ארכיון תג: מוניזם

בעל וענת – מיתוס קדום והשקפת-עולם בימינו

בעל וענת – מיתוס קדום

עם בוא סוף השבוע הקריר, הגשום קמעה, חשבתי לכתוב קצת על אחד המיתוסים הכנעניים העיקריים שנמצאו בעיר אוּגָרִית (בצפון-מערב סוריה של היום), הוא עלילות בעל וענת. הטקסטים שנמצאו באוּגָרִית נכתבו בשפה הקרובה מאוד לעברית, בכתב קדום הנקרא כתב-יתדות (בגירסה המיוחדת רק לאוּגָרִית) – ונתגלו במקרה בשנת 1928. תוכן הטקסטים הזכיר במובנים רבים את סיפורי המקרא הנוגעים לפולחן האלילי (וגם הדים לו נמצאים עד היום בדת היהודית) ועל-כן הם שפכו אור רב על תחום חקר המקרא. האל בעל, האל המרכזי בעלילות בעל וענת, הוא אל הסער והגשם הכנעני הקדום. סקירה זו אינה מתעמקת בכל העלילה, אלא מציגה בתמציתיות את התפתחות העלילה – עליית הבעל לשלטון בממלכת האלים, מותו וקימתו לתחייה ושובו אל המלוכה. הציטוטים נלקחו מתוך הספר "אלים וגיבורים – עלילות כנעניות שנמצאו באוגרית", מאת דוד אמיר (1987, הוצאת בית אוסישקין, מכון אזורי לטבע והיסטוריה, קיבוץ דן, הגליל העליון).

המיתוס הכנעני כפי שנמצא בשירה האוּגָרִיתִית מלמד אותנו כי בורא העולם, אל (ידוע גם כאל עליון, שור אל, או לטפן אל בעל הלב) ביקש להוריש את מלכותו לאחד מבניו. ראשון עלה על כס המלכות האל עשתר, אותו הדיח אל הים העונה לשם הפשוט – ים. בנו של אל, ואחיו של ים – בעל, החליט להלחם בים ולהדיחו מכסא המלוכה. הוא נעזר באחותו הלוחמת, ענת, ומצליח במשימתו להשמיד את ים ואת אויביו האחרים.

לאחר שמתקנא באלים האחרים להם יש ארמונות, מבקש בעל מאמו, אשרה, אישור לבנות ארמון בהר-צפון. לאחר קבלת ברכתה, הוא פונה אל אחיו, האל המוכשר כושר-וחסיס, וזה בונה לו ארמון. אולם בעל עדיין מפחד שמא יתגנב האל הרע ים אל ארמונו, ועל כן מבקש כי בארמון לא יהיה שום חלון ופתח. היות ובעל הוא אל הסער והגשם החשובים לקיום האנושות (בעוד אבי האלים, אל, נתפס כבורא העולם והאנושות), פתחים בארמונו חשובים לצורך תפקודו ביצירת גשמים.

לאחר התייצבות מלכותו, הוא מסכים לקריעת החלונות בהיכל מלכותו, ומרהיב עוז לדרוש גם ממות, אל המוות השוכן בעיר הִמְרִי שבבית החופשית (השאול הכנעני, אליו מגיעים נשמות המתים, טובים ורעים כאחד) להכיר במלכותו. מאבק איתנים מתפתח, ובו ידו של מות על העליונה – הבעל מת :

"נאום אלאין בעל. דבר קרדום
אדיר: שלום לבן אל – למות,
עבדך אני – שלך לעולמים !
לך אני ללא שוב – האל" אזי
הוא יתן פניו לבן אל מות
לתוך העיר המרי…"

הבעל יורד השאולה, יחד עם כליו האחראים על הורדת הגשמים. ענת מוצאת את גופתו ב"נועם ארץ דבר" ונושאת את גופתו אל פיסגת הצפון, שם טומנת אותו ב"קבר אלי ארץ". משחדלו הגשמים, הארץ יבשה, ואף שפשו, אלת השמש, חדלה מלבצע תפקידה :

""ואתה קח
ענניך, רוחך, סערותיך
וגשמיך. איתם קח את שבעת
נעריך, שמונת חזיריך.
עמך פדרי בת אור
עמך טלי בת רב. אזי
תתן את פניך אל תוך ההר
כנכני. שא ההר על הידיים,
הגבעות על קצה כפותיך. ורד
לבית חפשית – לארץ. שם תמנה
בין היורדים – לארץ. וידעו האלים
כי מתת…"

אל כס המלכות מנסה לעלות שוב עשתר, אך הוא מגלה כי התפקיד גדול עליו ("רגליו לא הגיעו להדום, ראשו לא הגיע לקצהו". עשתר מכריז כי לא ימלוך בפסגת צפון, ויורד מן הכסא. ענת תרה אחר מות, שמגלה לך כיצד בלע את בעל – בזעמהּ היא רוצחת אותו, שורפת וטוחנת את גופתו ומפזרת את אפרו בשדות (אולם מות, אולי כאל המוות ואולי כדרך שאר האלים, אינו מת לגמרי, ובהמשך העלילה הוא עוד יופיע). אביו של בעל, אל עליון, חולם כי בנו בעל ישוב למלוך על הארץ ויחיה את הארץ – הבעל קם לתחיה :

"בחלום לטפן אל בעל הלב,
בחזון בורא הברואים,
השמיים שמן המטירו
הנחלים יוליכו נופת.
ואדע כי חי אלאין בעל
כי יש בעל – זבול בעל ארץ…
שמח לטפן אל בעל הלב,
רגליו בהדום יתקע,
יעלה חיוך ויצחק.
ישא קולו ויקרא:
"אנכי אשבה לי – ואנוח
ותנוח בקרבי נפשי,
כי חי אלאין בעל,
כי יש זבול בעל ארץ!""

