Tag Archives: מוסר

עִבְרִי

עִבְרִי,

הגחת לאויר העולם במוצאי־שבת, תינוק שלם, קטן, וּמתוק, במשקל 2.73 ק"ג, בשעה 23:49, בתאריך כ"א בשבט, ה'תשע"ו (אם קשה לך מדיי עם התאריך העברי – אחסוך לך את מאמצי החיפוש ואומר שנולדת בתאריך ה-30 בינואר, 2016), בבית־החולים הדסה הר הצופים, בחדר יולדות עם נוף שהשקיף על כל ירושלים, בירתהּ של מדינת ישראל.

נולדת בישראל, להורים שנולדו בישראל, שהוריהם נולדו בישראל (למעט אבי שעלה ארצה בגיל שנתיים). הארץ הזו היא המקום היחידי אותו מחשבתנו מסוגלת לתפושׂ כ"בית". ואף על־פי שעם ישראל חי ונשם את הגלות, וכל הלך־רוחו הושפעה מן הגלות במשך כמעט אלפיים שנה, נפלה בחלקנו הזכות להגשים את מה שדורות רבים של יהודים בקהילות השונות ייחלו לו – לחיות בארץ אבותינו, חופשיים מעול גלות ושלטון זר. מן הסיבה הזו בחרתי להפנות עורף אל הלך המחשבה חסרת־התוקף הזו, הגלותית. המוצא של הוריי מעולם לא היה גורם כה מהותי בעיניי, ולשיוך העדתי הספציפי של הוריי, על כל מטענו המסורתי (ולכאורה, גם התרבותי), אין כל משמעות בעיניי. נכון, במהלך אותן כמעט אלפיים שנה עם ישראל צבר לו עושר תרבותי, ספרותי, היסטורי ולשוני רב וּמגוון, אך זהו עושר שאני בוחר להוקיר כערך־מוסף תרבותי, ולא כדרך־חיים.

במציאות אליה נולדתי, ואשר בה אני כותב לך את אשר אני כותב, סוגיות כמו השיוך העדתי, ארצות המוצא של הוריי, וכל זכר לאורחות־החיים הגלותיים, אינן אלא פרטים חסרי־חשיבות. אותו מטען מן העבר אותו בחרתי להוקיר כערך־מוסף תרבותי אינו מצטמצם לזה המשויך לארצות הספציפיות מהן עלו הוריי, אלא נפרשׂ על־פני כל הפזורה היהודית בעולם, כמקשה אחת. ההיסטוריה שלי, בעיניי, מכילה את העבר של כל הקהילות אליה גלו בני ישראל. הקיום שלי, שגרת־חיי היום־יומית, לעומת זאת, כל זה שייך לכאן, ולכאן בלבד. כל מאפיין גלותי הניתן להבחנה אבד לו בכור־ההיתוך הציוני, שמתוכו נוצרנו אנחנו, ילידי המקום. אמא ואבא. אתה.

עברנו את הנהר.

"בארץ־ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל־אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.

לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקוה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית.

מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו ישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקידמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית.

זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית."

(מתוך מגילת העצמאות)

בני בכורי,

ביום מילתך, שנערכה באולמי ארטמיסיה בירושלים, נכנסת בבריתו של אברהם אבינו, הראשון בתורה להקרא "עברי", עוד כששמו היה אברם. אף־על־פי שהמילה נהוגה בקרב עמים וארצות נוספים, ברית המילה היא טקס דתי יהודי, המכניסה אותך אל היהדות. נשאלת השאלה האם היהדות היא דת, או לאום.

אבות הציונות הגו את הרעיון הזה, של תנועה לאומית לעם ישראל, כאנטי־תזה לאנטישמיות שגאתה באירופה במאה ה-19'. הציונות קראה לכינון ממשל עצמאי ואוטונומיה תרבותית שתפטור אותנו, את היהודים בפזורות בגולה, מן התלות בחסדי האומות, אשר גם כאשר העניקו לנו אמנציפציה, היו יכולות באותה הקלות לקחת אותה בחזרה. הפרעות שעברו יהודי מזרח אירופה במהלך הסופות בנגב שכנעו את יהודה לייב פינסקר כי הפתרון היחיד שיבטיח את זכויותינו בצורה הטבעית ביותר חייב להיות, אפוא, מתן אמנציפציה לעצמנו, אוטואמנציפציה:

"הגיעה העת להכיר מצבנו האמתּי בדעה צלוּלה ומיושבת… צריכים אנו להסתכל באספקלריא של העמים ולהכיר בה את התמונה המשונה, המעוררת שׂחוק מכאיב לב, – תמונת אומתנו, כשהיא עומדת בפנים מעוּוָתים ובאברים מרוסקים ועמֵלה עם אחרים בעשׂית ההיסטוריא הגדולה של העולם כולו, בעוד שאינה מספיקה לעשׂות באופן הגון כל שהוא את ההיסטוריא הלאומית הקטנה המיוחדת לה. סוף סוף עלינו להשלים עם הרעיון, שהאומות האחרות, בעֵקב נגוד טבעי הנטוע בלבן, יהיו דוחות אותנו לעולם… מוכרחים אנו להביאו בחשבון. להתאונן עליו אין לנו רשות. לעומת זה חייבים אנו לקבּץ כל כוחותינו, להתעודד ולדאוג לעצמנו, שלא נשאֵר עד עולם יתום עזוב בין העמים וסדן לפטישם…

בכל עוז עלינו להתחיל בעבודה, למען הוציא לפעולה את הדבר הגדול – שחרור עצמנו.  עלינו לאחוז בכל האמצעים שברא הרוח האנושי, למען לא יהיה המפעל הקדוש של תחיה לאומית מסור בידי המקרה העִוֵר.

האדמה אשר נרכוש לנו צריכה להיות אדמה פוריה שמצבה טוב וכמוּתה מַספקת לישוב של מיליונים אחדים.  וצריכה האדמה הזאת להיות קנין לאומי שאינו יוצא לרשות אחרים עולמית. בחירתה היא, כמובן, דבר רב‑ערך שאין למעלה הימנו, ואין למסרה לידי אנשים יחידים שיחליטוה בהסכם להשקפתם המקרית או לסימפטיות קודמות שבלבם, כמו שקרה, לצערנו, בעת האחרונה. האדמה הזאת מן ההכרח שתהא כולה מאוחדת במקום אחד. לפי שטבע עניננו מחייב, שבתור כוח מכריע נגד פזורנו, יהיה לנו מקלט יחידי, מאחר שרבּוי המקלטים יהיה דומה שוב לפזורנו הישן. ועל כן דורשת בחירת אדמה כזו – אדמה שתהיה קנין לאומי מַתמיד ומַתאים לצרכינו בכל הפרטים – זהירות יתרה וצריכה להמסר לידי מוסד לאומי יחידי, ליד וַעד של מומחים אשר יקבע מאת הדירקטוֹריום הלאומי שלנו. רק בית־דין עליון כזה יוכל, אחר חקירה ודרישה רחבה ועמוקה, להוציא משפט נכוֹן ולהכריע בדבר, באיזה משני חלקי העולם ובאיזה מקום מאותו חלק יש לנו לבחוֹר בהחלט."

(מתוך י.ל. פינסקר, "אַבְטוֹאֵימַנְצִיפַּצִיָא". תרגם מגרמנית: אחד העם)

דבריו של פינסקר, ויסודה של התנועה הציונית בידי בנימין זאב הרצל, היוו מהפכה אמיתית, של נקיטת יוזמה כלפי היהדות כקבוצה רחבה. אולם, מכיוון שהפרעות כוונו מלכתחילה כלפי הקהילות היהודיות, שגורם הזיהוי והמובחנות שלהן היה הדת, גם הציונות כיוונה אל יוזמתה כלפי אותו מכנה משותף – הדת היהודית, דתו של עם ישראל. אולם, בבסיסהּ, היתה זו קריאה לדרור המבטאת את מהות השם שבו גם אתה קרוי – עברי.

פרשת משפטים, הפרשה אליה הגחת במוצאי־שבת (כ"א בשבט ה'תשע"ו, זוכר?) אחרי שבחרת להתעכב כמעט יום שלם בבטן של אמא (כאילו ידעת היטב לְמה בדיוק אתה מחכה) מאזכרת את אותו שם כבר בפסוקהּ השני:

"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת – יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם"

 (שמות, כ"א, א'-ב')

אם תאמר לרגע "עבד עברי? האם שם כזה בפרשה כזו מעידה על כך שנועדתי לחיות כעבד?", זכור כי העניין הבא המוזכר באותה פרשה הוא דיני אמה עבריה, ממנה היהדות למדה על חובתו של האיש כלפי האישה אותה הוא נושא:

"וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים. אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר לא [לוֹ] יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ. וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ. אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע. וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף.

(שמות, כ"א, ז'-י"א)

את הדין הזה אין למדים מתוך ציווי תורני מפורש הנוגע לאדם הנושא אישה, אלא מתוך אמה עבריה. וכך, גם החובות הנלמדים לגבי הנוהג המוכר היום, של נישואים, נלקח ממשהו שבמבט ראשון נראה שאין להסיק ממנו כלום לגבי אנשים "רגילים".

אם נשוב אל המסר שיוצא מדיני העבד העברי, נראה שמן הפסוקים הראשונים הללו של הפרשה המסקנה ברורה וחדה – העברי, מלכתחילה, לא נועד להיות עבד. מצבו הטבעי של העברי הוא בהיותו חופשי, וגם למצב של עבדות ישנו זמן קצוב. גם אם אותו אדם עברי בוחר, מרצונו, לדבוק בעבדותו, הוא מאבד את תוארו העברי, כפי שנאמר שלושה פסוקים לאחר מכן:

"וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד, אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי, אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי; לֹא אֵצֵא, חָפְשִׁי. וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו, אֶל הָאֱלֹהִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת, אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה; וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם"

(שמות, כ"א, ה'-ו')

"ואם אמֹר יאמר העבד", ולא העבד העברי, כפי שפותחת הפרשה – וזאת מכיוון שבמצב של עבדות עולם, מרצון, מפנה אותו אדם עורף למהותו, ולציווי האלוהי המתבקש ממנו – להיות חופשי מעולו הפיזי (אך גם המוסרי) של כל אדם בשר ודם (כפי שהיו בני־ישראל משועבדים למצרים ונטמאו בטומאותיהם), וּלקבל מוסר המגיע ממקום גבוה יותר – "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא, כ"ה, נ"ה). אותו אדם המשתעבד מרצון לעולם אינו ראוי להקרא עברי, הוא רק עבד.

אותו רעיון של חופש מצו מוסרי אנושי, וקבלת המוסר הנעלה, האלוהי, הוא שעומד מאחורי הדרישה של מסדר הבונים החופשיים, אליו אני משתייך, לקבל אנשים שמאמינים באֵל. לא משנה איזה אל, יהא אשר יהא. בתקופה בה מלכים, אצילים וכהנים היו בעלי כוח והשפעה דורסנית, קומץ זעיר שריכז את רוב־רובו המוחץ של הכוח הפוליטי וההון הכלכלי. הבניה החופשית חרטה על דגלהּ, עוד מראשיתה, את הרעיון המהפכני (בזמנו) והנאצל (בימינו) הגורס כי כל בני־האדם שווים בפני האל – ועל‑כן אין אדם אחד, בעל מעמד נשׂגב ככל שיהיה, היכול להכתיב מוסר לאדם אחר, שפל ובזוי ככל שיהיה.

המהפכנות המחשבתית הזו גרמה לבניה החופשית להיות נרדפת במשך מאות רבות של שנים. זוהי אותה מהפכנות הגלומה גם היא בשמך, עברי, כפי שמובא בשמו של רבי יהודה במדרש בראשית רבה:

"וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי" (בראשית י"ד, י"ג), רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מֵעֵבֶר אֶחָד וְהוּא מֵעֵבֶר אֶחָד. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר: שֶׁהוּא מִבְּנֵי בָּנָיו שֶׁל עֵבֶר. וְרַבָּנָן אָמְרֵי: שֶׁהוּא מֵעֵבֶר הַנָּהָר, וְשֶׁהוּא מֵשִׂיחַ בִּלְשׁוֹן עִבְרִי."

(בבראשית רבה, סדר לך לך, פרשה מ"ב, ח')

אברהם אבינו, עוד כשנקרא שמו אברם (אב רם של אומתנו), עמד באומץ נגד העולם בו חי. "חטא העגל" שלנו היה עבור תושבי אותם ערים צורת הפולחן המקובלת. אוּר וחרן, שתיהן היו ערי פולחן מרכזיות לאל הירח, סין. צורת הסהר המזכירה את קרני־הפר יצרו זיהוי בין אותו אל לבין הפר, או העגל, ואכן אנו מוצאים את סין מכונה "עֵגֶל סַפִּירִים" במזמור לננה‑סין אל הירח" ("בימים הרחוקים ההם", ש. שפרה ויעקב קליין, עמוד 449, עם עובד, ה'תשנ"ז 1996). ואולם, אברם גילה אלוהים אחרים, וּבמעשה אמיץ בחר ללכת כנגד כל אותה עבודה זרה אותה עבדו לא רק אבותיו, אלא כל הסובבים אותו.

הוא עבר את הנהר.

בטקס הפדיון שערכנו לך בבית הכנסת "פסגת מוריה" בפסגת זאב דיבר הרב דוד שלם, והוא תיאר את אותו מעמד בצורה יפה. אברם, בעמדו, מעבר השני של הנהר הרעיוני-אמוני, כנגד כל העולם אותו הכיר, חש בודאי בדידות עצומה. אולם, בד־בבד עם אותה בדידות חברתית, שבוודאי לוותה במאבק רעיוני פנימי (וחיצוני) מתיש, הוא ידע שאלוהיו מצוי לצדו. מתוך אותה הבנה, שאין הוא לבדו, ודאי שאב הוא את הכוח להתמיד בדרכו. אולי מסיבה זו היה עליו ללכת מן העולם המסופוטמי – מחרן, ועוד קודם לכן – מאוּר כשׂדים. מעבר לאותו נהר חכתה לאברם אבינו הארץ המובטחת, ארץ כנען, היא ארצנו – ארץ רחוקה מן האמונות הישנות והמנהגים הישנים אותן בחר לזנוח. בארץ זו הוא פגש את מלכיצדק, מלך שלם וכהן לאל עליון. בארץ זו הוא כורת את ברית בין הבתרים. בארץ זו הוא הוליד את ילדיו, ישמעאל ויצחק. בארץ זו הוא חי מאה שנים.

ואם בכל זאת התייחסתי אל מסופוטמיה, אוסיף עוד טעם אחד לשמך, עברי, בני בכורי היקר ואהוב.

נולדת בעודי נמצא בעיצומם של לימודי התואר השני בארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום. עיקר לימודי היה בתרבויות המסופוטמיות הקדומות, ובקריאת טקסטים בלשונות העתיקות בהן נכתבו – בהתמקדי בשפה האכדית. אחד הטקסטים אותם קראתי במהלך שיעורי היה המיתוס של אֵתַנַה והנשר. את המיתוס הזה אני מקווה שתקרא בעצמך ביום מן הימים, אולי איתי ביחד, אך רק אומר שכאשר הנשר פונה אל אֵתַנַה, הוא קורא לו "חברי", או באכדית – ibrī. צירוף הסימנים בכתב היתדות, ib-ri, נחרט בלבי זמן רב לפני שנולדת. אז אמנם זהו גזרון מאוד מאולץ ושגוי לשם "עברי". הוא נעדר כל רמז לע'. אולם, כך גם המצב כיום בלשוננו היום, בה הע' איבדה את אופיה הגרוני. אף את הב' אנו נהגה כב' דגושה. ואף על־פי כן, כולי תקווה שאכן, מעבר לציפיות של כל אב לשׂבוע נחת מבנו, לקבל ממנו יחס אוהב וּמכבד, תגשים גם את המשמעות האכדית הזו, ibrī, ושתהיה לי לחבר, שירגיש בנוח לחלוק איתי את עולמו, את מחשבותיו, הרהוריו, צרותיו, כמו גם את רגעי האושר והשׂחוק. שביחד נגביה עוף ונביט מטה, נראה כיצד נראית הארץ מלמעלה.

מי יתן ולא אתפתה להכפיפך לשום מסגרת שלא תתאים לך, ושלא אנסה להגשים את משאלותיי באמצעותך.

אינני מצפה ממך להיות חכם, מהפכן, או בונה חופשי. היה אתה. ואולי זו בעצם המשאלה היחידה שלי עבורך – שתמיד תרגיש חופשי. והאמן לי שגם אני יודע היטב שאין זו משאלה כה בנאלית וברורה מאליה – גם אני הייתי פעם ילד, נער, חייל, סטודנט, וּבכל מסגרת מצאתי את עצמי נלחם על אותו חופש. אני יכול רק להתפלל שמן החופש הזה, לא רק במובן הגשמי, אלא בעיקר במובן האינטלקטואלי, תמצא את מקומך בעולם, ושתשתף גם אותנו, הוריך, בו.

אל תרגיש חייב מלכתחילה – אולם, אם תצטרך, עבור את הנהר.

יותר משאֲלַמֵּד אותך, אני מקווה ללמוד ממך.

תמיד אוהב אותך.

אבא.

(את ראשית הטקסט כתבתי יום אחרי בריתך, ב-8 בפברואר 2016. הכתיבה נעשתה בכמה שלבים, אך את רובה סיימתי ב-5 במרץ 2016. את הנוסח הסופי השלמתי ב-29 באוגוסט 2016.)

תל-אביב, כ"א בשבט, ה'תשע"ז – יום ההולדת (העברי) של בני בכורי, עִבְרִי.

מודעות פרסומת

מותו של הקפיטליזם (כותרת פופוליסטית וּמטעה)

מותו של הסוציאליזם הישן

אני נוטה לחשוב שמאז שנות התשעים – מאז עלייתו של ביל קלינטון לשלטון בארצות-הברית, ויצחק רבין לשלטון בישראל, השמאל נמצא בנסיגה. זוהי מגמה עולמית, ולא קריסתה של ברית-המועצות, אלא העדר האלטרנטיבה שהיא הציבה – היא זו שהאיצה את הנסיגה הזו.

(אסייג ואציין שאני בכלל לא מתחבר אל ההגדרה החד-מימדית של "שמאל" ו"ימין", וּלדעתי הדבר מורכב יותר, כפי שרשמתי ברשימה ישנה יותר. ואולם אטול לעצמי את הרשות לעשות לעצמי הנחות, ואסתפק בלטעון כי ההתייחסות כאן היא אל המחנות כפי שנתפשים בקונצנזוס הציבורי)

במובנים רבים, השמאל המובהק כיום הוא אינו שמאל כלכלי, אלא שמאל מדיני, פוסט-לאומי. המשבר החמור ביותר של השמאל הוא הויתור על הגישה האלטנרטיבית מן היסוד שהוא הציג בדמות הקומוניזם, לטובת גרסה פשרנית וחמקמקה יותר (שהיתה קיימת עוד במאה הקודמת, אך כיום היא למעשה השריד הבולט האחרון של הסוציאליזם) – היא הסוציאל-דמוקרטיה, שלמעשה אינה אלא "מצפון" בעולם וּבחוקי-משחק קפיטליסטים. וזוהי אולי הטענה המצערת מכל שאני שומע שוב ושוב מפי אנשים שאני מכירם כמשתייכים אל הקצה השמאלי של הקשת הפוליטית – האמירה "אני רוצה צדק חברתי, אבל אני לא מוכן לוותר על הקפיטליזם". במדינת ישראל, בה התגובות האמוציונליות הנוגעות לעניין הלאום מלכתחילה גועשות ביתר-שאת (לדעתי בצדק, אגב, אבל זה ענין לדיון אחר), אין להתפלא, אפוא, שהשמאל הגיע אל המצב העגמומי בו הוא נמצא. הוא בגד במשנתו הכלכלית וזנח אותה בצד הדרך. תחת זאת, השמאל אימץ את הקפיטליזם, ומנסה פשוט "לרכך" אותו – לרוב ללא הצלחה, ומבלי שהוא מנסה להבין את ההגיון הפנימי של כלכלת השוק החופשי – הגיון פנימי שאכן קיים, אלא שהוא, בעיניי, חשׂוך מוסר קיבוצי.

עלולה, וּבצדק, לעלות הטענה שאין בכלל מה לדבר על אלטרנטיבה, לאור הפסדהּ של האלטרנטיבה הבולטת ביותר לגישת השוק החופשי – הלא היא הגישה הקומוניסטית. וּבכן, לפני שנגיע אל המהות הכלכלית שבענין, אעדיף לפזול רגע אל עולם הספרות הבדיונית ואל דמות שאולי חלקכם מכירים בשם וינסטון סמית'.

וינסטון סמית' והנרטיב הנזיל

וינסטון סמית', גיבור הספר 1984 של ג'ורג' אורוול, עובד ב"מיניסטריון האמת" של מדינת אוקיאניה ותפקידו הוא לשכתב קטעי עיתונות בהתאם לאג'נדה שמנסה לקדם המפלגה השולטת, למשל – החלפת המלל של כתבות ישנות בכל פעם שאוקיאניה מחליפה צדדים במלחמתה הבלתי פוסקת עם איראסיה או איסטאסיה. גם חברי מפלגה שסר חינם בעיני המפלגה זוכים ל"שכתוב", כמי שמאז ומעולם היו בעלי כוונות רעות.

הדוגמה הזו אולי לקוחה מעולם הספרות הבדיונית, אך גם במציאות קרו מקרים דומים של שכתוב ונסיון מחיקת העבר, גם בזמנים לא כה רחוקים – כך, למשל, לברנטי בריה, ראש המשטרה החשאית הסובייטית (הנ.ק.ו.ד.) נמחק מדפי ה"בולשאיה סובייטסקאיה אנציקלופדיה" (האנציקלופדיה הסובייטית הגדולה) לאחר שהואשם בבגידה, טרור ופעילות אנטי-מהפכנית בזמן מלחמת האזרחים הרוסית שלאחר מהפכת אוקטובר (סופו שהוצא להורג על-ידי אנשיו של סטאלין). מנויי המהדורה השניה של האנציקלופדיה קיבלו מן העורכים מכתב ובו בקשה לגזור את ערכו של בריה ולהחליפו בדפים שצורפו, ובהם ערכים מורחבים אודות פרידריך וילהלם פון ברגהולץ (איש-חצר בדוכסות הולשטיין בצפון גרמניה של היום שפרסם יומן על שהותו ברוסיה בין השנים 1721-1725), מצר ברינג (המפרידים בין סיביר לאלסקה) וג'ורג' ברקלי (פילוסוף אנגלי-אירי).

אמנם הרעיון שמנסה להעביר לנו ג'ורג' אורוול מוצג בצורתו הקיצונית ביותר, אך הוא בסופו של דבר נכון גם ב"תנאי השטח" של המציאות היום, בעולם החופשי – אנחנו "משתעבדים" אל הנרטיב ההיסטורי שמוכרים לנו, בהתאם למידע הזמין לנו. ואמנם בעידן האינטרנט המידע הזמין (והשתמרותו) אולי מאפשרים שקיפות רבה יותר, אך גם אנחנו גדלים ומתחנכים אל תוך מערכת מסויימת של ערכים והרגלים שקשה להפטר מהם.

בצורה כזו, אני נוטה להאמין, שהתחנכנו להאמין שהקומוניזם נכשל. אנחנו משוכנעים כי לא רק שהוא נכשל עם נפילתה של ברית המועצות, אלא שהוא היה כושל תמיד. כמובן שלצורך כך מגוייסים כל אותן עדויות שיציגו את ברית המועצות בצורתהּ הרעה, אך לדעתי קיימת כאן א-סימטריה לגבי העדויות והיחס של ההיסטוריה (והנרטיב השורר כיום) לגבי ברית המועצות, או ליתר דיוק – לגבי הקומוניזם.

כאמור, יש לזכור שנרטיב הוא דבר נזיל, הוא עשוי להשתנות, ואל לנו להיות כלואים בתפיסה שעולם המונחים והערכים שלנו היום, והדרך שבה אנו תופסים מושגים מסוימים, הם סטטיים. כפי שכיום אנו מזכירים את הקומוניזם ככושל, כמושחת, וכמנגנון רע שהביא לעולם את ההולודומור ואת הטיהורים הגדולים של סטאלין,  עם קצת מעוף ודמיון אנו יכולים לדמיין כי ביום שבו הקפיטליזם ישקע, יתארו את הילדים בני העשר שעבדו בסדנאות-הזעה (כפי שקרה בארצות הברית במאה ה-19, ובהמשך פשוט "יוצא" אל ארצות מזרח אסיה, ובל נשכח שטשטוש כרונולוגי הוא גם, לא-אחת, מאפיין של נרטיבים), כיצד "המערב" חי על חשבון אומות העולם השלישי החלשות וניצל אותן, כיצד גזל משאבי טבע בעוד המקומיים חיו תחת שלטון מיליציות ואיום בעונשים גופניים (כפי שקורה במכרות באפריקה, שם אנשים אף מסתכנים בקטיעת גפיים ועונשים חמורים יותר). ב"יום שאחרי הקפיטליזם" אנשים ירבו לספר כיצד "השיטה" אפשרה לקומץ אנשים להתעשר, לרקום יחסי קרבה עם השלטון, ולמכור נכסי ציבור בעלות אפסית. שיטה שכזו, יטענו המקטרגים, היא משוללת יסוד מבסיסה. רובנו כיום לא מכיר בכך, או מתחיל להכיר במגרעות הללו, מכיוון הוא אינו מודע בהכרח אל המציאות הזו, ולא בהכרח חווה אותה על בשרו, בדיוק כפי שסובייטים רבים לא שמעו ולא ידעו (ולמען האמת, גם לא עניין אותם) הזוועות שביצע המשטר באזורי הספר – עבורם החיים היו פחות או יותר נוחים (כפי שעבור רובנו, "צרכני הקצה", החיים יחסית נוחים – ואגב כך יש לזכור שבעתיד אנשים יוכלו לחשוב שהחיים שלנו היו זוועתיים, ולנו לא תהיה כל דרך להגיד להם אחרת).

