ארכיון תג: ליברמן

זמן לחשבון נפש – הבחירות שהיו, הבחירות שיהיו…

בבחירות הקודמות הצבעתי לנתניהו.

על-פניו, יש בכך משהו מביש קמעה. קשה להרגיש בנוח עם הבחירה שלי לנוכח שרשרת החוקים האחרונים (תיקון לחוק לשון הרע שכונה "חוק ההשתקה", החוק שאוסר על איסור פרסום פרטי חקירות שכונה "חוק ההסתרה") שבעיניי הם מטופשים, רעים וחשוכים, וּלנוכח המשך המגמה הכלכלית ההיפר-קפיטליסטית, זו ששוחקת את מעמד הביניים ומקשה את חייהם של תשעה וחצי עשירונים, וּלנוכח התגברות ההקצנה הדתית (שאת ציבור זה מייצגות מפלגות שיושבות בקואליציה). וכן, אם זה לא היה ברור מספיק – אני אומר זאת שוב : אינני מסכים עם חזונו הכלכלי של נתניהו ושל מפלגתו, חזון נאו-ליברלי המיישר קו עם מדיניות השוק הפתוח והגלובלי כפי שהכתיבה אמריקה. אם יש משהו שמנסים ללמד בתואר ראשון לכלכלה (בדגש על השנתיים הראשונות, עליי לסייג), הוא שגידול בתוצר הוא בהכרח מצב טוב. ואולם, כשהתעמקתי קצת בתחום הזה (במסגרת הלימודים האקדמיים ומחוצה להם), התחלתי להבין כי גידול בתוצר הוא רק מדד אחד שמתייחס וּמכוון אל היבט מסויים ברמת-החיים, אך לא היחיד. השקפתי הכלכלית אינה דוגלת בסוציאליזם קלאסי טהור (או קומוניזם), אך אני מאמין בכלכלה שהרבה יותר נוטה אל כיוון המעורבות הממשלתית במשק מאשר אל כלכלה חופשית לחלוטין, שבפועל מרכזת את הכוח הכלכלי ב"מוקדי כוח" (בצורת משפחות השולטות על נתח מאוד גדול משוק התעסוקה).

ברם, חש אני בצורך לאזן, ולטעון כי בעיניי שלוש השנים שעברו לא בהכרח היו כה נוראיות כפי שמציגים אותן מתנגדיו של נתניהו – ההדרדרות המעמד הבינלאומי, לדעתי, הינה בלתי-נמנעת אם וכשרוצים לעמוד על עקרונות מסויימים (כמו אכיפת מצור-ימי, שלדעתי היה מוצדק). ישראל, כמדינה (וגם כעם), כבר מורגלת למצב כזה ונמצאה בו עוד מראשית ימיה כמדינה. למעשה, רבים שמדברים על "שפל חדש במעמדה של ישראל" שוכחים כי אך לפני שלושים ושש שנה נתקבלה החלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם שהכריזה כי הציונות היא צורה של גזענות – קרי, כל התשתית הלאומית עליה בנויה מדינת ישראל אינה מוסרית (לכל הממהרים להצדיק את הטענה זו, יש לזכור גם כי החלטה זו בוטלה ב-1991, עם קבלת החלטה 4686 של העצרת הכללית של האו"ם). גם לא התנגדתי נחרצות לשרשרת החוקים הקודמת, שכונתה פאשיסטית אף היא (והקורא הדקדקן ישים לב כי לא השתמשתי בכינוי זה גם עבור שרשרת החוקים האחרונים), שרשרת שכללה את "חוק החרם" ו"חוק הנכבה", לא נראית בעיניי ככה נוראה ואפלה (במקרים של חוקים ספציפיים, כמו חוק הנאמנות, הייתי טוען שמדובר בחוסר רגישות מטופשת ומיותרת, אבל בהחלט לא קצה של הדמוקרטיה בישראל). גם בקשר למצב הכלכלי, אני נוטה להאמין שהאלטרנטיבה המיידית, קדימה, הייתה נוקטת באותו קו של נתניהו, אך באותה צורה חסרת הזהירות הסְתַגְּלָנִית שכל-כך מאפיינת את קדימה, חסרת האידאולוגיה.

בבחירות הקודמות הצבעתי לנתניהו (קרי – לליכוד), ואף כתבתי רשימה שפורסמה בבלוג הקשור לתנועה. בבהתבוננות לאחור, אינני מתחרט. כשקראתי את מה שכתבתי, הבחנתי כיצד רוב דבריי כוונו להבדלים שבין קדימה לליכוד – ואכן, המירוץ העיקרי היה בין שתי התנועות הללו. אין בלבי ספק כי קדימה הייתה מביאה את המדינה למצב רע. הרבה יותר מכפי שנראה לנו היום, על כל פנים. מדוע ? כי התפיסה שלי לגבי קדימה לא נשתנתה. הדברים שאמרתי אז, רובם ככולם, תקפים גם להיום :

