ארכיון תג: נאציזם

הדיקטטורה שמנגד ? דעתי על המאמר "ישראל תהיה להם למצדה" מאת צבי בראל

חבר טוב ויקר ביקש ממני אתמול לקרוא את המאמר "ישראל תהיה להם למצדה" של צבי בראל, שפורסם באתר עיתון "הארץ" ב 17 ביולי 2011. בחרתי להציג את תגובתי למאמר, בעריכה קלה ובתוספות מזעריות שעוזרות להציג תמונה שלמה יותר, כאן ביומן-הרשת שלי :

אני לא מקנא בצבי בראל, שהרי אלו הסיוטים הפרנואידים שמדירים שינה מעיניו.

לאורך כל המאמר, הוא פורש את אותו סיוט, ומציג את מפעל ההתנחלויות כחיה אנטי-ציונית פאשיסטית שמתכננת להשתלט על המדינה.
אף על פי שזה היה צפוי, כבר מעצם המילה "פאשיזם" בפסקה השניה התחלתי להרגיש באי-נוחות מה. כל התייחסות אל הנושא כ"פאשיסטי" מוריד מערך הדיון. כבר התייחסתי בהרחבה אל השטות הרטורית הזו, ואף אל הסכנות שהיא עשויה להביא עמה. כוחני/ימני/מיליטריסט אינן מילים נרדפת לפאשיסט. פאשיסט היא שיטת ממשל בפני עצמה, ומי שמשתמש במושג הזה בהקשרים שאינם נוגעים למוסוליני, או למישהו שבאמת מנסה לחקות את שיטת הממשל שלו – מוריד מערך הדברים שלו עצמו. צבי בראל פשוט עושה שימוש בדמגוגיה זולה בכדי לנסות לשכנע אותנו בטיעוניו רדופי השנאה.

בואו אפוא נתייחס אל כמה מדבריו של צבי בראל בכדי לקבל תמונת-נוף יותר טובה לגבי דברים, הזויים, מעוותים ושקריים ככל שיהיו :

"כמו בסוריה, מתקדמת ישראל במהירות למצב שבו המיעוט שולט ברוב" – המצאה שטותית, זהו צמד המילים שחיפשתי. הממשלה בישראל נבחרה ברוב דמוקרטי, בבחירות שמקובלות כתקינות. מה לעשות, אדון בראל, רוב הציבור בישראל ימני. מי שלא מסוגל להתמודד עם זה, פשוט לא מקבל את "כללי המשחק" הדמוקרטיים (וזה עוד לפני שבכלל דיברנו על חקיקת חוקים, אלא פשוט על מי שולט). נכון הדבר, כי גם דמוקרטיה יכולה לחוקק חוקים אנטי-דמוקרטים. תיאורטית, גם דמוקרטיה יכולה להפוך עצמה לדיקטטורה בהליך לכאורה דמוקרטי. אולם, בניגוד לצבי בראל, אינני חושב שאנחנו קרובים לשם כלל וכלל. בדיקטטורה אין מפלגות. בדיקטטורה אין דיון על חוקים. בדיקטטורה יורים על מנת להרוג במפגינים (במיוחד מהסוג שמציג צבי בראל, קרי – סוריה). אינני יודע מתי הפעם האחרונה, אם בכלל, שבה ירה איש בטחון אל עבר מפגינים בכיכר רבין או כיכר ציון. אך גם אם נלך קצת רחוק יותר, אל הכפרים הפלסטינאים שם בכל יום שישי מתקיימות הפגנות, יותר מפגינים נרצחים ביום הפגנות אחד בסוריה מכפי שנהרגו מפגינים בבילעין, נעלין ושייח ג'ראח לאורך כל שנות ההפגנות שם (מה גם שיש דרכים יותר יעילות להרוג אנשים מאשר כדורי גומי וגז מדמיע, ובכל זאת הצבא שלנו בוחר להשתמש שם ! איזה צבא מדכא מוזר).

"[ציוני דרך]…אחרים טריים ובוהקים כמו חוק החרם, חוק הנכבה, ההכרה במעמד האוניברסיטאי של מכללת אריאל, חוק הנאמנות, חוק ועדות הקבלה, שגם הם בעוד זמן לא ארוך ייהפכו להרגל ולאורח חיים כאילו לא היו חיים אחרים קודם." – ההכרה במעמד האוניברסיטאי של אריאל היא איזשהו רמז לפאשיזם ? אני מסוגל להבין את ה"בעייתיות" בחוק החרם וחוק הנכבה, אבל הכרה במעמדה של מכללה כאוניברסיטה ? פאשיזם ? מנין הוא הקריץ את זה ? הייתי מוכן אפילו "להתפשר" על קולוניאליזם (וגם טיעון זה היה דחוק), אולי אפילו פופוליזם (קצת יותר קרוב, כנראה).  מהכרה, מחטפית ככל שתהיה, במוסד אקדמי כאוניברסיטה ועד עקרונות ומעשים כמו המדינה מעל לכל, פיזור מפלגות, גישה כלכלית קורפורטיבית, צייתנות היררכית ומלחמה בשיטת ממשל אחרת, כולל הדמוקרטיה עצמה, רב המרחק עד כדי שנות אור (ואל תטעו, כשמדברים על פאשיזם – מדברים על כל המאפיינים האלה, ולא רק על התמקדות בלאומיות). חוק ועדות הקבלה נוגע לקיבוצים ומושבים שמלכתחילה נוטים לכיוון השמאל, והוא קודם גם בידי אנשי שמאל (כן, כן). כל החפץ להציג את ההכרה באוניברסיטת אריאל כאוניברסיטה כמעשה דיקטטורי, או, כפי שהפיסקה הזו מנסה להציג – כמעשה הקמת מדינה עצמאית, מדינת יהודה הדתית – יאלץ לעשות תרגילים רטוריים אקרובטים בכדי לבסס את טענתו זו. אחרי ככלות הכל, גם חוק החרם וגם חוק הנכבה אינם משליכים אנשים לכלא, אלא "פוגעים בכיס", וגם זה בנסיבות מסויימות ולא על סמך כל התבטאות שרירותית.
בנוסף, מגלה לנו לנו צבי בראל כי "בעוד זמן לא ארוך ייהפכו להרגל ולאורח חיים כאילו לא היו חיים אחרים קודם" – שוב, הכותב מתעלם מהעובדה שאנחנו חיים בדמוקרטיה. ביום שבו יהיה רוב שמאלני בממשלה, לא תהיה שום בעיה לבטל את החוקים הללו. מי שלא מסוגל להתבונן לטווח הזמן הזה, כנראה שהפחדים ותסביכי-הרדיפה שלו מסמאים ומעכירים את צלילות ראייתו.

ואולי כדאי שגם נתייחס יותר אל עניין הדמוקרטיה. עצם העובדה שחוקים כמו "חוק החרם" רוככו במהלך תהליך החקיקה (וניתן לראות את ההבדלים בין נוסח הצעת החוק המקורית ולבין החוק עצמו), מהלך שבו כן מתגאים חברי כנסת מן השמאל, אינה מעידה על הציניות של המחוקק אלא על עובדה כי שוב, למרבה אכזבתו של צבי בראל (חבל, במקומו הייתי שמח) – הדמוקרטיה עובדת. הלחצים והמאבקים כן עובדים. לא באופן מושלם, אבל מי שחולם על כך שהדעות שלו ינצחו תמיד, באופן מושלם, בעצמו מפנטז על דיקטטורה משלו. והרי מה מנסה צבי בראל להשיג ? אם כל הדעות המנוגדות לו הן כה רעות, אם המתנחלים הם כה רעים וחתרנים, מדוע שיוכלו לקדם את דעותיהם ? קשה לי שלא להסיק מדבריו של צבי בראל כי אלו שאחריהם יש לרדוף, ואת דעותיהם יש לגנוז, הם המתנחלים, לא אנשי השמאל, כפי שהוא מנסה להציג.

""המפעל ההתנחלותי" ידע כיצד להסוות עצמו. רק עוד כמה שעות תפילה במערת המכפלה התחננו המתנחלים, רק לנקות את אתר בית הכנסת בחברון, רק שכונה קטנה ואינטימית בקרית ארבע, רק מאחז וכביש גישה." – עוד ניסיון להציג את ה"מפעל ההתנחלותי" באור דמוני ושקרי. רוב הפעילויות של הגורמים הללו גלויים וכוונתם ברורה, והם בעצמם מתגאים בזה (זכותם להתגאות בכך).  בנוסף, על כל אדם לשאול את עצמו – מי לא מנסה לקדם את האג'נדה שלו ? פרנואיד מן המתרס הימני עשוי להגיד ש"המפעל הבולשביקי" של חד"ש למען זכויות העובדים אינו אלא עוד "אבן דרך" קטנה בדרך להשתלטות קומוניסטית על המדינה. עבור נציגי "המפעל ההתנחלותי", הם רק מנסים להשיג את מה שהם רואים כזכויות שלהם (זכותם לדרוש זכויות) – אמנם זכויות אלה פחות חשובות לצבי בראל, ואפילו לי – שאינני חי בהתנחלות ובכלל אינני אדם בעל זיקה דתית עמוקה לתפילה במערת המכפלה – אך מסתבר שהן כן חשובות להם, בדיוק כמו שתושבי המרכז (לא רק, מסתבר) נאבקים עבור דיור במחיר שפוי. איש איש ומאבקו שלו. ואמנם צבי בראל לא חייב להסכים עם המאבק, אבל לנסות לראות מאבק שאינו מסכים עמו בהכרח כ"עוד אבן דרך בנסיון השתלטות" אינו אלא מצג-שווא רווי באיבה וחוסר סובלנות.

"עכשיו כבר לא אכפת להם לקרוע את המסווה מעל תוכניתם. עוד בית פחות בית בעלי, יובל או עפרה אינם חשובים. אלה ממילא ייבנו. עכשיו צריך להפוך את הגולה למולדת. לכבוש אותה מידי הזדים שעוד נותרו בה. להפוך את מדינת האם לגרורה." – הרי לפנינו עוד הזיה פרנואידית, שנועדה ליצור תדמית כאילו המתנחלים מנסים "להקים מדינה" ולהשתלט על המדינה הזו. זה קצת מזכיר לי מקארתיזם, רק שמקארתיזם בא מכיווּן השלטון, ואילו כאן אנו מדברים על הזיות פרנואידיות מכיון האופוזיציה. יסלח לי גודווין, אך ההצגה הנוראית של הדברים כפי שמציג צבי בראל מזכירה לי יותר את המהלך שהביא להפיכת גרמניה לדיקטטורה תחת שלטון נאצי. הרי היו אלה הם שמינפו את שריפת הרייכסטאג בהפצת שקרים על הבולשביקים שהולכים להשתלט על המדינה – אז למה לא, בואו פשוט נשליך את הבוגדים הללו לכלא. כך נשמע המאמר הזה בעצמו, בדגש על הפסקה אותה ציטטתי.

ההצגה כאילו אנחנו לא חיים בדמוקרטיה הייתה יכולה להיות שטותית, אלמלא הייתה אף מסוכנת, והיא משוללת כל יסוד. כפי שאמרתי קודם, אין מדובר במדינת משטרה. הפגנות הן כלי מחאה חוקי (התייחסות אל הפגנות לא-חוקיות אינה רלוונטית שכן בכל מדינה מתוקנת המנגנון הזה קיים, ואני לא נוטה לחשוב שכל העולם חי בדיקטטורה). אנשים לא מושלכים לכלא ונרצחים בחשאי על כתיבת בלוגים חתרניים. סיפורי הרדיפה אותם מנסים להציג מעווּתים ונאמרים בהקשר מאוד מסויים, של פחד. יש להם כיוון מגמתי ברור, אבל הבסיס העובדתי שלו חלש, והגיון בריא (וכן, מעט ספקנות גם כלפי גילויי-דעת מצד שמאל) שוללים אותם. לנסות להתייחס לזה כאמת לאמיתה הוא להאמין לעיוותים ושקרים.