ענת משכנעת את שפשו, אלת השמש, למלא את תפקידה ביקום בכדי שענת תוכל להמשיך ולחפש את אחיה בעל. הוא קם לתחיה, ונלחם שוב באחיו מות בעזרת אחיותיו ענת ושפשו (שמוכיחה את מות באמרה "מדוע מות בן אל, מדוע תלחם עם אלאין בעל ? איך לא ישמע אותך שור אל אביך – אין הוא מסלק עמודי שבתך, יהפוך כסא מלכותך, ישבור שרביט ממשלתך ?"). לאחר קרב עיקש ("ינענעו זה את זה כבהמות, מות חזק הוא. בעל חזק הוא. יתנגחו כמו ראמים. מות חזק הוא. בעל חזק הוא. ינשכו זה את זה כפתנים."), גובר בעל על מות, ושב למלוך על הארץ.

המיתוס מנסה, בין השאר, להציג את מחזוריות העונות – כיצד בקיץ הבעל נמצא בשאול – העיר הִמְרִי שבבית החופשית, מכיוון שנהרג בידי האל מות, וכיצד בכל שנה עולה הוא מחדש ומביא עמו את החורף את גשמי הברכה. בתרבויות החקלאיות הקדומות יש היגיון רב באותו מוטיב של "אבל על מות אל הגשם והשמחה על תחייתו". בדרך היתולית כתבתי בהזמנה לארוחת יום הולדתי (שחל בי"ג באב) כי "מחדשי המסורת הכנענית קבעו כי יום תחילת מסעו של הבעל מהעיר המרי שבשאול אל עבר ארמונו בהר-צפון חל בי"ג באב. יש הגורסים כי משך העליה אל הארץ לקח יום, ועל-כן בעל יצא אל ליל ירח מלא, ויש הגורסים כי הגיח החוצה מן השאול רק כעבור שבועיים, בליל חשוך וחסר כל מאור לבנה. הבחירה בי"ג באב אינה מקרית, ובעת זו של הקיץ השיא כבר חלף יחד עם רוב ימי החמסין, ולמעשה מכאן והלאה עומס החום של הקיץ הופך לסביל יותר, ומתקרב יותר אל הסתיו. עלייתו מן השאול של הבעל, אל הסער והגשמים, מסמלת את קיצו של שיא הקיץ, ותחילת הציפיה אל הסתיו והחורף והגשם הבא עמם". כמובן שאין באמת "מחדשי מסורת" כנענית שקבעו קביעה שכזו. ההתייחסות אל התאריך ה"לא-מקרי" של י"ג באב כעת שבה שיא הקיץ ורוב ימי החמסין חלף הינה פרפראזה להתייחסות הלכתית, או קבלית (קשה לי לקבוע) ששמעתי על קביעת מועד ט"ו בשבט כלא-מקרית – שכן עד תאריך זה רוב ימי הגשמים חלפו (אם כי על נושא הפיכת הקיץ ל"סביל" יותר עם התקרבו של סוף הקיץ ניתן למצוא דעה הפוכה בתלמוד הבבלי, מסכת יומא, דף כ"ט עמוד א' : "שילהי דקייטא קשיא מקייטא" – סוף הקיץ קשה מהקיץ). "טריק" זה של הסבר כי "התרחשותו של חג במועד מסויים אינה מקרית" הינה בעיניי "סיבה מלאכותית", שהולבשה בדיעבד ושמתייחס אל אמת דיי בנאלית – שכן מלכתחילה היה ברור שהחג נקבע בהתאם למועד הזה (את חג הקציר, למשל, לא היו חוגגים אלא בעונה המתאימה לקציר, ועל-כן הוא נקבע במועד זה בידי בני-אדם יותר מאלפיים שנה לפני התהוות היהדות, ואין צורך ב"הכוונה למעלה" לנושא זה). וכך למעשה התייחסתי אל התאריך י"ג באב – שברור שנמצא לאחר שחלף לו מרבית הקיץ. ההתייחסות גם באה לרמוז על דרך ההיפוך אל אותם "חגי אור" שנחוגו במקומות מסויימים בעולם בנקודת המפנה של החורף – ביום הקצר ביותר של השנה – שכן, אף-על-פי שנחוג בחורף, הוא מסמל תקווה – שהרי מן היום הזה והלאה הימים מתארכים, החורף מתחיל לדעוך והשמש מתגלה. בהקשר ליהדות, אציין רק את הטענה כי אין זה מקרה שחג הנוכה הוא חג האוּרים וחג הלפידים – גם הוא נחוג באותה תקופת הימים הקצרים של השנה (אם כי לא באופן מדוייק, שכן אנו משתמשים בלוח-שנה ירחי "עם תיקונים", ולא לוח-שנה שמשי שמתייחס במדוייק אל מיקום הארץ בהקיפו את השמש, ועל-כן – אל עונות השנה). אף חז"ל ידעו התייחסו אל הקשר הזה :

"אמר רב חנן בר רבא קלנדא ח' ימים אחר תקופה סטרנורא ח' ימים לפני תקופה וסימנך (תהילים קלט) אחור וקדם צרתני וגו' ת"ר לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים עמד וישב ח' ימים בתענית [ובתפלה] כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך אמר מנהגו של עולם הוא הלך ועשה שמונה ימים טובים לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים הוא קבעם לשם שמים והם קבעום לשם עבודת כוכבים."
תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ח', עמוד א'