בבחירות 2006 וכפועל יוצא של ההתנתקות (והתוכנית שהייתה אמורה להמשיך אותה – ההתכנסות) – קמה בארצנו מפלגה חדשה. מפלגה שהיא לא ימין ולא שמאל. מפלגה שהיא הכל וכלום. בשלוש השנים האחרונות המפלגה הזו הוכיחה פעם אחר פעם כמה היא ריקה מתוכן אמיתי, ותפקידה היחידי הוא ליצור מקומות עבודה – עבור חברי הכנסת שמייצגים אותה. היא המפלגה הראשונה שרצה בלי אידאולוגיה (כפי שהצהיר על כך מפורשת חבר הכנסת שטרית) לאט לאט המפלגה אספה פליטים ואופורטוניסטים ממפלגות מכל קצוות הקשת הפוליטית – ואיגדה אותם למפלגה אחת, שזהו אופייה העיקרי – קומבינות, אופורטוניזם, ושחיתות. גישה של תקמבן אותי היום ואני אקמבן אותך מחר.

דוגמה חיה לכך ניתן לראות בצורה שבה השאיר אהוד אולמרט את חיים רמון כשר, ואף כמשנה לראש הממשלה לאחר הרשעתו כשנשאל אולמרט למה עשה זאת, תשובתו הייתה, "מיניתי את חיים רמון ורוני בר-און לשרים כי הם חברים שלי, וכדי שיידעו שאני לא שוכח חברים." (לא מאמינים ? – הנה לינק לכתבה) שום עניין של רקע, שום על עניין של ניסיון, ושום עניין של תכונות  אישיות טובות, סידר ג'וב לחבר'ה.

מעולם לא הייתה מפלגה שעסקה באופן כל כך גלוי וכל כך חסר בושה בשחיתות שלטונית ואשר ביזתה את כל המוסר והיושרה שאמור להיות לחבר כנסת. אולמרט, אשר בתחילת כהונתו סירב להקשיב לרוב המוחץ של העם אשר קרא להתפטרותו (ובעזות מצח טען שיש לו תמיכה רחבה וכי מלחמת לבנון השנייה הייתה הצלחה גדולה) – ואשר לא התפטר גם לאחר דו"ח וינוגרד – הוא זה שבציניות המאפיינת אותו טען כי "בארץ אין תרבות פרישה מן הפוליטיקה". יושרה ? הצחקתם אותי.

אך החלקלקות והציניות אינן שייכות לאולמרט בלבד. כיום, לאחר שנתן לציפי לבני את המושכות – ניתן לראות כיצד קדימה מנסה להפיל את כל הרעות החולות של הממשלה האחרונה על אולמרט עצמו. לטעון שהוא נכשל, הוא מושחת, הוא חסר עמוד שידרה – אבל השאר בסדר גמור. אחד הטיעונים העיקריים ביותר שלבני מייחסת לעצמה שהיא נקייה מכשלונות בניגוד לשאר המתמודדים. רק שהיא שוכחת שהיא זו שעומדת מאחורי כמה מהביזונות הגדולים, היא ולא אחרת עומדת מאחורי "הפסקת אש חד צדדית" (בתום מבצע "עופרת יצוקה"), היא זו שאמרה שעל אולמרט להתפטר אך לא היה לה עמוד השדרה להתפטר בעצמה (והרי מי נשאר סגן של מישהו שהוא לא מאמין בו? בשביל זה צריך יושרה אמיתית ואומץ לב).

שום תכונה טובה על עצמה ועל מפלגתה – ולכן כל הקמפיין שלה היה שלילי מיסודו ותפקידו היחיד היה להפחיד את הציבור מן המתמודדים האחרים ולהשאירה היא (וגם שאר חברי הכנסת של קדימה) זו שמזגזגת בין ימין לשמאל רק על מנת ליצור ספינים שתפקידם העיקרי הוא להשאירה בעמדת הכוח. לא מתוך אידאולוגיה, לא מתוך אמונה במשהו טוב יותר שהם מסוגלים להביא. אך בסופו של דבר, וזה החיסרון העיקרי בקדימה. יש פערים באמונות ובתפיסות השונות בין הימין לשמאל בישראל. קדימה לא מונעת מאידיאולוגיה ולכן היא מונעת את דרך האמת של אנשים והכל כדי להשאיר בשלטון אנשים שפועלים אך ורק למען עצמם.

האם אתם מוכנים להפקיד את עתיד המדינה בידי אנשים כאלה? אנשים ששלחו חיילים להילחם מבלי לחשוב על ההשלכות? אנשים שמבטיחים את הגולן בשבוע בחירות כדי לזכות בעוד מנדטים? אנשים שניכסו לעצמם את הצלחת התוכנית הכלכלית של נתניהו ולא הצליחו להתמודד עם המשבר הנוכחי, פשוט כי לא היה להם מושג בכלכלה? אנשים שמתמודדים עם כתבי אישום כאלו ואחרים? שאול מופז הממורמר השאיר את התשתית התחברותית כפי במצב גרוע כך שהיום מתייחסים למטוסי אל על כאל מטוסים ממדינות העולם השלישי. קדימה נכשלה, לא רק ציפי לבני אלא כל חברי הכנסת שלה. והגיע הזמן למהפך.