מקריאה של המאמר, קשה שלא להשתכנע כי צבי בראל שונא מתנחלים, שונא את הימין, ואין לו בעיה להשתמש בשקרים ועיוותים כדי לנסות לשכנע אחרים ולתמוך באג'נדה שלו. אין לי דרך אחרת להסביר את הדברים הללו שאמר צבי בראל על המתנחלים, אזרחי המדינה שלו, בני עמו, שמשרתים בצבאו, משלמים גם הם מיסים, ובאופן כללי מעורים במדינה שלנו באופן שוטף הרבה יותר ממה שירצה בראל לחשוב : "מיעוט גולה, שוכני טרשים ובתים מסובסדים, שממקום גלותם הצליחו להכפיף את מדינת האם לרצונם, לעצב את דמותה, לקבוע את חוקיה, את תקציבה ואת מדיניות החוץ שלה ולגדור את אזרחיה בתיל של פשיזם". בחירה כה מטרידה של מילים. עצם המילה "גולה" מקושר אל המרחק הרב מן הארץ, אך דיי להסתובב באחת מתחנות הרכבת, או התחנה המרכזית בתל-אביב, ולחזות במתנחלים רבים ("שוכני הטרשים" אליבא דבראל) שבאים יום-יום ממקום "גלותם" לעשות צבא (כי חלקם ג'ובניקים, מי היה מאמין) ולעבוד (כמו החרדים שבמובנים רבים הרבה יותר חיים כגולים בארצם) פה, בישראל הלגיטימית (כי מעולם הרי לא לכלכו על הציונות ושללו את חוקיותה).

יותר מכל, זהו מאמר בזוי, מעליב ושקרי מיסודו, שלא ראוי להתייחסות אינטליגנטית ראויה כשמתייחסים אליו בעין ביקורתית (ובכל זאת, התייחסתי אליו כך, או לפחות ניסיתי, כי נתבקשתי). ומה שהכי עצוב, זה שכשאני כותב את השורות הללו אני יודע שישר אתוייג כ"איש ימין", כשזה בכלל לא נכון. אני לא רואה את עצמי כימני. אני לא מתנחל, ואני בעצמי לא מסכים בצורה עיוורת אחרי חוקים "ימניים" מובהקים (כמו חוק החרם וחוק הנאמנות). אבל המאמר הזה – קשה לי שלא לפסוק כי הוא פשוט ביזיון אמיתי לאינטליגנציה.

קיימת מגמתיות מצד השמאל הקיצוני (גם מצד הימין הקיצוני, לא אשכח לציין) של להציג את הדברים כאילו "אם אתה לא תומך/מתנגד באופן מוחלט, אתה בהכרח שייך לצד השני." אם אינני מתנגד באופן יסודי, מוחלט וחסר כל סייגים לחוק "רע", הריני תומך בו. זוהי דרכה של הקיצוניות – היא אינה מקבלת דעה שונה, מסוייגת – הסייגים, קטנים ככל שיהיו, נראים כתמיכה כוללנית ב… מה שזה לא יהיה. בין אם זה "חוק החרם", או התנחלויות, או רפורמות בתחבורה הציבורית – הקריאה למאבק נראית כמחייבת לחלוטין. אבל אלו השוליים. והשוליים הם אמנם רועשים, מנסים להתבלט – אך הם עדיין שולִיים. לעתים נראה לי שהם בעצמם לא מודעים לזה, והם אינם מסוגלים לקבל שגם בקרב הצד שלהם (ימין או שמאל) קיימות "אסכולות" שונות, מתונות יותר, בהן ההתנגדות רעיונות לא בהכרח מגיעה לפסים כה מכוערים של לכלוך, עיוות ושקר גס, והסובלנות כלפי רעיונות שונים קיימת גם קיימת.
כן, יש צדדים רעים בהתנחלות. יש צדדים רעים בכיבוש. יש צדדים רעים בחוק האזרחות, בחוק החרם, ובחוק ועדות הקבלה. חלקם רעים יותר, חלקם רעים פחות. אבל לא הכל רע. אין פה עניין של שחור או לבן – אף פעם אין. גם אם יש יותר רע מטוב, ההתנגדות לא חייבת להיות כה לא-מסוייגת בכדי שעדיין תהיה התנגדות, ומלכתחילה, לא כל אדם צריך לחוש עצמו מחוייב למאבק בלתי-פוסק בכדי שלא חלילה יתוייג כימני, או שמאלני. יותר מכל, אין סיבה להציג את "הצד השני" שלמעשה עדיין משתייך ל"צד שלנו" כאויב מפלצתי חורש-רעות. יש אשר האמינו, שהאדם טוב ביסודו.

כמו שאנשי שמאל אומרים (ובצדק) אל הימין שכדאי להתבונן על הפלסטינאים גם בעיניים פלסטינאיות כדי להבין את מצוקתם, ולבחון את הסוגיה באור אנושי יותר, כך נראה לי שכדאי שאנשי שמאל כדוגמת צבי בראל ינסו להתבונן על המתנחלים (שהם בכל זאת שייכים "לצד שלנו") בעיניים התנחלותיות.יש להם ידיים, רגליים, ראש. יש להם משפחה. הם בני-אדם. חלקם אפילו שמאלנים (כן, כן, אנחנו מדברים על מתנחלים). כדאי להתחיל להתייחס אליהם ככאלה.

חולון, י"ז בתמוז, ה'תשע"א.

מודעות פרסומת

האוטואנטישמי – קווים לדמותו (או: מהי אוטואנטישמיות ?)

בילדותי, אבי נהג לומר לי ש"להתרגז זה להעניש את עצמך על טיפשותו של האחר". השנים חלפו להם, אך האימרה הזו עודנה מהדהדת לי בראש, ופעמים רבות מונעת ממני להתרגז למשמע דברי-הבל של אנשים כאלו ואחרים. ובכלל, כיום אני נוטה לחשוב שטיפשות היא מושג מאוד חמקמק – מי אני שאקבע אמות-מידה עבור אינטלגנציה של האחר ? חלק מהדברים שמרגיזים אותי נאמרים מפי אנשים שעושים רושם כאנשים דיי משכילים, אנשים שדעותיהם מוצקות והן מנוסחות בצורה דיי יסודית.

ועדיין, חרף האנטגוניזם והרוגז שלעתים עולים בקִרְבי, אינני חדל מלהחשף לדעות שבעיניי מייצגות תפיסה מעוותת, בעלת שורשים של שנאה ורוע, כפי שמועלות בבלוגים נבחרים כמו ארץ האמורי, או בכתבותיה של מרב מיכאלי, למשל. למה ? אני מניח שמדובר בתמהיל לא ברור של יצר מזוכיסטי, סקרנות וגם, בכל זאת, רצון להחשף לדעות שונות, מנוגדות.

ומדוע דיברתי על רוע ? האם בשל המאבק לזכויות-אדם ? זכויות-נשים ? זכויות מהגרי-העבודה וילדיהם ? ואולי בעיקר, בהקשר של ימינו ושל הרשימה הזו –המאבק בכיבוש וזכויות העם-הפלסטינאי ? התשובה לכך היא שלילית. אינני מוצא בכך שום רוע. אני מוכן לרגע להיות נאיבי, ונותן את הקרדיט באופן גורף (אף-על-פי שהכללות הן דבר רע, ובטח אינן קולעות במאת האחוזים) וטוען כי כוונותיהם הראשוניות של כל הארגונים וכל הפעילים הינן טובות וטהורות. וגם אם אינני מסכים, או מתחבר באופן רגשי עם כל המאבקים, וכל הדעות השונות, אינני מוצא פסול בסימפתיה, הזדהות וסולידריות של אנשים כלפי האחר, או כלפי עצמם במאבק להכרתם וזכויותיהם.

אז מדוע דיברתי על רוע, בכל זאת ? מכיוון שלדעתי, המטרה הטהורה, לכאורה, מתערבבת לה במטרות פחות טהורות ונאורות (שיוויון זכויות לנשים על ידי גריעת זכויות לגברים, למשל). הדבר בא לידי ביטוי בצורה שלי אישית הכי מפריע בכל הנוגע לדיון הפוליטי-מדיני, בכל הקשור לסוגיית הציונות, מדינת ישראל, מדינת פלסטין (שאני בכלל תומך בהקמתה, אם לרגע מדבריי הסקתם אחרת) והכיבוש. ביקורת, משני הצדדים, היא לדעתי מעין "שמן-גְּרִיז" לגלגליה של כל מערכת-דמוקרטיה תקינה, ומאפשרת גיוון בחשיבה ובהתווית הדרך. אולם מה שלי מציק בביקורת הפוסט/אנטי-ציונית היא השנאה, השלילה המוחלטת, ההצגה החד-צדדית המגמתית של העובדות והאירועים, וכמובן – הפרשנות להם.

אינני מדבר על ההסתה והשנאה המגיעה מבחוץ – השנאה הזו נובעת מבפנים. יצא לי לשמוע ולהתקל באנשי-ימין שכינוי את האיבה הזו של השמאל-הרדיקאלי כלפי הציונות כאנטישמיות, או נאציזם, אך אינני מתחבר בכלל להגדרות מסוג זה, ואף סולד מהם. לדעתי השוואת אנשי שמאל קיצוני לנאציזם לא שונה מביטוי ה"יודונאצים" של ישעיהו ליבוביץ' (אבי האוטואנטישמיות ?) – בשני המקרים מדובר בהתבטאות ברמתה הנמוכה ביותר, הגועלית ביותר.  הנאצים היו קבוצה מאוד מסויימת ומאוד מוגדרת בהיסטוריה האנושית, וההכללה של כל קבוצה עם דעות "חשוכות" היא משחק דמגוגי זול ורע (כך גם, כפי שאמרתי בעבר, גם כלפי הפאשיסטים). ברם, קשה לי שלא למצוא במגמתיות של השמאל הקיצוני זכר למאפיינים גזעניים כלשהם – שכן הרוע בציונות מוצג כמושרש, מעין חטא קדמון. כך, הסלידה הזו של השמאל הקיצוני מפני הזהות הציונית, היהודית-העצמאית, הפכה למה לדעתי נופל על ההגדרה של אוטואנטישמיות.

האם כל אמירה כנגד הציונות היא אמירה אנטישמית ? לא. בהיבט רחב יותר, טענתי היא שהציונות אינה צריכה להיות יהודית, כי אם עברית (ובכך מנותקת ממכנה משותף דתי ומחוברת באמצעות מכנה משותף תרבותי-היסטורי) – אולם, בהנתן המצב הקיים, בעוד שהציונות הינה מפעל יהודי, היהדות אינה מפעל ציוני. ביקורת כלפי מדינת ישראל וכלפי הציונות אינה בהכרח אנטישמית, והיא בהחלט יכולה להיות עניינית ומועילה כלפי העם והממשל. אבל אני נוטה להבחין בין ביקורת שכזו, לבין ביקורת המציגה תמונה שחורה משחור, באופן עקבי, נטוף שנאה, ושמצדיקה (ולמרבה הצער, אף שמחה לאיד ומעודדת) אלימות כלפי כוחותינו (זה עדיין "אנחנו", לא ?). לעתים מדובר במגמתיות כה מוגזמת, עד כדי גיחוך – כמו הרשומה "החיים בקולוניה מצרית" שפורסמה בארץ האמורי לרגל חג הפסח בידי עפרי אילני (שסיפר בהזדמנות אחרת על חוויה מעצבת בחייו – השירות הצבאי, בו לא הגיע אל התפקיד הנחשק בביטאון חיל-האויר, לדעתו על רקע גזעני), ושהציגה עדויות ארכיאולוגיות (היי, אני אוהב ארכיאולוגיה !) המעידות על השלטון המצרי בארץ כנען (גם אני מכיר אותן), ושקרא לחידש השלטון הזה (?!?!?!?!). בפוסט הכנעני-לכאורה (כפי שנתקלתי בהגדרתו) הזה מתומצתת, לדעתי, מהות השנאה כלפי הציונות – שנאה שמסמאת את ההיגיון של האנטי-ציונים בעצמם, אלו שמגחכים על טיעון ה"אנחנו היינו פה קודם" של הציונות, אך מעודד שלטון מצרי מאותה סיבה בדיוק. מגמה זו, של מתן פרשנות היסטורית חדשה, על-פי חשיפת עובדות חדשות (או כאלו לא כל-כך חדשות), היא אחד מהכלים של הפוסט/אנטי-ציונות לערער על המיתוסים הקיימים שמקשרים בין העם לבין הארץ, וגם לבין הציונות. כך, למשל, מרד בר-כוכבא מעולם לא נראה כה תבוסתני*** כמו בבלוג של ד"ר אורי אמיתי. אינני אף יודע מה היו כוונותיו של ד"ר אמיתי, שמגדיר עצמו בתגובה לאחת התגובות כציוני, ויתכן שכל אשר חפץ בלבו היה להאיר מיתוס יהודי-עממי באור חדש, מבוסס ומדעי יותר, אך קל להביט בתגובות לפוסט כדי לראות את הזלת-הריר של אלו אשר כיניתי "אוטואנטישמים" לנוכח ערעורו של עוד מיתוס יהודי-גבורתי (ועל-כן גם מקושר לציונות, כמובן).

