ארכיון תג: מזרחיזם

מה לפרשת ילדי תימן (וצפון אפריקה ורומניה) ולמדינת הרווחה הציונית בהקמתה (כלום), והאם אותה מדינת הרווחה הצליחה במילוי תפקידה? (כן)

נתקלתי בפייסבוק שיתוף של פוסט שעסק בחטיפת ילדי תימן (אדקדק ואציין שלמעשה בפוסט עצמו מדובר בהעלמותו של ילד שעלה ארצה מרומניה, אבל איכשהו שיתוף הפוסט התייחס אל ילדי תימן…), ובין היתר נטען שם (ואחסוך מכם את כל מני המושגים הקלישאתיים שמשתמשים בהם אלו שמנסים ליצור פה "שיח זהויות" של חזק וחלש, מדכאים ומדוכאים, וכו') שהעסק הכלכלי הזה של חטיפת הילדים הוא-הוא סיפור השקר הגדול על תשתית מדינת הרווחה הישראלית בהקמתה.

וכל זה מפי פעילת מפלגת העבודה, מישהי שמושג "מדינת הרווחה" לא אמור להיות גס באזניה, ולהפך – אומרת שהיא תומכת בו, ושביקשה להסביר לי שעצם זה שיש "תשתית עם מעמדיות ברורה, בין היתר על בסיס אתני" אומר שלא מדובר במדינת רווחה.

הרשו לי לסכם את התגובה שלי אליה:

בראש ובראשונה, אין לי מושג למה לקחת נושא ספציפי (מחריד ככל שנטען שהוא) ובאמצעותו לתקוף את "אותה תשתית של מדינת רווחה בהקמה". מדינת הרווחה היא אחד הדברים הנהדרים ביותר שקמו פה. היא היתה קמה גם בלי שהיו חוטפים אף ילד אחד, ואופיה לא היתה משתנה במאומה. כל חטיפת הילדים הזו היא פרשה שלפחות ברמת הטענות שלה (ואני לא בא לטעון שהיא שקרית, אגב, אני יותר ממאמין שיש בסיס מוצק לטענות האלה) מחרידה בעליל, אבל ההכללה הזו, לטעמי האישי, חורגת מ"גבולות הגזרה" של האחריות הציבורית של הממשלה כולה (ושל מדינת הרווחה) לבניית מדינת הרווחה של אותם השנים, ולא על בסיס אותן החטיפות הוקמה המדינה.

בנוגע להתייחסות אל התשתית המעמדית על בסיס רקע "אתני", מדובר באונס ההווה באמצעות ההסטוריה, שהרי זוהי בדיוק המטרה של מדינת רווחה. לקחת אנשים שעלו ממדינות עולם שלישי ולראות שניים-שלושה דורות אחר-כך את הנכדים שלהם מתקדמים באקדמיה (ויורקים לבאר שההורים שלהם שתו ממנה, למרבה הצער).

את ה"תשתית המעמדית על בסיס אתני" (קשקוש מוחלט) לא המדינה יצרה, אלא זוהי היתה המציאות איתה התמודדה המדינה בהקמתה. מה שהמדינה הצליחה לעשות היא לטשטש את אותם הבדלים בימינו. העיסוק של גל ה"מזרחיזם" בעבר אמנם נועד להוציא לאור צעקה צודקת ששנים חיכתה להשמע, אבל המזרחיסטים מתבלבלים להם וחושבים שההבדלים האלה קיימים גם כיום. העובדה היא שבתור בן להורים שהוריהם עלו מארצות ערב, מעולם מעולם מעולם (!) לא היתה דלת שהיתה סגורה בפניי על-רקע המוצא שלי. ואין סיבה שתהיה. ההבדלים הללו נמחקו הלכה למעשה, וקיימים רק בראש של כמה פרנואידים.

ירושלים, ט"ז בתשרי, ה'תשע"ו.

