ארכיון תג: כנעני

רשמים מהרמת הכוסית לדגון + חגיגת הקציר (ד' בסיון התשע"ב, 25 במאי 2012)

ממגורות דגון בשעת בין-ערביים

ממגורות דגון בשעת בין-ערביים

ביום שישי שטוף-שמש, יום לפני ערב שבועות ה'תשע"ב, בשעה 11:00 לפנות צהריים, החלנו מתאספים.

כותרת הארוע, כפי שהוכרז בפייסבוק, היתה : "הרמת כוסית לדגון + חגיגת הקציר".

המקום : חיפה, בסמוך לתחנת-רכבת "השמונה" בחיפה, בפינת-דשא (שהספיק כבר להצהיב) קטנה ומוצלת.

בסמוך לנו נישא לו המבנה המרשים של ממגורות דגון. שמו של המבנה, כמו-גם יעודו, הוא-הוא ששימש לנו מקום ו"סיבה למסיבה" לאותה הרמת-כוסית לכבוד דגון, ולכבוד חג הקציר הממשמש ובא.

בהגיעי אל המקום כבר היו ישובים להם על מחצלת כמה מן המוזמנים, והמתנּו עוד כשעה וחצי עד שהתאספו כולם. היתה זו הזדמנות מצוינת בשבילי לפגוש אנשים יקרים שלא ראיתי הרבה זמן, כמו-גם כאלה שלא פגשתי לפני-כן. היתה זו גם הזדמנות יפה להתוודע אל העכבר שרץ לו ממקום למקום בגינה הקטנה שבה התיישבנו, עד אשר מצא לו מקום מסתור בין שורשי העץ וגזעו.

מזג האויר היה מושלם לעונה: שמשי, אך לא חם והביל.

שני אורחי הכבוד (האורח השלישי, שהוא למעשה הראשון, והחשוב ביותר, הוא כמובן דגון עצמו) (צילם: יונתן בן-עמי)

שני אורחי הכבוד (האורח השלישי, שהוא למעשה הראשון, והחשוב ביותר, הוא כמובן דגון עצמו) (צילם: יונתן בן-עמי)

שׂוחחנו על משמעות האל דגון, מהיכן הגיע ומהו מקור שמו. תנועת החוֹלָם בשם דגון מקורה למעשה מתופעה הרווחת בשפות שמיות, של הפיכת תנועת A ארוכה (קמץ) לתנועת O. שמו המקורי של דגון הוא דָּגָן, ולו היו מקדשים בערים רבות באיזור. דגן/דגון היה אל שמי, ולא פלישתי – הפלישתים שהגיעו מאיזור הים האגאי אימצו אותו לאחר שזיהו אותו עם אלת פריון האדמה הקודמת שלהם. בנוסף, בעיר אוּגָרית, בה נמצאו המיתוסים הכנענים השלמים ביותר, היה מקדש לדגון. דגון עצמו היה אל חשוב והוזכר בעוד מקורות חוץ-מקראיים, ומעידה על חשיבותו העובדה שהבעל, בכיר האלים באוגרית, נקרא "בן-דגן" – יש בכך מן הסתירה, בשל העובדה שהבעל אמור להיות בנו של אבי האלים, אל עליון, ומשערים שזהו זכר למעמד גבוה יותר שהיה לדגן בעת עתיקה יותר. כמו-כן, דגון לא היה "האל-הדג", וזוהי טעות שנפוצה בתקופה מאוחרת הרבה יותר, ומקורה הברור הוא הדמיון בין השם "דגון" למילה "דג", למרות שכפי שנאמר – שמו של דגון הוא למעשה דָּגָן.

ובעודנו מחכים אל אחרוני המצטרפים (אגב פרידתינו מאחד מהם שנאלץ לעזוב מוקדם), עוד בטרם פצחנו ב"תכנית האומנותית" המתוכננת, מזגנו כולנו כוסית ווייט & מק'קיי שהביאה אורלי לכבוד תמוז האכדי/בבלי (או בשמו השומרי הקדום, דומוזי), אשר משם, על-פי המיתוס המכונן שלנו המצוי בספר בראשית, הגיע אברם אבינו. תמוז, בדומה לדגון, מיוחס אף הוא אל פריון האדמה. היה זה אך-סמלי שכולנו היינו ישובים במעגל, שכן המילה "חג" עצמה מקורה מאותו רעיון, של להיות במעגל (אכן חגים במעגל).

לכשנתאספו כולם (שמונה, בסך הכל) החלנו בהקראת שני קטעי מלל. את הקטע הראשון, טַלַּי (על שם טלי בת רב, בתו/אשתו של אל הגשם והסער, בעל), אותו כתב יונתן-בן-עמי, הקראתי אנֹכי :

ירדה טַלַּי אל גִּנַּת הגבעה לראות – הֲבָשַּל התות הַסָּגֹל?
וברדתה כבר ערב רד, ובעמדה תחת העץ השחיר כֻּלּוֹ והתותים, מלאי עסיס, סֻוּוּ בְאֹפֶל ועלים
ובחזרה נִטְוְתָה בה שירה דקה כְּעֹמֶר שֶׁמָּלַא באסמים שבעה שבועות, כירח זה המטיף זהרורים.
על לב הליל עוד האזינה ואחר תשכב לִישֹׁן.

את קטע המלל השני הקריאה עיָנה. היה זה פרק ל"ח, הפרק האחרון של אִחוי טַלַּי, אודותיו כבר כתבתי בעבר, אותו כתבו/איחו יונתן בן-עמי ועיָנה לקח. הקטע הזה עוסק בפריחה ובהתחדשות, ומהווה סיום מפואר ליצירה הארוכה, המרתקת ומלאת פניני-חן הלשוניים (מה-גם שהיא מסתורית ולעתים קשה לקריאה) הקרויה "אִחוי טַלַּי" :

ואמרו השלטים ערית חיפה מבצעת שפור תאורת הרחובות לרוחת התושבים ראש המועצה המקומית מטולה ברכות המושבה מטולה פותחת את שעריה זאת הפעם החמשית בפני קהל כותבי השירה ואוהביה במושבה יש שלוב נפלא של תירות כפרית וחקלאות מתקדמת מטולה מציעה נוף מקסים טבע ואוירה של רגע שהם מצע מצין לקיום פסטיבל שירה ישראלי אנו שמחים לתת יד לקדום השירה בישראל ולארח במטולה את שירה אלפים ושתים אני מאחל למשוררים ליוצרים לאמנים ולקהל הרחב שלשה ימי יפי הנאה צרופה וענין בברכת חג שבועות שמח וברוכים הבאים מכל רחבי הארץ ועל ידי השירה משפיע המשורר שפע רב בכל העולמות התקון בהיכל הכלים השבורים הצרים מהכיל את יפעת ההיכל יעשה באחוי הנכון בין מלים אמורות לשירה לאחות את שברי הכלים כאדם המיטיב למצות את יפי המרחק שרק לילה יאה לו רק לילה וסקסופון אלט ופסנתר לאחר שקרא את השיר האמור ומשפיעה השירה על העולמות העליונים ומהם תשתקף והשירה העליונה היא התורה מגיעה בהשפעתה אל המציאות הזאת עכשו בשבועות והיא בכורי יצירת האל בגשמיותה משפיעה השירה על העולמות העליונים ולכן קול השיר חיב להשמע דוקא עכשו במציאות הזאת בדחיפות רבה מאין כמתה מן התכנית ליל שמורים משוררים בוחרים מציגים קוראים ומפרשים פרקים האהובים עליהם במגלת רות מדרש עתיק ומדרש משורר מנחה זלי גורביץ מאחרי הצלילים קריאת בכורי שירה תחת עץ התות ליד המעין והמסכה המשלשת קמוריך זורחים ושפתי הנכספת תלחש לקצבך האטי האיתן למלאך בכתב יד מעגלת תשפיע לשון מתחמקת בצבר תשוקתה אור עינך יתמלא ושקוף החלל והשבע השבעתי בצליל מכון לעטף את יפיך והצג בכורי לששי בליליך סיון ויהי לאחר תקון שבועות בקבוץ יפעת נטל חפני חפציו ועלה על חלקת דשא במעלה הגבעה פנסי גן כדורים מאירים באור חור ויפרש את שק השנה ויתרוח עליו לחלץ נעליו ויבא לשכב בקצה החלקה והנה מעליו ירדה טלי בשביל דרכה מטה ותבא בלט ותתצב למראשתיו היא מבט עדין וסקרן ושקט ויכר כי טלי היא הנצבת לפניו ולא ידע כיצד הכיר ויאמר לקראה ותעלן הממטרות מן הדשא אחת תתז לעברה ואחת בין תיקיו עלתה ותחמק מן המים כסופי הברק וימהר לקפל ציודו ובסגרו וירא כי חמקה תם ונשלם אחוי טלי ועוד היד נטויה

ובטרם פתחתי את בקבוק הגרין לייבל, נשאתי כמה דברים שרציתי להגיד לכל הנוכחים, ואלו הם עיקרם :

