ארכיון תג: יצחק רבין

מותו של הקפיטליזם (כותרת פופוליסטית וּמטעה)

מותו של הסוציאליזם הישן

אני נוטה לחשוב שמאז שנות התשעים – מאז עלייתו של ביל קלינטון לשלטון בארצות-הברית, ויצחק רבין לשלטון בישראל, השמאל נמצא בנסיגה. זוהי מגמה עולמית, ולא קריסתה של ברית-המועצות, אלא העדר האלטרנטיבה שהיא הציבה – היא זו שהאיצה את הנסיגה הזו.

(אסייג ואציין שאני בכלל לא מתחבר אל ההגדרה החד-מימדית של "שמאל" ו"ימין", וּלדעתי הדבר מורכב יותר, כפי שרשמתי ברשימה ישנה יותר. ואולם אטול לעצמי את הרשות לעשות לעצמי הנחות, ואסתפק בלטעון כי ההתייחסות כאן היא אל המחנות כפי שנתפשים בקונצנזוס הציבורי)

במובנים רבים, השמאל המובהק כיום הוא אינו שמאל כלכלי, אלא שמאל מדיני, פוסט-לאומי. המשבר החמור ביותר של השמאל הוא הויתור על הגישה האלטנרטיבית מן היסוד שהוא הציג בדמות הקומוניזם, לטובת גרסה פשרנית וחמקמקה יותר (שהיתה קיימת עוד במאה הקודמת, אך כיום היא למעשה השריד הבולט האחרון של הסוציאליזם) – היא הסוציאל-דמוקרטיה, שלמעשה אינה אלא "מצפון" בעולם וּבחוקי-משחק קפיטליסטים. וזוהי אולי הטענה המצערת מכל שאני שומע שוב ושוב מפי אנשים שאני מכירם כמשתייכים אל הקצה השמאלי של הקשת הפוליטית – האמירה "אני רוצה צדק חברתי, אבל אני לא מוכן לוותר על הקפיטליזם". במדינת ישראל, בה התגובות האמוציונליות הנוגעות לעניין הלאום מלכתחילה גועשות ביתר-שאת (לדעתי בצדק, אגב, אבל זה ענין לדיון אחר), אין להתפלא, אפוא, שהשמאל הגיע אל המצב העגמומי בו הוא נמצא. הוא בגד במשנתו הכלכלית וזנח אותה בצד הדרך. תחת זאת, השמאל אימץ את הקפיטליזם, ומנסה פשוט "לרכך" אותו – לרוב ללא הצלחה, ומבלי שהוא מנסה להבין את ההגיון הפנימי של כלכלת השוק החופשי – הגיון פנימי שאכן קיים, אלא שהוא, בעיניי, חשׂוך מוסר קיבוצי.

עלולה, וּבצדק, לעלות הטענה שאין בכלל מה לדבר על אלטרנטיבה, לאור הפסדהּ של האלטרנטיבה הבולטת ביותר לגישת השוק החופשי – הלא היא הגישה הקומוניסטית. וּבכן, לפני שנגיע אל המהות הכלכלית שבענין, אעדיף לפזול רגע אל עולם הספרות הבדיונית ואל דמות שאולי חלקכם מכירים בשם וינסטון סמית'.

וינסטון סמית' והנרטיב הנזיל

וינסטון סמית', גיבור הספר 1984 של ג'ורג' אורוול, עובד ב"מיניסטריון האמת" של מדינת אוקיאניה ותפקידו הוא לשכתב קטעי עיתונות בהתאם לאג'נדה שמנסה לקדם המפלגה השולטת, למשל – החלפת המלל של כתבות ישנות בכל פעם שאוקיאניה מחליפה צדדים במלחמתה הבלתי פוסקת עם איראסיה או איסטאסיה. גם חברי מפלגה שסר חינם בעיני המפלגה זוכים ל"שכתוב", כמי שמאז ומעולם היו בעלי כוונות רעות.

הדוגמה הזו אולי לקוחה מעולם הספרות הבדיונית, אך גם במציאות קרו מקרים דומים של שכתוב ונסיון מחיקת העבר, גם בזמנים לא כה רחוקים – כך, למשל, לברנטי בריה, ראש המשטרה החשאית הסובייטית (הנ.ק.ו.ד.) נמחק מדפי ה"בולשאיה סובייטסקאיה אנציקלופדיה" (האנציקלופדיה הסובייטית הגדולה) לאחר שהואשם בבגידה, טרור ופעילות אנטי-מהפכנית בזמן מלחמת האזרחים הרוסית שלאחר מהפכת אוקטובר (סופו שהוצא להורג על-ידי אנשיו של סטאלין). מנויי המהדורה השניה של האנציקלופדיה קיבלו מן העורכים מכתב ובו בקשה לגזור את ערכו של בריה ולהחליפו בדפים שצורפו, ובהם ערכים מורחבים אודות פרידריך וילהלם פון ברגהולץ (איש-חצר בדוכסות הולשטיין בצפון גרמניה של היום שפרסם יומן על שהותו ברוסיה בין השנים 1721-1725), מצר ברינג (המפרידים בין סיביר לאלסקה) וג'ורג' ברקלי (פילוסוף אנגלי-אירי).

אמנם הרעיון שמנסה להעביר לנו ג'ורג' אורוול מוצג בצורתו הקיצונית ביותר, אך הוא בסופו של דבר נכון גם ב"תנאי השטח" של המציאות היום, בעולם החופשי – אנחנו "משתעבדים" אל הנרטיב ההיסטורי שמוכרים לנו, בהתאם למידע הזמין לנו. ואמנם בעידן האינטרנט המידע הזמין (והשתמרותו) אולי מאפשרים שקיפות רבה יותר, אך גם אנחנו גדלים ומתחנכים אל תוך מערכת מסויימת של ערכים והרגלים שקשה להפטר מהם.

