ארכיון תג: מולדת

לנצחון השלום, להגנת העצמאות, לקיבוץ-גלויות, לאחוות-פועלים לוחמת

נתקלתי בעמוד הפייסבוק "עיתון לכל מועד" בשער עיתון שעורר בי השראה. המדובר בשער עיתון "על המשמר" הסוציאליסטי מהשלושים באפריל, 1951.

"לנצחון השלום, להגנת העצמאות, לקיבוץ-גלויות, לאחוות-פועלים לוחמת".

"לנצחון השלום, להגנת העצמאות, לקיבוץ-גלויות, לאחוות-פועלים לוחמת".

את הכותרת עצמה, באיכות קריאה, העליתי לכאן בקובץ pdf הישר מצילומי העיתונים המופיעים באתר הספריה הלאומית.

בכותרת הגדולה: "לנצחון השלום, להגנת העצמאות, לקיבוץ-גלויות, לאחוות-פועלים לוחמת". כמה השורות הללו מדברות לימינו אנו:

– חזון השלום הוא חזון שמקורו עוד בתנ"ך, לא בדיה של "סמולנים בוגדים". ואף אחד לא משלה את עצמו שהשלום "יפול מהשמיים", אבל לפחות ראוי לזכור שזו לא מילה גסה, ולא כל מי שחפץ בשלום חפץ באבדנה של ישראל.

– העצמאות היא דבר שנקנה בדם, ולמן הרגע שהוא הושג יש להגן עליו, "לתחזק" אותו, פן נאבד את זהותנו כתוצאה מהתעקשות על סיפוח שטחים שיובילו למדינה דו-לאומית, שהיא הרבה דברים, זולת הגשמת הציונות.

קיבוץ-הגלויות לא הסתיים בשנות החמישים, ולא בשנים השישים, ולא בשנות התשעים. הוא דבר הרלוונטי גם לימינו. קיבוץ הגלויות לא מסתיים בהבאת הגולים ארצה, אלא במחיקת הזיקה הגלותית שלהם, והנחלת זהות מקומית, עברית, עצמאית.

אחוות-פועלים לוחמת – פועלי-הכפיים של שנות החמישים הם אותם אנשים שלחמו לעצמאות המדינה בימי תקומתהּ, והם אנשי השירות, התמיכה, האנשים מאחורי הקופה בבתי הקפה, יוצרי התוכן ואנשי ההיי-טק של היום, שמשרתים בצה"ל ונלחמים על הגנת המדינה. אם בשנות החמישים התעשייה היצרנית עמדה בחזית הכלכלה, הרי שהיום את מקומה תפס סקטור "מתן השירותים" – סקטור רחב ומגוון שעוד לא "אמר את דברו" ודרש את אשר מגיע לו, ושאותו ישיג רק בעזרת התאגדות – אותה תופעה שצוברת שוב תאוצה בשנים האחרונות, וכל-כך מפחידה את נתניהו ובנט שמנסים להתנכל ולסרס כל התארגנות שתתן כוח לעובדים, לרוב המוחץ של השחקנים בשוק העבודה.

אולם, לא פחות מהכותרת הזה, מרגש אותי מה שרשום שם, בכותרת הקטנה משמאל: "למען חזון המהפכה העברית המקבצת גלויות ובונה מולדת".

מהפכה עברית, לא יהודית – לא חזון "אחרית הימים", לא "ביאת המשיח" – והרי כל אחד, באופן אינטואיטיבי, מבין מה ההבדל בין "תרבות עברית" ל"תרבות יהודית" – ההבדל בין התרבות שלנו כעם, כקבוצה שדוברת שפה מסויימת, שיש לה זיקה למקום מסויים, שיש לו עבר משותף – ללא כל תלות דתית שתהווה קריטריון מכריע להשתייכותו של אדם מסויים לעם ישראל – לא היום, ולא בימי בית ראשון, שהרי עוד מאז אנחנו למדים על אנשים שפנו ל"עבודה זרה", ועדיין נכללו בעם ישראל, ואף לא בימי בית שני, בו אנחנו למדים על אלישע בן-אבויה ש"קיצץ בנטיעות", כפר בעיקר, ועדיין קיבל יחס מכבד מתלמידו לשעבר, רבי מאיר.