ראשית, מעבר לדברי התודה לכל המגיעים, הבעתי את שמחתי הכנה על ההזדמנות הזו לראות את כולם – שהרי מעבר למשמעות הסמלית של הרמת הכוסית, זהו העיקר במפגש הזה.
לאחר מכן סיפרתי שלא-אחת נשאלתי מה הטעם בהרמת הכוסית הזו, ובכלל, בכל ה"קטע הכנעני" הזה שאני דובק בו. הדגשתי, והיה לי חשוב להדגיש, כי אין זו אמונה דתית בצורה המחייבת והדוֹגמטית שלה, כי-אם מעשה סמלי. אמרתי שעם הזמן התנסחה אצלי התשובה לגבי מהות הכנענות בעיניי לכדי ארבע נקודות עיקריות, שלוש חיוביות ואחת לעומתית.
הנקודה הלעומתית היא מעין "הפגנת התרסה" אל מול ההקצנה הדתית שאנו חוזים בה מעת-לעת, רצון לומר לרבנים המפזרים רעל בדרשותיהם ולפנאטים שההקצנה שלהם מסבה נזק לאוכלוסיות שלמות כי הנה, אל מול ה"שיגעון הדתי" שלהם קיימת דרך אחרת, כזו שבעיניהם נתפסת כמחרידה לא-פחות ממה שמעשיהם נתפסים בעיני.
הראשונה מבין הנקודות החיוביות היא הנקודה ההיסטורית – עובדתית, הממצאים הארכיאולוגים מוכיחים כי במקום זה שכן עם ישראל שגישתו כלפי האלוהות לא הייתה בשלביה המוקדמים מונותאיסטית, ויחד עם הכרת המיתוסים של עמי האזור אנו מקבלים תמונה ברורה יותר לגבי אותה דת עברית קדומה. ההדים לאותם מיתוסים אליליים קדומים נמצאים, למעשה, בספר התנ"ך, וזוהי בחירה שלנו (או של מי שמלמד אותנו תנ"ך) מה מתוך זה נכיר, ולאיזה עומק. זוהי גם הסיבה שאינני מרגיש שאני "ממציא" משהו, אלא פשוט מתייחס אל דברים קיימים, ולכל היותר נותן להם משמעות חדשה.
הנקודה השניה היא הנקודה התרבותית – אותה גישה (שגם אודותיה כתבתי) המשלבת את האלים הכנענים בתרבות, לא כאמצעי דתי מחייב כי אם כסמל, המעשיר את התרבות והשפה ושמחברת אותנו לא רק אל החלק ההיסטורי העתיק יותר של עם ישראל, אלא אל תופעות הטבע וההוויה האנושית השונות – אם עד כה הודינו (מי שהודה) לאל יחיד על כל הדברים, ובכך למעשה "שיטח" את המציאות שלנו, הרי שבגישה אלילית אנו חווים מחדש כל חוויה "בשמה", על-פי היישות המיוחסת לה – וכך, למשל, אנו מוקירים תודה לדגון על הויסקי, שכן דגון מסמל חלק בעולם שלנו שאחראי על תבואת הדגנים מהם מכינים את הויסקי, וכך, אם ניתן עוד דוגמה, לדעתי נושא "הדרת הנשים" בהחלט מאבד ממשמעותו בתרבות שבה קיימות דמויות אלוהיות נשיות נפרדות.
הנקודה השלישית היא הנקודה הפילוסופית – אימוץ תפיסת העולם הפלורליסטית, תחת התפיסה המוניסטית המקובעת בה מצויה החברה שלנו (דתית וחילונית כאחד, כזו שלמעשה מעצבת את החשיבה גם בעולם המדע האתאיסטי לכאורה), תפיסה שלא מתיימרת לשאוף ל"אמת אחת" אבסולוטית, מכירה ומקבלת את הסובייקטיביות שבחווית המציאות וגמישה אל רעיונות שונים. היות ותפיסת המציאות מעוצבת על-ידי השפה, מאמין אני כי אימוץ ההשקפה הכנענית ובניית השיח החדש, הפלורליסטי הזה, יצור, מעצם הפיכת השפה והשיח לפלורליסטים, השקפת עולם חדשה, גמישה ופתוחה יותר.

דגון ודגון (צילם: יונתן בן-עמי)

דגון ודגון (צילם: יונתן בן-עמי)

לדברי הוסיף רעי יונתן כי בעיניו, כל אל מסמל משהו, ולדגון יש את התפקיד לסמל את השפע החומרי – שכן הוא אחראי על תבואת האדמה, ומן האדמה צומח השפע שמקיים אותנו – המזון, ועל כך חגגו אבות-אבותינו בחג חקלאי זה.

ולאחר מכן העברו במעגל את כוסיות הויסקי ומזגנו לכל אחת מהן את הג'וני ווקר גרין לייבל של יונתן, והרמנו כוסית לדגון, ועוד אחת.

ובטרם קמנו, יונתן הקריא עוד שני שירים מפרי-עטו. הראשון נקרא "סיון" :

קִמּוּרַיִךְ זוֹרְחִים וּשְׂפָתִי הַנִּכְסֶפֶת
תִּלְחַשׁ לְקִצְבֵּךְ הָאִטִּי, הָאֵיתָן
לִמְלֹאֵךְ בִּכְתַב יָד מְעֻגֶּלֶת תַּשְׁפִּיעַ
לָשׁוֹן מִתְחַמֶּקֶת בִּצְבֹר תְּשׁוּקָתָהּ

אוֹר עֵינֵךְ יִתְמַלֵּא. וְשָׁקוּף הֶחָלָל.
וְהַשְׁבֵּעַ הֻשְׁבַּעְתִּי בִּצְלִיל מְכֻוָּן
לַעֲטֹף אֶת יָפְיֵךְ וְהַצֵּג בִּכּוּרַי
לַשִּׁשִּׁי בְלֵיְלַיִךְ, סִיוָן

השני נקרא "אבק", והוא לא עסק בקציר או בחג השבועות, כי אם בטעינה ובפריקתה של משאית המובילה שעורה ממחסני הדגנים אל שכם :

היֹפי הוא קו המחשבה הנמשך מחסן אל הרגע הבא.
מתחת לשמים מְעֻנַּנִים וּמְסַנְוְרִים הוּא עֹמֵד על המשאית שהיא חלק מגופו
ובעיניו גם איזו תלונה על כן שההעמסה מְמֻשֶׁכֶת וקשה
ואילו הפריקה – ידית אחת אתה מֹשֵׁךְ, מתך אויר אחד נִתַּז
ואתה ריק, ומוכן
וההעמסה קשה, כי יש אבק מעיק
ועולה בסליל מהיר אל הזריחה.
ובהמשך המחשבה (הדרך היא ודאי החלק היפה ביותר)
בעוד שכם נפרשת לפניו
אבן נתזת מצמיג,
סדק בוץ נמעך,
יתוש נדבק אל הפנס.
עכשיו בֹּקֵעַ אור המנורה דרך שכבת אבק עבה, רֹטֵט כחי.
(וחיים אחרים הם:) 40 טון שעורה עוברים בַּצִּנֹרוֹת
דֹּפְקִים בקצב קדמוני
וממלאים את שקי אשכיו.
מתנודד מן הָעֹמֶס
ילך אל העיר אשר אהב.

העכבר שמצא מסתור בעץ (צילם: יונתן בן-עמי)

העכבר שמצא מסתור בעץ (צילם: יונתן בן-עמי)

ולאחר שקמנו, אספנו את כל האשפה, ואת הויסקי, ואת המחצלת, ונפרדנו מן העץ שסוכך עלינו מן השמש, ומן העכבר שנתחבא לו בחסות אותו אילן, שמנו פעמינו אל עבר שוק הפשפשים בחיפה, שם אכלנו ארוחת בָּהֳרַיִם ב"ניסים ונפלאות". היה מלבב.

את הרמת הכוסית הראשונה לדגון עשינו לפני שנה, אני, יונתן, ועיָנה, בקיבוץ רמת רחל שבירושלים. אז היה זה מפגש ספונטני שנתרחש רק מכיוון שנזדמן לנו להיות בזמן הנכון (לפני חג השבועות) במקום הנכון (אזור ירושלים). השנה היה זה מפגש מתוכנן, והוזמנו אליו עוד אנשים. רובם כלל לא הכירו את ההיבט הכנעני, והיה זה נחמד לקבל התעניינות ולהסביר.

מפגש עם תֶּמָה כנענית כבר עשינו בעבר (על-האש פרידה מן הבעל, במהלך חול המועד של פסח), ואני מאמין שיהיו עוד, כמעין מסורת (לא מחייבת ולא דוֹגמטית) מתחדשת. לצורך העניין הזה יצרתי קבוצה בפייסבוק, כנענים ונהנים, וכל קורא מזדמן (או לא מזדמן) ביומן-הרשת הזה מוזמן להצטרף אליה.

כל אשר נותר לי לקוות הוא שמעגל המשתתפים יתרחב לו, ושנזכה תמיד לחוות ולהוקיר את תבואתה של אדמתנו.

ברוך דגון !

כהמלצה לקריאה נוספת, מפנה אני את כל המסתקרן לקרוא כתבה שפורסמה לפני כחדשיים ב"הארץ" על עלי גרוס, מעצבת גרפית שפעלה משנות הארבעים ושעצבה, בין היתר, את הסמל לממגורות דגון ב-1952.

ולקינוח אשתפכם בתמונת פנורמה שצילמתי באחר-צהרי אותו יום מנקודת תצפית יפה ברחוב יפה-נוף שבחיפה, במעלה הכרמל, רחוב המצדיק את שמו ואשר משקיף על מפרץ חיפה מגבוה. רחוב יפה-נוף נקרא בעבר "רחוב פנורמה", המוזכר בשיר הישן-נושן "זאת מרחוב פנורמה". גם המבנה של ממגורות דגון נראה בתמונה – זהו המבנה המלבני המוארך, אופקית, בסביבות השליש השמאלי של התמונה.

