור ומפורש בחוק מיוחד.  כשבטי השחורים, כנשים, – בהבדל מכל העמים החפשים  גם היהודים צריכים  שחרור."
אַבְטוֹאֵימַנְצִיפַּצִיָא, יהודה לייב פינסקר, ה'תרמ"ג, תרגם מגרמנית : אחד העם.

טענתו של פינסקר בהירה וּברורה. היהודים חיו כזרים, בארץ לא-להם, בה נכתבה חוקה עבור לאום אחר. גם כאשר קיבלו זכויות שוות, היו צריכים לקבל זאת בצורה של "חוקים מתקנים" – חוקים שנקל לבטלם עם חילופי השלטון והלכי-הרוח כלפי הזרים באותו מקום. זהו אחד הטיעונים המרכזיים בחיבור "אוטואמנציפציה". גם אם כיום טיעון זה נראה מרוחק, מנותק מן המציאות – יש לזכור כי בעת כתיבתו, ב 1882, כך אכן היה המצב. לא רק כלפי היהודים, כמובן. אל לנו לשכוח כי גם כיום קיימים מקומות בהם אין שוויון זכויות מלא כלפי קבוצות מסויימות – בין אם על רקע מגדרי, תרבותי, אתני או פוליטי. למרבה הצער, והאירוניה, אף בישראל האמירה הזו נכונה. וגם אם בכל זאת נטען כי בעולם ה"שפוי" אין חוקים מפלים גזעניים, הרי שגם אמירה זו נכונה רק לזמן הזה – וגם מצב זה יכול להשתנות (קל לראות כיצד המהפכה באיראן הפכה אותה ממדינה פרו-מערבית למדינת הלכה שיעית. אף-אחד לא יכול להבטיח שדבר כזה לא יכול להתרחש בשום מקום בעולם).

ההגנה היחידה שלנו, אליבא דפינסקר, היא לא החלת שוויון זכויות על-ידי עם זר, כמתן חסות, אלא נטילת גורלנו לידינו – עצמאות. הלכי הרוח בכל מקום עשויים להשתנות בהתאם לתקופה ולנסיבות – וכל מדינת-לאום בה יחיו היהודים כזרים יכולים למצוא עצמם שוב חיים תחת חוקים מפלים (זכרו נא כי החיבור נכתב כ-60 שנה לפני השואה). רק מדינה אותה אנו הקמנו תדאג לצרכים שלנו. רק באותה מדינה שלנו לא נהיה נתונים לחסדי עם אחר, גם לרצונותיהם הכנים והטובים (שעלולים להשתנות עם עליית הנהגה אחרת) – נהיה אדונים לגורלנו.

"בחיי העמים, כמו בחיי האיש הפרטי, יש רגעים חשובים בלתי חוזרים תדיר, אשר באופן השמוש בהם תלוי כל גורל העם או האיש בעתיד לטוב או לרע לו.  רגע כזה עובר עלינו עתה.  הכרת העם נתעוררה.  האידיאות הגדולות של המאה הי"ח והי"ט לא עברו לבטלה גם על עמנו.  מרגישים אנו בעצמנו שלא יהודים בלבד אנו, אלא גם בני אדם, ובהיותנו בני אדם, רוצים אנו לחיות כבני אדם ולהיות לאומה כאחרים, ואם באמת ובתמים אנו רוצים בכך, צריכים אנו קודם כל להמיש צוָארנו מן העוֹל הישן ולזקוף קומתנו כבני אדם, ועם זה צריך שנחפוץ תחלה לעזור לנו בעצמנו, ואז רק אז גם עזרת אחרים לא תאחר לבוא."
אַבְטוֹאֵימַנְצִיפַּצִיָא, יהודה לייב פינסקר, ה'תרמ"ג, תרגם מגרמנית : אחד העם.

ומה לזה ול"תורת המלך" ? ובכן, עבורי כל ההשוואה בין השלטונות הישראלים לבין הרומאים בדיוק מתעלם מן העניין הזה בדיוק – שהיום אנחנו כן אדונים לגורלנו. אנחנו, כעם, בוחרים את הדרך בה אנו הולכים – ואנחנו אלה שבוחרים להגיד "לא" רועם להסתה דתית פנאטית. אין פה גורם חיצוני שכופה את זה עלינו – זוהי בחירה שלנו, של העם. דווקא בהקשר הזה, הדת היהודית, שמנסה לנצח לקשור בין הדת לבין העם, אינה יכולה "להחצין" את המעצר של הרב דב ליאור החוצה, משל נעשה בידי גורמים לא-יהודים. לכאורה, אם היהדות היא דת העם, הרי שהעם אמר את דברו והיהדות צריכה לקבלו.

אך ברור כי לא כך הדבר. בפועל, היהדות היא דתו של הרב המוחץ של העם, אך הוא אינו מוכן לקבל חלקים גדולים מאוד מן ההלכה – ולראיה לכך, 42% מן הציבור בארץ הוא חילוני, נכון למאי 2010 (הקבוצה הגדולה ביותר מבין הקבוצות היהודיות השונות בארץ). הנתונים הסטטיסטים מצביעים על כך שרובו הגדול של העם כן מאמין באלוהי ישראל (קרי – אינו בעל תפיסה אתאיסטית, או אלילית-כנענית) – אך אינו מיישם את כל חוקי ההלכה כלשונה (שכן, בנוסף ל-42% החילונים יש להוסיף את 25% היהודים שהגדירו עצמם כמסורתיים לא כל כך דתיים. והרי הגדרה זו היא חמקמקה מטבעה). אנחנו, כעם, בחרנו להוקיע את הספר ה"הלכתי" הזה. אנחנו, ולא עם אחר. העובדה שמועלית טענה כמו אילו היה זה מעשה של עם אחר מוכיחה את המסוכנוּת שבהגדרת הלאום שלנו על פי אמות מידה דתיות (קרי – יהודי) – שהרי בשעות של חילוקי-דעות, בהתבוננות דרך עינים דתיות (שעל-פיהן מוגדר מי יהודי ומי לא) , שייכותו אל העם של היהודי החילוני נחות מזה של הדתי. דומה הדבר להלכות שונות בהם גם יהודים חילונים אינם מספיק "יהודים" בכדי לקיים מצוות מסויימות – כדוגמת ההלכה האוסרת על מזיגת יין לדתי בידי מחלל שבת. ברי כי מדובר במקרה הנ"ל בעניין לכאורה שולי, אך בכל זאת יש מכאן כדי להבין כי ההלכה מבדילה בין יהודי אחד למשנהו. ישנם "יהודים טובים יותר". כל עוד מדובר בראייה דתית בלבד, לא אמורה להיות בעיה בכך – הגיוני בעיניי כי יש אנשים דתיים יותר ודתיים פחות. אך כשהשייכות הלאומית שלנו תחוּמה על פי הגדרות דתיות – אנו נמצאים בבעיה. בעיניים חילוניות (או דתיות מתונות), לא הזיקה הדתית היא שמגדירה אותנו אלא הזיקה התרבותית, המוצא המושתף וכדומה. זיקה זו אינה ניתנת לערעור על פי גחמותיהם של רבנים, לפי צורכי-השעה, והיא, כפי שכבר טענתי בפסקה הקודמת, מלכתחילה מה שמגדירה אותנו כעם.

הדרך הטובה ביותר, לטעמי, לנתק את ההגדרה הדתית מזו הלאומית היא דרכה של הלאומיות העברית – ההגדרה של אדם כ"עברי" לא כופה השתייכות לזרם דתי כזה או אחר. היא תלויה בתרבות ובמוצא שלנו, ולא בפסיקתו של רב לשאלת האם אותו אדם הוא יהודי "מספיק". אין זה אומר כי מי שהוא עברי אינו יהודי – אך סדר העדיפויות לפתע משתנה. גם אם נולדתי לאם יהודיה, ועל-כן, על-פי ההלכה, אני בכל מקרה יהודי – אני מאמין שאני עברי לפני שאני יהודי. זוהי ההגדרה-העצמית הקובעת, בעיניי.

במובן הזה, אני שמח שהרב דב ליאור נעצר. אני מוצא בכך ראייה מנחמת לכך ששלטון הדת אינו גובר על שלטון החוק, וכי המדינה שלנו, מדינת הלאום של עם ישראל (העברי, היהודי) יודעת להציב את גבולותיה האדומים, ולהגיד "לא" להסתה יהודית פונדמנטליסטית שכזו. בכך אני מאמין שחזונו של פינסקר מתגשם, ואכן אנו אדונים לגורלינו – גם בבחירת הרעיונות אותם בוחרים אנו להוקיע. לצערי הרב ההוקעה הזו באה מתוך חלק מהעם שאמנם הוא רוב, אך נדמה שלא רוב מוחץ – הקיטוב בין החילונים לדתיים עומד בעינו, ודתיים רבים ממאנים לערער על דברי הסתה שכאלה, שכן קשה להם (או בלתי-אפשרי) לערער על פסיקות הרבנים הגדולים שלהם.

