ארכיון תג: עברית

מִשְׁתֶּה הַשָּׁכְרָה שֶׁל אֵל

מִשְׁתֶּה הַשָּׁכְרָה שֶׁל אֵל

מבוא

העיר אוּגָרִית (מלשון "שדה" בשומרית) היתה עיר קדומה שהתקיימה לחופי הים-התיכון, בקרבת העיר לטקיה המודרנית בסוריה. העיר נתגלתה במקרה בשנת 1928, ובארמון המלכותי שלה נתגלה ארכיון מרשים עם מאות לוחות המכילים, בין היתר, את המיתוסים הכנעניים כפי שסופרו בעיר אוגרית. הלשון האוּגרתית דמתה מאוד ללשון המקרא, ויש אף הרואים באוגריתית כ"ניב מקומי" לשפה העברית-כנענית.

הזהות בין האלים הכנעניים לאלים המוכרים לתרבות העברית מן המקרא (כגון בעל, ענת, עשתרת, דגן, אשרה, ואף אבי האלים – אֵל) שפכה אור חדש על חקר המקרא, ועל השפעות הדת הכנענית האלילית על רבדים שונים במיתוס המקראי.

מבין היצירות הקצרות והיוצאות-דופן ביותר שבארכיון האוגריתי בולטת היצירה "משתה השכרה של אל" (מכיוון שהיצירות נכתבו ללא כותרות, כל מתרגם מצמיד לה כותרת אחרת, ועל-כן יצירה זו גם כונתה "המרזח של אל ומרשם לחמרמורת" בתרגום לאנגלית של פּארדי, "האלים הראשיים זוללים וסובאים" בתרגום דוד אמיר ו"משתה השכרות של אֵל" בתרגום נגה וגיא דרשן).

ביצירה זו האלים אינם מוצגים כיצורים נעלים ואמיצים – נהפוך הוא – הטקסט "מעז" לספר כיצד אבי האלים, אֵל, שותה לשָכרה (עד שנופל בזוהמתו שלו-עצמו), ירח (אל הירח) משתטה ומעמיד פני כלב, ושוער הבית מנסה (ללא הצלחה) להשליט סדר – ואף גוער באבי האלים, שמוצא דרכו אל השאול ("כַּיּוֹרְדִים אַרְצָה"). בסוף היצירה אני מוצאים מרשם לתרופה האמורה להקל על השפעת השתיה המופרזת.

יצירה זו מכילה תוכן דקדנטי לא רק בתוכנה אלא גם באָפיה הספרותי – בניגוד לטקסטים מיתולוגיים אחרים, יצירה זו נעדרת כמעט לחלוטין מתקבולת צלעות המאפיין בדרך-כלל את השירה האוגריתית, ולשון הכתב אף הוא מעיד על התנוונות, דבר המרמז על זמן חיבורהּ המאוחר, יתכן שסמוך לחורבן אוגרית עצמה.

הטקסטים מאוגרית, בדומה לטקסטים קדומים מחפירות ארכיאולוגיות "ממוסדות", מוספרו וקוטלגו, והסימון הקטלוגי של היצירה המדוברת הוא KTU.1.114. הכתב האוגריתי היה כתב-עיצורי (בדומה לעברית, מסוג אבג'ד) שהתבסס על כתב-היתדות העתיק מן התרבות השוּמֶרית. כתב זה היה חסר ניקוד (למעט האות א', לה היו שלושה סימונים שונים), וכלל סימן מיוחד להפרדה בין מלים. כמו-כן, הוא כלל אותיות שאינן קיימות בעברית, אך קיימות בערבית (כדוגמת תֿ, הדומה לת' רפה ושהפך בעברית לש', או דֿ הדומה לד' רפה ושהפך בעברית לז', כדוגמת עתֿתרת=עשתרת, תֿער=שוער או דֿנב=זנב).

לצורך התרגום הנוכחי נעזרתי בתרגומים הקיימים – אלו לעברית של דוד אמיר ונגה וגיא דרשן, כמו גם התרגומים לאנגלית של פּארדי וּוָאייט. בנוסף להשוואות בין התרגומים, נעזרתי בספר "דקדוק לשון אוגרית", ובחלקים מן הטקסט העדפתי לתרגם ישר מן הלשון האוגריתית, על-פי ראות עיני.

את הטקסט ניסיתי לחלק בחזרה לצלעות, בדומה למקובל בשירה המקראית. החלוקה לשורות בתרגום זה אינה נצמדת בהכרח לחלוקה לשורות כפי שמופיע בלוח המקורי – הואיל ובמקור חלוקת השורות היא שרירותית, והטקסט המשיך לשורה הבאה כאשר נגמר המקום בשורה הנוכחית. לצורך ההשוואה, הגרסה האוגריתית המקורית מובאת בחלק שלאחר התרגום החדש.

הלוח המקורי כלל 31 שורות, שמתוכם 28 נגעו לעלילה עצמה, ועוד שלושה אשר הכילו את המרשם לתרופה נגד השפעות החמרמורת. שורות 23-27 מקוטעות, מתוכן 24-25 מקוטעות לחלוטין והשאר מקוטעות חלקית. את החלקים החסרים [אלו שבסוגריים מרובעים] השלמתי על-דעת עצמי, מתוך רצון להציג את היצירה בשלמותהּ, גם אם לא באותנטיות המושלמת – ועל-אף שניסיתי לשמר את רוח הטקסט המיתולוגי, אין להסיק כי זהו בהכרח מה שנכתב בטקסט המקורי שאבד ללא-שוב.

חולון, כ"ה באלול, ה'תשע"ב.


מִשְׁתֶּה הַשָּׁכְרָה שֶׁל אֵל – התרגום החדש

אֵל זָבַח בְּבֵיתוֹ מִצֵּידוֹ –     צֵידוֹ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב הֵיכָלוֹ.

וַיִּקְרָא לָאֵלִים לְמִשְׁתֶּה:     "אִכְלוּ הָאֵלִים וּשְׁתוּ!

שְׁתוּ יָיִן עָדֵי-סֹבַא!     תִּירוֹשׁ עָדֵי-שָׁכְרָה!"

הֵנִיף יָרֵחַ גַּבּוֹ,     כְּמוֹ כֶּלֶב קִשְׁקֵשׁ תַּחַת שׁוּלְחָנוֹת.