חיפה-חולון, ד'-ז' בסיון, ה'תשע"ב.

מבט פנורמי על מפרץ חיפה מרחוב יפה-נוף

מבט פנורמי על מפרץ חיפה מרחוב יפה-נוף

מודעות פרסומת

שנה וקצת (למה בעצם אני ממשיך לכתוב ?)

למשך קצת למעלה משנה אני כותב. אני יכול להעיד שאני דיי נהנה מזה.

רציתי לכתוב על נושאים שמעניינים אותי, שאת כולם ניתן לשים במטריה המאוד היולית הזו שנקראת "כנעני", לא רק בשביל אחרים, אלא גם, ואולי אפילו בעיקר – בשביל עצמי. הכתיבה היא מעין צורך שתמיד קיים בי, וכשאינני מצליח להפנות אותו לכיוונים "יצירתיים" יותר, אני מוצא שזה יכול להיות יותר קל (וגם, לא תמיד) לעסוק בכתיבה קצת יותר… עיונית. כמו בכתיבה יותר פרוזאית, ישנו קושי מסוים בלמצוא את הניסוח הנכון, המדויק ביותר, שתואם למסר שאני רוצה להעביר. ההבדל העיקרי נוגע לכך שבכתיבה בדיונית הסיפור, העלילה, ההתפתחות – כל אלה הרבה יותר תלויות בדמיון שלי, ואילו בכתיבה עיונית, המציאות עצמה "מכתיבה" את התפתחות המלל, ועליי פשוט למצוא את הדרך הנכונה לתארהּ. ואמנם מפעם לפעם אני מפרסם פה גם תוכן קצת יותר "יצירתי" (בצורה של שירים שאני כותב), אבל ללא ספק עיקר התוכן פה נוגע לכתיבה ה"עיונית".

הגישה שלי לכתיבה כזו דיי מספקת אותי. אמנם אינני מתיימר לעמוד בסטנדרטים אקדמיים, ואינני גם מביא רשימה ביבליוגרפית, אך אני משתדל, כמה שיותר, להביא ציטוטים ממקורות שונים, ולהפנות אל מקורות מקוונים רבים ככל היותר. הסיבה לכך היא האמונה בהנגשת מידע רב ככל היותר, למען מי שיחפוץ להתעמק בנושאים שונים. אני שמח גם שחלק מן הדיונים, בעצמם, כללו טקסטים מסוג כזה, והפניות אל ספרים וחומרים נוספים בנושא.

אני עדיין חושב שהרעיונות שאני מציג פה הם דיי שונים, אפילו רדיקליים. לא יצא לי להתקל באנשים רבים שהשתמשו במונחים כמו "עבריוּת", "יהוויזם", או "קבעון מוניסטי". לא שמעתי על הרבה אנשים שאכן הסכימו ש"היהדות היא רק דת", ושיש הגדרה לאומית טובה יותר, ולא שמעתי על הרבה אנשים שאמרו "תודה לבעל" בעונת הגשמים הברוכה שהייתה לנו בחורף זה. חבר ניסח זאת במשפט "קשים הם חיי האוונגארד", ואכן זה נראה שתפיסות אינדווידואליסטיות שכאלה, שאינן מבקשות "ליישר קו" עם מה שנתפס כנורמה, לא נועדו אלא לשמש כמושא-ללעג ולפקפוק. לשמחתי, גיליתי גם שיש אנשים שמתחברים אל הרעיון. לא כולם מסכימים, הרוב לא מרגישים מזוהים, אבל ההיגיון מחלחל, ואינני מאמין שזהו שכנוע-עצמי שמדבר מפי כשאני אומר שאני מרגיש שינוי כלשהו, בקרב חבריי אותם שיתפתי בהשקפותיי.

מנגנון הניהול של וורדפרס מאפשר לי לראות כיצד מגיעים אל האתר שלי, ומהם מילות החיפוש שאנשים מקלידים. יש בכך משהו שנותן לי עידוד מתמיד, שכן, מחד – אני שם לב כיצד חיפושים "כלליים", כאלו שלבטח נבעו מסקרנות להתעמק בנושא מסויים (בין אם הספר פרשת גבריאל תירוש, או מאהל המחאה בג'סי כהן, למשל) מובילים אל יומן הרשת שלי – וזה מעיד, לכל הפחות, שהרשימות שלי מקבלות מקום יחסית גבוה במנגנון החיפוש של גוגל, ומאידך – אני שם לב כיצד עם הזמן יותר ויותר שאילתות חיפוש מכוונות ביודעין אל יומן-הרשת שלי (בדרך כלל מילות חיפוש של נושא שעליו כתבתי בתוספת מילות חיפוש שבהכרח יפנו אל יומן-הרשת שלי, כדוגמת "שני ציוני" או "ארגמן נילי").

במהלך השנה וקצת הזו הרגשתי שאני לא כותב מספיק. ה"הספק" הממוצע שלי נע בסביבות הרשימה אחת לשבועיים. שתי סיבות עיקריות יש לכך – האחת היא העדר זמן, והשניה, שאולי גם מתקשרת אל נושא הזמן, היא ההעדפה שלי להתעמק, לקרוא וללמוד עוד על הנושאים הללו, בטרם אני כותב עליהם. תמיד אני מרגיש שחסר לי דע, שעדיף לי לבסס אותו עוד קצת בטרם אני מעלה את מחשבותיי על הכתב. בתחרות בין הקריאה לכתיבה, אין ספק שבפרק הזה של חיי הקריאה מנצחת, ובגדול.

ואם אכן יש משהו שאני יכול להעיד שקרה בשנה וקצת הזו הוא שלמדתי המון, כתוצאה ישירה מן הכתיבה הזו. בנושאים רבים היה לי ידע, בסיס כלשהו שממנו צמח הרעיון לכתיבת רשימה כזו או אחרת (דוגמאות יפות לכך הן הרשימות הנוגעות לעלילות גלגמש ולעלילות בעל וענת, שהכרתי את שתיהן, אך כתיבת הרשימה הצריכו אותי לקרוא אותן שוב ולהתעמק בהן בצורה הרבה יותר רצינית).
דבר נוסף, ששימח אותי לא פחות, הוא שגיליתי שאינני לבד. ישנם עוד אנשים שהרעיונות המוצגים בבלוג (זה הנוגע ללאום העברי וזה הנוגע לשילוב המיתולוגיה הכנענית בתרבות שלנו) מדברים אליהם. מיומן-הרשת הזה יצא לי להתוודע אל אנשים נפלאים ומרתקים, שאהבת הלאום והתרבות של עם ישראל היא בראש מעייניהם.
דבר יחיד שאולי קצת ציער אותי נוגע לעובדה שיומן-הרשת הזה נתפס בעיניי רבים באופן אוטומטי כ"בלוג ימני", בעוד שאני משתדל באמת לא להצמד אל דוֹגמה פוליטית מסויימת. ואולי גם בכך יש נחמה, שכן מלכתחילה לא חשבתי שאעסוק בכתיבה פוליטית כלל וּכלל, וכשכן יצא לי לעסוק בזה – דיי הייתי מרוצה מהתוצאה (וּבכלל, נדמה שפוליטיקה לכעצמה מושכת הרבה יותר אש מנושאים אחרים).

החלטה משמחת שקיבלתי במהלך השנה הזו היא להתחיל ללמוד את הנושא בצורה אקדמית. כיום יש לי תואר ראשון בכלכלה וניהול, אולם המשיכה שלי תמיד הייתה אל תחום ההיסטוריה. היות והתחום הזה נחשב ל"לא פרקטי", נרתעתי מלהכנס אליו במשך שנים. ואולם, ככל שעבר הזמן הרגשתי שהנושא הזה בוער בי יותר ויותר, ולכן סוף כל סוף נרשמתי ללימודי ארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום באוניברסיטת תל-אביב, ואתחיל ללמוד בסמסטר א' ה'תשע"ג.

הוספתי ליומן-הרשת טקסט שבעיניי הוא "הכרחי" לרעיון הלאומי העברית, והוא "כתב אל הנוער העברי", המנשר הראשון של "הועד לגיבוש הנוער העברי" – הוא תנועת הכנענים של רטוש. אני מאמין שבשנה הקרובה אוסיף עוד טקסטים דומים, ובנוסף, אני מקווה שאצליח לנסח גם מנשר משל עצמי.
ואמנם אינני עומד בראש שום תנועה מאורגנת. אני מכיר מעט אנשים, מפה ומשם, שהרעיון הזה מדבר אליהם, וגם עמם לא התאגדתי לכדי תנועה אמיתית. יותר משאני מאמין שביכולתי לעשות "מהפכה" בחשיבה, אני מקווה שיומן-הרשת הזה יעמוד כאוסף של טקסטים ורעיונות לאנשים הנקרים אליו, במקרה או במכוון. הייתי רוצה להאמין שמי שמקננת בו אמונה ברעיון הלאום העברי, זה שלא כפוף לגחמות דתיות כאלו ואחרות, או מי שמתעניין במיתולוגיה הכנענית, ומאמין בשילובהּ בתרבות שלנו – ואולי אף, כמוני, מוצא בה מערכת של סמלים לפילוסופיה פלורליסטית (העומדת אל מול הקיבעון המוניסטי שקיים בתרבותנו) יוכל למצוא ביומן-הרשת הזה שפע של חומרים ורעיונות.