בצורה כזו, אני נוטה להאמין, שהתחנכנו להאמין שהקומוניזם נכשל. אנחנו משוכנעים כי לא רק שהוא נכשל עם נפילתה של ברית המועצות, אלא שהוא היה כושל תמיד. כמובן שלצורך כך מגוייסים כל אותן עדויות שיציגו את ברית המועצות בצורתהּ הרעה, אך לדעתי קיימת כאן א-סימטריה לגבי העדויות והיחס של ההיסטוריה (והנרטיב השורר כיום) לגבי ברית המועצות, או ליתר דיוק – לגבי הקומוניזם.

כאמור, יש לזכור שנרטיב הוא דבר נזיל, הוא עשוי להשתנות, ואל לנו להיות כלואים בתפיסה שעולם המונחים והערכים שלנו היום, והדרך שבה אנו תופסים מושגים מסוימים, הם סטטיים. כפי שכיום אנו מזכירים את הקומוניזם ככושל, כמושחת, וכמנגנון רע שהביא לעולם את ההולודומור ואת הטיהורים הגדולים של סטאלין,  עם קצת מעוף ודמיון אנו יכולים לדמיין כי ביום שבו הקפיטליזם ישקע, יתארו את הילדים בני העשר שעבדו בסדנאות-הזעה (כפי שקרה בארצות הברית במאה ה-19, ובהמשך פשוט "יוצא" אל ארצות מזרח אסיה, ובל נשכח שטשטוש כרונולוגי הוא גם, לא-אחת, מאפיין של נרטיבים), כיצד "המערב" חי על חשבון אומות העולם השלישי החלשות וניצל אותן, כיצד גזל משאבי טבע בעוד המקומיים חיו תחת שלטון מיליציות ואיום בעונשים גופניים (כפי שקורה במכרות באפריקה, שם אנשים אף מסתכנים בקטיעת גפיים ועונשים חמורים יותר). ב"יום שאחרי הקפיטליזם" אנשים ירבו לספר כיצד "השיטה" אפשרה לקומץ אנשים להתעשר, לרקום יחסי קרבה עם השלטון, ולמכור נכסי ציבור בעלות אפסית. שיטה שכזו, יטענו המקטרגים, היא משוללת יסוד מבסיסה. רובנו כיום לא מכיר בכך, או מתחיל להכיר במגרעות הללו, מכיוון הוא אינו מודע בהכרח אל המציאות הזו, ולא בהכרח חווה אותה על בשרו, בדיוק כפי שסובייטים רבים לא שמעו ולא ידעו (ולמען האמת, גם לא עניין אותם) הזוועות שביצע המשטר באזורי הספר – עבורם החיים היו פחות או יותר נוחים (כפי שעבור רובנו, "צרכני הקצה", החיים יחסית נוחים – ואגב כך יש לזכור שבעתיד אנשים יוכלו לחשוב שהחיים שלנו היו זוועתיים, ולנו לא תהיה כל דרך להגיד להם אחרת).

דברים שרואים משם

הרשו לי להציע כיוון מחשבה שונה: הקומוניזם עבד – כשלונו אינו מוחה עשורים של שגשוג והתקדמות; זהו שכתוב הסטורי. הקומוניזם בתקופות מסויימות עקף את הקפיטליזם המערבי, והיווה גורם מתחרה ואף מאיים (לא רק באופן צבאי, אלא רעיוני) על התרבות המערבית. את הלווין הראשון, ואת האדם הראשון לחלל, שיגרו הסובייטים. כוחה המשוריין של ברית המועצות, כמו גם הארסנל הגרעיני שלה, היה גדול בהשוואה לזה של ארצות הברית.

הקומוניזם עבד. לא לנצח, לא בצורה מושלמת – אבל במשך עשורים רבים הוא הצליח להחזיק את עצמו, עד השלב שבו הוא קרס. וּלגבי קריסתה של ברית המועצות – יש לזכור שאין שיטה שעובדת לנצח, ושמספיקים כמה מנהיגים מפוקפקים (מוכרים לכם כאלה?) בכדי להרוס שיטה טובה. ניתן לחשוב כי ברית המועצות היתה פשוט קורבן של המנהיגים שלה, ושל התחרות שהפכה ליותר-ויותר בלתי מתפשרת, עם המערב – ואלמלא אותה תחרות צבאית-כלכלית, היתה היא עשויה לשרוד (פשוט המערב, או במלים אחרות – ארצות הברית – החליטה למוטט את ברית המועצות כלכלית באמצעות תחרות טכנולוגית שהתישה אותה).

כמובן, יש הרבה נאיביות גם בדברים שאמרתי, אך אני רק מבקש לרגע להעלות טיעון שסוטה מן הנרטיב הקיים. בסופו של דבר, אם יבוא היום שבו תקרוס השיטה הכלכלית שאנו מכירים כיום, גם על הקפיטליזם יספרו שהיה כושל מראשיתו, שהשחיתות של הון-שלטון ותאוות-הצבע של הטייקונים הביאו את מפלתהּ – דבר המעיד על בעייתיות יסודית. לדעתי הרבה יותר נכון להגיד כי שיטות נכונות לזמן ולמקום מסוים. ובדיוק כפי שאנחנו נוכל להגיד לסוציאליסט נלהב משנות החמישים שהוא אינו יודע את מה שאנחנו, שישים שנה אחר-כך, יודעים, עלינו גם להבין שאנחנו לא יודעים את מה שהוא יודע – אנחנו יודעים רק את מה שהצליח לחלחל אלינו במורד הדורות, לאחר אותה מגמת שכתוב שהיא מהות הנרטיב. בנוסף, עלינו להתנער מן התפיסה הילדותית שהטוב תמיד מנצח. לא תמיד הצודק מנצח, ומן הכיוון ההפוך – מי שמנצח לא בהכרח ניצח כי הוא הצודק, או הטוב – אלא מי שהנסיבות היו בעדו, או שהביא לכך שהנסיבות יהיו בעדו.