*** התייחסות שלאחר הפרסום : ד"ר אורי אמיתי, בתגובתו לרשימה, ציין כי הוא מגדיר עצמו כציוני, ועמל בדרכי על חיזוקה של הישות הציונית כפי שאני מבין אותה – מדינה בה יוכל העם היהודי לשוב ולהיות עם ישׂראל, ושבה תוכל התרבות העברית לפרוח ולשׂגשׂג. בהקשר לטענה על התבוסתנות שבהצגת המרד, הוא תיקן אותי ואמר : "בשטח, לנוכח מאות ואלפי כפרים ועיירות עשנים וחרבים, לנוכח רבבות גופות מוטלות נרקבות ואין קובר (בצו רומי, אגב), לנוכח שוקי העבדים המוצפים יהודיות ויהודים, לנוכח ארץ יהודה הריקה מהן/ם – לנוכח כל אלה נראתה התבוסה בזמן אמת קשה הרבה יותר מאשר בטור שלי, המרוחק והאוורירי."
*** ועוד התייחסות שלאחר הפרסום: עפרי אילני הסב את תשומת ליבי לכך שבכל הנוגע לרשימה המדברת על שירותו הצבאי, לא נאמר כי הוא לא התקבל לביטאון חיל האויר בגלל עניין גזעני כזה או אחר. ואכן ברשימתו, נושא האשכנזים/מזרחים מועלה בכל הנוגע לשירות הסדיר שלו בבסיס הנ"מ בו הוצב, ועל-כן חשוב לי לחדד כי דבריי כאילו אי-הגעתו לביטאון חיל-האויר נבעו מסיבות גזעניות אינם מדוייקים, וה"גזענות" נוגעת יותר למהלך שירותו בבינת"מ. ה"השלכה" של אי-השיבוץ לביטאון חיל האויר נבעה מפרשנות של הקשר הדברים, אולם מעולם לא טענתי שאינני חסין מפני טעויות.

האירוניה היא, כמובן, שבעוד שהשמאל הקיצוני מחפש לערער מיתוסים ונרטיבים ציוניים קיימים, הוא אינו מוכן לסגת ולו במילימטר מן הנרטיב והמיתוסים הפלסטינאים. כך, למשל, כל קשר בין חאג' אמין אל-חוסייני להיטלר אינו רלוונטי. סירובם של ההנהגה הפלסטינאית ושל מנהיגי מדינות ערב לתוכנית החלוקה ולהקמתה של מדינת ישראל לא קשור בכלל למצב היום (כאילו לא מדובר ברצף אירועים השזור מאז ועד היום), ובכלל, גילויי אכזריות, איבה ועוינות מודחקים ומושקטים. למה ? אולי, כדבריהם, איננו צריכים לחפש אשמים, ואיננו צריכים להשיב אש באש. ואולי, ורק אולי – כי זה מפריע למגמת הדמוניזציה והדה-לגיטימציה של האוטואנטישמים.

אל תביני אותי לרגע לא נכון. לרגע לא טענתי, וגם לעולם לא אטען, כי אסור על אנשים להביע ביקורת, או שצריך להיות מופעל מנגנון כלשהו של צנזורה חיצונית (ואף לא פנימית). מתוקף היותנו אנשים שונים, אנו מאמינים בערכים שונים, ועלינו להאבק עבור הזכויות שנראה לנו שנגזלו מאיתנו (או מהאחר, זה שממנו באמת אכפת לנו). גם במהלך הקריאה ברשימה זו לא תמצאו אפילו פעם אחת קריאה להשתקת מביעי-דיעה כזו או אחרת. מטרתי היחידה היא להצביע על קבוצה מסויימת, להביע את דעתי עליה (גם לי מותר, לא ?) ולתת לאנשים קצת חומר למחשבה. ספק רב בליבי אם מרבית אותם אנשים העונים להגדרת ה"אוטואנטישמי" כפי שאני מכנהּ יטרחו לקרוא את הרשימה הזו עד הסוף, אך אולי אלו שנתקלים בדעות כאלו ומעולם לא מצאו תיאור מתאים, או דרך התייחסות מתאימה לאותן דעות, יקבלו מן הפוסט הזה כיוון נוסף למחשבה.

בניגוד להגדרה הרווחת של "יהודי ששונא את עצמו" (Self-hating Jew), כשאני מדבר על אוטואנטישמיות אינני מתכוון לשנאה-עצמית אמיתית על רקע גזע, כפי שבאה לידי ביטוי אצל אוטו ויינינגר, למשל, שבראשית המאה ה-20 חיבר את "מין ואופי", חיבור שבו באות לידי ביטוי יחסו ליהודים ולנשים כחסרי מוסר ויכולת לגדולה, ובסופו של דבר התאבד (שכן, אף-על-פי שהתנצר, לא יכול היה להתחמק ממוצאו היהודי). עבורי, האוטואנטישמי מלכתחילה אינו באמת גזען ושונא יהודים. האוטואנטישמיות היא תוצר של שנאה כלפי מוטיבים ציוניים, המניעים את האוטואנטישמי להגיע אל מחוזות של שנאה כלפי העם עצמו, ושלילת כל זכות ריבונית של היהודים בארץ-ישראל, בהשתמשו כמעט בכל דרך אפשרית – גם כאלו שבהתבוננות כלפי גורמים חוץ-יהודיים בהחלט היו יכולים להתפרש כשנאת-יהודים. סלידה זו בהחלט מופנית גם כלפי כל מוטיב ביהדות המתאר גבורה (כי גבורה היא כמובן, פאשיזם) וזיקה לארץ (כי זיקה זו, על-פי ראייתם, מעודדת יהודים להרגיש זכאים לגרש פלסטינאים מבתיהם). בנקודת השקה זו, בה הציונות כמוסד, והיהדות, בין אם כדת ובין אם כזהות לאומית, מתערבבים להם, והעוינות של השמאל-הרדיקלי מתנגחת כלפי הזהות שלנו, של כולנו.

אז מה בכל זאת מאפיין את האוטואנטישמי, על-פי ראייתי ? רשימה זו, כמובן, איננה מחייבת, ואיננה בהכרח המכנה המשותף המדוייק בין כל מי שאותם אני עשוי להגדיר כאוטואנטישמים. מלכתחילה, הגבול בין שמאל-רדיקלי לאוטואנטישמיות הוא לא בהכרח כזה ברור. עבורי אלו הנקודות העיקריות הסובבות את אותה תופעה :