כמה רוע אפשר לבלוע (הניחו לענת וקסמן)

השתדלתי לא להתייחס לעניין של ענת וקסמן, כי בעיניי לא ראוי בכלל "לתת במה" ללינץ' המגעיל שעשו "כת המזרחיסטים" למישהי שבעיניי, בכלל דיברה על מצביעי ליכוד (ואת מה שאומר אומר לא מתוך הסכמה עם דבריה, בטח שלא על "עמים אחרים"), ובאופן אוטומטי סיווגו את דבריה כגזענים (סוג-של "ראש הגנב בוער הכובע" – אני למשל לא רואה את דבריה כמכוונים כלפי עדה מסויימת, למרות שאני, שוב, כן לא מוצא את עצמי מסכים עם דבריה, ומסוגל להבין גם את ה"אומללות" שעשויה להגזר ממנה), ובכלל, בכל פעם שאני מבקר את המזרחיזם אני נותן לנושא המתועב (בעיניי) הזה במה, ולכן מעט חוטא כלפי כוונותיי, אבל כמות הטינופת הגזענית שיוצאת מאצבעותיה של אורלי נוי פשוט מעוררת בי חלחלה ואינני מוצא מנוס זולת פריקת אותו עול נפשי כבד.

אז אולי אורלי נוי לא מסכימה עם ענת וקסמן, ואפילו חושב שהיא גזענית, אבל באיזשהו מקום חייבים לצעוק דיי! איכס, איכס, איכס, כמה גזענות, שיטתית, מנוסחת, מוצהרת, מגמתית, מרושעת וחשוכה באותו "מסווה מזרחיסטי נאור". הזהות המזרחית המומצאת "מחדש" הזו היא בדיה פוסט-מודרניסטית. זו לא זהות אותנטית בשום צורה שהיא – לא שאנחנו חווינו כילדים, ולא שחוו רוב הורינו. אני תוהה בכלל לגבי השאלה כמה מהם בכלל הרגישו זיקה "שורשית" נבובה כלשהי ל"עדתיות" שלהם. הערך שיש בעיני ל"תרבות המזרחית" שווה לערך של "תרבות שטייטעלך" – אולי נחמד (ואפילו צריך) להכירם במסגרת הסטורית, אבל מי שבאמת מנסה לחשוב, לחיות, ולהציג לאחרים מצב כזה של "הוויה מזרחית" משלה את עצמו, ומשקר לאחרים.

אנשים עם כל כך הרבה ארס ורוע כמו אורלי נוי לא עושים פה טוב, אלא באים רק להחריב, לפלג, ולפורר את הזהות הישראלית באמצעות הבחנות גזענית ורטוריקה שיותר מתאימות לאירופה של שנות העשרה של המאה העשרים, מאשר למאה העשרים-ואחת.

הייתי אומר שאני מתבייש, אבל מעצם הבושה עוד אפשר יהיה לחשוב שאני מרגיש אחריות כלשהי, ומכאן שגם אני מרגיש זיקה מסויימת לרעיון המזרחי (מעבר לזיקה ולאחריות ההדדית שאני כן מרגיש כלפי אורלי נוי כחלק מהעם העברי, כמובן). הייתי רוצה לשנות, הייתי רוצה לשכנע, אבל את מי שכבר נמצא בסחרור הגזעני הזה קשה להוציא. כל התקווה שלי היא לגרום לאנשים להכיר את הקונטקסט, להכניס את דברי הבלע הללו לפרופורציות, עבור מי שנתקל בהם בחטף פעם בכמה זמן. שידעו שמדובר בשטויות, שכל הפסיקות החד-משמעיות שלה דוברי המזרחיזם אינם אלא סילופים ודעות שמגיעות מנקודות מבט של מיעוט רעשן.

אז לא. אולי לא בושה. יותר משהו שנע בין רתיעה לשאט-נפש של ממש.

אולי נשתמש בטרמינולוגיה של האו"ם.

אני מאוד מוטרד מדבריה. מוטרד עמוקות.

חודש טוב שיהיה לנו. חודש של עצמאות, עצמאות מעבותות הגלות.

תל-אביב, א' באייר, ה'תשע"ה.

בין שמאל לימין, ובין ציונות לאמיר חצרוני

אני לא מוצא הרבה טעם להתייחס אל אמירותיו הגזעניות של חצרוני (ובכל זאת אתייחס אליהן בפסקה וחצי) שנבעו בעקבות תוצאות הבחירות, הרבה יותר חשוב להתייחס, בעיניי, לאלו שטוענים שהוא שמאלני, ולהסביר למה אמיר חצרוני הוא ימין, ולמה – כן כן – גם מהימין יכולה לצמוח התנגדות לציונות בצורתו של חצרוני.