וכך, אני טוען, שהקפיטליזם עובד, הוא מנצח, אבל לא כי הוא בהכרח צודק (וכאמור, יש שיטות שנכונות לזמן ולמקום מסוים). וזהו לדעתי הדבר הנורא במשבר של השמאל כיום. השמאל המובהק מציג עצמו כמקדם חקיקה חברתית, אך למעשה פועל הוא במסגרת רעה, ואין הוא מציע אלטרנטיבה אמיתית בימינו, אלא מבקש רק "להקל" על הסבל. הסוציאל-דמוקרטיה הוא אקמול לחולה סרטן. הוא משכיח כאב רגעי במנגנון חולה שהרקבון בו מתקדם הלוך ופשוט.

מנגנונים של רוע

הקומונוזים היה רע, אבל לא בהכרח תכלית הרוע, ויתכן שבדיעבד נחשוב שהוא לא היה יותר רע מכלכלת שוק חופשי (זה נשאיר לנרטיב העתידי לקבוע). הקומוניזם היה רודני במובן של מפלגה יחידה כמו במובן של מונופול כלכלי, אך כלכלת השוק החופשי אוצרת בחובה רודנות אחרת, של אוליגופולים שמסוגלים להחזיק באינטרסים של ציבור שלם. זהו פאודליזם מסוג חדש, מבוזר ושקוף, שמביא איתו הנאות (אגב כך, יש לזכור שגם הוסאלים הפאודלים לא חיו כעבדים), אך מכפיף את הציבור חסר-האמצעים (שרק הולך וגדל עם הזמן, באופן יחסי אל כלל האוכלוסיה) אל אותם "חורים שחורים כלכליים" (שעליהם כתבתי בהרחבה ופרשׂתי לראשונה את השקפתי הכלכלית) הצוברים כוח כלכלי כה רב עד שבאפשרותם לווסת, בין אם כיחידים ובין אם כקבוצה, את השוק כרצונם.

קל להאשים את הטייקונים, אבל למעשה הם עושים מה שהרוב המוחץ היה עושה בהנתן כוח כזה. הבעיה היא אינה (רק) בם, הבעיה היא המסגרת בה הם פועלים, וכאמור – מסגרת קפיטליסטית עם רגולציה היא עדיין מסגרת קפיטליסטית. בעימות שבו הייתי נוכח בין פרופ' יוסי יונה לד"ר ירון ברוק (עליו כתבתי באותה רשימה שקישרתי בפסקה מעל), בו עומתה הגישה הסוציאל-דמוקרטית (בייצוגו של יונה) לבין הגישה הקפיטליסטית המובהקת (עד-כדי אוטופיסטית, באידיאל האובייקטיביסטי נוסח ראנד שלה), אמר פרופ' יונה שהוא אינו מבקש לזנוח את הקפיטליזם, הוא פשוט מבקש קפיטליזם רחום יותר. הנקודה היא, לדעתי, שהשיטה עצמה, במנגנון שלה, דוחפת אנשים הרחק מן המקום הזה.

החקיקה והרגולציה לא יפילו שום טייקון, ו"גזֵרות כלכליות רוחביות" (כמו העלאת מסים עקיפים, כדוגמת מע"מ) יכבידו רק על ה"אזרח הקטן" – זאת מכיוון שלרשות ארגונים גדולים עומדת שורה של יועצים משפטיים וקשרים שלטוניים העוזרים להם למצוא דרכים עוקפות להגדלת הרווחים. כמו-כן, בעוד שה"אזרח הקטן" אינו יכול לדווח על הפסד ולדחות אותו לשנה הבאה (ובכך לזכות להקלות מס), חברות יכולות לעשות כן. את החוקים ואת התקנות שמהם ה"אזרח הקטן" (ובמובן הזה, גם העוסקים הזעירים) אינם יכולים להתחמק, הטייקונים הגדולים ימצאו דרך לעקוף ולכופף את התקנות והחוקים (בדרכים כשרות למהדרין, אל תבינו אותי לא נכון – זוהי המהות של יעוץ משפטי מאסיבי), או פשוט למצוא דרכים אחרות לחלוטין (בגדר "טריטוריה לא ממופית" מבחינה משפטית) לגבות מאיתנו כסף.

בעת הזאת, לדעתי, כדי להציע אלטרנטיבה שונה מן היסוד.

אלטרנטיבה שונה מן היסוד

הסוציאליזם צריך לקום מחדש, לשאול את אותן שאלות ששאל בראשית דרכו, להציב יעדים חדשים. אינני קורא להחלת גישה קומוניסטית אורתודוכסית, או אפילו רפורמית. הסוציאליזם יכול ואף מוטב לו אם יתבונן בתהליך כפי שהתרחש לראשונה, וישאל "מה נשתנה?"

הסוציאליזם החדש צריך להסיק מסקנות מן העבר, להתנער מאלמנטים רעים ולאמץ אלמנטים טובים. הסוציאליזם לא חייב להגיע אל אותו מקום שהגיע אליו הקומוניזם של סטאלין, הוא אינו חייב להתעקש של שלטון דיקטטורי. יתרה מזאת, אני נוטה להאמין שאחת הבעיות אשר הביאו לקיטוב החריף בין גוש המזרח לגוש המערב הוא העדר דיאלוג בין האידיאולוגיות. הסוציאליזם החדש צריך לעיין בהגות הקפיטליסטית, הנאו-ליברלית, השמרנית, ולשאול מהי מטרתה, מהם יתרונותיה, מהם הסייגים וטיעוני-הנגד הכלכליים, והמוסריים, של הגות הימין הכלכלי, וכיצד הסוציאליזם עונה עליהם.

יותר מכל, הסוציאליזם החדש לא צריך להביא "פשרה" שמוכנה לחיות בעולם קפיטליסטי – היא צריכה להציע בלי בושה ובלי מורא אלטרנטיבה לגישת השוק-החופשי.