רק בימים בהם ליהודים לא היתה נחלה וקיום עצמאי, נראה שהדבר היחיד שקישר בין היהודים – דתם, היתה "קריטריון כניסה", קריטריון שבארץ הזו אין לו תוקף.

הדת היהודית היתה, ותהיה, הדת העיקרית של העם העברי ולכן ברור שהמדינה לא צריכה להתעלם מכך ולא לספק את השירותים הנדרשים עבור הרוב היהודי המוחץ, אבל מדינה שהקריטריון הדתי הוא זה שמגדיר אותה, תלמיד "תפזול" לכיוון הכפיה הדתית, תמיד תהיה לא-שלמה אם היא אינה מדינת הלכה, ומדינת ישראל אינה כזו, ולא צריכה להיות כזו. גם מי שמאמין בביאת המשיח ורוצה לראות בישראל הקמת מלכות בית דוד יכול להשלים עם זה שמדינת ישראל אינה שייכת ל"אחרית הימים", היא אתחלתא דגאולתא – היא ראשית צמיחת הגאולה (הרוחנית, הסופראקוסמית) של "ימות המשיח".

עד אז, מדינת ישראל צריכה לדאוג לקיבוצו וקיומו של עם ישראל בארץ – מדינה עברית, לעם העברי.
המהפכה העברית עדיין לא הושלמה. יש אף אשר יאמרו שהיא טרם התחילה.
אני יודע, עוד רבה הדרך, אבל אלך בה עד יכלה כוחי.

על המשמר - 30.4.1951

שער עיתון על המשמר – 30.4.1951, סריקה מתוך אתר הספריה הלאומית. כאמור, השער זמין גם בסריקת pdf בקישור הזה.

תל-אביב, י"ב באדר, ה'תשע"ה – 1 במאי, 2015.

כִּסּוּפִים

קיים בשפה הגרמנית מושג בשם sehnsucht, שמשמעותו קצת חמקמקה. אמנם התרגום המיידי למילה תהיה "כמיהה", או "געגוע", אבל sehnsucht אינו סתם צורך שניתן להשקיט בקלות, והמילה הטובה ביותר לתיאור אותו רגש תהיה "כִּסופים", וניתן לתארהּ כגעגועים עזים למקום שמעולם לא היית בו. זהו רגש חי מאוד, אולי אף טורדני; מדובר במַאֲוֶה-לב עמוק, שורשי, אולי אפילו מיסטי, אֶל-עֵבר דבר-מה, אדם מסוים או מקום כלשהו, שהתודעה עדיין לא עִכלה בעצמה לכדי שלמות, קל-וחומר לכדי תפישׂה והבנה המניחה את הדעת ואת ההגיון. כמיהה מסוג זה מאלצת את האדם להתמודד עם שאלות קיומיות – אולם בל תבלבלו בין הקיום הפיזי, הצורך האינסטינקטיבי לסיפוק הצרכים הביולוגים, לבין אותו קיום נפשי, רוחני – שמתוכו צומח אותו רגש קשה-להגדרה זה. אותה תחושת געגוע עז מושכת אותך אל-עבר מחוזות שיש אשר יראו בהם יעד שהגורל מפנה אותך אליו, ויש אשר יכנוהם בשם ארץ-מכורתם מחיים קודמים, גִלגולים רבים אחורנית בזמן.