כל הכבוד לפינסקר. אמנם רוב התהילה הלכה לבנימין זאב הרצל, ולו רק בשל העובדה שדבריו הובאו גם לכדי מעשה, במובן של הקמת התנועה הציונית והקונגרס הציוני, אך אל לנו לשכוח את "מבשרי הציונות" שדיברו על חזון העצמאות הלאומית עוד מלפני הרצל. פינסקר הבין גם עוד משהו. הוא הבין כי התפיסה המשיחית לא תקדם אותנו לשום מקום, ולמעשה היא מה שפטרה יהודים רבים מן העיסוק בעצמאות לאומית :

 

"על זה נוֹספה גם אמונת המשיח – האמונה בכוח עליון שיביא לנו את תחיתנו המדינית – והאמונה הדתית, שחייבים אנו לשאת בדומה את העונש אשר שׂם אלהים עלינו.  האמונות האלה פטרו אותנו מכל השתדלות לטובת שחרורנו הלאומי, לטובת אחדותנו ועמידתנו ברשות עצמנו.  ובכן עזבנו באמת כל מחשבה על דבר ארץ-מולדת, ונוחה היתה לנו עזיבה זו במדה שהלכו ורבּו דאגותינו לצרכי חיינו החמריים.  וכה הלכנו הלוך וירוד, הלוך וירוד, עד כי חסרי-ארץ-מולדת היו לשוכחי – ארץ-מולדת.  והאמנם עוד לא הגיעה העת לנו לראות, מה גדול הקלון אשר ישית עלינו כל זה?"
אַבְטוֹאֵימַנְצִיפַּצִיָא, יהודה לייב פינסקר, ה'תרמ"ג, תרגם מגרמנית : אחד העם.

 

הפסקה הזו, לפחות עבורי, מוכיחה כי על-אף שפינסקר התייחס אל המכנה המשותף היהודי (הדתי), הוא בעצמו כיוון אל תפיסה חילונית שמתנערת מן הקיבעון הדתי באופן כללי, ובאופן ספציפי מן התפיסה שרק בימי המשיח ישוב עם ישראל לארצו. המעבר מהגדרה לאומית "יהודית", שבסיסה דתי, אל הגדרה לאומית "עברית" משלימה את המהפך הזה – היא עדיין מתייחסת אל אותו עם – אבל משתחררת מרעיונות דתיים קדומים שנלוו אליה.

אני מצרף שלושה קישורים הנוגעים לתוכן הטקסט עצמו שבספר "תורת המלך", וגם את התרגום של אחד העם לחיבור אוטואמנציפציה (שנכתב במקור בגרמנית ויצא לאור בספטמבר 1882). כפי שניתן להבין מדבריי, אני באופן אישי מתנגד נחרצות אל התוכן, אך בכל מקרה המידע קיים, והוא נגיש. אני רוצה להאמין שמי שבאמת טורח לקרוא את הפוסט הזה מלכתחילה נוטה להתבונן בכל הפרשיה הזו בראייה ביקורתית. וגם אם לא כך הדבר – אני מאמין שמי שהיה רוצה להגיע אל הטקסט הזה מלכתחילה – היה עושה זאת. מטרתי היא לגרום למי שרוצה להבין קצת יותר לעומק על מה מדובר, באותה צורה ביקורתית כפי שבה אני נוהג, יוכל לעשות כן. אולי הוא גם ימצא תובנות חדש מן הטקסט שאני פספסתי – מה טוב. תקוותי היא כי יותר תובנות יופקו מ"אוטואמנציפציה", למי שיטרח לקרוא (התרגום קצת ארכאי. אני אישית אוהב את העברית הספרותית, אך קיימים תרגומים חדשים יותר).

תקציר תורת המלך, מתוך אתר ישיבת עוד יוסף חי (שרבניהם, יצחק שפירא ויוסף אליצור, כתבו את הספר הזה)

"משנה תורת המלך" – חוברת קובץ מאמרים בעקבות הספר "תורת המלך", הכוללת את התקציר המופיע בקישורית מעל.

ציטוטים מתוך הספר "תורת המלך", מתוך אתר ויקיציטוט.

—–

אַבְטוֹאֵימַנְצִיפַּצִיָא, יהודה לייב פינסקר, ה'תרמ"ג, תרגם מגרמנית : אחד העם.

חולון, א' בתמוז, ה'תשע"א.

רה-מודרניזם

יום שבת, 21 ביוני, 2008 (בשעה 14:15 !) – האור הרה-מודרניסטי נגלה לעיני לראשונה

בגיל 23 שוחחתי עם סטודנטית לאמנות מירושלים, ובמהלך השיחה הבעתי את ייאושי מהפוסט-מודרניזם, באמנות וכגישה פילוסופית מובילה בימינו. היא צדדה בגישת הקונפליקט החברתי, והגדירה עצמה (בין היתר) כמרקסיסטית ברוחה, וצדדה בפוסט-מודרניזם כגישה הנכונה ביותר. הויכוחים בינינו היו מרתקים, חיים וענייניים (ולעתים גם מייאשים). במהלך אחת השיחות אמרתי לה שאני מקווה שבבוא היום הערכים המודרניסטיים ה"קלאסיים" יקומו לתחיה. זה היה הרגע בו היא סיפרה לי, באדישות שאפיינה אותה, על הרה-מודרניזם. היא אף הגדילה לעשות ושלחה לי קישור אל המניפסט הרה-מודרניסטי. אני יודע שעבור מי שקורא את זה הסיפור הזה נשמע כמו מעשייה מצוצה מהאצבע, אבל, לא-אמין ככל שזה יהיה, באותם רגעים קפצתי מאושר במושבי. את התאריך שרשמתי לעיל אני יודע, מכיוון שמיד הכנסתי את האתר אל ה"מועדפים" שלי בדפדפן, וכך הוא נשמר (בתאריך היצירה שלו). קשה לי להגיד שבכל תחום אחר בחיים אותה סטודנטית השאירה את חותמה עליי, אך ללא ספק אזכור אותה לזכות. כל הכבוד לך, ארנית !
Sir Nicholas Serota Makes An Acquisitions Decison

סֵר ניקולס סרוטה מקבל החלטת רכש, צ'ארלס ת'ומסון, 2000. יצירה רה-מודרניסטית מכוננת.

1.3.2000 – המניפסט הרה-מודרניסטי רואה אור

אז מהו בעצם רה-מודרניזם, ומה לי ולו ?

על המניפסט הרה-מודרניסטי חתומים שני אנשים – בילי צ'יילדיש וצ'ארלס ת'ומסון. שניהם עמדו באותה עת בראש קבוצת אמנים שנקראת "הסטאקיסטים" (Stuckists), שאם כבר ננסה לעברת את שמם, יהא זה "התְקוּענים". הסטאקיסטים הם תנועה של אמנים חזותיים (כפי שמצהיר סעיף ד' במניפסט הסטאקיסטי – "אמן שלא מצייר אינו אמן") שבמהותם מתגדים לזרם הפוסט-מודרניסטי. עבורם, אמנות חייבת להיות עם נשמה. אמנות היא דבר אישי, מסע פרטי של האמן להכרת עצמו (ועל כן סעיף ה' טוען כי "אמנות אשר חייבת להיות מוצגת בתוך גלריה אינה אמנות"). לראייתם, הפוסט-מודרניזם הוא קשקוש אחד גדול של אנשים שמאסו בכל, ומנסים לכפות עלינו, כצרכני האמנות, את אותו מיאוס. את אותו מניפסט סטקאקיסטי הם פרסמו באוגוסט 99', ומעט יותר מחצי שנה מאוחר יותר, בדיוק היום לפני 11 שנה לפי התאריך העברי – כ"ד באדר א' ה'תש"ס – ומחר, על פי התאריך הלועזי – ראשון במרץ 2000, הם פרסמו את המניפסט הרה-מודרניסטי – קול קורא לאמנים באשר הם – גם אם אינם סטאקיסטים – ליצור אמנות שמאמינה ב"אמנות רוחנית" (אומנות שאינה דת, אלא מתחברת אל נפש היוצר, במסע להכיר את עצמו, ושמנסה להחזיר את האל אל תוך האמנות, אך לא האל שאנו מכירים מן העבר – כי אם מושג פילוסופי רוחני, ערטילאי, נעלה לכאורה).