מִי מִן הָאֵלִים שֶׁהִכִּירוֹ –     יָכִין לוֹ אוֹכֶל מִן הַצַּיִד,

וּמִי שֶׁלֹּא הִכִּירוֹ –     יַהֲלְמוֹ בְּמַלְמַד-בָּקָר תַּחַת הַשּׁוּלְחָן.

עַשְׁתֹּרֶת וֵעֲנָת הִגִּיעוּ.

וַתָּכִין לוֹ עַשְׁתֹּרֶת בָּשָׂר,     וֵעֲנָת תָּכִין בְּשָׂר-כָּתֵף.

וַיִּגְעַר בָּהֶן שׁוֹעֵר בֵּית-אֵל:

"פֶּן לַכֶּלֶב תָּכִינוּ בָּשָׂר?     לְגוּר-כְּלָבִים[1] – בְּשָׂר-כָּתֵף?"

בְּאֵל אָבִיו גָּעֹר יִגְעַר –

אַךְ יָשְׁבוּ אֵל וֵאֲשֵׁרָתוֹ,     יָשַׁב אֵל בַּמַּרְזֵחַ,

וַיִשְׁתֶּה יָיִן עָדֵי-סֹבַא,     תִּירוֹשׁ עָדֵי-שָׁכְרָה.

וַיֵּלֶךְ אֵל לְבֵיתוֹ,     יָבוֹא לַחֲצֵרוֹ.

יַעֲמִיסוֹ שֻׁכְמַן-וָשֻׁנַם[2]     יַּגִּישׁוֹ לְחַבַּי[3]:

"בַּעַל קְרָנַיִם וְזָנָב[4] יִבוֹשׁ –     כִּי לְחָרָאָיו וּלְשִׁינָיו[5] יִפּוֹל!"

וֵאֵל כְּמוֹ מֵת,     אֵל כַּיּוֹרְדִים אַרְצָה[6].

וֵעֲנַת וֵעַשְׁתֹּרֶת תָתוּרְנָה,[7][     וַתָּאִיר שֶׁמֶשׁ דַּרְכָּן,]

אַחַר הַקְּדוֹשׁוֹת [שֶׁבַּעֲיָנוֹת,         אַחַר הַזַּכִּים שֶׁבַּמַּבּוּעִים,]

[וִילַקְּטוּ  צִמְחֵי-מַרְפֵּא,      אֵילִים וּרְאֵמִים יָצוּדוּ.]

עַשְׁתֹּרֶת וֵעֲנָת [שָׁבוּ,     עִמָּן שִׁבְעִים עֲגָלוֹת,]

וּבָהֶן תָּבֵאנָה זֶבַח,     [וַיָכִינוּ לְאֵל מִרְקַחַת.]

וּכְמוֹ תְּרוּפָה –     הִנֵּהוּ נִעוֹר.

————–[8]

הָבִיאוּ אֱלֵי פִיו וַיֵּשְׁתְּ:     שְׂעַר-כֶּלֶב[9] וְאֶשְׁכֹּל גֶּפֶן-בּוֹקֵק וּמִשְׁרָתוֹ[10];

הָבִיאוּ יַחְדָּו שֶׁמֶן דְּמֵי-זַיִת[11],     וְיָפָה שָׁעָה אַחַת קוֹדֶם.


מִשְׁתֶּה הַשָּׁכְרָה שֶׁל אֵל – תעתיק מאוּגריתית

1.   אִל דבח. ב בתה. מצד.צד.ב קרב

      הכלה.צח.ל קצ.אִלמ.תלחמנ

      אִלמ.ו תשתנ.תשתנ.י (ינ) עד שבע

      תרתֿ.עד.שכר.יעדב.ירחֿ

5.   גבה.כמ.כלב.יקתֿקתֿ.תחת

      תֿלחנת.אִל.ד ידעננ

      יעדב.לחמ. ד מצד.לה.ו ד ל ידעננ

      י.למנ בקר חטמ.תחת.תֿלחנ

      עתֿתרת.ו ענת.ימעֿי

10. עתֿתרת.תעדב.נשב לה

      ו ענת.כתפ.בהמ.יגער.תֿעֿר

      בת.אִל.פנ (הנ) רלב (כלב).תעדבנ

      נשב.ל אִנר.תעדבנ.כתפ

      ב אִל.אַבה.גער.יתֿב.אִל.ו ל

15. אַתֿר[ת .]אִל.יתֿב.ב מרזחה

      ישת.[י]נ.עד שבע.תרתֿ.עד שכר

      אִל.הלכ.ל בתה.ישתקל.

      ל חטֿרה.יעמסנ.ננ.תֿכמנ.

      ו שנמ.ו נגשננ.חבי

20. בעל קרנמ.ו דֿנב.ילשנ

      ב חֿראה.ו תֿנתה.קל.אִל.כמ מת

      אִל.כ ירדמ.אַרצ.ענת

      ו עתֿתרת.תצדנ.[        ]

      ק(?)ל(?)[.]שבע[          ]

25. [        ]נ.ד[              ]

       [עתֿ]תרת.ו ענת [     ] [     ]

      ו בהמ. תתֿתֿב. [אַ]ח(?)דה

      כמ.תרפאַ.הנ נער

      ————–

      ד ישת. ל לצבה חֿש ערכ לב[12]

30. ו ראִש.פקק.ו שרה

      ישת אַחֿדה. דמ זת.חֿרפנת

 
ביבליוגרפיה

  • דוד אמיר – אלים וגיבורים – עלילות כנעניות שנמצאו באוגרית, עמ' 118-120, 137, 167-168, 204, בית אוסישקין, מכון אזורי לטבע והיסטוריה (ה'תשמ"ז, 1987).
  • נגה וגיא דרשן – המיתולוגיה הכנענית, עמ' 47, מפה הוצאה-לאור (ה'תשס"ט, 2009).
  • דניאל סיון – דקדוק לשון אוגרית, עמ' 181-200, מוסד ביאליק, ירושלים, והוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, הדפסה שניה (ה'תשס"ה, 2005).
  • Dennis Pardee – Ritual and Cult at Ugarit, pp. 167-170, Society of Biblical Literature, Atlanta (2002).
  • Nick Wyatt – Religious Texts from Ugarit, pp. 412-413, Sheffield Academic Press, 2nd edition (2002).
  • K. J. Cathcart and W. G. E. Watson – Weathering a Wake: A Cure for Carousal. A Revised Translation of Ugaritica V Text 1, pp. 43-48, PIBA 4 (1980).