דברים שרואים משם

הרשו לי להציע כיוון מחשבה שונה: הקומוניזם עבד – כשלונו אינו מוחה עשורים של שגשוג והתקדמות; זהו שכתוב הסטורי. הקומוניזם בתקופות מסויימות עקף את הקפיטליזם המערבי, והיווה גורם מתחרה ואף מאיים (לא רק באופן צבאי, אלא רעיוני) על התרבות המערבית. את הלווין הראשון, ואת האדם הראשון לחלל, שיגרו הסובייטים. כוחה המשוריין של ברית המועצות, כמו גם הארסנל הגרעיני שלה, היה גדול בהשוואה לזה של ארצות הברית.

הקומוניזם עבד. לא לנצח, לא בצורה מושלמת – אבל במשך עשורים רבים הוא הצליח להחזיק את עצמו, עד השלב שבו הוא קרס. וּלגבי קריסתה של ברית המועצות – יש לזכור שאין שיטה שעובדת לנצח, ושמספיקים כמה מנהיגים מפוקפקים (מוכרים לכם כאלה?) בכדי להרוס שיטה טובה. ניתן לחשוב כי ברית המועצות היתה פשוט קורבן של המנהיגים שלה, ושל התחרות שהפכה ליותר-ויותר בלתי מתפשרת, עם המערב – ואלמלא אותה תחרות צבאית-כלכלית, היתה היא עשויה לשרוד (פשוט המערב, או במלים אחרות – ארצות הברית – החליטה למוטט את ברית המועצות כלכלית באמצעות תחרות טכנולוגית שהתישה אותה).

כמובן, יש הרבה נאיביות גם בדברים שאמרתי, אך אני רק מבקש לרגע להעלות טיעון שסוטה מן הנרטיב הקיים. בסופו של דבר, אם יבוא היום שבו תקרוס השיטה הכלכלית שאנו מכירים כיום, גם על הקפיטליזם יספרו שהיה כושל מראשיתו, שהשחיתות של הון-שלטון ותאוות-הצבע של הטייקונים הביאו את מפלתהּ – דבר המעיד על בעייתיות יסודית. לדעתי הרבה יותר נכון להגיד כי שיטות נכונות לזמן ולמקום מסוים. ובדיוק כפי שאנחנו נוכל להגיד לסוציאליסט נלהב משנות החמישים שהוא אינו יודע את מה שאנחנו, שישים שנה אחר-כך, יודעים, עלינו גם להבין שאנחנו לא יודעים את מה שהוא יודע – אנחנו יודעים רק את מה שהצליח לחלחל אלינו במורד הדורות, לאחר אותה מגמת שכתוב שהיא מהות הנרטיב. בנוסף, עלינו להתנער מן התפיסה הילדותית שהטוב תמיד מנצח. לא תמיד הצודק מנצח, ומן הכיוון ההפוך – מי שמנצח לא בהכרח ניצח כי הוא הצודק, או הטוב – אלא מי שהנסיבות היו בעדו, או שהביא לכך שהנסיבות יהיו בעדו.

וכך, אני טוען, שהקפיטליזם עובד, הוא מנצח, אבל לא כי הוא בהכרח צודק (וכאמור, יש שיטות שנכונות לזמן ולמקום מסוים). וזהו לדעתי הדבר הנורא במשבר של השמאל כיום. השמאל המובהק מציג עצמו כמקדם חקיקה חברתית, אך למעשה פועל הוא במסגרת רעה, ואין הוא מציע אלטרנטיבה אמיתית בימינו, אלא מבקש רק "להקל" על הסבל. הסוציאל-דמוקרטיה הוא אקמול לחולה סרטן. הוא משכיח כאב רגעי במנגנון חולה שהרקבון בו מתקדם הלוך ופשוט.

מנגנונים של רוע

הקומונוזים היה רע, אבל לא בהכרח תכלית הרוע, ויתכן שבדיעבד נחשוב שהוא לא היה יותר רע מכלכלת שוק חופשי (זה נשאיר לנרטיב העתידי לקבוע). הקומוניזם היה רודני במובן של מפלגה יחידה כמו במובן של מונופול כלכלי, אך כלכלת השוק החופשי אוצרת בחובה רודנות אחרת, של אוליגופולים שמסוגלים להחזיק באינטרסים של ציבור שלם. זהו פאודליזם מסוג חדש, מבוזר ושקוף, שמביא איתו הנאות (אגב כך, יש לזכור שגם הוסאלים הפאודלים לא חיו כעבדים), אך מכפיף את הציבור חסר-האמצעים (שרק הולך וגדל עם הזמן, באופן יחסי אל כלל האוכלוסיה) אל אותם "חורים שחורים כלכליים" (שעליהם כתבתי בהרחבה ופרשׂתי לראשונה את השקפתי הכלכלית) הצוברים כוח כלכלי כה רב עד שבאפשרותם לווסת, בין אם כיחידים ובין אם כקבוצה, את השוק כרצונם.

קל להאשים את הטייקונים, אבל למעשה הם עושים מה שהרוב המוחץ היה עושה בהנתן כוח כזה. הבעיה היא אינה (רק) בם, הבעיה היא המסגרת בה הם פועלים, וכאמור – מסגרת קפיטליסטית עם רגולציה היא עדיין מסגרת קפיטליסטית. בעימות שבו הייתי נוכח בין פרופ' יוסי יונה לד"ר ירון ברוק (עליו כתבתי באותה רשימה שקישרתי בפסקה מעל), בו עומתה הגישה הסוציאל-דמוקרטית (בייצוגו של יונה) לבין הגישה הקפיטליסטית המובהקת (עד-כדי אוטופיסטית, באידיאל האובייקטיביסטי נוסח ראנד שלה), אמר פרופ' יונה שהוא אינו מבקש לזנוח את הקפיטליזם, הוא פשוט מבקש קפיטליזם רחום יותר. הנקודה היא, לדעתי, שהשיטה עצמה, במנגנון שלה, דוחפת אנשים הרחק מן המקום הזה.

החקיקה והרגולציה לא יפילו שום טייקון, ו"גזֵרות כלכליות רוחביות" (כמו העלאת מסים עקיפים, כדוגמת מע"מ) יכבידו רק על ה"אזרח הקטן" – זאת מכיוון שלרשות ארגונים גדולים עומדת שורה של יועצים משפטיים וקשרים שלטוניים העוזרים להם למצוא דרכים עוקפות להגדלת הרווחים. כמו-כן, בעוד שה"אזרח הקטן" אינו יכול לדווח על הפסד ולדחות אותו לשנה הבאה (ובכך לזכות להקלות מס), חברות יכולות לעשות כן. את החוקים ואת התקנות שמהם ה"אזרח הקטן" (ובמובן הזה, גם העוסקים הזעירים) אינם יכולים להתחמק, הטייקונים הגדולים ימצאו דרך לעקוף ולכופף את התקנות והחוקים (בדרכים כשרות למהדרין, אל תבינו אותי לא נכון – זוהי המהות של יעוץ משפטי מאסיבי), או פשוט למצוא דרכים אחרות לחלוטין (בגדר "טריטוריה לא ממופית" מבחינה משפטית) לגבות מאיתנו כסף.

בעת הזאת, לדעתי, כדי להציע אלטרנטיבה שונה מן היסוד.

אלטרנטיבה שונה מן היסוד

הסוציאליזם צריך לקום מחדש, לשאול את אותן שאלות ששאל בראשית דרכו, להציב יעדים חדשים. אינני קורא להחלת גישה קומוניסטית אורתודוכסית, או אפילו רפורמית. הסוציאליזם יכול ואף מוטב לו אם יתבונן בתהליך כפי שהתרחש לראשונה, וישאל "מה נשתנה?"

הסוציאליזם החדש צריך להסיק מסקנות מן העבר, להתנער מאלמנטים רעים ולאמץ אלמנטים טובים. הסוציאליזם לא חייב להגיע אל אותו מקום שהגיע אליו הקומוניזם של סטאלין, הוא אינו חייב להתעקש של שלטון דיקטטורי. יתרה מזאת, אני נוטה להאמין שאחת הבעיות אשר הביאו לקיטוב החריף בין גוש המזרח לגוש המערב הוא העדר דיאלוג בין האידיאולוגיות. הסוציאליזם החדש צריך לעיין בהגות הקפיטליסטית, הנאו-ליברלית, השמרנית, ולשאול מהי מטרתה, מהם יתרונותיה, מהם הסייגים וטיעוני-הנגד הכלכליים, והמוסריים, של הגות הימין הכלכלי, וכיצד הסוציאליזם עונה עליהם.

יותר מכל, הסוציאליזם החדש לא צריך להביא "פשרה" שמוכנה לחיות בעולם קפיטליסטי – היא צריכה להציע בלי בושה ובלי מורא אלטרנטיבה לגישת השוק-החופשי.

כאמור, אינני קורא להחלת גישה קומוניסטית. אני מצדד בגישה בה הממשלה מתערבת במשק, אך אינה שואפת להיות מונופול. הממשלה צריכה לעודד תחרות בהכנסה אל שווקים מסויימים. הממשלה, ככוח כלכלי עצום, יכולה להוות גורם תחרותי שמסוגל להוריד מחירים ולהעלות רמות שכר, לדוגמה. שוב (ויש לחזור על זה שוב ושוב) – לא מתוך כוונה למוטט את המתחרים, אלא להעלות את הרווחה במשק באמצעות שכר גבוה יותר ומחירים נמוכים יותר.

הגישה הזו מאלצת גם את הצד השני – אותנו, האזרחים, לשינוי בתפיסה. ראשית כל, היא מאלצת אותנו לשוב ולשים מבטחנו בממשלה – וזה לא דבר פשוט כלל וּכלל. בגישה כזו, עלינו להבין כי המנגנון עצמו של הממשלה אינו פועל לצורך התעשרות השלטון, אלא לטובת הציבור. ואני נוטה להאמין שזה יתאפשר רק בהנתן מנגנון ביקורת ושקיפות יעיל ואקטיבי יותר. חשוב לזכור שאינני מדבר על החלת "חוקים חדשים למנגנון קיים", אלא החלפת המנגנון לחלוטין – ולכן "חוקי המשחק" הקיימים כיום – וביניהם גם המגרעות שאנחנו מכירים כיום, אמורים ברעיון-דמיון שאני מציע פה להתחלף במשהו שונה. ואני בהחלט חושב שבהעדר מנגנון ביקורת ציבורית שכזה, השיטה תקרוס.

אולם, מעבר לכך, זה מאלץ אותנו, האנשים הקטנים, לוותר. וזהו גם עניין לא פשוט.

קרבנות אדם וקרבנות חומר

אנחנו חייבים לוותר, מכיוון שאנחנו היום נמצאים בעולם של שפע לא-ריאלי, והשפע הזה נובע בדיוק מאותה גישה קפיטליסטית שאני מתאר כרעה. השפע הזה מתבסס על יצור-יתר ועל "אשראי-פלסטיק" שאין לו גיבוי מוחשי, כי-אם מועבר באמצעים אלקטרונים בלבד. יצור-היתר הזה אינו משקף הגיון מציאותי של ניצול משאבים ושל מחיר אמיתי – ואת המחיר הזה, של מוצרים שהם זולים מאוד היום, אנחנו "מעמיסים" מבלי לדעת על הדורות הבאים, שיגדלו בעולם שמשאביו נוצלו בצורה מוגזמת על-ידינו.

צמצום הצריכה וצמצום תפיסת השפע שלנו אולי תהיה לנו פחות נוחה, אך יש בה צידוק מוסרי, שכן על הנוחות חסרת-האכפתיות שלנו ישלמו הדורות הבאים. כמובן שיצעקו כי צמצום שכזה יוביל להאטה ולמיתון, אך לדעתי האישית המיתון הזה יהיה מוצדק, מכיוון שהשגשוג העצום מלכתחילה היה מבוסס על מערכת כלכלית שאין לה גיבוי ושמנצלת ללא-רסן את המשאבים שאנו מחוייבים מוסרית להשאיר לדורות הבאים.

הפילוסופית רבקה שכטר טענה בספרהּ "קוסמולוגיה ושפה" (עמודים 44-46, ה'תש"ס, 1999, סדרת "אוניברסיטה משודרת" בהוצאת משרד הבטחון, כיום מודן) כי בעוד שהאפוקליפסה הנוצרית "הסתפקה" בהקרבת קרבן-אדם יחיד – הוא ישוע – הטיף המארקסיזם למהפכה כוחנית שהצריכה הקרבתם של לוחמים רבים (זהו אותו דם הפועלים הנשפך במהפכה) – ולדעתי גם ניתן לומר שקרבנות-האדם של המארקסיזם הם בני מעמד הבורגנות והשלטון (שבמובן מסוים – חד-הם). זוהי פרפראזה של שכטר כלפי דבריה עצמה, שכן עוד קודם לכן טענה כי הנאצים, בדומה לאצטקים בדרום אמריקה, או לפאוסט של גתה, חשו כי עליהם לתת תמורה כלשהי ל"כוח העליון" (האלים של האצטקים, או מפיסטופולס במקרה של פאוסט) בתמורה לשאיפותיהם לשלטון עולמי.

ואולם, הצמצום שאני מדבר עליו איננו בא בצורת קרבן אדם. בפרפראזה שאני עושה לדבריה של שכטר, הסוציאליזם החדש הזה שאני מדבר עליו אינו מקריב בני-אדם בצורת הטייקונים (משום שאינני קורא לביטול היוזמה הפרטית, אלא פשוט לכינון מסגרת שתצמצם את כוחם ואת האפשרות לאותו מצב של "חורים שחורים כלכליים"), כי-אם חומר. ה"קרבן" או ה"מנחה" שאני מעדיף לחשוב שהגישה הזו נותנת לאלים שלה הוא אותו שפע הגובל בחזירות, שאין לו ביסוס כלכלי מוחשי אלא מתבסס על ניצול של הטבע, של עמים אחרים (אותה דמות סטריאוטיפית של "ילד סיני העובד במפעל נעליים", והעולם השלישי האמיתי והמנוצל שהוא מייצג) ושל הדורות הבאים, שיאלצו לחיות בעוני, בהשוואה לרמת החיים שלנו, אם לא נותיר להם דבר-מה מוחשי.

אני מתייחס רבות אל הענין האקולוגי, וזאת מכיוון שלדעתי הוא אינו צריך לבוא כ"נספח", בצורה של תנועה ירוקה כזו או אחרת, אלא הוא צריך להיות מוטמע כבר באידיאולוגיה עצמה. הבעיה האקולוגית היא בעיה מוחשית, וכשאנו מתיישבים לנסח גישה כלכלית חדשה, אין "להתקשט" בתוספות של מחשבה אקולוגית, אלא יש להטמיע אותן מן היסוד – בהבנה הבסיסית שהתכנון הכלכלי צריך להוסיף לא רק פאקטורים של שגשוג, או של שוויון כלכלי, אלא של קיימות ושל איזון עם הסביבה. ונכון, יש לזה מחיר (ושוב אנחנו מגיעים אל אותו עניין של האטה ומיתון) – אבל הגישה הסוציאליסטית החדשה צריכה להיות הוליסטית, ולא לכלול רק משתנים כלכליים (שהרי זוהי תמציתו של הרעיון הנאו-ליברלי). כשם שאנחנו מוכנים (כך אני רוצה לקוות) לוותר למען צדק חברתי, כך אנו צריכים להיות מוכנים לוותר למען צדק סביבתי, שהוא, בעיניי, צדק בין-דורי.

בסופו של דבר, האנושות לא תגווע בגלל מיתון כזה או אחר, היא פשוט תגיע אל מצב חדש, צנוע יותר, של מימדים הגיוניים. ונכון, בעולם הוגן סמארטפון עולה יותר, וממוצע כלי-הרכב למשק בית קטן, אבל דווקא מן האילוצים האלה אנחנו עשויים לפתח טכנולוגיות חדשות או לשפר תשתיות קיימות (למשל, של תחבורה ציבורית). כמו-כן אולי אני קצת מגזים כשאני מדבר על "האנושות", וזאת מכיוון שכפי שאמרתי בתחילת דבריי – שיטות נכונות לזמן ולמקום מסוים. אני נוטה להאמין שבתנאי המשק שלנו, ובהתאם לאופי התרבותי שלנו (שצמח, מי זוכר כבר, מרקע סוציאליסטי מובהק), פתרון של סוג חדש של סוציאליזם (כיניתי אותו בעבר "מעורבות ממשלתית מתקנת", והרשו לי להציע את השם הקליט יותר "רה-סוציאליזם") בהחלט יכול להוות לא רק אלטרנטיבה, כי-אם דרך טובה וּמוסרית יותר להתנהלות כלכלית ציבורית.

עלי-התאנה ומותו של הקפיטליזם

זוהי ראויה להיות, לעניות דעתי, דרכו הכלכלית של השמאל – דרך שהוא עיקר, ובמובן מסוים – איבד לחלוטין, לטובת הקפיטליזם המנוכר המסווה את עצמו בעלי-תאנה (שלעולם לא מספיקים לכסות את מערומיו) של חקיקה ותקנות. אומר למען גילוי נאות שאינני דוגל במשנה הפוסט-לאומית המאפיינת את השמאל כיום, ואולי מתוך המקום הזה, של צידוד בלאומיות (לא לאומנות, לא להתבלבל) עברית לצד לאומיות פלסטינאית, אני טוען שהשמאל צריך להתרכז ברעיון כלכלי שונה מן היסוד, שיהווה אלטרנטיבה אמיתית למצב כיום, ולא נסיון לכופפה ולעדנה. אולי בבוא-היום ילדינו יגדלו אל תוך נרטיב חדש, בו הקפיטליזם מת מפני שהיה כושל תמיד, ושגוי מן היסוד.

חולון, כ"ח בכסלו, ה'תשע"ג.

זאת הכלכלה, טמבל (קפיטליזם נגד סוציאליזם)

 

במקום הקדמה טובה – דרך גרועה לפתוח רשימה

ישנה דרך גרועה לפתוח הרצאה, והיא להגיד שלהתנצל היא דרך גרועה לפתוח הרצאה, ואז לפצוח בשורת ההתנצלויות הרלוונטיות.

אמנם אין זו הרצאה, כי אם רשימה מקוונת, אך אולי בשל השפעתו של חודש אלול, חודש הסליחות, גם עליי לנהוג באותה דרך, ולהתנצל – בעיקר על אורך הרשימה, והמורכבות שלה.

ראשית הרשימה בעימות שצפיתי בו, שעסק בנושא "קפיטליזם נגד סוציאליזם", וכוונתו הראשונית היתה מעין סיכום חוויתי אישי שלי, עם מעט הערות ותובנות. ואולם, ככל שנמשכה הכתיבה והתארכה, נוכחתי לדעת כי אין לי ברירה אלא להמשיך ולהתעמק. התוצר המוגמר שאתם חוזים בו עתה, הוא למעשה נסיון לכלול את כל-רוחב יריעת השקפותיי הכלכליות. אין זה מניפסט, אלא בסיס רעיוני בצורתו הגולמית ביותר. לעניות דעתי, חסרונם העיקרי של דבריי כאן אינם הנאיביות שלהם (כל "גישה כלכלית" תלקה בנאיביות אוטופיסטית מסויימת), כי-אם בעובדת חוסר הביסוס האקדמי (בצורת הפניות למאמרים), האמפירי (בצורת מחקרים סטטיסטיים) והפרקטי (פשוט כי בפועל, מה שאני חושב עליו לא "נוסה בשטח" מעולם).

ה"תעודה" היחידה שאני יכול להמציא, שתבסס (או לא תבסס) את דבריי ותתן להם סוג-של תוקף כלשהו (מבחינת ההתמצאות ב"חומר"), היא התואר הראשון שלי בכלכלה וניהול מהמסלול האקדמי של המכללה למנהל. הידע שלי, כמובן, מתבסס בחלקו על הלימודים שם, אך לא רק – שכן במהלך הלימודים נוכחתי לדעת כמה הרקע הפילוסופי, ההיסטורי, והמוסרי שבלימודי הכלכלה שלי היו לוקים בחסר. את הידע הזה רכשתי מתוקף אופיי הסקרן, באופן עצמאי, וּממקורות שונים וּמגוונים. הגישה שלי כלפי כלכלה אף היא לא נלמדה במהלך הלימודים, והגעתי אליה, אמנם, מתוך החומר הנלמד, אך עם לא-מעט סייגים וביקורת ודעות משל-עצמי.

ישנה יומרה רבה בדבריי, ובעיקר בכל הנוגע לתחזיותיי ולהשקפותיי לגבי הדרך הנכונה (אשר שוב, בעיניי מהווים דרך חדשה, שונה לגמרי, המצריכה לא-מעט מהפכה תפיסתית). אולי זו אחת הסיבות שאינני רוצה לראות, או להתנסח, בטקסט זה כבמעין מניפסט – טרם הגעתי לגדולה שכזו (וספק אם אי-פעם אגיע). ובכל זאת, אני מקווה שהרשימה הזו תשאר כאן, ותעורר את המחשבה של כל אשר יסכים לקרוא ולהתעמק בה.

ניסיתי בסוף הרשימה לתמצת את דבריי בנקודות, אולם אני נוטה להאמין שלדלג ישר אליהן מבלי להבין את הרקע לדברים, המובא מכאן ואילך, יביא לכדי חוסר הבנה בסיסי ב"כוונת המשורר".

שוב, התנצלות על האורך, ו… מקווה שתהנו, או לכל הפחות – שמשהו בטקסט הזה יעורר סיעור-מוחין אישי אצל כל אחד ואחת מן הקוראים והקוראות.

קפיטליזם מול סוציאליזם – העימות שהיה

ביום שני, ה-11 ביוני 2012, התקיים בבית ציוני אמריקה עימות תחת הכותרת "קפיטליזם מול סוציאליזם", תחת חסותה של התנועה הליברלית החדשה ומכון איין ראנד (בדף האירוע בפייסבוק צוינו גם אתר אנֹכי ואתר קו-ישר כנותני חסות, אך באופן אישי לא שמתי לב לנוכחות כלשהי שלהם).

הדמות שנבחרה "לייצג" את הקפיטליזם היה ד"ר ירון ברוק מאוניברסיטת טקסס. מולו התייצב פרופ' יוסי יונה מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מן הבולטים שבדוברי המחאה החברתית של קיץ 2011 (והנה הוא גם מככב בקיץ 2012), אשר ייצג את הצד הסוציאליסטי (ליתר דיוק – סוציאל דמוקרטי). את הארוע הנחה רותם סלע מעיתון מעריב.

כבר מראשית הדיון היה ברור כי הבדל משמעותי בין הצדדים הייתה העובדה שירון ברוק ייצג רעיון אוטופי, אידיאליסטי מאוד – קפיטליזם בצורתו הטהורה ביותר – חברה ללא מסים, ללא רשויות רווחה או חינוך, שהגופים הממשלתיים היחידים שלה, כפי שהוא מנה אותם, הם צבא, משטרה, ומערכת בתי-משפט. הכוח היחיד המניע את המדינה, ואת התושבים – הוא הכוח העיוור של השוק עצמו, והוא זה שאמור להביא, לפי אותה הנחה של אדם סמית', למקסימום העושר (והאושר) בחברה.

ראוי לציין כי הגופים נותני החסות, בדגש על מכון איין ראנד והפילוסופיה האובייקטיביסטית שלה שאותו גוף מקדם, כמו גם התנועה הליברלית (מעצם הגדרה), מכַוְונים אל אותו הרעיון. אמנם לא-אחת אנו אומרים כי אנו חיים בחברה קפיטליסטית, וכי ארצות הברית הינה מודל לחיקוי של קפיטליזם, אמנם, כפי שכבר נאמר – הקפיטליזם שמייצג ד"ר ברוק הינו רעיון אוטופי, כפי שלא יושׂם בעבר אלא בתיאוריה בלבד (ולמעשה, כפי שהוא בעצמו ציין, רק בראשית המאה הי"ט ארצות-הברית היתה קרובה אליו).

אל מול אותה תפיסה אוטופית, בלתי-מתפשרת, הציג יוסי יונה את הרעיון הסוציאל-דמוקרטי, שהוא לכשעצמו אינו אוטופי ואינו מוקצן כלפי תפיסה שאמורה להביא, לפחות בתיאוריה, עולם מושלם, אם וכשייושׂם הרעיון בצורתו הטהורה ביותר (מרקסיזם או לניניזם, למעשה…). הרעיון הסוציאל-דמוקרטי אינו מבקש ליצור מנגנון מדיני-פוליטי הכופה את השוויון – הוא "חי" בעולם קפיטליסטי (לא טהור), ומבקש, בעיקר באמצעות חקיקה, או רגולציה, ובאמצעות הקמה וחיזוק מעמדם של מוסדות רווחה כאלו ואחרים, לתקן ולאזן, ולו-במעט, בין הקצוות השונים שבחברה.