הסטאקיסטים הם קבוצה שנתהוותה לה עוד קודם לכן. מקור שמם הוא בטענה שהטיחה טרייסי אֶמין, אמנית חזותית בעצמה, ובת זוגו של בילי צ'יילדיש, אחד ממייסדי הקבוצה, איפשהו בין סוף שנות ה-80' לראשית שנות ה-90'. דבריה, שצוטטו לאחר מכן במניפסט הסטאקיסטי, היו "הציורים שלך תקועים, אתה תקוע – תקוע ! תקוע ! תקוע !", ונאמרו כתגובה לביקורת של צ'יילדיש על האמנות הקונספטואלית בה התעניינה ועסקה באותה עת. שניים מיצירותיה הידועות ביותר הינן "כל מי שעמו ישנתי 1963-1995", שהוא אוהל שבתוכו מוצגים במעין קולאז' שמותיהם של כל האנשים עמם ישנה (במכוון המילה "ישנתי", slept, שבאנגלית נרדפת עם "שכבתי" עמם, אף על פי שמדובר במשמעות של שינה באמת, ובמיצג מוצגים גם שמה של סבתהּ), ו"מיטתי", מיצג חזותי של מיטה מבולגנת עם מצעים מפוזרים ומוכתמים שמסביבה מפוזרים נעלי-בית, עיתונים, קונדומים ו… אבוי, תחתונים מוכתמים בדם). אחת העבודות המזוהות ביותר עם הסטאקיסטים ועם זרם הרה-מודרניזם היא "סֵר ניקולס סרוטה מקבל החלטת רכש", המציג בצורה קומית את אוצֶר מוזיאון טייט בלונדון, ויושב ראש הועדה של פרסי טרנר לאמנות לאמנים חזותיים בריטים, ניקולס סרוטה, כשהוא בוחן תחתונים אדומים ותוהה האם הם שייכים לטרייסי אֶמין, או שמא הם זיוף חסר כל ערך. הסטאקיסטים אף הגדילו לעשות ושלחו מכתב פתוח לסרוטה, בו הם שוטחים את גישתם לגבי אמנות (בין היתר – מיטה בסביבתה הטבעית היא בסופו של דבר מיטה – דבר הנאמר בקשר למיצג של לא אחרת מאשר אותה טרייסי אמין, ווחשיבותו של הציור). תגובתו התמציתית של סרוטה הסתכמה בכך שהוא קרא את המכתב, ואת המניפסט הרה-מודרניסטי, ושלמרבה ההפתעה – אין לו מה להגיד על כך. הסטאקיסטים עד היום ממשיכים ביצירה ובמחאה כנגד האמנות הפוסט-מודרניזטית, ובהפגנות כנגד פרסי טרנר. טרייסי אמין עצמה טענה שהעיסוק של הסטאקיסטים בה הוא בגדר "חולני", ושהיא לא חושבת שזה מצחיק שהעובדה שיצאה לפני שנים רבות עם מישהו רודפת אותה עד היום. בנימה האישית, אני בהחלט יכול להבין אותה, אולם הרבה מאוד מהטיעונים שטענו צ'יילדיש ות'ומסון דיברו אליי, באופן אישי. את הפוסט-מודרניזם הגדרתי באותו זמן (ומאז לא הרגשתי צורך לשנות את ההגדרה) כחשיבה שחותרת כנגד החיים עצמם. הרה-מודרניזם מהווה אבדן כל כיוון, אבדן כל אכפתיות ומחוייבות של האדם כלפי עצמו, וכלפי הזולת.

My Bed by Tracey Emin, 1998

"מיטתי" של טרייסי אמין, 1998. אמנות קונספטואלית פוסט-מודרניסטית.

ועם כל הביקורת, וההתנהגות שנראית לעתים כ"בריונית" כפי שכונתה גם (הפגנות והתייחסות אישית חוזרת ונשנה אל דמויות "מפתח" בידי הרה-מודרניסטים), החזון המודרניסטי נראה לי תמיד קוסם יותר – זה החזון שהביא את הקידמה, את התעשייתיות, את העתיד. ועם כל השפעותיו השליליות (זיהום-אויר זו דוגמה חיה) – הרעיון של להשליך הכל לפח, ולהגיד שהוא רע מיסודו ושאין לנו אלא לערער על כל היבט של החיים, נראה לי שלילי ומוביל לאבדן. יותר מכל, הפוסט-מודרניזם אף יוצא כנגד התחום הקרוב ביותר להגדרת ה"אלוהים" האבסולוטי שלי (כפי שראיתיו באותה העת, לפני ה"מהפך האלילי" שלי) – המדע, האמת המדעית. את הסימוכין לאי-האמון במדע עצמו ובחיים עצמם מנסה הרה-מודרניזם לסמך, בין היתר, באמצעות התעלומות הגדולות וסימני השאלה של מדע פיזיקית הקוונטים, זה שמגלה לנו לפתע שלא לכל שאלה יש תשובה מדוייקת – אלא תשובה הסתברותית, ויתכן כי בעצם איננו יכולים לדעת כלום על שום דבר (כך, לפחות זה מנוסח בגישה פוסט-מודרניסטית). ואמנם הרה-מודרניזם אינה גישה פילוסופית-מדעית, אלא גישה אמנותית, אך רוח הדברים, אלו הסולדים מהרה-מודרניזם ומבקשים להשיב את ה"נשמה" אל תוך האמנות – נכתבו מאותו מקום ממנו הרגשותיי יצאו להן.

הרעיונות של הרה-מודרניזם מתומצתים בכמה משפטי מפתח במניפסט שלהם. הם מתייחסים רבות לעניין הרוחניות שבאמנות שלהם, ברעיון שיש משהו נעלה שאותו הם אינם רוצים לנפץ, כפי שהפוסט-מודרניזם מנסה. בד בבד, הם טוענים כי רוחניות באמנות אינה דת, שכן מטרתה – מסע האמן (והאדם) להכרת עצמו. סעיף 3 מציין בפירוש כי הרה-מודרניסם משליך וּמחליף את הפּוֹסְט-מודרניסם לנֹכח כשלונו לענות או להתיחס לכל ענין משמעותי שהוא העסוק בדבר קיומנו בני-אנוש. המניפסט אינו חשׂוך מכל הומור ו"מוזרות" כפי שסעיף 8 מסביר לנו מדוע הרה-מודרניזם אינו עוסק בארץ האגדות : "היא עוסקת בלפנות אל הצללים וּבלדבר עם כלבי-בר". הזוי במבט ראשון, אך למעשה מדובר על אותו חלק מסתורי הנשגב מהבנתנו – גם כמודרניסטים המאמינים במדע, ובמיוחד כמחפשים עומק רוחני באמנות.

100 מניפסטים אָמנותיים: מהפְיוּטוּריסטים (עתידניים) ועד הסטאקיסטים (תְקוּענים)

100 מניפסטים אָמנותיים: מהפְיוּטוּריסטים (עתידניים) ועד הסטאקיסטים (תְקוּענים)

מניפסטים, מניפסטים, מניפסטים.

לפני זמן לא רב ראה באנגליה ספר בשם "100 מניפסטים אָמנותיים: מהפְיוּטוּריסטים (עתידניים) ועד הסטאקיסטים (תְקוּענים)" בהוצאת פנגווין קלאסיקס. הספר, כשמו – מכיל מאה מניפסטים נבחרים של זרמים אמנותיים מהמאה ה-20, ו"מסתיים" (למניפסטים הרי לעולם לא יהיה סוף) בשלושה מניפסטים סטאקיסטיים עיקריים :

1. המניפסט הסטאקיסטי (The Stuckist Manifesto)

2. המניפסט הרה-מודרניסטי (Remodernist Manifesto)

3. היסוד, המניפסט והחוקים של הסטאקיסטים האחרים מגבעת מוזוול (The Founding, Manifesto and Rules of the Other Muswell Hill Stuckists)

אם היה צורך באסמכתא "רשמית" לחשיבותה של התנועה הסטאקיסטית, הרי שספר זה, היוצא בהוצאה הדיי מוכרת Penguin Classics, והעיסוק במניפסטים הסטאקיסטים בד בבד עם עיסוק במניפסטים של זרמים אחרים בעלי שמות מוכרים כמו סוריאליזם, קומוניזם, פמיניזם, וגם כאלה עם שמות מעט מטרידים כמו קניבליזם מוכיח כי הזרם הזה זוכה להתייחסות והכרה, וכי אולי, מי יודע, הרה-מודרניזם יזכה להיות "הדבר הבא".

לכבוד יום הולדתו ה-11 של המניפסט, עמלתי על תרגומו וכעת ניתן לעיין בכולו בעברית : . כמו-כן, המניפסט מופיע גם באתר הקבוצה הסטאקיסטית, תחת דף המניפסטים (הם חובבים גדולים של מניפסטים ומכתבים גלויים, רובם ככולם מתובלים בהומור ואידאולוגיה). הגירסה המקוונת באתר הסטאקיסטים נמצאת כאן : http://stuckism.com/Manifestos/RemodernismHebrew.html. היות ויש לי אהבה גדולה לעבריות "מיושנת", ספרותית – השתדלתי כמה שיותר לשמור על סגנון שכזה, גם אם מדובר במעשה מעט אנאכרוניסטי. אני רואה בזה אידאולוגיה אישית שלי (אחרים רואים בזה בעיקר שיגעון, אני מודע לכך).

הרה-מודרניזם והסטאקיזם לא חד הם. צ'יילדיש ות'ומסון הצהירו כי הסטאקיסטים הינם הקבוצה הרה-מודרניסטית הראשונה, אך בכך פתחו צוהר בפני קבוצות אחרות להגדיר עצמן כרה-מודרניסטיות. הסטאקיסטים הם קבוצה שהייתה קיימת עוד לפני-כן, ושאף על פי שעקרונותיהם דומים לעקרון הרה-מודרניסטי, הם פועלים גם לקידום אג'נדות אחרות שלהם. הרעיון הרה-מודרניסטי נועד לשמש "קווים מנחים" ליצירה רה-מודרניסטית, תהא אשר תהא. עם פרסום המניפסט הרה-מודרניסטי, הם נתנו דרור לרה-מודרניזם להתפתח בנפרד, אולי במקביל, לתנועת הסטאקיזם, שהיא הרבה יותר "שלהם". במהלך השנים אמנים אחרים, שאינם קשורים לסטאקיסטים באופן ישיר, החלו מגדירים עצמם כרה-מודרניסטים. במבט היום קשה לי להגיד כמה גדולה הקבוצה, וכמה באמת היא מובילה מהפכה – אך עבורי הרה-מודרניזם הוא אחד הרעיונות הטובים ביותר שהיו צריכים להגיע בכל מקרה, וטוב שהם הרימו את הכפפה – בעלי הגישה החיובית אל האמנות ה"מסורתית" (אל מול האמנות הקונספטואלית שהתנערה מכל מסורת וכלל שהוגדרו באמנות אי פעם) והמתנגדים אל הפוסט-מודרניזם עצמו, כגישה פילוסופית וכגישה אמנותית.