עוד על חנוכה בהקשר הזה ניתן למצוא בכתבה המרתקת "לפידים בלילות אפלים" של אדם קלין אורון. בדתות אחרות – חג המולד, למשל, נחוג ב-25 בדצמבר (כיום – 4 ימים לאחר היום הקצר בשנה, אולם בעבר ועל-פי הלוח היוליאני המקורי היה זה בעצמו היום הקצר בשנה). הדת הנוצרית קבעה שביום זה נולד ישוע מנצרת, ואולם ידוע לנו כיום על דת הסול אינוויקטוס המיתראית (הפרסית במקורה, אך שהתקיימה גם ברומא במאות הראשונות לספירה), גם על הדת הרומאית בה נחוג הסטורנליה (חג לכבוד האל סטורן) בהילולה בת שבוע שהחלה ב-17 בדצמבר. החג לכבוד סטורן הוא אותו "סטרנורא" מן הציטוט מן התלמוד הבבלי. על חגים שחלים בסביבות אותו תאריך מסביב לעולם ניתן לקרוא בכתבה על הנושא ב ynet.  היבט נוסף, כנעני, לאותו פרק זמן של שיא החורף קשור אל ה"מרזח" הכנעני, כפי שמתואר ב"כישופים: הקדרה המבעבעת של כרמית".

***

בעל וענת – השקפת עולם בימינו

עד כאן על העבר. נשאלת כמובן השאלה – כיצד עלינו להתייחס כיום אל המיתוס הכנעני של בעל וענת ?

אמנם אימצתי לעצמי השקפה אלילית, אך אין זה אומר שאני מאמין כי באמת ובתמים הסתובבו בעולם הקדום אלים בשם בעל וענת, ושאכן הגשם מגיע ממעשי-הקסם של הבעל בהר-צפון. לראייתי, באימוץ המיתוס הזה, כמו גם התבוננות אלילית בסיפורי התנ"ך, אין מדובר כקבלת (או יצירת) דת חדשה במובן המוכר לנו היום – דווקא מכיוון שדת כפי שאנו מכירים אותה היום כופה עלינו חשיבה אבסולוטית ומחייבת. עבורי מדובר במיתוס עממי, בדיוק כפי שילדים באנגליה למדים ומכירים את המלך ארתור ואבירי השולחן העגול. בראייה מודרנית, אימוץ האגדה הזו בא לשתף אותנו בשפה בה אין אל אחד, יחיד ואבסולוטי, שהוא בעצם מקור מוניסטי לכל, כי אם אלים רבים, פלורליסטים, שאינם אבסולוטים כי אם מוגבלים בכח ידיעתם, כח פעולתם, והינם אף בני-תמותה אל מול אלים אחרים. בהשקפת עולם שכזו, מקום האדם אל מול אלוהיו (ה"סמכות העליונה") משתנה לטובה, וה"צו האלוהי" לא בהכרח נתפס כדבר שאין עליו עוררין. יתרה מכך, גם האלים כפופים לכח הטבע, דבר שמשקף את ההשקפה הפאן-דאיסטית המוקדמת יותר, שעל-פיה הטבע עצמו, מכלול החוקים הפיזיקליים, המתמטיים, ההסתברותיים, הם הדבר הנעלה ביותר ואין נעלה עליהם, ועל-כן למעשה ניתן לראות את כל אותו מכלול כמהות האלוהות עצמה.

ולמה בעצם לאמץ השקפה פלורליסטית ?

אני, בהשקפתי, מטיל ספק בקביעה שהכל מגיע ממקור אחד. למעשה, זהו נראה לי כסוג של קבעון מחשבתי אליו נקלענו (לא רק עם ישראל, אלא רוב העולם המערבי) כתוצאה מהשפעת הדת על חיינו. המוניזם הוא אותה תפיסה הרואה ב"מקור אחד" כמקור הנביעה לכל העולם שמסביב, והדת המונותאיסטית – שהיא למעשה הבאת המוניזם לכדי קדושה והאדרת כוחו והשפעתו לכדי אבסולוטיות מוחלטת שבמוחלטים. ויונתן רטוש הציע לתרגם את המונח מוניזם כאֶחָדוּת,  וזאב ז'בוטינסקי  כ"חד-נס" (אל מול "רב-נס", פלורליזם). ז'בוטינסקי ביקש לאחד את העם באמצעות התרכזות באמונה ב"דגל" האחד – הדגל הלאומי שלנו. הוא התייחס אל המונח הזה, למשל, בנוגע לתפיסתו החברתית : 

"התנועה, שאת השקפת-העולם שלה אני רוצה להסביר כאן, תופסת לגבי בעיות סוציאליות בכלל ולגבי הבעיה של מלחמת-המעמדות בפרט, עמדה, שאנו נקרא לה בשם 'מוניזם'. פירושו של דבר: במשך תהליך הבנין של המדינה היהודית, וכל עוד תהליך זה יימשך, אנו שוללים בכל תוקף איזה ערך ציוני שהוא מכל השקפה מעמדית, בין אם היא פרולטרית, ובין אם היא בורגנית. נחוץ לשנן אחת ולתמיד, שתנועת-התחיה הישראלית לא תחשב בפשטות בהשקפות מעמדיות אלו. ברור, שאין אנו אוסרים אף על אחד לטפח במעמקי נפשו, יחד עם האידיאל הציוני, גם השקפות עולם, דעות או אפילו אידאלי-משנה שונים אחרים : זהו ענינו הפרטי של כל יחיד ויחיד. אבל בהשקפת-העולם ההרצלאית שלנו אין אנו מכירים בזכות-האזרחות של איזה אידיאל שהוא, מחוץ לאידיאל האחד והיחידי : רוב יהודי משני עברי הירדן בתור צעד ראשון בכוון להקמת המדינה. משום כך היא נקראת בשם "מוניזם".."
מתוך: מדינה עברית – פתרון שאלת היהודים,הוצאת ת. קופ, תל-אביב – תרצ"ז (1937), עמוד 89.