קיים שיר אחד, ואחד בלבד, שמצליח לעורר בי את אותו רגש קמאי בצורה עזה כל-כך. השיר הזה מעורר בי ערגה נוסטלגית למקומות שלא הייתי בהן בגופי הזה מימיי, ביודעי כי געגועים אלו המקננים בי – מקורם מגלגול קדום יותר, והם מחזירים אותי אלפי שנים אחורנית, אל גדות נהר הפרת, אשר עליהן שכנה העיר השוּמרית אוּר, עיר הפולחן לאל הירח ננה-סין, אותה אוּר כַּשְׂדִּים ממנה יצאה משפחתו של אברם אבינו למסע המכונן לאורך הסהר הפורה כנענה (והלא מהי "אוּר" ? משמעות שמה של העיר בשומרית הוא פשוט "עיר", ואולם אם נפזול בשנית אל הלשון הגרמנית, הרי שה ur הוא משהו בראשיתי, גרעיני, מקורי), ושעל גדות אותו נהר שכנה גם העיר בבל, אותה עיר שעל נהרותיה, נהר הפרת על פלגיו השונים, שם ישבנו, גם בכינו, בזכרנו את ציון, ושעל ערבים בתוכה תלינו כִּנורותינו; וּבאותה נשימה אני קופץ קדימה, ועדיין מתבונן קצת מעל לשישים שנה אחורנית, אל גדות נהר החידקל שם שוכנת העיר בגדאד ממנה עלה אבי ארצה והוא בן שנתיים ימים.

זהו הנוף המתואר בשיר, נוף שממנו אינני מצליח להשתחרר. נוף שלא שזפו עיניי בחיים אלו, וּבכל זאת אני מרגיש שייכות אליו מימים עברו. אני, שמרגיש עִברי בכל רמ"ח איבריי, שמרגיש מנותק מן העדתיות על-כל גווניה, כולל זוהי השייכת לי ממוצאי המשפחתי, אני מוצא עצמי לפתע מתגעגע למקום אחר שמעולם לא הייתי בו. צל עץ תמר, ואור ירח, ומנגינת כינור תקסים את הלב. ליל כִּסופים מסופוטמי בארץ כנען.

חולון, י"ט באייר, ה'תשע"ג.

הדיקטטורה שמנגד ? דעתי על המאמר "ישראל תהיה להם למצדה" מאת צבי בראל

חבר טוב ויקר ביקש ממני אתמול לקרוא את המאמר "ישראל תהיה להם למצדה" של צבי בראל, שפורסם באתר עיתון "הארץ" ב 17 ביולי 2011. בחרתי להציג את תגובתי למאמר, בעריכה קלה ובתוספות מזעריות שעוזרות להציג תמונה שלמה יותר, כאן ביומן-הרשת שלי :

אני לא מקנא בצבי בראל, שהרי אלו הסיוטים הפרנואידים שמדירים שינה מעיניו.

לאורך כל המאמר, הוא פורש את אותו סיוט, ומציג את מפעל ההתנחלויות כחיה אנטי-ציונית פאשיסטית שמתכננת להשתלט על המדינה.
אף על פי שזה היה צפוי, כבר מעצם המילה "פאשיזם" בפסקה השניה התחלתי להרגיש באי-נוחות מה. כל התייחסות אל הנושא כ"פאשיסטי" מוריד מערך הדיון. כבר התייחסתי בהרחבה אל השטות הרטורית הזו, ואף אל הסכנות שהיא עשויה להביא עמה. כוחני/ימני/מיליטריסט אינן מילים נרדפת לפאשיסט. פאשיסט היא שיטת ממשל בפני עצמה, ומי שמשתמש במושג הזה בהקשרים שאינם נוגעים למוסוליני, או למישהו שבאמת מנסה לחקות את שיטת הממשל שלו – מוריד מערך הדברים שלו עצמו. צבי בראל פשוט עושה שימוש בדמגוגיה זולה בכדי לנסות לשכנע אותנו בטיעוניו רדופי השנאה.