בין וודי אלן לפיאודליזם חדש, והאם יש מקום לאידיליה כלכלית?

בסרט "מה שעובד" (Whatever Works) של וודי אלן (ששמו הולך לפניו), בכיכובו של לארי דיוויד (שיצר ביחד עם ג'רי סיינפלד את הסדרה ג'רי, ולאחר-מכן את הסדרה "תרגיע"), אומר בוריס ילנקוף, הפרופסור המיזנטרופ שסביבו סובבת עלילת הסרט :

"הוראותיו של ישוע היו דיי נפלאות. כך, דרך-אגב, כוונתו המקורית של קארל מארקס. בסדר? היי, מה רע? כולם חולקים באופן שווה. "כֵּן תַּעֲשׂוּ־לָהֶם גַּם־אַתֶּם" (מתוך הבשורה על פי לוקאס, ו', פסוק 31). דמוקרטיה. ממשל מטעם העם. כולם רעיונות נהדרים. כל אלו רעיונות נהדרים, אך לוקים הם בפגם גורלי אחד, והוא שכולם מתבססים על ההנחה השגויה הגורסת שבני אדם הגונים ביסודם. תנו להם הזדמנות לעשות את המעשה הנכון והם ינצלו אותה. הם לא תולעים טיפשות, אנוכיות, חמדניות וצרות-אופקין."

ברי כי יש כאן מן ההכללה, ואינני משוכנע כי אכן מארקס הסתמך על טוב-ליבם של בני-האדם (כי הרי לו היו כולם טובים מיסודים, המעמד הבורגני לא היה מנצל את מעמד הפועלים, הפרולטריון, מלכתחילה – והמעמדות, לכשעצמם, לא היו קיימים). ואולם, לדעתי האמירה הזו באה להסביר לנו משהו בסיסי בתפיסות חברתיות-כלכליות : העובדה שהן אולי עובדות ב"תנאי מעבדה", בעולם המשוואות המתמטיות של שנה א' וב' בלימודי הכלכלה, אולם בפועל – "תנאי השטח" שונים לחלוטין. דבר זה נכון גם כלפי הגישה המרקסיסטית, אבל לא פחות מכך – גם לאידיליה הקפיטליסטית שהציג ד"ר ירון ברוק.

במהלך העימות פרשׂ ד"ר ברוק משנה כלכלית-אוטופית, הציג וענה אף על סייגים (כדוגמת היחס אל החלש והתשתית הכלכלית עליה נסמכת גישתו), אולם בעוד שהוא נטה לתקוף את הגישה הסוציאליסטית הגזלנית והלא-יעילה בעיניו, הוא גם התעלם מן החלל המוסרי הגדול שבגישתו שלו (שאמנם יש לה צידוק מוסרי משל עצמה, בכל הנוגע לחירות הפרט, אך היא מתנערת מאחריות מנגנונית כלפי החלש), וגם, לדעתי, נטה לשכוח (או להשכיח) כי גישתו היא גישה תיאורטית, רעיונית, ויישומה בפועל לא רק שלא יתממש בהכרח בהתאם לתוכנית (שוב, כפי שהקומוניזם היה יישום של המרקסיזם שמסיבותיו שלו, "סטה מן הישר"). רוצה לומר – גם לו היתה קיימת מדינה שמקבלת את האידיליה הקפיטליסטית של ד"ר ברוק, הרי שיישומה היה יכול להוביל לאינספור תוצאות שונות, חלקן גרועות יותר, וחלקן פחות. שוב אזכיר – גישה אוטופית כזו טובה "על הנייר", במשוואות המתמטיות – אולם המציאות מוכיחה כי איננו תמיד פועלים באופן רציונלי, ומשחקים "על-פי הכללים" שהכלכלה, כמדע-חברתי, מניחה שמתקיימים (לדעתי – לצורך הפישוט המתמטי יותר מאשר מתוך אמונה מבוססת).

בעיניי, כל גישה כלכלית-חברתית צריכה לצאת בראש ובראשונה מתוך נקודת ההנחה שלא כל בני-האדם טובים מטבעם, לצאת מתוך ההבנה כי אנשים כן שואפים למקסם את רווחיהם ואת טובתם האישית, גם על חשבונם של אחרים, וגם באופן בלתי-מוסרי. וחשוב להבהיר כי אינני טוען כי כל בני האדם רעים מטבעם. אולם אדרבא, גם בחברה מופתית המתפארת במוסריות ובטוהר כוונות, דיי במעט מאוד אנשים בעמדת כוח המנצלים את מעמדם וכוחם בכדי לגרום לקבוצה רחבה מאוד לסבל ומועקה. אני נוטה לכנותם בשם "חורים שחורים כלכליים". אם נקפוץ לרגע אל מדע האסטרופיזיקה, הרי שחור שחור הוא גוף מאסיבי מאוד בעל כוח כבידה עצום מאוד. באופן כללי, ככל שלגוף יש מאסה גדולה יותר, כך הוא מפעיל כוח משיכה חזק יותר על הסביבה שלו. במקרה של חור שחור, כוח משיכתו חזק כל-כך, עד כי שום דבר, אף לא האור עצמו (והפוטון הוא חלקיק הנע במהירות האור) יכול לחמוק ממנו. איינשטיין אף הוכיח כי חור שחור "מעקם" את מרקם הזמן-חלל סביבו, בדומה לכדור כבד שיונח על יריעת גומי. באופן דומה, אם ניקח טייקון ממוצע – הרי שכוחו הכלכלי מאפשר לו "למשוך" אליו עוד כסף – באמצעות "עיוות" המשק (בין אם על-ידי השתלטות רוחבית על חברות, בין אם על-ידי סיוע משפטי מקיף, ובין אם על-ידי כוח פוליטי שנקנה בכסף, המאפשר לו לזכות בעוד מכרזים ואף לקדם חקיקה הפועלת לטובתו). כך אנו מקבלים אדם עשיר שממשיך להתעשר, למשוך אליו עוד כסף ועוד כוח, אשר רק מגבירים את כוחו עוד יותר.  הכסף הזה, בסופו של דבר, כפי שגם ניסה להסביר זאת פרופ' יונה, הוא הכסף שלנו, של "האזרח הקטן" שנאלץ לשלם בגדול. ומדוע ? מכיוון שבמצב אוליגופולי-רוחבי שכזה (מעין מונופול, רק לא של אדם יחיד אלא של קבוצה מועטה של בעלי-כוח), בעלי ההון המרכזיים (אותן עשרים ומשהו משפחות השולטות ברוב המשק) יכולים להעסיק אנשים בשכר נמוך (וללא תנאים סוציאלים "נאותים"), כמו-גם להעלות את מחירי תוצרתם (שהרי אין להם תחרות) – וזהו אותו ניצול לרעה ועיוות של המשק. וכאן יאמרו מצדדי הליברליזם כי זוהי זכותם של הטייקונים, שהרי הם הגיעו למעמדם בדרכם שלהם, ויש להם זכות לקבוע מחירים כאוות נפשם ולשלם שכר כאוות נפשם (בהתאם, כמובן, למגבלות שכר המינימום ושאר החוקים הסוציאלים הקיימים). אולם טענתי היא כי מצב כזה, גם אם לכאורה הינו "טבעי" ונוצר כתוצאה מהתפתחות שוק תחרותי (מה גם, אגב, שחלק גדול מן ה"תנופה" ההתחלתית הושגה באמצעות כשלים במכרזים ובהפרטות ממשלתיות, אגב) – הרי שנוצר כאן מצב בלתי-נסבל של עריצות, מצב שאני רואה בו כפיאודליזם חדש, בו מרבית הציבור משמשים כצמיתים – לא של אדון אחד, ולא באופן בלעדי – אלא כצמיתיהם של אותם בעלי-כוח המסוגלים לקבוע את סדר יומנו הכלכלי-חברתי, כל אחד בתחומו שלו. אל מול מצב כזה של עריצות וניצול, בעיניי, כן קיימת חובה מוסרית להתערב ולמנוע לא רק את קיומו, אלא את סיכויי התפתחותו מלכתחילה (באמצעות "מנגנוני הגנה" מפני השתלטות אוליגופולית והשפעתה על המשק.

במהלך העימות, הציג פרופ' יונה את ז'אן ז'אק רוסו, אשר גרס כי בני האדם טובים מטבעם, כ"מורהו הרוחני", והציע להציג את ג'ון לוק, אשר דיבר על "החוק הטבעי", כמו גם את תומאס הובס (אשר הדגיש את הצד האנוכי באדם) כ"גוּרוּ הרוחני" של ד"ר ירון ברוק (אשר הנהן בחיוך, יש לציין). אותה סכנה מפני ניצול כוחו של מיעוט תיאורטי (שבהחלט יכול גם להיות רוב, דרך אגב), הוא אשר גורם לי לחשוב כי גישה כלכלית-חברתית טובה (ואין כאן קביעה לגבי "גישה אולטימטיבית" – כל דבר נכון בהתאם למקום, לזמן ולנסיבות) צריכה להכיל בתשתית המנגנונית שלה את אמצעי ההתמודדות וההגנה מניצול החלש על-ידי החזק – והחזק אינו חייב להיות רק הטייקון העשיר, אותו "חור שחור כלכלי", כי אם המדינה עצמה.

ברור שיש כאן מעין סתירה, שכן אם המדינה בוחרת לאמץ גישה מסוימת, הרי שיש ביכולתה להטות אותה לטובתה באמצעות עיוות ה"שיטה". ואמנם קשה לי לתת מענה ראוי לפתור את הסתירה הזו, אולם סבור אני כי הכשל הזה, או לפחות הסכנה מפני כשל כזה (של ניצול השיטה הכלכלית לטובת השלטון), קיימת בכל גישה שלטונית, וכי זהו תפקידה של הדרך הדמוקרטית, של שלטון מתחלף שאמור לפעול לטובת האינטרסים של ציבור בוחריו אם ברצונו להבחר בשנית, כמו גם תפקידה של מערכת האיזונים והבלמים, כמו גם תפקידם של שאר מנגנוני הפיקוח, הביקורת, והשקיפות (מושג הצובר תאוצה במיוחד כיום, בשיאה של מהפכת המידע), לנסות ו"לכוון" את המדינה לשימוש נכון בגישה החברתית-כלכלית.

לשאלת גביית המסים

שאלה מרכזית שסביבה נסוב השׂיחַ נגעה להצדקה המוסרית של גביית מסים, שהיא, בפועל, לקיחת משאבים מגורם אחד, והפנייתם לגורם אחר. במבט ראשון, שאלת המסים נדמית כעניין מובן מאליו, ואולי אף בעלת משמעות שולית, ברם, כאשר אנו נוגשים לבחון השקפה כלכלית, כל השקפה כלכלית – יש לתת עליה את הדעת. מהי הזכות של אדם, גוף, או אפילו מדינה – לקחת משאבים שאדם הרוויח בעמלו – ולהתיימר לדעת יותר טוב ממנו מה לעשות איתם ? כשמדובר בשכבות חזקות באוכלוסיה, מדובר במסים המתקרבים לכמחצית מרווחיו של אדם – מחצית מפרי עמלו "נלקחת" ממנו (במובן מאוד מופשט) ובאופן יחסי, הוא, כעשיר, יהנה פחות מן המסים הללו – שכן, בתור עשיר, הצורך שלו בשירותי רווחה כמעט ואינם קיימים.

ד"ר ברוק נתן את הדוגמה היפה בסקירה ההיסטורית לגבי מהות המדינה (הגובה את המסים) – שכן בעבר תושבי המדינה, במהותם, היו נתיני המלך, הכומר, הכובש – ושימושם של המסים היה בראש ובראשונה לכלכל את בית המלך. רעיון זה עתיק כל-כך, עד כי אפילו בספר בראשית אנו נתקלים בארבעת המלכים שנלחמים בחמשת מלכי סדום שהפסיקו לשלם מסים. עם התפתחות רעיון המדינה המודרנית, הרעיון הזה נזנח (לכאורה) – והמדינה נתפסת כמעין מוסד שמטרתו לשרת את תושביה. על-כן, גם איסוף המסים אינו יותר אמצעי לכלכל את השליטים (לכאורה), אלא דרך לממן את אותם שירותים שכל התושבים משתמשים בהם – בטחון, תחבורה, רפואה, חינוך, וכו' וכו'.

לראיית הזרם הליברלי-קפיטליסטי, עצם קיומה של הממשלה, ככלי שיכול לסייע לחלשים, מוטל בספק. זוהי, כמובן, גם השקפתו של ד"ר ברוק. ההשקפה הליברלית הקלאסית רואה בממשלה כגורם מסורבל, בזבזן, ולא-יעיל, המתערב בחייהם של אנשים ללא-הצורך. ברוק נתן את הדוגמה של הגבלת השימוש בסוכר, ואף פחמימות, במזון המהיר – ולטענתו זוהי החלטתו של כל פרט, גם אם הוא מזיק לעצמו, ולאף גורם אין זכות להתערב בה. יוסי יונה בחר לנצל את הדוגמה הזו דווקא כדי להדגיש את הצורך ב"גורמים מומחים" מטעם הממשלה, כמי שמתערבים בצדק בכדי למנוע תופעות של השמנת-יתר והרגלים לא-בריאים אחרים.

ושוב, יש לזכור, שמעבר לטענות אי-היעילות וחוסר הזכות של המדינה להתערב בעניינינו הפרטיים, מועלה פשוט עניין ההצדקה בגביית משאבים, של "שליחת יד אל הכיס" (במובן המטאפורי) של אדם שאמור להיות חופשי.

את השאלה הזו העלה ירון ברוק, פעם אחר פעם – שהרי מבחינתו, גביית מיסים הינה הפעלת כוח מצד הממשלה – ובעיניו כל הפעלת כוח, באשר היא – הינה מקור הרוע. בעולם של ד"ר ברוק אין מסים – העזרה לחלש, אם בכלל, נעשית באופן וולנטרי (ולדעתו היא תעשה גם תעשה, שכן, לדבריו, אנשים חופשיים, שאינם מאולצים מלכתחילה "לתרום" חצי מכספם בצורה של מיסים, הינם האנשים הנדיבים ביותר).

מתי ואיך (ומדוע, בעצם) הומצא הסוציאליזם?

באופן כללי, ד"ר ברוק נטה לתת דוגמאות של ארצות-הברית של ראשית המאה הי"ט כאשר הוא דיבר על קפיטליזם – להשקפתו, שאני דיי מסכים איתה, כל המדינות המערביות כיום מקיימות משטר סוציאל-דמוקרטי, במינון כזה או אחר, ואפילו אם מינון ה"סוציאל" בארצות הברית עודנו נמוך – הוא קיים, ולטענת ירון ברוק – קיים בצורה רבה יותר מכפי שהיה לפני כמאה-וחמישים שנה, למשל. דוגמה הזכורה לי נוגעת להקמת רשת הרכבות האמריקנית, שנעשתה על-ידי גופים פרטיים, ולא על-ידי הממשלה (כפי שיניחו כי זוהי הדרך ההגיוני היחידה במחזותינו וזמנינו-אנו, שבקושי התנסינו בצורה כזו של פיתוח תשתיות, עד העשור האחרון).

ואולם דווקא בנושא הזה דיי מצער שפרופ' יונה לא התייחס מספיק אל העניין העיקרי הזקוף, לדעתי, לזכותו של הגישה הסוציאליסטית – שכן דווקא בתקופה הזו, בטרם הרפורמות הסוציאליסטיות המהותיות של שלהי המאה הי"ט וראשית המאה העשרים, תנאי העבודה המחפירים היו נתפסים בעיני רוב-רובינו כבלתי-אנושיים: החל בעבודת-כפיים שנמשכה במשך שתים-עשרה, ואף ארבע-עשרה שעות, דרך העסקת קטינים בני עשר, וכלה בהעדר כל תקני בטיחות שגרמו לתחלואים שונים במקרה הטוב, ומקרי-מוות רבים במקרה הפחות טוב. זה היה העולם בו חיו אנשים לפני הכנסתן של נורמות שהיום נראות לנו כברורות מאליו, וזוהי תרומתו העיקרית של הסוציאליזם.

חשוב להבין – איגודי העובדים הראשונים לא עסקו ב"חשמל חינם" ולא בהגדלת דמי-הבראה לפי שלוש מן הקבוע בחוק (בעיקר כי לא היה חוק בנושא) – איגודי העובדים נוצרו בכדי לתבוע שעות עבודה הוגנות, תנאי עבודה הוגנים, שכר מינימלי, זכות לחופשת לידה, זכות בסיסית לימי חופש מבלי להיות מפוטרים – כל הדברים הללו, שכיום נתפסים מובנים מאליו, כי מעוגנים הם בחוק – היו בעבר תביעות שהתנגדו להן בתוקף, וביד קשה, ודם רב נשפך במאבקים של איגודי עובדים עד אשר הושגו המטרות הללו.

איגודי העובדים הללו, לאחר שיצרו תשתית תחיקתית ראויה – רק אז פנו אל ה"מותרות", ולמעשה – רק בשלב הזה (ביחד עם התבססות התפיסה לגבי עבודה ומוסר עבודה כפי שנתקבע בחברה ההיי-טקיסטית שלנו כיום) החלו האיגודים נהפכים ל"ארגוני עובדים", או "ועדי עובדים", ומצטיירים בעיני ה"ציבור" עצמו כעלוקות – כשהציבור הוא בעיקר אותם פועלים שלא היו מאוגדים תחת חסות רחבה שאפשרה הפעלת לחץ כפי שיצרו ארגוני העובדים של החברות הגדולות. כשנשאל פרופ' יונה לגבי ארגוני/ועדי העובדים, נתן תשובה מאוד לא פופולרית – שהוא בעד כל איגוד עובדים, ובעוד שלשון השאלה התייחס אל אותם התנאים של החברות בהן איגודי העובדים חזקים כבזיוניים – קיווה יונה כי כך יהיה בכל ארגון. למרבה הצער, "חיפף" יונה בהתייחסות ראויה כאשר נשאל מדוע אנשים צריכים לטבוע בים בכדי שלמצילים תהיה משכורת גבוהה יותר (כשבכל מקרה משכורתם נתפסת כגבוהה מאוד) – פשוט השיב ב"זה לא יפה".

התרשמותי היא, שבעוד שבתחילת הדיון היה זה פרופ' יונה שנתן את הטון ועשה רושם פרגמטי יותר, הרי שעם התקדמותו של העימות, שאלותיו של ד"ר ברוק הפכו למשמעותיות יותר והמענה של יונה עליהן לקה בחסר. בסך-הכל, אני נוטה לחשוב שזה גם נובע מן העובדה שהלב נוטה לקבל רעיון פרגמטי ו"צודק" יותר, אך דווקא כאשר מנסים לבחון את הדרך, אזי הפתלתלוּת שבדרך הסוציאל-דמוקרטיה נראה לעתים בלתי-מובן, ואולי אף בלתי-צודק – ודווקא בפרשת-הדרכים הזו, הדרך האידיאליסטית-אוטופית, כפי שהציגהּ ברוק, נראית לפתע מובנת יותר.

צדק חברתי ושוויון כחזיון אימים

עניין נוסף שראוי להתייחס אליו הוא הקשר בין העניין הכלכלי לבין "מחאות הקיץ" ועניין הצדק החברתי, במיוחד לנוכח העובדה שפרופ' יונה היה, ועודו, ממובילי המחאה.

מלכתחילה, מושג הצדק החברתי הוא חמקמק, ונתפס בעיני כל אחד באופן שונה, סובייקטיבי מאוד. בעוד שנושא אחד שעולה הוא המאבק בשליטת הטייקונים במשק, יש הרואים בצדק חברתי חברה השואפת להגיע לשוויון כלכלי.

בנושא הזה נדמה כי היתה אחידות דעים מסויימת בין ירון ברוק ליוסי יונה – שניהם דברו על השוויון, בצורתו האבסולוטית, כדבר רע, ואף מחריד. שכן, מצב של שוויון מלא מושג רק מתוך התעלמות מאותו עניין עליו כתבתי בנוגע לגביית מסים – מעשה שכזה מהווה כוחנות רבה מאוד מצד הממשלה. אך מעבר לכך, הוא מתעלם מן העובדה שבעוד שכל בני האדם שווים מבחינת זכויותיהם הבסיסיות לחירות, לתנועה, לבטחון, להבעת דעתם, ולקניינם שלהם (וזכויות רבות אחרות שלבטח לא הזכרתי) – בני האדם אינם שווים בכישוריהם. עצם הנסיון להשוות בין אותם כישורים, הוא אותו "שבירת רגליים" עליהם דברו שניהם.

ובכל זאת, עלתה נימה של אי-הסכמה – והיא לא נגעה לאותו שוויון, אלא לחמלה – חמלה כלפי אלו שלא שפר מזלם להיות מוכשרים, וכן – ולדעתי חשוב לציין זאת – חמלה גם כלפי אלו שבהחלטות שגויות וב"הבאת גורלם על עצמם" הגיעו אל שפל תחתיות. הדעה הליברלית מדברת על העניין הוולונטרי, וכן, אולי ראוי גם להגיד את זה – עניין ה"צדק הטבעי" – יש מי שהוא עני, ואין זוהי חובתו המוסרית של אף-אחד לעזור לו. אך דעתו של פרופ' יונה הדגישה את עניין החמלה, של לעזור למי שנמצא במקום הזה, של מחסור.

בנקודה זו גם לא הסכמתי עם דבריו של יוסי יונה, שלקח את עניין החמלה באותו צדק חברתי את מחוזות שלדעתי אינם נוגעים למהות העניין. כך, למשל, הוא מאמין בהגבלת שכר בכירים – נושא בעייתי מאוד בעיקר כי קשה לכמת – מהו הפער הראוי ? מי קבע ? ומדוע ? (שאלות ראויות שהעלה ד"ר ברוק). לדעתי, ה"מלחמה מלמעלה" היא קצת פופוליסטית ונקמנית. מפעל בידיים פרטיות – אין סיבה שהממשלה תתערב בשכר הבכירים שבו – תפקידה הוא להציב את התנאים המינימליים לקיום הוגן, מוסרי, וכן – אף מלא חמלה – עבור החלשים, הזוטרים שבעובדים. הגבלת שכר הבכירים לא באמת תמנע מצב של ניכור עיניים (גם שכר גבוה פי חמישים, כפי שהציעה שלי יחימוביץ', הוא עדיין פער גבוה מאוד) – אדרבא, בל נשכח כי שכר גבוה משמעותו מסים רבים יותר הנכנסים לקופת המדינה – ויכולים להיות מיועדים לסיוע בדיוק לאותם אנשים הנזקקים לו.

בעיניי, טוב שאמת-המידה המוסרית הזו אינה אישית, דווקא מכיוון שבהעדר "הכרח" מצד המדינה – אנשים עשויים לגווע ברעב. מטרת המדינה, כגוף אשר אמור לייצג את תושביו ולפעול לטובתו, היא להציב אמת מידה מוסרית – ולהגיד "מתחת לרף הזה, לרמת החיים הזו, אינני מסכימה שאנשים יִמָּצְאו, בשל החרפה המוסרית שמצב זה ימיט עלינו, כאומה".

בסופו של דבר, זוהי, בעיניי, המשמעות הנעלה ביותר של כל תפיסה כלכלית-חברתית ראויה – המחוייבות המוסרית כלפי החלשים בחברה. וכן, החלשים האלה לא כוללים רק את העניים "מלידה", אלא גם את אלו שכשלו, גם את הטיפשים, גם את חסרי-המזל.

עבודה ומחסור – מדוע (לדעתי) צריך מיסוי

מבין שאלות הקהל, זכרתי במיוחד שאלה של אחת שהעידה על עצמה כמגיעה מרקע לא-קל, שסביבתה ידעה מחסור, וכי באמצעות הרבה השקעה ו"קריעת-תחת" הגיעה אל מקום טוב, כלכלית, בעוד שהיא רואה את חברי-הילדות שלה נשארים מאחור. ודווקא מן המקום הזה, בחרה היא לשאול מדוע עתה היא, שעבדה כה קשה, צריכה "לפרנס" את אלו שלא עבדו קשה כמוהּ. ושוב נדמה היה לי כי תשובתו של יונה הציגה נדבך נוסף בגישה שלנו, הישראלים, לכסף ולהצלחה – שכן הוא ענה לה כי "בחברה צודקת, לא היית צריכה לקרוע את התחת", וזכה בתגובה לקריאות בוז מן הקהל. מדוע ? אני סבור כי אנו הורגלנו, עם השנים, ועם הכבדת העול, להעריך את המאמץ הזה, ולראותו כהכרחי. אדם המתמסר ומשקיע את כל מרצו, זמנו, הפנאי שלו עם משפחתו, ואף בריאותו, בכדי להתעשר – נתפס כגיבור, כמעין "סיפור סינדרלה". וכל אלו שאומרים "למה אני צריך לעבוד קשה ?" נתפסים באופן אסוציאטיבי כפרזיטים.