[1] שוער בית-אל לא שם לב כי הכלב הוא כמובן האל יָרֵחַ, שכפי שתואר קודם לכן, השתטה והתנהג כמו כלב מתחת לשולחנות.

[2] דמות מיתולוגית בעלת שם כפול (בדומה לכושר-וחסיס, המיומן והחכם, המכונה גם חכם החרשים – בונה ארמונו של הבעל ויוצר קשתו של אקהת, גפן-ואֻגר, שליחו של הבעל, ניכל-ואיב, אלת הפרדסים ואשתו של האל ירח ואחרים). יש המזהים בשמו רמיזה לערים המקראיות שכם ושֻנם, ואולם תפקידו בסיפור הוא להעמיס את אֵל (על שכמו).

[3] מנהל המשק.

[4] תיאור של אֵל בדמות שור. התרגומים האחרים מייחסים את התואר " בַּעַל קְרָנַיִם וְזָנָב" לְחַבַּי, אשר "מלשין" על אֵל, או לועג לו – ואולם, התיאור של בעל קרנים וזנב נשמע כמו תיאור המתאים לזהותו של אל כשור (וזהו אכן אחד מתאריו), וּלדעתי הלא-מלומדת יתכן כי הפועל "ילשנ" באוּגריתית הוראתו קרובה יותר ל"נפל" או "ישן".

[5] במקור האוגריתי נכתב: "בחֿראה. ו תֿנתה", כשתֿ הופכת בעברית לש', על-כן יכולה להקרא כ"בחראה ושנתה" – ומכאן הדרך קצרה לראות את הדמיון ל"חָרָאָיו" וְ"שִׁינָיו" –  צורת הכתיב של "צואתו ומימי רגליו", ככתוב במלכים ב', י"ח כ"ז, ובישעיהו, ל"ו, י"ב: "הֲלֹא עַל-הָאֲנָשִׁים, הַיֹּשְׁבִים עַל-הַחוֹמָה, לֶאֱכֹל אֶת-חראיהם (צוֹאָתָם) וְלִשְׁתּוֹת אֶת-שיניהם (מֵימֵי רַגְלֵיהֶם), עִמָּכֶם." (הכתוב בסוגריים הוא צורת הקרי). מימי-רגליהם הוא בעצמו ביטוי מעודן לשתן.

[6] "היורדים ארצה" משמעו – היורדים אל השאול. כפי שכתוב בעלילות בעל וענת עם מותו של בעל: "ורד לבית חפשית – לארץ. שם תמנה בין היורדים – לארץ. וידעו האלים כי מתת…"

[7] בלוח המקורי – מחלק זה ועד כמעט סוף החלק העלילתי, הטקסט מקוטע, וּמגלה לנו רק שעשתרת וענת יצאו לציד, ושבסופו של חזרו ממנו עם תרופה שהעירה את אֵל. את החלק החסר ניסיתי להשלים עם חיפושן אחר התרופה המיוחלת.

[8] בסופו של החלק העלילתי מתוח קו מאוזן המפריד בין חלק זה, לבין שלוש השורות האחרונות שתוכנן מרשם לרקיחת התרופה להקלת בתופעות הלוואי של ההשכרות.

[9] לא ניתן לדעת בודאות האם מדובר בשיער של כלב, פשוטו כמשמעו, או שמא מדובר בצמח-מרפא המוזכר באכדית בשם "שיער-כלב". כמו-כן, החלוקה למלים אינה ודאית לחלוטין. בתרגומו של דוד אמיר החלוקה של המלים היא כדלהלן: "ד ישת. ל לצבה חֿש ערכ לב" וּמפרשהּ: "שֶׁיִּשְׁתֶּה לוֹ הַחָשׁ נְפִיחוּת: 'עֲרוֹךְ הַלֵּב…'", בעוד שתרגום זה מזהה את האות חֿ כסמן מפריד בין המלים (קיים דמיון בין הסימנים של חֿ ושל הסמן המפריד), וּמחלק את המלים כדלהלן: "ד ישת. ל לצבה . שער כלב".

[10] אחד מהאיסורים שעל הנזיר לקחת על עצמו, על-פי במדבר, ו', ג', הוא :"וְכָל-מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה" – משרת ענבים הם מים שבהם הונחו ענבים – אין מדובר ביין, או אף במיץ ענבים, כי-אם במים שזכר טעמם של ענבים עשוי להיות מצוי בהם. הטקסט האוגריתי אומר "ראִש.פקק.ו שרה", והפירוש בתרגום זה מתבסס על הנחתם של Cathcart ו-Watson.

[11] באוגריתית קיימת מילה מקבילה לעברית לשֶׁמֶן, (שכתובה באותה הצורה בדיוק: שמנ) – ואולם כאן נעשה שימוש בתיאור מליצי לשמן הזית – דמ זת – "דם זית".

[12] בתעתיק זה שמרתי על חלוקת המלים של דוד אמיר. כאמור, בחלוקה כפי שהעדיפהּ פּאדרי שורה זו כתובה כך: ד ישת. ל לצבה.שער כלב.

 

 

 

מודעות פרסומת

לזכרה של ש. שפרה ה'תרצ"א – ה'תשע"ב

אמש נתקלתי בבשורה המצערת אודות פטירתה של המשוררת, המתרגמת, וחוקרת הספרות שפרה שיפמן, הידועה יותר בשם-העט ש. שפרה.

אל שירתה המקורית של ש. שפרה טרם התוודעתי (אם כי אין ספק שגם אליה אגיע), אך אל המיזם הענקי שהיא השתתפה בו – תרגום השירה המסופוטמית בספר עב-הכרס בימים הרחוקים ההם – אנתולוגיה משירת המזרח הקדום (הוצאת עם עובד, ה'תשנ"ז) התוודעתי גם התוודעתי.