אז בנוגע לאמירות הגזעניות, בעיניי בכלל אין טעם להתרגז מהן. אמיר חצרוני לדעתי האישית הוא איש דוחה ודחוי, שמנפנפף בסהרוריות שלו ומתענג לראות כיצד אנשים מתרגזים מאמירותיו הגזעניות. זאת הסיבה שהוא גם נוקט בלשון קיצונית עד כדי ילדותית – לבחון עד כמה אנשים ינסו לנתח כל מילה ומילה שהוצאו מלכתחילה מתוך איזשהו צורך אינפנתילי להרגיז אנשים. במובן הזה, הוא מאוד מזכיר לי את אורטל בן-דיין. לא מפתיע איך שני יריבים מרים שמסמלים את ההיפוך המושלם, למעשה קורצו מאותו חומר. שניהם נהנים לגרד את אותו פצע מגליד בנפש שלהם, לשחק באותה גזענות שהחברה אומרת לנו להדחיק, כי זה מגעיל, ולכן הם עוטפים אותה בפלסטר של הפירמה הידועה "אצטלה אקדמית". הבעיה היא שאנשים לוקחים את דבריהם ברצינות, ועוד לפני כן – שדבריהם הנבובים זוכים לבמה תקשורתית רחבה, במקום שיתרכזו בפעילות פייסבוקית בטלה (שהרי מן הקרקע הזו הם צמחו).

להשוות בין חצרוני לאורטל בן-דיין אולי נשמע קצת מוזכר, אבל לי אישית זה קצת מזכיר לי את איך שברית המועצות וארצות הברית יוצגו כהפכים מושלמים, והיום במבט היסטורי נראים למעשה כהיבטים שונים של אותה תופעה – ישומים שונים של התיעוש המודרני בחברה המערבית.

העניין עם חצרוני הוא שאנשים ישר קופצים ואומרים שהוא "סמולניייייייייי", כי הוא אומר דברים נגד המדינה, ונגד הציונות. והתפיסה ה"מסורתית" היא שמי שאומר משהו נגד המדינה, חייב להיות מן השמאל, כי הימין פשוט מאוהב בארץ באופן הגובל במשיכה אירוטית.

למעשה, גישתו הכלכלית של חצרוני היא ימין כלכלי בצורתו הטהורה ביותר. האידיאה שלו היא תועלתנית עד כדי ניהיליזם. אנשים מכירים לא באמת יודעים מהו ימין ומשאל מעבר לשאלה "כמה מפלגה X רוצה להכנס בערבים או לעשות איתה שלום", והם פשוט לא מבינים את התפיסה הכלכלית-המוסרית העומדת מאחורי שני הצדדים הללו. באידיאה הימנית, האדם פועל אך ורק מתוך האינטרס האנוכי שלו, ואין שום מקום לחברה להתערב בהתנהלותו. בעוד שבמבט ראשון דבר זה נראה טבעי – "למה שהמדינה תתערב במעשיי?" האידיאה הזו משוללת כל זיקה קולקטיבית, כל אכפתיות ודאגה כלפי הזולת, השונה, האחר, החלש – בין אם זה אדם שחי בישוב רחוק ממני, ובין אם זו חולה שזקוק למימון של תרופה או אישה מוכה שצריכה מחסה והגנה – וזו הסיבה שלא אכפת לאמיר חצרוני מן הציונות.

השמאל, בגישתו הסוציאליסטית, שואף לאחריות כלכלית משותפת ולסולידריות. שמה של תנועת "העבודה" נגזר בדיוק מן אותה סולידריות של פועלי כפיים שהתאגדו ("ההסתדרות") והקימה את מפלגת פועלי ישראל (מפא"י). השמאל מבקש ליצור ערבות הדדית – כלכלית, אך גם ערכית. הוא שונה מן הימין שבגישתו מנסה למחוק כל מעורבות ממשלתית במשק ולהפריט אותו ככל האפשר. הפרטה, מלשון פרטי (למי שאף פעם לא שמתם לב). משמעות ההפרטה היא שנכסים שהיו שייכים למדינה – סמלים של יישום הציונות, מפעלים שעודדו התיישבות ועבודה עברית – נמכרים לכל המרבה במחיר, בין אם זה טייקון ישראלי החי בארץ, או זרוע של הממשלה הסינית. הקפיטליזם הימני מבוסס על התועלת האישית של אדם, ורואה ב"צוויון הקולקטיבי" של הסוציאליזם כדבר מגונה, כפייה לא רצויה ולא יעילה של רצון האחר (והאחר הזה הוא אותו "הכלל" המקיף את הפרט, בו הוא פועל וממנו הוא ניזון – פיזית אך גם תרבותית-רוחנית).