כאמור, אינני קורא להחלת גישה קומוניסטית. אני מצדד בגישה בה הממשלה מתערבת במשק, אך אינה שואפת להיות מונופול. הממשלה צריכה לעודד תחרות בהכנסה אל שווקים מסויימים. הממשלה, ככוח כלכלי עצום, יכולה להוות גורם תחרותי שמסוגל להוריד מחירים ולהעלות רמות שכר, לדוגמה. שוב (ויש לחזור על זה שוב ושוב) – לא מתוך כוונה למוטט את המתחרים, אלא להעלות את הרווחה במשק באמצעות שכר גבוה יותר ומחירים נמוכים יותר.

הגישה הזו מאלצת גם את הצד השני – אותנו, האזרחים, לשינוי בתפיסה. ראשית כל, היא מאלצת אותנו לשוב ולשים מבטחנו בממשלה – וזה לא דבר פשוט כלל וּכלל. בגישה כזו, עלינו להבין כי המנגנון עצמו של הממשלה אינו פועל לצורך התעשרות השלטון, אלא לטובת הציבור. ואני נוטה להאמין שזה יתאפשר רק בהנתן מנגנון ביקורת ושקיפות יעיל ואקטיבי יותר. חשוב לזכור שאינני מדבר על החלת "חוקים חדשים למנגנון קיים", אלא החלפת המנגנון לחלוטין – ולכן "חוקי המשחק" הקיימים כיום – וביניהם גם המגרעות שאנחנו מכירים כיום, אמורים ברעיון-דמיון שאני מציע פה להתחלף במשהו שונה. ואני בהחלט חושב שבהעדר מנגנון ביקורת ציבורית שכזה, השיטה תקרוס.

אולם, מעבר לכך, זה מאלץ אותנו, האנשים הקטנים, לוותר. וזהו גם עניין לא פשוט.

קרבנות אדם וקרבנות חומר

אנחנו חייבים לוותר, מכיוון שאנחנו היום נמצאים בעולם של שפע לא-ריאלי, והשפע הזה נובע בדיוק מאותה גישה קפיטליסטית שאני מתאר כרעה. השפע הזה מתבסס על יצור-יתר ועל "אשראי-פלסטיק" שאין לו גיבוי מוחשי, כי-אם מועבר באמצעים אלקטרונים בלבד. יצור-היתר הזה אינו משקף הגיון מציאותי של ניצול משאבים ושל מחיר אמיתי – ואת המחיר הזה, של מוצרים שהם זולים מאוד היום, אנחנו "מעמיסים" מבלי לדעת על הדורות הבאים, שיגדלו בעולם שמשאביו נוצלו בצורה מוגזמת על-ידינו.

צמצום הצריכה וצמצום תפיסת השפע שלנו אולי תהיה לנו פחות נוחה, אך יש בה צידוק מוסרי, שכן על הנוחות חסרת-האכפתיות שלנו ישלמו הדורות הבאים. כמובן שיצעקו כי צמצום שכזה יוביל להאטה ולמיתון, אך לדעתי האישית המיתון הזה יהיה מוצדק, מכיוון שהשגשוג העצום מלכתחילה היה מבוסס על מערכת כלכלית שאין לה גיבוי ושמנצלת ללא-רסן את המשאבים שאנו מחוייבים מוסרית להשאיר לדורות הבאים.

הפילוסופית רבקה שכטר טענה בספרהּ "קוסמולוגיה ושפה" (עמודים 44-46, ה'תש"ס, 1999, סדרת "אוניברסיטה משודרת" בהוצאת משרד הבטחון, כיום מודן) כי בעוד שהאפוקליפסה הנוצרית "הסתפקה" בהקרבת קרבן-אדם יחיד – הוא ישוע – הטיף המארקסיזם למהפכה כוחנית שהצריכה הקרבתם של לוחמים רבים (זהו אותו דם הפועלים הנשפך במהפכה) – ולדעתי גם ניתן לומר שקרבנות-האדם של המארקסיזם הם בני מעמד הבורגנות והשלטון (שבמובן מסוים – חד-הם). זוהי פרפראזה של שכטר כלפי דבריה עצמה, שכן עוד קודם לכן טענה כי הנאצים, בדומה לאצטקים בדרום אמריקה, או לפאוסט של גתה, חשו כי עליהם לתת תמורה כלשהי ל"כוח העליון" (האלים של האצטקים, או מפיסטופולס במקרה של פאוסט) בתמורה לשאיפותיהם לשלטון עולמי.

ואולם, הצמצום שאני מדבר עליו איננו בא בצורת קרבן אדם. בפרפראזה שאני עושה לדבריה של שכטר, הסוציאליזם החדש הזה שאני מדבר עליו אינו מקריב בני-אדם בצורת הטייקונים (משום שאינני קורא לביטול היוזמה הפרטית, אלא פשוט לכינון מסגרת שתצמצם את כוחם ואת האפשרות לאותו מצב של "חורים שחורים כלכליים"), כי-אם חומר. ה"קרבן" או ה"מנחה" שאני מעדיף לחשוב שהגישה הזו נותנת לאלים שלה הוא אותו שפע הגובל בחזירות, שאין לו ביסוס כלכלי מוחשי אלא מתבסס על ניצול של הטבע, של עמים אחרים (אותה דמות סטריאוטיפית של "ילד סיני העובד במפעל נעליים", והעולם השלישי האמיתי והמנוצל שהוא מייצג) ושל הדורות הבאים, שיאלצו לחיות בעוני, בהשוואה לרמת החיים שלנו, אם לא נותיר להם דבר-מה מוחשי.