לדעתי, פרופ' יונה כיוון אל המקום הלא נכון – הוא לא היה צריך להתייחס אל ההתעשרות, ואל המעבר אל העשירון העליון כפי שהצליחה לעשות אותה מגיבה. בעיניי, מי שבוחר להתעשר ומשקיע בכך את כל מרצו – אדרבא, שיהנה מכך. אינני מוצא בהתעשרות כחטא לכשעצמו. ואולם, לדעתי – באמת לא כולם מחוייבים לעשות כך (וכשאני מתכוון ל"כך" אני מדבר על התעשרות), לא כולם חייבים להרגיש את הצורך להתעשר ולשאוף אל חיי הפאר. אותה אחת מן הקהל שהתקדמה – יבושׂם לה, ובאמת כל הכבוד. ומה אם לא היתה מצליחה להתקדם ? האם היה עליה לחוות מחסור ? אולי הפחד הזה מהמחסור הניע אותה מלכתחילה, ואמנם היום היא מצויה בעושר פיננסי, אבל ויתרה על המון (אולי יותר מדיי) דברים שאינם מכומתים ונמדדים בערך כספי ? המטרה של תשתית סוציאלית הוגנת, לדעתי, צריכה פשוט לספק תנאים הוגנים ואנושיים גם עבור אלו שפשוט רוצים לחיות את חייהם – וזוהי הבעיה של הגישה הכלכלית כפי שנהוגה היום, בדיוק על אותם אנשים היא מקשה – על אלו שלא מתקדמים במעלה סולם העשירונים. שכן הגדלת הקיטוב מרעה עם מצבם של עשירונים שבעבר נחשבו ב"איזור נוחות" כזה או אחר. זוהי בדיוק אותה תופעה של שחיקת מעמד הביניים – מעמד שבעבר יכול היה להתקיים בכבוד, ללא פאר – נאלץ היום לחוות מחסור.

ואני מבדיל בין מחסור קיומי לבין מחסור יחסי – שכן המחסור הקיומי הוא אותו דחק בתנאים הבסיסיים הנוגעים למחייתו של אדם בכבוד (וכל מושג המחייה בכבוד, של יחס סולידרי כלפי החלש, הוא נושא שהקפיטליזם הטהור איננו מתייחס אליו כחובה מוסרית חברתית, כי אם דבר שאם וכשהוא נעשה – הוא נעשה באופן וולונטרי). לעומתו, המחסור היחסי הוא מחסור שחווים אנשים החיים ב"מעמד" כלכלי נמוך, החפצים בפאר וביוקרה של שכבות מבוססות מהן. לכאורה מדובר על שני דברים שונים (ואכן ראוי לתת על-כך את הדעת), אך הגבולות אינם כה ברורים – הלא רק לפני חמש-עשרה שנים, עובדת המצאותו של מחשב בבית היתה בגדר "רשות", ונגישותם של שירותים ציבוריים באמצעות רשת האינטרנט לא נתפס כבעל חשיבות (לעומת נגישות פיזית של מוסדות ציבוריים), ואילו היום העדר-נגישות אינטרנטית של שירותים ציבוריים יחשב כמניעת-שירות עבור חלק גדול מאוד מן הציבור. על-כן, גם המחשב עצמו הפך למעין אמצעי קיומי בסיסי, בדיוק כפי שבעבר טלפון, או מקרר, נחשבו כ"דברי מותרות" וכיום אנו רואים בהם כאמצעי קיום בסיסי.

וחשוב לי להסביר שאינני מדבר על קיום בסיסי במובן של "מים זורמים" ו"פת לחם על השולחן", אלא על קיום שמאפשר, למשל, למשפחה להתנהל בצורה מכובדת, ושילדיהם, למשל, לא יתקלו במכשולים לנוכח העדר אותם תנאים. דברים רבים אפשר להגיד בגנות ראש ממשלתנו בנימין נתניהו, אך בכנות – כאשר דבר עוד ב 1995 על "מחשב לכל ילד", הוא בהחלט הקדים את זמנו, שכן זכור לי בתור תלמיד ביסודי ובחטיבת הביניים שחובת הגשת עבודות מודפסות במחשב נחשבה כשערורייתית, ואילו כיום היא לגיטימית לחלוטין.

במובן הזה, המחסור היחסי עלול לגרום למרמור מתמשך, ואין להתעלם ממנו – אבל לטעמי, עדיין הוא מרמור של קנאה ולא של "צידוק מוסרי" – שכן, כפי שנאמר, השוויון, לכשעצמו, אינו צודק, והוא אף רע. ניכור עיניים היא תופעה אולי מכוערת, ושוב – עלולה להיות מסוכנת – אך בעולם חופשי כל אחד רשאי לפעול על-פי מצפונו, וזוהי זכותו המלאה לחיות בראוותנות. "נקמה לאור הניכור" מן הסוג הזה היא אלימה ובלתי-מוצדקת מיסודה, אולם כן – היא סכנה שלדעתי גם קיימת.

המחסור הקיומי, לעומת זאת, מהווה חרפה מוסרית לחברה. כל חברה, על-פי הנורמות שלה, ועל-פי רמת החיים שהיא רוצה להציב לעצמה, רואה את הקיום הבסיסי באופן שונה (וכאמור, התנאים הללו גם משתנים עם הזמן). אני, אפוא, סבור כי ראוי לנסות ולמצוא בראש ובראשונה פתרון הוגן (וכחלק מן התהליך הזה – גם להבין את הבעייתיות ברעיון המיסוי ולנסות לשקול, לכל הפחות, לצמצמו, גם אם לא לבטלו לחלוטין) לבעיית המחסור הקיומי בשל ההצדקה המוסרית שבכך, ובעדיפות נמוכה יותר בסולם העדיפויות שלי נמצא היחס כלפי המחסור היחסי – מתוך הבנה שחברה פחות מנוכרת היא חברה יציבה ומאוחדת יותר, אך גם מתוך הבנה ש"כפיית שוויון" מסוג כזה בקלות עלולה להפך ללא-מוסרית בעצמה.

סוציאליזם כאנאכרוניזם

דעתי היא כי הסוציאליזם נֶהֱגָה בכדי לענות על בעיות שנגעו לסוף המאה הי"ח עד ראשית המאה הי"ט – בעיות של מה שכונה "הפרולטריון" או "מעמד הפועלים" – קבוצת אנשים שעבדו בעבודת-כפיים מייגעת בבתי-חרושת, בשלב יחסית מוקדם של המהפכה התעשייתית. ובעיניי, הסוציאליזם אכן ענה על מרבית מצוקותיהם, לפחות במסגרת החוקית (והרי אכיפתה היא עניין שונה, אך קשור) – אין העסקת קטינים, שעות העבודה צומצמו לשעות "אנושיות" (ואלו העובדים שעות נוספות מתוגמלים בהתאם), והאחריות על תקני-בטיחות רובצת על ראשי בעלי וּמנהלי המפעלים.

אם נתייחס אל הזרמים השונים של הסוציאליזם, הרי שתפיסת הקומוניזם אלידבא דלנין היתה תפיסה אוטופית קיצונית (בערך כדוגמת הקפיטליזם של ד"ר ירון ברוק), ששאפה להביא באמצעות התערבות מוחלטת מצד המדינה בכלכלה, למקסום התועלת האנושית. אם קיים דמיון מסוים בין האמירה הזו לבין אותה מטרה של הקפיטליזם ה"טהור" – הרי שאין בכך מקריות. זוכר אני היטב כיצד חיים פלץ, המרצה בקורס מבוא למאקרו-כלכלה (שנה א' בכל לימודי כלכלה) הגיע לשלב שבו מודגם, מתמטית, כיצד ב"תנאי מעבדה", בתנאים מושלמים ואוטופיים, כלכלה קפיטליסטית טהורה וכלכלה קומוניסטית טהורה – שתיהן מביאות לאותה תוצאה, מכל הבחינות (מה שמכונה "שיווי משקל" אופטימלי בשוק). בסיום ההסבר שלו רובנו נותרנו בדממה – חלק מכיוון שלא הבינו מלכתחילה את המנגנון הכלכלי – ואלו שהבינו – פשוט כי הופתעו לנוכח הזהות המוחלטת בין התוצאות של משק תחרותי (קפיטליסטי) ומשק מתוכנן (קומוניסטי).

אל מול הזרם הזה ניצב הזרם האנרכיסטי של באקונין, אשר דגל ב"מרד למען המרד", ולמעשה ראה במאבק הסוציאליסטי כתכלית, ולא כדרך להשגת האמצעים. בעוד שלמארקס היתה תכנית ואמונה בקשר למקומה של הממשלה בהגשמת החזון, באקונין התמקד בשלב של הרס המבנים החברתיים הקיימים (שכמובן, נשלטו על-ידי בעלי-ההון) וצמיחתה ה"טבעית" של תרבות טובה יותר.

שני הזרמים צמחו, כאמור, בתקופה של העדר חוקים סוציאלים וזכויות סוציאליות, כאשר לרשות המעמד השולט על ההון, אותם בורגנים של מארקס, עמדו ידיים עובדות זמינות רבות, מכל הגילאים, והאפשרות הזו, לכשעצמה, נתנה גם אפשרות לתשלום שכר זעום, ולאפשרות להזנחת כל יחס לתנאי-עבודה בסיסיים, ובטוחים.

בשלב מאוחר מעט יותר, החל מתהווה לו הזרם הסוציאל-דמוקרטי, אשר זיהה את מגמת השינוי באמצעות החקיקה, ולמעשה ביקש לקדם את רעיון הרווחה הסוציאליסטי לא באמצעות מהפיכה של מעמדות, אלא באמצעות חקיקה והפנמת אותה חמלה סוציאליסטית בקרב השלטון (בין המדיני ובין הכלכלי).

בניגוד לתפיסה הרווחת בקרב הסוציאל-דמוקרטים, המבקשים לקדם שינוי חברתי באמצעות החקיקה, אינני מאמין ביכולתה של החקיקה והרגולציה, כמו גם הצווים וההנחיות, לפעול ברמת המיקרו – ב"טיפול" בכשלים ענפיים כאלו ואחרים. הסיבה לכך נעוצה במשפט הקלישאתי "חוקים נחקקים בכדי שיפרו אותם". למן הרגע שמשרד ממשלתי כזה או אחר קובע תקנה כזו או אחרת, צוות רחב מאוד של משפטנים בשירותם של הארגונים היכולים לממן אותם עמלים ימים כלילות בכדי למצוא את הפרצות, את הכשלים בתקנות, ואת הדרכים העוקפות לניצול עיוותים קיימים, ועיוותים חדשים. מסיבה זו, גם כאשר הממשלה מנסה למנוע מבנקים לגבות אינספור עמלות, ומחברות הכבלים לקנוס לקוחות שעוזבים לפני קץ תקופת התחייבותם, הרי שהבנקים מעלים עמלות אחרות, וחברות הכבלים פשוט גובות יותר כסף על ביקור טכנאים. בכל מקרה, לפני החקיקה ואחריה, המרוויחות היו החברות הגדולות, והמפסידים הם ציבור הצרכנים. על-הדרך, נחקקו חוקים אשר הפכו את הפעילות הכלכלית לסבוכה יותר, שאמנם נבעו מצורך כלשהו, אך נותרו כפשרת אד-הוק, נקודתית ועם הזמן גם חסרת-תועלת.

הפתרון הרגולטורי, בעיני, הוא חלש, ושוב – מתוקף מעורבתו ה"קטנונית" הוא גם לא בהכרח צודק. על הפתרון הפסיבי הזה להיות מוחלף בפתרון אקטיבי, דינמי, הנובע מן הדינמיות של השוק עצמו – פתרון בו אגע בהרחבה בהמשך, אולם עכשיו רק אומר כי למעשה מדובר במעורבות ישירה של הממשלה (באמצעות ענף נפרד ועצמאי) בשוק בצורה תחרותית מתקנת – כזו שאין בכוונתה "להביס" מתחרים מן הסקטור הפרטי, אלא לשחרר את התלות של העובדים, והצרכנים (אני ואתם) בגחמותיו האנוכיות.

תפיסה חדשה ל"מעמד" חדש

כאשר קארל מארקס דיבר על מעמדות, יש לזכור כי הוא הגיע מחברה שבה זכר המעמדות עוד היה טרי, והקיטוב בין השכבות הכלכליות היה בשיאו, ואכן גם נתפס כ"גורל שנחרץ" מלידה (דיי בצדק, בהעדר אפשרויות רבות לניידות חברתית). היות ואנו חיים בחברה שונה, אינני מוצא לנכון להשתמש עוד באותו מושג "מעמד" לתיאור המצב הקיים, ורואה בו "פלח", או "שכבה", לכל היותר.

המעמדות העיקריים הנוגעים לתזה של מארקס הם הפרולטריון – אותו "מעמד הפועלים", והבורגנות, אלו שרכושם הוא אמצעי היצור, שבאמצעותו הם מתעשרים עוד-יותר.

התפיסה של מארקס "כיוונה" לשיפור מעמד הפועלים, בהתבסס על צרותיהם ועל-אופי עבודתם. שוב, יש לזכור – מדובר באנשים שבסטנדרטים של היום עבדו בתנאים תת-אנושיים, מסוכנים להחריד, ללא כל ביטוח ואמצעי הגנה כלכלי כלשהו. ובמובן הזה, מארקס הצליח, גם אם חלקית (וזהו לעיניי חלק גדול מאוד).

אולם, בעיה עיקרית הקיימת כיום היא שנוצר לנו "מעמד" חדש, שכבה שונה של אנשים העובדת בסוג שונה מאוד של עבודה, אליו מארקס בכלל לא התייחס. אולי מארקס היה מזהה אותם כ"בורגנים", אולם ברי כי בימינו אנו החלו גם הם לקרוס תחת הנטל. זוהי קבוצה שאינה עוסקת בעבודת-כפיים מאומצת במפעלים מיוזעים, כי אם בעבודת-אצבעות (בהקלדה על מחשב) במשרדים ממוזגים. עבודתם אינה כוללת סכנה פיזית בדומה לפועלי-החרושת של אותה מהפכה תעשייתית, אולם האנשים המובילים את מהפכת המידע נתונים אף-הם במצוקות – של אי-יציבות תעסוקתית, של שעות עבודה ארוכות להחריד (ובארץ – יחד עם מוסר-עבודה המעודד שעות נוספות, והרואה בעבודה במסגרת שעות העבודה בלבד כ"עצלנות"), של חוסר יכולת לרכוש דירה ללא סיוע מן ההורים, כמו-גם לגדל ילדים בסביבה קרובה.

מספיקה האנקדוטה, הדיי קולעת, על-פיה בשנות החמישים גבר אחד עובד יכול היה לפרנס משפחה הכוללת את אשתו וארבעה ילדים, ואף יותר, בעוד שכיום זוגות לעתים נאלצים להתפשר על ילד אחד, או שניים, ולא יותר – כל זאת כאשר שניהם עובדים במשרה המכניסה להם הרבה יותר מאותו גבר משנות החמישים, ובסביבה מתקדמת הרבה יותר.

ולא, אין כאן כל קריאה למנוע מנשים לצאת לעבוד או לפתח קריירה – ההתייחסות שלי היתה להבדל המספרי בלבד, של נפש אחת מפרנסת משפחה של שש פלוס, אל מול שתי נפשות המתקשות לפרנס משפחה של שלוש נפשות.

אותו פלח באוכלוסיה, ההולך וגדל מאז שנות התשעים, של מתכנתים, בודקי תכנה, אנשי-תוכן, עורכי-דין, כלכלנים, רואי-חשבון, יועצים, נותני-שירות וכדומה – אותם מקצועות "היי-טקיים", או כאלו שגם בימים עברו דרשו שעות עבודה רבות ומאומצות, משתייך אל תחום "מתן השירותים". הם אינם עוסקים בייצור, אלא במתן שירות על מוצר שהורכב במקום אחר (בין אם במדינה אחרת, או במקום אחר בארץ, לרוב על-ידי אנשים אותם כיום מגדירים פשוט כ"פועלים"). חלקם אחראים באופן ישיר על ייצורו, זה נכון (כדוגמת המתכנתים), אך במעגל הזה קיימים רבים הנותנים להם שירות, והשייכים ל"מעגל השני" וכן הלאה.

שכבה זו עוד לא השמיעה את קולה. מצוקותיה החלו מתגלים בפנינו רק בשנים האחרונות, וחלקם פשוט רואים בו כיום כ"רוע הכרחי". שעות העבודה המאומצות, הניכור המשפחתי, העול הכלכלי שבחיים בקרבת מקום העבודה (או בהגעה אליו) – אלו הם מצוקותיהם של "הפרולטריון החדש". הוא נוצר בעידן של גלובליזציה והיפר-קפיטליזם, ועל-כן קול זעקתו מושתק, או לא מושמע מלכתחילה בשל הפחד. חמור מכך, הואיל ומסגרת העבודה היא תחרותית מאוד ומתקיימת בסביבה היפר-קפיטליסטית, מלכתחילה רעיונות כמו "התאגדות", "שביתות סקטוריאליות" וכדומה נתפסות כמגוחכות.

אולם, לדעתי, השינוי התפיסתי המהפכני הזה חייב לחלחל. בדיוק כפי שגם "שכבת הפועלים" החלה דרכה בתנאי-עבודה שכיום נתפסים תת-אנושיים, אני נוטה להאמין כי בהתבוננות אחורנית, בעוד מאה שנים, גם לעבוד במשרד (מפואר ככל שיהיה) למשך יותר מתשע (שמונה?) שעות יחשב כאכזרי ולא הוגן.  עד כמה שזה מגוחך, השינוי צריך להגיע מקואופרציות ענפיות – וביום שבו נראה שביתה כללית של עורכי-דין, של מתכנתי ג'אווה, של טכנאי תקשורת – ביום בו אותם אנשים יעמדו בשערי חברה הגוזלת את זכויות עובדיה (אולי אף יחתכו את כבלי התקשורת בכדי שעובדי החברה לא יוכלו לעבוד מהבית), וביום שבו ימוסדו מחדש האיגודים המקצועיים – גם אותה שכבה של נותני שירותים תוכל להגיע אל נחלתהּ, אל המקום הנוח והחמים יותר, המשפחתי (לא רק במובן של "תא משפחתי" אלא בהקשרים רחבים יותר).

ונכון, אני מסוגל גם להבין את האמירה כי עובדים מתוגמלים עבור השעות הנוספות, והמקצועות האלה מניבים שכר גבוה מלכתחילה – אולם המחיר בתמורה לכך אינו נמדד בכסף, כי-אם באיכות חיים ובזיקה לדברים נוספים מלבד הקריירה.

בנוסף, הורדת השכר, אם תהיה אכן רוחבית כתוצאה מאותה "מהפכה סוציאליסטית" מחודשת כלפי "שכבת נותני השירותים", תפוצה משני טעמים:

  1. הורדת שכר לחלק רחב מן האוכלוסיה תוביל גם להורדת מחירים במשק. היא אמנם מחד תוביל למיתון, אולם, מן הצד השני שאין לשכוח אותו:
  2. הורדת השכר והגבלת שעות העבודה יאפשרו קליטה של עובדים רבים יותר שיצטרפו אל אותו פלח כלכלי.

באמירה מאוד כללית, אני נוטה להאמין שהמצב כיום הוא עיוות בשוק – ומשכורות-עתק לא-פרופורציונליות עשויות להיות "מתוקנות" אל מימדיהם הטבעיים עם הרחבת השוק ומיסודו. ה"שכבה" הזו, של נותני שירותים, אמנם היתה קיימת עוד מלפני ימי המהפכה התעשייתית, לפחות בחלקה – אולם החלה מתרחבת ונהפכת לקבוצה משמעותית רק בעשורים האחרונים – עם פרוץ מהפכת המידע והתקשורת הזמינה. ובמובן הזה, לדעתי, מדובר ב"שוק פרוץ", תחום שעדיין לא הגדיר עצמו ולא זעק את זעקתו.

בסיסו של ה"חטא" (מדוע נתניהו, שטייניץ ופישר משוכנעים שהכל טוב?)

אני אישית לא נוטה להסכים לא עם ד"ר ברוק, בשל גישתו המתעלמת מכל היבט של אחריות חברתית "מבנית", שאינה מסתמכת רק על "הרצון הטוב". ואולם גם הפתרון של פרופ' יונה, בעיניי, אינו פתרון אמיתי כי אם מלאכותי, זמני, וכזה שלא מטפל בבעיה מיסודה – שהרי הסוציאל-דמוקרטיה מנסה להנחיל ערכים חברתיים, שאמנם נכונים הם בעיניי, אך בעולם של שוק (יחסית) חפשי, הנוטה להעדיף רווח מיידי גבוה על-פני ציוויון מוסרי, ובדרך פעולה תחקיתית, שכפי שכבר טענתי קודם לכן – הינה מועדת לכשלון (בשל העובדה שתמיד תהיה סוללת עורכי-דין שתמצא את הפרצה בחוק).

הבעיה השורשית שהסוציאל-דמוקרטיה מתעלמת ממנה, בהנתן שהיא פועלת בשוק כפי שהוא מתקיים היום, היא העובדה שהכלכלה כיום מתמקדת וּמתבססת בצריכה (וביצור, כפועל יוצא של זה).

לכאורה, מדובר בדבר טבעי – הרי הצריכה (של המוצרים שאנו מייצרים) היא מה שמקיימת אותנו. נקודת ההנחה הבסיסית של התמקדות בשוק הצריכה/יצור היא שככל שנייצר יותר, כך נוכל לקנות יותר – ובכך סך האושר שלנו יגדל יותר. אולם, עד כמה שזה נדוש – מי אמר שבאמת האושר שלנו נמדד אך ורק במה שאנו צורכים ? מי אמר שהפרט לא יעדיף לצרוך פחות, אך להנות משוק עבודה פחות דורסני, להנות מיותר זמן המוקדש לפנאי, למשפחה, להשכלה ולתרבות ? הקביעה כי הגדלת הצריכה בהכרח תביא לנו אושר אולי נראית אינטואיטיבית – אך שקלו לרגע, האם זהו הגיון צרוף ותו לא, או שמא מדובר פשוט במחשבה שהונחלה לנו במהלך שנים רבים של הסכמה עיוורת לתכתיבי השוק והחברה שהוּטתה בהתאם לאותו שוק ? במה ניתן "להתמקד", אם לא בצריכה (ובייצור המוצרים והשירותים שאותה צריכה דורשת) ?

התשובה, בעיניי, הינה התמקדות בשוק העבודה.

תועלה בוודאי טענה בידי מצדדי הקפיטליזם כי התמקדות בפועל, בנותן השירות – או במלים אחרות  בגורם המייצר, הינה התערבות ממשלתית "דורסנית", ושמלכתחילה אין למדינה זכות לקבוע מהו השוק החשוב יותר. אולם, לדעתי אלו שמעלים טענה זו מנסים להשכיח ולהתעלם מן העובדה כי במצב הקיים, הממשלה מתערבת גם מתערבת להכוונת המיקוד אל שוק הצריכה – אותה התערבות ממשלתית גסה, המעודדת צריכה ויצור "בכל מחיר" קיימת גם כיום, לכאורה – ללא אותה זכות שה"קפיטליסטים" (בהגדרה מאוד כוללנית, רחבה ולא-מדוייקת) טוענים שאין לה גם בהסיתה את המיקוד לתחום אחר. והרי מהי דרישתו של כל שוחר שוק-חפשי ? מינימום מעורבות ממשלתית, למעט רגולציה שתאפשר מסחר חפשי ותקין ושקוף. המצדד בשוק חפשי יתמוך ברשות חזקה להגבלים עסקיים, יתמוך בבתי משפט שיאכפו חוזים, או יציעו פתרון פוזיטיבי (בדמות פיצוי כספי) – ואכן כל זה טוב ויפה, וגם צודק – אך יש בטענה זו כדי להפריך את הטענה שבסופו של דבר, גם הליברל ה"טהור" ביותר פועל ללא משוא-פנים, ומבקש דבר "טבעי", שלכאורה אין בו כל בחירה מושׂכלת – שהרי גם זוהי מעורבות ממשלתית הבוחרת במה לתמוך, ובאיזה שוק לתלות את מדדי ההצלחה שלה, מעורבות ממשלתית עם אינטרסים משלה, יעדים משלה ופועל יוצא של אותה מעורבות הוא צדדים מרוויחים וצדדים מפסידים.

נשאלת גם השאלה, האם זהו "המצב הטבעי" – מצב שבו הצריכה/ייצור הם הדומיננטיים בהכתבת תכתיבי השוק, וכיצד אנו רואים שהממשלה מתערבת ו"דוחפת" לכיוון הצריכה, והיצור, באופן "מלאכותי" ?

זוהי בדיוק אותה התייחסות אל היעדים. הממשלה בוחנת את הצלחת המשק על-פי מדדים שמתאימים לגישתה הכלכלית. היות והמשק שלנו ממוקד צריכה/יצור, התמ"ג הינו המדד החשוב ביותר להצלחה כלכלית – שהרי, ככל שהתוצר גדול יותר, כך אנשים צורכים יותר – ועל-כן, בשוק ממוקד צריכה/יצור, המצב טוב יותר. זוהי בדיוק הסיבה שבה שר האוצר, או נגיד בנק ישראל, או כל בכיר אחר במשק, משוכנע שהמצב טוב – הוא אינו משקר, למעשה – הוא פשוט בוחן את המדד ה"מקודש" לו, ורואה שהוא נמצא במגמת עליה.