בימים הרחוקים ההם - אנתולוגיה משירת המזרח הקדום

בימים הרחוקים ההם - אנתולוגיה משירת המזרח הקדום

בנוסף, לפועלה הספרותי של ש.שפרה יש זיקה אל הכנענות בצורת עריכת ספריו של יונתן רטוש, "ראשית הימים – פתיחות עבריות" (שרובו ככולו טקסטים הקשורים על "הועד לגיבוש הנוער העברי" שנודע גם בשם תנועת הכנענים) ו"ספרות יהודית בלשון העברית", שם גם כתבה את המבוא ואת ההערות (וכפי שנכתב באחת ההערות על אותו ספר – "רטוש עצמו קבע תכנית לספר בין שני חלקים, אשר יחזיק את תגובותיו-מסותיו בענייני ספרות ולשון"). שני הספרים האלה מעניקים הצצה אל הגותו והשקפת-עולמו של יונתן רטוש, אביה של התנועה שראתה בהגדרה הלאומית העברית כזו המתאימה ביותר, לא זו היהודית. יונתן רטוש ראה ביהדות כמשהו אוניברסאלי, ואף גלותי – ואת המקומיות, את הילידיות, הוא מצא בעבריות הקדומה. אמנם תנועת הכנענים המשיכה והתעצבה מאליה, אבל רעיון זה, יותר מכל, הוא מה שחיבר אותי אל יונתן רטוש.

בחזרה אל ש. שפרה, ואל תרגומהּ – בספר "בימים הרחוקים ההם" יצא לי להתקל ממש במקרה בדצמבר של שנת 2009, בספריית המכללה למנהל בראשון לציון, בעת שעבדתי על עבודת הסמינריון בתואר הראשון שלי בכלכלה. המקום האחרון שבו ניתן לצפות למצוא אנתולוגיה משירת שומר ואכד הוא בספריה של המכללה למנהל, אך נראה שכך רצה הגורל – ובעת שחיפשתי חומר סטטיסטי כזה או אחר, הספר הזה שבה את עיניי. אני זוכר שעיינתי בו בהתלהבות, ובפתיחה הראשונה של הספר הגעתי אל עלילות אתרח'סיס (המקביל המסופוטמי לסיפור המבול), ולאחר כמה דקות של עיון רשמתי את שם הספר. לא עבר זמן רב עד שגם בספריה הפרטית שלי היה מונח עותק.

קיימים כמה תרגומים לסיפורים (הבנויים בצורה שירית) המסופוטמיים הקדומים. שאול טשרניחובסקי תרגם אף הוא אפוסים עתיקים רבים הנכללים ביצירה (כשהבולטים שביניהם הם אנומה אליש – הוא סיפור הבריאה המסופוטמי הקדום, ועלילות גלגמש – העלילות האפיות של מלך אֶרֶך, המוזכרת גם בתנ"ך, הידועה בארכיאולוגיה כאוּרוּכּ), והם נכללים בכרך ו' – שירות ושירים, של "כל כתבי שאול טשרניחובסקי" (בהוצאת עם-עובד גם כן). לא-אחת יוצא לי לחזור אל "בימים הרחוקים ההם", ולהעדיף את התרגום הזה, לא רק מכיוון ששמר על האופי השירי, אלא גם כי הוא יותר מדעי, נצמד אל המקור, ומבואר בצורה מרשימה וּמאירת עיניים. גם לש. שפרה, וגם לפרופסור יעקב קליין (שתרגם עמה את היצירות) יש רקע אקדמי בנושא זה.

את ההבדלים בין סגנונו של טשרניחובסקי לבין זה של ש. שפרה ניתן לראות באמצעות השוואה לקטע-מלל מעלילות גלגמש המקביל לפסוקים מספר קהלת (פרק ט', פסוקים ז'-ט') :

טשרניחובסקי                        קהלת                            בימים הרחוקים ההם

לָכֵן, גִּלְגָּמֶשׁ, אֱכֹל וּשְׁתֵה,                                              גִּלְגָּמֶשׁ, אַתָּה – לוּ תְּהִי כִּרֵסְךָ מְלֵאָה,
מַלֵּא בִּטְנְךָ וּשְׂמַח יוֹמָם וָלָיְלָה,      לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ     אַתָּה יוֹם וָלַיְלָה תִּשְׂמַח,
יוֹם יוֹם עֲשֵׂה לְךָ מִשְׁתֶּה,             וּשֲׁתֵה בְלֶב־טוֹב יֵינֶךָ         יוֹם-יוֹם עֲשֵׂה שִׂמְחָה,
יוֹם וָלַיְלָה רְקֹד וְשַׂחֵק.

בְּכָל-עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים,         בְּכָל־עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים  לוּ יִהְיוּ בְּגָדֶיךָ לְבָנִים,
רחַץ אֶת-רֹאשְׁךָ                      רחַץ אֶת-רֹאשְׁךָ              רֹאשְׁךָ לוּ יְהִי רָחוּץ,
וְשֶׁמֶן עָלָיו אַל יֶחְסָר,                  וְשֶׁמֶן עָלָיו אַל יֶחְסָר
וּטְבֹל אֶת-בְּשָֹרְךָ בְּמַיִם חַיִים.                                       בְּמַיִם לוּ תִּטְבֹּל,
רְאֵה בְּשִׂמְחָה אֶת-בָּנֶיךָ,            רְאֵה חַיִּים                       הַבֵּט בְּיֶלֶד
אֲשֶׁר יְמִישׁוּן כַּפֶּיךָ,                                                       הָאוֹחֵז בְּכַפְךָ,
רְאֵה חַיִים עִם הָאִשָּה.               עִם־אִשָּׁה אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ       רַעְיָה לוּ תִּשְׂמַח בְּחֵיקְךָ –
לָכֵן שׁוּבָה לְאוּרוּךְּ,
מֶלֶךְ מְהֻלָּל וְגִבּוֹר                                                         כָּזוֹ וְכָזֶה מִשְׁפַּט [הָאָדָם]!

העבודה על התרגום המרשים הזה נמשכה במשך כחמש-עשרה שנה (כך מצויין בהקדמה של הספר) בשיתוף עם הפרופסור יעקב קליין מאוניברסיטת בר-אילן. מדהים לחשוב על פרק הזמן הזה, מראשית שנות השמונים ועד אמצע שנות התשעים – כיצד העולם והתרבות שלנו השתנו בעת שהספר הזה רקם עור וגידים, והפך מתרגום שלבטח היה מסורבל ומגושם בתחילה, ליצירה מרשימה, קריאה ובהירה.