אולי זוהי אמרה קצת כוללנית, ולא נכונה במקרים רבים, אך לא-אחת נדמה לי כי רוב-רובו של הציבור הציבור החילוני בארץ איבד את הצוויון הלאומי-ציוני שלו. אם יש בטענה זו מן האמת, הרי שהציבור היחיד שנותר נאמן לציונות, כאידאולוגיה, הוא הציבור הדתי-לאומי. למרבה הצער, נדמה שגם ציבור זה הולך ו"נסחף" אל הכיוון החרדי, כזה ששם את הדת מעל ללאום. אמנם זה נראה מתבקש לטעון כך, הרי אלוהים אמור לעמוד מעל לכל דבר – ואולם הקונפליקטים הללו הינם בגדר תופעה חדשה. לא ביצעתי מחקר היסטורי בנושא, אך האינטואיציה שלי (המתבססת על דעות ושיחות שנקריתי בדרכן) אומרת ש"פעם" (עשרים, שלושים, ארבעים שנה אחורה ?) הקונפליקט הזה לא היה קיים, מכיוון שלא נראה שהיה לו טעם. לעשות למען המדינה (גם אם זה אומר לעמוד בכללי טקס צה"לי) לא היה נתפס כ"בגידה" באל, אלא להפך – הייתה בכך מן הזכות. עודני מאמין כי קיימת דרך אחרת, שפויה יותר, ציונית הרבה יותר, להגדיר את עצמנו ולעצב את תרבותינו. זוהי הדרך שלה קראתי שְׁנִי-ציונות. ואין לטעות – השני-ציונות היא קודם כל ציונות – פשוט כזו שבוחנת את עצמה מחדש, ומגדירה את עצמה בצורה שונה, תרבותית יותר מאשר דתית. לא-פעם נדמה כי בזמנים שלנו ה"טירוף הדתי" הגיע לשיאים חדשים, ולא רק הוא – כי אם המגמה האנטי-לאומית שמתחזקת לה. בראש ובראשונה אני עומד נגד מגמה זו, וכותב נגדה, כמו שאני כותב בעד הרעיון השני-ציוני. תקוותי היא להמשיך לחדד את השקפותיי בכל הנוגע לגישה הזו.

ומה הלאה ?
מעצמי אני מצפה רק להמשיך להעמיק-חקר, להמשיך לכתוב, להמשיך להפיץ. מעבר לרעיון המנשר, ישנם נושאים רבים שבהם אני מקווה להתעמק, והשנה אני מקווה גם לכתוב קצת בנושא השקפותיי בנושא כלכלה (במיוחד בהקשר לקיץ הצפוי לנו, שככל הנראה גם הוא יהיה שופע ב"מחאות חברתיות" כאלו ואחרות). פתחתי דף פייסבוק, בתקווה שגם הוא ינגיש מעט את יומן-הרשת שלי לאנשים נוספים. מהקוראים אינני מצפה, כי אם רק מקווה שיגיעו לכאן עוד, שיפיצו את רשימותיי היכן שהם יכולים, ואולי מה שהכי חשוב בעיניי – שיגיבו. ביקורות חיוביות, וגם שליליות – מהן אני זוכה ללמוד הרבה, לתקן את טעויותיי ולהחשף לכיווני חשיבה נוספים.
מי שרוצה, תמיד מוזמן לפנות אליי. כפי שאמרתי, יצא לי להכיר דרך יומן-הרשת הזה אנשים נפלאים, הייתי שמח להכיר עוד, ולדעת שאנחנו לא לבד. כתובת הדואר האלקטרוני שלי היא rezionism@gmail.com, למי שמעדיף את הדרך האנונימית יותר (במקום תגובות).

מקווה שנשתמע שוב, אולי גם נפגש. זה בעצם למה אני ממשיך לכתוב.

תל-אביב, י"ט באדר, ה'תשע"ב.

המילון ה(לא-)שלם לכנעני-החדש

אבסולוטיזם (דתי) – תכונה של דת לתת תוקף אבסולוטי-מחייב כלפי עיקרי הדת – ובעיקר, באמצעות האדרתו עד אין-קץ, כלפי אלוהי אותה הדת (אשר מעצם קיומו והוראתו, לכאורה, מקבלים הצווים הדתיים משנה-תוקף "שמיימי"-אלוהי, ועל-כן אבסולוטי). האדרת האל, כפי שמלמדת אותנו ההיסטוריה, הינה תהליך מתמשך, בו מקומו של האל הופך ליותר ויותר רם ואבסולוטי. פועל-יוצא של תהליך זה הוא חיזוק כוחם של אנשי-הדת, המהווים סמכות בנושאי הדת והאל (עם כוחו ההולך ומתגבר), על חשבון האדם והציבור ה"פשוט".
אל (שם תואר)
– כינוי לכל יישות "נשגבת", אלוהית, בין אם בעלת מעמד רם או נמוך, יחידה (בדת מונותאיסטית) או אחת מני רבים (בדת אלילית).
אל (שם פרטי) – שמו של אבי האלים במיתולוגיה הכנענית.
אל עליון – ע"ע אל (שם פרטי).
אלוהים (שם תואר) – כינוי לאל, או לאלים, הנבחרים, ה"פטרונים", שעומדים במרכז הדת ההנותאיסטית (ע"ע הנותאיזם).
אליל (שם עצם) – חפץ גשמי (בצורה של פסל) הבא לייצג אל (שם עצם) כלשהו, למטרה טקסית פולחנית, סמלית, רגשית או דקורטיבית.
אתאיזם – שלילה על-הסף של כל אלוהות, מכל סוג.
הנותאיזם – צורת דת מרובת אלילים (בדומה לפוליתאיזם), שלה נוסף גם מאפיין של העמדת אל אחד במקום גבוה יותר. זוהי צורתה, למעשה, של רוב הדתות העתיקות, כולל הדת הכנענית העתיקה, בה בכל מקום הועמדו אלים נבחרים כ"אלים פטרונים" – בעל באוּגרית, זאוס ביוון, ואל (=אל עליון) אצל עם ישראל הקדום.
אלילוּת – תפישׂה מרובת אלים. בשונה מעבודת אלילים, האלילות היא שם כולל לראיית-עולם ששואבת השראה ממקורות פוליתאיסטים (או הנותאיסטים). התפישׂה אינה בהכרח דת (ע"ע תפישׂה). הכנענות החדשה היא תפישׂה אלילית.
דת – מכלול מחייב ודוֹגמטי של אמונות, טקסים, תפילות ומיתוסים. הדת, כזרם מאורגן, שואפת להנחיל למשתייכים אל אותה דת (בין אם התקבלו אל הדת ברצון ובמודע, ובין אם משתייכים הם אל הדת מכורח השיוך המשפחתי/לאומי) את אמונתה בקיום האלוהים (בין אם האל היחיד או האלים הרבים, ע"ע אלוהים), את הערכים והצוויים של אותה דת, ואת מנהגי הסגידה והתפילה אל אותם יישויות עליונות.
יהדות – דת מונותאיסטית שהתפתחה בקרב גולי ממלכת יהודה מעם-ישראל. ליהדות זרמים רבים וּמגוונים, אך כולם יהוויסטים במהותם. רבים מתייחסים בבלבול אל היהדות כאל הלאום של עם ישראל, אך אין זה נכון – היהדות הינה דת, ולא לאום. השיוך הלאומי של עם ישראל, איפוא, הוא השיוך העברי – זהו הלאום של עם ישראל.
יהוויזם – הדת המונותאיסטית-אבסולוטית שמעמידה במרכז את האל הלוחם המדברי, יהוה. במובן הפשוט ביותר, מדובר ביהדות, ובדתות שהלכו בעקבותיה – שכן גם הנצרות וגם האסלאם, המאמינות באותו אל, גם אם בשם, ובהתגלות שונה, נוהגות באותה הדרך ומעמידות את האל במקום הגבוה ביותר האפשרי, מעל האדם, הטבע, וכל-דבר שניתן, ואף לא ניתן, להעלות בדמיוננו. המינוח יהוויזם מתייחס אל אותו קיבעון כלפי אותה אלוהות, ונסיון להאדיר אותו מעבר לכל האדרה אפשרית.
כנענות (דת) – הדת הכנענית הקדומה, דת הנותאיסטית, שנפוצה בכל רחבי כנען, אשר השפיעה על דתות של תרבויות שכנות (כולל התרבויות המצרית, היוונית והמסופוטמית הקדומות).
כנענות (תנועה) – כינוי גנאי (במקור, שאומץ על ידי הכנענים עצמם) לתנועה תרבותית-אידאולוגית שנוסדה בידי המשורר יונתן רטוש בשנת 1939 בשם "הועד לגיבוש הנוער העברי", שראתה ביהדות כדת, ולא כלאום, ואשר שאפה ליצור לאום חדש, מקומי-ילידי (בניגוד ליהדות הגלותית) – הוא הלאום העברי. התנועה הכנענית שאבה השראה ממקורות עבריים קדומים, כולל הדת הכנענית העתיקה.
כנענות חדשה (תפישׂה) – תפישׂה אלילית חדשה ששואבת השראה ממקורות הדת הכנענית הקדומה, אך מתנערת מהאבסולוטיות הדתית, ואינה מחוייבת בפולחן דוֹגמטי.
ספקנות – תפישׂה המערערת על קיומו של אל יחיד (או אלים רבים), אך נמנעת מלהתייחס אל דעה כאל קביעת עובדות חד-משמעיות. לעתים רואים עצמם אתאיסטים כספקנים גם-כן, ואולם האתאיזם השולל אלמנטים דתיים בצורה אבסולוטית וחד-משמעית, אינו ספקני, כי אם החלטי, וההצמדות למונח הספקנות לא נועד אלא בכדי "לעדן" את מהות השקפתו של האתאיסט.
עבודת אלילים – פולחן דתי הכולל סגידה לייצוג גשמי של אלים (ע"ע אלילים).
עבריוּת – לאומיות עברית. תפישׂה הרואה בלאום של עם ישראל כלאום העברי – בניגוד לתפישׂה המכירה בלאום היהודי, שלו סממנים ומאפיינים דתיים.
פגאניות/פגאניזם – כינוי-גנאי, מלשון paganus בלטינית, שהוראתה "כפרי", באה לציין מכלול אמונות ומנהגים בעלי אופי פרימיטיבי, ברברי. עם התחזקות הנצרות ברומא, עובדי-האלילים שטרם המירו את דתם לנצרות כונו פגאנים, ועל-כן הפגאניות נהפכה למילה נרדפת ל"עובד-אלילים". ברם, אמונות פרימיטיביות, "כפריות", אינן תלויות בכמות האלים בהם האדם מאמין, וגם ביהדות המונותאיסטית קיימים מנהגים ואמונות-טפלות שיש לראותם כפגאניים, כדוגמת מנהג תרנגול הכפרות או האמונה בקמיעות ומעשי-ניסים מפוקפקים. תפישׂה מרובת-אלילים לא בהכרח נחשבת לפגאנית, אם אין היא מכילה את מכלול הפולחן והאמונות-הטפלות העתיקות.
פוליתאיזם – צורת דת מרובת-אלילים. בניגוד לדעה הרווחת, אינו מונח נרדף לפגאניות (ע"ע).
ניאו-פגאניות – דתות בעלות אופי ניו-אייג'י ששואבות השראה ממקורות פולחניים וּמיתולוגיים אירופאים (בדגש על מיתולוגיות גרמאניות וקלטיות).
תפישׂה (אלילית) – השקפת-עולם הנכללת בתרבות, בשפה ובחשיבה, ואשר משלבת גורמים מיתולוגיים אליליים. התפישׂה האלילית אינה בהכרח מחייבת פולחן, או אמונה בקיומם של האלים המיתולוגיים, כי אם מתייחסת אליהם כאל חלק מן התרבות והלשון (בדומה לאתאיסט שנאלץ להתייחס אל אלוהים מונותאיסטי כחלק מהעולם התרבותי-לשוני בו הוא חי).