האידיאל הכלכלי הימני, האידיאל של חצרוני עצמו, הוא קידוש ה"אני" והתועלת העצמית של הפרט. מה שלא מעניין את ה"אני", מה שעשוי לגרום לבזבוז של אגורה אחת *ממני* לטובת מה שלא קשור אליי ולא מעניין אותי – הוא גניבה. אין חברה, אין שונה. רק אני.

מתוך ההבנה הזו אפשר להבין למה חצרוני הוא ממש לא שמאלני – הוא התגלמות האידאה של הימין הכלכלי, ומן המקום הזה הוא מגיע אל התנגדותו לציונות.

במקום בו הרווח האישי הופך לשיקול העיקרי, אין מקום לסולידריות ואין מקום לציונות.

תל-אביב, ג' בניסן, ה'תשע"ה.

שמאל ציוני

כרזה של האחים שמיר משנת 1952 שמאל ציוני כרזה זו ועוד ניתן לראות כאן: http://www.amalnet.k12.il/LavonInstitute/RightMenu/InstituteCurator/taaruha.htm

לא כל ביקורת היא גזענות (על אריק אינשטיין, הזֶמֶר העברי והמאבק המזרחיסטי)

הדבר היחיד שמנחם אותי במזרחיסטים (וכוונתי אינה לכל בני עדות המזרח באשר הם, אלא לאנשי "המאבק המזרחי" של השנים האחרונות – שחלק נכבד מהם כלל אינו ממוצא מזרחי) שמתעקשים לשמוע עומר אדם "כי הוא כל מה שהתרבות האשכנזית-הציונית-הישנה היא לא", הוא שבסופו של דבר, הם מנמיכים את עצמם לרמת תרבות הריאליטי – שם מקומו של עומר אדם, וזה משתקף בתוכן המגוחך שהם עצמו כותבים. רוצה לומר, שגם המעמד ה"מתנשׂא", המרשים לכאורה, של האצטלה האקדמית שממנו הם מגיעים, מתחלף ברמה של מסיבות בריכה באילת. וזה עושה הרבה פחות רושם על אנשים שאלמלא כן היו עלולים, חלילה, להשתכנע בדבריהם – דברים שבימים האחרונים צפים ורוגשים ביתר-שאת, בעקבות מותו של אריק אינשטיין וסערת הרגשות שעלתה בעקבותיו.

עצם הדיון ב"מזרחי" מול "אשכנזי" בעיניי הוא אנאכרוניסטי. בעיניי, התרבות היחידה שחשובה לי היא התרבות העברית – לה רבדים היסטוריים-גיאוגרפיים-דתיים רבים, אך בסופו של דבר, הסיווגים הנוגעים למוצא תקפים לתקופה של גלות, ולא לתקופה של חיים בארץ ישראל. אאלץ להתייחס אל הסיווגים הללו, לשם התייחסות לדיון הציבורי, אך חשוב לי להדגיש שמלכתחילה אינני מוצא זיקה אליהם, ובעיניי הם שייכים לימים עברו.

בניגוד לשִׁפְעַת הרגשות שהציפה את הפייסבוק עם מותו של אריק אינשטיין, אינני יכול לומר כי פרצתי בבכי, או הוכיתי בזעזוע עמוק, או אפילו שיתפתי שיר שלו על-גבי הקיר שלי. זה לא שחלילה שמחתי, אפילו לא שהייתי אדיש – לצורך העניין. היה לי עצוב, אך בכל הכנות – כשם שהיה עצוב עם לכתו של כל אמן שהייתי מזהה אותו כתורם לתרבות העברית. אמנם יש כמה שירים שלו שאהובים עליי במיוחד, אך אינני מגדיר את עצמי כמעריץ של אריק אינשטיין. או של הפועל תל-אביב.

למרבה הצער, סוג אחר של אמוציות שהצליחו לרגוש בקרבי ביתר-שׂאת היו בעיקר תחושות של ביטול וסלידה כלפי מה שאני רואה כתופעה מכוערת של כמעט שמחה לאיד לנוכח מותו של דמות תרבותית מרכזית (על-זה כולם מסכימים) שהנציחה את הישראלי האחוס"ל [=אשכנזי-חילוני-ותיק-סוציאליסט-לאומי] היפה (על-זה לא כולם מסכימים).