  • אפס ממלכתיות – עם האוטואנטישמי אין בכלל על מה לדבר בכל הנוגע למושגים בדיוניים, לראייתו, כמו פטריוטיות. אולם, האוטואנטישמי לא עוצר בזה, ורואה בכל חינוך ממלכתי כרע, שקרי, מגמתי (והרי הוא איננו מגמתי בכלל). מלמדים את ילדינו על טרומפלדור ? על מרד בר-כוכבא ? תנ"ך ? לא רק שזה שקר – זוהי גם שטיפת-מוח, הכנת הדור הבא של הפאשיסטים והמתאבדים. כך השמאל הקיצוני רואה את המגמתיות של מערכת החינוך – הוא איננו מוכן לקבל את התפיסה שחינוך ממלכתי מלכתחילה בנוי גם על רעיונות ציוניים (והרי זוהי הממלכתיות שלנו), כפי שחינוך אמריקאי, בריטי, צרפתי או, אפילו, פלסטינאי – מכיל אלמנטים ממלכתיים על פי המיקום. הוא יציג את החינוך הממלכתי, בארץ, כמו גם אירועים ממלכתיים אחרים (יום השואה, יום הזכרון, יום העצמאות) כאירועים שלא היו מביישים את "אוקיאניה" מ 1984 של ג'ורג' אורוול.
  • אפס סובלנות – האוטואנטישמי לא באמת מסוגל לשמוע דעות מנוגדות – הן יעוררו בו תגובות קשות של אכזבה, כעס ורצון עז להתנצח ולהטיף מוסר. העדר סובלנות מלווה, כידוע, בתוקפנות, ואכן לא פעם ניתקל באופי דברים לוחמני ותוקפני כשמובעת דעה שלא לרוחו של האוטואנטישמי. באופן אולי לא-מפתיע, שמתי לב שחוסר הסובלנות הופך לקיצוני יותר בתגובות לרשימות והכתבות. בעוד שרוב הבלוגרים משתדלים לשמור את האנטי שלהם בצורה מתורבתת בעת כתיבת הפוסטים, הרי שהטוקבקיסטים בהחלט נסחפים הלאה אל מחוזות השנאה – בין אם בעידוד הכותב או בהתנצחות מלאת ארס והתנשאות כלפי מביעי דעה נגדית.
  • אפס אדישות (כלפי מה שאכפת לו) – האוטואנטישמי לא מסוגל להיות אדיש כלפי נושא מצוקת הפלסטינאים (לרגע אינני טוען כי הם אינם במצוקה, אגב – אני פשוט טוען שגם אנחנו במצוקה, כמו גם שיטענו השמאל הקיצוני – ההבדל הוא שאני טוען שהאשמה רובצת על הצד הפלסטינאי לא פחות מאשר עלינו). האירוניה, אגב, מתבטאת בכך שעמים רבים בכל העולם נמצאים במצוקה קשה יותר, אך כפי שאומר המשפט – "רחוק מהעין, רחוק מהלב". הטיעון השמאלני-קיצוני להעלאת מצוקתם של הטיבטים, הוא שהצרה של הפלסטינאים נמצאת "בדלת האחורית" שלנו. ואמנם, זה נכון – אך שוב, מלכתחילה הצרה שלהם, לדעתי, היא גם הצרה שלנו – ההבדל הוא באחריות לעניין.
  • אפס הומור-עצמי – ניסיתם פעם לספר לפמיניסטית בדיחה שובניסטית ? כך הדבר בכל הנוגע לאוטואנטישמים ובדיחות הנוגעות לפלסטינים. הרצינות הכפוייה הזו, כמובן, נוגעת אך ורק לתחום הזה – ובששון ובשמחה יצחקו על נשים (אלא אם מדובר באוטואנטישמית-פמיניסטית), נכים, חולים-סופניים, חללי-צה"ל, וכמובן – על השואה. נראה כאילו, בדומה לדוגמה של הילדים אשר מסוגלים להתייסר בעקבות נזיפה עד הרגע הרעיון בו בת-צחוק תתגנב לפניו של ההורה, מפחד האוטואנטישמי לגלות סימני קלות-דעת שמא דעותיו יתפסו כלא-רציניים מספיק.
  • אחריות בלעדית ואינסופית – האחריות למצוקה ולסבל, לא רק של הפלסטינאים, כי אם גם שלנו, ובכל תחומי החיים – היא של המדינה, של הציונות – שלנו. לכשיוצג לפניו נושא האחריות הפלסטינאית, יטען כי אינו מחפש אשמים, וכי מלכתחילה איננו מחפש לרדת לרמה כזו של דיון (או, לחליפין, שאינו מתכוון להשוות בין נאורות לבין טרור). ואולם, האוטואנטישמי אכן לא מחפש אשמים, הוא כבר מצא אותם – בדמותנו אנו.
  • תחושת צדק בלעדית ואינסופית – השמאל הקיצוני (וזוהי, האמת, מחלה של קבוצות אידאליסטיות רבות מכל רחבי הקשת הפוליטית, ואולי, רק אולי, גם אני חוטא בה קמעה ?) משוכנעים כי הם טובים יותר, וכי דרכם היא הדרך הטובה והצודקת היחידה. בהקשר הזה, הפלסטינאים, שבמאבקם הם תומכים, צודקים באופן מוחלט כפי שהם חסרי-ישע באופן מוחלט. האשמה הבלעדית, שמקורה, לראייתם, ברוע ובצרות-אופקים, רובצת על "השאר" (מה"שמאל המתון" וימינה).
  • דיכוטומי – לראיית האוטואנטישמי הטיפוסי, כל דבר הנוגע למדינת ישראל – החינוך, הביטחון, התחבורה, התיירות, החקלאות – הכל רע. כל דבר שמזוהה עם ציונות נצבע בצבעים של שחור. האלמנטים הקשורים למושא מאבקו, הם כמובן, טהורים ואצילים. האוטואנטישמי ימנע מלהתבטא בדרך שונה – כאילו נגרע ממנו הרציונל האומר שבכל דבר יש היבטים טובים ושליליים. עבורו, הכוונה הציונית, וכל הנוגע לה, הינה רעה מלכתחילה, וזו הפלסטינאית הינה טובה.
  • מנפץ המיתוסים – האוטואנטישמי לא מתחבר אל מיתוסים. ציוניים, כמובן. אך גם זה לא נכון בדיוק – מעבר לעובדה שמדובר בשלילת כל מיתוס שמשלב יהדות וכוחנות, או יהדות וריבונות על הארץ, מדובר על יצירת נרטיב ומיתוס חדש, אנטי-ציוני. זוהי מגמתם של ה"היסטוריונים החדשים" כדוגמת בני מוריס ותום שגב, שבספריהם (אתן כדוגמה רק את 1967 – והארץ שינתה את פניה של תום שגב) רחבי היריעה, המביאים ציטוטים מיומנים, פרוטוקולים ומכתבים שכל תכליתם ליצור תמונת-נוף חדשה לכל הסיפור הציוני. אולם, מעשיהם לא שונים מאלו של קודמיהם – גם תום שגב ובני מוריס הם בני אדם, ועשויים לטעות. גם המקורות עליהם הם מסתמכים עשויים להיות שגויים, או מוגזמים. זוהי נטייתם של בני-אדם, ועל-כן גם אל ה"מיתוס" האנטי-ציוני (או יותר נכון – האוטואנטישמי) שהם יוצרים ניתן, ולדעתי אף רצוי – להתייחס בספקנות. למען הסר ספק וגילוי נאות, אינני מוצא כל רע במחקר מעמיק שמנפה את האמת על הבדיה בכל הנוגע למיתוסים עממיים (כך, למשל, גם אני עושה כשאני מדבר על המקורות האליליים של היהדות). אולם כל מגמת ניפוץ המיתוסים חותרת להסקת מסקנות השוללת את קיומינו בארץ, מבלי להבין שמלכתחילה מיתוסים, גם אם מדובר בסיפורים מכוננים בני פחות ממאה שנה (סיפורי גבורה ממלחמות כאלו ואחרות), אינם בהכרח מדוייקים במאת האחוזים, ושההשלכה של "חשיפת המציאות" עליהם היא שולית. כך, למשל, גם אם נגלה עובדות חדשות ומסעירות לגבי השהות של עם ישראל במצרים, זה לא ישנה במיל את הסיפור כפי שמתבטא בחג הפסח. האוטואנטישמי ילעג למיתוסים ציוניים, אך יתמוך ויחזק את המיתוסים הפלסטינאים, וישלול מכל וכל נסיונות להאיר את אותם מיתוסים באור שונה, שלילי.
  • בעל מוסר-כפול – פעמים רבות מספיק לקחת את הבעיות של הפלסטינאים, ולנסות להציגם בהקשר היהודי בכדי לראות כיצד האוטואנטישמי נוהג במוסר-כפול, שהרי מה שלא בסדר בנו, הוא בגדר הסביר בקשר לפלסטינאי. כך, למשל, ניתן לשמוע רבות את הסלידה של השמאל-הרדיקלי מקיבעונם של המתנחלים בכל הקשור לנושא "האדמה", והעדפתו על פני "החיים". לעומת זאת, כשמוצג אותו עניין בהקשר הפלסטינאי, אין שום סלידה או רתיעה, אלא הבנה גמורה. דו-פרצופיות כזו מתבטאת גם בנושאים הקשורים במאבק לעצמאות ולהכרה לאומית (אנטי-ציונים רבים יכירו במדינה פלסטינאית, אך גם בהיותה קיימת לא יכירו במדינה יהודית-ציונית).

יש לי לא מעט חברים אותם אני מגדיר כ"אוטואנטישמים". אינני חושב שהם אנשים רעים – אני אף לא חושב שכוונותיהם בהכרח רעות – אבל אני כן נוטה לחשוב (ולא פעם יוצא לי גם להגיד להם את זה) שהדרך שבה הם מפרשים את הדברים, והדרך שבה הם בוחרים להציג אותה, והאנטי שלהם כלפי החברה שבה הם חיים (ושהם משתייכים אליה) היא בהחלט שנאה עצמית – לא ברמה האישית, אלא ברמה הקבוצתית. נראה שמבלי לשים לב, אותם אנשי שמאל-קיצוני עברו מתמיכה ב"אחר" לשנאת ה"אני", ואופי דבריהם בהחלט לא פעם מעורר בי תהיות – מה היה נאמר לו דברים אלה היו נאמרים בידי אדם זר, באופן כה מגמתי ? באיזה שלב היינו בוחנים אותו כאנטישמי ? וכן, גם הביטוי הזה זוכה לזילות ושימוש-יתר בידי הרטוריקנים מן הימין, אך בכל זאת הוא קיים, ויש מאחוריו משמעות אמיתית והיסטורית, והכי חשוב – אנטישמים "אמיתיים" קיימים גם היום. האוטואנטישמי אינו באמת גזען ושונא את העם היהודי – הוא פשוט נוהג כאחד כזה, סביר להניח מבלי ששם לב, בטעות, כפועל יוצא של מאבקו.

חולון, י"ח באייר ה'תשע"א.

"חיילים אלמונים" לאברהם (יאיר) שטרן והאנאכרוניזם בשירות הפוסט/אנטי-ציונות


(השיר כולו מופיע בסוף הרשימה)

חַיָּלִים אַלְמוֹנִים הִנְּנוּ בְּלִי מַדִּים
וּסְבִיבֵנוּ אֵימָה וְצַלְמָוֶת.
כֻּלָּנוּ גֻּיַּסְנוּ לְכָל הַחַיִּים,
מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת.

בְּיָמִים אֲדֻמִּים שֶׁל פְּרָעוֹת וְדָמִים,
בַּלֵּילוֹת הַשְׁחֹרִים שֶׁל יֵאוּשׁ.
בֶּעָרִים, בַּכְּפָרִים אֶת דִּגְלֵנוּ נָרִים
וְעָלָיו הֲגָנָה וְכִבּוּשׁ.

לא מזמן יצא לי לדבר עם חבר על יאיר שטרן, מפקד הלח"י הראשון, ועל שירו "חיילים אלמונים", והוא אמר שהוא הזדעזע מהמלים הפאשיסטיות של השיר. באופן ספציפי, הוא הפנה אותי אל השורה האחרונה של הפזמון : "בערים בכפרים את דגלנו נרים ועליו: הגנה וכיבוש." "כיבוש ?" הוא זעק, "הנה ההוכחה לשאיפות של הימין, עוד מלפני קום המדינה." הבית השני מסתיים ב : "רצוננו: להיות לעולם בני חורין, חלומנו: למות בעד ארצנו." וכן, גם שורות אלו זכו לקיתונות של רותחין. אחרי הכל, לא אמר לנו אלתרמן כי "אין לנו חיילים אלמונים" ? מה פשר האבדנות הזו ?

אג'נדה

לֹא גֻּיַּסְנוּ בַּשּׁוֹט כַּהֲמוֹן עֲבָדִים
כְּדֵי לִשְׁפֹּךְ בַּנֵּכָר אֶת דָּמֵנוּ.
רְצוֹנֵנוּ – לִהְיוֹת לְעוֹלָם בְּנֵי חוֹרִין;
חֲלוֹמֵנוּ – לָמוּת בְּעַד אַרְצֵנוּ.

בְּיָמִים אֲדֻמִּים…

לפני שמבינים לעומק דבר-מה, כדאי לחקור ולהבין קצת את הרקע, את סיפור המסגרת. הדבר הזה נכון גם כשעוסקים בהבנה לעומק של שיר כזה, שנכתב בתקופה מסויימת על ידי אדם מסויים, וגם, למשל, כשבאים לבחון ספרים בני-תקופתנו, כדוגמת "מתי ואיך הומצא העם היהודי", שנכתב בידי שלמה זנד, או "1967 – והארץ שינתה את פניה" של תום שגב. ומדוע ? כי הרקע הזה מאפשר לנו להסתכל על הטקסט בעיניים ביקורתיות בהתאם לרוח התקופה בה נכתב הטקסט. על דרך ההקצנה, אם נקרא על דיני עבדים במקרא מבלי שנזכור את המסגרת השבטית הקדומה בה הונהגו דינים אלו, ונתבלבל לחשוב כאילו אנו עוסקים בדינים החלים על תקופתנו אנו (כפי שסבורים רק קומץ סהרורים…) – נזדעזע לחלוטין, ובצדק. אף חשוב יותר מכך – עלינו להתוודע אל המסגרת בה נכתב הטקסט, ולאג'נדה שהוא בא לקדם. עם כל הכבוד לפרופסור שלמה זנד, ולעיתונאי תום שגב, זכותנו, ואולי אף חובתנו (אם ברצוננו באמת להתעמק בתוכן של דבריהם) להבין כי המסגרת בה נכתבים דבריהם היא מסגרת פוסט-ציונית, אם לא אנטי-ציונית מובהקת. ככזו, הם נעזרים בעדויות, עובדות, ראיות ורמזים שונים (ואני מותיר להם את הקרדיט וטוען כי הם לא זייפו דבר והסתמכו על ממצאים אותנטיים) ומפרשים אותם בצורה מסויימת, צורה שבאה לקדם את תפיסת עולמם – זו שמקעקעת את המיתוס הציוני הקלאסי, מתוך כוונה לטעון כי פג-תוקפה, או שמלכתחילה מדובר היה ב"דפקט ביצור". על אותו עיקרון, חשוב גם להבין את הרקע של כותב שורות אלו – אני, שנולדתי בישראל של שנות ה-80', שגדלתי אל מהפכת המידע ואל עולם פוסט-מודרניסטי, אני שמתנגד לפוסט-מודרניזם, ולפוסט-ציונות, ושמצדד בזכותו הלאומית של כל עם לעצמאות (כן, גם של הפלסטינאים), ושמצדד בהתעוררות לאומית מחודשת בצורתה העברית, ולא היהודית (שכן לתפיסתי יהדות היא דת, לא לאום). אין לי שום יומרה להתנהג כ"נייטרלי לחלוטין", בטח שלא בצורה פיקטיבית, ולדעתי דווקא הבנת רקע זה יכולה לעזור להבין גם את דבריי.

כיבוש

וּמִכָּל עֲבָרִים רִבְבוֹת מִכְשׁוֹלִים
שָׂם גּוֹרָל אַכְזָרִי אֶת דַּרְכֵּנוּ,
אַךְ אוֹיְבִים, מְרַגְּלִים וּבָתֵּי אֲסוּרִים
לֹא יוּכְלוּ לַעֲצֹר בַּעֲדֵנוּ.