ש. שפרה נולדה באפריל של שנת 1931. היא אהבה את הספרות המסופוטמית, כמו שהיא אהבה את התרבות העברית. היא הגיעה מבית דתי, אך בחרה להתנתק מן העולם הדתי, כפי שסיפרה בראיון ל"הארץ" בשנת 2009 :

"הסיבה שמרדתי בעולם הדתי שממנו באתי היתה שתפסתי שבעצם אני אדם בוחר, במסגרת הזאת של היחסים שביני לבין הריבונו של עולם ובעיקר לנוכח מגילת ההתנהגות שהוא שלח לי מלמעלה, שלא מצאה חן בעיני מהרגע הראשון. אני לא תולה את כל מה שעברתי בחיי – והם לא היו חיים קלים – לא בהורים שלי ולא באף אדם אחר. כל מה שעשיתי היה מבחירתי."

ש. שפרה אף תרמה למוסד המכובד "אוניברסיטה משודרת", בצורת הספר "המילים ככישוף והכישוף שבמילים", שגם בו יש התייחסויות אל אותם סיפורים מיתולוגיים שלתרגומם היתה שותפה. ספרים נוספים הקשורים אל אותו מפעל אדיר הם העיבודים לילדים לאותן עלילות קדומות : עלילות גלגמש, עלילות אנזו הנשר הגדול, ועלילות איננה-אישתר בשאול שיצא אך לא מכבר. יש בכך משהו מרתק, באפשרות לתת לילדים להחשף אל מיתוסים קדומים, שללא ספק השפיעו גם על הסיפור התנ"כי (במיוחד מתוך הסתכלות כזו), שהיוצא-דופן שבהם הוא שהם אינם עוסקים באל אחד, כל-יכול, אלא באלים רבים, כאלו שיכולים לטעות, לשאול – ואף למות.

לדעתי, ההשפעה של המיתולוגיה הדתית על התרבות שלנו היא מעמיקה יותר, ונכנסת לרובד הבסיסי ביותר של השפה. גם עבור האתאיסט שלא מכיר בקיומו של האל – ההשפעה הזו על השפה קיימת, שכן התרבות שלנו, נרצה או לא, מושפעת מן הדת ומן המיתוסים המכוננים של התרבות שלנו (במקרה שלנו – התנ"ך, שאמנם מושפע ממיתוסים אליליים, אך עבר עריכה ושכתוב מונותיאיסטי). השפה הזו היא שמעצבת לנו את החשיבה, ועל-כן הכנסת ספרות אלילית-פלורליסטית בהחלט יכולה להוביל לחשיבה פלורליסטית הרבה יותר. כתבתי על-כך פעם, בהקשר המדעי.

בראיון עמה, ספרה ש. שפרה על הרצון לכתוב את אותן סיפורים מיתולוגיים בצורת ספרי-ילדים :

"מאז ראו תרגומיי אור חלמתי לספר את האגדות המופלאות העתיקות לילדים. לא כל היצירות הגיעו אלינו בשלמותן ואחת הבעיות הקשות שעמדו בפניי היתה: מה אעשה עם סיפורים שחלקים מהם חסרים בגלל הלוחות השבורים? …וכך התהלכתי במשך חודשים רבים עד שיום אחד, כמו ברק, בראתי בדמיוני סופר ושמו קרדי-נרגל והוא מספר למלך ולשריו מדי ערב סיפור אחד. את הקטעים החסרים בלוחות החומר המקוריים משלים הסופר מדמיונו.
מרגע שבדיתי את דמותו של הסופר התחילו הסיפורים לזרום."

כמו כן, היא ספרה על דעתה על השפה העברית, ועל תרגום :

"התוכנית ללמד את התנ"ך "בשפה קלה" כמעט מפחידה אותי. לגזול מן הילד את יופיה של הלשון התנ"כית. ואין זה דומה כלל לסיפורי המקרא כפי שעשה ביאליק בשעתו. כאן מעוותים את לשון התנ"ך ואני מדמיינת לעצמי איך הפתיחה הנפלאה "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום" נהפכת ל"בהתחלה עשה אלוהים את השמים ואת הארץ. ובארץ היה בלגן משהו וחושך על פני…" – אני מודה, קשה לי מאוד למצוא תחליף למילה "תהום" ובעיקר שבאמת מדובר כאן במפלצת מים קדומה שאותה אנחנו מכירים מן המיתוסים הבבליים של בריאת העולם. וחמוּר לא פחות לגזול מאיתנו את התנ"ך ואת הלשון כמכנה משותף של בני הארץ הזאת ותהיה ארץ מוצאם אשר תהיה."

לבסוף, על הקשר בין התרבויות, והשפה, היא ספרה (תוך כדי חשיפת פרט מעניין על מקור שמה של העיר העברית הראשונה בעת החדשה) :

"אנחנו קשורים לספרות הזו בכמה וכמה אופנים. ראשית, הקרבה אל השפה. לפעמים אנחנו משתמשים במילים שהן במקורן אכדיות מבלי שנדע. כך, למשל, תתפלאו ודאי לשמוע כי שם העיר העברית הראשונה "תל אביב" הוא במקורו אכדי ופירושו "תל השיטפון/המבול" (לאחר שהשיטפון החריב מקום יישוב קראו לו "תל אביב" או "תיל אבובו" באכדית. ואין שום קשר עם "אביב" כאחת מעונות השנה)."

כל מה שנותר לי לאחל הוא שש. שפרה מצאה את מקומה הראוי בממלכתה של אֶרֶשְׁכִּיגַל, השליטה המיתולוגית של שאול-התחתית המסופוטמי.

לזכרה, ה'תרצ"א, ? אפריל 1931 – ט"ז בשבט ה'תשע"ב, 9 בפברואר 2012.

ש. שפרה, תמונה לקוחה מלקסיקון הספרות העברית החדשה

ש. שפרה, תמונה לקוחה מלקסיקון הספרות העברית החדשה

חולון, י"ט בשבט, ה'תשע"ב.