 -אתנחתא קלה – פינת הלשון – ההבדל בין אָמן ואומן-

קיים הבדל בין אָמן לבין אֻמן. בתור התחלה, אָמן מנוקד בקמץ קטן (ולכן הוגים את המילה כ"אוֹמן", וכמובן שאנו מכירים את המילה אָמנות כאוֹמנות). אֻמן בקובוץ (או שורוק, אוּמן) הוא איש מלאכה, מה גם שעבודתו היא לרוב מלאכת אָמנות בפני עצמה. המילה המקבילה בשפה האנגלית לאָמן, כמו צייר או משורר, היא artist, בעוד שאֻמן הוא craftsman. המילה craft פירושה מלאכה, ועוסקת במלאכת-כפיים (לצרכים שונים, לאו דווקא מעולם האמנות – נגרות, למשל).

 רה-מודרניזם ושני ציונות 

ומה לרה-מודרניזם ולבלוג הזה, ולרעיון שלי של השני-ציונות ? בתור התחלה, שְני בא מן המילה "להשנות", להתרחש שוב – המקביל העברי ל"רה", לפעולה שמתרחשת שוב. כפי שהרה-מודרניזם בא לעורר גל מודרניסטי חדש (אך לא העתק מדוייק, הוא לא מתיימר או רוצה ליצור העתק שכזה), כך השני-ציונות משמעה התעוררות גל ציוני חדש, גם אם לא העתק זהה.

הציונות החלה, ונשארה למעשה, תנועה מודרניסטית. הרעיון הלאומי שעליו נתבססה מקביל לרעיונות לאומיים שצצו בראשית התקופה המודרנית באירופה. כל הגישה המסודרת שלפיה, למשל, הוקמה ההסתדרות, היא גישה מודרניסטית, בה על פי החזון יש לנו מבנים מאורגנים בירוקרטים מסודרים למופת. כמו המודרניזם, גם הציונות הגיעה אל שלב ה"פוסט" – נושא הפוסט-ציונות שצץ לאחרונה בכותרות (בעיקר בשל נאומו של אהוד ברק, אם כי היה קיים עוד שנים רבות קודם לכן, למשל בהקשר של "ההיסטוריונים החדשים") – קבוצות פוסט-ציוניות מציגות קשת רחבה של דעות (החל מדעה שהציונות השיגה את יעידה ושתפקידה של הציונות מיצה את עצמו, וכלה בדעות שטוענות שהציונות מלכתחילה היא דבר רע) ופועלות לערער את הנחות היסוד והמיתוסים הציוניים שחינכו דורות. בנושא הזה אני מבדיל ממתנגדים אחרים לפוסט-ציונות, כדוגמת בן-דרור ימיני, שמכנים את הגל הזה "תעשיית שקרים", ומבדיל בין עובדות – גם מביכות ושליליות, שקיימות בכל מקום ושיצוצו גם בהיסטוריה של עולם פוסט-ציוני (וקל וחומר – פוסט-מודרניסטי), לבין הפרשנות הניתנת לעובדות – ובהן אני מוצא את הרע, המנכר, המערער מתוך מגמתיות חסרת חזון, תקווה ומטרה חיובית אלטרנטיבית לטווח הארוך. גם החזון השני-ציוני שלי אינו מתיישב בקנה אחד עם החזון הציוני המקורי – אני בתחיית המוסדות הציוניים, ומאמין ביצירת חברה מלוכדת על ידי "כור היתוך" תרבותי, אך ההבדל הוא שאני מאמין בלאום עברי, במדינה עם מהות לאומית עברית חילונית (ומכיוון שהיא עברית – מנותקת מן הדת היהודית הגלותית) – אולם לנצח אעדיף מדינה יהודית על פני מדינה לא-עברית וגם לא-יהודית (או לא-מדינה בכלל, בקצה האנארכיסטי של הקשת).

הבעל במוזיאון הלובר

אלאין בעל, בן-דגן, במוזיאון הלובר. מודרניסט אמיתי.

(רה-)מודרניזם וחשיבה אלילית

אחת מהמהפכות החשובות ביותר שהביא המודרניזם, לראייתי, היא העמדת האדם במקום גבוה יותר, ומרכזי, וערעור מקומו של האל כתכלית האבסולוטית של הכל. אם בתקופה הטרום-מודרניסטית (באירופה הנוצרית) לאל ולדת היה מקום מרכזי בחיי האדם, המהפך שהחל עוד בתקופת הנאורות העמיד את האדם במרכז, והוביל לחשיבה שרואה את האל כיצירו של האדם, ואת הדת כתוצר התפתחותי של חשיבה אנושית. את מקומו של האל בתפקיד הכל יכול תפס לא האדם כי אם הטבע כמכלול התופעות הנעלות שמאפשרות את חיינו (או קוטעות אותם בהפתעה), והמדע, שבאמצעותו אנו מבינים את הטבע ומקבלים הסברים הגיוניים לתופעות שעד לפני מאות ספורות של שנים שמענו עליהם מעשיות דתיות. 

כשאני מדבר על עבודת אלילים, אינני מדבר על אמונה עיוורת בכל המיתוסים הכנעניים. אני מדבר, באופן חלקי, על רגש לאומי "עברי" המנותק מהמיתוסים היהודים הרבניים, אך בעיקר אני מדבר על הצבת האדם במקום גבוה יותר, חופשי מהאל היהודי היהוויסטי האבסולוטי. בעולם מונותאיסטי, כפי שאנחנו מכירים כיום, האל נתפס כתכלית הכל. האתאיסט בוחר להתעלם ממנו, החילוני עוצם עיניים ובסתר לבו אולי הוא חושש קמעא – אך כל אדם שמאמין באל כזה – למעשה חי בתפיסה ימי-ביניימית ששוללת כל חשיבות לאדם, ורואה בו כאפק ואבק לרגליו של כוח עליון אבסולוטי ובמובן רב טוטאליטרי.

החשיבה האלילית, שוב – אין משמעה להחליף אמונה עיוורת אחת בשניה, ואין כוונתה להחליף אל טוטאליטרי אחד באלים טוטאליטרים רבים אחרים – כוונתה היא לתת לאדם את מקומו המגיע לו. בתור התחלה – בתפיסה כי מדובר בסיפור עם (שלא שונה מאגדת סנטה קלאוס או המלך ארתור ואבירי השולחן העגול) שאמנם שייך לנו, אך אין הוא מתיימר להיות אמיתי ונכון בכל פסיק ופסוק – ובכך שהאלים, גם אם הם "נעלים" על האדם – אינם כל יכולים – הם טועים, הם גם מסוגלים למות, והם תמיד "ניתנים להחלפה" – בכך למעשה אנחנו מוותרים על אבסולוטיות, מוותרים על הפחד, ועדיין שומרים על הזהות העברית שלנו. והכי חשוב – אנחנו מסירים את עול האימה הדתית ונפתחים אל עולם שאותו אנו חפצים להבין בהסברים מדעיים, במקום הזיות הוקוס-פוקוס דתיות.

ואמנם, אין המודרניזם עצמו עסק בהחלפת האל המונותאיסטי בעבודת אלילים – הוא שינה את סדרי העדיפויות, אך הוא גם לא העלים את האל לחלוטין (את הדבר הזה ניסה לעשות הפוסט-מודרניזם). אך שוב, כפי שנאמר – שני-ציונות, כמו גם רה-מודרניזם, אין כוונתם ליצור העתק מדוייק, אלא ליצור מחדש משהו דומה, אך לא זהה. אין זה אלא רעיון הגיוני וטבעי שבמהלך השנים ישתנו דעותינו וערכינו ושנגיע למסקנות חדשות, בהתאם לערכים ולצרכי התקופה – אך בניגוד לפוסט-מודרניזם, אינני בא מלכתחילה מתוך כוונה לשלול ולהרוס, אלא מתוך כוונה לחדש ולשפר, היכן שאפשר, ולשמר את מה שאני מאמין בו כנכון גם כיום.

תל-אביב, כ"ד באדר א', ה'תשע"א (11 שנים לפרסום גלוי-הדעת הרה-מודרניסטי).

ביקורת ספר – "שמשון" לזאב ז'בוטינסקי

שמשון בן מנוח משבט דן, הוא שמשון הגיבור – דמות אגדית שסביבה נכרכו מיתוסים רבים של גבורה ועוז המסופרים בספר שופטים, ובספר זה שכתב זאב ז'בוטינסקי בשנת 1926. 

קשה לנתק את היצירה מן הסופר שלה – זאב ז'בוטינסקי, מנהיג הציונות הרויזיוניסטית ואביו הרוחני של הימין הפוליטי בארץ (יחד עם משורר, מתרגם, סופר, עורך דין ו… מנהל סוכנות ביטוח), שתמך בהתנגדות אקטיבית לשלטון הזר בארץ בדרך להקמת מדינה לעמנו. נראה כי לא סתם בחר ז'בוטינסקי להתמקד דווקא באגדת שמשון הגיבור – סיפור כוחני של בן עם ישראל שבאמצעות כוח, לא פחות ממוח, נצרב בתודעה הלאומית העברית.