הדוגמה הברורה ביותר למעורבות הממשלתית המעודדת צרכנות "בכל מחיר" היא התנהלותה של ארצות הברית בעת המשבר הכלכלי של 2007-2009 – בו היא הורידה ריבית באופן דראסטי והזרימה מיליארדי דולרים אל המשק, ולו-רק בכדי שהמשק ימשיך לצרוך, בכל מחיר – שכן, לתפיסתם, האטת הצריכה אינו בא בחשבון, גם אם החלופה הינה "מלאכותית", ואינה משקפת צורך אמיתי (שכן אלמלא היה מוזרם הכסף ואלמלא היתה הריבית יורדת באופן דרסטי, המשק היה נכנס למיתון – מיתון שרבים החשיבוהו כ"רוע הכרחי" לצינון השוק ו"ניקוי הרעלים" הפיננסים ממנו). במעשיה, הממשלה האמריקאית התאמצה לשמור על צד המעסיקים, או "בעלי ההון" בראיה מארקסיסטית – שכן, כאמור, הם חלק מ"מנוע הצמיחה" של המשק, ושגשוגם הכרחי להמשך גידול התמ"ג – אותו מדד החשוב כל-כך למשק המתמקד בשוק הצריכה/יצור.

אין להבין כי הממשלה פועלת בהכרח לרעת הצרכן, ובהכרח לטובת היצרן – היא בהחלט מתערבת לטובת הצרכן פעמים רבות – והרי זוהי אחת המטרות הברורות של הסוציאל-דמוקרטיה – חקיקה המגנה על הצרכן מפני עושק של בעלי כוח, של טייקונים. הרשות להגבלים עסקיים, המועצה לצרכנות, המפקח על הבנקים, וכו' וכו' – כולם באים להגן על הצרכן – ואינני מוצא בכך פסול – תפקידם חשוב והכרחי. אולם, בעיניי פתרון מן הצד הזה בלבד הינו לוקה בחסר ונותן פתרון "נקודתי" לגבי הרווחה הכוללת של הציבור.

התמקדות בשוק העבודה, לעומת זאת, נותנת לנו מבט אחר אל שוק שבסופו של דבר מביא לכדי יצור (וצריכה) – ואולם, הוא דואג לפרט, לצרכן – וגם ל"בעלי ההון" בהיבט המיידי והראשוני של עבודה, ולא בהיבט הסופי של תוצר. כשאנו מתמקדים בתוצר הסופי, אנו מציבים מטרה בדמות של כמות, מחיר, איכות – ומשק מסוג זה שואף למיצוי היכולות במסגרת הצריכה (במיוחד בעמדו אל מול שיקולי חסכון). משק המתמקד בשוק העבודה פועל קודם כל להטבת מסגרת ותנאי העבודה של העובד מחד, ובמתן תמריצים להעסקת עובדים ושיפור תנאיהם מאידך. היצור, והצריכה – הם פועל יוצא של אותו תהליך, ושוב חשוב לי להזכיר שאינני מתבונן בהבדלים הללו בצורה דיכוטומית, או כמבטלים אחד את השני – בהחלט יש מקום לתת את הדעת ולשפר גם את תנאי המשק בשוק הצריכה/יצור – אולם בדבריי אלו קורא אני לשים דגש, שאולי היה קיים פעם אך נדמה שדעך לו עם חלוף השנים – אל היצרנים, נותני השירותים – ומעסיקיהם (ולא מוכרי תוצרתם, שאינם תמיד אותם הגורמים המעסיקים את העובדים).

ראשיתו של פתרון ?

בל תסיקו מדברי כי אין מקום לחקיקה כלל ועיקר. החקיקה טובה להסדרה ברמה הכוללת, המוסרית, של נורמות הנוגעות לעבודה ולזכויות סוציאליות. שכר מינימום, חופשת לידה, תקני בטיחות – כולם חשובים ואכן מסייעים. אולם, החקיקה והתקנות הספציפיות הנוגעות לשוק כזה או אחר, ברוב הפעמים, משולות בעיניי לחבישת פלסטר על וריד פתוח. וזה אולי נכון שאם "נלחץ" מספיק, נקבל פתרון קצר-טווח, אולם, בעיניי, גם לעוולה כזו או אחרת שטופלה ימצאו אינספור טריקים ו"קומבינות" אחרות עליהם יחשבו הטייקונים.

הפתרון המבני בעיניי מגיע בצורה של התערבות ממשלתית בצורה תחרותית מתקנת.

זה אמנם נשמע מוזר, שכן התערבות ממשלתית ישר מוביל אותנו לחשיבה על שוק קומוניסטי, על אי-יעילות וצעד אחורה בהתקדמות שעשינו לעבר שוק פתוח. ואולם, אין כוונתי למונופול ממשלתי בשוק – אלא למצב שבו הממשלה (יותר נכון – בעיניי מדובר בזרוע מיוחדת של הממשלה, שזהו כל עיסוקה ותפקידה) נכנסת לשווקים "בעייתיים", לא כדי "לנצח" או לגרום לקריסת החברות המתחרות, אלא להפעלת לחץ, בין אם בצורה של הפחתת מחירים, ובין אם בצורה של העלאת שכר ושיפור תנאי העסקה – לחץ תחרותי אשר יוביל, באופן שאותו הכלכלה כן יודעת להסביר, לאיזון חדש, בו רווחת הציבור גדלה.

נשאלתי לא-אחת "וּמי יממן את הקמת המפעלים הללו? משלם המסים?", שהרי אז אנו נגשים בדיוק אל אותה דילמה, של נטילת מסים – משאבים כלכליים שאנשים עמלו להשיגו (יותר או פחות קשה – אני נוטה להאמין כי אין זו זכותנו להתערב בשאלה זו). אולם, הממשלה מממנת עצמה לא רק באמצעות מסים. הממשלה יכולה לבחור בדרך מימון של הנפקת אגרות חוב ממשלתיות – ואגב-כך "לשכך" כוחות אינפלציונים, או לחליפין (ואפילו, בנוסף) – להקים את המפעל, יהא אשר יהא תחום עיסוקו, בשיתוף-פעולה עם השוק הפרטי (בדומה לכביש 6, לדוגמה). גם במקרה שכזה, בו ישנה אחיזה של הסקטור הפרטי בפרויקט ממשלתי, למדינה יש כוח רב יותר לווסת ולהתערב בעיוותים בשוק מאשר חוסר-מעורבות מוחלט.

כמו-כן, אין לשכוח כי הקמת מפעלים ("מפעל" במובן הרחב של המילה, לא רק בית חרושת כי אם כל עסק המתערב בשוק) בסופו של דבר אמורה להכניס כסף. גם רווחים כאלה מסייעים לממן את הקמת המפעלים עצמם. מעבר לכך, השליטה על המחירים בתקופות טובות של גאות כלכלית יכולה להוות דרך נוספת למימון פעולות הממשלה (מה שמכונה "מסים"). אולם, חשוב לי לזכור כי המהפכה הרעיונית האמיתית ברעיון המפעלים הממשלתיים הללו נעוץ בתפיסה לגבי מטרת המפעל: הוא אינו נועד למקסם רווחים, הוא גם אינו מלכ"ר. מטרתו הוא להוות גורם מאזן בשוק – בעוד שמקסום רווחים הוא עושק ציבורי בחסות הממשלה, והעדר כל כוונות רווח עשוי "להפיל" את המגזר הפרטי, הדינאמיות שבהגדרת ה"גורם המאזן" תלויה בתנאי השוק, וּמאפשרת לממשלה "לכוון" עצמה לטובת הציבור בתרחישים שונים – הגדלת הרווח (וקופת המדינה, לייעול התשתיות והשירות לציבור) בתקופות שפע, וצמצום רווח שיוביל להקלה על המחסור (מה גם שיעודד הורדת מחירים גם מצד המתחרים הפרטיים) בתקופות שפל.

המעורבות הממשלתית הזו, אם נעשית נכונה (וכאן, כמובן, כל הדוגלים בכלכלת שוק חופשי יגידו שממשלה לא עושה דברים נכון לעולם), יכולה לסייע להתמקד בשוק העבודה, ובתנאי העבודה עצמם, ולא בצריכה ובתוצר הסופי – שכפי שאמרתי, הצמיחה בהם יגיעו רק כפועל-יוצא של השיפור בתנאי התעסוקה.

כמובן, כאשר השוק לא מתמקד בלשכנע אנשים לקנות כמה שיותר (ולייצר כמה שיותר כדי לעמוד בדרישה), אלא בהשגת תנאי תעסוקה אופטימליים, יתכן מאוד שנראה, לפחות בטווח הקצר, צמצום בצריכה וביצור – זהו אותו מצב מרתיע אותו אנו מכירים כמיתון. אולם, המצב הזה גרוע בעיקר למי שמודד את אותם מדדים שלדעתי ערכם אינם עומד בראש סולם העדיפויות (אף-על-פי שיהיה זה שקר להגיד שאין להם חשיבות כלל ועיקר) – היצרנים, המוכרים.

ראשית כל, אטען כי שינוי כה רדיקלי בתפיסה הכלכלית אכן עלול להוביל לטלטלה – אולם הפחד מן השינוי גרוע מן השינוי עצמו. המצב כיום לא קל, ולפחות לעתיד הנראה לעין הוא אף מחמיר, ועל-כן הנוחות הרגעית של ההיום אינה אלא אחיזת-עיניים, המובילה לשעבוד כלכלי של רובד משמעותי מאוד של האוכלוסיה. מעבר לכך – אני טוען שהיות והיצור והצריכה כיום מנופחים, הרי שמיתון, במינון קל, עשוי רק לאזן בחזרה את השוק למימדים נורמלים.

מעבר לכך, פתיחת אפשרויות התעסוקה מצד המדינה, גם באזורים המרוחקים, אך גם במרכזי התעסוקה הגדולים, הם-בעצמם יסייעו לקלוט את המפוטרים במשק.

ניתן גם לומר כי כבר היום אנו רואים ניצנים של אותה מעורבות ממשלתית, למשל בתחום הטלויזיה – עידן+ היא בדיוק דוגמה למקום בו הממשלה התערבה היכן שמצאה עיוות – הרשתות HOT ו- Yes פעלו שתיהן באופן אוליגופולי ולא אפשרו לבחור במסלול טלויזיה מצומצם, והנה באה הממשלה ואפשרה את האופציה הזו. גם כניסתן של Hot Mobile וגולן טלקום לשוק הסלולרי גרם להוזלת מחירים משמעותית בחשבון הסלולרי (אני משלם חמישית ממה שהייתי משלם עד לפני כמה חודשים). ההבדל המשמעותי הוא שכיום הכוחות החדשים הללו בשוק עודם בידיים פרטיות, ולדעתי – בחלוף הזמן יפעלו ליצור את אותם עיוותים שבגינם הם נכנסו לשוק מלכתחילה. רק גוף שכוונות מקסום הרווחים אינם בראש מעייניו יוכל להתמיד לאורך זמן עם אותה הטבה עם הציבור.

בהתייחסי אל "סוציאליזם מסוג חדש", ובכלל, בהתבוננות עתידית על הכלכלה, ישנן שלוש (ואולי יותר) נקודות מהותיות שלדעתי יש לתת עליהן את הדעת ביתר כובד-ראש, וגם הם מצריכים מהפכה מחשבתית משל עצמם:

  1. הבעיה האקטוארית: עם התארכות תוחלת החיים, נוצר משבר חמור (שעתיד להחמיר) בשוק הפנסיה – העובדים שיוצאים היום לפנסיה חסכו על-פי חישובי תוחלת חיים קצרים הרבה יותר. עם התארכות תוחלת החיים, נוצר גרעון משמעותי בחסכונות. עובדים צעירים שנכנסים כיום לשוק העבודה אמנם חוסכים בחסכונות דינמיים יותר, אולם באופן כללי, משק, כל משק באשר הוא, הנאלץ להתמודד עם חלק מאוד ניכר מן האוכלוסיה (ועם התארכות תוחלת החיים אולי עוד נגיע ליום בו כ-50% מן האוכלוסיה יהיו בגמלאות?) שאינו נמצא במעגל העבודה, והוא חי על חסכונות פנסיוניים בלבד.
    אני נוטה להאמין שבעיה זו "זוכה" כיום להתעלמות בצורת עצימת עיניים – "כשנגיע אל הבעיה נתמודד עמה". לעניות דעתי, שתי הנקודות שיש לתת עליהן את הדעת הן שינוי מהפכני בתפיסת החסכון הפנסיוני (שינוי שהחל, אבל שצריך להעמיק בכל הנוגע לגודל החסכון ולאפיו), ביחד עם שינוי בתפיסת היציאה לגמלאות והארכת גיל הפרישה בצורה הדרגתית – אם כיום יוצאים "בבת-אחת" לגמלאות בגיל 67, יש לשקול יציאה מדורגת, של הקלה בעומס, בקושי ובשעות העבודה בהתאם לגיל, עד פרישה מוחלטת בגיל מאוחר יותר (אשר קטונתי מלקבוע, ומדובר בתחום מסובך וגדוש בנתונים ותחזיות).
  2. הבעיה האקולוגית: מבלי להכנס אל נבואות חורבן כאלו ואחרות, על העלמות-בזק של מאגרי הנפט, ושל העלמות יערות, ושל המסת כיפות הקרח בקטבים – עלינו להבין כי באמת ובתמים האנושות חיה כיום באוברדראפט של משאבי-טבע. גם ההבנה לגבי אוברדראפט כזה "זוכה" לעצימת-עיניים, ולדחיקת הבעיה אל זמן עתידי (בו בכל מקרה לא אנו נחיה, אלא צאצאינו).
    המשמעות המעשית של צמצום האוברדראפט הזה, והמעבר לאיזון אקולוגי (כזה או אחר), יהיה בצורת סגנון ואיכות חיים שבסטנדרטים של היום עשויים להתפס כעוני. אכן, יתכן כי צאצאינו יחיו במחסור ובעוני (לעומתנו), פשוט כי לא הותרנו להם כלום. עלינו להבין שהדרך היחידה לצמצם את הבעיה הזו בעתיד היא להצטמצם עוד-היום. והיות ואף-אחד לא אוהב צמצום (מה גם שזה פוגע בתצרוכת ובייצור, אז בכלל אין על מה לדבר) – ההתמודדות, כאשר היא כן קיימת, אינה אפקטיבית כי היא אינה רוחבית די-הצורך.
    חלק מן העניין במעבר לתפיסה כלכלית חדשה חייבת לכלול גם את האתגר האקולוגי הזה, ולשלבו בבסיס התפיסה.
  3. הבעיה החינוכית: אני באמת וּבתמים נוטה להאמין שמשק חייב להתקיים גם מיצור, ועל עבודת-כפיים. משק המתבסס רק על מתן שירותים, ואינו מייצר דבר בעצמו, אינו משק עם שורשים ויציבות. אולם, הבעיה העיקרית היא הסלידה מעבודת כפיים, המושרשת לנו במערכת החינוך. השאלות העיקריות שאני שומע בנוגע לכך הן "ולמה שארצה לעבוד בעבודת כפיים? למה לי לעבוד קשה?". בתור התחלה, עבודת-כפיים אינה בהכרח עבודה קשה, והשואל מלכתחילה אינו מודע לכך שנקודת-המוצא שלו היא סלידה למושג הזה. אילו נחנך ילדינו, מגיל צעיר, לא לראות בעבודת כפיים כדבר בזוי, אלא כערך ראוי (ותתפלאו, לא כל עובדי הכפיים משׂתכרים רע, ושינוי תפיסתי ביחס אל עבודת-הכפיים עשוי גם עשוי להעלות את ערכהּ) – נגיע אל מצב בו לא כל המשק מתבסס על אותו תחום של "מתן שירותים".

חלומהּ של כל אם יהודיה

ומה יתרום לנו לא להתמקד רק במתן שירותים?

ראשית כל, יש להבין שכשאני מדבר על הפסקת הסלידה מעבודת-כפיים, אני מדבר עבודה חקלאית, תעשייתית ותשתיתית. אני מדבר על קיבוצים, על חרושת תעשיה-כבדה, ועל צורה מחודשת של "גדודי-עבודה" הסוללים כבישים ורכבות. פרויקטים לאומיים (אשר שוב, דרכי המימון שלהם אינם בהכרח מכיסו של משלם המיסים) עליהם יעמלו מיטב בנינו וּבנותינו. ונכון, כיום זהו תחום שכמעט אף ישראלי "צבר" עירוני טיפוסי לא חפץ לעסוק בו – אבל שוב, כאשר אני מדבר על מהפכה תפיסתית-חינוכית, אני לא מדבר על ההיום (במובן הזה, ובהרבה מובנים אחרים, הדור שלי, של ילידי שנות השמונים, כמו גם ילידי שנות התשעים, הוא אבוד), אלא על המחר.

גיוון תחומי התעסוקה יקל גם על העומס וההצפה שיש בתחום השירותים – הצפה הגורמת בהכרח להנמכת הרף, השכר והיציבות התעסוקתית. ההקלה תגיע גם מעוד תחום – ההשכלה. כיום המדינה משתתפת במימון לימודיהם של הסטודנטים באוניברסיטאות, ויש רבים כאלה, בתחומים הנחשקים כמובן. אולם, עם הנתן חלופה ראויה למשרות מתכנתים, כלכלנים, רואי-חשבון, עורכי-דין, וכו' – גם הצורך בהשכלה גבוהה יפחת.

ישנה גישה צינית הגורסת כי המדינה שואפת למנוע השכלה מן הפרט, בכדי להשאירו במצב טיפשות בו לא יבין את חומרת מצבו. והמאמין באמרה זו בהחלט יכול לתקוף את דבריי, ולטעון כי לשם אני שואף. אולם אין זו כוונתי, מן הטעמים הבאים:

  • רבים מן הלומדים במוסדות האקדמים אינם אנשים כה חכמים מלכתחילה, והם לא נהפכים לחכמים, רק משכילים. יש באמרה הזו מעט התנשאות, אך כל סטודנט עם חשיבה עצמאית שיצא לי להכיר נתקל באותה צרות-אופקין של סטודנטים שנרשמו ללימודים "רק כדי להוציא תואר".
  • אם נענה בציניות על הציניות – אם למדינה יש שליטה על מוסדות ההשכלה – הרי שמלכתחילה היא יכולה "לצנזר" את הידע ולהפוך את ההשכלה לדבר עקר.
  • לא רק שלא כל השכלה אקדמית, באשר היא, בהכרח תהפוך עם קבלתה אדם לחכם יותר (אלא, שוב – למשכיל יותר), אלא שיש לזכור כי במקרה שלנו, של שוק המוצף באנשים משכילים, פוחתת לא רק האיכות בהשכלה, אלא גם האחוז של אנשים שאכן עוסקים במקצוע שלמדו. ולא-אחת יצא לי להתקל בעורכות-דין, כלכלניות ורואות-חשבון בהשכלתן והסמכתן, שתפקידן היה פקידותי-מזכירותי. וּבמצב בו "כולם" עושים תואר, נאלצים לעשותו לעתים רק כדי להתקבל אל תפקיד שלא רק שאינו אקדמי, אלא גם שאינו באמת דורש את ההסמכה המוצבת כרף (הרף הזה נוצר רק כדי ליצור "סינון מקדים" שרירותי לסינון עשרות, אם לא מאות, של קורות-חיים).
  • ולבסוף, גם אם רמזתי על-כך בין השורות, חשוב להדגיש כי חוכמה, תבונה, והבנה אמיתית של העולם שלנו, אינו דבר שנרכש רק באוניברסיטה, התואר, לכשעצמו, מוגבל לתחומים ספציפיים. את החוכמה האמיתית ניתן לרכוש בדרכים רבות, ולא כולם אקדמיות "טהורות" – ואת הכסף שהמדינה משקיעה על להפוך יותר אנשים לאקדמאים ותו-לא, אולי כדאי להשקיע באיכות תרבותית ואינטלקטואלית שאינה בהכרח מצויה רק באקדמיה. ההשכלה האקדמית אינה מהות הכל, והינה חלק מנדבך רחב יותר של תרבות המוגשת לנו במערכת החינוך היסודית והעל-יסודית, בספרות, בקולנוע, בטלויזיה, בתאטרון ובעיתונות.

מכשול אמיתי בדרך להגשמת התפיסה המהפכנית הזו (שאגב, לדעתי אין בו כדי למוטט את מוסד ההשכלה הגבוהה, אלא לעצבו ולהתאימו לכיוון אליו הוא נועד מלכתחילה – מחקרי-אקדמי) הוא הויתור על אותו חלום נדוש של כל אם יהודיה – בנים ובנות משכילים ואקדמאים. ושוב אומר כי קטונתי מהי הדרך הנכונה לעשות את המהפך הזה, אולם סבורני כי הוא חיוני וטוב.

דברי סיכום

ובכן, כך יצא שטקסט שקיוויתי לסיים תוך שבוע נתארך לו לכתיבה של חודשיים. יש מעט יומרנות במה שכתבתי כאן, אולי גם הרבה נאיביות – אבל אני נוטה להאמין שיש בגישתי שלי גם התמודדות עם נאיביות (וגם ציניות) מבנית רבה הקיימת היום, ועם נאיביות (ושוב, ציניות) שבגישות אחרות פופולאריות כיום.

אם אסכם בכמה נקודות את כל המלל הארוך, אני מניח שמה שרציתי להגיד הוא:

  • גישה כלכלית אוטופיסטית (קפיטליסטית, אך גם קומוניסטית) נראית מצוין ב"תנאי מעבדה", ומיטיבה עם כולם.
  • גישה כלכלית המניחה כי היא תפעל "אם בני-אדם יפעלו באופן טוב מיסודו" מפספסת את המטרה. תמיד יש חריגים, תמיד יש אנשים לא-רציונלים, זוהי מהות הטבע האנושי.
  • ב"תנאי שטח", הכוח אינו מתפזר באופן שווה, ו"מוקדי כוח" צוברים יותר הון, מה שמאפשר להם לצבור יותר הון – אלה אותם "חורים שחורים כלכליים".
  • אותם "חורים שחורים כלכליים", כאשר הם גדולים מספיק בכדי להשפיע על הכלכלה בקנה-מידה ארצי (ואף מקומי), יוצרים מעין שיעבוד של הציבור אליהם – זהו הפיאודליזם החדש.
  • גביית מסים היא "שליחת יד" של הממשלה אל כיסו של הפרט ולקיחת חלק מהכסף שהוא הרוויח. זוהי מהות הפעולה עצמה, בין אם היא מוצדקת ובין אם לאו.
  • אני מצדיק את פעולת גביית המסים, בין השאר, בשל העובדה שכחברה, יש לנו חמלה, ו"קו אדום" מוסרי שאיננו רוצים לרצות אנשים מתחתיו.
  • שוויון כלכלי אבסולוטי, בכל מחיר, הוא דבר רע – הוא מתעלם מהעובדה שאנשים כן שונים באופיים ובכישוריהם, והוא בהכרח נעשה תוך כדי עשיית עוול למוכשרים יותר.
  • הסוציאליזם "הומצא" בתקופה בה העסיקו ילדים בני שמונה, בה אנשים עבדו בתנאים תת-אנושיים (ורבים מתו מתנאים אלו), קיבלו משכורת זעומה, ולא היה להם שום "בטחון סוציאלי" כפי שאנו מכירים היום.
  • הסוציאליזם, על צורותיו השונות, הצליח "לטפל" ברוב הבעיות של הקבוצה עבורה הוא נוצר – פועלי הכפיים של אמצע-סוף המאה התשע-עשרה.
  • הבעיות הכלכליות של היום הן בעיות כלכליות של "שכבה" חדשה – שכבת נותני השירותים.
  • שכבה זו תצטרך להתאגד ולחולל "מהפכה סוציאליסטית" חדשה שתטפל בבעיותיה החדשות.
  • שכבה זו התרחבה משמעותית וממשיכה להתרחב – וגורמת למצב בו השוק פחות ופחות מייצר ויותר ויותר "נותן שירותים", אולם חלק מתהליך האיזון הוא התבססות מחודשת על הייצור המקומי.
  • החינוך כיום מעודד סלידה מעבודת כפיים, ולהתייחסות אליה כאל דבר בזוי. אין זה אומר כי כך באמת הדבר, זוהי תפיסה שאנשים חונכו אליה, כפי שהיו יכולים (וצריכים להיות) מחונכים לראות בה כדבר חיובי.
  • צמצום שכבת "נותני השירותים" (יחד עם התאגדותם ויצירת הכרתם בהשתייכות לקבוצה אחת) תתן להם כוח רב יותר לשפר את מצבם ולשחרר אותם מהתלות בשעות עבודה רבות.
  • התרחבות שכבת "נותני השירותים" גם יוצר עומס באקדמיה באותם מקצועות "נחשקים" כדוגמת מדעי-המחשב, כלכלה והנדסת תוכנה. הקטנת העומס האקדמי אינה צעד רע אם זונחים את התפיסה הקובעת ש"קודם כל תואר" זה הדבר החשוב.
  • ההשכלה האקדמית שאנשים רבים נאלצים להשיג, לכשעצמה, אף אינה באה לכדי שימוש במקרים רבים.
  • המשק כיום מתבסס על התפיסה שככל שנצרוך יותר, כך נייצר יותר – ולכן יש לפעול לצריכה רבה ככל האפשר.
  • המדדים הכלכליים כיום מודדים צריכה, וזוהי הסיבה שבכירי המשק משוכנעים שהמצב מעולה – אנו אכן צורכים היום יותר מאי-פעם.
  • הדרך של הממשלה להגן על הציבור במשק שמתמקד בצריכה הוא רגולציה, ואולם רגולציה היא לרוב נקודתית, ובסופו של דבר – ניתנת לעקיפה.
  • יש להתמקד בשוק התעסוקה, ולא בשוק הצריכה, ולבסס את הבטחון התעסוקתי ואת רווחת העובדים – ומשם תגיע גם "הישועה" בכל הנוגע לצריכה.
  • על הממשלה להתערב במשק בצורה ישירה, באמצעות מעורבות ממשלתית מתקנת.
  • הזרוע הממשלתית הזו צריכה להציב כמטרה עיקרית את הגדלת רווחת הציבור, ולא מיקסום רווחי המפעלים שבבעלותה.
  • השגת המימון לזרוע זו לא צריכה לבוא אך ורק באמצעות הכבדת נטל המסים, כי אם גם באמצעות אגרות חוב ושיתוף (חלקי ככל הניתן, לדעתי) עם המגזר הפרטי.
  • הממשלה לא צריכה לפעול ל"ריסוק" המגזר הפרטי, כי אם להתחרות בו בצורה שתפעל להטבה עם הציבור (אלטרנטיבה מבחינת מחירים ותנאי תעסוקה, שתגרום גם למתחרים להשוות את התנאים ואת המחירים).
  • רווחת הציבור היא עניין דינאמי, וכך גם צריכה להיות המדיניות של אותם מפעלים בבעלות הממשלה.
  • המשק בעתיד יאלץ להתמודד עם בעיות חמורות שצריך לתת עליהן את הדעת, ומניתי שלושה: הבעיה האקטוארטית, הבעיה האקולוגית והבעיה החינוכית (אותה סלידה מעבודת כפיים וייצור).