אני בקושי נוטה לכתוב פה על המאבק המזרחיסטי החדש, בעיקר מכיוון שמבחינתי זהו מאבק-רשת מכוער, שמתרחש בעיקר על-גבי קירות הפייסבוק של אנשים כאלו ואחרים, ושתמיד מגיע לפסים גזעניים, הרבה פעמים מצד ה"נאבקים בגזענות" עצמם, אשר מתוקף תפקידם (המדומה, בימינו – או כך לפחות אני טוען) כ"מוחלשים" מרשים לעצמם "להתגונן" באמצעות מה שאני מגדיר כ"בריונות-רשת" – הכוללים רטוריקה הגובלת באיום, "אמבושי" שיימינג ובליימינג, והשתקות של דיון בצורה של חסימות, מחיקות או פשוט – התחמקות מַשתיקה בצורה הצבועה של "אין לי בכלל רצון לדון על כך". לדעתי, אותו מאבק הוא בעיקרו "גרורה" של אקטיביסטים פוסט/אנטי-ציונים, שבחרו "להתלבש" גם על השד העדתי לצורך התנגחותם בממסד הציוני.

עיקר הרפש אשר הוטח על-גבי המסך שלי אינו נוגע לאריק אינשטיין ישירות, אלא יותר בגנות מאמרים שדיברו על מעמדו הקאנוני בעולם המוזיקה הישראלית, ועל לכתו של אינשטיין המהווה "סופה של תקופה", בעיקר כאשר הוא מושווה עם אמנים בני-ימינו, שכמובן שלא במקרה מגיעים מעולם הזמר המזרחי (הרי הוא הסגנון הפופולרי בימינו): מצד אחד, אייל גולן, בעיקר בצל הפרשיות השונות ששמו נקשר בהן, וּמצד שני עומר אדם, בהשוואה בין שירי "ארץ ישראל הישנה והטובה" של אינשטיין לבין שיריו.

יש לי חבר, ארנון שמו. ארנון עשה תואר בקולנוע, וגרם לי להבין משהו שבמשך שנים הציק לי: מדוע בפרסי האוסקר זוכים סרטים דיי משעממים, שחלקם הגדול אף בכלל לא הצליח בקולנוע? התשובה לשאלה הזו נוגעת לעובדה שפרסי האוסקר הם פרסי האקדמיה (כך הם נקראים באנגלית – The Academy Awards). הפרס ניתן על ידי האקדמיה האמריקאית לקולנוע, ובעוד שלא בהכרח צריך לבחון את הגוף הזה כמוסד אקדמי גרידא, הרי שאמות-המידה שלו להערכת סרטים לא בהכרח (או בהכרח לא) נוגעים למידת ההצלחה של הסרט בקופות, אלא לאיכותו ברבדים אמנותיים שונים.

מובן מאליו כי לא חסרים אנשים שבעינם עיסוק זה יתפשׂ כמשעמם, או פלצני – וזה בכלל לא פסול, כי העיסוק והעניין של הצופה הממוצע לא מצוי ברובד הזה של עשיית הסרט. רוב האנשים, ואני בהחלט נמנה בקהלם, פשוט רוצה ללכת לראות סרט מצחיק, או מותח, או עתיר אפקטים; במובן הזה, אין לי שום בעיה להודות שהטעם שלי בקולנוע הוא שטחי ורדוד לחלוטין.

וזה בדיוק העניין.

לא כל מה שאני אוהב, לא כל מה ש"שייך" למסגרת הטעם שלי, בהכרח צריך להתפשׂ בעיניי כאיכותי, בכדי שאצדיק את חיבתי אליו. אינני מתיימר, ואין אף סיבה מלכתחילה שאאחוז ביומרה שכזו – כי סרטי אקשן שאני אוהב הם בהכרח "טובים" או "חכמים". הם יכולים להיות מטופשים לחלוטין, ואהנה מהם. הוא הדין גם לגבי הטעם המוזיקלי שלי. כן, אולי הסקס פיסטולס חוללו מהפכה רבתי, ואין ספק שמטאליקה השפיעה על עולם הרוק, אבל זה לא אומר שהם בהכרח אחראים על איכויות חדשות. אני פשוט נהנה להאזין להן; כשם שאני מבין כי הלהקה האהובה עליי, Judas Priest, אינה "הלהקה הכי טובה בעולם", ויש בי את יכולת ההכלה וההבנה להכיר בכך שבסופו של דבר, אני פשוט אוהב את הדיסטורשן שבצליל שלהם, או, בדוגמה יותר קיצונית, אפילו את הכיעור לכשעצמו שבסאונד של Motörhead, חביביי.