הספר נכתב במקור בשפה הרוסית, ואני קראתי אותו בתרגומו של ברוך קרופניק משנת 1929 (בהוצאתו ה"מחודשת" של בנו של זאב ז'בוטינסקי, ערי, משנות ה-50'). התרגום הוא ארכאי ומליצי – אך זה בדיוק מה שרציתי לקרוא – גם מכיוון שאני חובב ספרות עברית ותרגומים עבריים ישנים, וגם מכיוון שספר מסוג זה – רומן היסטורי מתקופת התנ"ך – נראה לי יותר נכון שיקרא גם בשפה מליצית וישנה יותר.

למען רצון לא לפגוע בהנאת הקריאה ממי שמתכוון ביום מן הימים לקרוא את הספר הזה, אסמן את הכתב בצבע אדום בכל פעם שיכילו הדברים גילוי פרטים אודות העלילה. מי שיחפוץ – ידלג הלאה.

בתחילתו המספר אינו מתמקד בשמשון, אלא בדמויות אחרות שמלוות את היצירה לאורך כל אורכה – מכבוני בן שוני הלוי, ובנות פלשת. ככל שמתקדמים בתחילתו של הסיפור אנו מתעמקים יותר בפלשת מאשר בעם ישראל, עד לגילויו של שמשון כדמות כמעט-פלשתית, הזוכה לכינוי "תיִש" כאשר היא מתרועעת בקרב פלשתים במשתאות שונות. אט-אט נחשף לפנינו שמשון, אדם שלוקח ברצינות את תפקידו כנזיר ליהוה (כך מוזכר, בשמו המפורש, בדרך כמעט אגבית) – רק כאשר נמצא הוא בקרב שבטו ועמו, ושאהוב ומוזמן לחגוג ולהשתטות עם חבריו הפלשתים. התקופה שבה מתרחש הסיפור, תקופת השופטים, מוצגת בספר כתקופה מאוד אנארכית בקרב שבטי ישראל – ללא מנהיג אמיתי, עדיין בתהליכי התיישבות וכיבוש, ועדיין ללא תרבות ממוסדת דיה. אין ספק כי משל הדבר למצב הישוב בארץ בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים – עם שנתאסף לו, עוסק בגיבוש זהותו והוויתו, תוך כדי יריבות חיובית (כזו שממנה אנו למדים) ושלילית (שנאה ושפיכות דמים) אל מול עם זר וחזק – הפלשתים.

הסיפור עצמו יחסית דינמי, ולא נוטה לשעמם. רוב הספר מכיל עלילה יותר מאשר מחשבות, תהיות ותיאורים כאלו ואחרים. העלילה עצמה מתקדמת על פי הקו המנחה המתואר בסיפורו של שמשון בספר שופטים, אך ז'בוטינסקי הרשה לעצמו לכתוב את הסיפור מתוך ראיה חילונית, ואולי אף ארכיאולוגית במידה מסויימת, ובכך סוטה הוא מן המסורת הדתית הכרוכה במיתוס של שמשון – בצרעה, עירו של שמשון, בני דן עובדים אלילים רבים (נעדר מרשימת האלילים, הכוללת את אלי-כנען, כמו גם את יהוה, הוא האליל אל, אבי האלים). אמו, הַצְלֶלְפּוֹנִי, היא הדמות הדומיננטית בבית-אביו, ומכבוני הלוי המוזכר בתחילת הסיפור – מכיר אמנם את עבודת-יהוה (האל שלאחר מכן נהפך לאלוהי ישראל), אך בד בבד מקדיש זמן לגישה האלילית המוכתבת על ידי הצללפוני, כמו גם שאר תושבי צרעה (שכן המקדש שבבית הצללפוני הופך לחשוב שבמקדשים הביתיים שבצרעה). באופן מפתיע, הנביאים, המזוהים בספר כמי שבבוא היום דתם היא זו שתהפך לדומיננטית בארץ, מוצגים כשוכני-מערות מטיפי מוסר ודיי מעורערים בנפשם. שמשון עצמו מתפתח מדמות שכל עיסוקיו בצחוק ומעשים כוחניים אל אדם המשתמש במחשבתו ותובנתו, למען עמו יותר מאשר לעצמו. לאורך כל הסיפור שמשון מוצג כ"המושלם בכל המעלות" (זהו גם שמו של הפרק הראשון) – וגם מגרעותיו מוצגות כחיוביות ומעוררות חן. זה אמנם נדוש ונאיבי, אך באמירה כוללנית (שלבטח לא עומדת במבחן המציאות) נראה לי לעתים כי כל ספר שנכתב לפני שנות ה-50' מציג את הגיבור כמושלם בכל אופן אפשרי.

סיפורי הנשים בחייו של שמשון גם הם מקבלים התבוננות חדשה ומעמיקה יותר. בתנ"ך מסופר לנו על שלושת נשיו הפלשתיות של שמשון – אך בספר זה אנו מגלים גישה שונה, נכונה מבחינה היסטורית או לאו, בה שמשון שוכב עם נשים רבות, אהובות, פילגשים ושפחות. כמו בתחום הבילויים והמשתאות, גם בתחום הנשים לבו של שמשון נוטה אל הנשים הפלשתיות, למעט חולשתו אל אשה אחת מבנות ישראל ושמה קרני, אחותו של רעו הטוב משועלי שמשון, יהיר. אף סיפורה של דלילה, המפורסמת מבין שלוש הנשים, מהווה בסוף הסיפור את הטוויסט העיקרי הקודם למעשה הידוע המלווה למשפט הידוע "תמות נפשי עם פלשתים", תוך כדי שהוא נקשר גם בסיפור של האשה השניה של שמשון – הזונה מעזה.

במחשבה ראשונה עשויים אנו להתבונן במסר שבספרו של ז'בוטינסקי כמסר כוחני מאוד – נצחון על הפלשתים (בין אם נראה אותם בהקשר המודרני כעם הפלשתינאי, ובין אם עמי אירופה ובעיקר העם הבריטי ששלט בארץ באותה תקופה) בכל מחיר, ושאיפה לעיצוב היהודי אמיץ הלב ובר הכוח כפי שהיה שמשון. אך למעשה, הקריאה בספר חושפת אותנו אל שמשון שאוהב את הפלשתים, מתרועע עמם ולומד מהם – על סדר, על ממשל, על צבא, אפילו על היסטוריה טרויאנית. הרומן ההיסטורי הזה שכתב ז'בוטינסקי אינו מתייחב לאמיתות ודיוק היסטורי, ועל נקלה ניתן למצוא כמה אנאכרוניזמים בספר. אך זהו בדיוק יופיו של הספר – הוא אינו ספר היסטוריה אקדמי, אלא נסיון להציג בפני הקורא את העם העברי בהתהוותו מתוך השקפה חילונית ליבראלית, כזה שלא סולד מן הגויים ואף מתרועע עמם ולומד מהם (וכן, גם נלחם כשצריך), וכזה שלא מתייחס ברצינות לדברים ההזויים שנאמרים מפי נביאים בעלי יומרות דתיות. העם העברי ששמשון מכיר הוא עם מבולבל, לא מסודר – ולשמשון לא נוח תמיד לשהות במחיצתו, ועם כל הכוחניות שלו – שמשון הוא גם לץ ואורח קבוע בקרב הפלשתים, וזהו אולי מסר שניסה ז'בוטינסקי להעביר – כפי שעלינו להתהוות כעם ולשאוף לעצמאות – אל לנו לשכוח לחייך. בצוואתו של שמשון אל עם ישראל דרך חרמש, מ"חייליו" בשועלי שמשון שפגש אותו סמוך למותו, הוא מבקש מבני דן ומבני ישראל כאחד שלושה דברים – "לקבוץ ברזל, לשים עליהם מלך, וללמוד לצחוק". המסר הזה, בייחוד החלק האחרון, מקבל מימד חדש ועצמה גדולה כשקוראים את הספר, בו שבטי ישראל (והנביאים בייחוד) מוצגים כרציניים, עמלים בדאגה לנוכח הקשיים, וממאנים לצחוק. מסר נוסף מופיע לקראת סופו של הספר, בו מביא מכבוני בן שוני הלוי טיעון מנצח – את ההיסטוריה הוא יכתוב, הוא שיודע קרוא וכתוב, והוא שיציג את סיפורו של שמשון כרצונו. הוא זה שיספר לנו שאביו של שמשון היה בן שבט דן (אף על פי שמוצא זה הינו שנוי במחלוקת בספר), והוא זה שיספר לנו כי שמשון הרג פלשתים רבים בעזרת לחי של חמור (בעוד שלמעשה הרג רק אחד בפרץ של זעם). בכך בעצם ז'בוטינסקי מנסה לומר לנו כי איננו בהכרח חייבים להאמין לכל הסיפור המקראי כלשונו – יתכן שהוא עבר שכתובים משיקולים כאלו ואחרים – אך למעשה, אין זה משנה, היות וזהו הסיפור שנצרב בתודעתנו כמיתוס המועבר מדור לדור. ציטוט מעמוד 245 :

"…יבוא יום ותמות גם אתה וימותו כל בני האדם אשר היו היום ברחוב העיר. גם הטף ימות; ועמהם ימותו כל הגיונותיהם ודבריהם ושיחם ושיגם. רק אחד תחיה לעולם : אשר אכנה אני דברי אמת, אני, מכבוני הלוי.
     שמשון לטש עיניו אליו וסיבב את ראשו כדרכו בשעה שהשתדל לתפוס ענין קשה.
    -הנך בז לי ולמעשי ולמולדתי, השופט – אמר הלוי – רבה חכמתך, אבל קצרה היא. הנך גבור, אבל מידת כוחך – יום אחד : יהי ערב ויהי בוקר וילדו אנשים אשר לא ידעו את שמשון. ואני ומולדתי – הננו כתולעים בעיניך : הננו נודדים מארץ לארץ, ולוחשים לחש, ורושמים קו לקו על עור עזים. אבל רק אשר צררתי בתפילה ורשמתי על פיסת עור יאריך ימים, ואת זאת יכנו בני האדם דברי אמת, וכל יתר הדברים כמוהם כעשן."