חולון, ח' באלול, ה'תשע"ב.

 

 

 

 

בעל וענת – מיתוס קדום והשקפת-עולם בימינו

בעל וענת – מיתוס קדום

עם בוא סוף השבוע הקריר, הגשום קמעה, חשבתי לכתוב קצת על אחד המיתוסים הכנעניים העיקריים שנמצאו בעיר אוּגָרִית (בצפון-מערב סוריה של היום), הוא עלילות בעל וענת. הטקסטים שנמצאו באוּגָרִית נכתבו בשפה הקרובה מאוד לעברית, בכתב קדום הנקרא כתב-יתדות (בגירסה המיוחדת רק לאוּגָרִית) – ונתגלו במקרה בשנת 1928. תוכן הטקסטים הזכיר במובנים רבים את סיפורי המקרא הנוגעים לפולחן האלילי (וגם הדים לו נמצאים עד היום בדת היהודית) ועל-כן הם שפכו אור רב על תחום חקר המקרא. האל בעל, האל המרכזי בעלילות בעל וענת, הוא אל הסער והגשם הכנעני הקדום. סקירה זו אינה מתעמקת בכל העלילה, אלא מציגה בתמציתיות את התפתחות העלילה – עליית הבעל לשלטון בממלכת האלים, מותו וקימתו לתחייה ושובו אל המלוכה. הציטוטים נלקחו מתוך הספר "אלים וגיבורים – עלילות כנעניות שנמצאו באוגרית", מאת דוד אמיר (1987, הוצאת בית אוסישקין, מכון אזורי לטבע והיסטוריה, קיבוץ דן, הגליל העליון).

המיתוס הכנעני כפי שנמצא בשירה האוּגָרִיתִית מלמד אותנו כי בורא העולם, אל (ידוע גם כאל עליון, שור אל, או לטפן אל בעל הלב) ביקש להוריש את מלכותו לאחד מבניו. ראשון עלה על כס המלכות האל עשתר, אותו הדיח אל הים העונה לשם הפשוט – ים. בנו של אל, ואחיו של ים – בעל, החליט להלחם בים ולהדיחו מכסא המלוכה. הוא נעזר באחותו הלוחמת, ענת, ומצליח במשימתו להשמיד את ים ואת אויביו האחרים.

לאחר שמתקנא באלים האחרים להם יש ארמונות, מבקש בעל מאמו, אשרה, אישור לבנות ארמון בהר-צפון. לאחר קבלת ברכתה, הוא פונה אל אחיו, האל המוכשר כושר-וחסיס, וזה בונה לו ארמון. אולם בעל עדיין מפחד שמא יתגנב האל הרע ים אל ארמונו, ועל כן מבקש כי בארמון לא יהיה שום חלון ופתח. היות ובעל הוא אל הסער והגשם החשובים לקיום האנושות (בעוד אבי האלים, אל, נתפס כבורא העולם והאנושות), פתחים בארמונו חשובים לצורך תפקודו ביצירת גשמים.

לאחר התייצבות מלכותו, הוא מסכים לקריעת החלונות בהיכל מלכותו, ומרהיב עוז לדרוש גם ממות, אל המוות השוכן בעיר הִמְרִי שבבית החופשית (השאול הכנעני, אליו מגיעים נשמות המתים, טובים ורעים כאחד) להכיר במלכותו. מאבק איתנים מתפתח, ובו ידו של מות על העליונה – הבעל מת :

"נאום אלאין בעל. דבר קרדום
אדיר: שלום לבן אל – למות,
עבדך אני – שלך לעולמים !
לך אני ללא שוב – האל" אזי
הוא יתן פניו לבן אל מות
לתוך העיר המרי…"

הבעל יורד השאולה, יחד עם כליו האחראים על הורדת הגשמים. ענת מוצאת את גופתו ב"נועם ארץ דבר" ונושאת את גופתו אל פיסגת הצפון, שם טומנת אותו ב"קבר אלי ארץ". משחדלו הגשמים, הארץ יבשה, ואף שפשו, אלת השמש, חדלה מלבצע תפקידה :

""ואתה קח
ענניך, רוחך, סערותיך
וגשמיך. איתם קח את שבעת
נעריך, שמונת חזיריך.
עמך פדרי בת אור
עמך טלי בת רב. אזי
תתן את פניך אל תוך ההר
כנכני. שא ההר על הידיים,
הגבעות על קצה כפותיך. ורד
לבית חפשית – לארץ. שם תמנה
בין היורדים – לארץ. וידעו האלים
כי מתת…"

אל כס המלכות מנסה לעלות שוב עשתר, אך הוא מגלה כי התפקיד גדול עליו ("רגליו לא הגיעו להדום, ראשו לא הגיע לקצהו". עשתר מכריז כי לא ימלוך בפסגת צפון, ויורד מן הכסא. ענת תרה אחר מות, שמגלה לך כיצד בלע את בעל – בזעמהּ היא רוצחת אותו, שורפת וטוחנת את גופתו ומפזרת את אפרו בשדות (אולם מות, אולי כאל המוות ואולי כדרך שאר האלים, אינו מת לגמרי, ובהמשך העלילה הוא עוד יופיע). אביו של בעל, אל עליון, חולם כי בנו בעל ישוב למלוך על הארץ ויחיה את הארץ – הבעל קם לתחיה :

"בחלום לטפן אל בעל הלב,
בחזון בורא הברואים,
השמיים שמן המטירו
הנחלים יוליכו נופת.
ואדע כי חי אלאין בעל
כי יש בעל – זבול בעל ארץ…
שמח לטפן אל בעל הלב,
רגליו בהדום יתקע,
יעלה חיוך ויצחק.
ישא קולו ויקרא:
"אנכי אשבה לי – ואנוח
ותנוח בקרבי נפשי,
כי חי אלאין בעל,
כי יש זבול בעל ארץ!""

ענת משכנעת את שפשו, אלת השמש, למלא את תפקידה ביקום בכדי שענת תוכל להמשיך ולחפש את אחיה בעל. הוא קם לתחיה, ונלחם שוב באחיו מות בעזרת אחיותיו ענת ושפשו (שמוכיחה את מות באמרה "מדוע מות בן אל, מדוע תלחם עם אלאין בעל ? איך לא ישמע אותך שור אל אביך – אין הוא מסלק עמודי שבתך, יהפוך כסא מלכותך, ישבור שרביט ממשלתך ?"). לאחר קרב עיקש ("ינענעו זה את זה כבהמות, מות חזק הוא. בעל חזק הוא. יתנגחו כמו ראמים. מות חזק הוא. בעל חזק הוא. ינשכו זה את זה כפתנים."), גובר בעל על מות, ושב למלוך על הארץ.

המיתוס מנסה, בין השאר, להציג את מחזוריות העונות – כיצד בקיץ הבעל נמצא בשאול – העיר הִמְרִי שבבית החופשית, מכיוון שנהרג בידי האל מות, וכיצד בכל שנה עולה הוא מחדש ומביא עמו את החורף את גשמי הברכה. בתרבויות החקלאיות הקדומות יש היגיון רב באותו מוטיב של "אבל על מות אל הגשם והשמחה על תחייתו". בדרך היתולית כתבתי בהזמנה לארוחת יום הולדתי (שחל בי"ג באב) כי "מחדשי המסורת הכנענית קבעו כי יום תחילת מסעו של הבעל מהעיר המרי שבשאול אל עבר ארמונו בהר-צפון חל בי"ג באב. יש הגורסים כי משך העליה אל הארץ לקח יום, ועל-כן בעל יצא אל ליל ירח מלא, ויש הגורסים כי הגיח החוצה מן השאול רק כעבור שבועיים, בליל חשוך וחסר כל מאור לבנה. הבחירה בי"ג באב אינה מקרית, ובעת זו של הקיץ השיא כבר חלף יחד עם רוב ימי החמסין, ולמעשה מכאן והלאה עומס החום של הקיץ הופך לסביל יותר, ומתקרב יותר אל הסתיו. עלייתו מן השאול של הבעל, אל הסער והגשמים, מסמלת את קיצו של שיא הקיץ, ותחילת הציפיה אל הסתיו והחורף והגשם הבא עמם". כמובן שאין באמת "מחדשי מסורת" כנענית שקבעו קביעה שכזו. ההתייחסות אל התאריך ה"לא-מקרי" של י"ג באב כעת שבה שיא הקיץ ורוב ימי החמסין חלף הינה פרפראזה להתייחסות הלכתית, או קבלית (קשה לי לקבוע) ששמעתי על קביעת מועד ט"ו בשבט כלא-מקרית – שכן עד תאריך זה רוב ימי הגשמים חלפו (אם כי על נושא הפיכת הקיץ ל"סביל" יותר עם התקרבו של סוף הקיץ ניתן למצוא דעה הפוכה בתלמוד הבבלי, מסכת יומא, דף כ"ט עמוד א' : "שילהי דקייטא קשיא מקייטא" – סוף הקיץ קשה מהקיץ). "טריק" זה של הסבר כי "התרחשותו של חג במועד מסויים אינה מקרית" הינה בעיניי "סיבה מלאכותית", שהולבשה בדיעבד ושמתייחס אל אמת דיי בנאלית – שכן מלכתחילה היה ברור שהחג נקבע בהתאם למועד הזה (את חג הקציר, למשל, לא היו חוגגים אלא בעונה המתאימה לקציר, ועל-כן הוא נקבע במועד זה בידי בני-אדם יותר מאלפיים שנה לפני התהוות היהדות, ואין צורך ב"הכוונה למעלה" לנושא זה). וכך למעשה התייחסתי אל התאריך י"ג באב – שברור שנמצא לאחר שחלף לו מרבית הקיץ. ההתייחסות גם באה לרמוז על דרך ההיפוך אל אותם "חגי אור" שנחוגו במקומות מסויימים בעולם בנקודת המפנה של החורף – ביום הקצר ביותר של השנה – שכן, אף-על-פי שנחוג בחורף, הוא מסמל תקווה – שהרי מן היום הזה והלאה הימים מתארכים, החורף מתחיל לדעוך והשמש מתגלה. בהקשר ליהדות, אציין רק את הטענה כי אין זה מקרה שחג הנוכה הוא חג האוּרים וחג הלפידים – גם הוא נחוג באותה תקופת הימים הקצרים של השנה (אם כי לא באופן מדוייק, שכן אנו משתמשים בלוח-שנה ירחי "עם תיקונים", ולא לוח-שנה שמשי שמתייחס במדוייק אל מיקום הארץ בהקיפו את השמש, ועל-כן – אל עונות השנה). אף חז"ל ידעו התייחסו אל הקשר הזה :

"אמר רב חנן בר רבא קלנדא ח' ימים אחר תקופה סטרנורא ח' ימים לפני תקופה וסימנך (תהילים קלט) אחור וקדם צרתני וגו' ת"ר לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים עמד וישב ח' ימים בתענית [ובתפלה] כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך אמר מנהגו של עולם הוא הלך ועשה שמונה ימים טובים לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים הוא קבעם לשם שמים והם קבעום לשם עבודת כוכבים."
תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ח', עמוד א'

עוד על חנוכה בהקשר הזה ניתן למצוא בכתבה המרתקת "לפידים בלילות אפלים" של אדם קלין אורון. בדתות אחרות – חג המולד, למשל, נחוג ב-25 בדצמבר (כיום – 4 ימים לאחר היום הקצר בשנה, אולם בעבר ועל-פי הלוח היוליאני המקורי היה זה בעצמו היום הקצר בשנה). הדת הנוצרית קבעה שביום זה נולד ישוע מנצרת, ואולם ידוע לנו כיום על דת הסול אינוויקטוס המיתראית (הפרסית במקורה, אך שהתקיימה גם ברומא במאות הראשונות לספירה), גם על הדת הרומאית בה נחוג הסטורנליה (חג לכבוד האל סטורן) בהילולה בת שבוע שהחלה ב-17 בדצמבר. החג לכבוד סטורן הוא אותו "סטרנורא" מן הציטוט מן התלמוד הבבלי. על חגים שחלים בסביבות אותו תאריך מסביב לעולם ניתן לקרוא בכתבה על הנושא ב ynet.  היבט נוסף, כנעני, לאותו פרק זמן של שיא החורף קשור אל ה"מרזח" הכנעני, כפי שמתואר ב"כישופים: הקדרה המבעבעת של כרמית".

***

בעל וענת – השקפת עולם בימינו

עד כאן על העבר. נשאלת כמובן השאלה – כיצד עלינו להתייחס כיום אל המיתוס הכנעני של בעל וענת ?

אמנם אימצתי לעצמי השקפה אלילית, אך אין זה אומר שאני מאמין כי באמת ובתמים הסתובבו בעולם הקדום אלים בשם בעל וענת, ושאכן הגשם מגיע ממעשי-הקסם של הבעל בהר-צפון. לראייתי, באימוץ המיתוס הזה, כמו גם התבוננות אלילית בסיפורי התנ"ך, אין מדובר כקבלת (או יצירת) דת חדשה במובן המוכר לנו היום – דווקא מכיוון שדת כפי שאנו מכירים אותה היום כופה עלינו חשיבה אבסולוטית ומחייבת. עבורי מדובר במיתוס עממי, בדיוק כפי שילדים באנגליה למדים ומכירים את המלך ארתור ואבירי השולחן העגול. בראייה מודרנית, אימוץ האגדה הזו בא לשתף אותנו בשפה בה אין אל אחד, יחיד ואבסולוטי, שהוא בעצם מקור מוניסטי לכל, כי אם אלים רבים, פלורליסטים, שאינם אבסולוטים כי אם מוגבלים בכח ידיעתם, כח פעולתם, והינם אף בני-תמותה אל מול אלים אחרים. בהשקפת עולם שכזו, מקום האדם אל מול אלוהיו (ה"סמכות העליונה") משתנה לטובה, וה"צו האלוהי" לא בהכרח נתפס כדבר שאין עליו עוררין. יתרה מכך, גם האלים כפופים לכח הטבע, דבר שמשקף את ההשקפה הפאן-דאיסטית המוקדמת יותר, שעל-פיה הטבע עצמו, מכלול החוקים הפיזיקליים, המתמטיים, ההסתברותיים, הם הדבר הנעלה ביותר ואין נעלה עליהם, ועל-כן למעשה ניתן לראות את כל אותו מכלול כמהות האלוהות עצמה.

ולמה בעצם לאמץ השקפה פלורליסטית ?

אני, בהשקפתי, מטיל ספק בקביעה שהכל מגיע ממקור אחד. למעשה, זהו נראה לי כסוג של קבעון מחשבתי אליו נקלענו (לא רק עם ישראל, אלא רוב העולם המערבי) כתוצאה מהשפעת הדת על חיינו. המוניזם הוא אותה תפיסה הרואה ב"מקור אחד" כמקור הנביעה לכל העולם שמסביב, והדת המונותאיסטית – שהיא למעשה הבאת המוניזם לכדי קדושה והאדרת כוחו והשפעתו לכדי אבסולוטיות מוחלטת שבמוחלטים. ויונתן רטוש הציע לתרגם את המונח מוניזם כאֶחָדוּת,  וזאב ז'בוטינסקי  כ"חד-נס" (אל מול "רב-נס", פלורליזם). ז'בוטינסקי ביקש לאחד את העם באמצעות התרכזות באמונה ב"דגל" האחד – הדגל הלאומי שלנו. הוא התייחס אל המונח הזה, למשל, בנוגע לתפיסתו החברתית : 

"התנועה, שאת השקפת-העולם שלה אני רוצה להסביר כאן, תופסת לגבי בעיות סוציאליות בכלל ולגבי הבעיה של מלחמת-המעמדות בפרט, עמדה, שאנו נקרא לה בשם 'מוניזם'. פירושו של דבר: במשך תהליך הבנין של המדינה היהודית, וכל עוד תהליך זה יימשך, אנו שוללים בכל תוקף איזה ערך ציוני שהוא מכל השקפה מעמדית, בין אם היא פרולטרית, ובין אם היא בורגנית. נחוץ לשנן אחת ולתמיד, שתנועת-התחיה הישראלית לא תחשב בפשטות בהשקפות מעמדיות אלו. ברור, שאין אנו אוסרים אף על אחד לטפח במעמקי נפשו, יחד עם האידיאל הציוני, גם השקפות עולם, דעות או אפילו אידאלי-משנה שונים אחרים : זהו ענינו הפרטי של כל יחיד ויחיד. אבל בהשקפת-העולם ההרצלאית שלנו אין אנו מכירים בזכות-האזרחות של איזה אידיאל שהוא, מחוץ לאידיאל האחד והיחידי : רוב יהודי משני עברי הירדן בתור צעד ראשון בכוון להקמת המדינה. משום כך היא נקראת בשם "מוניזם".."
מתוך: מדינה עברית – פתרון שאלת היהודים,הוצאת ת. קופ, תל-אביב – תרצ"ז (1937), עמוד 89.

ואולם, גם אם מסכים אני לגבי ההשקפה השוללת מעמדות חברתיים מלכתחילה (כאידיאל), או בצורך באחדות לצורך השגת עצמאות והגשמה לאומית, אינני רואה לנכון להתקבע תמיד אל הפיתרון ה"יחידאי" (ניתן למצוא לכך גם בדבריו של ז'בוטינסקי סייג, שמסוייג בעצמו). ז'בוטינסקי, על-אף שיש שמייחסים לו את התפיסה הלאומנית הבלתי-מתפשרת, הזו שבה הזהות של היחיד מאבדת משמעות אל מול הזהות הלאומית – האמין בזכות האדם כיחיד ודגל בליברליזם באופן מובהק, וניסה ליישב בין העמדת הלאום בראש סדר העדיפויות לבין אמונתו ביחיד כמרכז העולם של כל פרט. כך מנסה ז'בוטינסקי לגשר בין שני אידיאלים לכאורה שונים. הניסיון הזה, לטעמי, מונע בתמציתו מתוך תפיסה "מקובעת" מוניסטית שמתקשה לקבל שני ערכים נעלים :

"אולי רק רעיון אחד הדגשתי, גם מעל דפי העתון וגם בנאומים מעל במת "המועדון הספרותי" (כי למרות העלבון, לא חדלתי מלבקרו):  רעיון ה"אינדיבידוּאַליסמוס", אותה "פּאַן-בּאַסיליאָה" שכבר נגעתי בה למעלה, ושעליה, לוּ ברכני יוצרי בחכמה ודעת מספיקות לניסוח שיטה פילוסופית, הייתי מיסד ובונה את כל שיטתי:  בראשית ברא אלהים את היחיד;  כל יחיד הוא מלך השוה לרעהו – והרע "מלך" גם הוא;  טוב שיחטא היחיד כלפי הציבור משתחטא החברה ליחיד;  לשם טובתם של היחידים נוצרה חברה, לא להפך;  והקץ שבעתיד, חזון ימות המשיח – הוא גן-עדן של היחיד, ממלכת אַנאַרכיה מזהירה, משחק הנפתולים בין כחות אישיים ללא-חוק ולאין-גבול – וה"חברה" אין לה תפקיד אלא לעזור את הנופל, לנחמו ולהקימו ולתת לו את האפשרות כי שוב ישוב לאותו משחק-הנפתולים. […]

יצביעו לי על הסתירה שבין ההשקפה הזאת ובין מהותה ותכנה של תעמולתי הלאומית;  אחד מידידי, שקרא את כתב-ידי זה, כבר הזכירני שגם פזמון אחר שמע מפי: "בראשית ברא אלקים את האומה". – אין סתירה. את הפזמון השני הלא ניסחתי בניגוד לאלה הטוענים כי "בראשית" נבראה ה"אנושיות":  אני מאמין אמונה שלמה, כי בהתחרות בין שתי אלה, האומה קודמת;  וכמו-כן קודם היחיד לאומה.  וגם כי ישעבד אותו היחיד את כל חייו לשרות האומה – גם זאת איננה סתירה בעיני:  כך רצה – רצון ולא חוב. […]"
מתוך : סִפּוּר יָמַי – חלק ראשון, זאב ז'בוטינסקי, אוטוביוגרפיה

בהתבונני על השקפת עולמו של ז'בוטינסקי, כשדיבר על מוניזם וטען כי "שני אידיאלים הם אבסורד, ממש כשני אלוהים, כשני מזבחות וכשני בתי קודש", אינני יכול להסכים איתו באופן גורף. יתכן מצב שבו קיים אידיאל אחד נעלה, או מקור אחד למצב כלשהו – אך לא בהכרח, לא כדוֹגמה קבועה (מכאן אנו עוברים מהשקפה חברתית להשקפה דתית) – זוהי תמציתה של גישה פלורליסטית אמיתית. הגישה המוניסטית מעצבת את ראיית העולם שלנו באמצעות הדת, אך יותר מכך – באמצעות השפה. גם אם איננו מאמינים באל אחד, השפה שלנו והחשיבה שלנו נובעים מאותה השקפה מוניסטית, ועל-כן נוטים אנו לרוב לנסות לחפש את "המקור היחיד", ולהתעלם מן האפשרות לכמה מקורות, ולהתייחס אל הטבע כאל מכלול-תופעות. במקום זאת, אנו מנסים לראות את הטבע כתופעה אחת ויחידה. המוסר שלנו נראה כאחד ויחיד וחל על כולם, מה ש"נכון" נראה לנו כאבסולוטי. גישה זו מובילה, לדעתי, לשובניזם (לא במובן המגדרי, כי אם במובן התרבותי) – אנו מתקשים לקבל את השונה, ותמיד השאיפה היא לאחדות תרבותית, רעיונית, טכנולוגית. על ההשפעה של הקיבעון המוניסטי בהיבט המדעי, למשל, כבר כתבתי ברשימה הזו.

בנוסף לכך, התעמקות במיתוסים הכנעניים מגלה לנו את אחד מקורותיה האליליים של הדת העברית הקדומה (שהייתה אלילית) – כל האלים המוזכרים בסיפור דלעיל מוזכרים בתנ"ך כאלוהי "העבודה הזרה" שאותם עבדו עם ישראל. למעשה, הארכיאולוגיה, כמו גם התבוננות ספקנית בסיפורי התנ"ך, מגלה לנו כי האלים הללו היו האלים שאותם עבדו עם ישראל עד שלב מאוחר בתולדותיו (שלהי ימי בית-ראשון), אז המונותאיזם האבסולוטי (אותו אני מכנה "יהוויזם") הפך לדת השולטת של עם ישראל – דת שבמהלך השנים נהפכה ליהדות אותה מכירים אנו כיום. הדת הכנענית הקדומה הייתה המקור העיקרי של הדת העברית הקדומה (אליה יש להוסיף השפעות שומריות-בבליות, השפעות מצריות עתיקות והשפעות מדייניות). על-כן, הכרת עלילות בעל וענת היא הכרת העבר שלנו, שהוא למעשה שורשי תרבותינו.

חולון, ב' בחשון (הוא יֶרַח בּוּל), ה'תשע"ב.