ואולם, גם אם מסכים אני לגבי ההשקפה השוללת מעמדות חברתיים מלכתחילה (כאידיאל), או בצורך באחדות לצורך השגת עצמאות והגשמה לאומית, אינני רואה לנכון להתקבע תמיד אל הפיתרון ה"יחידאי" (ניתן למצוא לכך גם בדבריו של ז'בוטינסקי סייג, שמסוייג בעצמו). ז'בוטינסקי, על-אף שיש שמייחסים לו את התפיסה הלאומנית הבלתי-מתפשרת, הזו שבה הזהות של היחיד מאבדת משמעות אל מול הזהות הלאומית – האמין בזכות האדם כיחיד ודגל בליברליזם באופן מובהק, וניסה ליישב בין העמדת הלאום בראש סדר העדיפויות לבין אמונתו ביחיד כמרכז העולם של כל פרט. כך מנסה ז'בוטינסקי לגשר בין שני אידיאלים לכאורה שונים. הניסיון הזה, לטעמי, מונע בתמציתו מתוך תפיסה "מקובעת" מוניסטית שמתקשה לקבל שני ערכים נעלים :

"אולי רק רעיון אחד הדגשתי, גם מעל דפי העתון וגם בנאומים מעל במת "המועדון הספרותי" (כי למרות העלבון, לא חדלתי מלבקרו):  רעיון ה"אינדיבידוּאַליסמוס", אותה "פּאַן-בּאַסיליאָה" שכבר נגעתי בה למעלה, ושעליה, לוּ ברכני יוצרי בחכמה ודעת מספיקות לניסוח שיטה פילוסופית, הייתי מיסד ובונה את כל שיטתי:  בראשית ברא אלהים את היחיד;  כל יחיד הוא מלך השוה לרעהו – והרע "מלך" גם הוא;  טוב שיחטא היחיד כלפי הציבור משתחטא החברה ליחיד;  לשם טובתם של היחידים נוצרה חברה, לא להפך;  והקץ שבעתיד, חזון ימות המשיח – הוא גן-עדן של היחיד, ממלכת אַנאַרכיה מזהירה, משחק הנפתולים בין כחות אישיים ללא-חוק ולאין-גבול – וה"חברה" אין לה תפקיד אלא לעזור את הנופל, לנחמו ולהקימו ולתת לו את האפשרות כי שוב ישוב לאותו משחק-הנפתולים. […]

יצביעו לי על הסתירה שבין ההשקפה הזאת ובין מהותה ותכנה של תעמולתי הלאומית;  אחד מידידי, שקרא את כתב-ידי זה, כבר הזכירני שגם פזמון אחר שמע מפי: "בראשית ברא אלקים את האומה". – אין סתירה. את הפזמון השני הלא ניסחתי בניגוד לאלה הטוענים כי "בראשית" נבראה ה"אנושיות":  אני מאמין אמונה שלמה, כי בהתחרות בין שתי אלה, האומה קודמת;  וכמו-כן קודם היחיד לאומה.  וגם כי ישעבד אותו היחיד את כל חייו לשרות האומה – גם זאת איננה סתירה בעיני:  כך רצה – רצון ולא חוב. […]"
מתוך : סִפּוּר יָמַי – חלק ראשון, זאב ז'בוטינסקי, אוטוביוגרפיה

בהתבונני על השקפת עולמו של ז'בוטינסקי, כשדיבר על מוניזם וטען כי "שני אידיאלים הם אבסורד, ממש כשני אלוהים, כשני מזבחות וכשני בתי קודש", אינני יכול להסכים איתו באופן גורף. יתכן מצב שבו קיים אידיאל אחד נעלה, או מקור אחד למצב כלשהו – אך לא בהכרח, לא כדוֹגמה קבועה (מכאן אנו עוברים מהשקפה חברתית להשקפה דתית) – זוהי תמציתה של גישה פלורליסטית אמיתית. הגישה המוניסטית מעצבת את ראיית העולם שלנו באמצעות הדת, אך יותר מכך – באמצעות השפה. גם אם איננו מאמינים באל אחד, השפה שלנו והחשיבה שלנו נובעים מאותה השקפה מוניסטית, ועל-כן נוטים אנו לרוב לנסות לחפש את "המקור היחיד", ולהתעלם מן האפשרות לכמה מקורות, ולהתייחס אל הטבע כאל מכלול-תופעות. במקום זאת, אנו מנסים לראות את הטבע כתופעה אחת ויחידה. המוסר שלנו נראה כאחד ויחיד וחל על כולם, מה ש"נכון" נראה לנו כאבסולוטי. גישה זו מובילה, לדעתי, לשובניזם (לא במובן המגדרי, כי אם במובן התרבותי) – אנו מתקשים לקבל את השונה, ותמיד השאיפה היא לאחדות תרבותית, רעיונית, טכנולוגית. על ההשפעה של הקיבעון המוניסטי בהיבט המדעי, למשל, כבר כתבתי ברשימה הזו.