בְּיָמִים אֲדֻמִּים…

כפי שכבר נאמר, על אותו עיקרון בדיוק, כשאנו באים לבחון את "חיילים אלמונים", עלינו לנסות להבין את התקופה ואת המסגרת בה נכתב השיר.השיר נכתב ב 1932 – שש-עשרה שנה לפני תום תקופת המנדט, לפני שניתן בכלל לומר שהתחלנו "לכבוש" משהו, בכל צורה שהיא. אך מעבר להסתכלות קדימה, יש להסתכל אחורה – האירועים שהשפיעו על כתיבת השיר היו מאורעות תרפ"ט (1929), שנתרחשו שלוש שנים קודם לכן, והם שנתנו לשיר את הנופך ה"מורבידי" (יש אשר שיאמרו "זוועתי") של השיר. בזמן המאורעות יאיר שטרן היה סטודנט באוניברסיטה העברית, ומתנדב בשורות ההגנה. ביומנו האישי, ובמכתבים שכתב למי שלימים תהיה אשתו, רוני, הוא מספר על הפחד שבשמירות, על האימה, החרדה, והתחושה שהמוות מחכה לו מעבר לפינה.

חשוב להבין כי גם משמעותה של מילה עשויה להשתנות עם הזמן. למילה "כיבוש" בעברית (ואני לא מתכוון לכרוב ומלפפונים), יש שתי מקבילות עיקריות באנגלית, עם משמעות שנראית בתחילה דומה, אך למעשה היא שונה :

  • הראשונה היא Conquest, שפירושה הכנעה צבאית והכפפת השטח הנכבש לגורם הכובש. בימי קדם, כיבוש שכזה כלל הגליה/הגירה או שיעבוד של העמים שישבו בשטח הנכבש, מתוך כוונה ל"יישוב מחדש" של הטריטוריה. מכל וכל כיבוש כזה, בימינו-אנו, יהיה מקביל ל"סיפוח" שטח הנכבש בעת מלחמה.
  • השניה היא Occupation, שפירושה החלת שלטון זר על שטח/עם שעדיין נמצאים בשטח הכבוש, ללא שום כוונה לגרשם משם.

ברור לחלוטין כי המשמעות של הכיבוש כפי שהוא מופיע בשיח הישראלי כיום מתייחס למשמעות השניה. אולם הניסיון לכפות את המשמעות הזו גם על הביטוי שמופיע ב"חיילים אלמונים" הוא אנאכרוניזם – ה"כיבוש" כפי שאנחנו מכירים אותו היום לא הופיע אז, לא היו קיימות התנחלויות בשטח כבוש (כי עוד לא הייתה לנו ריבונות צבאית-מדינית), ואינני סבור כי מלכתחילה מטרתו של יאיר והלח"י, כמו גם של האצ"ל (שעל סמלו הופיע שטח המנדט הבריטי בפלשתינה ובירדן עם יד אוחזת ברובה ומתחת הכיתוב "רק-כך" ושני עלי-זית) הייתה להחיל שלטון יהודי על האוכלוסיה הערבית, במודל המוכר לנו מאז מלחמת ששת-הימים. כמו כן, לדעתי לא כדאי לשכוח מי באותו זמן שלט בארץ – לא היו אלה הפלסטינאים (בין אם הם בעצמם ראו עצמם ככאלה או לא), אלא הבריטים, ומאבקו של הלח"י כוון בראש ובראשונה כנגד הבריטים. ה"מירוץ" לכיבוש הארץ התנהל בין שני גורמים ששאפו לשליטה רחבה ככל הניתן בשטחי המנדט הבריטי בארץ. תכנית החלוקה של 1947 עדיין לא נהגתה, ולשני הצדדים לא היה ברור כפי שלנו היום זה ידוע, כי הארץ תחולק בין שני הצדדים, וגם אם כן – כיצד.

אינני מנסה לצייר מדברים אלה תמונת-נוף פסטורלית של יאיר שטרן ושל הלח"י, אבל הרקע ההיסטורי לשיר מסביר הרבה מאוד, במיוחד בכל הנוגע ל"צרימה" הלא-תקינה-פוליטית. הכיבוש שעליו כותב יאיר הוא בהחלט לא אותו כיבוש המוזכר כיום בשיח הישראלי ה"מיינסטרימי" (אם כי כן בשיח הישראלי האנטי-ציוני ובשיח הפלסטינאי שאינו מכיר בישראל, שכן לראייתם גם שטחי 49', ואף שטחי ישראל על פי תוכנית החלוקה ב 47', הם שטחים כבושים). ההתייחסות ל"כיבוש" ככזה נובעת מבלבול היסטורי, שסביר להניח ששורשיו בעצם העובדה שהמילה "כיבוש" הפכה למוקצית, כמו גם ההסתכלות על הפלסטיני כאויב – כי שוב, אולי הדבר נכון להיום, ועבור אנשים מסויימים – אך זה לא אומר שכך היה לפני כ-70 שנה, ועבור אנשים אחרים. עבור אנשים שחוו את מאורעות תרפ"ט (כמו גם, למרבה הצער, אנשים שחוו את האינתיפאדה השניה, או אפילו הראשונה, על בשרם) בהחלט יתכן כי הצד השני יחשב כ"אויב". אי-מתן לגיטימציה להבעת דעה כזו, במיוחד בהתחשב בנסיבות, הינה חוסר-רגישות וכפיית רעיון אידאולוגי-פוליטי.

אולם, לא מדובר בסתם דעה, אלא בשיר – ושיר שהפך להמנון, לסמל, והוא מה שעומד למתקפה הקשה ביותר. שכן אם עברה תקופת הפרעות, הרי שהשיר איבד מתוכנו. אך אם זה נכון, גם שירים כמו "מחכים למשיח" צריכים להיות מושלכים לפח ההיסטוריה – שלום חנוך כתב וביצע שיר יפה, אבל המשבר בבורסה כבר חלף לו, ושר האוצר מתראיין בעוד מקומות חוץ מ"מבט". השיר, כמו כל שיר, בא לתאר תקופה מסויימת והלך-רוח מסויים. אנשים בוגרים מספיק צריכים להבין כי מאוד יתכן שגם הלך-הרוח שלהם יהפך ללא-לגיטימי בחלק מן הימים. האם זה אומר כי כל היצירות, האמרות והדעות שלהם יעלמו באויר ? כמובן שלא. יכולים הם רק לקוות, כי גם הדעות והרעיונות שייצגו כתביהם ושיריהם, גם אם יקבלו יחס שלילי – בכל זאת יקבלו "משפט הוגן" ויבחנו, לפחות במבחן הכוונה, על פי הראייה של תקופתנו אנו (או כל תקופה אחרת בה נכתבו הדברים).

חלומות אבדניים

אִם אֲנַחְנוּ נִפֹּל בָּרְחוֹבוֹת, בַּבָּתִּים,
יִקְבְּרוּנוּ בַּלַּיְלָה בַּלָּאט;
בִּמְקוֹמֵנוּ יָבוֹאוּ אַלְפֵי אֲחֵרִים
לִלְחֹם וְלִכְבֹּשׁ עֲדֵי עַד.

בְּיָמִים אֲדֻמִּים…

ומה לגבי השורה הכה-אבדנית/התאבדותית – חלומנו: למות בעד ארצנו ? גם במקרה הזה הרקע ההיסטורי מבאר לנו את הקושיה, והמשפט נועד מלכתחילה להזכיר את דבריו האחרונים של טרומפלדור ב-1920, "טוב למות בעד ארצנו". אין זאת קריאה לגיוס חוליית מתאבדים יהודית, אלא רעיון פטריוטי (שגם במקרה של טרומפלדור, וגם, באופן כמעט-נבואי, במקרה של יאיר) של אותם חיילים אלמונים (שכמה שורות קודם לכן, כך מספר השיר, גויסו לכל החיים, ושמשורה ישחררם רק המוות) – אם כבר למות, אז למען מטרה נעלה יותר מאשר משהו "סתמי" – במעשה גבורה, בעת הגנה על המולדת, כמו טרומפלדור. במקריות כמעט אירונית, מזכיר הדבר את הדברים שרשמתי בפוסט הקודם שלי על עלילות גלגמש, התפיסה השומרית-אכדית בכל הנוגע לאופי החיים לאחר המוות בשאול (העולם הבא, מבלי להבדיל בין גן-עדן לגהנום), שם הדרך שבה אדם מת (כמו גם מספר ילדיו ומעמדו) קובעים את הדרך בה "יחיה" בעולם הבא.

נתקלתי גם בטענה כי מקורה של האמרה של טרומפלדור היא מהמשפט "Dulce et decorum est pro patria mori" המופיעה בשיר של המשורר (או הקסמטר באודה, כפי שדאג לתקן אותי דוד מרחב) של הרומי הורטיוס (ספר ג', שיר ב') שהביא לנו גם את הביטוי Carpe diem ("חיה את הרגע", או "קצור את היום" בתרגום חופשי, מתוך ספר א' שיר 11) :

לְדוֹדָהּ תְּפַחֵד, כִּי רַךְ הוּא וְדֶרֶךְ מִלְחָמָה לוֹ זָרָה,
פֶּן יִתְגָּר וְיַכְעִיס תַּמְרוּרִים אֶת גּוּר-הָאֲרָיוֹת הַזּוֹעֵף
וּבָעֲרָה בוֹ חֲמַת-דָּמִים וְעָלָה כְרוּחַ-סְעָרָה
וִיזַנֵּק אֶל מַעַרְכוֹת הָאוֹיֵב.

 מַה-טּוֹב וּמַה-נָּעִים לָאָדָם, כִּי יָמוּת בְּעַד הַמּוֹלֶדֶת!
וּמַר לַבּוֹרֵחַ מִמָּוֶת, כִּי יִרְדֹּף הַמָּוֶת אַחֲרֵיהוּ,
וְנַעַר כִּי יִירָא מִפַּחַד-מִלְחָמָה וּבִרְכּוֹ רוֹעֶדֶת
בְּעָרְפּוֹ הַמָּוֶת יַכֵּהוּ…
(תרגם: יהושע פרידמן)

למעט הערך הויקיפדי, לא מצאתי סימוכין אחרים, או דעות אקדמיות כאלו ואחרות לכך, אולם הדמיון בין השורה בשיר לבין אמירתו של טרומפלדור הוא רב, ועל כן מאוד יתכן שאינו מקרי. גם לטענה שהאמרה הייתה מוכרת לכל קצין  בתקופה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה -20 לא מצאתי סימוכין ישירים, אבל כן יש בנמצא התייחסויות תרבויות רבות לאמרה, כמו למשל בפואמה של ווילפרד אוון, Dulce et Decorum est, שנכתבה ב 1917 ומתארת מוות בהתקפת גז במלחמת העולם הראשונה, או בסוף הסרט Johnny Got His Gun ("ג'וני שב משדה הקרב"). האמרה הזו גם חקוקה באמפיתאטרון שבבית הקברות ארלינגטון שבארצות הברית, ועל כן ניתן להבין שבכל זאת היא הייתה מוכרת (אף על פי ששוב – קטנתי מלפסוק האם טרומפלדור אכן ציטט אותה).

לדעתי האישית, "חיילים אלמונים" מותקף גם בגלל הנסיבות – השיר שנכתב על ידי מפקד הלח"י, הפך להמנונו – אותו מפקד לח"י שנקרא "ראש בית"ר" שכה מזוהה עם הימין הישראלי. תיאורים המתקרבים לז'אנר הזוועה, כמו "בדמעת אמהות שכולות מבנים ובדם תנוקות טהורים, כבמלט נדביק הגופות ללְבֵנים…" אכן זוכים ליחס של זעזוע (גם לי השורות הללו אינן קלות לעיכול), אך זוכים להתעלמות ממסגרת הכאב והשכול שבה נכתב השיר, והתקווה לבניין אומה חדשה, מה לעשות, גם במחיר של דם (ושוב אנו חוזרים אל אותה תקופת זמן של מאבק בטרם קמה המדינה). בבית השני של שירו "ראי אדמה" מ 1939, שנכתב בנסיבות דומות – תקופת המרד הערבי הגדול (1936-1939), כותב שאול טשרניחובסקי :

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד:
פִּרְחַי פְּרָחִים בָּךְ טָמַנּוּ רַעֲנָנִים וּבְהוֹד,
אֲשֶר נְשָקָתַם הַשֶּׁמֶשׁ מִנְּשִׁיקָתָהּ רִאשׁוֹנָה,
מַצְנִיעַ חֵן עִם יְפֶה קֶלַח, קְטֹרֶת כּוֹסוֹ נְכוֹנָה.
וְעַד שֶׁיָּדְעוּ צָהֳרַיִם בְּעֶצֶם הַצַּעַר הַתָּם,
וּבְטֶֶם רָווּ טַל שֶל בֹּקֶר בַּחֲלוֹמוֹת-אוֹר נִבְטָם.