וכאן ההבדל שגורם לאותה "התנשׂאות" בכל הנוגע לאמנים כמו עומר אדם. לא, זה בהחלט לא הסגנון עצמו, בטח שלא המוצא – זאת פשוט העובדה שהשוואה בין התוכן המילולי שבשירים שביצע אריק אינשטיין לבין אלה של עומר אדם פשוט מציגה הבדל של שמיים וארץ. זה לא שאין בנמצא אמנים מזרחיים שביצעו שירים עם תוכן מדהים, מרגש ועמוק – ואלו שכן גם זוכים להערכה על-כך: גם אייל גולן זכה להצלחה רבה בעיבודו לשיר "חלומות", ואותו הדבר לגבי שרית חדד עם ביצועיה ל"היום היום" הנוסטלגי ואף לשירו של עברי לידר, "בחום של תל-אביב". אבל, מה לעשות, בשיריו של עומר אדם לא תמצאו ביטויים נוגעים וקולעים כמו "נדמו מיתרי קולי וכינורי דומם", "מה הטעם ללחך עפר בלשונך", ואפילו הרגישות האירוטית ב"רציתי שוב לחוש את עלומייך".

נקודה מעניינת היא שבמקרה של זהר ארגוב, שרית חדד, ולצורך העניין, בכל הנוגע לאותם שירי "ארץ ישראל הישנה והטובה", גם אריק אינשטיין, רוחמה רז, דורית ראובני, יהורם גאון, או שלמה ארצי בתקופה הישנה שלו – חלק גדול מן השירים שהביאו להם את פרסומם אינם שירים שהם בעצמם כתבו; הם פשוט ביצעו שירים שכתבו משוררים – אנשים שאמונים על אותה היכרות לשונית אינטימית עם השפה, שהיא מביאה לתרבות את היופי והעומק שבשירה מוצלחת ומוערכת. העובדה היא שרבים שכן מחפשים את התוכן הזה, מזהים את התקופות החדשות יותר של שלמה ארצי כפחות מוצלחות (בעוד שאין בכלל ספק בהצלחתו ואינני בא לטעון שבמכירות הוא כושל).

לכאורה, יש אשר יטענו כי סמויה כאן התנשׂאות, וברצוני להסביר מדוע לדעתי אין כאן שמץ של התנשׂאות: לי יש טעם ילדותי מאוד בסרטים. מאוד. אני אוהב אקשן זול. אם אנסה לטעון שמדובר באיכות קולנועית יוצאת דופן, ומישהו יסביר לי מדוע זה לא – הוא לא מתנשׂא. ההתנשׂאות תבוא לידי ביטוי אותו אדם היה חושב שהוא יותר טוב ממני במהותו בשל הטעם הקולנועי הרדוד שלי; ברם, עצם העובדה שהסרט שהציבור הרחב (ואני מכליל את עצמו באותו ציבור) רואה ונהנה ממנו הוא רדוד, אין מכך שום הסקה לגבי אופי האדם עצמו, או על גבי העומק שלו, וטיבו בכלל.

זהו בדיוק מה שגורם לסרטים ה"משעממים" יותר בהוליווד לזכות בפרסי האוסקר – לא ההצלחה, אלא העומק. וכאמור, לא כולם צריכים לחפש "בכוח" את אותו עומק, ולכעוס על מי שטוען שאמן מסויים לא ניחן באותו עומק – כשם שאני נהנה לשמוע את Motörhead פשוט כי הצליל שלהם מגניב בעיניי, אנשים בהחלט נהנים לשמוע את עומר אדם כי הם אוהבים את המוזיקה שלו.