אני מתייחס רבות אל הענין האקולוגי, וזאת מכיוון שלדעתי הוא אינו צריך לבוא כ"נספח", בצורה של תנועה ירוקה כזו או אחרת, אלא הוא צריך להיות מוטמע כבר באידיאולוגיה עצמה. הבעיה האקולוגית היא בעיה מוחשית, וכשאנו מתיישבים לנסח גישה כלכלית חדשה, אין "להתקשט" בתוספות של מחשבה אקולוגית, אלא יש להטמיע אותן מן היסוד – בהבנה הבסיסית שהתכנון הכלכלי צריך להוסיף לא רק פאקטורים של שגשוג, או של שוויון כלכלי, אלא של קיימות ושל איזון עם הסביבה. ונכון, יש לזה מחיר (ושוב אנחנו מגיעים אל אותו עניין של האטה ומיתון) – אבל הגישה הסוציאליסטית החדשה צריכה להיות הוליסטית, ולא לכלול רק משתנים כלכליים (שהרי זוהי תמציתו של הרעיון הנאו-ליברלי). כשם שאנחנו מוכנים (כך אני רוצה לקוות) לוותר למען צדק חברתי, כך אנו צריכים להיות מוכנים לוותר למען צדק סביבתי, שהוא, בעיניי, צדק בין-דורי.

בסופו של דבר, האנושות לא תגווע בגלל מיתון כזה או אחר, היא פשוט תגיע אל מצב חדש, צנוע יותר, של מימדים הגיוניים. ונכון, בעולם הוגן סמארטפון עולה יותר, וממוצע כלי-הרכב למשק בית קטן, אבל דווקא מן האילוצים האלה אנחנו עשויים לפתח טכנולוגיות חדשות או לשפר תשתיות קיימות (למשל, של תחבורה ציבורית). כמו-כן אולי אני קצת מגזים כשאני מדבר על "האנושות", וזאת מכיוון שכפי שאמרתי בתחילת דבריי – שיטות נכונות לזמן ולמקום מסוים. אני נוטה להאמין שבתנאי המשק שלנו, ובהתאם לאופי התרבותי שלנו (שצמח, מי זוכר כבר, מרקע סוציאליסטי מובהק), פתרון של סוג חדש של סוציאליזם (כיניתי אותו בעבר "מעורבות ממשלתית מתקנת", והרשו לי להציע את השם הקליט יותר "רה-סוציאליזם") בהחלט יכול להוות לא רק אלטרנטיבה, כי-אם דרך טובה וּמוסרית יותר להתנהלות כלכלית ציבורית.

עלי-התאנה ומותו של הקפיטליזם

זוהי ראויה להיות, לעניות דעתי, דרכו הכלכלית של השמאל – דרך שהוא עיקר, ובמובן מסוים – איבד לחלוטין, לטובת הקפיטליזם המנוכר המסווה את עצמו בעלי-תאנה (שלעולם לא מספיקים לכסות את מערומיו) של חקיקה ותקנות. אומר למען גילוי נאות שאינני דוגל במשנה הפוסט-לאומית המאפיינת את השמאל כיום, ואולי מתוך המקום הזה, של צידוד בלאומיות (לא לאומנות, לא להתבלבל) עברית לצד לאומיות פלסטינאית, אני טוען שהשמאל צריך להתרכז ברעיון כלכלי שונה מן היסוד, שיהווה אלטרנטיבה אמיתית למצב כיום, ולא נסיון לכופפה ולעדנה. אולי בבוא-היום ילדינו יגדלו אל תוך נרטיב חדש, בו הקפיטליזם מת מפני שהיה כושל תמיד, ושגוי מן היסוד.

חולון, כ"ח בכסלו, ה'תשע"ג.

זמן לחשבון נפש – הבחירות שהיו, הבחירות שיהיו…

בבחירות הקודמות הצבעתי לנתניהו.

על-פניו, יש בכך משהו מביש קמעה. קשה להרגיש בנוח עם הבחירה שלי לנוכח שרשרת החוקים האחרונים (תיקון לחוק לשון הרע שכונה "חוק ההשתקה", החוק שאוסר על איסור פרסום פרטי חקירות שכונה "חוק ההסתרה") שבעיניי הם מטופשים, רעים וחשוכים, וּלנוכח המשך המגמה הכלכלית ההיפר-קפיטליסטית, זו ששוחקת את מעמד הביניים ומקשה את חייהם של תשעה וחצי עשירונים, וּלנוכח התגברות ההקצנה הדתית (שאת ציבור זה מייצגות מפלגות שיושבות בקואליציה). וכן, אם זה לא היה ברור מספיק – אני אומר זאת שוב : אינני מסכים עם חזונו הכלכלי של נתניהו ושל מפלגתו, חזון נאו-ליברלי המיישר קו עם מדיניות השוק הפתוח והגלובלי כפי שהכתיבה אמריקה. אם יש משהו שמנסים ללמד בתואר ראשון לכלכלה (בדגש על השנתיים הראשונות, עליי לסייג), הוא שגידול בתוצר הוא בהכרח מצב טוב. ואולם, כשהתעמקתי קצת בתחום הזה (במסגרת הלימודים האקדמיים ומחוצה להם), התחלתי להבין כי גידול בתוצר הוא רק מדד אחד שמתייחס וּמכוון אל היבט מסויים ברמת-החיים, אך לא היחיד. השקפתי הכלכלית אינה דוגלת בסוציאליזם קלאסי טהור (או קומוניזם), אך אני מאמין בכלכלה שהרבה יותר נוטה אל כיוון המעורבות הממשלתית במשק מאשר אל כלכלה חופשית לחלוטין, שבפועל מרכזת את הכוח הכלכלי ב"מוקדי כוח" (בצורת משפחות השולטות על נתח מאוד גדול משוק התעסוקה).