האם השוואת חיילינו לזרעים שדינם להקצר שונה, במהותו ? (אם כי שוב – נחסך מאיתנו פה הציוריות של גופות שהופכים ללְבֵנים) אולם טשרניחובסקי לא קושר אל הימין כמו יאיר שטרן, והשיר הזה (יפה ככל שיהיה) לא הפך להמנון – על כן ההקשר שלו נראה דמוני הרבה פחות. "פולחן-דם", וקריאה למאבק כוחני, שבנסיבות אחרות היה עשוי להתפרש כ"פאשיסטי", ניתן למצוא אפילו בהמנון הקומוניסטי, "האינטרנציונל" (בדגש על חלקים מסויימים) :

קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה
עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב
אֵשׁ הַנְּקָמוֹת הַלֵּב לִחֵכָה
לִקְרַאת אוֹיֵב הִכּוֹן לַקְּרָב.
עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה
מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל
אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה
לֹא כְלוּם אֶתְמוֹל,
מָחָר – הַכֹּל.
זֶה יִהְיֶה קְרָב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם
עִם הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנָל יֵעוֹר, יִשְׂגַּב אָדָם

רַק לָנוּ עֲמֵלֵי כַּפַּיִם
רַק לָנוּ עֲמֵלֵי הַיְּקוּם
הָאֲדָמָה וּבִרְכוֹתֶיהָ
וּלְכָל הוֹלְכֵי בָּטֵל לֹא כְלוּם
אֵין רַב רִבֵּנוּ וּמוֹשִׁיעַ
לֹא אֵל, לֹא מֶלֶךְ, לֹא גִּבּוֹר
בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה נַבְקִיעַ
אֲנַחְנוּ דֶּרֶךְ אֶל הָאוֹר
זֶה יִהְיֶה קְרָב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם
עִם הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנָל יֵעוֹר יִשְׂגַּב אָדָם!

עֲבוּר הַדְּרוֹר וּפְדוּת הָרוּחַ
וּפְרֹק הָעֹל מִגַּב הָעָם
לַבֵּה הָאֵשׁ וְהַךְ בְּכוֹחַ
כָּל עוֹד בַּרְזֶל עוֹדֶנּוּ חַם
וְכִי רַעַם אֲבָדוֹן יָרִיעַ
עַל רֹאשׁ אוֹיְבֵינוּ לְהַמֵּם
עָלֵינוּ שֶׁמֶש דְּרוֹר תַּפְצִיעַ
לִשְׁפֹּךְ אֶת זָהֳרָהּ הַחַם
זֶה יִהְיֶה קְרָב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם
עִם הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנָל יֵעוֹר יִשְׂגַּב אָדָם!
(תרגם: אברהם שלונסקי, 1924)

חבר הסביר לי כי שיר זה אינו שיר שמדבר על פולחן-דם, אלא על קריאה לסולידריות ומהפכה חברתית-מעמדית. אולם, כפי שניתן לראות, קיימים אף בשיר הזה אלמנטים הנוגע לקרבן, ולכוחנות. מושג ההקרבה היה קיים בשירים מכל קצוות הקשת הפוליטית. הוא קשור לעובדה שמטרות אידיאליסטיות לרוב מושגות במחיר דמים קשה מנשוא. הרבה לפני שהמושג הזה "מגוייס" למטרות תעמולתיות, הוא בראש ובראשונה מלווה רגשות של כאב, על הסבל האישי ועל סבלם של אלו שנאלצים לוותר ולהקריב (לעתים אף את חייהם) למען המטרה. בשנות ה-20 וה-30, אנשים רבים, משני הצדדים, חוו את ההקרבה הזו על בשרם – ועל כך כתבו שירים. היו אלו שלא בחרו לתת מרצון, אלא נכפה עליהם, והיו אלו שביודעין התגייסו למען מטרה פטריוטית כזו או אחרת.  כמובן שכל שיר מן הדוגמאות הנ"ל סובב סביב נושא אחר, סביב אידאל אחר – אולם הביקורת לעתים רבות אינה מופנה כלפי האידיאל עצמו (היא אינה ויכוח פוליטי), אלא מנסה לתקוף את השיר דרך האלמנטים ה"כוחניים" שלו – אלו שמופיעים, כאמור, בשירים רבים הנוגעים לאידאולוגיה, כמו למאורעות היסטוריים קשים אחרים. בכך היא בעצם מפספסת את המטרה – היא פשוט אומרת "הרעיון הזה גרוע, בגלל שהשיר אומר ככה וככה", במקום להתמקד ברעיון האידיאולוגי-פוליטי, שהוא המהות של הדיון הפוליטי בשיח בארץ.

למרבה הצער, בעת כתיבת שורות אלה אינני יכול שלא לתהות האם בכלל מישהו כיום מתייחס ברצינות למושגים כמו "פטריוטיות", או "מוות למען מטרה נעלה". אולם כל מי שקורא את השורות האלה צריך לזכור כי באותה עת כן הייתה להם משמעות, ולא אחת הרעיונות הללו כן באו לידי ביטוי בשדה הקרב, והם זכו ליחס רציני, הקרוב לחרדת-קודש – ומתוך ראייה זו נכתב השיר. שפיטת המושגים, כמו גם המשורר, על פי ערכי תקופתנו, היא אולי בלתי-נמנעת, אך היא אינה מצייגת ראייה נכונה (מבחינה היסטורית) של הדברים. כך, דבריו של טרומפלדור לא נועדו מלכתחילה לשמש חומר בעבור מנגנון התעמולה הציוני – יש אף שיאמרו שאינם נאמרו בכלל – הם נאמרו בסיטואציה מסויימת. גם אם אין אנו מסכימים עם האידיאלים המוצגים בשיר, הייתי כן ממליץ לנסות ולהסתכל על השיר "מעיניו של המשורר", ולו רק כדי לבחון את השקפתו, ובכך להתייחס אליה גם בדרך אליה הוא התכוון, בהתאם לרוח תקופתו שלו.

על מועל-יד וצלב-קרס

בְּדִמְעוֹת אִמָּהוֹת שַׁכּוּלוֹת מִבָּנִים
וּבְדַם תִּינוֹקוֹת טְהוֹרִים
כִּבְמֶלֶט נַדְבִּיק הַגּוּפוֹת לִלְבֵנִים
וּבִנְיַן הַמּוֹלֶדֶת נָקִים.

בְּיָמִים אֲדֻמִּים…

בהזדמנות אחרת בה דיברתי עם אותו חבר על "חיילים אלמונים" (בה גם ציינתי כי אני מתעתד לכתוב על כך בבלוג שלי), השמעתי לאותו חבר את השיר חיילים אלמונים, בגירסה המופיעה באתר של תנועת בית"ר. שוב, לצערי הרב, נתקלתי בתגובה קצת צורמת. "איזה ביצוע מקהלתי נאצי. את השיר הזה צריך לשמוע במועל-יד, עם דגלים עם צלבי-קרס ברקע."

באופן כללי, ההשוואה של כל דבר עם סממן לאומי/צבאי/ממסדי לפאשיזם ונאציזם הוא נוראי, וכבר כתבתי על כך בבלוג בפוסט הזה. אולם במקרה הזו, שוב, אותו חבר השתמש באותם דברים שנוצקו לו לראש מינקות, מבלי שטרח אפילו להתעניין במקורם ההיסטורי. ועל כן שאלתי שאלה פשוטה : "האם מעולם לא השתמשו היהודים בצלבי-קרס ובמועל-יד ?" התשובה האוטומטית היתה כמובן, לא, והיא הייתה, כמובן, שגויה. כפי שכתוב בספר נחמיה, פרק ח', פסוק ו' : "וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת ה' הָאֱלֹהִים הַגָּדוֹל, וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם אָמֵן אָמֵן בְּמֹעַל יְדֵיהֶם." ואמנם נכון שאי-אפשר לקבוע כי מדובר בדיוק באותה תנועה אותה אנו מכירים כיום, אך למה ללכת כל כך אחורה ? מקורה של ההצעדה במועל-יד הוא ב"הצדעה הרומית" (אם כי אין שום הוכחה שגם ברומא השתמשו בהצדעה שכזו, ויתכן שההשראה נלקחה מציורים מהמאה ה-18' שמתארים מאורעות ברומא העתיקה). בארצות הברית שבועת האמונים (The Pledge of Allegiance) לדגל ולרפובליקה, שחוברה בידי פראנסיס בלאמי, לוותה בהצדעה דומה למועל-יד, שכונתה "הצדעת בלאמי" (נשיא ארצות הברית במלחמת העולם השניה, רוזוולט, ביטל את ההצדעה רק בסוף 1942 באופן רשמי). במועל-יד זו הצדיעו תלמידים בכל רחבי ארצות-הברית, בני כל הדתות והזרמים. האם ארצות-הברית כולה (כולל היהודים שבה) הייתה שותפה למזימה ניאו-נאצית ? (אם כבר אנאכרוניזם, אז עד הסוף…) כנראה שלא, אם כי המורשת הגזענית המצערת של ארצות-הברית, כלפי השחורים והאינדיאנים בעיקר, לא נשכחת (ובצדק) בקלות רבה כל-כך (ועדיין, הצדעת בלאמי לא הייתה הגורם ולא המאפיין המרכזי של אותה מדיניות). ולגבי אותו צלב-קרס, הצורה הגיאומטרית הזו הופיע כעיטור בבתי-כנסת מתקופת בית-שני ועד התקופה הרומית. כיום הטאבו הנוגע לצלב הקרס אף נחלש, ובאופן חופשי מדברים על המקורות ההינדיים שלו, ואף זכורה לי פרשה בה חברת האופנה זארה נאלצה להוריד מהמדפים תיקים שעוטרו בצלבי-קרס. ההבדל, אגב, בין צלב קרס נאצי לבין צלב קרס "תמים לכאורה" הוא בזוית – צלב קרס נאצי מוטה בזוית 45 מעלות, בעוד שצלב קרס "קלאסי" עומד על בסיסו (אחד מארבעתם, בכל מקרה…).

אז מה באתי להגיד כאן – שסמלים נאצים אינם טאבו יותר ? שזה בסדר לשיר את "חיילים אלמונים" במועל-יד ? בהחלט לא. אבל שוב – לעתים הנסיבות והרקע עושים את כל ההבדל. ברור לחלוטין שהעם שאמרו אמן לברכתו של נחמיה לא היו נאצים, וברור לי שהיהודים שבנו את בתי הכנסת העתיקים לא היו נאצים. כיום לצלב-הקרס ולמועל-היד יש הקשר היסטורי שהופך אותם לטאבו במחוזותינו, אולם לא כך היה בעבר (בדיוק כמו שה"כיבוש" של יאיר היה לגיטימי לחלוטין), ויודעים מה ? אולי גם לא כך יהיה בעתיד… אולי, בעוד עשרות, מאות, או אלפי שנים – בזכרון הקולקטיבי של העם שלנו לא ישאר זכר לצלב הקרס ולמועל-היד הנאצים. אולי יחלפו כל כך הרבה שנים, ובמסגרת טקסית כלשהי לא יהיה שום טאבו שיאסור על שירת המנון פטריוטי במועל-יד. האם זה יהיה רע ? או שמא השכחה הזו תאמר כי התגברנו גם על הטראומה הקשה מכל ? קשה לי להגיד, ומלכתחילה לדעתי מדובר בעתיד הרחוק מדיי (עד כדי הפיכת המחשבה לנובלת מדע-בדיוני), ובאפשרות לא סבירה מדיי. אולם אני לא מתיימר לטעון כי אין הדבר אפשרי בעליל.