חולון, ד' בכסלו, ה'תשע"ב.

ביקורת ספר – "שמשון" לזאב ז'בוטינסקי

שמשון בן מנוח משבט דן, הוא שמשון הגיבור – דמות אגדית שסביבה נכרכו מיתוסים רבים של גבורה ועוז המסופרים בספר שופטים, ובספר זה שכתב זאב ז'בוטינסקי בשנת 1926. 

קשה לנתק את היצירה מן הסופר שלה – זאב ז'בוטינסקי, מנהיג הציונות הרויזיוניסטית ואביו הרוחני של הימין הפוליטי בארץ (יחד עם משורר, מתרגם, סופר, עורך דין ו… מנהל סוכנות ביטוח), שתמך בהתנגדות אקטיבית לשלטון הזר בארץ בדרך להקמת מדינה לעמנו. נראה כי לא סתם בחר ז'בוטינסקי להתמקד דווקא באגדת שמשון הגיבור – סיפור כוחני של בן עם ישראל שבאמצעות כוח, לא פחות ממוח, נצרב בתודעה הלאומית העברית.

הספר נכתב במקור בשפה הרוסית, ואני קראתי אותו בתרגומו של ברוך קרופניק משנת 1929 (בהוצאתו ה"מחודשת" של בנו של זאב ז'בוטינסקי, ערי, משנות ה-50'). התרגום הוא ארכאי ומליצי – אך זה בדיוק מה שרציתי לקרוא – גם מכיוון שאני חובב ספרות עברית ותרגומים עבריים ישנים, וגם מכיוון שספר מסוג זה – רומן היסטורי מתקופת התנ"ך – נראה לי יותר נכון שיקרא גם בשפה מליצית וישנה יותר.

למען רצון לא לפגוע בהנאת הקריאה ממי שמתכוון ביום מן הימים לקרוא את הספר הזה, אסמן את הכתב בצבע אדום בכל פעם שיכילו הדברים גילוי פרטים אודות העלילה. מי שיחפוץ – ידלג הלאה.

בתחילתו המספר אינו מתמקד בשמשון, אלא בדמויות אחרות שמלוות את היצירה לאורך כל אורכה – מכבוני בן שוני הלוי, ובנות פלשת. ככל שמתקדמים בתחילתו של הסיפור אנו מתעמקים יותר בפלשת מאשר בעם ישראל, עד לגילויו של שמשון כדמות כמעט-פלשתית, הזוכה לכינוי "תיִש" כאשר היא מתרועעת בקרב פלשתים במשתאות שונות. אט-אט נחשף לפנינו שמשון, אדם שלוקח ברצינות את תפקידו כנזיר ליהוה (כך מוזכר, בשמו המפורש, בדרך כמעט אגבית) – רק כאשר נמצא הוא בקרב שבטו ועמו, ושאהוב ומוזמן לחגוג ולהשתטות עם חבריו הפלשתים. התקופה שבה מתרחש הסיפור, תקופת השופטים, מוצגת בספר כתקופה מאוד אנארכית בקרב שבטי ישראל – ללא מנהיג אמיתי, עדיין בתהליכי התיישבות וכיבוש, ועדיין ללא תרבות ממוסדת דיה. אין ספק כי משל הדבר למצב הישוב בארץ בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים – עם שנתאסף לו, עוסק בגיבוש זהותו והוויתו, תוך כדי יריבות חיובית (כזו שממנה אנו למדים) ושלילית (שנאה ושפיכות דמים) אל מול עם זר וחזק – הפלשתים.

הסיפור עצמו יחסית דינמי, ולא נוטה לשעמם. רוב הספר מכיל עלילה יותר מאשר מחשבות, תהיות ותיאורים כאלו ואחרים. העלילה עצמה מתקדמת על פי הקו המנחה המתואר בסיפורו של שמשון בספר שופטים, אך ז'בוטינסקי הרשה לעצמו לכתוב את הסיפור מתוך ראיה חילונית, ואולי אף ארכיאולוגית במידה מסויימת, ובכך סוטה הוא מן המסורת הדתית הכרוכה במיתוס של שמשון – בצרעה, עירו של שמשון, בני דן עובדים אלילים רבים (נעדר מרשימת האלילים, הכוללת את אלי-כנען, כמו גם את יהוה, הוא האליל אל, אבי האלים). אמו, הַצְלֶלְפּוֹנִי, היא הדמות הדומיננטית בבית-אביו, ומכבוני הלוי המוזכר בתחילת הסיפור – מכיר אמנם את עבודת-יהוה (האל שלאחר מכן נהפך לאלוהי ישראל), אך בד בבד מקדיש זמן לגישה האלילית המוכתבת על ידי הצללפוני, כמו גם שאר תושבי צרעה (שכן המקדש שבבית הצללפוני הופך לחשוב שבמקדשים הביתיים שבצרעה). באופן מפתיע, הנביאים, המזוהים בספר כמי שבבוא היום דתם היא זו שתהפך לדומיננטית בארץ, מוצגים כשוכני-מערות מטיפי מוסר ודיי מעורערים בנפשם. שמשון עצמו מתפתח מדמות שכל עיסוקיו בצחוק ומעשים כוחניים אל אדם המשתמש במחשבתו ותובנתו, למען עמו יותר מאשר לעצמו. לאורך כל הסיפור שמשון מוצג כ"המושלם בכל המעלות" (זהו גם שמו של הפרק הראשון) – וגם מגרעותיו מוצגות כחיוביות ומעוררות חן. זה אמנם נדוש ונאיבי, אך באמירה כוללנית (שלבטח לא עומדת במבחן המציאות) נראה לי לעתים כי כל ספר שנכתב לפני שנות ה-50' מציג את הגיבור כמושלם בכל אופן אפשרי.

סיפורי הנשים בחייו של שמשון גם הם מקבלים התבוננות חדשה ומעמיקה יותר. בתנ"ך מסופר לנו על שלושת נשיו הפלשתיות של שמשון – אך בספר זה אנו מגלים גישה שונה, נכונה מבחינה היסטורית או לאו, בה שמשון שוכב עם נשים רבות, אהובות, פילגשים ושפחות. כמו בתחום הבילויים והמשתאות, גם בתחום הנשים לבו של שמשון נוטה אל הנשים הפלשתיות, למעט חולשתו אל אשה אחת מבנות ישראל ושמה קרני, אחותו של רעו הטוב משועלי שמשון, יהיר. אף סיפורה של דלילה, המפורסמת מבין שלוש הנשים, מהווה בסוף הסיפור את הטוויסט העיקרי הקודם למעשה הידוע המלווה למשפט הידוע "תמות נפשי עם פלשתים", תוך כדי שהוא נקשר גם בסיפור של האשה השניה של שמשון – הזונה מעזה.