בנוסף לכך, התעמקות במיתוסים הכנעניים מגלה לנו את אחד מקורותיה האליליים של הדת העברית הקדומה (שהייתה אלילית) – כל האלים המוזכרים בסיפור דלעיל מוזכרים בתנ"ך כאלוהי "העבודה הזרה" שאותם עבדו עם ישראל. למעשה, הארכיאולוגיה, כמו גם התבוננות ספקנית בסיפורי התנ"ך, מגלה לנו כי האלים הללו היו האלים שאותם עבדו עם ישראל עד שלב מאוחר בתולדותיו (שלהי ימי בית-ראשון), אז המונותאיזם האבסולוטי (אותו אני מכנה "יהוויזם") הפך לדת השולטת של עם ישראל – דת שבמהלך השנים נהפכה ליהדות אותה מכירים אנו כיום. הדת הכנענית הקדומה הייתה המקור העיקרי של הדת העברית הקדומה (אליה יש להוסיף השפעות שומריות-בבליות, השפעות מצריות עתיקות והשפעות מדייניות). על-כן, הכרת עלילות בעל וענת היא הכרת העבר שלנו, שהוא למעשה שורשי תרבותינו.

חולון, ב' בחשון (הוא יֶרַח בּוּל), ה'תשע"ב.

מודעות פרסומת

התבוסה שלא התרחשה (או: מדוע האלילוּת טובה למדע ?)

לפני זמן-מה יצא לי להתקל בכתבה ב ynet שכותרתה, "המדע מודה בתבוסתו", שבתה את תשומת-לבי. הסתקרנתי לראות על מה מדובר (שמא, אכן, כל המדענים באשר הם הרימו-ידיים, עזבו את עבודתם המחקרית ועשו הסבה מקצועית), ובאופן לא ממש מפתיע גיליתי כי שוב מדובר במקרה של כותרת בומבאסטית יותר מאשר אמירה באמת רצינית. הכתבה מתבססת על מאמר בשם התיאוריה (החמקמקה) של הכול, שנתפרסמה בגליון פברואר-מרץ 2011 של כתב העת סיינטיפיק אמריקן ישראל. המאמר בסיינטיפיק אמריקן ישראל (וכפועל יוצא מזה – גם הכתבה ב ynet) מתמקד ברעיון תפיסת העולם הסובב אותנו על פי התפתחויות מדע-הפיסיקה בימינו, והוא מהווה מעין "טיזר" לספרם החדש של סטיבן הוקינג ולאונרד מלודינוב, תוכנית-אב.

פיסיקת קוונטים, במובן מסויים, מזכירה לי את תחום הסטטיסטיקה. בשני התחומים, הסתברויות משחקות תפקיד משמעותי. שני התחומים מתערבבים בקלות עם נושאים אחרים (אם את מערבותה של הסטטיסטיקה בחיי היום-יום אנו חווים על בשרנו, בהמשך נראה כיצד גם פיסיקת-הקוונטים מתערבת לנו בנושאים טכניים, כמו מחשוב, ונושאים ברומו של עולם, כמו דת). אולי בגלל נטייה זו להתערבב בתחומים רחבים עם השלכות פילוסופיות תהומיות, שני התחומים מנוצלים על-ידי שרלטנים, שבני המקרים לרוב מתרברבים בידע ובהבנה שאין להם באמת. כך, למשל, יצא לי (לא פעם אחת ולא מפי אדם אחד !) טענה כי האִמרה "חייך והעולם יחייך אליך", ובכלל – כי גישה וחשיבה חיובית תוביל להצלחה, מבוססת על פיסיקת קוונטים (דגש על המבוססת – שהרי לטענתם אלו טענות שהוכחו אמפירית והוסברו בידי מכניקת הקוונטים).

בעוד שכותרת הכתבה ב ynet התמקדה ב"תבוסה המדעית" (התוכן, לכשעצמו, נלקח מן המאמר שפורסם בסיינטיפיק אמריקן ישראל ועוסק ברובו בנושא הסובייקטיביות של תפיסת המציאות, אך לקראת הסוף גם מתייחס אל הבעייתיות של מציאת "תורה פיסיקלית אחת שתסביר את הכל" ), זו של וואלה! התייחסה אל השלכה אחרת של הספר – זו התיאולוגית-פילוסופית. בביקורת של וואלה! מתייחסים אל שני הנושאים העיקריים בספר – הסובקייטיביות של המציאות, וההשלכות הדתיות של המדע בן-ימינו. בהקשר ל"מהפכה המחשבתית" בקשר לראיית המציאות, מסכם גלעד לנדאו :

"ב"תוכנית-אב" נסוג הוקינג מעמדה שאפתנית זו ומאמץ במקומה אחת מרוככת יותר, אשר על פיה המדע באופן עקרוני לא נועד לספק לנו תיאור ממצה וממשי של המציאות אלא מודל שימושי בלבד. עדות לשינוי התפיסתי הזה ניתן למצוא בפרק "מהי מציאות", בו מסביר הוקינג כי נגזר עלינו לחוות את המציאות דרך הפריזמה הצרה של תפיסתנו. הוא קובע כי לפחות לצרכים מדעיים ופרקטיים עלינו להפסיק להתעקש על כך שקיימת מציאות אובייקטיבית ובלתי-תלויה…"

באשר להשלכות שיש למאמר על תפיסת האלוהים,  כותב גלעד לנדאו :

"הוקינג מודע לכך שההכרה בגבולות המדע עשויה להיתפס כהודאה בחולשה ובכך לאפשר לדת ולמיסטיקה להידחף אל אותן טריטוריות שהמדע איננו יכול להגיע אליהן. על מנת להקדים תרופה למכה שוזר הוקינג לאורך כל הספר את הרעיון כי השאלות שנחשבו באופן מסורתי לשאלות בדת או בפילוסופיה הן היום שאלות מדעיות לגיטימיות."