בואו אפוא נתייחס אל כמה מדבריו של צבי בראל בכדי לקבל תמונת-נוף יותר טובה לגבי דברים, הזויים, מעוותים ושקריים ככל שיהיו :

"כמו בסוריה, מתקדמת ישראל במהירות למצב שבו המיעוט שולט ברוב" – המצאה שטותית, זהו צמד המילים שחיפשתי. הממשלה בישראל נבחרה ברוב דמוקרטי, בבחירות שמקובלות כתקינות. מה לעשות, אדון בראל, רוב הציבור בישראל ימני. מי שלא מסוגל להתמודד עם זה, פשוט לא מקבל את "כללי המשחק" הדמוקרטיים (וזה עוד לפני שבכלל דיברנו על חקיקת חוקים, אלא פשוט על מי שולט). נכון הדבר, כי גם דמוקרטיה יכולה לחוקק חוקים אנטי-דמוקרטים. תיאורטית, גם דמוקרטיה יכולה להפוך עצמה לדיקטטורה בהליך לכאורה דמוקרטי. אולם, בניגוד לצבי בראל, אינני חושב שאנחנו קרובים לשם כלל וכלל. בדיקטטורה אין מפלגות. בדיקטטורה אין דיון על חוקים. בדיקטטורה יורים על מנת להרוג במפגינים (במיוחד מהסוג שמציג צבי בראל, קרי – סוריה). אינני יודע מתי הפעם האחרונה, אם בכלל, שבה ירה איש בטחון אל עבר מפגינים בכיכר רבין או כיכר ציון. אך גם אם נלך קצת רחוק יותר, אל הכפרים הפלסטינאים שם בכל יום שישי מתקיימות הפגנות, יותר מפגינים נרצחים ביום הפגנות אחד בסוריה מכפי שנהרגו מפגינים בבילעין, נעלין ושייח ג'ראח לאורך כל שנות ההפגנות שם (מה גם שיש דרכים יותר יעילות להרוג אנשים מאשר כדורי גומי וגז מדמיע, ובכל זאת הצבא שלנו בוחר להשתמש שם ! איזה צבא מדכא מוזר).

"[ציוני דרך]…אחרים טריים ובוהקים כמו חוק החרם, חוק הנכבה, ההכרה במעמד האוניברסיטאי של מכללת אריאל, חוק הנאמנות, חוק ועדות הקבלה, שגם הם בעוד זמן לא ארוך ייהפכו להרגל ולאורח חיים כאילו לא היו חיים אחרים קודם." – ההכרה במעמד האוניברסיטאי של אריאל היא איזשהו רמז לפאשיזם ? אני מסוגל להבין את ה"בעייתיות" בחוק החרם וחוק הנכבה, אבל הכרה במעמדה של מכללה כאוניברסיטה ? פאשיזם ? מנין הוא הקריץ את זה ? הייתי מוכן אפילו "להתפשר" על קולוניאליזם (וגם טיעון זה היה דחוק), אולי אפילו פופוליזם (קצת יותר קרוב, כנראה).  מהכרה, מחטפית ככל שתהיה, במוסד אקדמי כאוניברסיטה ועד עקרונות ומעשים כמו המדינה מעל לכל, פיזור מפלגות, גישה כלכלית קורפורטיבית, צייתנות היררכית ומלחמה בשיטת ממשל אחרת, כולל הדמוקרטיה עצמה, רב המרחק עד כדי שנות אור (ואל תטעו, כשמדברים על פאשיזם – מדברים על כל המאפיינים האלה, ולא רק על התמקדות בלאומיות). חוק ועדות הקבלה נוגע לקיבוצים ומושבים שמלכתחילה נוטים לכיוון השמאל, והוא קודם גם בידי אנשי שמאל (כן, כן). כל החפץ להציג את ההכרה באוניברסיטת אריאל כאוניברסיטה כמעשה דיקטטורי, או, כפי שהפיסקה הזו מנסה להציג – כמעשה הקמת מדינה עצמאית, מדינת יהודה הדתית – יאלץ לעשות תרגילים רטוריים אקרובטים בכדי לבסס את טענתו זו. אחרי ככלות הכל, גם חוק החרם וגם חוק הנכבה אינם משליכים אנשים לכלא, אלא "פוגעים בכיס", וגם זה בנסיבות מסויימות ולא על סמך כל התבטאות שרירותית.
בנוסף, מגלה לנו לנו צבי בראל כי "בעוד זמן לא ארוך ייהפכו להרגל ולאורח חיים כאילו לא היו חיים אחרים קודם" – שוב, הכותב מתעלם מהעובדה שאנחנו חיים בדמוקרטיה. ביום שבו יהיה רוב שמאלני בממשלה, לא תהיה שום בעיה לבטל את החוקים הללו. מי שלא מסוגל להתבונן לטווח הזמן הזה, כנראה שהפחדים ותסביכי-הרדיפה שלו מסמאים ומעכירים את צלילות ראייתו.