אחרית-דבר

אינני נאיבי, ואני מסוגל להבין שיש, לכאורה, הרבה היתממות בפוסט הזה (על אף שניסיתי גם תוך כדי להסביר שלא כך הדבר). אני שוב חוזר ומדגיש שאני כן מודע למשמעות מושגים בהקשר של ימינו, עם חלקם הגדול אני גם נוטה להסכים. הכוונה אינה לגרום לאנשים להגיד "אה, אם לכך הוא התכוון – אז אין לי דבר רע להגיד", אלא להבין את המשמעות המקורית, ולזכור אותה גם כשמביעים ביקורת. כי כמו שאני עכשיו לא מציג את הדברים באור לבן לחלוטין – אני לא חושב שפירושם של דברים באור השחור ביותר (שהוא למעשה, העדר כל אור) הוא נכון. יש קיים פה מימד של נאיביות והיתממות מוחלטת, לדעתי מן הצד השני קיימת מגמה של דמוניזציה מוחלטת עד-כדי עיוורון לאלמנטים כנים, אולי אפילו טובים, שיאיר שטרן התכוון להעביר.

חולון, ו' באייר ה'תשע"א.

עוד על הרקע לשיר "חיילים אלמונים" במאמרה של יאירה גינוסר, על ׳חיילים אלמונים׳, 1929-1932 (עיונים בתקומת ישראל, 5, 1995). מומלץ בחום.

לינק לדף השיר באתר בית"ר : http://www.betar.org.il/world/music/songs/hayalim.htm

לינק לדף השיר באתר זמרשת : http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=135#versions

עוד ביצוע לשיר :

השיר המלא :

חַיָּלִים אַלְמוֹנִים הִנְּנוּ בְּלִי מַדִּים
וּסְבִיבֵנוּ אֵימָה וְצַלְמָוֶת.
כֻּלָּנוּ גֻּיַּסְנוּ לְכָל הַחַיִּים,
מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת.

בְּיָמִים אֲדֻמִּים שֶׁל פְּרָעוֹת וְדָמִים,
בַּלֵּילוֹת הַשְׁחֹרִים שֶׁל יֵאוּשׁ.
בֶּעָרִים, בַּכְּפָרִים אֶת דִּגְלֵנוּ נָרִים
וְעָלָיו הֲגָנָה וְכִבּוּשׁ.

לֹא גֻּיַּסְנוּ בַּשּׁוֹט כַּהֲמוֹן עֲבָדִים
כְּדֵי לִשְׁפֹּךְ בַּנֵּכָר אֶת דָּמֵנוּ.
רְצוֹנֵנוּ – לִהְיוֹת לְעוֹלָם בְּנֵי חוֹרִין;
חֲלוֹמֵנוּ – לָמוּת בְּעַד אַרְצֵנוּ.

בְּיָמִים אֲדֻמִּים…

וּמִכָּל עֲבָרִים רִבְבוֹת מִכְשׁוֹלִים
שָׂם גּוֹרָל אַכְזָרִי אֶת דַּרְכֵּנוּ,
אַךְ אוֹיְבִים, מְרַגְּלִים וּבָתֵּי אֲסוּרִים
לֹא יוּכְלוּ לַעֲצֹר בַּעֲדֵנוּ.

בְּיָמִים אֲדֻמִּים…

אִם אֲנַחְנוּ נִפֹּל בָּרְחוֹבוֹת, בַּבָּתִּים,
יִקְבְּרוּנוּ בַּלַּיְלָה בַּלָּאט;
בִּמְקוֹמֵנוּ יָבוֹאוּ אַלְפֵי אֲחֵרִים
לִלְחֹם וְלִכְבֹּשׁ עֲדֵי עַד.

בְּיָמִים אֲדֻמִּים…

בְּדִמְעוֹת אִמָּהוֹת שַׁכּוּלוֹת מִבָּנִים
וּבְדַם תִּינוֹקוֹת טְהוֹרִים
כִּבְמֶלֶט נַדְבִּיק הַגּוּפוֹת לִלְבֵנִים
וּבִנְיַן הַמּוֹלֶדֶת נָקִים.

בְּיָמִים אֲדֻמִּים…

פאשיזם, חופש הביטוי, התוכנית "ארץ נהדרת" ומחשבות על סכנת הרצח-הפוליטי הבא.

"אנחנו עוצרים כעת את הדיווח מזירת האירוע בכדי לעדכן שכרגע הגיעה הידיעה כי לפני דקות ספורות שר החוץ איווט ליברמן מת מפצעיו בבית החולים הדסה עין-כרם. כפי שכבר דווח, ליברמן נורה לפני כשעה וחצי בעת שיצא מן הכנסת בידי אלישע לוי מרמת-גן, ככל הנראה אנרכיסט, שצעק לעבר ליברמן 'חלאה פאשיסטית'. שוב, אנחנו המומים לדווח כי שר החוץ מת על שולחן הניתוחים. אנחנו מניחים כי השאלה שתישאל מחר היא כיצד נתנו לזה לקרות…"

אתמול בערב (שישי, ה-14 בינואר 2011) עשיתי דבר שאני לא נוהג לעשות – ראיתי טלויזיה (אצל אחי, אני לא מוצא סיבה להחזיק אצלי טלויזיה). הספקתי לראות כתבה מעניינת על כדורסל נכים, ועל אנשים ללא כל נכות שמשתתפים במשחק הזה. לאחר מכן ראינו ארץ נהדרת, והרגשתי רע. רע מאוד אפילו. בשליש הראשון של התוכנית השתלט שר החוץ ליברמן (בגילומו של… אין לי מושג מי, אני גרוע בשמות) על התוכנית והאשים את קיציס בבגידה במשפט ראווה שהיה נאצי בכל דבר למעט דגל צלב-הקרס שנעדר (מסיבות מובנות).

חשוב לי להקדים ולהגיד כי אני טוען תמיד שדעותיי לא מזוהות לא עם הימין, ולא עם השמאל. באופן כללי ימנים נוטים לקרוא לי שמאלן ושמאלנים נוטים לקרוא לי ימני – פשוט בשל העובדה שכל אחד מוצא ברעיונותיי את הדברים עמם הוא לא מסכים. ואין בזה פסול, אני מקבל את זה בהבנה – אבל מתוקף זכות ההגדרה העצמית שלי השמורה לי אני לא רואה את עצמי נוטה לאף אחד מן הצדדים, ובטח ובטח שלא מזדהה עם המרכז (שהוא לדעתי גרוע אף יותר). אולי מן הסיבה הזו אני מרגיש גם מגוחך "להגן" על מפלגה או ציבור מסויים – קטונתי מלעשות כן, בטח כשאינני מזדהה עם צד זה או אחר. מעבר לזה, אינני חשׂוך חוש-הומור, וגם במהלך התכנית צחקתי, גם במהלך הקטע עליו אני הולך להרחיב עכשיו. בדיחה טובה מצחיקה אותי, גם אם נאמרת בהקשרים לא כל כך הולמים, בגלל האירוניה או פשוט בגלל חוש-ההומור שלי. אבל אני מקווה שכולם מבינים שהמשפט מתקופת הילדות "צחקת ! זה אומר שאתה לא רציני" לא תקף פה, כי לדעתי מדובר בנושא רציני מאוד.

ובהקשר לאותו קטע טלוויזיוני ששודר – נראה שאנשים בוחרים באופן סלקטיבי את הזכרונות שלהם, בהתאם לנסיבות. יהיה שקרי מצידי לרשום כי "אנשי השמאל שכחו את אוירת ההסתה שקדמה לרצח-רבין", כי הרי הם בעצם יזכירו זאת בהזדמנות בהם מוזכרת המילה "בוגד" או "משתף-פעולה" בהקשר של פוליטיקאי מהשמאל. וזה בסדר, זה נכון – אכן במקרים כאלה צריך להזכיר את התקופה שקדמה לרצח-רבין, ואת ההסתה. את העובדה שאנשים הרגישו חופשיים לנצל את חופש הביטוי, ולהתבטא נגד מי שהם רואים כמחריב ישראל. וגם אם לא קראו לרצח-רבין באופן מפורש, הרי ביטויים מסוג אלה כמוהם התרת-דמו של רבין. היה זה רק עניין של זמן עד שיבוא הפנאט שיהפוך את המלים האלה למעשים, באצטלה של חובה מוסרית-דתית.

אך האם מישהו נותן דעתו לסכנת ביטויים דומים כאשר הם מושמעים נגד נבחרי הציבור מן הצד הימני של המתרס ? כשראיתי את מי שגילם את ליברמן משתתף כשופט במשפט-ראווה נאצי בו הוא מכריח את אייל קיציס להצדיע במועל-יד (בכדי שלא נבלבל ונדע כי אכן ליברמן הוא התגלמות הנאציזם), לא יכולתי שלא לנוע במושבי באי-נוחות. ואל תטעו, אני לא מזהה את עצמי עם ישראל ביתנו. באופן אישי אני חושב שההחלטה על הקמת ועדת החקירה הפרלמנטרית שתפקידה לחקור את התנהלות ארגוני השמאל כדוגמת מחסום-ווטש ובצלם היא אוילית לחלוטין. אך מכאן ועד להציג את ליברמן כנאצי עוברת דרך שמעליה מתנוססים שלטים ירוקים של כביש מהיר עם הכיתוב "חוסר-טעם".

זה נשמע לא נעים לצאת נגד התבטאות, במיוחד של תוכניות סאטירה. כן, מדובר באמצעי הומוריסטי-אומנותי להעביר את הלך הרוח של כותבי התכנית. ואני האחרון שיטען כי על סאטיריקנים (ובכלל, כל אדם באשר הוא) צריך להיות "ממסדי" ולא להביע את מחאתו. אך יש הבדל עצום בין מחאה להסתה. מה חשבו מי שכתבו את המערכונים של השליש הראשון של התוכנית ? האם לא יעלה על הדת כי בעקבות הגל הזה (שאותה תוכנית של ארץ נהדרת, מבחינתי, הייתה רק הנציגה הפופולרית ביותר שלה) יקום האדם (שכמובן שלאחר מעשה יכונה "מטורף בנפשו") שיחליט כי הוא זה שיציל את ישראל מפני הנאציזם של ליברמן, והוא זה שירצח אותו ? מה אז יגידו כולם ? "צק, צק, צק, איזו הסתה הייתה. איך אנשים הרגישו חופשי לקרוא לפוליטיקאי פאשיסט, מבלי להבין כי יש כאלה שירגישו שחובתם היא להציל את ישראל מפני הפאשיזם הזה".

וזהו אולי המקום להגיד בצורה הכי ברורה – מי שכיום חושב שכל טענות הפאשיזם האלו לגטימיות, ששוב יחשוב על המצעד ארון הקבורה של השלום, על רבין במדי אס.אס., על קריאות הבוגד. כמה קל היה באותו זמן להגיד את הדברים האלה. לקרוא לרבין רוצח אחרי כל פיגוע. אין הבדל בין הצגת ליברמן כנאצי לבין הצגת רבין כנאצי. מותר לא להסכים עם ליברמן, מותר להביע דעות – אבל חשוב גם לזכור את הסכנות שבהתבטאויות מסויימות. אסור להתחמק מאחורי המושג (הקדוש בעיניי) "חופש הביטוי" ולטעון כי כל טענה היא מותרת. כולנו למדנו את הסכנה במלים מסויימות, בעלות מטען מסויים והשלכות מסויימות כלפי אוכלוסיות שונות. הסתה אינה אירוע בודד אלא תהליך מתמשך, שככל שעובר הזמן הגבולות שלו מיטשטשים. אם מישהו חושב שדבריו של פוליטיקאי מסויים נגועים בגזענות, למה פשוט לא להגיד שדבריו נגועים בגזענות ? למה לקחת את זה לכיוון כל כך מגעיל ? ושוב, אני מבין שבמקרה של ארץ נהדרת מדובר בתוכנית סאטירה, ושם תמיד הגבולות יותר מטושטשים – אבל אני מדבר על הלך הרוח באופן כללי, ועל הצגת "ארץ נהדרת" כדוגמה לאותו תהליך שציינתי מקודם.