יתרה מכך, אני אישית גם משוכנע שרוב-רובו של קהל מאזיניו של עומר אדם יגחך לנוכח נסיון ניתוח רציני של שיריו, ומראה נסיונות למצוא בהם איכויות נסתרות – לא כי הם טיפשים, ולא כי בהכרח עומר אדם טיפש – אלא כי זהו שיר פופ זמין, נגיש, קליל ופשוט; ולכן תפל לחלוטין אותו חיפוש אחר איכויות נסתרות לכאורה – בדיוק מה שמנסה לעשות אותו "מאבק מזרחיסטי" שחוסה תחת אצטלה אקדמית "נאורה" – מסווה שאין מאחוריו דבר, מעבר לנסיון עקבי ומתמשך להציף כל עניין בעל אופי עדתי לסדר היום.

בסופו של דבר, גם אייל גולן וגם עומר אדם הם בסך הכל נציגיהם של תרבות הפופ בארץ – תרבות פופ שכיום ניתן לשייכה גם לתרבות הריאליטי, תרבות אינסטנט שמאופיינת בהחצנה, רידוד וּולגריות. להאשים בגזענות כל מי שתוקף את רדידות התוכן שהם מביאים לקהל הרחב, שקול להאשים בגזענות כל מי שמבקר את ג'אסטין ביבר או מיילי סיירוס. ה"גוֹן המזרחי" שבו נצבעות ההאשמות הללו, לדעתי, אינו נוגע בכלל לכל "שד עדתי", אלא על הדומיננטיות הרבה של זמרים מזרחים בתרבות הפופולרית בימינו. לא בגזענות עסקינן, כי-אם בסטטיסטיקה.

עיקר הצער, וכנראה שגם הביקורת, שאני יכול להעלות בדעתי בנוגע להעדר העומק בזמר המזרחי אינו נוגע למוזיקה עצמה (לדעתי זה עניין פשוט של טעם, ומי שמוצא בזה הנאה – יבושׂם לו), אלא לאותו תוכן עמוק שהזמר המזרחי (ולמעשה, כמעט כל המוזיקה הפופולרית בימינו) זנח. ואם הזמר המזרחי רוצה להגדיל ולעשות לעצמו, הרי שהוא גם יכול לפנות אל מיטב השירה שהביאו עמם יהודי המזרח. בעניין זה, אציין לזכות את לא אחר מאשר בני ציפר, שבימים בהם רגשה המרשתת בעקבות עניין עדתי אחר (המשוררים שנבחרו לעטר את השטרות החדשים), דאג בטור מרשים ללקט את מיטב היוצרים העברים "שאינם אשכנזים", ושהיו באותה קלות יכולים להופיע על השטרות החדשים. מי שרוצה בהחלט יכול (גם ללא מאמץ סיזיפי בימינו) למצוא פנינים של שירה איכותית, ללא הבדל דת, "גזע" ומין.

פרוייקט יפה שכזה עשה ברי סחרוף עם "אדומי השפתות" בו הוא מבצע שירים של אבן-גבירול; אבל כשם שבני ציפר טען, ואני מסכים איתו – לא צריך להגיע עד ימי-הביניים, ולא חסרים גם אמנים עבריים מודרנים ממוצא מזרחי, בין אם שאינם בין החיים, ובין אם בני-זמננו, ומלכתחילה, להשקפתי, מדובר ביוצרים עבריים במהותם, שיכולים לכתוב תוכן איכותי, עמוק, מרגש – שבטוח יכול לזכות גם לעיבודים מעולים. אז אולי חומר כזה יהיה פחות "קל לעיכול", אבל מצד שני – אי-אפשר לאכול את העוגה ולהשאירהּ שלמה. אפשר ליצור מוזיקה פופולרית, רדודה, וקליטה ו"קלה להגשה" – זה בדיוק מה שאנחנו רואים היום, וזוהי בחירה מודעת, שיש מאחוריה שיקול כלכלי (ונכון, אמן צריך ורוצה להתפרנס), אבל במקרה כזה – באמת שמגוחך להלין על "התנשׂאות" מצד מי שמבקר את רמת התוכן. מה-גם שכאמור, אנו כבר מצאנו בעבר, ובטוח נמצא בעתיד, ביצועים אמיצים לשירים יפהפיים, שזכו, ויזכו, להצלחה (וכבר מניתי דוגמאות לאייל גולן ושרית חדד).