יצא לי להתקל בביקורת שטוענת שאלמלא היה ידוע מי היה כותב הספר ומה היו מעשיו – ללא ספק היה ניתן להשוות את הספר הזה למעשיות אנטישמיות כדוגמת "הפרוטוקולים של זקני ציון" – בעיקר בגלל הראיה השלילית המוצגת בספר כלפי הנביאים (שכפי שנאמר – מוצגים כשוכני-מערות מטיפי מוסר ומעורערים בנפשם), בני שבט הלוי (המוצגים כחמדנים ואופורטוניסטים דתיים), ואף בני שבט יהודה, מהם כידוע התפתחה ממלכת יהודה שהיהודים הם צאצאיה (אלו מוצגים כבוגדים המוכנים לשרוד בכל מחיר, אולי בהדהוד למעשיו של יהודה איש-קריות). אך דווקא בעניין הזה בראייה על פי הגישה העברית-כנענית נראה את הסיפור באור שונה לגמרי, חיובי כלפי העם וחיובי כלפי הגישה האנושית יותר – זו שגורסת בהתפתחותן של תרבויות ודתות. על פי הסיפור, עם ישראל היה עם חילוני ברובו, ועובד אלילים (אם כי לא ממש היה משנה לו אילו אלילים הוא עובד), ובתקופת השופטים בה מתרחשת העלילה אפילו לא ידעו ליצור כלי ברזל. הסיפור עצמו נכתב מתוך התבוננות בשבט דן, שבטו של שמשון – שסבל מקשיים והצקות מן הפלשתים ממערב ודרום ומשבט בנימין ויהודה ואפרים ממזרח (אף על פי שכולם בני ישראל היו, התחרו על אדמה ומרעה ואף גנבו אחד מן השני) שאילצו אותו גם לנדוד צפונה אל עבר נחלה חדשה (בהמלצת שמשון, כמובן, על פי סיפור זה). ז'בוטינסקי מסתכל על עם ישראל הגדול, ולא רק על העם היהודי, כעם שהגיע מן הנכר ומצא אט-אט את דרכו. גם אם גישה זו הינה "מפוארת" פחות, הרי שהיא ריאליסטית ואנושית יותר.

בנימה אישית יותר, בעת קריאת הספר לא יכולתי שלא להרגיש כי אני קורא את הספר הזה בדיוק בעת בו אמור אני לקרוא אותו ולהפיק ממנו את מירב ההנאה – העניין שלי בהיסטוריה של עם ישראל, כמו גם הרעיון העברי, כמו גם אפילו החיבה אל השפה העברית הספרותית של לפני מעל לחמישים שנה – כולם באו לידי ביטוי בספר הזה, ונהניתי ממנו בצורה יוצאת-דופן. פעמים רבות במהלך קריאת הספר נראה היה לי כי הוא נכתב במיוחד עבור הקוראים ה"כנענים", ונראה לי כי כל אחד שמתחבר אל האידאולוגיה הזו יתענג מקריאה בספר זה. תיאור מכבוני הלוי שנתקבל לעבודת כהונה בבית הצללפוני, אמו של שמשון, נותן רמז קל :

"…הצללפוני בחנה אותו מכף רגל ועד ראש וגם את חמורו בחנה ובעיניה לא רק שקלה את המשא, אלא גם פיתחה אותו. כל זאת עשתה רק כבעלת בית רגילה ובקיאה, כי מדבריו של האורח הבינה מיד שהוא אדם משכיל ולא לחנם הוא נוטל לעצמו שם לוי. לאחת שתים שלוש שאלות הביאה אותו אל חדר תפילתה.
      מתחת לכפורת, על קרקע מצוחצח, עמדו על כני אבן פסילים בני קומות שונות. הגדול שבהם לא היה גבוה מקומת ילד בן שלש, והיו גם קטנים ביותר. חוקר קדמוניות בזמננו היה מוותר על חצי שנות חייו במחיר שהית חצי שעה בבית קדשים זה. בני דן היו מטבעם משוטטים בארץ וזוכים מן ההפקר. רבים מהם עבדו עבודת מלחים ביפו ובדאר. מכל נסיעה ראו עצמם, כנראה, חייבים להביא לאשת מנוח, הכבודה שבנשי העיר הראשית שלהם, מין תשמיש של קדושה, וכך נתלקטה באוסף שבמקדשה תערוכה של האמונות והדתות בכל ארץ כנען, בעבר הירדן, במדבר, בלבנון, בשפת ים התיכון ובאיי אגיאה. היו כאן עשתרות קרנים, עשתרות יוֹנים, עשתרות ערומות וכתונת על גבן לכסות מערומיהן; אלהות אחת החזיקה צלב בידיה, אחרת היתה בעלת זקן מסולסל; אל בעל זנב דג; שנים שלשה אלילים בעלי רגלי תיש ואזנים וקרנים חדות; עגל שזהב צפויו נשר ובמצחו קטע אבן טובה; פסל של גבר עבה יושב, בעל כרס ערומה וגדולה ומלתעות גדולות בגלגלתו העצומה; נערה עשויה משן מעשה ידי אמן, בעלות שערות פרועות וכנפים; קוף איום וטבורו קשור בארץ; אליל בעל ראש נץ; אליל עומד על רגל אחת ולו זנב בצורת עלוקה; דרקונים ונחשים, אליל מתולתל בעל קשקשת שחציו אדם וחציו דג, מחוסר עינים בפרצופו אבל בעל עין ענקית בחזהו; שני בחורים נאים וערומים מעשה ידי מדינת הים, מכוסים בחגורות צמר מפני הנימוס; אישים קטנים ועוקץ יתוש בפיהם. על גבי בסיס מיוחד, מקושט בכיסויי משי ועורת ברדלסים, עמדו שבעת התרפים הביתיים, מעשה ידי אחד מאומני המקום; שני פסילי זכרים ושני פסילי נקבות מחומר אדום ועוד שני זכרים ואשה אחת מאבן. אחד מפסילי האבן הזכרים נשא על ראשו מין שק ממולא, סרוח ויורד על השכם, כנראה, רמז לרעמת הנזיר. על גבי אותו בסיס עצמו, באמצע ממש, התנוסס עמוד מוזהב בגובה ברכי אדם מגודל מראשו כמין חרוט מעוגל. בעצם קדקדו של החרוט היתה משובצת מרגלית ובחזית העמוד תלויה היתה שרשרת אבני צבעונין. הלוי נגע בשרשרת בדחילו ורחימו בשתי אצבעותיו המעוטפות בכנף אדרתו ובירך בלחש.
     עד מהרה באו לידי הסכם; נדברו על שכר, משכנו ומזונותיו של הלוי וגם על מספר הכבשים, הגדיים והיוֹנים לעבודת הקודש, שלש פעמים בשנה. הותנה, כי הזבחים יהיו קרבים רק ליהוה, לפני עמוד הזהב, ושאר האלוהות יסתפקו בתפילות; בשר הזבחים יהיה קנין הכהן הלוי, אבל העורות ישובו לידי בעלת הבית. חוץ מן הכהונה קיבל עליו הלוי גם לכתוב בספר את המאורעות שבבית מנוח, וביחוד את כל הקורות של בן מנוח."