כמו שכבר אמרתי, כמו סטטיסטיקה, גם פיסיקת-קוונטים הוא מעין תחום שהפך לכלי-שרת בידי שרלטנים רבים (למרבה המבוכה, נראה כי אחד מהם הוא לא אחר מאשר הד"ר גבי אביטל, המדען הראשי לשעבר בישראל !) . באופן ספציפי, ישנה הנטייה להתפס אל אמירות שונות של מדענים כ"הוכחה לאמונה דתית" מצידם. לא-פעם נתקלתי בטיעונים שגובלים בסהרוריות כאילו איינשטיין האמין באלוהים מכיוון שאמר ש"אלוהים לא משחק בקוביות" (במקום להבין שהאמירה הזו הייתה מטאפורית ומתייחסת אל היקום בצורה דטרמיניסטית). האמירה הזו אינה רק אירונית, אלא גם מעד אומללה לאור העובדה שידוע לנו יותר על השקפותיו הדתיות של איינשטיין – שכבודו ובעצמו גרס כי הוא "מאמין באלוהים של שפינוזה" – אלוהים פאן-תאיסטי, ההרמוניה של סך כל התופעות של הטבע, שלמעשה מהווה מילה נרדפת ל"טבע" בעצמו. לא תבוני, בטח שלא אלוהות במודל היהודי ה"קלאסי".

עבורי, הדבר המעניין מכל בכתבה הזו של ynet הייתה הצורה שבה המדע (אליבא דynet/סיינטיפיק אמריקן ישראל) נוטה לקיבעון שנובע מהתרבות שבה הוא פועל – וזוהי תרבות מוניסטית מובהקת, כזו, שכמו הדת המונותאיסטית (בין אם יהודית, נוצרית או מוסלמית) – מנסה לשאוף להגיע אל מקור אחד ויחיד בלבד. גם מדען אתאיסט אינו בהכרח נקי מקיבעון שכזה – אמנם הוא שולל את האלוהות, אך מבחינה מחשבתית (שמושפעת מן התרבות בה הוא גדל) הוא עשוי לנסות בנכי מוחו לחפש (עדיין) את המקור היחיד – ה"אלוהים" הטבעי, הלא-תבוני והמדעי שלו. הכותרת שנבחרה לכתבה נראית בעיניי כבחירה אומללה, מעין ניסיון בומבסטי להגיד שאולי, סוף כל סוף, המדע באמת משתחרר מקיבעון שהיה שרוי בו, ומחפש דרך חדשה, נועזה, לתפוס את העולם – במובנים פלורליסטיים ולא יחידאיים. לקראת סוף המאמר ישנן שתי פסקות שממחישות זאת יותר מכל :

"…ואולם, בראשית שנות ה-90 גילו פיזיקאים שתורת המיתרים לוקה בבעיה מוזרה: למעשה, יש חמש תורות מיתרים שונות זו מזו. זו הייתה בעיה מביכה בייחוד למי שראו בתורת המיתרים תיאוריה יחידה של הכול. באמצע שנות ה-90, התעוררה תקווה מחודשת שהתורות השונות עשויות להוביל לתורה מאוחדת אחת, כשחוקרים החלו לגלות שחמש התורות השונות האלה, בצירוף עם תורה שישית הקרויה סופר-כבידה, מתארות כולן בעצם אותן תופעות. התורות אכן מקושרות זו לזו על ידי מה שהפיזיקאים מכנים דואליות – כעין מילון מתמטי לתרגום מושגים מתורה אחת לאחרת. אלא שלמרבה הצער, כל תורה מספקת תיאור טוב של התופעות, רק בטווח מסוים של תנאים – למשל באנרגיות נמוכות. אף אחת מהן אינה יכולה לתאר את כל ההיבטים של היקום.

היום פיזיקאי המיתרים משוכנעים שחמש תורות המיתרים הן רק קירובים שונים של תורה יסודית יותר, המכונה בפיהם תורת M (נראה שאיש אינו יודע מה מייצגת ה- "M": "Master", "Miracle", "Mystery" או שלושתם גם יחד). החוקרים עדיין מנסים לפענח את טבעה של תורת M, אך ייתכן כי הציפייה המקובלת לתיאוריה יחידה של הטבע היא עקרה, וכדי לתאר את היקום עלינו להשתמש בתיאוריות שונות במצבים שונים. כלומר, תורת M אינה תיאוריה במובן המקובל, אלא רשת של תיאוריות. הדבר קצת דומה לציור מפה – כשרוצים לתאר את פני כדור הארץ על משטח שטוח, חייבים להשתמש באוסף של מפות, שכל אחת מהן מכסה אזור מוגבל. למפות יש תחומי חפיפה, שבהם הן מראות את אותו שטח. בדומה לכך, התורות השונות במשפחת M עשויות להיראות שונות מאוד זו מזו, אך אפשר לחשוב על כולן כגרסאות שונות של אותה תיאוריית יסוד, שחוזות אותן תופעות באזורי החפיפה, אך אף אחת אינה פועלת יפה בכל המצבים."