חשוב גם לציין, שבעיניי הנושא המכריע בבחירות היה, ולצערי גם נותר, הנושא הבטחוני-מדיני. וּבבחינה הזו, עד כמה שנתניהו מואשם כמי שדרדר את המצב המדיני בעיקר, אני מעדיף את הבחירות שהוא יעשה מאשר שלום חפוז ולא-אחראי כפי שקדימה עשויה לקדם, או שלום מעט נאיבי כפי שהעבודה עשויה לקדם. כי בעיניי, שלום אינו רק הסכם שחותמים עליו, הוא שינוי בתפיסה ובגישה כלפי הצד השני. ובעוד שההנהגה שלנו מסוגלת לעשות את השינוי הזה, אני חושב שההנהגה הפלסטינאית עדיין לא השלימה עם ההשלמה הזו.
נכון שהאשמה תלויה גם בנו, אבל לא רק. בכלליות, השלום הוא מה שאמור לגשר על אותם נושאים בהם כל צד אשם – גם מבחינה מעשית (של תיאום והתמודדות עם הסוגיות) וגם מבחינה הצהרתית (השלמה, במובן הכי בסיסי של המילה). אבל העניין הזה חייב להיות דו-צדדי, ובעיניי הוא מורכב, ולא יתכן שהתנאי היחידי להסכם שכזה יהיה החזרת שטחים. על-כן, בעיניי המושג "שטחים תמורת שלום" הוא מושג שגוי, ולא משקף את המציאות (בה גם יש שטחים שהפלסטינאים יאלצו לוותר עליהם). הנוסחה הנכונה יותר, אם כבר, "היא שטחים תמורת שטחים, שלום תמורת שלום."

וּבבחירות שיהיו ?

קשה אמנם לדבר על בחירות שצפויות רק בעוד כשנה (אם לא יוקדמו), אולם אם נתבונן על הסקרים כפי שהם כיום (וכן, ברור כשמש שהמצב עשוי להשתנות בצורה דרסטית), נראה כי הליכוד אינו מתחרה עם אף תנועה. עבור הליכוד, לו הבחירות היו נערכות היום, הנצחון נראה מובטח. דווקא במצב כזה, ראוי לשאול – מה יהיה כוחה של האופוזיציה ?
זוהי אותה האופוזיציה שאמורה לרסן ולהתנגד ל"השתוללות" של הממשלה, במיוחד במצב בו מנהיג קיצוני כליברמן (ואכן, אני רואה בו מנהיג קיצוני המונע משנאה לצד הפלסטינאי יותר מאשר אהבה לצד שלנו) מכהן בתפקיד כה בכיר.
מן הסיבה הזו בדיוק, ושוב – בהנחה שתוצאות הסקרים ביום הבחירות הן אלו שמוצגות בימינו, שנה לפני המועד הרשמי – הייתי מצביע דווקא למפלגת העבודה. כי אמנם הייתי מעדיף לראות את נתניהו כמוביל התהליך המדיני, אבל הקדנציה הנוכחית של הכנסת הוכיחה גם את חשיבותה של האופוזיציה.

שאלה אחת שניתן לשאול בקשר לקדנציה הזו היא – איפה הייתה האופוזיציה ? רוב החוקים ה"בעייתיים" בכנסת הנוכחית לא עברו ברוב כה גדול – ואם אכן הם כה מטרידים כפי שהאופוזיציה מציגה אותם, לדעתי ראוי לשאול – מדוע התקבל החוק בהתנגדות של שלושים ומשהו חברי כנסת בלבד, כאשר האופוזיציה מורכבת מ 66 חברי כנסת בלבד ?
אם וכשאצביע לעבודה, אעשה זו מתוך תקווה שהיא תנהיג את האופוזיציה – דווקא שלי יחימוביץ', שנתפסה (עד ה"מפנה ימינה" שלה, ועבור ספקנים רבים – גם אחרי) כסמן השמאלי של מפלגת העבודה, יכולה להביע דעה נחרצת ולהוביל קו חברתי – הן בהצעות החוק שתגיש, והן בהצעות החוק אליהן תתנגד. את דעותיי על קדימה כבר הבעתי קודם לכן, ויאיר לפיד, שסוף כל סוף טרף את הקלפים והכריז על כניסתו אל הפוליטיקה – לגביו אני מניח שאני ספקן. אף-על-פי שמאוד יתכן שיביא אותו רוח רעננה, אולי אפילו בתולית, אל הביצה הפוליטית אותה אנו מכנים לרוב "הכנסת", אינני יודע כמה נחרצת תהיה דעתו, ואם בכלל יבחר להיות אופוזיציונר.

