ארכיון תג: טאוטולוגיה

(גם אם) אלוהים לא מסוגל לטעות, בני-אדם כן.

פרשת "הרב מצפת" מעלה שוב סוגיה שמדיי פעם עולה, של מנהיגים מן הציבור הדתי שנתפסים בקלקלתם (והלא כבר יש בנמצא גם רב ראשי לישראל שהורשע בפלילים), ודרך ההתמודדות של הציבור הדתי עם הפרשיות הללו. נתקלתי בטקסט יפה שכתב הרב אורי מלמד (אני מודע לעובדה שאני לאחרונה מרפרר יותר ויותר אל דיונים בפייסבוק – לא בהכרח חושב שזה רע) שעוסק בבעיתיות שבהתמודדותו של הציבור הדתי-לאומי עם הסוגיה הזו:

"…חלק מהם התמקדו בהערצת הרבנים, בסחף שמורגש בחלקים בציבור הדת"ל אל עבר מחוזות החסידות, הנהייה אחר אדמו"רים ובעלי מופתים. אחרים הדגישו שהעיסוק בקבלה כשלעצמו הוא פח יקוש, וכל תורה שלא ניתן לעמוד על טיבה ועל טיב המלמד אותה היא מסוכנת. אני מניח שיש טעם בשתי ההצעות. אז אני רוצה להציע עוד זווית. אני אקרא לה אובדן הפשט. כשאתה גדל בבית מדרש שלימוד התנ"ך שלו נזהר זהירות עצמה מלקרוא את הכתוב בגובה העיניים, ועל כל ביקורת אפשרית על גדולי האומה מיד אומר שאין לנו קצה הבנה בגדלות שלהם ומובן מאליו שהדברים אינם כפשוטם ואם ראשונים כמלאכים וכן הלאה והתלמידים מתרגלים להניח שני דברים, ששניהם חמורים מאד. האחד, גדולים לא נופלים. ואם כתוב שחור על גבי עיתון שהם נפלו אז הם בכל זאת לא נפלו ואם הם אומרים חטאתי אז הם בכל זאת לא חטאו. השני, אם אתה רוצה להיות אדם מאמין אתה צריך להניח שאתה לא מבין את הטקסט שלפניך ושהקריאה הפשטית שלך לא שווה כלום כי התורה היא קודש והשכל שלך לא. כשזו התשתית של הלימוד שלך, של יראת השמים שלך, המערכת החיסונית שלך חלשה ופגיעה."

במחשבה כמעט אינטואיטיבית, אני מאמין שביסודה של כמעט כל דת שאני מסוגל לחשוב עליה לא עומד רעיון כזה מורכב – אלא סט של מספר רעיונות שקיבלו מעמד של קדושה, שאי-אפשר לערערם. קל וחומר כשאנחנו מדבר על דת מונותאיסטית, כדוגמת היהדות. סבורני שגם בה מספר הדברים המקודשים בשורש מהותם אינו כזה רחב, ביסודו: האל, התורה, דברי הנבואה (שכן הם נאמרים בשם האל), מקומות וכלים מסויימים הקשורים לפולחן (שוב, מתוך נגיעה "ישירה" עם האל עצמו). בטוח שיקומו אתאיסטים רבים שלא יסכימו עם דעתי, אבל מבחינה הפשטה פילוסופית, גם בעיני החילוני הגמור, אינני סבור שהבעיה עם הדת מתחילה בשאלת קיומו של האל, או במידת ה-infallibility (חוסר היכול לטעות) שלו – מכיוון שמרמת השׂגבה מסויימת, איננו מסוגלים באמת להבין, לתפושׂ, או להתערב עם מעורבותו של האל בחיי היום-יום שלנו, ולכן, במובן מסויים, מבחינה מעשית עלינו לנהוג כאילו אינו קיים. למרות שאינני מעריך דעות רבות של ישעיהו ליבוביץ', הרי שבימינו הוא זה שניסח זאת בצורה הקולעת ביותר – מעבר לקיומו של אל, ושל כתבי קודש שנמסרים בשמו, על הציויים שלהם לגבי חיי היום-יום שלנו, כל נסיון "לתרץ", להסביר, לתת צידוק פוזיטיביסטי למהות התורה – הרי הוא כפירה בעיקר, מעצם הורדת האלוהות הנשגבת והבלתי-נתפשׂת לכדי מונחים אנושיים.

הבעיה, לדעתי, נוגעת יותר למידה שבה מתרחב המעגל הזה, של ישויות בעלות מידת קדושה כה גבוהה שאין אפשרות לעסוק בהן ושאינן טועות לעולם. ב"ישויות" אינני מתייחס רק אל אנשים, אלא גם אל חפצים, ואפילו אמירות מסויימות. בהיבט האנושי, מעבר לדמויות שאינן בעלות יכולת נבואית (שכן יכולת נבואית מגלמת בתוכה דיבור בשם האל, "אבי-אבות הקדושה"), חכמים מתקופות כאלו ואחרות הופכים לקדושים שאין לערער על דבריהם. אבל גם נוסח התלמוד (ואני מתייחס באופן ספציפי אל העריכה והעימוד עצמו) "התקדש" לפי דפוס מסויים (וילנא), ו"פרק שירה" (כן, הוא מכיל ציטוטים מן המקרא, בעיקר מתהילים, אבל אני מדבר עליו כיצירה שלמה) הפך למקודש בעליל עבור חלקים מסויימים באוכלוסיה, עד שנערך דיון לגבי השאלה האם ציפורים, רמשים, ואפילו המִדְבר עצמו, אכן פוצים את פיהם ואומרים מה שמצטט החלק הרלוונטי לגביהם בפרק השירה.

בעיניי, זהו מעגל המזין את עצמו של נוהג אובבסיסי-קומפולסיבי, וככל שמתווספים עוד "אבות קדושה", כך החוויה הדתית הופכת לקיצונית ומעיקה, לא רק כלפי הפרט עצמו, אלא כלפי הסביבה. כן, אפשר להיות גדול בתורה, אפשר להיות גאון הדור, ועדיין לא להיות נקי וחף מכל טעות ופשע. גם אם נניח כי האלוהות עצמה היא מושלמת (ולכן, לצורך העניין, גם דברי נבואה נאמרים כ"שלמות"), מסוכן להניח כי כל פוסק וכל חכם, מכל תקופה, ניחן בחוסר היכולת לטעות. זה לא אומר שכל אדם מאמין צריך לזנוח את ההלכה ולזרוק את שיטת הלימוד לפח, אבל זה בסדר גם להניח שבסופו של דבר, הרעיון שמאחורי היהדות, הייחוד, הוא רעיון פשוט ופשטני – כל "תסבוכת" של קדושה שמוסיפים עליו רק מוריד את היהדות ברמה, והרחבת מעגל ה"קדושה האולטימטיבית" חוטא לרעיון הזה.

עם כל הנדושות הטאוטולוגית שבדבר, בני-אדם הם בסופו של דבר בני-אדם, גם אם הם עוסקים בתורה, באגדה, במצוות ובהלכה יומם ולילה. הם יכולים להבין המון, אבל לא הכל. הם יכולים להיות צדיקים גדולים, אבל גם הם לא מושלמים. אין מושלם זולת האל – זוהי המהות הבסיסית של הדת המוניסטית האבסולוטית שאנחנו קוראים לה "יהדות".

תל-אביב, כ' בתמוז, ה'תשע"ה.

מודעות פרסומת