כיצד חזונו של פינסקר מתגשם בימינו אנו (על אוטואמנציפציה ועל תורת המלך)

התקשורת עסקה בימים האחרונים בכיסוי פרשיית מעצרו של הרב דב ליאור, בעקבות הסכמתו לספר "תורת המלך" – ספר העוסק ב"דיני נפשות" וקובע מתי מותר להרוג גוי. ההד התקשורתי הזה העלה לדיון את שאלת מקומו של הספר הזה, ומקומה של שאלת "הריגת גויים" כהלכה באופן כללי, בשיח ה"נורמטיבי". באופן אישי, הרעיון של הספר "תורת המלך" מחליא אותי. הוא מייצג, עבורי, את כל מה שרע באמונה האבסולוטית של המונותאיזם היהוויסטי, היא הדת היהודית. מצדדים בספר רואים בו כמעין "מדריך למשתמש" רוחני, המסביר מה מותר ומה אסור במלחמה כנגד אויב, ועל-כן הוא חשוב מאין כמוהו. הצגה שכזו מתיימרת לטעון שאלמלא היה יוצא הספר, חיילי צה"ל לא היו יודעים מה מותר וּמה אסור בשעת קרב. בעל דעה צינית יטענו עכשיו לבטח כי בכל מקרה חיילי צה"ל פועלים ללא כל בסיס מוסרי (רעיון שאינני מסכים איתו), אולם אבוי לצה"ל, ולנו לעם, אם חיילינו יפעלו על פי "צו מוסרי" גזעני, אתנוצנטרי ומסית כפי שבא לידי ביטוי ב"תורת המלך" :

  • "אחרי מתן תורה 'התייאש' הקב"ה, כביכול, מלהתייחס אל הגויים כאל ברי שיח איתו, וככאלה שמצווים במצוות וממילא יש לחייהם משמעות. בעצם הם הפכו כעת לכאלה שאינם מצווים ועושים, בדומה לבעלי חיים שחיים בעולם הזה ללא מודעות ומשמעות לחייהם." ~ עמוד קע"ד
  • "אפילו אם האזרחים נקשרו או נכלאו ואין להם שום ברירה אלא להישאר במקום ולהוות בני ערובה – מותר להרגם." ~ עמוד קצ"ז
  • "יכול להיות מצב בו יהיו בעיר חיילים של האויב שנטמעים באוכלוסייה, שחלקם לא מסייעת להם בשום דרך. מותר לפגוע באנשים הללו ולהרגם, אף אם הם באמת חפים מפשע." ~ עמוד קצ"ח
    הציטוטים הובאו דרך אתר "ויקיציטוט". קישור אל דף הציטוטים המלא מן הספר נמצא בסוף הרשימה.

אני נוטה להאמין בזכותו של כל עם להגדיר את עצמו, לייחד את עצמו, ולחיות בריבונות עצמית ועצמאית, ובמסגרת הריבונות הזו – גם להגן על עצמו. זה נכון גם לגבינו, גם לגבי הפלסטינאים, גם לגבי כל עם בעל תודעה לאומית ושאיפות לעצמאות לאומית. אולם, אינני מאמין כי באמת עם אחד יותר טוב מעם אחר. גם אם אני מוצא חיבור וגאווה אל הזהות שלנו, והיחודיות שלו – אין ביחודיות הזו כדי לרמז שדמם של עמים אחרים מותר על פנינו. וזוהי התפיסה המעוותת האמיתית שבספר הזה, ובכלל, בגישה היהודית כלפי גויים – היהדות באמת נוטה להאמין כי דמם של היהודים סמוק יותר, וכי לנו זכות מוסרית עדיפה בכל הנוגע לחיי-אדם. מעמדם של כל שאר העמים נחות, ערך חייהם פחוּת, וממילא לא יזכו בחיים הנוחים שלהם נזכה בעולם הבא. על סלידתי מן הגישה הגאולתית-משיחית הזו כבר יצא לי להתייחס בפוסט ישן יותר. גם בעתות מלחמה, או אירועים בטחוניים אחרים כפי שנכפים עלינו לא פעם, אינני נוטה לחשוב שהצידוק לפעילות צבאית הוא דתי, כי אם בטחוני גרידא. קווי-המתאר המהווים את הבסיס המוסרי לעצם הפעילות הצבאית עצמה, ואמות-המידה המלוות את החיילים במהלך הפעולה בטח ובטח שאינם צריכים להשאב מתוך חוקים שבטיים ברבריים-למחצה בני שלושת-אלפים שנה, וגם לא מפרשנותם המודרנית בידי מסיתים סהרוריים. במידה רבה, קיבלנו על עצמינו את התרבות ואת אמות-המידה המוסריות המערביות (אני נוטה לכנות את הגישה המערבית הזו באופן כללי כפאן-אטלנטית), כפי שהחלו להתעצב עוד ברוחם של הפילוסופים היוונים הקדומים, ושקיבלו את צורתם בהשראת ההומניזם של תקופת הנאורוּת. אך מה דעתה של ישיבת "עוד יוסף חי" על הנושא הזה ? בחלק א' של חוברת בשם "משנה תורת המלך" (שהוגדר כ"קובץ מאמרים בעקבות הספר "תורת המלך"), תחת תת-כותרת בשם "המושג הטמא של 'טוהר הנשק'" אנו מוצאים תשובה :

"לגודל החרפה, צה"ל פועל על פי "קוד אתי" וכללי "טוהר נשק" מעוותים הלקוחים משדות זרים. פעמים רבות מופעלים כללים מחמירים של "מוסר" מעוות דוקא נגד החיילים שלנו." (משנה תורת המלך, חלק א')

נכון הדבר, שלעתים ריסון-אש ושימוש באמות-מידה מוסריות עשוי אף לפגוע בנו – אך זוהי בדיוק המהות של התנהגות מוסרית. לראייתם של רבני ישיבת עוד יוסף חי, אין כל מקום להתנהגות תרבותית ומוסרית (על-פי אמות המידה המערביות אותן קיבלנו על עצמינו) בשדה הקרב – דבר זה אף נתפס בעיניהם כחרפה, ועצם מושג "טוהר הנשק" (המרכאות הושמו כאמצעי לדה-לגטימציה עוד בחוברת "משנה תורת המלך") הוא בעינהם טמא – לא פחות ולא יותר. הם מביאים כ"הוכחה" את הקרב בג'נין בשנת 2002 במהלך מבצע חומת-מגן בו נהרגו כ-13 לוחמים, לטענתם כתוצאה מכך שצה"ל נמנע להשתמש בנשק כבד וארטילריה. למרבה הצער, הטענה הזו הינה שקרית בעליל – וסביר להניח שרבים מתלמידי הישיבות שקראו את השקרים האלה לא ידעו לעולם – פשוט כי הם לא טרחו לבדוק. במהלך מבצע חומת-מגן כן נעשה שימוש בנשק כבד (כולל מטוסים). 13 החללים עליהם מדובר נפלו במהלך מארב מתוכנן, ובמהלך הנסיון לחלץ את גופותיהם. שימוש אלטילרי עיוור במקרה הזה, סביר להניח, היה פוגע בחיילינו יותר מאשר עוזר להם – אך שוב, מה זה משנה לרבנים שיכולים לעוות עובדות ולבדות שקרים אותם יקראו אנשים שיאמינו להם בצורה עיוורת ? באופן דיי אירוני (כך עשוי להראות למי שעוד מופתע מההתבטאויות היוצאות מפיו), גם ההסתייגות שהשמיע הרב אלישיב לא נבעה מטעמים של סלידה מוסרית מן הרעיון, אלא מתוך כיוון אתנוצנטרי הרבה יותר – פרסום הספר עלול להכעיס גויים רבים, ועלול לגרום לפגיעה ביהודים בגולה. משמע – התוכן לכשעצמו אינו פסול – החשש הוא רק מן ההשלכות על מצבם של היהודים בחו"ל.

שאלה יותר קשה שצריכה להשאל נוגעת אל "השלב הבא". הספר "תורת המלך" עוסק ב"דיני נפשות" ונוגע לשאלת הריגת גויים – אולם עבור רבים, גויים זה רחוק מאיתנו. גויים זה האויב. גויים זה משהו שאנחנו מנותקים ממנו רגשית. גויים זה "הם". קל לדבר על הריגת גויים, בשעת מלחמה, שכן הנושא הזה רחוק מעיני רבים מאיתנו שלא שירתו או משרתים בצבא בשירות קרבי, או שלא גרים בקרבת גבול עם ה"גויים" הללו. אל תסיקו מכאן כי גם דיון כזה הינו לגיטימי ושאמור להכלל בגדר הנורמטיביות – גם עיסוק שכזה, במיוחד עם אופי כה מסית שמגדיר זרים כנחותים שערך חייהם פחוּת, נראה פסול בעיניי. אך אם נתיר לספר שכזה לראות אור, אם נסכים לתת מקום לדיון בשאלות "התרת הריגת גוי" כאישור הלכתי, שכן הוא בסופו של דבר "רק ספר הלכתי" הנוגע לגויים משהו שרחוק מעינינו, ועל-כן רחוק מליבינו – מה ימנע מ"תורת המלך רילואודד" לכלול גם הלכות לגבי נושאים שאולי קרובים אלינו יותר, כמו הריגת הומוסקסואלים, נשים נואפות, חילונים שלא שבת, עובדי עבודה זרה (ולצורך העניין – גם אתאיסטים, אגנוסטים, יהודים רפורמים, קונסרבטיבים, העדה השומרונית, קראים – כולם עלולים להכלל בהגדרה הזו) ושאר חטאים נוראים ? הטיעון בהחלט עשוי להיות זהה – מדובר בספר הלכתי, וההלכה מלכתחילה קובעת דין מוות לכל הקבוצות המוזכרות לעיל, אז מה "לכם" (החילונים) ולזה ? ההלכה היא אותה הלכה, ועל-כן אין לכם זכות לגעת בה ולאסור את הדיון בה – שמא אתם מתכחשים אל "מסורת אבותיכם".

חשוב שלא נשכח, הקביעות ההלכתיות הללו אינן בהכרח מתייחס אל הגישה כל עולם היהדות, שפנים רבות לה. האלוהים של הרב עובדיה אינו האלוהים של הרב יצחק שפירא ואינו האלוהים של הרב אלישיב ואינו האלוהים של הדתי-לאומי. כל אחד מהם תופס את האלוהות בצורה שונה, ומייחס לה תכונות שונות. ניתן לראות זאת אפילו בספר "תורת המלך", בציטוט הראשון שהבאתי מעמוד קע"ד, שם אלוהים "הואנש" וסופר עליו שכביכול "התייאש מן הגויים" – אל תתנו ל"כביכול" הזה לתעתע בכם – ישנם זרמים רבים ביהדות שיתנגדו להאנשה זו – בין אם בשל הטענה שיאוש היא תכונה אנושית, ואלוהים הוא כה נשׂגב שאין טעם לדבר עליו במונחים כאלו, ובין אם בשל הטענה שאלוהים בכלל לא יכול לטעות – ועל כן אינו יכול להתייאש. על-כן, אל לנו להשתכנע כי אכן לכל ההלכות פרשנות יהודית אותנטית אחת, ועל-כן עלינו לקבלה – עצם העובדה שקיימים זרמים רבים ביהדות מוכיחה בדיוק כי לא כך הדבר.

אולם מעבר לכל הטיעונים המוסריים כנגד הספר (שאותם מנסים דתיים מזרמים רבים לכסות בעזרת צידוקים דתיים-הלכתיים, כאילו אין שום הבדל בין ספר שכזה לבין "שולחן ערוך"), יש טיעון אחד שנתקלתי בו בכמה תגובות ושיחות על הספר, אליו הייתי רוצה להתייחס בהרחבה – זה אשר גורס שהאיסור על הדפסת הספר הזה, ספר הלכתי, דומה לאיסור הגויים על תלמוד התורה. מעצרו של הרב דב ליאור נתפס, לראייתם של מנהיגים דתיים מקשת דיי רחבה (באופן מטריד), ומן הציבור שהולך בעקבותם, כניסיון "לעקור את היהדות מן היהודים" יותר מאשר התמודדות עם הסתה. על-פי ראייה כזו (מעוותת לדעתי), מדינת ישראל אינה מדינה לגיטימית עוד, שכן אינה מדינה יהודית "אמיתית", כי אם מדינה אנטי-יהודית בהוייתה.

בכדי להתייחס אל השאלה הזו, נראה שכדאי להתייחס אל החיבור המכונן "אוטואמנציפציה" משנת 1882 של יהודה לייב פינסקר. 14 שנים לפני "מדינת היהודים" של הרצל, ועשרים שנה לפני "אלטנוילנד" המפורסם אף יותר של הרצל, יצא פינסקר בגילוי דעת לגבי הסיבות, לראייתו, של רדיפת היהודים באירופה, והפתרון שלו ל"יודאופוביה" – אותה מחלת נפש ששורשיה מפחד מרוחות (רפאים) שאינה ניתנת לריפוי – התעוררות לאומית והקמת מדינת לאום בטריטוריה שאותה יש לרכוש בעזרת קרן מיוחדת (פינסקר לא התייחס ספציפית אל ארץ ישראל, והעלה גם את אפשרות רכישת טריטוריה יהודית בצפון-אמריקה, בדומה לחזון מדינת "אררט" של מרדכי מנואל נח מראשית המאה ה 19'). בתקופת כתיבת החיבור, מצבם של היהודים במדינת רבות באירופה החל להשתפר, לפחות מבחינת מעמדם החוקי, בתהליך שנקרא "אמנציפציה". אולם, פינסקר טוען שמצב זה לא ישנה את הרעיון כי היהודים הינם נטע-זר בקרב אומות אירופה, וכי הפתרון הטוב ביותר הינו עצמאות לאומית :

"היהודים, כזרים גמורים, לא בשבילם נכתב החוק השולט במדינה.  לעומת זה נמצאו בכל מקום חוקים על היהודים.  ואם רוצים שיהיה החוק הכללי נוהג גם ביהודים, צריך שיקָבע הדבר תחִלה ברור ומפורש בחוק מיוחד.  כשבטי השחורים, כנשים, – בהבדל מכל העמים החפשים  גם היהודים צריכים  שחרור."
אַבְטוֹאֵימַנְצִיפַּצִיָא, יהודה לייב פינסקר, ה'תרמ"ג, תרגם מגרמנית : אחד העם.

טענתו של פינסקר בהירה וּברורה. היהודים חיו כזרים, בארץ לא-להם, בה נכתבה חוקה עבור לאום אחר. גם כאשר קיבלו זכויות שוות, היו צריכים לקבל זאת בצורה של "חוקים מתקנים" – חוקים שנקל לבטלם עם חילופי השלטון והלכי-הרוח כלפי הזרים באותו מקום. זהו אחד הטיעונים המרכזיים בחיבור "אוטואמנציפציה". גם אם כיום טיעון זה נראה מרוחק, מנותק מן המציאות – יש לזכור כי בעת כתיבתו, ב 1882, כך אכן היה המצב. לא רק כלפי היהודים, כמובן. אל לנו לשכוח כי גם כיום קיימים מקומות בהם אין שוויון זכויות מלא כלפי קבוצות מסויימות – בין אם על רקע מגדרי, תרבותי, אתני או פוליטי. למרבה הצער, והאירוניה, אף בישראל האמירה הזו נכונה. וגם אם בכל זאת נטען כי בעולם ה"שפוי" אין חוקים מפלים גזעניים, הרי שגם אמירה זו נכונה רק לזמן הזה – וגם מצב זה יכול להשתנות (קל לראות כיצד המהפכה באיראן הפכה אותה ממדינה פרו-מערבית למדינת הלכה שיעית. אף-אחד לא יכול להבטיח שדבר כזה לא יכול להתרחש בשום מקום בעולם).

ההגנה היחידה שלנו, אליבא דפינסקר, היא לא החלת שוויון זכויות על-ידי עם זר, כמתן חסות, אלא נטילת גורלנו לידינו – עצמאות. הלכי הרוח בכל מקום עשויים להשתנות בהתאם לתקופה ולנסיבות – וכל מדינת-לאום בה יחיו היהודים כזרים יכולים למצוא עצמם שוב חיים תחת חוקים מפלים (זכרו נא כי החיבור נכתב כ-60 שנה לפני השואה). רק מדינה אותה אנו הקמנו תדאג לצרכים שלנו. רק באותה מדינה שלנו לא נהיה נתונים לחסדי עם אחר, גם לרצונותיהם הכנים והטובים (שעלולים להשתנות עם עליית הנהגה אחרת) – נהיה אדונים לגורלנו.

"בחיי העמים, כמו בחיי האיש הפרטי, יש רגעים חשובים בלתי חוזרים תדיר, אשר באופן השמוש בהם תלוי כל גורל העם או האיש בעתיד לטוב או לרע לו.  רגע כזה עובר עלינו עתה.  הכרת העם נתעוררה.  האידיאות הגדולות של המאה הי"ח והי"ט לא עברו לבטלה גם על עמנו.  מרגישים אנו בעצמנו שלא יהודים בלבד אנו, אלא גם בני אדם, ובהיותנו בני אדם, רוצים אנו לחיות כבני אדם ולהיות לאומה כאחרים, ואם באמת ובתמים אנו רוצים בכך, צריכים אנו קודם כל להמיש צוָארנו מן העוֹל הישן ולזקוף קומתנו כבני אדם, ועם זה צריך שנחפוץ תחלה לעזור לנו בעצמנו, ואז רק אז גם עזרת אחרים לא תאחר לבוא."
אַבְטוֹאֵימַנְצִיפַּצִיָא, יהודה לייב פינסקר, ה'תרמ"ג, תרגם מגרמנית : אחד העם.

ומה לזה ול"תורת המלך" ? ובכן, עבורי כל ההשוואה בין השלטונות הישראלים לבין הרומאים בדיוק מתעלם מן העניין הזה בדיוק – שהיום אנחנו כן אדונים לגורלנו. אנחנו, כעם, בוחרים את הדרך בה אנו הולכים – ואנחנו אלה שבוחרים להגיד "לא" רועם להסתה דתית פנאטית. אין פה גורם חיצוני שכופה את זה עלינו – זוהי בחירה שלנו, של העם. דווקא בהקשר הזה, הדת היהודית, שמנסה לנצח לקשור בין הדת לבין העם, אינה יכולה "להחצין" את המעצר של הרב דב ליאור החוצה, משל נעשה בידי גורמים לא-יהודים. לכאורה, אם היהדות היא דת העם, הרי שהעם אמר את דברו והיהדות צריכה לקבלו.

אך ברור כי לא כך הדבר. בפועל, היהדות היא דתו של הרב המוחץ של העם, אך הוא אינו מוכן לקבל חלקים גדולים מאוד מן ההלכה – ולראיה לכך, 42% מן הציבור בארץ הוא חילוני, נכון למאי 2010 (הקבוצה הגדולה ביותר מבין הקבוצות היהודיות השונות בארץ). הנתונים הסטטיסטים מצביעים על כך שרובו הגדול של העם כן מאמין באלוהי ישראל (קרי – אינו בעל תפיסה אתאיסטית, או אלילית-כנענית) – אך אינו מיישם את כל חוקי ההלכה כלשונה (שכן, בנוסף ל-42% החילונים יש להוסיף את 25% היהודים שהגדירו עצמם כמסורתיים לא כל כך דתיים. והרי הגדרה זו היא חמקמקה מטבעה). אנחנו, כעם, בחרנו להוקיע את הספר ה"הלכתי" הזה. אנחנו, ולא עם אחר. העובדה שמועלית טענה כמו אילו היה זה מעשה של עם אחר מוכיחה את המסוכנוּת שבהגדרת הלאום שלנו על פי אמות מידה דתיות (קרי – יהודי) – שהרי בשעות של חילוקי-דעות, בהתבוננות דרך עינים דתיות (שעל-פיהן מוגדר מי יהודי ומי לא) , שייכותו אל העם של היהודי החילוני נחות מזה של הדתי. דומה הדבר להלכות שונות בהם גם יהודים חילונים אינם מספיק "יהודים" בכדי לקיים מצוות מסויימות – כדוגמת ההלכה האוסרת על מזיגת יין לדתי בידי מחלל שבת. ברי כי מדובר במקרה הנ"ל בעניין לכאורה שולי, אך בכל זאת יש מכאן כדי להבין כי ההלכה מבדילה בין יהודי אחד למשנהו. ישנם "יהודים טובים יותר". כל עוד מדובר בראייה דתית בלבד, לא אמורה להיות בעיה בכך – הגיוני בעיניי כי יש אנשים דתיים יותר ודתיים פחות. אך כשהשייכות הלאומית שלנו תחוּמה על פי הגדרות דתיות – אנו נמצאים בבעיה. בעיניים חילוניות (או דתיות מתונות), לא הזיקה הדתית היא שמגדירה אותנו אלא הזיקה התרבותית, המוצא המושתף וכדומה. זיקה זו אינה ניתנת לערעור על פי גחמותיהם של רבנים, לפי צורכי-השעה, והיא, כפי שכבר טענתי בפסקה הקודמת, מלכתחילה מה שמגדירה אותנו כעם.

הדרך הטובה ביותר, לטעמי, לנתק את ההגדרה הדתית מזו הלאומית היא דרכה של הלאומיות העברית – ההגדרה של אדם כ"עברי" לא כופה השתייכות לזרם דתי כזה או אחר. היא תלויה בתרבות ובמוצא שלנו, ולא בפסיקתו של רב לשאלת האם אותו אדם הוא יהודי "מספיק". אין זה אומר כי מי שהוא עברי אינו יהודי – אך סדר העדיפויות לפתע משתנה. גם אם נולדתי לאם יהודיה, ועל-כן, על-פי ההלכה, אני בכל מקרה יהודי – אני מאמין שאני עברי לפני שאני יהודי. זוהי ההגדרה-העצמית הקובעת, בעיניי.

במובן הזה, אני שמח שהרב דב ליאור נעצר. אני מוצא בכך ראייה מנחמת לכך ששלטון הדת אינו גובר על שלטון החוק, וכי המדינה שלנו, מדינת הלאום של עם ישראל (העברי, היהודי) יודעת להציב את גבולותיה האדומים, ולהגיד "לא" להסתה יהודית פונדמנטליסטית שכזו. בכך אני מאמין שחזונו של פינסקר מתגשם, ואכן אנו אדונים לגורלינו – גם בבחירת הרעיונות אותם בוחרים אנו להוקיע. לצערי הרב ההוקעה הזו באה מתוך חלק מהעם שאמנם הוא רוב, אך נדמה שלא רוב מוחץ – הקיטוב בין החילונים לדתיים עומד בעינו, ודתיים רבים ממאנים לערער על דברי הסתה שכאלה, שכן קשה להם (או בלתי-אפשרי) לערער על פסיקות הרבנים הגדולים שלהם.

כל הכבוד לפינסקר. אמנם רוב התהילה הלכה לבנימין זאב הרצל, ולו רק בשל העובדה שדבריו הובאו גם לכדי מעשה, במובן של הקמת התנועה הציונית והקונגרס הציוני, אך אל לנו לשכוח את "מבשרי הציונות" שדיברו על חזון העצמאות הלאומית עוד מלפני הרצל. פינסקר הבין גם עוד משהו. הוא הבין כי התפיסה המשיחית לא תקדם אותנו לשום מקום, ולמעשה היא מה שפטרה יהודים רבים מן העיסוק בעצמאות לאומית :

 

"על זה נוֹספה גם אמונת המשיח – האמונה בכוח עליון שיביא לנו את תחיתנו המדינית – והאמונה הדתית, שחייבים אנו לשאת בדומה את העונש אשר שׂם אלהים עלינו.  האמונות האלה פטרו אותנו מכל השתדלות לטובת שחרורנו הלאומי, לטובת אחדותנו ועמידתנו ברשות עצמנו.  ובכן עזבנו באמת כל מחשבה על דבר ארץ-מולדת, ונוחה היתה לנו עזיבה זו במדה שהלכו ורבּו דאגותינו לצרכי חיינו החמריים.  וכה הלכנו הלוך וירוד, הלוך וירוד, עד כי חסרי-ארץ-מולדת היו לשוכחי – ארץ-מולדת.  והאמנם עוד לא הגיעה העת לנו לראות, מה גדול הקלון אשר ישית עלינו כל זה?"
אַבְטוֹאֵימַנְצִיפַּצִיָא, יהודה לייב פינסקר, ה'תרמ"ג, תרגם מגרמנית : אחד העם.

 

הפסקה הזו, לפחות עבורי, מוכיחה כי על-אף שפינסקר התייחס אל המכנה המשותף היהודי (הדתי), הוא בעצמו כיוון אל תפיסה חילונית שמתנערת מן הקיבעון הדתי באופן כללי, ובאופן ספציפי מן התפיסה שרק בימי המשיח ישוב עם ישראל לארצו. המעבר מהגדרה לאומית "יהודית", שבסיסה דתי, אל הגדרה לאומית "עברית" משלימה את המהפך הזה – היא עדיין מתייחסת אל אותו עם – אבל משתחררת מרעיונות דתיים קדומים שנלוו אליה.

אני מצרף שלושה קישורים הנוגעים לתוכן הטקסט עצמו שבספר "תורת המלך", וגם את התרגום של אחד העם לחיבור אוטואמנציפציה (שנכתב במקור בגרמנית ויצא לאור בספטמבר 1882). כפי שניתן להבין מדבריי, אני באופן אישי מתנגד נחרצות אל התוכן, אך בכל מקרה המידע קיים, והוא נגיש. אני רוצה להאמין שמי שבאמת טורח לקרוא את הפוסט הזה מלכתחילה נוטה להתבונן בכל הפרשיה הזו בראייה ביקורתית. וגם אם לא כך הדבר – אני מאמין שמי שהיה רוצה להגיע אל הטקסט הזה מלכתחילה – היה עושה זאת. מטרתי היא לגרום למי שרוצה להבין קצת יותר לעומק על מה מדובר, באותה צורה ביקורתית כפי שבה אני נוהג, יוכל לעשות כן. אולי הוא גם ימצא תובנות חדש מן הטקסט שאני פספסתי – מה טוב. תקוותי היא כי יותר תובנות יופקו מ"אוטואמנציפציה", למי שיטרח לקרוא (התרגום קצת ארכאי. אני אישית אוהב את העברית הספרותית, אך קיימים תרגומים חדשים יותר).

תקציר תורת המלך, מתוך אתר ישיבת עוד יוסף חי (שרבניהם, יצחק שפירא ויוסף אליצור, כתבו את הספר הזה)

"משנה תורת המלך" – חוברת קובץ מאמרים בעקבות הספר "תורת המלך", הכוללת את התקציר המופיע בקישורית מעל.