מעבר לדיון על רמת התוכן, הרבה ביקורת נשמעה כלפי ה"הווי" של המוזיקה המזרחית כיום – כזו שסוגדת בעיקר לכסף, שאין בה שום ערך תרבותי-חברתי-מוסרי כלשהו, כלפי הארץ (הישנה והטובה) או כלפי בני-אדם. גם במקרה הזה לדעתי מגוחך לטעון שמדובר בטענה שמגיעה ממקום גזעני, כי בכל הנוגע לתרבות הפופ, אפשר לומר בראיה היסטורית כי אין חדש תחת השמש, וכאמור – זהו עניין סטטיסטי: יותר זמרים מזרחים פופולריים מוביל ליותר ביקורת כלפי זמרים מזרחיים, כמו שיש ושהיתה ביקורת כלפי כל זמר ממוצא אחר. כאשר בוחנים כיצד נתפשׂ אריק אינשטיין עצמו, שבתקופתו הצעירה הואשם אף-הוא בהשחתת הנוער, או אביב גפן, שהואשם בדיוק באותו הדבר (ואף זכה לקיתונות של בוז בעקבות "הוצאת ההשתמטות מהארון", בתקופה בה הדבר היה עדיין טאבו דיי מוחלט), רואים ששניהם לא תוארו "בזמנם" כתמצית "הישראלי היפה", אלא סווגו כמורדים. ובכל זאת, אני מוצא מקום להעריך את אריק אינשטיין המורד שבכל זאת הביא לנו עיבודים לשירים של רחל המשוררת, או של יענקלה רוטבליט בן-תקופתו.

בראיה קצת יותר רחבה, הקריירה של אריק אינשטיין עברה כמה מטמורפוזות במהלך העשורים בהם פעל – והרי בעוד שקולו הנעים מלווה אותו לאורך הקריירה, אריק אינשטיין המחוצף של "גברת לוין" [הערה לאחר פרסום: דאגו להעמיד אותי על טעותי וש"גברת לוין" שייך לשלושרים, ולא לאינשטיין… אז נתתי דוגמה לא טובה, אבל עודני נצמד אל התזה המקורית.], הוא אשר שיחק בסרטים את דמות הפרחח שבסטנדרטים של היום נתפשׂ כשובניסטית (וּבכל זאת אני לא ממהר לשפוט את אריק אינשטיין שכזה, וכבר יצא לי לכתוב פעם אודות מה שאני תופס כעיוות אנאכרוניסטי שגם בו משתמשים כדי להתנגח ב"סמלי תרבות" ישנים-נושנים), אינו בדיוק אותו אריק אינשטיין צנוע ומופנם הרבה יותר של "יש בי אהבה". גם אותו אביב גפן שהופיע בתחילת שנות התשעים בפופוליטיקה, מאופר וכועס, אינו אותו אביב גפן שאנו מכירים היום, אביב גפן שהחל את המטמורפוזה שלו עם רצח רבין, אותו אביב גפן שיושב על כס המנטור בתוכנית ריאליטי כדוגמת "דה ווייס" על תקן המורד המזדקן (באופן אבסורדי, לדעתי, בתור מי שכה נטמע במיינסטרים עד-כדי הגעה אל "מעמד" של שופט בריאליטי).

ומה אני רוצה לומר כאן בעצם? אינני טוען שעומר אדם גרוע כי הוא פשוט גרוע. מעבר לסלידה מן המסגרת הדקדנטית של המעשים שנקשרו אליו, אין לי שום איבה כלפי המוזיקה של אייל גולן באשר היא, וגם אני יכול למנות כמה שירים שלו שאני אוהב. אולם, בעוד שהסגנון המוזיקלי שלהם הוא עניין של טעם, ובעוד שאני לא מהסס לומר שהשירים שלהם עכשיו, מבחינת התוכן ו"דרך ההגשה" רדודים להחריד, הרי שאינני בא להציג תמונת-נוף דטרמיניסטית וסטאטית. אייל גולן כבר מצוי באמצע הדרך, וכבר עבר תמורות שונות (מימי אתניקס ועד היום), אבל מי יודע, אם לא בעוד עשרים, שלושים, או ארבעים שנה – נמצא גם בעומר אדם אמן עם איכויות שונות, שפנה לכיוונים שונים. את זה רק זמנים יגידו; בטח שלא "נושאי נס המאבק המזרחיסטי", ובטח שלא היום.

חולון, כ"ו בכסלו, ה'תשע"ד.