על פניו, תיאוריה אחת שמסבירה את הכל יכולה להיות דבר נפלא, ועבור רבים – הדבר שחובה עלינו לשאוף אליו. אולם אינני יכול שלא לשאול – מדוע, בעצם ? כמובן שאם תהיה בידינו תורה אחת שתסביר את כל התהליכים הפיסיקליים ביקום החיים שלנו יהיו הרבה יותר פשוטים – אבל מי שמלכתחילה "מפנטז" על תיאוריה כזו, עשוי להקלע למצב בו הוא מפסיק לנסות ולערער על התיאוריות המדעיות (ואולי אותה תיאוריה לא באמת תסביר את הכל ?). מלכתחילה, מלאכת החיפוש הזו מפנה מאמצים רבים אל תחום אחד, במקום לנסות ולהבין יותר את ההיבטים השונים של היקום בנפרד (ודרך כך לנסות למצוא את ההקבלה ביניהם).

נכון, אינני פיסיקאי (ובגלל זה גם אני מצטט ומדבר על כתבות מדעיות "נגישות" ולא בטקסטים מדעיים ברמה אקדמית טהורה), ועל-כן גם אינני מרהיב עוז להתייחס בצורה מעמיקה אל תחומים ותיאוריות שאין לי את ההבנה המעמיקה הזו בהם, אבל אני כן מרגיש שביכולתי להגיד – יתכן כי מלכתחילה, ההשפעה החברתית (אותה "שטיפת-מוח" מוניסטית שכל בן תרבות המערב נקלע אליה מגיל ינקות) היא זו שגורמת לאנשי-מדע להתקבע. והרי אין בכך פלא – מדענים גם הם בני אדם, וגם הם נתונים ל"מגבלות מחשבתיות". בלי לשים לב, יתכן והם למעשה שוחים עם זרם בלתי-נראה ומקובעים ברעיון שמכוון אותם אל עבר "מקור יחיד".

בקיבעון הזה נתקלתי שוב לפני כשבועיים בערך בכתבה שפורסמה בכלכליסט (על מה פטריות חושבות ?). באופן כללי, הכתבות המדעיות/טכנולוגיות שכלכליסט מפרסמים בסופי-שבוע (ובהן גם הכתבה הזו) הן לרוב נהדרות, מעניינות ומשאירות את הקורא עם הרבה חומר למחשבה נוספת. גם הכתבה הזו הותירה רושם דומה (ואף סיקרנה אנשים מספיק בכדי לכתוב "כתבת נגד" שמתייחסת בספקנות אל הממצאים והמסקנות של הכתבה הנ"ל – גם זה מאמר מסקרן), אך לא יכולתי שלא לשים לב בסוף הכתבה לאחת השאלות ששאל הכותב (הוא זה ש"חטא" בקיבעון, המרכאות במכוּון) אורן הוברמן את החוקר פרופ' טושיוקי נקאגאקי :

אם הפטריות הן אורגניזם מורכב וחכם כל כך, היכן האיבר שבו מתרכזים הנתונים ומתקבלות ההחלטות? במילים אחרות, איפה המוח? אני שואל את פרופ' טושיוקי נקאגאקי את השאלה הזאת, ולרגעים ארוכים יש שקט על הקו. "השאלה הזאת מזכירה לי את השאלה 'מי מנהל את העולם?'", הוא אומר. "ברצינות, האם אתה יכול לתת לי את הטלפון שלו?.

 "לבני אדם יש נטייה לחפש את מערכת ההפעלה, איזשהו צומת מרכזי שהכל זורם אליו וממנו", הוא אומר. "זה כנראה משהו שמגיע מהגנטיקה שלנו, לחפש את המנהיג שמקבל את ההחלטות. אבל בעולם הביולוגיה והפיזיקה, ואני חושב שגם בתחומים רבים אחרים, דברים לא עובדים ככה. האם לטוקיו יש מוח מרכזי? לאינטרנט? ומה לגבי מושבות של נמלים וכוורות דבורים? ומי מנהל אלף הולכי רגל על מדרכה אחת בניו יורק? איפה מתקבלות שם ההחלטות?"

שוב, אולי זה רק אני, אבל זו רק עוד דוגמה לדרך שבה רובינו תמיד מחפשים את ההסבר ה"מאחד", זה שמצביע על מקור אחד. במקרה הזה (ואני יכול אפילו להניח שאורן הוברמן בעצמו הבין את העיקרון ושאל רק לצורך ההמחשה) – ההתייחסות מוניסטית אל מוח כאל גוף אחד, מקור אחד למחשבה – ולא כאוסף של נוירונים שיש ביניהם קשרי גומלין שבמקרים מסויימים גם עשוי להתנתק (מבלי לבטל את זהותו של המוח). לא פעם לנוכח דוגמה כזו אנשים מריבים גבה, ואני נוטה לחשוב שזה קשור אל החשיבה המונותאיסטית ששולטת בתרבות שלנו.

וזה הזמן לתהות – ואילו מלכתחילה לא היינו גדלים בתרבות מונותאיסטית (ושוב – מדובר בהשפעה תרבותית רחבה. גם מי שאינו מקבל על עצמו את הדת – לא בהכרח משנה את חשיבתו כפי שהתרבות השפיעה עליו) – אם לא היה לנו אל אחד, אלא כמה אלים – האם יתכן ואז הסבר של "כמה תיאוריות בסיסיות" היה מתקבל על הדעת ? אם לא היינו מתייחסים, גם במובן תיאורטי, לאלוהות אחת אבסולוטית, אלא לכמה אלים שכוחם אינו כה מושלם ובלתי-ניתן לערעור – לא יתכן כי אז לא היה המדע מנסה (אולי לשווא) למצוא תיאוריה אחת מאוחדת שתסביר את הכל ?