התחלתי להיות מודע לאותה תופעה במהלך הבחירות האחרונות, בו מפלגות השמאל הזהירו שוב ושוב מפני הפאשיזם הימני. למרבה הצער, השימוש בהשוואות האלה כבר ממזמן אינו נחלתם של פרובוקטורים בלבד. כיום כל מה שנתפס ככוחני/צבאי – הוא פאשיסטי. כל הזדהות "יתר" עם הממסד, עם המדינה – פאשיסטי. כל טיעון שמדבר על לאומיות – פאשיסטי. למרבה הצער, אנשים פשוט לא מבינים מה שהם אומרים, ועוד יותר אינם מבינים את הסכנות שבדברים האלה, שבעיניי הם הסתה מובהקת (כמובן שבעיניהם לא, כפי שקריאות הבוגד ותמונות רבין במדי אס-אס נראה כמחאה לגיטימית). השימוש בשפה הזו הפך שגור יותר ויותר, ואז הגיע השמאל הלאומי, שמלכתחילה משתמש בשפה פרובוקטיבית, זולה ושפלה לצורך יצירת כותרות. רמת השיח הציבורי הגיע לשפל שאין לו תקדים, והרבה בזכותם (הם כמובן יטענו כי בכל מקרה כולם מדברים כך, וזה גורם לתשומת לב, אז אין בזה פסול).

אז אולי קצת מידע – פאשיזם היא שיטת ממשל בפני עצמה, ויש לה עקרונות מובהקים. הוגה הפאשיזם והמנהיג של איטליה הפאשיסטית היה בניטו מוסוליני. לפאשיזם יש כמה נקודות מנחות מובהקות, שקשורות לצורת השלטון, אופי הכלכלה והתפיסה החברתית :

  • המדינה מעל לכל – הפרט חסר חשיבות וזה תקין לחלוטין להעניק למדינה את חירות הפרט ואת חיי הפרט
  • היררכיה – הדוצ'ה (המנהיג) הוא הסמכות העליונה ויש לציית לו באופן מוחלט.
  • מלחמה בקומוניזם, ליברליזם, דמוקרטיה, וכל שיטה אחרת – כל השיטות האחרות אינן תקינות ואין לאפשר לתת להן הזדמנות לקום במדינה הפאשיסטית
  • מפלגה יחידה – בפאשיזם אין מקום למפלגות אחרות, לאור שני הסעיפים מעל ולאור העובדה שרעיונות אחרים
  • המלחמה הינה "מנוע הצמיחה" של המדינה ודומה לגישות דרוויניזם-חברתי אחרות – החברות החלשות נכחדות
  • קורפורטיביות – הגישה הכלכלית הפאשיסטית תומכת בתאגידים מקצועיים של הענפים השונים בתעשיה, שמורכבים מהמעסיקים ומהמועסקים. לכל ענף במשק יהיה יצוג בפרלמנט
  • הפאשיזם מתמקד בלאום, בצורה קיצונית ואובססיבית (לכן הוא לאומני) אך למיטב הבנתי לא היה גזעני בצורה אקטיבית עד הברית עם היטלר

בנוסף, גם ג'ורג' אורוול השקיע מאמץ וכתב ב-1944 מאמר שכולו מתמקד בשאלה "מהו פאשיזם ?". במאמר זה הוא מראה את הקושי והחמקמקות של ההגדרה לגבי משטרים שונים – גרמניה הנאצית, יפן (של מלחמת העולם השניה), פורטוגל, ספרד – אף כי כולן הוגדרו פאשיסטיות, לא תמיד יש ביניהן מכנה משותף (לדוגמה – לא כולן נמצאו או שאפו להמצא במצב מלחמה מתמיד, אם מגדירים את גמניה הנאצית כפאשיסטית – לא כולן היו אנטישמיות). הוא מציין את הקבוצות השונות שהוא נתקל בהגדרתן כפאשיסטיות – שמרנים, סוציאליסטים, קומוניסטים (למרבה האבסורד !), טרוצקיסטים, קתולים, מתנגדי מלחמה (שוב, אבסורד), תומכי מלחמה, לאומנים. על פניו, נראה לאורוול כי משמעות המושג "פאשיסט" אינה קיימת. הוא מכיר בכך שלמושג פאשיסט יש מטען רגשי מסויים – ולכן הוא נמצא בשימוש (יותר בעל-פה מאשר בכתב, לדעתו) על ידי אנשים שמבקרים שיטות ממשל שקל להבדילן ממשטרים ליברליים, או סתם כלפי אנשים אכזריים. אך בפועל, ולסיכום המאמר, טוען אורוול, כי פאשיזם היא אכן שיטת ממשל ושיטה כלכלית, ועל אף חמקמקותה אין להפחית מערכה על ידי הפיכתה לקללה :

"אך הפאשיזם הינה גם מערכת פוליטית וכלכלית. מדוע, אם כן, אין לנו הגדרה ברורה ומקובלת שלה ? אבוי ! לא נקבל אחת כזו – לא עתה, בכל מקרה. לומר מדוע יקח זמן רב מדיי, אך באופן בסיסי הסיבה לכך היא שזה בלתי אפשרי  להגדיר פאשיזם בצורה מספקת את הדעת מבלי לקבל הודאות שלא הפאשיסטים עצמם, ולא השמרנים, ולא הסוציאליסטים מכל צבע, מוכנים לתת. כל מה שיכולים אנו לעשות לעת-עתה הוא להשתמש במילה עם מידה מסויימת של זהירות ולא, כפי שנעשה בדרך-כלל, להורידה לרמה של קללה."

היה, אגב, פאשיזם אמיתי בישראל, אי-שם בשנות ה20' וה-30'. הדמות שאולי מזוהה ביותר עם הפאשיזם הישראלי היה אב"א אחימאיר, שאף כתב סדרה של שמונה מאמרים בעיתון "דואר היום" בשנת 1928 תחת הכותרת "מפנקסו של פאשיסטן", יחד עם מאמר דומה משנת 1955 בעיתון "חרות". (סיומת 'ן' ארכאית להיום, דומה במהותה לציניקן…). ואף על פי שאחימאיר צוטט כמתפעל מרוח הלאומיות של מוסוליני והיטלר, ואף בירך את "הדוצ'ה שלנו", ז'בוטינסקי –  הפאשיזם הזה דעך לו מהר מאוד, עם התחזקותו של השלטון הנאצי המאיים בגרמניה (יש אף שמזהים את "ברית הבריונים", שאותה הוביל אב"א אחימאיר יחד עם אורי צבי גרינברג ויהושע ייבין, כתנועה פאשיסטית).

אינני חושב כי כוונתם של כל אלו שמשתמשים ברטוריקה הזו היא רעה, אך שוב – לדעתי אנשים פשוט נסחפו לשימוש בעולם מונחים רע ומסוכן, או שנקלעו להלך-רוח מחשבתי מסויים. בבלוג של עמית לב מובא ב-6 בינואר 2011 תרגום מאמר בשם "הפאשיזם ב-14 נקודות" שפורסם במקור בשנת 2004 על ידי ד"ר לורנס בריט (זאת על פי הפוסט בבלוג. בחיפושים שלי מצאתי כי המאמר פורסם באביב 2003 ב-Free Inquiry). על פי המאמר הזה עשוי הקורא להחרד ולהגיד "אבוי, אנחנו מדינה פאשיסטית". נראה כי כמעט כל הנקודות התממשו, או עתידות להתממש (ביטויים מתמשכים וחזקים של לאומנות, בוז לחשיבותן של זכויות האדם, עליונות הצבא / מיליטריזם נלהב, אובססיה לבטחון הלאומי, דת ואליטה שלטת קשורות יחד, דיכוי של כוח העובדים או חיסולו, פרוטקציה משתוללת ושחיתות), אך כשקראתי את זה לא יכולתי שלא לשאול – האם יש כאן מטרה סמויה ? בהקשר של הצגת הכתבה והשלכתה על הנעשה בישראל של ימינו – האם אכן הנקודות הללו "התממשו" באופן מוחלט ? עם הפרוטקציות והשחיתות, לא נמצאים אשמים ? דת ואליטת השלטון – ניסיתם פעם לשאול דתי מה הוא חושב ? אולי לדעתו בכלל המדינה לא מתחרדת אלא מתפקרת ומפרה את הסטטוס-קוו ? מיליטריזם נלהב ? ומה לגבי הסרבנות ? ובהקשר אל המאמר עצמו – האם לא יתכן כי מטרתו של ד"ר בריט הייתה מלכתחילה לטעון כי הוא חי בחברה פאשיסטית ? אני חושב שדווקא בשיח האקדמי זכות הפיקפוק היא זכות עליונה. קל להבין כי הוא מתעלם בצורה דיי שרירותית לטעמי מהרבה נקודות אחרות של פאשיזם (כמו עקרון המפלגה היחידה, הקורפורטיביות, מלחמה באידאולוגיות אחרות, וכדומה). נראה כי הוא מנסה ליצוק את המושג הזה לעולם המושגים של היום (קצת כמו שאלון חילו ניסה לעשות ב"אחוזת דג'אני", שם הוא כפה בכוח את נרטיב הכיבוש לתקופה שאני בספק אם מישהו שם חשב על פעולות היהודים ככיבוש).

בנוסף, בואו לא נשכח כי אנחנו עדיין חיים במדינה מאוד פתוחה מבחינת ביקורת – עובדה שתוכנית כמו ארץ נהדרת משודרת. עובדה שנשיאים לשעבר "מכוסחים" בתקשורת. עובדה שמבוצעים אינספור תחקירים נגד מוסדות שלטוניים. אז נכון, כפי שאמרתי – ההחלטה להקמת ועדת החקירה היא דיי מטופשת, וכן, אנחנו רחוקים מלהיות מושלמים – מעצרים מנהליים, קיפוח המגזר הערבי, שחיתות – אבל מכאן ועד לטעון לפאשיזם ? זהו עיוות מוגזם של המציאות, ואני חוזר ואומר – הוא טומן בחובו סכנה יותר חמורה לאלימות ולרצח פוליטי. בשיחה עם חבר הובאה לפניי דוגמה נוספת לכוונותיה הפאשיסטיות של ישראל ביתנו, ואני מדבר על כתבה מוואלה מהשלושה ביולי 2002 אודות כוונותיה של ישראל ביתנו להצטרף לגוש מפלגות ניאו-פאשיסטיות. אני בעצמי זכרתי את הכתבה ואני זוכר שלאחר פרסומה היא הסירה את הבקשה לאחר שהבינה מה אופי המפלגות האחרות (כולל זו של היידר, תהא נשמתו צרורה בצרור החיות). אז שוב, אני מרגיש לא בנוח להיות בתפקיד של "הפרקליט", האם אנשים טורחים להבין את המהות האמיתית של הדברים ?

אני לא איש-ציבור, אני לא איש חשוב. אבל אני באמת קורא לכל מי שאיכשהו נתקל בפוסט הזה – הביעו ביקורת, עשו סאטירה, הלחמו נגד מה שלדעתכם משובש במדינה הזו. אבל בבקשה מכם, חשבו פעמיים לפני שאתם מתבטאים בצורה כזו. הבינו כמה זה מסוכן, כמה זה מיותר. אין הבדל בין קריאת "פאשיסט" לאיש ימין לבין קריאת "בוגד" לאיש שמאל. ואם היום זה נראה לכם הזוי, אולי תתפכחו ביום שבו יקרה כאן דבר נורא. אל תתנו לקטע הבדיוני שכתבתי למעלה להתממש.

חולון, י"א בשבט ה'תשע"א.