מעבר לקדימה, ישנן שתי מפלגות יחסית חזקות שלדעתי רע להצביע להן – הראשונה היא האיחוד הלאומי, והיא מהווה בעיניי את הקצה הימני הקיצוני ביותר של המפה הפוליטית כיום. רוב ההחלטות שמדיפות ריח רע של גזענות (ויש אשר יאמרו, ולדעתי שלא בצדק – פאשיזם, לא עלינו) וקיצוניות פנאטית קודמו, אם לא נדחפו, בידי חברי סיעה זו. אני חושב שבבחירות הקודמות כוחה של האיחוד הלאומי גדל בעיקר כתגובת-נגד שנבעה מן הייאוש מתהליך השלום (או מה שנותר ממנו) עם הפלסטינאים – תהליך שממנו חלק נרחב מן הציבור הרים ידיים והעדיף גישה נוקשה יותר כלפי עם שנתפס בעיניו כסרבן-שלום במקרה הטוב ואויב שלא ירים ידיים עד שיגרש מפה את אחרון היהודים במקרה הפחות טוב.
המפלגה הגדולה השניה שבעיניי רעה לא פחות היא ש"ס. השקר הגדול ביותר של ש"ס היא הצגתה כתנועה חברתית – ש"ס היא תנועה חרדית, ותו-לא. ה"חברה" היחידה שמעניינת אותה היא החברה החרדית. הדרך היחידה להנות מפירות מאמציה של ש"ס היא להשתייך אל ציבור חרדי – עדיף, כמובן, גם מזרחי – אבל גם זה לא חובה. אם לכל חברי הכנסת יצא שם של מושחתים, ש"ס היא היחידה שמתגאה בדרך פעולתה הסחטנית והבלתי-מתפשרת. למעשה, ההבדל היחיד בעיניי בין ש"ס לחמאס הוא שלחמאס יש צבא חמוש. אפילו בתפיסתם הדתית הם לא כה רחוקים.

יש עוד קבוצה אחת, אולי עוד שתיים, ששוות התייחסות והן השמאל הלאומי ו J14 (תנועת הצדק החברתי). את שתיהן אני לא מחבב – שתיהן בוטות, צעקניות, תוקפניות, אולי אפילו בריוניות. השמאל הלאומי מנסה לנכס לעצמה תכונות ואידיאלים שהיא בעצמה לא מחזיקה בהם – היא מנסה לשייך לעצמה את הבן-גוריוניזם, ואפילו מציבה את רבין כדמותה ההירואית (ובשיא החוצפה, אף העתיקה אחד לאחד את השלט "ישראל מחכה לרבין" של מפלגת העבודה מבחירת 1992), אך למעשה עוסקת המון בהפצת שנאה כלפי מתנחלים (זוכרים את רבין, גיבור התנועה ? הלא הוא מאבות מוסד ההתנחלות), ערבים וכל מי שלא דוגל בדעותיה – וכל זו בצורה דיי אגרסיבית ומתנשאת. J14 דיי דומה לה מבחינת דרכי הפעולה, אך בעוד שניתן להתנחם מעט בגישה הפרו-ציונית (איזו ציונות ?) של השמאל הלאומי, J14 נתפסת בעיניי כתנועת שמאל רדיקלית אנטי-ציונית. מעבר למחאה החברתית, האג'נדה שלה היא אג'נדה של מדינה דו-לאומית וביטול הציוויון הלאום הציוני. מעבר לזה, ברשימה שכתבתי על מאהל המחאה בג'סי כהן, גם ציינתי כיצד אותם חבר'ה בחרו לשקר בדף שלהם. ואולי כולם משקרים, אבל אותם תפסתי "על חם".

מי אני ? מה אני בכלל ? (סוף דבר + גַּרְיָן – טיזר, מלשון גירוי)

לא פעם אמרו לי כי הבלוג שלי הוא בלוג ימני. ואולם, אינני מרגיש מזוהה לא עם הימין ולא עם השמאל – ואני מניח שגישתי מלקטת קצת מפה וקצת משם. על-כן אינני מרגיש באמת הזדהות עם אף מפלגה (מה גם שהמפלגות הגדולות בעצמן מאבדות מזהותן החד-מימדית מלכתחילה). גם השני-ציונות, אותו רעיון בו אני דוגל, של לאום עברי במקום לאום יהודי, נתפס בעיניי רבים כימני – אולי בגלל העיסוק במושג לאום. אך מבחינתי הלאומיות היא תכונה אחת ובודדת מבין תכונות רבות המגדירות את השיוך הפוליטי. הלאומיות היא עדיין מרכיב שקיים במרבית המפלגות בכנסת, אך רוב-רובן כבר סטה מדרך הלאומיות הציונית הקלאסית (למעשה, הציונות לכשעצמה כבר איבדה מערכה ומשמשת לרוב כמעין קישוט שבו מתהדרות המפלגות).

כן, חשובה לי הזהות הלאומית שלנו, וכן, כרגע הייתי מעדיף לראות את נתניהו כראש ממשלה (לא כי הוא הכי טוב, אלא כי הוא הרע במיעוטו), אך אינני מרגיש משוייך או מחוייב לשום צד במפה הפוליטית, וברובדים שונים השקפותיי נוטות לכיוונים שנראים בראייה ראשונית כסותרים. אך על הנושא הזה, של רבדים שונים בהשקפה פוליטית, במקום ושיוך ראייה חד-מימדיים, ארחיב ברשימה הבאה.