כך, לדעתי, אכן היה. הקיבעון המוניסטי הנובע מהדת המונותאיסטית, שגם אם איננו מקבלים אותה היא עדיין משפיעה על היבטים שונים בתרבות שלנו, גורם לנו לא-פעם לאי-נוחות בכל אשר אין "מקור" אחד יחיד – מה גם שהמקור הזה חייב להיות בלעדי – שכן, בל נשכח שהאל המונותאיסטי שאנו מכירים הוא לא רק יחיד, הוא גם אבסולוטי. אחד היתרונות בזניחת התפיסה המוניסטית ואימוץ רעיון אלילי הוא לא רק הפלורליזם המחשבתי שנלווה לכך, אלא "הורדת" מעמד האל האבסולוטי, הטוטאליטרי שלמעשה נתפס כ"מהות הכל" למעמד "אנושי" יותר – האלים הם רבּים, האלים טועים, האלים אף משׁתכרים, וכן – הם גם עשויים למות. וכשתפיסה כזו מלווה את מחשבתנו (ולא אל יחיד, כל-יכול) גם השקפות מדעיות נתפסות באופן "צנוע" יותר – ותיאוריות מדעיות נתפסות באופן שהולם יותר את הענווה המדעית (בניגוד ליהירות הדתית בכל הקשור לכל-יכולתו של האל, של האמיתות הבלתי-ניתנת להפרכה של התנ"ך, וכדומה).

אמנם לא בהיבט המדעי, כי אם בהיבט הלאומי-דתי – יונתן רטוש התייחס בביוגרפיה הקצרה שכתב (שפורסמה ב"ראשית הימים – פתיחות עבריות") אל "שטיפת-המוח" היהודית שנועדה לטשטש עבר קדום יותר של העם שלנו, מתוך כוונה להנציח את המסורת המונותאיסטית ה"גלותית". הוא מבדיל בין "התקופה העברית" (שהוא מזהה עם הכינוי "תקופת בית ראשון") לבין התקופה היהודית הקלאסית, המכונה "ימי בית שני". הוא גם מציין שהרמיזה שיש באמירה "בית שני" מרמזת שגם ההוויה הקיבוצית שלפני גלות בבל רוכזה אך ורק בירושלים, בעוד שהוא רואה את בית המקדש הראשון פשוט כ"מקדש המלך", נספח ל"היכל המלך" שהיווה למעשה את המקדש הפרטי של ארמון המלך, אך שלא היה המקדש היחידי בתקופה העברית-אלילית של אותה תקופה (ועל עם ישראל הקדום, למעשה עד גלות בבל וחורבן "בית ראשון", כתבתי ואכתוב עוד הרבה) :

"כל "מדעי היהדות", "חכמת ישראל", כוּונו להחליק, לטשטש, לאפס את ההבדל הזה בין שתי התקופות, בין שתי המהויות של עקרונות ההתארגנות הקבוצית, החברתית של עם היושב בארצו, עם הארץ במולדתו, לבין "עם מפוזר ומפורד", עדה דתית שמולדתה והויתה פזורה בכל רחבי העולם, בשבע ועשרים ומאה מדינות, בתוכן גם בארץ הקודש שלה, אחת ממדינות המולדת הקדומה של מיסדיה. היתה זו תעמולה אידאולוגית, בלשון פשוטה שטיפת מוח, לתרץ את ההבדלים בין שתי המהויות ולאשש ביניהן איזו זהות שלא היתה קיימת בפועל."

ובחזרה לימינו – האם אני אומר לרגע שעלינו להאמין כי באמת האלים קיימים ? האם אל עליון יצר את השמיים, הבעל מוריד את הגשמים ורשף מכה בנו במחלות נוראיות ? לא ולא. אני סבור כי רוב החילונים בעצמם לא מאמינים לכוחו ומעורבותו של האל המונותאיסטי בחיינו – ואני דוגל גם בהשקפה ספקנית (אם בכלל ניתן להתייחס בספק אל משהו שאתה מכיר כמיתוס אגדי ולא כמשהו שעשוי להיות מציאותי) כלפי הרעיון האלילי – קבלה של מסורת עממית כ"מיתוס עממי" שמעצב את התרבות וההשקפה שלנו – ולא כדרך חיים דוֹגמטית, וזאת מתוך כוונה להשתחרר מכבלי השאיפה התמידית למצוא ולהסתמך על מקור אחד בלבד, ולתת לו, ורק לו, את כל המשקל בהתייסותינו.

יגידו רבים וטובים – "למה לעצור רק שם ? למה לא לזנוח כל אמונה ?" ולרוב אני שואל אותם האם הם חוגגים את חג הפסח, האם הם מדליקים חנוכיה בחנוכה, האם הם מספרים לילדיהם סיפורים מקראיים. רובם ככולם עושים כן. וגם אם הם מגדלים את ילדיהם להיות אתאיסטים – הם יוצקים לתוכם עקרונות מונותאיסטים. בעיניי, השלילה האבסולוטית של האלוהות המונותאיסטית היא פשוט ההיפך המושלם מההשקפה הדתית היהודית (או נוצרית, או מוסלמית) כלפי כוחו האינסופי של האל. היא לא מותירה "מרווח טעיה", וכופה התבוננות של שחור או לבן. הרעיון האלילי נועד להיות פלורליסטי וספקני יותר, ובעיניי היציקה שלו למסורות שמלכתחילה מסופרות לילדים כ"מיתוס מכונן" נותן מחשבה גמישה, סובלנית ורחבה הרבה יותר.

חולון, א' באלול, ה'תשע"א.