במחשבה ראשונה עשויים אנו להתבונן במסר שבספרו של ז'בוטינסקי כמסר כוחני מאוד – נצחון על הפלשתים (בין אם נראה אותם בהקשר המודרני כעם הפלשתינאי, ובין אם עמי אירופה ובעיקר העם הבריטי ששלט בארץ באותה תקופה) בכל מחיר, ושאיפה לעיצוב היהודי אמיץ הלב ובר הכוח כפי שהיה שמשון. אך למעשה, הקריאה בספר חושפת אותנו אל שמשון שאוהב את הפלשתים, מתרועע עמם ולומד מהם – על סדר, על ממשל, על צבא, אפילו על היסטוריה טרויאנית. הרומן ההיסטורי הזה שכתב ז'בוטינסקי אינו מתייחב לאמיתות ודיוק היסטורי, ועל נקלה ניתן למצוא כמה אנאכרוניזמים בספר. אך זהו בדיוק יופיו של הספר – הוא אינו ספר היסטוריה אקדמי, אלא נסיון להציג בפני הקורא את העם העברי בהתהוותו מתוך השקפה חילונית ליבראלית, כזה שלא סולד מן הגויים ואף מתרועע עמם ולומד מהם (וכן, גם נלחם כשצריך), וכזה שלא מתייחס ברצינות לדברים ההזויים שנאמרים מפי נביאים בעלי יומרות דתיות. העם העברי ששמשון מכיר הוא עם מבולבל, לא מסודר – ולשמשון לא נוח תמיד לשהות במחיצתו, ועם כל הכוחניות שלו – שמשון הוא גם לץ ואורח קבוע בקרב הפלשתים, וזהו אולי מסר שניסה ז'בוטינסקי להעביר – כפי שעלינו להתהוות כעם ולשאוף לעצמאות – אל לנו לשכוח לחייך. בצוואתו של שמשון אל עם ישראל דרך חרמש, מ"חייליו" בשועלי שמשון שפגש אותו סמוך למותו, הוא מבקש מבני דן ומבני ישראל כאחד שלושה דברים – "לקבוץ ברזל, לשים עליהם מלך, וללמוד לצחוק". המסר הזה, בייחוד החלק האחרון, מקבל מימד חדש ועצמה גדולה כשקוראים את הספר, בו שבטי ישראל (והנביאים בייחוד) מוצגים כרציניים, עמלים בדאגה לנוכח הקשיים, וממאנים לצחוק. מסר נוסף מופיע לקראת סופו של הספר, בו מביא מכבוני בן שוני הלוי טיעון מנצח – את ההיסטוריה הוא יכתוב, הוא שיודע קרוא וכתוב, והוא שיציג את סיפורו של שמשון כרצונו. הוא זה שיספר לנו שאביו של שמשון היה בן שבט דן (אף על פי שמוצא זה הינו שנוי במחלוקת בספר), והוא זה שיספר לנו כי שמשון הרג פלשתים רבים בעזרת לחי של חמור (בעוד שלמעשה הרג רק אחד בפרץ של זעם). בכך בעצם ז'בוטינסקי מנסה לומר לנו כי איננו בהכרח חייבים להאמין לכל הסיפור המקראי כלשונו – יתכן שהוא עבר שכתובים משיקולים כאלו ואחרים – אך למעשה, אין זה משנה, היות וזהו הסיפור שנצרב בתודעתנו כמיתוס המועבר מדור לדור. ציטוט מעמוד 245 :

"…יבוא יום ותמות גם אתה וימותו כל בני האדם אשר היו היום ברחוב העיר. גם הטף ימות; ועמהם ימותו כל הגיונותיהם ודבריהם ושיחם ושיגם. רק אחד תחיה לעולם : אשר אכנה אני דברי אמת, אני, מכבוני הלוי.
     שמשון לטש עיניו אליו וסיבב את ראשו כדרכו בשעה שהשתדל לתפוס ענין קשה.
    -הנך בז לי ולמעשי ולמולדתי, השופט – אמר הלוי – רבה חכמתך, אבל קצרה היא. הנך גבור, אבל מידת כוחך – יום אחד : יהי ערב ויהי בוקר וילדו אנשים אשר לא ידעו את שמשון. ואני ומולדתי – הננו כתולעים בעיניך : הננו נודדים מארץ לארץ, ולוחשים לחש, ורושמים קו לקו על עור עזים. אבל רק אשר צררתי בתפילה ורשמתי על פיסת עור יאריך ימים, ואת זאת יכנו בני האדם דברי אמת, וכל יתר הדברים כמוהם כעשן."

יצא לי להתקל בביקורת שטוענת שאלמלא היה ידוע מי היה כותב הספר ומה היו מעשיו – ללא ספק היה ניתן להשוות את הספר הזה למעשיות אנטישמיות כדוגמת "הפרוטוקולים של זקני ציון" – בעיקר בגלל הראיה השלילית המוצגת בספר כלפי הנביאים (שכפי שנאמר – מוצגים כשוכני-מערות מטיפי מוסר ומעורערים בנפשם), בני שבט הלוי (המוצגים כחמדנים ואופורטוניסטים דתיים), ואף בני שבט יהודה, מהם כידוע התפתחה ממלכת יהודה שהיהודים הם צאצאיה (אלו מוצגים כבוגדים המוכנים לשרוד בכל מחיר, אולי בהדהוד למעשיו של יהודה איש-קריות). אך דווקא בעניין הזה בראייה על פי הגישה העברית-כנענית נראה את הסיפור באור שונה לגמרי, חיובי כלפי העם וחיובי כלפי הגישה האנושית יותר – זו שגורסת בהתפתחותן של תרבויות ודתות. על פי הסיפור, עם ישראל היה עם חילוני ברובו, ועובד אלילים (אם כי לא ממש היה משנה לו אילו אלילים הוא עובד), ובתקופת השופטים בה מתרחשת העלילה אפילו לא ידעו ליצור כלי ברזל. הסיפור עצמו נכתב מתוך התבוננות בשבט דן, שבטו של שמשון – שסבל מקשיים והצקות מן הפלשתים ממערב ודרום ומשבט בנימין ויהודה ואפרים ממזרח (אף על פי שכולם בני ישראל היו, התחרו על אדמה ומרעה ואף גנבו אחד מן השני) שאילצו אותו גם לנדוד צפונה אל עבר נחלה חדשה (בהמלצת שמשון, כמובן, על פי סיפור זה). ז'בוטינסקי מסתכל על עם ישראל הגדול, ולא רק על העם היהודי, כעם שהגיע מן הנכר ומצא אט-אט את דרכו. גם אם גישה זו הינה "מפוארת" פחות, הרי שהיא ריאליסטית ואנושית יותר.

בנימה אישית יותר, בעת קריאת הספר לא יכולתי שלא להרגיש כי אני קורא את הספר הזה בדיוק בעת בו אמור אני לקרוא אותו ולהפיק ממנו את מירב ההנאה – העניין שלי בהיסטוריה של עם ישראל, כמו גם הרעיון העברי, כמו גם אפילו החיבה אל השפה העברית הספרותית של לפני מעל לחמישים שנה – כולם באו לידי ביטוי בספר הזה, ונהניתי ממנו בצורה יוצאת-דופן. פעמים רבות במהלך קריאת הספר נראה היה לי כי הוא נכתב במיוחד עבור הקוראים ה"כנענים", ונראה לי כי כל אחד שמתחבר אל האידאולוגיה הזו יתענג מקריאה בספר זה. תיאור מכבוני הלוי שנתקבל לעבודת כהונה בבית הצללפוני, אמו של שמשון, נותן רמז קל :