חולון, ה' בשבט, ה'תשע"ב.

פאשיזם, חופש הביטוי, התוכנית "ארץ נהדרת" ומחשבות על סכנת הרצח-הפוליטי הבא.

"אנחנו עוצרים כעת את הדיווח מזירת האירוע בכדי לעדכן שכרגע הגיעה הידיעה כי לפני דקות ספורות שר החוץ איווט ליברמן מת מפצעיו בבית החולים הדסה עין-כרם. כפי שכבר דווח, ליברמן נורה לפני כשעה וחצי בעת שיצא מן הכנסת בידי אלישע לוי מרמת-גן, ככל הנראה אנרכיסט, שצעק לעבר ליברמן 'חלאה פאשיסטית'. שוב, אנחנו המומים לדווח כי שר החוץ מת על שולחן הניתוחים. אנחנו מניחים כי השאלה שתישאל מחר היא כיצד נתנו לזה לקרות…"

אתמול בערב (שישי, ה-14 בינואר 2011) עשיתי דבר שאני לא נוהג לעשות – ראיתי טלויזיה (אצל אחי, אני לא מוצא סיבה להחזיק אצלי טלויזיה). הספקתי לראות כתבה מעניינת על כדורסל נכים, ועל אנשים ללא כל נכות שמשתתפים במשחק הזה. לאחר מכן ראינו ארץ נהדרת, והרגשתי רע. רע מאוד אפילו. בשליש הראשון של התוכנית השתלט שר החוץ ליברמן (בגילומו של… אין לי מושג מי, אני גרוע בשמות) על התוכנית והאשים את קיציס בבגידה במשפט ראווה שהיה נאצי בכל דבר למעט דגל צלב-הקרס שנעדר (מסיבות מובנות).

חשוב לי להקדים ולהגיד כי אני טוען תמיד שדעותיי לא מזוהות לא עם הימין, ולא עם השמאל. באופן כללי ימנים נוטים לקרוא לי שמאלן ושמאלנים נוטים לקרוא לי ימני – פשוט בשל העובדה שכל אחד מוצא ברעיונותיי את הדברים עמם הוא לא מסכים. ואין בזה פסול, אני מקבל את זה בהבנה – אבל מתוקף זכות ההגדרה העצמית שלי השמורה לי אני לא רואה את עצמי נוטה לאף אחד מן הצדדים, ובטח ובטח שלא מזדהה עם המרכז (שהוא לדעתי גרוע אף יותר). אולי מן הסיבה הזו אני מרגיש גם מגוחך "להגן" על מפלגה או ציבור מסויים – קטונתי מלעשות כן, בטח כשאינני מזדהה עם צד זה או אחר. מעבר לזה, אינני חשׂוך חוש-הומור, וגם במהלך התכנית צחקתי, גם במהלך הקטע עליו אני הולך להרחיב עכשיו. בדיחה טובה מצחיקה אותי, גם אם נאמרת בהקשרים לא כל כך הולמים, בגלל האירוניה או פשוט בגלל חוש-ההומור שלי. אבל אני מקווה שכולם מבינים שהמשפט מתקופת הילדות "צחקת ! זה אומר שאתה לא רציני" לא תקף פה, כי לדעתי מדובר בנושא רציני מאוד.

ובהקשר לאותו קטע טלוויזיוני ששודר – נראה שאנשים בוחרים באופן סלקטיבי את הזכרונות שלהם, בהתאם לנסיבות. יהיה שקרי מצידי לרשום כי "אנשי השמאל שכחו את אוירת ההסתה שקדמה לרצח-רבין", כי הרי הם בעצם יזכירו זאת בהזדמנות בהם מוזכרת המילה "בוגד" או "משתף-פעולה" בהקשר של פוליטיקאי מהשמאל. וזה בסדר, זה נכון – אכן במקרים כאלה צריך להזכיר את התקופה שקדמה לרצח-רבין, ואת ההסתה. את העובדה שאנשים הרגישו חופשיים לנצל את חופש הביטוי, ולהתבטא נגד מי שהם רואים כמחריב ישראל. וגם אם לא קראו לרצח-רבין באופן מפורש, הרי ביטויים מסוג אלה כמוהם התרת-דמו של רבין. היה זה רק עניין של זמן עד שיבוא הפנאט שיהפוך את המלים האלה למעשים, באצטלה של חובה מוסרית-דתית.

אך האם מישהו נותן דעתו לסכנת ביטויים דומים כאשר הם מושמעים נגד נבחרי הציבור מן הצד הימני של המתרס ? כשראיתי את מי שגילם את ליברמן משתתף כשופט במשפט-ראווה נאצי בו הוא מכריח את אייל קיציס להצדיע במועל-יד (בכדי שלא נבלבל ונדע כי אכן ליברמן הוא התגלמות הנאציזם), לא יכולתי שלא לנוע במושבי באי-נוחות. ואל תטעו, אני לא מזהה את עצמי עם ישראל ביתנו. באופן אישי אני חושב שההחלטה על הקמת ועדת החקירה הפרלמנטרית שתפקידה לחקור את התנהלות ארגוני השמאל כדוגמת מחסום-ווטש ובצלם היא אוילית לחלוטין. אך מכאן ועד להציג את ליברמן כנאצי עוברת דרך שמעליה מתנוססים שלטים ירוקים של כביש מהיר עם הכיתוב "חוסר-טעם".