השיבה לאמא – לפני 5,000 שנה והיום

גלעד שליט נפגש עם אביו בבסיס חיל האויר בתל-נוף. צילום : דובר צה"ל.

את הרשימה הזו מנעתי עצמי מלכתוב עד שלא ראיתי את גלעד שליט נכנס אל ביתו. לא שאני מאמין באמונות טפלות, ב"עין הרע" שכתיבת הרשימה הזו יכולה לעשות לו – פשוט רציתי לראות שהעניין תם ונשלם, שמשהו לא השתבש באמצע שיגרום לכל הרשימה הזו להיות חסרת כל ערך לאחר פרסומה, או בהמתנה למגעים נוספים לשחרורו.

והנה הרגע המיוחל הגיע – גלעד שליט שב אל מולדתו, אל ביתו, אל משפחתו, אל אמו – שב כאדם חופשי. כשראיתי את התמונות, לא יכולתי שלא להזכר בביטוי השׁוּמֶרִי "אָמָא-אָר-גִי" (אמא-אל-שׁיבה), שבתרגום מילולי מתפרש כ"השׁיבה אל האם" (במאמר מוסגר אציין כי במקור כתבתי כי פירוש הביטוי הוא "השיבה המהוללת אל האם", ואולם תגובתו מלאת התובנות של anzu-jubjub על רשימה זו, יחד עם הפנייתו אל חומר בנושא, לימדה אותי שלמעשה ar במקרה הזה פירושה "אל", ולא "מהולל", וזהו היתרון הגדול של יומן-רשת זה, האפשרות שלי ללמוד מטעויותיי). ואולם משמעות הביטוי הינו "חופש" – שחרור העבדים מבעליהם בחזרה אל חיק אמם. בהקשר עתיק זה הביטוי דיי ברור – אולם לא פעם השתעשעתי במחשבה שלחזור אל חיק האם, במיוחד בגילאי העשרים בו רובינו פורשים כנפיים ועוזבים את קן ההורים, אינו בהכרח חופש, אלא משהו הפוך – חזרתה למרותם של ההורים, אל חוסר-פרטיות, אל תלות-באחרים.

שׁוּמֶרִית היא שפה עתיקה ונכחדת שבה דיברו השׁוּמֶרִים, עם שהשתקע באיזור עירק של היום ואשר הקים (בקונצנזוס ההיסטוגרפי) את התרבות הראשונה, ולו מייחסים (שוב, מחינת קונצנזוס היסטוגרפי ולא בהכרח בודאות מוחלטת) את המצאת הגלגל ומערכת בתי-המשפט. הכתב הראשון גם הוא פותח על ידם – כתב-היתדות, בו השתמשו לאחר מכן האכדים, הבבלים, האשורים וגם תושבי העיר אוּגָרִית – העיר בה נמצאו ארכיונים עם המיתוסים הכנעניים הקדומים (במאמר מוסגר אציין שבניגוד לשאר העמים, האוּגָרִיתים השתמשו בגירסה שונה של כתב-יתדות – זה האוּגָרִיתי התבסס על אלפבית עיצורי, בדומה לאלפבית שלנו, בעוד שכתב-היתדות הקדום היה אלפבית הברתי, בו כל "תו" מסמן הברה מסויימת – בַּ, ba, שונה מבִּ, bi).

כפי שהיה נהוג, שַׂמְשׂוּ-אִילוֹנָה (מלכותו בת 38 השנים מתוארכת למאה ה 18 לפני הספירה), מלך בבל ויורשו של חמורבי (המוכר מקודקס החוקים המפורסם שלו, הלא הם חוקי חמורבי – ובהמשך נגיע לקודקס חוקים קדום יותר) שמר גם הוא אָנָאלִים – תיעודים של שנות מלכותו ופועלו באותם השנים. והנה מה שכתוב לגבי שנת מלכותו השניה :

שנה (בה) שַׂמְשׂוּ-אִילוֹנָה מלך כנוע לאלים הגדולים שבגדולים הביא חופש לשׁוּמֶר ואכד, ריצה מאוד את לב האדמה הטובה והוציא צדק לאור.

mu sa-am-su-i-lu-na lugal-e sze-ga dingir gal-gal-e-ne ama-ar-gi / ama-ar-gi4 ki-en-gi / ki-en-gi6 ki-uri i-ni-in-gar-ra sza3 ma-da du10 mu-ni-in-du10-du10 ni3-si-sa2 pa-e3 bi2-in-ak

את המלל לקחתי ממיזם ספריית כתב-היתדות הדיגיטלית, Cuneiform Digital Library Initiative (CDLI) – מיזם שנועד להנגיש לציבור מספר מוערך של כחצי-מליון טבלאות חימר הכתובות בכתב-יתדות, בערך משנת 3350 לפני ספירת הנוצרים ועד שחר עידן הנצרות. במאמר מוסגר אציין גם כי שַׂמְשׂוּ-אִילוֹנָה מעניין אותנו מסיבה היסטורית נוספת – באותם אנאלים מוזכרים בשנת מלכותו התשיעית עם בשם הכשׂים – המוכרים מן התנ"ך ככשׂדים. זהו האיזכור הראשון שלהם הידוע לנו.

 ואולם, "חופש" או "חירות", כפי שבא לידי ביטוי בצירוף השׁוּמֶרִי אָמָא-אָר-גִי (ama-ar-gi), "השׁיבה לאם", אף היא למעשה ביטוי שנגזר מן הפועל אָמָא-גִי אֶ-גָר (ama-gi4 e-gar) שפירושו המילולי "אמא-שׁיבה-ליצור", ומשמעותו "להביא חופש" (או להשכין דרור, כפי שנראה בהמשך), שמוזכר עוד 600 שנה קודם לכן, בתיעוד אודות אֵנְטֶמֶנָה, מושל (אֵנְסִי) עיר-המדינה לָגָשׁ, שביצע רפורמות חברתיות ושיחרור את לגש מעול שלטון זר (של אִילִי מעיר-המדינה אוּמָה). כחצי-מאה לאחר מכן, הביטוי הזה שוב מוזכר בהקשר של רפורמות שביצע אוּרוּכַּגִינָה, מושל (אֵנְסִי) לָגָשׁ. קודקס החוקים של אוּרוּכַּגִינָה (שלא נמצא באופן ישיר אך שקיימים התייחסויות רבות אליו, שאפשרו לשחזר חלק גדול ממנו) הוא למעשה, ככל הנראה, קודקס החוקים הקדום ביותר – 600 שנים לפני חוקי חמורבי.