"…הצללפוני בחנה אותו מכף רגל ועד ראש וגם את חמורו בחנה ובעיניה לא רק שקלה את המשא, אלא גם פיתחה אותו. כל זאת עשתה רק כבעלת בית רגילה ובקיאה, כי מדבריו של האורח הבינה מיד שהוא אדם משכיל ולא לחנם הוא נוטל לעצמו שם לוי. לאחת שתים שלוש שאלות הביאה אותו אל חדר תפילתה.
      מתחת לכפורת, על קרקע מצוחצח, עמדו על כני אבן פסילים בני קומות שונות. הגדול שבהם לא היה גבוה מקומת ילד בן שלש, והיו גם קטנים ביותר. חוקר קדמוניות בזמננו היה מוותר על חצי שנות חייו במחיר שהית חצי שעה בבית קדשים זה. בני דן היו מטבעם משוטטים בארץ וזוכים מן ההפקר. רבים מהם עבדו עבודת מלחים ביפו ובדאר. מכל נסיעה ראו עצמם, כנראה, חייבים להביא לאשת מנוח, הכבודה שבנשי העיר הראשית שלהם, מין תשמיש של קדושה, וכך נתלקטה באוסף שבמקדשה תערוכה של האמונות והדתות בכל ארץ כנען, בעבר הירדן, במדבר, בלבנון, בשפת ים התיכון ובאיי אגיאה. היו כאן עשתרות קרנים, עשתרות יוֹנים, עשתרות ערומות וכתונת על גבן לכסות מערומיהן; אלהות אחת החזיקה צלב בידיה, אחרת היתה בעלת זקן מסולסל; אל בעל זנב דג; שנים שלשה אלילים בעלי רגלי תיש ואזנים וקרנים חדות; עגל שזהב צפויו נשר ובמצחו קטע אבן טובה; פסל של גבר עבה יושב, בעל כרס ערומה וגדולה ומלתעות גדולות בגלגלתו העצומה; נערה עשויה משן מעשה ידי אמן, בעלות שערות פרועות וכנפים; קוף איום וטבורו קשור בארץ; אליל בעל ראש נץ; אליל עומד על רגל אחת ולו זנב בצורת עלוקה; דרקונים ונחשים, אליל מתולתל בעל קשקשת שחציו אדם וחציו דג, מחוסר עינים בפרצופו אבל בעל עין ענקית בחזהו; שני בחורים נאים וערומים מעשה ידי מדינת הים, מכוסים בחגורות צמר מפני הנימוס; אישים קטנים ועוקץ יתוש בפיהם. על גבי בסיס מיוחד, מקושט בכיסויי משי ועורת ברדלסים, עמדו שבעת התרפים הביתיים, מעשה ידי אחד מאומני המקום; שני פסילי זכרים ושני פסילי נקבות מחומר אדום ועוד שני זכרים ואשה אחת מאבן. אחד מפסילי האבן הזכרים נשא על ראשו מין שק ממולא, סרוח ויורד על השכם, כנראה, רמז לרעמת הנזיר. על גבי אותו בסיס עצמו, באמצע ממש, התנוסס עמוד מוזהב בגובה ברכי אדם מגודל מראשו כמין חרוט מעוגל. בעצם קדקדו של החרוט היתה משובצת מרגלית ובחזית העמוד תלויה היתה שרשרת אבני צבעונין. הלוי נגע בשרשרת בדחילו ורחימו בשתי אצבעותיו המעוטפות בכנף אדרתו ובירך בלחש.
     עד מהרה באו לידי הסכם; נדברו על שכר, משכנו ומזונותיו של הלוי וגם על מספר הכבשים, הגדיים והיוֹנים לעבודת הקודש, שלש פעמים בשנה. הותנה, כי הזבחים יהיו קרבים רק ליהוה, לפני עמוד הזהב, ושאר האלוהות יסתפקו בתפילות; בשר הזבחים יהיה קנין הכהן הלוי, אבל העורות ישובו לידי בעלת הבית. חוץ מן הכהונה קיבל עליו הלוי גם לכתוב בספר את המאורעות שבבית מנוח, וביחוד את כל הקורות של בן מנוח."

התיאור הזה, יחד עם התיאורים ה"עבריים" (חילוניים, לא מתחייבים לאלוהות אחת גם כאשר עוסקים בדת, לא מקבלים בהכנעה את מעמד הבכורה של ה"יהדות") הנוספים גורמים לחשוב על קשר מסויים בין ז'בוטינסקי לבין יונתן רטוש, אבי התנועה הכנענית,  אולם ה"מהפך האלילי" של רטוש נתרחש רק בשנת 1938 בעת מפגש עם ע.ג. חוֹרוֹן – שתים-עשרה שנה לאחר כתיבת הספר של ז'בוטינסקי, ולפני כן הרעיון ה"עברי" שלו נגע רק לאלמנט החילוני (ללא כל סממן עברי-אלילי קדום). ואמנם, נפגשנו רטוש וז'בוטינסקי פעמיים – אך גם מפגשים אלו נתרחשו זה יותר מעשור לאחר פרסום "שמשון" (ב- 1937 ו- 1938). מכל וכל, המפגשים ביניהם עסקו בעיקר בהגדרת מטרתה של "התנועה הציונית החדשה" של ז'בוטינסקי כתנועה עברית (ולא מחוייבת לאלמנט הדתי היהודי), והדגישו בעיקר את אי-ההסכמה שביניהם – בייחוד במפגש השני, שנתרחש בראשית פברואר 1938 (אם זכרונו של רטוש לא הטעה אותו) בפראג, שם נתכנס "קונבֶנט" (כינוס) של "ההסתדרות הציונית החדשה". כפי שמתאר רטוש בביוגרפיה הקצרה של בעמוד 18 בספרו "ראשית הימים" : "הילכנו כרבע שעה לאורך המסדרון, הלוך ושוב והוא ביקש להשפיע עלי שלא אעלה את התכנית כל עיקר, שאורידה מעל סדר היום. מובן שלא השתכנעתי, גם טענתי שאין זה אלא צעד אחד, טבעי, מתבקש מאליו, קדימה מן התביעה שלו ב"קונגרס הציוני" להצהיר על "המדינה העברית" בתור "המטרה הסופית", תיבעה שעליה התפלג מן ההסתדרות הציונית ("הישנה"), וכל שאני מבקש הוא להכריז על "המדינה העברית" לא בתור מטרה "סופית" כי אם בתור המטרה ה"עכשוית" ה"ממשית", לא מטרה הצהרתית בלבד." בהמשך נשא רטוש את דבריו והציע את הצעתו באותו "קונבנט", וזו הוסרה מעל סדר היום בהצבעה בה הצביעו כל חברי הועידה למעט רטוש ואחד מנחם בגין. ז'בוטינסקי יצא מהאולם בהעירו "מה הוא צועק הבחור הזה". אם כך, ניתן להבין כי על אף הדמיון הרב בהשקפה ובגישה האקדמית-חילונית כלפי הסיפור, לא היתה כל השפעה של רטוש על ז'בוטינסקי (וככל הנראה גם לא להפך, לפחות באותה עת).

אסיים בהפניה לביקורת נוספת אודות הספר, מתוך הפורום היגיון בשיגעון. הביקורת שם מתייחסת אל הספר גם בתרגומו הישן (של קרופניק) וגם אל החדש ביותר (בתרגומו של פטר קריקסונוב), תוך כדי התייחסות אל קורות חייו של זאב ז'בוטינסקי ופועלו הספרותי, ההגותי והלאומי.

תל-אביב, כ"א באדר א', ה'תשע"א.

אז למה בעצם אני כותב ?

לפני זמן מה, במהלך הופעה של דקר ליבנת בתל-אביב, הציגה אותי ידידה שלי (שהזמינה אותי להופעה) בפני חברה שלה. "זה אלעד, איש מחשבים," היא אמרה. "ו… ?" הוספתי בחיוך. לא ידעתי ממש לאיזו תשובה לצפות. הנחתי שתציין את התואר בכלכלה שהייתי על סף סיומו. "וכנעני גאה," היא אמרה.

בכך היא נגעה במשהו עמוק יותר, מבלי שאפילו התכוונה או ידעה על כך, מבלי שאני ידעתי על כך לפני-כן. העובדה שהציגה אותי כ"כנעני", העובדה שבחרה להציג אידאולוגיה שאני מתחבר אליה כל כך (מעבר להצגת תחום עיסוקי קודם-לכן, דבר שמבחינתי הוא בכל זאת הגיוני לגמרי) הציפה אותי בגאווה, וגרמה לי לחשוב על כך במשך זמן רב לאחר מכן.

אז כן, כדאי אולי להזכיר קצת אולי מי הם אותם "כנענים" – הועד לגיבוש הנוער העברי. קצת פחות מעשור טרם להקמתה של מדינת ישראל התגבשה לה התנועה האידאולוגית, תרבותית ולאומית, ובעלת הראייה ההיסטורית הנבדלת מן הקונצנזוס היהודי המסורתי. התנועה מזוהה בעיקר עם יונתן רטוש כדמותה הראשית, אם כי עוד רבים וטובים מהאמנים של ישראל בראשית ימיה היו שותפים לאותה אידאולוגיה.

עיקר האמונה הכנענית, כפי שניתן לראות גם מכתביו של רטוש, שלראייתי מדבר על ראייה היסטורית רומנטית ביסודה – של "חזרה למקורות" האמיתיים של עם ישראל. והיסוד של עם ישראל, לראייתו – אינו יהודי, כי אם עברי. היהדות אינה לאום, כי אם דת. בתקופה של גילויים ארכיאולוגיים מרעישי לכת (ובעיקר של חשיפת ארכיון לוחות החרס בעיר אוּגרית בסוריה של היום) גם הבסיס ההיסטורי של הדת היהודית קיבל נקודת-מבט שונה. האלילים הכנעניים של אוגרית מוכרים לנו מן התנ"ך – הבעל, האשרה, עשתרת, ענת, דגן (=דגון), ואבי האלים – אל. יונתן רטוש סבר כי הדת העברית הקדומה לא הייתה מונותאיסטית כלל וכלל – אלא אלילית. ומכיוון שתנועתו – הועד לגיבוש הנוער העברי (שזכתה לכינוי הגנאי "הכנענים" על ידי המשורר אברהם שלונסקי) שאפה ל"חזרה למקורות", כך גם מוטיבים אליליים מופיעים ברבים משיריו. היהדות, על פי תפיסתה, היא דת שמקורה מגולי ממלכת יהודה – ולא דתו של כל עם ישראל "המורחב".

אך תופעה זו לא צמחה יש מאין – קדמו להם חשיפת מכתבי אל-עמרנה במצרים, גילויים באיזור הסהר הפורה, ואף אחד מגדולה השירה העברית – טשרניחובסקי, כתב שירים רבים עם מוטיבים אליליים – חלקם כנעניים "מובהקים" (כמו "חזון נביא האשרה" או "לעשתֹרת שיר ולבֵּל!" (בל = בעל), וחלקם אף פונים פונים למיתולוגיות מרוחקות יותר (כמו "לנכח פסל אפולו" שכתב עוד ב 1899).