זה נשמע לא נעים לצאת נגד התבטאות, במיוחד של תוכניות סאטירה. כן, מדובר באמצעי הומוריסטי-אומנותי להעביר את הלך הרוח של כותבי התכנית. ואני האחרון שיטען כי על סאטיריקנים (ובכלל, כל אדם באשר הוא) צריך להיות "ממסדי" ולא להביע את מחאתו. אך יש הבדל עצום בין מחאה להסתה. מה חשבו מי שכתבו את המערכונים של השליש הראשון של התוכנית ? האם לא יעלה על הדת כי בעקבות הגל הזה (שאותה תוכנית של ארץ נהדרת, מבחינתי, הייתה רק הנציגה הפופולרית ביותר שלה) יקום האדם (שכמובן שלאחר מעשה יכונה "מטורף בנפשו") שיחליט כי הוא זה שיציל את ישראל מפני הנאציזם של ליברמן, והוא זה שירצח אותו ? מה אז יגידו כולם ? "צק, צק, צק, איזו הסתה הייתה. איך אנשים הרגישו חופשי לקרוא לפוליטיקאי פאשיסט, מבלי להבין כי יש כאלה שירגישו שחובתם היא להציל את ישראל מפני הפאשיזם הזה".

וזהו אולי המקום להגיד בצורה הכי ברורה – מי שכיום חושב שכל טענות הפאשיזם האלו לגטימיות, ששוב יחשוב על המצעד ארון הקבורה של השלום, על רבין במדי אס.אס., על קריאות הבוגד. כמה קל היה באותו זמן להגיד את הדברים האלה. לקרוא לרבין רוצח אחרי כל פיגוע. אין הבדל בין הצגת ליברמן כנאצי לבין הצגת רבין כנאצי. מותר לא להסכים עם ליברמן, מותר להביע דעות – אבל חשוב גם לזכור את הסכנות שבהתבטאויות מסויימות. אסור להתחמק מאחורי המושג (הקדוש בעיניי) "חופש הביטוי" ולטעון כי כל טענה היא מותרת. כולנו למדנו את הסכנה במלים מסויימות, בעלות מטען מסויים והשלכות מסויימות כלפי אוכלוסיות שונות. הסתה אינה אירוע בודד אלא תהליך מתמשך, שככל שעובר הזמן הגבולות שלו מיטשטשים. אם מישהו חושב שדבריו של פוליטיקאי מסויים נגועים בגזענות, למה פשוט לא להגיד שדבריו נגועים בגזענות ? למה לקחת את זה לכיוון כל כך מגעיל ? ושוב, אני מבין שבמקרה של ארץ נהדרת מדובר בתוכנית סאטירה, ושם תמיד הגבולות יותר מטושטשים – אבל אני מדבר על הלך הרוח באופן כללי, ועל הצגת "ארץ נהדרת" כדוגמה לאותו תהליך שציינתי מקודם.

התחלתי להיות מודע לאותה תופעה במהלך הבחירות האחרונות, בו מפלגות השמאל הזהירו שוב ושוב מפני הפאשיזם הימני. למרבה הצער, השימוש בהשוואות האלה כבר ממזמן אינו נחלתם של פרובוקטורים בלבד. כיום כל מה שנתפס ככוחני/צבאי – הוא פאשיסטי. כל הזדהות "יתר" עם הממסד, עם המדינה – פאשיסטי. כל טיעון שמדבר על לאומיות – פאשיסטי. למרבה הצער, אנשים פשוט לא מבינים מה שהם אומרים, ועוד יותר אינם מבינים את הסכנות שבדברים האלה, שבעיניי הם הסתה מובהקת (כמובן שבעיניהם לא, כפי שקריאות הבוגד ותמונות רבין במדי אס-אס נראה כמחאה לגיטימית). השימוש בשפה הזו הפך שגור יותר ויותר, ואז הגיע השמאל הלאומי, שמלכתחילה משתמש בשפה פרובוקטיבית, זולה ושפלה לצורך יצירת כותרות. רמת השיח הציבורי הגיע לשפל שאין לו תקדים, והרבה בזכותם (הם כמובן יטענו כי בכל מקרה כולם מדברים כך, וזה גורם לתשומת לב, אז אין בזה פסול).