ביטוי זה הופיע גם בטקסטים מאוחרים יותר, ובשפות אחרות – למשל השפה האכדית, שבניגוד לשׁוּמֶרִית, הייתה שפה שמית, והדים לה ניתן למצוא אף בשפתינו העברית. כך, למשל, במקביל האכדי לאָמָא-גִי – אַנְדֻרָרֻם שָׂכֻּנֻם (andurarum sakanum) הוא למעשה "השכנת דרור" (וניתן לראות כיצד אַנְדֻרָרֻם ודרור באים מהשורש ד.ר.ר. ושָׂכֻּנֻם קשור לשורש ש.כ.נ.).
דוגמה נוספת לקשר שבין שׁוּמֶרִית לאכדית (ולעברית) ניתן לראות בדוגמה של המילה היכל – אֶ (é) בשׁוּמֶרִית משמעותו בית (או מקדש, בהקשרים מסויימים). גָל (gal) בשׁוּמֶרִית ית משמעותו גדול. הצירוף אֶ-גָל ("בית גדול") משמעותו ארמון. הביטוי הזה במרוצת השנים התגלגל לשפות שמיות רבות (שׁוּמֶרִית לא הייתה שפה שמית, היא מוכרת בתור השפה הכתובה הראשונה בהיסטוריה). גם בעברית אנו מוצאים זכר לאותה לאותו צירוף אֶ-גָל (ארמון, כאמור) – ואנחנו מכירים אותו בתור המילה "היכל". אף המילה אדריכל מגיעה מן המילה "אָרָד אֵכָּלִּי" שמשמעותה "עבד ההיכל" (אותו היכל ממקור שׁוּמֶרִי).

הכיתוב (בכתב-יתדות שומרי) של "אָמָא-גִי" מופיע כסמל של ארגונים הקשורים לחופש, בדגש על הפן הכלכלי (או יותר נכון – לשוק חופשי, ליבראלי) – כתב העת של Hayek Society, קבוצה ליברטריאנית מבית הספר לכלכלה של לונדון (LSE) נקרא Ama-Gi. כמו כן, זהו סימלה של ה Liberty Fund האמריקאית המממנת מחקרים ופרסומים הקשורים לשוק חופשי, חופש הפרט ושלטון מינימאלי. אף מחנה האנרכו-קפיטליזם (המכונים גם אנרכיזם ליברטריאנים, המאמינים בהעלמת ממסד המדינה לטובת שוק חופשי לחלוטין, נטול מעורבות ממשלתית המתקיים על פי חוקי הכלכלה הקלאסית) עושה שימוש בסמל האָמָא-גִי.

גלעד שליט, בשׁיבתו הביתה, אל אמו, אָמָא-אָר-גִי. צילום : דובר צה"ל.

לדעתי זה קצת חבל שאָמָא-גִי מיוחס דווקא לקבוצות הללו (היפר-קפיטליסטיות ו/או אנטי-שלטוניות ברמה כזו או אחרת), ולדעתי סמל האָמָא-גִי הוא סמל לעצמאות פיזית ורוחנית (ולא דווקא כלכלית, או עצמאות מממשל), וּמתייחס אל חירות מעול שלטון זר, כפי שהיה בימי אֵנְטֶמֶנָה ואוּרוּכּוּגִינָה. עם שחי במולדתו, ושריבון על עצמו, עם שזכה לעצמאות ולחירות – הוא עם שזכה להיות "אָמָא-גִי". אנחנו אָמָא-גִי, גלעד שליט אָמָא-גִי – ביום מן הימים (וככל הנראה היום הזה לא רחוק מאיתנו) גם העם הפלסטינאי יהיה אָמָא-גִי. ואולי (ועכשיו אני כבר גולש אל מחוזות של פנטזיה) האָמָא-גִי יזכה לגאולה מן ההקשר הקפיטליסטי והוא יהפך גם לסמל המאבק למהפך ה"עברי", אותו רעיון שיומן-הרשת הזה מדבר עליו רבות.

אז נכון שבראייה צינית לחזור אל חיק האם לא בהכרח נתפס כחופש – חזרה אל בית ההורים בהחלט יכול להתפס כדבר הפוך. אולם בראיה ההיסטורית, של תרבות בה היה נהוג עבדות, בה ילדים (במונחים של היום) כבר לחמו כחיילים, השׁיבה אל האם הייתה לסמל, למילה נרדפת לחופש (לפחות הייתה סמלית מספיק בכדי שצירוף זה ירשם כביטוי לחופש באותם טקסטים עתיקים). וטעימה מכך קיבלנו גם אנחנו באותו יום שלישי מהולל, יום לפני ערב שמחת תורה, בו החייל גלעד שליט חזר אל חיק אמו (ואביו, כפי שהתמונות חשפו עבורינו קודם לכן), בצורה כה טקסית, לקריאותיהם הנרגשות של כל ההמונים סביב ביתו, בכבוד השמור לגיבורי מלחמה ואסטרונאוטים פורצי-דרך. ובאותו רגע בו הוא חזר אל חיק משפחתו, כאדם חופשי, ראיתי כיצד "שׁיבה אל אמא" יכולה גם יכולה להתפרש כחופש.

חולון, כ"ג בתשרי, ה'תשע"ב.

השמחות באדר ב', הסליחות באלול ב' ו"הקשר הבבלי" של עם ישראל

בתקופה זו שבין חג פורים לחג הפסח, במעבר שבין חודש אדר לחודש ניסן, ובמיוחד בשנה זו, שהיא שנה מעוברת, מעניין להתבונן בלוח השנה העברי ועל מקורותיו ההיסטוריים, שעשויים לרמוז לנו מעט על מקורותינו אנו.