ברם, חש אני בצורך לאזן, ולטעון כי בעיניי שלוש השנים שעברו לא בהכרח היו כה נוראיות כפי שמציגים אותן מתנגדיו של נתניהו – ההדרדרות המעמד הבינלאומי, לדעתי, הינה בלתי-נמנעת אם וכשרוצים לעמוד על עקרונות מסויימים (כמו אכיפת מצור-ימי, שלדעתי היה מוצדק). ישראל, כמדינה (וגם כעם), כבר מורגלת למצב כזה ונמצאה בו עוד מראשית ימיה כמדינה. למעשה, רבים שמדברים על "שפל חדש במעמדה של ישראל" שוכחים כי אך לפני שלושים ושש שנה נתקבלה החלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם שהכריזה כי הציונות היא צורה של גזענות – קרי, כל התשתית הלאומית עליה בנויה מדינת ישראל אינה מוסרית (לכל הממהרים להצדיק את הטענה זו, יש לזכור גם כי החלטה זו בוטלה ב-1991, עם קבלת החלטה 4686 של העצרת הכללית של האו"ם). גם לא התנגדתי נחרצות לשרשרת החוקים הקודמת, שכונתה פאשיסטית אף היא (והקורא הדקדקן ישים לב כי לא השתמשתי בכינוי זה גם עבור שרשרת החוקים האחרונים), שרשרת שכללה את "חוק החרם" ו"חוק הנכבה", לא נראית בעיניי ככה נוראה ואפלה (במקרים של חוקים ספציפיים, כמו חוק הנאמנות, הייתי טוען שמדובר בחוסר רגישות מטופשת ומיותרת, אבל בהחלט לא קצה של הדמוקרטיה בישראל). גם בקשר למצב הכלכלי, אני נוטה להאמין שהאלטרנטיבה המיידית, קדימה, הייתה נוקטת באותו קו של נתניהו, אך באותה צורה חסרת הזהירות הסְתַגְּלָנִית שכל-כך מאפיינת את קדימה, חסרת האידאולוגיה.

בבחירות הקודמות הצבעתי לנתניהו (קרי – לליכוד), ואף כתבתי רשימה שפורסמה בבלוג הקשור לתנועה. בבהתבוננות לאחור, אינני מתחרט. כשקראתי את מה שכתבתי, הבחנתי כיצד רוב דבריי כוונו להבדלים שבין קדימה לליכוד – ואכן, המירוץ העיקרי היה בין שתי התנועות הללו. אין בלבי ספק כי קדימה הייתה מביאה את המדינה למצב רע. הרבה יותר מכפי שנראה לנו היום, על כל פנים. מדוע ? כי התפיסה שלי לגבי קדימה לא נשתנתה. הדברים שאמרתי אז, רובם ככולם, תקפים גם להיום :

בבחירות 2006 וכפועל יוצא של ההתנתקות (והתוכנית שהייתה אמורה להמשיך אותה – ההתכנסות) – קמה בארצנו מפלגה חדשה. מפלגה שהיא לא ימין ולא שמאל. מפלגה שהיא הכל וכלום. בשלוש השנים האחרונות המפלגה הזו הוכיחה פעם אחר פעם כמה היא ריקה מתוכן אמיתי, ותפקידה היחידי הוא ליצור מקומות עבודה – עבור חברי הכנסת שמייצגים אותה. היא המפלגה הראשונה שרצה בלי אידאולוגיה (כפי שהצהיר על כך מפורשת חבר הכנסת שטרית) לאט לאט המפלגה אספה פליטים ואופורטוניסטים ממפלגות מכל קצוות הקשת הפוליטית – ואיגדה אותם למפלגה אחת, שזהו אופייה העיקרי – קומבינות, אופורטוניזם, ושחיתות. גישה של תקמבן אותי היום ואני אקמבן אותך מחר.

דוגמה חיה לכך ניתן לראות בצורה שבה השאיר אהוד אולמרט את חיים רמון כשר, ואף כמשנה לראש הממשלה לאחר הרשעתו כשנשאל אולמרט למה עשה זאת, תשובתו הייתה, "מיניתי את חיים רמון ורוני בר-און לשרים כי הם חברים שלי, וכדי שיידעו שאני לא שוכח חברים." (לא מאמינים ? – הנה לינק לכתבה) שום עניין של רקע, שום על עניין של ניסיון, ושום עניין של תכונות  אישיות טובות, סידר ג'וב לחבר'ה.

מעולם לא הייתה מפלגה שעסקה באופן כל כך גלוי וכל כך חסר בושה בשחיתות שלטונית ואשר ביזתה את כל המוסר והיושרה שאמור להיות לחבר כנסת. אולמרט, אשר בתחילת כהונתו סירב להקשיב לרוב המוחץ של העם אשר קרא להתפטרותו (ובעזות מצח טען שיש לו תמיכה רחבה וכי מלחמת לבנון השנייה הייתה הצלחה גדולה) – ואשר לא התפטר גם לאחר דו"ח וינוגרד – הוא זה שבציניות המאפיינת אותו טען כי "בארץ אין תרבות פרישה מן הפוליטיקה". יושרה ? הצחקתם אותי.

אך החלקלקות והציניות אינן שייכות לאולמרט בלבד. כיום, לאחר שנתן לציפי לבני את המושכות – ניתן לראות כיצד קדימה מנסה להפיל את כל הרעות החולות של הממשלה האחרונה על אולמרט עצמו. לטעון שהוא נכשל, הוא מושחת, הוא חסר עמוד שידרה – אבל השאר בסדר גמור. אחד הטיעונים העיקריים ביותר שלבני מייחסת לעצמה שהיא נקייה מכשלונות בניגוד לשאר המתמודדים. רק שהיא שוכחת שהיא זו שעומדת מאחורי כמה מהביזונות הגדולים, היא ולא אחרת עומדת מאחורי "הפסקת אש חד צדדית" (בתום מבצע "עופרת יצוקה"), היא זו שאמרה שעל אולמרט להתפטר אך לא היה לה עמוד השדרה להתפטר בעצמה (והרי מי נשאר סגן של מישהו שהוא לא מאמין בו? בשביל זה צריך יושרה אמיתית ואומץ לב).