התיאור הזה, יחד עם התיאורים ה"עבריים" (חילוניים, לא מתחייבים לאלוהות אחת גם כאשר עוסקים בדת, לא מקבלים בהכנעה את מעמד הבכורה של ה"יהדות") הנוספים גורמים לחשוב על קשר מסויים בין ז'בוטינסקי לבין יונתן רטוש, אבי התנועה הכנענית,  אולם ה"מהפך האלילי" של רטוש נתרחש רק בשנת 1938 בעת מפגש עם ע.ג. חוֹרוֹן – שתים-עשרה שנה לאחר כתיבת הספר של ז'בוטינסקי, ולפני כן הרעיון ה"עברי" שלו נגע רק לאלמנט החילוני (ללא כל סממן עברי-אלילי קדום). ואמנם, נפגשנו רטוש וז'בוטינסקי פעמיים – אך גם מפגשים אלו נתרחשו זה יותר מעשור לאחר פרסום "שמשון" (ב- 1937 ו- 1938). מכל וכל, המפגשים ביניהם עסקו בעיקר בהגדרת מטרתה של "התנועה הציונית החדשה" של ז'בוטינסקי כתנועה עברית (ולא מחוייבת לאלמנט הדתי היהודי), והדגישו בעיקר את אי-ההסכמה שביניהם – בייחוד במפגש השני, שנתרחש בראשית פברואר 1938 (אם זכרונו של רטוש לא הטעה אותו) בפראג, שם נתכנס "קונבֶנט" (כינוס) של "ההסתדרות הציונית החדשה". כפי שמתאר רטוש בביוגרפיה הקצרה של בעמוד 18 בספרו "ראשית הימים" : "הילכנו כרבע שעה לאורך המסדרון, הלוך ושוב והוא ביקש להשפיע עלי שלא אעלה את התכנית כל עיקר, שאורידה מעל סדר היום. מובן שלא השתכנעתי, גם טענתי שאין זה אלא צעד אחד, טבעי, מתבקש מאליו, קדימה מן התביעה שלו ב"קונגרס הציוני" להצהיר על "המדינה העברית" בתור "המטרה הסופית", תיבעה שעליה התפלג מן ההסתדרות הציונית ("הישנה"), וכל שאני מבקש הוא להכריז על "המדינה העברית" לא בתור מטרה "סופית" כי אם בתור המטרה ה"עכשוית" ה"ממשית", לא מטרה הצהרתית בלבד." בהמשך נשא רטוש את דבריו והציע את הצעתו באותו "קונבנט", וזו הוסרה מעל סדר היום בהצבעה בה הצביעו כל חברי הועידה למעט רטוש ואחד מנחם בגין. ז'בוטינסקי יצא מהאולם בהעירו "מה הוא צועק הבחור הזה". אם כך, ניתן להבין כי על אף הדמיון הרב בהשקפה ובגישה האקדמית-חילונית כלפי הסיפור, לא היתה כל השפעה של רטוש על ז'בוטינסקי (וככל הנראה גם לא להפך, לפחות באותה עת).

אסיים בהפניה לביקורת נוספת אודות הספר, מתוך הפורום היגיון בשיגעון. הביקורת שם מתייחסת אל הספר גם בתרגומו הישן (של קרופניק) וגם אל החדש ביותר (בתרגומו של פטר קריקסונוב), תוך כדי התייחסות אל קורות חייו של זאב ז'בוטינסקי ופועלו הספרותי, ההגותי והלאומי.

תל-אביב, כ"א באדר א', ה'תשע"א.

עזבו אתכם מצה"ל ומד"א – אני מתכונן לעולם הבא

לא מזמן שמעתי בדיחה שהצחיקה אותי. היא מסתכמת בשני משפטים והולכת בערך כך : "היום דתי שאל אותי אם יש לי חמש דקות להניח תפילין. שאלתי אותו אם יש לו שלוש שנים לעשות צבא."

למרבה הצער, מעבר לצחוק הזה מסתתר משהו רציני הרבה יותר – עניין אי-השירות של החרדים. נכון, היום התחמקות משירות צבאי הפך לנחלת הכלל – על פי הנתונים של הפורום לשיוויון בנטל, כשליש מבני ה-18 היהודים (נערים ונערות) בארץ אינם מתגייסים לצה"ל. ברי כי חלק נכבד מתחמק מן השירות, מי מהם בעזרת סעיף רפואי, נפשי, אי-התאמה, או בעזרת פטור "תורתו אמונתו" (וגם אלה שבוחרים לשבת בכלא) אינם חולים (בנפש ו/או בגוף) או בני ישובת – חלק מונעים ממניעים אידאולוגיים שמאלניים רדיקאלים וחלק אף מטעמים אנוכיים של נוחות (לא חבל על שלוש השנים ?), וחלק אף ממניעים של פחדנות (גם במשפט "אני לא רוצה שערבים יהרגו אותי" נתקלתי) – ובכל זאת נשאלת השאלה כיצד חלק גדול מאיתנו, עם-ישראל, כקבוצה אחת, פוטר את עצמו באופן כה גורף (יותר ממחצית מן המשתמטים במחזור, על פי אותם נתונים של הפורום לשיוויון בנטל) משירות צבאי?

מי שסבור כי מדובר בהשתמטות רק מן שירות הצבאי יופתע לגלות כי המגמה הזו בקרב החרדים נוגעת לכל שירות לאומי באשר הוא (למעט אולי זק"א שהוא מנגנון בעל אורינטציה חרדית), וזאת בניגוד לקולות הנשמעים מקרב "משתמטי המצפון", כמו גם אלו שנשמעים מהציבור הערבי, המבקשים להתגייס לשירות לאומי אזרחי כלשהו. וגם אם באופן אישי אני נוטה לחשוב שהתחמקות משירות צבאי היא פסולה מכל סיבה, אני כן מוצא חצי נחמה ממי שבאופן עקרוני כן מעוניין לעשות שירות כלשהו, מכיוון שבכך הוא כן מוכן להכיר בכך שאחרים נותנים את שנותם הטובות למען הכלל, והוא בעצמו מוכן גם כן לתרום את חלקו לחברה. את הזרם החרדי הליטאי, למשל – זה לא ממש מעניין. כך, למשל, פורסם אמש שעומד לצאת פסק הלכה הקורא לא להתנדב במגן-דוד-אדום. אין זה גילוי דעת של כמה סהרורים קיצוניים, אלא פסק הלכה שעליו חתום גם הרב יוסף שלום אלישיב, בכיר הרבנים החרדים הליטאיים, שהתנגד, בין היתר, לגיור הצה"לי ולפינוי הקברים במתחם בית החולים ברזילי באשקלון. ככלל, הזרם החרדי הליטאי/אשכנזי הינו קיצוני ומחמיר יותר מזה הספרדי (שבראשות הרב עובדיה יוסף), ובדומה לנטורי קרתא, מסרב עדיין דה-פקטו להשלים עם קיומה של מדינת ישראל. מסיבה זו האיש שעומד בפועל בראשות מנגנוני הבריאות אינו שר הבריאות, שהוא גם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אלא סגן שר הבריאות יעקב ליצמן מיהדות התורה, מתוך רעיון הצהרתי של הזרם הליטאי שעד בוא ימי המשיח לא יכהנו שרים בממשלה יהודית. וכך אנו מתוודעים לאלמנט שלילי בדת היהודית, לראייתי, והוא זה שמעודד חרדים לא להתגייס לצבא, ולא להכיר באופן רשמי (גם אם לא מדובר בכל הזרמים) במדינת ישראל – הוא אלמנט הגאולה.

לא פעם ולא פעמיים יצא לי לשמוע (פחות להשתתף) בויכוחים בין חילונים ודתיים (בשם החרדים, או נגדם) שסבבו סביב הנושא הזה. אחת הדרכים הנפוצות ביותר אותה מנסים תמיד החילונים היא לטעון כי גם התורה עצמה מצווה עלינו, על "העם היהודי", להגן על עצמו, מ"הקם להרגך השכם להרגו" ועד "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?". מנסיוני השיטה הזו היא הכושלת ביותר, והסיבה לכך היא הסיבה שמלכתחילה כל נסיון להתווכח עם דתי על נושאי דת והלכה היא כושלת – יכולתם של רבנים מן הזרמים השונים לפרש כל דבר בתורה ובהלכה כראות עיניהם, ואמונם של הזרמים הדתיים השונים בפרשנותם זו, כל זרם והפרשן שלו. מסיבה זו בדיוק מסכים הרב אלישיב עם הפסיקה ששירות במד"א – ארגון הנועד להציל חיי אדם –  הוא מסוכן, ועל כן אסור. באותה הדרך בדיוק מסוגלים הפוסקים לטעון כי השירות בצבא ההגנה לישראל הוא נחות בערכו משירות ב"צבא השמיים", ושערכה של תפילה חזקה מערכו של חייל. החרדי שיגן על פסיקות אלה ישלול את הציטוטים התנ"כיים ויטען בחיוך כי "זה מה שקורה כשמנסים לפרש את התורה על דרך הפשט". בדיוק מסיבה זו נסיון להביא טיעונים שמקורם מן התנ"ך (ואפילו הגמרא) הם חסרי תועלת – תמיד יצוץ מי שיביא פירוש הלכתי שונה, שבמקרה עומד בקו אחד עם הראייה והמעשים של אותו זרם.

הרבה יותר יעיל לטעמי לחדול מנסיונות-שוא לשכנע דתיים (החיים במסגרת של אמון מוחלט ופחד, או בלשונם – יראת שמיים) בצִדקה כזו או אחרת, ולנסות להבין פשוט את דרך חשיבתם, ובדרך זו להבין בדיוק את ההבדל בין החשיבה היהודית לבין החשיבה העברית. בגלל המסגרות הנוקשות להחריד, הרבה יותר קשה לשכנע חרדי בדרך מסויימת (שלא נדבר על הוצאה בשאלה) – הקיבעון המחשבתי היא התכונה המאפיינת לדעתי את ההקצנה הדתית שלהם, ועל כן גם כל עיסוקם של אנשי "תורתם אמונתם" (האמיתיים) היא להתעמק ולהתפלפל בסוגיות דתיות – סוג-של דריכה במקום, לעומק, לתהום. לראיית הדתי/חרדי, כל המעשים על פני האדמה בחיים האלה ישפיעו על חייך בעולם הבא, ואת ההתחשבנות ינהל מולך אלוהים ביום ביאת המשיח. אך בעוד שהדתי-לאומי רואה במפעל יישוב הארץ ושירות המדינה כמעשה חיובי, יתרכז החרדי (על פי מידת הקיצוניות של הזרם אליו הוא משתייך) בלימוד תורה והלכה והצרת העולם הסובב אותו למינימום האפשרי, בכדי לקיים את המצוות בצורה הקלה ביותר. על כן למעשים ושירות כלפי החברה "הגדולה", החילונית ברובה, אינם כה מעניינים (לפחות כל עוד לא מדובר בהחזרה בתשובה), שכן עדיף להתרכז בהתעמקות בהלכה מתוך התכוננות לאותו יום גורלי.