ואולי כדאי שגם נתייחס יותר אל עניין הדמוקרטיה. עצם העובדה שחוקים כמו "חוק החרם" רוככו במהלך תהליך החקיקה (וניתן לראות את ההבדלים בין נוסח הצעת החוק המקורית ולבין החוק עצמו), מהלך שבו כן מתגאים חברי כנסת מן השמאל, אינה מעידה על הציניות של המחוקק אלא על עובדה כי שוב, למרבה אכזבתו של צבי בראל (חבל, במקומו הייתי שמח) – הדמוקרטיה עובדת. הלחצים והמאבקים כן עובדים. לא באופן מושלם, אבל מי שחולם על כך שהדעות שלו ינצחו תמיד, באופן מושלם, בעצמו מפנטז על דיקטטורה משלו. והרי מה מנסה צבי בראל להשיג ? אם כל הדעות המנוגדות לו הן כה רעות, אם המתנחלים הם כה רעים וחתרנים, מדוע שיוכלו לקדם את דעותיהם ? קשה לי שלא להסיק מדבריו של צבי בראל כי אלו שאחריהם יש לרדוף, ואת דעותיהם יש לגנוז, הם המתנחלים, לא אנשי השמאל, כפי שהוא מנסה להציג.

""המפעל ההתנחלותי" ידע כיצד להסוות עצמו. רק עוד כמה שעות תפילה במערת המכפלה התחננו המתנחלים, רק לנקות את אתר בית הכנסת בחברון, רק שכונה קטנה ואינטימית בקרית ארבע, רק מאחז וכביש גישה." – עוד ניסיון להציג את ה"מפעל ההתנחלותי" באור דמוני ושקרי. רוב הפעילויות של הגורמים הללו גלויים וכוונתם ברורה, והם בעצמם מתגאים בזה (זכותם להתגאות בכך).  בנוסף, על כל אדם לשאול את עצמו – מי לא מנסה לקדם את האג'נדה שלו ? פרנואיד מן המתרס הימני עשוי להגיד ש"המפעל הבולשביקי" של חד"ש למען זכויות העובדים אינו אלא עוד "אבן דרך" קטנה בדרך להשתלטות קומוניסטית על המדינה. עבור נציגי "המפעל ההתנחלותי", הם רק מנסים להשיג את מה שהם רואים כזכויות שלהם (זכותם לדרוש זכויות) – אמנם זכויות אלה פחות חשובות לצבי בראל, ואפילו לי – שאינני חי בהתנחלות ובכלל אינני אדם בעל זיקה דתית עמוקה לתפילה במערת המכפלה – אך מסתבר שהן כן חשובות להם, בדיוק כמו שתושבי המרכז (לא רק, מסתבר) נאבקים עבור דיור במחיר שפוי. איש איש ומאבקו שלו. ואמנם צבי בראל לא חייב להסכים עם המאבק, אבל לנסות לראות מאבק שאינו מסכים עמו בהכרח כ"עוד אבן דרך בנסיון השתלטות" אינו אלא מצג-שווא רווי באיבה וחוסר סובלנות.