שום תכונה טובה על עצמה ועל מפלגתה – ולכן כל הקמפיין שלה היה שלילי מיסודו ותפקידו היחיד היה להפחיד את הציבור מן המתמודדים האחרים ולהשאירה היא (וגם שאר חברי הכנסת של קדימה) זו שמזגזגת בין ימין לשמאל רק על מנת ליצור ספינים שתפקידם העיקרי הוא להשאירה בעמדת הכוח. לא מתוך אידאולוגיה, לא מתוך אמונה במשהו טוב יותר שהם מסוגלים להביא. אך בסופו של דבר, וזה החיסרון העיקרי בקדימה. יש פערים באמונות ובתפיסות השונות בין הימין לשמאל בישראל. קדימה לא מונעת מאידיאולוגיה ולכן היא מונעת את דרך האמת של אנשים והכל כדי להשאיר בשלטון אנשים שפועלים אך ורק למען עצמם.

האם אתם מוכנים להפקיד את עתיד המדינה בידי אנשים כאלה? אנשים ששלחו חיילים להילחם מבלי לחשוב על ההשלכות? אנשים שמבטיחים את הגולן בשבוע בחירות כדי לזכות בעוד מנדטים? אנשים שניכסו לעצמם את הצלחת התוכנית הכלכלית של נתניהו ולא הצליחו להתמודד עם המשבר הנוכחי, פשוט כי לא היה להם מושג בכלכלה? אנשים שמתמודדים עם כתבי אישום כאלו ואחרים? שאול מופז הממורמר השאיר את התשתית התחברותית כפי במצב גרוע כך שהיום מתייחסים למטוסי אל על כאל מטוסים ממדינות העולם השלישי. קדימה נכשלה, לא רק ציפי לבני אלא כל חברי הכנסת שלה. והגיע הזמן למהפך.

חשוב גם לציין, שבעיניי הנושא המכריע בבחירות היה, ולצערי גם נותר, הנושא הבטחוני-מדיני. וּבבחינה הזו, עד כמה שנתניהו מואשם כמי שדרדר את המצב המדיני בעיקר, אני מעדיף את הבחירות שהוא יעשה מאשר שלום חפוז ולא-אחראי כפי שקדימה עשויה לקדם, או שלום מעט נאיבי כפי שהעבודה עשויה לקדם. כי בעיניי, שלום אינו רק הסכם שחותמים עליו, הוא שינוי בתפיסה ובגישה כלפי הצד השני. ובעוד שההנהגה שלנו מסוגלת לעשות את השינוי הזה, אני חושב שההנהגה הפלסטינאית עדיין לא השלימה עם ההשלמה הזו.
נכון שהאשמה תלויה גם בנו, אבל לא רק. בכלליות, השלום הוא מה שאמור לגשר על אותם נושאים בהם כל צד אשם – גם מבחינה מעשית (של תיאום והתמודדות עם הסוגיות) וגם מבחינה הצהרתית (השלמה, במובן הכי בסיסי של המילה). אבל העניין הזה חייב להיות דו-צדדי, ובעיניי הוא מורכב, ולא יתכן שהתנאי היחידי להסכם שכזה יהיה החזרת שטחים. על-כן, בעיניי המושג "שטחים תמורת שלום" הוא מושג שגוי, ולא משקף את המציאות (בה גם יש שטחים שהפלסטינאים יאלצו לוותר עליהם). הנוסחה הנכונה יותר, אם כבר, "היא שטחים תמורת שטחים, שלום תמורת שלום."

וּבבחירות שיהיו ?

קשה אמנם לדבר על בחירות שצפויות רק בעוד כשנה (אם לא יוקדמו), אולם אם נתבונן על הסקרים כפי שהם כיום (וכן, ברור כשמש שהמצב עשוי להשתנות בצורה דרסטית), נראה כי הליכוד אינו מתחרה עם אף תנועה. עבור הליכוד, לו הבחירות היו נערכות היום, הנצחון נראה מובטח. דווקא במצב כזה, ראוי לשאול – מה יהיה כוחה של האופוזיציה ?
זוהי אותה האופוזיציה שאמורה לרסן ולהתנגד ל"השתוללות" של הממשלה, במיוחד במצב בו מנהיג קיצוני כליברמן (ואכן, אני רואה בו מנהיג קיצוני המונע משנאה לצד הפלסטינאי יותר מאשר אהבה לצד שלנו) מכהן בתפקיד כה בכיר.
מן הסיבה הזו בדיוק, ושוב – בהנחה שתוצאות הסקרים ביום הבחירות הן אלו שמוצגות בימינו, שנה לפני המועד הרשמי – הייתי מצביע דווקא למפלגת העבודה. כי אמנם הייתי מעדיף לראות את נתניהו כמוביל התהליך המדיני, אבל הקדנציה הנוכחית של הכנסת הוכיחה גם את חשיבותה של האופוזיציה.

שאלה אחת שניתן לשאול בקשר לקדנציה הזו היא – איפה הייתה האופוזיציה ? רוב החוקים ה"בעייתיים" בכנסת הנוכחית לא עברו ברוב כה גדול – ואם אכן הם כה מטרידים כפי שהאופוזיציה מציגה אותם, לדעתי ראוי לשאול – מדוע התקבל החוק בהתנגדות של שלושים ומשהו חברי כנסת בלבד, כאשר האופוזיציה מורכבת מ 66 חברי כנסת בלבד ?
אם וכשאצביע לעבודה, אעשה זו מתוך תקווה שהיא תנהיג את האופוזיציה – דווקא שלי יחימוביץ', שנתפסה (עד ה"מפנה ימינה" שלה, ועבור ספקנים רבים – גם אחרי) כסמן השמאלי של מפלגת העבודה, יכולה להביע דעה נחרצת ולהוביל קו חברתי – הן בהצעות החוק שתגיש, והן בהצעות החוק אליהן תתנגד. את דעותיי על קדימה כבר הבעתי קודם לכן, ויאיר לפיד, שסוף כל סוף טרף את הקלפים והכריז על כניסתו אל הפוליטיקה – לגביו אני מניח שאני ספקן. אף-על-פי שמאוד יתכן שיביא אותו רוח רעננה, אולי אפילו בתולית, אל הביצה הפוליטית אותה אנו מכנים לרוב "הכנסת", אינני יודע כמה נחרצת תהיה דעתו, ואם בכלל יבחר להיות אופוזיציונר.