רעיון הגאולה פוטר את החרדי מאחריות ממעשיו (או אי מעשיו) מן הסובבים אותו בחברה הגדולה, שכן אין זה באמת משנה אם ישרת הוא בצבא או לאו – הגאולה עצמה תגיע לכשתגיע, ומקומו ביציע, כך הוא מאמין, יהיה טוב יותר ממקומו של זה שלא למד תורה. על אותו עיקרון, לראיית פוסק כאלישיב, אדם המשרת במד"א, לא רק מסתכן בלהציל חיי אישה בסכנת חיים, אלא גם "מבזבז זמן" על לימוד תורה, ועל מעמדו ביום ביאת המשיח. ובלאו הכי בעולם הבא הכל יהיה טוב ויפה לעם היהודי, אז בשביל מה להתאמץ בדברי חולין שכאלה. הטרגדיה הגדולה בכל הסיפור הזה היא דווקא ההיבט האנושי. כי ברור לכל שהרב אלישיב הוא בן-אנוש, והפסיקה שלו מונעת מחשיבה אנושית, מפירוש אנושי למה שהוא רואה כדברי האל. ומעבר לנקודה הפשוטה שבני אדם מסוגלים גם לטעות – בני אדם גם משתנים. פוסק אחר עשוי היה לטעון אחרת, הדעות של חכמי הדת רחוקים מלהיות עקביות וקוהרנטיות – ובכל זאת החרדים מקבלים כל פסיקה בצורה אבסולוטית לחלוטין, בדיוק כפי שהם מאמינים שהגאולה ואחרית הימים הם מונחים אמיתיים ואבסולוטיים לחלוטין. בדיוק מן הסיבה הזו הייתה זו התנועה הציונית החילונית מיסודה שהקימה את המוסדות שבהמשך הפכו למדינת ישראל. רק זה שהשתחרר מרעיון משיחי-גאולתי, ומאמין במעשיו בחיים האלה ולא בהבטחות של עולם פנטזיה אוטופי שיתרחש אי-שם בעתיד יעשה מעשה ויפעל להגשמת חלומו.

היהדות אינה דת מקומית אמיתית. היהדות התפתחה בגולה, ושגשגה בגולה. שורשיה של היהדות נעוצים בדת העברית של העם העברי שחי בארץ. מקור המילה יהודי, ברור לנו, הוא מממלכת יהודה, אך גם הדת היהודאית (הדת של ממלכת יהודה בתקופת בית-ראשון) הייתה רחוקה מהיהדות הרבנית של היום, ועדיין הייתה יותר אישית מאשר אוניברסלית (גם במוזיאון ישראל ניתן לראות מזבח ביתי/עירוני מן התקופה היהודאית, דבר הסותר את קיומה של השכינה בכל מקום, או, לחליפין – בבית המקדש). גם דתה של ממלכת ישראל, מצפון, לא הייתה זהה לזו של ממלכת יהודה, והתנ"ך מרבה לספר לנו על החטאים האליליים של בני עמנו שלנו. המונותאיזם, המאפיין המרכזי בדת היהודית, גם הוא איננו כנעני-מקומי והגיע אלינו ממצרים, וחלחל בהדרגה ובאיטיות אל חלקים שונים בעם. ככל הנראה הוא השפיע על מעמד המלוכה בשלב מוקדם יותר, אך בעת שממלכת ישראל ויהודה היו עצמאיות עדיין לא כל העם דגל באותה אמונה. המפנה האמיתי חל במהלך גלות בבל, ועם שיבת ציון ענייני הדת של כל (או רובו המוחץ) של העם רוכזו בידי מנהיגים בודדים, כולם עם אג'נדה מונותאיסטית שמקורה כאמור מצרי, עם השפעות הדת הבבלית והפרסית (התפיסה של גן עדן וגהנום ושל האל והשטן, למשל, הגיעו אלינו מן הדת הפרסית העתיקה. ובל נשכח – כורש היה מלך פרס).

העם שחזר ליהודה לאחר הצהרת כורש לא רק היה שונה בתפיסתו הדתית, אלא גם בתפיסתו הלאומית – הוא היה עם מובס הנתון לחסדיהם של כובשים זרים. למעט תקופת החשמונאים ומרידות שלא האריכו ימים, העם שישב בארץ לא הכיר את החירות השייכת לעם עצמאי, והוא ראה את העצמאות הזו כמשהו כה רחוק עד כי הוא יושג רק באחרית הימים, עם בוא המשיח. ככל שעברו השנים, כך נפוצה והתעמקה היהדות בכל קצוות תבל, בגולה, ואיבדה מהמקומיות העברית שלה בארץ ישראל, היא ארץ כנען. ומה בדבר המדינה היהודית ? ההגדרה הזו נוצרה מכיוון שהזהות הלאומית העברית נמחקה לה, ונשארנו רק עם הזהות הדתית היהודית. עם התעוררות הלאומיות באירופה וההכרה של הוגים יהודים בבעיה של היהודים ברחבי הגולה, החלה להתפתח התפיסה של זהות לאומית יהודית – וזאת מתוך הבנה כי זהו המכנה המשותף שנותר בינינו, בין אם מכיוון שזהות לאומית לא הייתה קיימת בימים לפני כן, ובין אם כי היא נמחתה במהלך גלות בבל ונשארנו רק עם הרעיון היהודי הגלותי – הרעיון שנחזור לארץ ישראל כשהמשיח יבוא, כשהגאולה תגיע, או לחליפין, שעצם העלייה לארץ ולימוד התורה בה תביא עמה את הגאולה – ועם הרעיון הזה היינו נשארים עוד אלפיים שנה אלמלא אותם הוגים חילונים בתפיסתם, שהשופעו מרוח הלאומיות האירופאית וקראו גם להתעוררות לאומית של בני-ישראל (אך שוב, למרבה הצער, הזיהוי היחיד שאותו הם הכירו הוא ה"יהודי"). אך אין מדובר היה בחשיבה יהודית טיפוסית, אלא בחשיבה רדיקלית ומעשית – למעשה, כבר אז הייתה זו חשיבה עברית – חשיבה הרבה יותר מקומית, שלא הייתה מחוייבת לרעיון דתי (גם הרצל כתב שבמדינת היהודים לרבנים אמנם יש תפקיד של נכבדי הקהילה, אך זהו תפקיד סמלי בעיקרו, ואין הם מנהלים את הקהילה בפועל).

בהקשר להבדל בין הגישות של הזרמים החרדים השונים, אני כן יכול לציין את הבדל בין הזרם הליטאי לזה הספרדי, שבאופן כללי קרוב יותר אל הרעיון הלאומי, אבל, לפחות מהרושם שאני אישית קיבלתי, נראה שגם במקרה של ש"ס המטרה הסופית אינה אלא הקמת מדינת הלכה – מתוך חשיבה שרעיון כזה יזרז את ביאת המשיח. במבחן המעשה הם פחות קיצוניים ועוינים את מוסדות המדינה (וגם מהווים חלק ממנה), אך המטרה העומדת לנגד עיניהם היא הפיכת המדינה לחרדית.

כל עוד יהודים יאמינו ברעיון חסר-הבסיס הזה של גאולה (שבהסתכלות על כל דת אחרת ייראה לנו כהבטחת שווא שנועדה למשוך מאמינים), הם בעצמם לא יגאלו. הגאולה היא רעיון שמקל על אנשים לפטור עצמם מאחריות הדדית (ומבין השאר – משירות לאומי, צבאי או אזרחי), רעיון שאומר "לא נורא, אחר כך יהיה בסדר". הגאולה לעולם לא תתרחש, אחרית הימים לעולם לא יגיע – כולם מושגים שנועדו לנחם מסכנים ולמשוך פתיים אל תוך עולם בו המוות לעולם אינו ודאי, ושהקץ לעולם לא יקיץ (כי גם אחרי "סוף העולם" כפי שנכיר אותו, יש את "העולם הבא", רעיון שדוחה התמודדות עם הסופיות של רעיון המוות).

אבל בעצם, למה לנו לנבור כל כך עמוק כשהתשובה נמצאת לנו נגד העיניים ? הרבה פעמים כל מה שאנחנו צריכים זה להתבונן על הנושא עליו אנחנו מדברים. שירות לאומי. לאום ? האם לחרדי באמת אכפת מלאום ? החרדי עסוק בלהגדיר את עצמו רק לפי הדת שלו, הדת היהודית. את השירות שלו הוא עושה כלפי הדת היהודית. ולאיזה לאום הוא משתייך ? אולי זה בכלל לא בראש מעייניו ? כך, בעזרתם דבריהם ומעשיהם של פוסקי העדה החרדית והציבור שלהם, אנו יכולים להבין כי היהדות עבורם היא דת, וזהו המאפיין החשוב (אם לא הבלעדי) של המהות היהודית. ומה לנו נשאר, אם לא להבין כי הלאום שלנו אינו אלא עברי, עברי, עברי !

חולון, ט"ו באדר א', ה'תשע"א.