ומה לי ולכל זה ?
ראשית כל – תמיד התחברתי אל היסטוריה, ועל-כן לא נרתעתי מלחקור לעומק. לחקור מה ? במקרה הזה – שורשיה של היהדות. מסיבות אישיות הסתקרנתי לבדוק מהו מקורה של היהדות ומהו מקורו של עם ישראל. הכיוון שלי תמיד היה (ואני נוטה לחשוב שתמיד יהיה) זה האקדמי. גם אם המקורות המסורתיים יכולים לספק תובנות רבות – אינני מקבל דעות רבניות כ"תורה מסיני". ההנחה הבסיסית שלי היא שספרי התורה (והתנ"ך בכלל) לא נכתבו בידי כח עליון כי אם בידי בני-אדם – אנשים שלהם אג'נדות שונות, מאבקי כוחות מתמשכים, וכן – נטייה לטעויות ועיוותים.
התשובות שאני קיבלתי הפתיעו אותי, וכמו שוחר-ידע אמיתי, העלו בי שאלות רבות מאלו שקיבלתי עליהן תשובה. גם בעיניי החלה ההיסטוריה של עם-ישראל להתעצב כזו של עם עובד-אלילים ביסודו, שבתהליך הדרגתי החל להתעצב כעם מונותאיסטי. בשלב הזה התוודעתי גם אל הרעיון ה"כנעני" של רטוש, והתחברתי גם אליו.

עם הזמן גיליתי שההשקפה הלאומית של רטוש, שלהבנתי באה להציע "ניסוח שונה" לרעיון הציוני, אך עדיין תמכה ברעיון התנועה לאומית לעם ה"ישראלי", הפכה לתנועה-אנטי-ציונית ואנטי-יהודית. על סמך הקרבה הלשונית והתרבותית בין עם ישראל המקראי לבין עמי כנען השונים (בעיקר הפיניקים, המוכרים מהתנ"ך כ"צורים והצידונים") – ראו הכנענים (אני אישית לא מצאתי דעה כזו בכתביו של רטוש עצמו) בעמים הסובבים אותנו כ"עברים", ועל כן טענו כי אין זכות קיום למדינת ישראל, ותחתיה צריכה לקום מדינה עברית (מעין חזון פאן-לבונטיני, הייתי אומר). עם ה"טוויסט" הזה כבר אינני מתחבר. אמנם, אם נגדיר כ"עברי" את כל צאצאיו של אברם העברי, הרי שגם צאציו של ישמעאל, בן אברם, הם עברים (והערבים מזהים עצמם כצאציו של ישמעאל) – אבל עבורי המשמעות של עברי מתייחסת אל העם ששמר על התרבות העברית והשפה העברית, שיש לו זיקה אל אותה עבריות.

במהלך הזמן הגעתי אל המסקנה כי בעצם כולנו בתרבות המערבית נולדנו לעולם מונותאיסטי על פי הנוסחה "היהודית". בין אם נולדת בבית חילוני נוצרי או להורים חרדים במאה-שערים – התפיסה שלך היא מונותאיסטית. גם כאתאיסט, אתה תכיר את מושג האלוהים המונותאיסטי. עולם המונחים שלך הוא כזה, וצורת החשיבה שלך היא כזו. וכידוע, הלקסיקון שלך מגדיר את צורת החשיבה שלך. בניסיון לצאת נגד התפיסה הזו, ובתמיכה באידאולוגיה של רטוש ושותפיו, התחלתי להשתמש בלקסיקון פוליתאיסטי (או יותר נכון – הנותאיסטי, שמכיר באלילים רבים אך מעמיד במרכז אל יחיד). הרעיון של להחליף ביטויים כמו "בעזרת השם" ל"בעזרת ענת", או "יש אלוהים" ל"יש אלילים" הוא מעבר לרעיון ה"דווקא" לדתיים – עבורי מדובר על השינוי התפיסתי הלאומי – הפנמת ההבנה כי אנחנו עברים מיסודינו, וכי השילוב הזה של יישויות רבות יוצר מגוון תרבותי חדש. הקיבעון המחשבתי המונותאיסטי הוא תוצאה של הבנייה חברתית שקיימת אצל כולנו בתרבות המערבית, ושוב, לדעתי – גם אתאיסטים לא מנותקים ממני לחלוטין. בל תסיקו מדבריי כי המרתי את דתי באופן רשמי לעבודת-אלילים. התפיסה הדתית הבסיסית שלי היא פאן-דאיסטית. אם המושג "אלוהים" בא לייצג את הדבר הנעלה מכל, שהוא בעצמו הוא הכל, הרי שמבחינתי זהו הטבע. אינני תופס את האלוהות כתבונית ומתערבת בחיי האדם. עבורי חוקי המדע – הפיזיקה, המתמטיקה, הכימיה, ההסתברות – כולם התגלמות הטבע עצמו, ואין נעלה עליהם. להבין את הכל באופן מושלם, הוא להגיע אל האמת המושלמת – זוהי אשר לה מייחסים את האלוהות עצמה. על כן לנגד עיניי קיים שיוויון בין המושגים אלוהים=טבע=אמת. זוהי מבחינתי המהות הפאן-דאיסטית. ומה בנוגע לאלוהים כלשהם, הנעלים בכל זאת על האדם (אף אם לא על הטבע עצמו) ? אני האחרון שיטען ב 100% כי לא קיים שום צורה של אלוהים. אני מאמין בגישה המדעית כי "כל עוד משהו לא הופרך (או לחליפין – הוכח) – לא ניתן לקבוע לגביו עובדה".

אך המחשבות שלי לא נוגעות אך ורק לתרבות (תרבות ! ולא בהכרח רק דת). העיון מחדש בערכים השונים של החברה שלנו צריך להתבצע בעוד היבטים של החברה : כלכלי, חינוכי, מדעי, התיישבותי. מספיק להיות תושב הארץ כיום, לעיין בכותרות העיתונים ולסבור כי "משהו לא בסדר". הכלכלה, כך נראה, הופכת לריכוזית יותר ויותר. המוסדות הציונים ה"קלאסיים" – ההסתדרות, הקיבוץ, התעשייה בארץ (למעט ההיי-טק) – כולם איבדו מכוחם והחלו להיות מופרטים ומעוקרים. המעבר לתרבות של שפע גזל מאיתנו מחיר שחלקנו אולי רואים אותו כיקר מדיי – לא רק ברמה האישית, אלא גם ברמה החברתית. אני מניח שלפוסט ראשון זה יהיה מיותר לכתוב הכל על הכל – מה גם ששוב – כל הכוונה היא לשתף ולשמוע דעות של אחרים, ועל כן אינני מתכוון (וגם אני לא חושב שאני מסוגל) לפרוש כאן את כל משנתי בכל הנושאים. עיקר המטרה שלי היא להגיד – אני מאמין בדרך אחרת. דרך שמסתכלת אחורה, מסתכלת על היום, בוחנת לגבי ערכים שונים בחברה שלנו את השתנותם לאורך הזמן – ומסיקה את המסקנות לגבי העתיד ה"רצוי".

אז, כמו כל רעיון שונה ורדיקלי (אני מניח), גם רעיון זה החל בתגובות של ליגלוג. ואני עדיין חושב שרחוק היום שבו הרעיונות האלה באמת יקבלו מקום רציני ומכובד בשיח הציבורי, אם בכלל (עובדה שבשנות ה-40' וה-50' הם עדיין זכו להתייחסות שולית, אם בכלל). אך אם נחזור אל אותה הופעה, ואותה הצגה שלי כ"כנעני" – אני מרגיש צורך לשתף אחרים במחשבות הרבות שרצות לי בראש. לשמוע, לקבל ביקורת, לשתף – ואולי, מתישהו, לקבל חיזוקים ותמיכה. על אף הפן הדתי בדבר (אחרי הכל – הרעיון העברי כולל בתוכו גם את המוטיב האלילי) – אני לא רואה את עצמי כמטיף דתי, והבסיס האלילי מבחינתי הוא תרבותי. הבסיס העברי מבחינתי הוא בסיס לאומי. כפי שכבר ציינתי, אני רואה את עצמי כפאן-דאיסט, ומאמין שהטבע הוא נעלה על הכל. והרבה מעבר לזה – אני רואה את עצמי כשְני-ציוני – שני, לא מהמילה "שניים" כי אם מהמילה להישנות – שכן אני סבור כי התהליך הזה, של גיבוש אידאולוגיה, היישום שלה, בחינתה מחדש לאחר תקופה והישנות התהליך של גיבוש האידאולוגיה מחדש ויישומה הוא תהליך שצריך להיות מעגלי. המצב הגיאו-פוליטי, כלכלי, חברתי, מדעי, תרבותי, וכו' וכו' של שלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 השתנו במשך התקופה. ישנם מושגים ששינו את משמעותם ודווקא "גילויים מחדש" עשוי לעורר בנו רצון לחזור אחורה ולשפר – וישנם מושגים שכבר לא רלוונטים לתקופתנו.

מעולם לא באמת התפניתי לכתוב בלוג אמיתי, ואין לי מושג אם המאמץ הזה גם הוא יתרומם לו, אבל אף פעם לא מזיק לנסות. אני יודע שמאוד אשמח לתגובות, דעות, ביקורות ובעיקר להפצת הרעיון (והבלוג) למי שעלול למצוא בו עניין. וזה בעצם למה אני כותב.

חולון, ג' בשבט, ה'תשע"א.