מעבר לקדימה, ישנן שתי מפלגות יחסית חזקות שלדעתי רע להצביע להן – הראשונה היא האיחוד הלאומי, והיא מהווה בעיניי את הקצה הימני הקיצוני ביותר של המפה הפוליטית כיום. רוב ההחלטות שמדיפות ריח רע של גזענות (ויש אשר יאמרו, ולדעתי שלא בצדק – פאשיזם, לא עלינו) וקיצוניות פנאטית קודמו, אם לא נדחפו, בידי חברי סיעה זו. אני חושב שבבחירות הקודמות כוחה של האיחוד הלאומי גדל בעיקר כתגובת-נגד שנבעה מן הייאוש מתהליך השלום (או מה שנותר ממנו) עם הפלסטינאים – תהליך שממנו חלק נרחב מן הציבור הרים ידיים והעדיף גישה נוקשה יותר כלפי עם שנתפס בעיניו כסרבן-שלום במקרה הטוב ואויב שלא ירים ידיים עד שיגרש מפה את אחרון היהודים במקרה הפחות טוב.
המפלגה הגדולה השניה שבעיניי רעה לא פחות היא ש"ס. השקר הגדול ביותר של ש"ס היא הצגתה כתנועה חברתית – ש"ס היא תנועה חרדית, ותו-לא. ה"חברה" היחידה שמעניינת אותה היא החברה החרדית. הדרך היחידה להנות מפירות מאמציה של ש"ס היא להשתייך אל ציבור חרדי – עדיף, כמובן, גם מזרחי – אבל גם זה לא חובה. אם לכל חברי הכנסת יצא שם של מושחתים, ש"ס היא היחידה שמתגאה בדרך פעולתה הסחטנית והבלתי-מתפשרת. למעשה, ההבדל היחיד בעיניי בין ש"ס לחמאס הוא שלחמאס יש צבא חמוש. אפילו בתפיסתם הדתית הם לא כה רחוקים.

יש עוד קבוצה אחת, אולי עוד שתיים, ששוות התייחסות והן השמאל הלאומי ו J14 (תנועת הצדק החברתי). את שתיהן אני לא מחבב – שתיהן בוטות, צעקניות, תוקפניות, אולי אפילו בריוניות. השמאל הלאומי מנסה לנכס לעצמה תכונות ואידיאלים שהיא בעצמה לא מחזיקה בהם – היא מנסה לשייך לעצמה את הבן-גוריוניזם, ואפילו מציבה את רבין כדמותה ההירואית (ובשיא החוצפה, אף העתיקה אחד לאחד את השלט "ישראל מחכה לרבין" של מפלגת העבודה מבחירת 1992), אך למעשה עוסקת המון בהפצת שנאה כלפי מתנחלים (זוכרים את רבין, גיבור התנועה ? הלא הוא מאבות מוסד ההתנחלות), ערבים וכל מי שלא דוגל בדעותיה – וכל זו בצורה דיי אגרסיבית ומתנשאת. J14 דיי דומה לה מבחינת דרכי הפעולה, אך בעוד שניתן להתנחם מעט בגישה הפרו-ציונית (איזו ציונות ?) של השמאל הלאומי, J14 נתפסת בעיניי כתנועת שמאל רדיקלית אנטי-ציונית. מעבר למחאה החברתית, האג'נדה שלה היא אג'נדה של מדינה דו-לאומית וביטול הציוויון הלאום הציוני. מעבר לזה, ברשימה שכתבתי על מאהל המחאה בג'סי כהן, גם ציינתי כיצד אותם חבר'ה בחרו לשקר בדף שלהם. ואולי כולם משקרים, אבל אותם תפסתי "על חם".

מי אני ? מה אני בכלל ? (סוף דבר + גַּרְיָן – טיזר, מלשון גירוי)

לא פעם אמרו לי כי הבלוג שלי הוא בלוג ימני. ואולם, אינני מרגיש מזוהה לא עם הימין ולא עם השמאל – ואני מניח שגישתי מלקטת קצת מפה וקצת משם. על-כן אינני מרגיש באמת הזדהות עם אף מפלגה (מה גם שהמפלגות הגדולות בעצמן מאבדות מזהותן החד-מימדית מלכתחילה). גם השני-ציונות, אותו רעיון בו אני דוגל, של לאום עברי במקום לאום יהודי, נתפס בעיניי רבים כימני – אולי בגלל העיסוק במושג לאום. אך מבחינתי הלאומיות היא תכונה אחת ובודדת מבין תכונות רבות המגדירות את השיוך הפוליטי. הלאומיות היא עדיין מרכיב שקיים במרבית המפלגות בכנסת, אך רוב-רובן כבר סטה מדרך הלאומיות הציונית הקלאסית (למעשה, הציונות לכשעצמה כבר איבדה מערכה ומשמשת לרוב כמעין קישוט שבו מתהדרות המפלגות).

כן, חשובה לי הזהות הלאומית שלנו, וכן, כרגע הייתי מעדיף לראות את נתניהו כראש ממשלה (לא כי הוא הכי טוב, אלא כי הוא הרע במיעוטו), אך אינני מרגיש משוייך או מחוייב לשום צד במפה הפוליטית, וברובדים שונים השקפותיי נוטות לכיוונים שנראים בראייה ראשונית כסותרים. אך על הנושא הזה, של רבדים שונים בהשקפה פוליטית, במקום ושיוך ראייה חד-מימדיים, ארחיב ברשימה הבאה.

חולון, ה' בשבט, ה'תשע"ב.