ציטוטים מתוך הספר "תורת המלך", מתוך אתר ויקיציטוט.

—–

אַבְטוֹאֵימַנְצִיפַּצִיָא, יהודה לייב פינסקר, ה'תרמ"ג, תרגם מגרמנית : אחד העם.

חולון, א' בתמוז, ה'תשע"א.

האוטואנטישמי – קווים לדמותו (או: מהי אוטואנטישמיות ?)

בילדותי, אבי נהג לומר לי ש"להתרגז זה להעניש את עצמך על טיפשותו של האחר". השנים חלפו להם, אך האימרה הזו עודנה מהדהדת לי בראש, ופעמים רבות מונעת ממני להתרגז למשמע דברי-הבל של אנשים כאלו ואחרים. ובכלל, כיום אני נוטה לחשוב שטיפשות היא מושג מאוד חמקמק – מי אני שאקבע אמות-מידה עבור אינטלגנציה של האחר ? חלק מהדברים שמרגיזים אותי נאמרים מפי אנשים שעושים רושם כאנשים דיי משכילים, אנשים שדעותיהם מוצקות והן מנוסחות בצורה דיי יסודית.

ועדיין, חרף האנטגוניזם והרוגז שלעתים עולים בקִרְבי, אינני חדל מלהחשף לדעות שבעיניי מייצגות תפיסה מעוותת, בעלת שורשים של שנאה ורוע, כפי שמועלות בבלוגים נבחרים כמו ארץ האמורי, או בכתבותיה של מרב מיכאלי, למשל. למה ? אני מניח שמדובר בתמהיל לא ברור של יצר מזוכיסטי, סקרנות וגם, בכל זאת, רצון להחשף לדעות שונות, מנוגדות.

ומדוע דיברתי על רוע ? האם בשל המאבק לזכויות-אדם ? זכויות-נשים ? זכויות מהגרי-העבודה וילדיהם ? ואולי בעיקר, בהקשר של ימינו ושל הרשימה הזו –המאבק בכיבוש וזכויות העם-הפלסטינאי ? התשובה לכך היא שלילית. אינני מוצא בכך שום רוע. אני מוכן לרגע להיות נאיבי, ונותן את הקרדיט באופן גורף (אף-על-פי שהכללות הן דבר רע, ובטח אינן קולעות במאת האחוזים) וטוען כי כוונותיהם הראשוניות של כל הארגונים וכל הפעילים הינן טובות וטהורות. וגם אם אינני מסכים, או מתחבר באופן רגשי עם כל המאבקים, וכל הדעות השונות, אינני מוצא פסול בסימפתיה, הזדהות וסולידריות של אנשים כלפי האחר, או כלפי עצמם במאבק להכרתם וזכויותיהם.

אז מדוע דיברתי על רוע, בכל זאת ? מכיוון שלדעתי, המטרה הטהורה, לכאורה, מתערבבת לה במטרות פחות טהורות ונאורות (שיוויון זכויות לנשים על ידי גריעת זכויות לגברים, למשל). הדבר בא לידי ביטוי בצורה שלי אישית הכי מפריע בכל הנוגע לדיון הפוליטי-מדיני, בכל הקשור לסוגיית הציונות, מדינת ישראל, מדינת פלסטין (שאני בכלל תומך בהקמתה, אם לרגע מדבריי הסקתם אחרת) והכיבוש. ביקורת, משני הצדדים, היא לדעתי מעין "שמן-גְּרִיז" לגלגליה של כל מערכת-דמוקרטיה תקינה, ומאפשרת גיוון בחשיבה ובהתווית הדרך. אולם מה שלי מציק בביקורת הפוסט/אנטי-ציונית היא השנאה, השלילה המוחלטת, ההצגה החד-צדדית המגמתית של העובדות והאירועים, וכמובן – הפרשנות להם.

אינני מדבר על ההסתה והשנאה המגיעה מבחוץ – השנאה הזו נובעת מבפנים. יצא לי לשמוע ולהתקל באנשי-ימין שכינוי את האיבה הזו של השמאל-הרדיקאלי כלפי הציונות כאנטישמיות, או נאציזם, אך אינני מתחבר בכלל להגדרות מסוג זה, ואף סולד מהם. לדעתי השוואת אנשי שמאל קיצוני לנאציזם לא שונה מביטוי ה"יודונאצים" של ישעיהו ליבוביץ' (אבי האוטואנטישמיות ?) – בשני המקרים מדובר בהתבטאות ברמתה הנמוכה ביותר, הגועלית ביותר.  הנאצים היו קבוצה מאוד מסויימת ומאוד מוגדרת בהיסטוריה האנושית, וההכללה של כל קבוצה עם דעות "חשוכות" היא משחק דמגוגי זול ורע (כך גם, כפי שאמרתי בעבר, גם כלפי הפאשיסטים). ברם, קשה לי שלא למצוא במגמתיות של השמאל הקיצוני זכר למאפיינים גזעניים כלשהם – שכן הרוע בציונות מוצג כמושרש, מעין חטא קדמון. כך, הסלידה הזו של השמאל הקיצוני מפני הזהות הציונית, היהודית-העצמאית, הפכה למה לדעתי נופל על ההגדרה של אוטואנטישמיות.

האם כל אמירה כנגד הציונות היא אמירה אנטישמית ? לא. בהיבט רחב יותר, טענתי היא שהציונות אינה צריכה להיות יהודית, כי אם עברית (ובכך מנותקת ממכנה משותף דתי ומחוברת באמצעות מכנה משותף תרבותי-היסטורי) – אולם, בהנתן המצב הקיים, בעוד שהציונות הינה מפעל יהודי, היהדות אינה מפעל ציוני. ביקורת כלפי מדינת ישראל וכלפי הציונות אינה בהכרח אנטישמית, והיא בהחלט יכולה להיות עניינית ומועילה כלפי העם והממשל. אבל אני נוטה להבחין בין ביקורת שכזו, לבין ביקורת המציגה תמונה שחורה משחור, באופן עקבי, נטוף שנאה, ושמצדיקה (ולמרבה הצער, אף שמחה לאיד ומעודדת) אלימות כלפי כוחותינו (זה עדיין "אנחנו", לא ?). לעתים מדובר במגמתיות כה מוגזמת, עד כדי גיחוך – כמו הרשומה "החיים בקולוניה מצרית" שפורסמה בארץ האמורי לרגל חג הפסח בידי עפרי אילני (שסיפר בהזדמנות אחרת על חוויה מעצבת בחייו – השירות הצבאי, בו לא הגיע אל התפקיד הנחשק בביטאון חיל-האויר, לדעתו על רקע גזעני), ושהציגה עדויות ארכיאולוגיות (היי, אני אוהב ארכיאולוגיה !) המעידות על השלטון המצרי בארץ כנען (גם אני מכיר אותן), ושקרא לחידש השלטון הזה (?!?!?!?!). בפוסט הכנעני-לכאורה (כפי שנתקלתי בהגדרתו) הזה מתומצתת, לדעתי, מהות השנאה כלפי הציונות – שנאה שמסמאת את ההיגיון של האנטי-ציונים בעצמם, אלו שמגחכים על טיעון ה"אנחנו היינו פה קודם" של הציונות, אך מעודד שלטון מצרי מאותה סיבה בדיוק. מגמה זו, של מתן פרשנות היסטורית חדשה, על-פי חשיפת עובדות חדשות (או כאלו לא כל-כך חדשות), היא אחד מהכלים של הפוסט/אנטי-ציונות לערער על המיתוסים הקיימים שמקשרים בין העם לבין הארץ, וגם לבין הציונות. כך, למשל, מרד בר-כוכבא מעולם לא נראה כה תבוסתני*** כמו בבלוג של ד"ר אורי אמיתי. אינני אף יודע מה היו כוונותיו של ד"ר אמיתי, שמגדיר עצמו בתגובה לאחת התגובות כציוני, ויתכן שכל אשר חפץ בלבו היה להאיר מיתוס יהודי-עממי באור חדש, מבוסס ומדעי יותר, אך קל להביט בתגובות לפוסט כדי לראות את הזלת-הריר של אלו אשר כיניתי "אוטואנטישמים" לנוכח ערעורו של עוד מיתוס יהודי-גבורתי (ועל-כן גם מקושר לציונות, כמובן).

*** התייחסות שלאחר הפרסום : ד"ר אורי אמיתי, בתגובתו לרשימה, ציין כי הוא מגדיר עצמו כציוני, ועמל בדרכי על חיזוקה של הישות הציונית כפי שאני מבין אותה – מדינה בה יוכל העם היהודי לשוב ולהיות עם ישׂראל, ושבה תוכל התרבות העברית לפרוח ולשׂגשׂג. בהקשר לטענה על התבוסתנות שבהצגת המרד, הוא תיקן אותי ואמר : "בשטח, לנוכח מאות ואלפי כפרים ועיירות עשנים וחרבים, לנוכח רבבות גופות מוטלות נרקבות ואין קובר (בצו רומי, אגב), לנוכח שוקי העבדים המוצפים יהודיות ויהודים, לנוכח ארץ יהודה הריקה מהן/ם – לנוכח כל אלה נראתה התבוסה בזמן אמת קשה הרבה יותר מאשר בטור שלי, המרוחק והאוורירי."
*** ועוד התייחסות שלאחר הפרסום: עפרי אילני הסב את תשומת ליבי לכך שבכל הנוגע לרשימה המדברת על שירותו הצבאי, לא נאמר כי הוא לא התקבל לביטאון חיל האויר בגלל עניין גזעני כזה או אחר. ואכן ברשימתו, נושא האשכנזים/מזרחים מועלה בכל הנוגע לשירות הסדיר שלו בבסיס הנ"מ בו הוצב, ועל-כן חשוב לי לחדד כי דבריי כאילו אי-הגעתו לביטאון חיל-האויר נבעו מסיבות גזעניות אינם מדוייקים, וה"גזענות" נוגעת יותר למהלך שירותו בבינת"מ. ה"השלכה" של אי-השיבוץ לביטאון חיל האויר נבעה מפרשנות של הקשר הדברים, אולם מעולם לא טענתי שאינני חסין מפני טעויות.

האירוניה היא, כמובן, שבעוד שהשמאל הקיצוני מחפש לערער מיתוסים ונרטיבים ציוניים קיימים, הוא אינו מוכן לסגת ולו במילימטר מן הנרטיב והמיתוסים הפלסטינאים. כך, למשל, כל קשר בין חאג' אמין אל-חוסייני להיטלר אינו רלוונטי. סירובם של ההנהגה הפלסטינאית ושל מנהיגי מדינות ערב לתוכנית החלוקה ולהקמתה של מדינת ישראל לא קשור בכלל למצב היום (כאילו לא מדובר ברצף אירועים השזור מאז ועד היום), ובכלל, גילויי אכזריות, איבה ועוינות מודחקים ומושקטים. למה ? אולי, כדבריהם, איננו צריכים לחפש אשמים, ואיננו צריכים להשיב אש באש. ואולי, ורק אולי – כי זה מפריע למגמת הדמוניזציה והדה-לגיטימציה של האוטואנטישמים.

אל תביני אותי לרגע לא נכון. לרגע לא טענתי, וגם לעולם לא אטען, כי אסור על אנשים להביע ביקורת, או שצריך להיות מופעל מנגנון כלשהו של צנזורה חיצונית (ואף לא פנימית). מתוקף היותנו אנשים שונים, אנו מאמינים בערכים שונים, ועלינו להאבק עבור הזכויות שנראה לנו שנגזלו מאיתנו (או מהאחר, זה שממנו באמת אכפת לנו). גם במהלך הקריאה ברשימה זו לא תמצאו אפילו פעם אחת קריאה להשתקת מביעי-דיעה כזו או אחרת. מטרתי היחידה היא להצביע על קבוצה מסויימת, להביע את דעתי עליה (גם לי מותר, לא ?) ולתת לאנשים קצת חומר למחשבה. ספק רב בליבי אם מרבית אותם אנשים העונים להגדרת ה"אוטואנטישמי" כפי שאני מכנהּ יטרחו לקרוא את הרשימה הזו עד הסוף, אך אולי אלו שנתקלים בדעות כאלו ומעולם לא מצאו תיאור מתאים, או דרך התייחסות מתאימה לאותן דעות, יקבלו מן הפוסט הזה כיוון נוסף למחשבה.

בניגוד להגדרה הרווחת של "יהודי ששונא את עצמו" (Self-hating Jew), כשאני מדבר על אוטואנטישמיות אינני מתכוון לשנאה-עצמית אמיתית על רקע גזע, כפי שבאה לידי ביטוי אצל אוטו ויינינגר, למשל, שבראשית המאה ה-20 חיבר את "מין ואופי", חיבור שבו באות לידי ביטוי יחסו ליהודים ולנשים כחסרי מוסר ויכולת לגדולה, ובסופו של דבר התאבד (שכן, אף-על-פי שהתנצר, לא יכול היה להתחמק ממוצאו היהודי). עבורי, האוטואנטישמי מלכתחילה אינו באמת גזען ושונא יהודים. האוטואנטישמיות היא תוצר של שנאה כלפי מוטיבים ציוניים, המניעים את האוטואנטישמי להגיע אל מחוזות של שנאה כלפי העם עצמו, ושלילת כל זכות ריבונית של היהודים בארץ-ישראל, בהשתמשו כמעט בכל דרך אפשרית – גם כאלו שבהתבוננות כלפי גורמים חוץ-יהודיים בהחלט היו יכולים להתפרש כשנאת-יהודים. סלידה זו בהחלט מופנית גם כלפי כל מוטיב ביהדות המתאר גבורה (כי גבורה היא כמובן, פאשיזם) וזיקה לארץ (כי זיקה זו, על-פי ראייתם, מעודדת יהודים להרגיש זכאים לגרש פלסטינאים מבתיהם). בנקודת השקה זו, בה הציונות כמוסד, והיהדות, בין אם כדת ובין אם כזהות לאומית, מתערבבים להם, והעוינות של השמאל-הרדיקלי מתנגחת כלפי הזהות שלנו, של כולנו.

אז מה בכל זאת מאפיין את האוטואנטישמי, על-פי ראייתי ? רשימה זו, כמובן, איננה מחייבת, ואיננה בהכרח המכנה המשותף המדוייק בין כל מי שאותם אני עשוי להגדיר כאוטואנטישמים. מלכתחילה, הגבול בין שמאל-רדיקלי לאוטואנטישמיות הוא לא בהכרח כזה ברור. עבורי אלו הנקודות העיקריות הסובבות את אותה תופעה :

  • אפס ממלכתיות – עם האוטואנטישמי אין בכלל על מה לדבר בכל הנוגע למושגים בדיוניים, לראייתו, כמו פטריוטיות. אולם, האוטואנטישמי לא עוצר בזה, ורואה בכל חינוך ממלכתי כרע, שקרי, מגמתי (והרי הוא איננו מגמתי בכלל). מלמדים את ילדינו על טרומפלדור ? על מרד בר-כוכבא ? תנ"ך ? לא רק שזה שקר – זוהי גם שטיפת-מוח, הכנת הדור הבא של הפאשיסטים והמתאבדים. כך השמאל הקיצוני רואה את המגמתיות של מערכת החינוך – הוא איננו מוכן לקבל את התפיסה שחינוך ממלכתי מלכתחילה בנוי גם על רעיונות ציוניים (והרי זוהי הממלכתיות שלנו), כפי שחינוך אמריקאי, בריטי, צרפתי או, אפילו, פלסטינאי – מכיל אלמנטים ממלכתיים על פי המיקום. הוא יציג את החינוך הממלכתי, בארץ, כמו גם אירועים ממלכתיים אחרים (יום השואה, יום הזכרון, יום העצמאות) כאירועים שלא היו מביישים את "אוקיאניה" מ 1984 של ג'ורג' אורוול.
  • אפס סובלנות – האוטואנטישמי לא באמת מסוגל לשמוע דעות מנוגדות – הן יעוררו בו תגובות קשות של אכזבה, כעס ורצון עז להתנצח ולהטיף מוסר. העדר סובלנות מלווה, כידוע, בתוקפנות, ואכן לא פעם ניתקל באופי דברים לוחמני ותוקפני כשמובעת דעה שלא לרוחו של האוטואנטישמי. באופן אולי לא-מפתיע, שמתי לב שחוסר הסובלנות הופך לקיצוני יותר בתגובות לרשימות והכתבות. בעוד שרוב הבלוגרים משתדלים לשמור את האנטי שלהם בצורה מתורבתת בעת כתיבת הפוסטים, הרי שהטוקבקיסטים בהחלט נסחפים הלאה אל מחוזות השנאה – בין אם בעידוד הכותב או בהתנצחות מלאת ארס והתנשאות כלפי מביעי דעה נגדית.
  • אפס אדישות (כלפי מה שאכפת לו) – האוטואנטישמי לא מסוגל להיות אדיש כלפי נושא מצוקת הפלסטינאים (לרגע אינני טוען כי הם אינם במצוקה, אגב – אני פשוט טוען שגם אנחנו במצוקה, כמו גם שיטענו השמאל הקיצוני – ההבדל הוא שאני טוען שהאשמה רובצת על הצד הפלסטינאי לא פחות מאשר עלינו). האירוניה, אגב, מתבטאת בכך שעמים רבים בכל העולם נמצאים במצוקה קשה יותר, אך כפי שאומר המשפט – "רחוק מהעין, רחוק מהלב". הטיעון השמאלני-קיצוני להעלאת מצוקתם של הטיבטים, הוא שהצרה של הפלסטינאים נמצאת "בדלת האחורית" שלנו. ואמנם, זה נכון – אך שוב, מלכתחילה הצרה שלהם, לדעתי, היא גם הצרה שלנו – ההבדל הוא באחריות לעניין.
  • אפס הומור-עצמי – ניסיתם פעם לספר לפמיניסטית בדיחה שובניסטית ? כך הדבר בכל הנוגע לאוטואנטישמים ובדיחות הנוגעות לפלסטינים. הרצינות הכפוייה הזו, כמובן, נוגעת אך ורק לתחום הזה – ובששון ובשמחה יצחקו על נשים (אלא אם מדובר באוטואנטישמית-פמיניסטית), נכים, חולים-סופניים, חללי-צה"ל, וכמובן – על השואה. נראה כאילו, בדומה לדוגמה של הילדים אשר מסוגלים להתייסר בעקבות נזיפה עד הרגע הרעיון בו בת-צחוק תתגנב לפניו של ההורה, מפחד האוטואנטישמי לגלות סימני קלות-דעת שמא דעותיו יתפסו כלא-רציניים מספיק.
  • אחריות בלעדית ואינסופית – האחריות למצוקה ולסבל, לא רק של הפלסטינאים, כי אם גם שלנו, ובכל תחומי החיים – היא של המדינה, של הציונות – שלנו. לכשיוצג לפניו נושא האחריות הפלסטינאית, יטען כי אינו מחפש אשמים, וכי מלכתחילה איננו מחפש לרדת לרמה כזו של דיון (או, לחליפין, שאינו מתכוון להשוות בין נאורות לבין טרור). ואולם, האוטואנטישמי אכן לא מחפש אשמים, הוא כבר מצא אותם – בדמותנו אנו.
  • תחושת צדק בלעדית ואינסופית – השמאל הקיצוני (וזוהי, האמת, מחלה של קבוצות אידאליסטיות רבות מכל רחבי הקשת הפוליטית, ואולי, רק אולי, גם אני חוטא בה קמעה ?) משוכנעים כי הם טובים יותר, וכי דרכם היא הדרך הטובה והצודקת היחידה. בהקשר הזה, הפלסטינאים, שבמאבקם הם תומכים, צודקים באופן מוחלט כפי שהם חסרי-ישע באופן מוחלט. האשמה הבלעדית, שמקורה, לראייתם, ברוע ובצרות-אופקים, רובצת על "השאר" (מה"שמאל המתון" וימינה).
  • דיכוטומי – לראיית האוטואנטישמי הטיפוסי, כל דבר הנוגע למדינת ישראל – החינוך, הביטחון, התחבורה, התיירות, החקלאות – הכל רע. כל דבר שמזוהה עם ציונות נצבע בצבעים של שחור. האלמנטים הקשורים למושא מאבקו, הם כמובן, טהורים ואצילים. האוטואנטישמי ימנע מלהתבטא בדרך שונה – כאילו נגרע ממנו הרציונל האומר שבכל דבר יש היבטים טובים ושליליים. עבורו, הכוונה הציונית, וכל הנוגע לה, הינה רעה מלכתחילה, וזו הפלסטינאית הינה טובה.
  • מנפץ המיתוסים – האוטואנטישמי לא מתחבר אל מיתוסים. ציוניים, כמובן. אך גם זה לא נכון בדיוק – מעבר לעובדה שמדובר בשלילת כל מיתוס שמשלב יהדות וכוחנות, או יהדות וריבונות על הארץ, מדובר על יצירת נרטיב ומיתוס חדש, אנטי-ציוני. זוהי מגמתם של ה"היסטוריונים החדשים" כדוגמת בני מוריס ותום שגב, שבספריהם (אתן כדוגמה רק את 1967 – והארץ שינתה את פניה של תום שגב) רחבי היריעה, המביאים ציטוטים מיומנים, פרוטוקולים ומכתבים שכל תכליתם ליצור תמונת-נוף חדשה לכל הסיפור הציוני. אולם, מעשיהם לא שונים מאלו של קודמיהם – גם תום שגב ובני מוריס הם בני אדם, ועשויים לטעות. גם המקורות עליהם הם מסתמכים עשויים להיות שגויים, או מוגזמים. זוהי נטייתם של בני-אדם, ועל-כן גם אל ה"מיתוס" האנטי-ציוני (או יותר נכון – האוטואנטישמי) שהם יוצרים ניתן, ולדעתי אף רצוי – להתייחס בספקנות. למען הסר ספק וגילוי נאות, אינני מוצא כל רע במחקר מעמיק שמנפה את האמת על הבדיה בכל הנוגע למיתוסים עממיים (כך, למשל, גם אני עושה כשאני מדבר על המקורות האליליים של היהדות). אולם כל מגמת ניפוץ המיתוסים חותרת להסקת מסקנות השוללת את קיומינו בארץ, מבלי להבין שמלכתחילה מיתוסים, גם אם מדובר בסיפורים מכוננים בני פחות ממאה שנה (סיפורי גבורה ממלחמות כאלו ואחרות), אינם בהכרח מדוייקים במאת האחוזים, ושההשלכה של "חשיפת המציאות" עליהם היא שולית. כך, למשל, גם אם נגלה עובדות חדשות ומסעירות לגבי השהות של עם ישראל במצרים, זה לא ישנה במיל את הסיפור כפי שמתבטא בחג הפסח. האוטואנטישמי ילעג למיתוסים ציוניים, אך יתמוך ויחזק את המיתוסים הפלסטינאים, וישלול מכל וכל נסיונות להאיר את אותם מיתוסים באור שונה, שלילי.
  • בעל מוסר-כפול – פעמים רבות מספיק לקחת את הבעיות של הפלסטינאים, ולנסות להציגם בהקשר היהודי בכדי לראות כיצד האוטואנטישמי נוהג במוסר-כפול, שהרי מה שלא בסדר בנו, הוא בגדר הסביר בקשר לפלסטינאי. כך, למשל, ניתן לשמוע רבות את הסלידה של השמאל-הרדיקלי מקיבעונם של המתנחלים בכל הקשור לנושא "האדמה", והעדפתו על פני "החיים". לעומת זאת, כשמוצג אותו עניין בהקשר הפלסטינאי, אין שום סלידה או רתיעה, אלא הבנה גמורה. דו-פרצופיות כזו מתבטאת גם בנושאים הקשורים במאבק לעצמאות ולהכרה לאומית (אנטי-ציונים רבים יכירו במדינה פלסטינאית, אך גם בהיותה קיימת לא יכירו במדינה יהודית-ציונית).

יש לי לא מעט חברים אותם אני מגדיר כ"אוטואנטישמים". אינני חושב שהם אנשים רעים – אני אף לא חושב שכוונותיהם בהכרח רעות – אבל אני כן נוטה לחשוב (ולא פעם יוצא לי גם להגיד להם את זה) שהדרך שבה הם מפרשים את הדברים, והדרך שבה הם בוחרים להציג אותה, והאנטי שלהם כלפי החברה שבה הם חיים (ושהם משתייכים אליה) היא בהחלט שנאה עצמית – לא ברמה האישית, אלא ברמה הקבוצתית. נראה שמבלי לשים לב, אותם אנשי שמאל-קיצוני עברו מתמיכה ב"אחר" לשנאת ה"אני", ואופי דבריהם בהחלט לא פעם מעורר בי תהיות – מה היה נאמר לו דברים אלה היו נאמרים בידי אדם זר, באופן כה מגמתי ? באיזה שלב היינו בוחנים אותו כאנטישמי ? וכן, גם הביטוי הזה זוכה לזילות ושימוש-יתר בידי הרטוריקנים מן הימין, אך בכל זאת הוא קיים, ויש מאחוריו משמעות אמיתית והיסטורית, והכי חשוב – אנטישמים "אמיתיים" קיימים גם היום. האוטואנטישמי אינו באמת גזען ושונא את העם היהודי – הוא פשוט נוהג כאחד כזה, סביר להניח מבלי ששם לב, בטעות, כפועל יוצא של מאבקו.

חולון, י"ח באייר ה'תשע"א.