"עכשיו כבר לא אכפת להם לקרוע את המסווה מעל תוכניתם. עוד בית פחות בית בעלי, יובל או עפרה אינם חשובים. אלה ממילא ייבנו. עכשיו צריך להפוך את הגולה למולדת. לכבוש אותה מידי הזדים שעוד נותרו בה. להפוך את מדינת האם לגרורה." – הרי לפנינו עוד הזיה פרנואידית, שנועדה ליצור תדמית כאילו המתנחלים מנסים "להקים מדינה" ולהשתלט על המדינה הזו. זה קצת מזכיר לי מקארתיזם, רק שמקארתיזם בא מכיווּן השלטון, ואילו כאן אנו מדברים על הזיות פרנואידיות מכיון האופוזיציה. יסלח לי גודווין, אך ההצגה הנוראית של הדברים כפי שמציג צבי בראל מזכירה לי יותר את המהלך שהביא להפיכת גרמניה לדיקטטורה תחת שלטון נאצי. הרי היו אלה הם שמינפו את שריפת הרייכסטאג בהפצת שקרים על הבולשביקים שהולכים להשתלט על המדינה – אז למה לא, בואו פשוט נשליך את הבוגדים הללו לכלא. כך נשמע המאמר הזה בעצמו, בדגש על הפסקה אותה ציטטתי.

ההצגה כאילו אנחנו לא חיים בדמוקרטיה הייתה יכולה להיות שטותית, אלמלא הייתה אף מסוכנת, והיא משוללת כל יסוד. כפי שאמרתי קודם, אין מדובר במדינת משטרה. הפגנות הן כלי מחאה חוקי (התייחסות אל הפגנות לא-חוקיות אינה רלוונטית שכן בכל מדינה מתוקנת המנגנון הזה קיים, ואני לא נוטה לחשוב שכל העולם חי בדיקטטורה). אנשים לא מושלכים לכלא ונרצחים בחשאי על כתיבת בלוגים חתרניים. סיפורי הרדיפה אותם מנסים להציג מעווּתים ונאמרים בהקשר מאוד מסויים, של פחד. יש להם כיוון מגמתי ברור, אבל הבסיס העובדתי שלו חלש, והגיון בריא (וכן, מעט ספקנות גם כלפי גילויי-דעת מצד שמאל) שוללים אותם. לנסות להתייחס לזה כאמת לאמיתה הוא להאמין לעיוותים ושקרים.

מקריאה של המאמר, קשה שלא להשתכנע כי צבי בראל שונא מתנחלים, שונא את הימין, ואין לו בעיה להשתמש בשקרים ועיוותים כדי לנסות לשכנע אחרים ולתמוך באג'נדה שלו. אין לי דרך אחרת להסביר את הדברים הללו שאמר צבי בראל על המתנחלים, אזרחי המדינה שלו, בני עמו, שמשרתים בצבאו, משלמים גם הם מיסים, ובאופן כללי מעורים במדינה שלנו באופן שוטף הרבה יותר ממה שירצה בראל לחשוב : "מיעוט גולה, שוכני טרשים ובתים מסובסדים, שממקום גלותם הצליחו להכפיף את מדינת האם לרצונם, לעצב את דמותה, לקבוע את חוקיה, את תקציבה ואת מדיניות החוץ שלה ולגדור את אזרחיה בתיל של פשיזם". בחירה כה מטרידה של מילים. עצם המילה "גולה" מקושר אל המרחק הרב מן הארץ, אך דיי להסתובב באחת מתחנות הרכבת, או התחנה המרכזית בתל-אביב, ולחזות במתנחלים רבים ("שוכני הטרשים" אליבא דבראל) שבאים יום-יום ממקום "גלותם" לעשות צבא (כי חלקם ג'ובניקים, מי היה מאמין) ולעבוד (כמו החרדים שבמובנים רבים הרבה יותר חיים כגולים בארצם) פה, בישראל הלגיטימית (כי מעולם הרי לא לכלכו על הציונות ושללו את חוקיותה).