אז אולי קצת מידע – פאשיזם היא שיטת ממשל בפני עצמה, ויש לה עקרונות מובהקים. הוגה הפאשיזם והמנהיג של איטליה הפאשיסטית היה בניטו מוסוליני. לפאשיזם יש כמה נקודות מנחות מובהקות, שקשורות לצורת השלטון, אופי הכלכלה והתפיסה החברתית :

  • המדינה מעל לכל – הפרט חסר חשיבות וזה תקין לחלוטין להעניק למדינה את חירות הפרט ואת חיי הפרט
  • היררכיה – הדוצ'ה (המנהיג) הוא הסמכות העליונה ויש לציית לו באופן מוחלט.
  • מלחמה בקומוניזם, ליברליזם, דמוקרטיה, וכל שיטה אחרת – כל השיטות האחרות אינן תקינות ואין לאפשר לתת להן הזדמנות לקום במדינה הפאשיסטית
  • מפלגה יחידה – בפאשיזם אין מקום למפלגות אחרות, לאור שני הסעיפים מעל ולאור העובדה שרעיונות אחרים
  • המלחמה הינה "מנוע הצמיחה" של המדינה ודומה לגישות דרוויניזם-חברתי אחרות – החברות החלשות נכחדות
  • קורפורטיביות – הגישה הכלכלית הפאשיסטית תומכת בתאגידים מקצועיים של הענפים השונים בתעשיה, שמורכבים מהמעסיקים ומהמועסקים. לכל ענף במשק יהיה יצוג בפרלמנט
  • הפאשיזם מתמקד בלאום, בצורה קיצונית ואובססיבית (לכן הוא לאומני) אך למיטב הבנתי לא היה גזעני בצורה אקטיבית עד הברית עם היטלר

בנוסף, גם ג'ורג' אורוול השקיע מאמץ וכתב ב-1944 מאמר שכולו מתמקד בשאלה "מהו פאשיזם ?". במאמר זה הוא מראה את הקושי והחמקמקות של ההגדרה לגבי משטרים שונים – גרמניה הנאצית, יפן (של מלחמת העולם השניה), פורטוגל, ספרד – אף כי כולן הוגדרו פאשיסטיות, לא תמיד יש ביניהן מכנה משותף (לדוגמה – לא כולן נמצאו או שאפו להמצא במצב מלחמה מתמיד, אם מגדירים את גמניה הנאצית כפאשיסטית – לא כולן היו אנטישמיות). הוא מציין את הקבוצות השונות שהוא נתקל בהגדרתן כפאשיסטיות – שמרנים, סוציאליסטים, קומוניסטים (למרבה האבסורד !), טרוצקיסטים, קתולים, מתנגדי מלחמה (שוב, אבסורד), תומכי מלחמה, לאומנים. על פניו, נראה לאורוול כי משמעות המושג "פאשיסט" אינה קיימת. הוא מכיר בכך שלמושג פאשיסט יש מטען רגשי מסויים – ולכן הוא נמצא בשימוש (יותר בעל-פה מאשר בכתב, לדעתו) על ידי אנשים שמבקרים שיטות ממשל שקל להבדילן ממשטרים ליברליים, או סתם כלפי אנשים אכזריים. אך בפועל, ולסיכום המאמר, טוען אורוול, כי פאשיזם היא אכן שיטת ממשל ושיטה כלכלית, ועל אף חמקמקותה אין להפחית מערכה על ידי הפיכתה לקללה :

"אך הפאשיזם הינה גם מערכת פוליטית וכלכלית. מדוע, אם כן, אין לנו הגדרה ברורה ומקובלת שלה ? אבוי ! לא נקבל אחת כזו – לא עתה, בכל מקרה. לומר מדוע יקח זמן רב מדיי, אך באופן בסיסי הסיבה לכך היא שזה בלתי אפשרי  להגדיר פאשיזם בצורה מספקת את הדעת מבלי לקבל הודאות שלא הפאשיסטים עצמם, ולא השמרנים, ולא הסוציאליסטים מכל צבע, מוכנים לתת. כל מה שיכולים אנו לעשות לעת-עתה הוא להשתמש במילה עם מידה מסויימת של זהירות ולא, כפי שנעשה בדרך-כלל, להורידה לרמה של קללה."

היה, אגב, פאשיזם אמיתי בישראל, אי-שם בשנות ה20' וה-30'. הדמות שאולי מזוהה ביותר עם הפאשיזם הישראלי היה אב"א אחימאיר, שאף כתב סדרה של שמונה מאמרים בעיתון "דואר היום" בשנת 1928 תחת הכותרת "מפנקסו של פאשיסטן", יחד עם מאמר דומה משנת 1955 בעיתון "חרות". (סיומת 'ן' ארכאית להיום, דומה במהותה לציניקן…). ואף על פי שאחימאיר צוטט כמתפעל מרוח הלאומיות של מוסוליני והיטלר, ואף בירך את "הדוצ'ה שלנו", ז'בוטינסקי –  הפאשיזם הזה דעך לו מהר מאוד, עם התחזקותו של השלטון הנאצי המאיים בגרמניה (יש אף שמזהים את "ברית הבריונים", שאותה הוביל אב"א אחימאיר יחד עם אורי צבי גרינברג ויהושע ייבין, כתנועה פאשיסטית).