יותר מכל, זהו מאמר בזוי, מעליב ושקרי מיסודו, שלא ראוי להתייחסות אינטליגנטית ראויה כשמתייחסים אליו בעין ביקורתית (ובכל זאת, התייחסתי אליו כך, או לפחות ניסיתי, כי נתבקשתי). ומה שהכי עצוב, זה שכשאני כותב את השורות הללו אני יודע שישר אתוייג כ"איש ימין", כשזה בכלל לא נכון. אני לא רואה את עצמי כימני. אני לא מתנחל, ואני בעצמי לא מסכים בצורה עיוורת אחרי חוקים "ימניים" מובהקים (כמו חוק החרם וחוק הנאמנות). אבל המאמר הזה – קשה לי שלא לפסוק כי הוא פשוט ביזיון אמיתי לאינטליגנציה.

קיימת מגמתיות מצד השמאל הקיצוני (גם מצד הימין הקיצוני, לא אשכח לציין) של להציג את הדברים כאילו "אם אתה לא תומך/מתנגד באופן מוחלט, אתה בהכרח שייך לצד השני." אם אינני מתנגד באופן יסודי, מוחלט וחסר כל סייגים לחוק "רע", הריני תומך בו. זוהי דרכה של הקיצוניות – היא אינה מקבלת דעה שונה, מסוייגת – הסייגים, קטנים ככל שיהיו, נראים כתמיכה כוללנית ב… מה שזה לא יהיה. בין אם זה "חוק החרם", או התנחלויות, או רפורמות בתחבורה הציבורית – הקריאה למאבק נראית כמחייבת לחלוטין. אבל אלו השוליים. והשוליים הם אמנם רועשים, מנסים להתבלט – אך הם עדיין שולִיים. לעתים נראה לי שהם בעצמם לא מודעים לזה, והם אינם מסוגלים לקבל שגם בקרב הצד שלהם (ימין או שמאל) קיימות "אסכולות" שונות, מתונות יותר, בהן ההתנגדות רעיונות לא בהכרח מגיעה לפסים כה מכוערים של לכלוך, עיוות ושקר גס, והסובלנות כלפי רעיונות שונים קיימת גם קיימת.
כן, יש צדדים רעים בהתנחלות. יש צדדים רעים בכיבוש. יש צדדים רעים בחוק האזרחות, בחוק החרם, ובחוק ועדות הקבלה. חלקם רעים יותר, חלקם רעים פחות. אבל לא הכל רע. אין פה עניין של שחור או לבן – אף פעם אין. גם אם יש יותר רע מטוב, ההתנגדות לא חייבת להיות כה לא-מסוייגת בכדי שעדיין תהיה התנגדות, ומלכתחילה, לא כל אדם צריך לחוש עצמו מחוייב למאבק בלתי-פוסק בכדי שלא חלילה יתוייג כימני, או שמאלני. יותר מכל, אין סיבה להציג את "הצד השני" שלמעשה עדיין משתייך ל"צד שלנו" כאויב מפלצתי חורש-רעות. יש אשר האמינו, שהאדם טוב ביסודו.

כמו שאנשי שמאל אומרים (ובצדק) אל הימין שכדאי להתבונן על הפלסטינאים גם בעיניים פלסטינאיות כדי להבין את מצוקתם, ולבחון את הסוגיה באור אנושי יותר, כך נראה לי שכדאי שאנשי שמאל כדוגמת צבי בראל ינסו להתבונן על המתנחלים (שהם בכל זאת שייכים "לצד שלנו") בעיניים התנחלותיות.יש להם ידיים, רגליים, ראש. יש להם משפחה. הם בני-אדם. חלקם אפילו שמאלנים (כן, כן, אנחנו מדברים על מתנחלים). כדאי להתחיל להתייחס אליהם ככאלה.

חולון, י"ז בתמוז, ה'תשע"א.