אינני חושב כי כוונתם של כל אלו שמשתמשים ברטוריקה הזו היא רעה, אך שוב – לדעתי אנשים פשוט נסחפו לשימוש בעולם מונחים רע ומסוכן, או שנקלעו להלך-רוח מחשבתי מסויים. בבלוג של עמית לב מובא ב-6 בינואר 2011 תרגום מאמר בשם "הפאשיזם ב-14 נקודות" שפורסם במקור בשנת 2004 על ידי ד"ר לורנס בריט (זאת על פי הפוסט בבלוג. בחיפושים שלי מצאתי כי המאמר פורסם באביב 2003 ב-Free Inquiry). על פי המאמר הזה עשוי הקורא להחרד ולהגיד "אבוי, אנחנו מדינה פאשיסטית". נראה כי כמעט כל הנקודות התממשו, או עתידות להתממש (ביטויים מתמשכים וחזקים של לאומנות, בוז לחשיבותן של זכויות האדם, עליונות הצבא / מיליטריזם נלהב, אובססיה לבטחון הלאומי, דת ואליטה שלטת קשורות יחד, דיכוי של כוח העובדים או חיסולו, פרוטקציה משתוללת ושחיתות), אך כשקראתי את זה לא יכולתי שלא לשאול – האם יש כאן מטרה סמויה ? בהקשר של הצגת הכתבה והשלכתה על הנעשה בישראל של ימינו – האם אכן הנקודות הללו "התממשו" באופן מוחלט ? עם הפרוטקציות והשחיתות, לא נמצאים אשמים ? דת ואליטת השלטון – ניסיתם פעם לשאול דתי מה הוא חושב ? אולי לדעתו בכלל המדינה לא מתחרדת אלא מתפקרת ומפרה את הסטטוס-קוו ? מיליטריזם נלהב ? ומה לגבי הסרבנות ? ובהקשר אל המאמר עצמו – האם לא יתכן כי מטרתו של ד"ר בריט הייתה מלכתחילה לטעון כי הוא חי בחברה פאשיסטית ? אני חושב שדווקא בשיח האקדמי זכות הפיקפוק היא זכות עליונה. קל להבין כי הוא מתעלם בצורה דיי שרירותית לטעמי מהרבה נקודות אחרות של פאשיזם (כמו עקרון המפלגה היחידה, הקורפורטיביות, מלחמה באידאולוגיות אחרות, וכדומה). נראה כי הוא מנסה ליצוק את המושג הזה לעולם המושגים של היום (קצת כמו שאלון חילו ניסה לעשות ב"אחוזת דג'אני", שם הוא כפה בכוח את נרטיב הכיבוש לתקופה שאני בספק אם מישהו שם חשב על פעולות היהודים ככיבוש).

בנוסף, בואו לא נשכח כי אנחנו עדיין חיים במדינה מאוד פתוחה מבחינת ביקורת – עובדה שתוכנית כמו ארץ נהדרת משודרת. עובדה שנשיאים לשעבר "מכוסחים" בתקשורת. עובדה שמבוצעים אינספור תחקירים נגד מוסדות שלטוניים. אז נכון, כפי שאמרתי – ההחלטה להקמת ועדת החקירה היא דיי מטופשת, וכן, אנחנו רחוקים מלהיות מושלמים – מעצרים מנהליים, קיפוח המגזר הערבי, שחיתות – אבל מכאן ועד לטעון לפאשיזם ? זהו עיוות מוגזם של המציאות, ואני חוזר ואומר – הוא טומן בחובו סכנה יותר חמורה לאלימות ולרצח פוליטי. בשיחה עם חבר הובאה לפניי דוגמה נוספת לכוונותיה הפאשיסטיות של ישראל ביתנו, ואני מדבר על כתבה מוואלה מהשלושה ביולי 2002 אודות כוונותיה של ישראל ביתנו להצטרף לגוש מפלגות ניאו-פאשיסטיות. אני בעצמי זכרתי את הכתבה ואני זוכר שלאחר פרסומה היא הסירה את הבקשה לאחר שהבינה מה אופי המפלגות האחרות (כולל זו של היידר, תהא נשמתו צרורה בצרור החיות). אז שוב, אני מרגיש לא בנוח להיות בתפקיד של "הפרקליט", האם אנשים טורחים להבין את המהות האמיתית של הדברים ?

אני לא איש-ציבור, אני לא איש חשוב. אבל אני באמת קורא לכל מי שאיכשהו נתקל בפוסט הזה – הביעו ביקורת, עשו סאטירה, הלחמו נגד מה שלדעתכם משובש במדינה הזו. אבל בבקשה מכם, חשבו פעמיים לפני שאתם מתבטאים בצורה כזו. הבינו כמה זה מסוכן, כמה זה מיותר. אין הבדל בין קריאת "פאשיסט" לאיש ימין לבין קריאת "בוגד" לאיש שמאל. ואם היום זה נראה לכם הזוי, אולי תתפכחו ביום שבו יקרה כאן דבר נורא. אל תתנו לקטע הבדיוני שכתבתי למעלה להתממש.

חולון, י"א בשבט ה'תשע"א.