העדות המוקדמת ביותר לקיומו של לוח-שנה במחוזותינו נמצא בלוח גזר – לוח חימר שנכתב בעברית עתיקה או בניב כנעני קדום שדומה לה מאוד, ומציין את מנין החודשים – 12 במספר. מנין החודשים אינו מציין בהכרח כל אחד בפני עצמו – הלוח מציין לעתים חודש אחד (ירח) ולעתים חודשיים (ירחו) תחת אותו שם, או אותה פעולה הקשורה לאותו חודש. כפי שהשם מרמז, הלוח נמצא בתל גזר העתיקה, ומתוארך לתקופה שבין האלף השני לראשון לפני הספירה – תקופה של תחילת ממלכת ישראל. בסוף הלוח כתוב שם, ככל הנראה שם המחבר : אביה. סדר החודשים המצויין שם הוא :

  • ירחו אספ – חודשיים אסיף.
  • ירחו זרע – חודשיים זריעה.
  • ירחו לקש – חודשיים ליקוש ("זריעה מאוחרת", של צמחים הגדלים לאחר הגשמים).
  • ירח עצד פשת – חודש עידור, קטיף, או עקירת הפשתים. הפועל "עצד" הוא פועל עברי קדום המופיע גם בתנ"ך בתור הכלי "מעצד", שמן הכתוב ניתן להסיק שהוא קשור במלאכת קצירה או ניסור : "חָרַשׁ בַּרְזֶל מַעֲצָד וּפָעַל בַּפֶּחָם וּבַמַּקָּבוֹת יִצְּרֵהוּ" (ישעיהו פרק מ"ד פסוק י"ב), ו"כִּי-חֻקּוֹת הָעַמִּים, הֶבֶל הוּא:  כִּי-עֵץ מִיַּעַר כְּרָתוֹ, מַעֲשֵׂה יְדֵי-חָרָשׁ בַּמַּעֲצָד." (ירמיהו פרק י' פסוק ג').
  • ירח קצר שערמ – חודש קציר שיעורים.
  • ירח קצר וכל – ניתן להבין כקָצוֹר וְכַלֵּה – או בחריזה מודרנית – קצור וגמור – תום תקופת הקציר.
  • ירחו זמר – חודשיים לגיזום, קטיף, זמירת הגפנים, "זמר" במובן הדומה למשמעותה של מזמרה.
  • ירח קצ – ניתן לראות את ה"קץ" הזה כסוף, היות ומדובר בסוף הלוח, אך ככל הנראה מדובר בחודש הקיץ.

לוח גזר, אגב, נתגלה עוד בשנת 1908, ומכיוון שבאותו זמן נשלטה הארץ בידי האימפריה העות'מנית, נלקח הלוח אל טורקיה, שם הוא מוצג עד היום במוזיאון הארכיאולוגי באיסטנבול. גם אם לא היה לוח שנה "מחייב" (וכנראה שלא היה, בעיקר בגלל ההתייחסות ה"כללית" לחודשיים לעתים, ולא אל כל חודש בנפרד) מדובר בעדות קדומה בכנען להכנסת החודשים למסגרת חקלאית חוזרת ונשנית, התלויה בעונות השנה.

במקרא כמעט ואין אזכור לשמות החודשים, וההתייחסות היא בדרך כלל אל מספרם (כשניסן, חודש האביב – חודשו של חג הפסח, הוא תמיד הראשון). אולם בספר מלכים מסופר לנו, כמעט ברמיזה, על שמותיהם העבריים המקוריים של ארבעה מתוך חודשי השנה – ירח איתנים (תשרי של היום), ירח בול (חשון) חודש אביב (ניסן) וירח זיו (אייר). משמעות שמם של שניים מתוך שלושת החודשים ברורה לנו – גם המילה "איתן" וגם המילה "זיו" מוכרות לנו מהעברית של ימינו, ורק החודש "בול" (אף על פי שגם מילה זה מוכרת לנו כיום, אך אין ספק שבמקריות בלבד ולא מתוך הקשר אל אותו בול היסטורי) גורם לנו לתהות מהי משמעות שמו – האם מדובר ב"יבול" או שמא ב"מבול" או במשמעות עתיקה אחרת. יש הרואים בשמות אלה כ"השפעה פיניקית", ושמלכתחילה לא היו אלה שמות החודשים של העם העברי (שכאמור, לפחות על פי יתר המקרא, השתמש במספרי החודשים).

משמעותם של שמות החודשים כפי שמוכרים לנו היום, לעומת זאת, אינה בהכרח ברורה לנו וזאת משום שמקורם הוא בבלי. אמנם שְׁבָט בהחלט מזכיר שֵׁבֶט, מקל (כפי שאומר המשפט הלא-כל-כך תקין פוליטית "חוסך שבטו שונא בנו"), וניסן בהחלט דומה ל"ניצן" (במיוחד בהתחשב בעובדה שהצ' המקורית הייתה דומה לצ' בערבית, שנשמעת כמו ס'), אבל מה לגבי תשרי (תשריתו = התחלה באכדית/בבלית), או תמוז (אליל אכדי, גילגול של דומוזי השומרי) או מרחשון (למי שתהיה – משמעותו האמיתית היא ירח שמנ, או החודש השמיני) ? השפה הבבלית התפתחה מן השפה האכדית הקדומה, ואף על פי ששתיהן שפות שמיות (בדומה לעברית) – הרי שהן מסווגות כשפות שמיות "מזרחיות" והשפה העברית מסווגת כשפה שמית "צפון-מערבית". החלפת שמות החודשים לבבליים-אכדיים מיוחסת לעזרא הסופר (שהנהיג, על פי מסורות מסויימות, גם את השימוש בכתב ה"אשורי", הכתב המרובע אותו אנו מכירים כיום ככתב העברי, בניגוד לכתב העברי הקדום אותו הכירו העברים ובו השתמשו עד גלות בבל).

הבבלים, מהם לקחנו את שמות החודשים, הורישו לנו ככל הנראה גם את הגישה לעיבור שנה. כמו בלוח השנה העברי, גם לוח השנה הבבלי כלל הוספת חודש נוסף בשבע מתוך מחזור של תשע-עשרה שנים (וגם לוח השנה הבבלי החל בניסן). בתחילה הוספת החודש המעובר הייתה תלויה אך ורק באסטרונומים הקדמונים, שככל הנראה תיזמנו את עיבור השנה עם מיקומו בשמיים של כוכב הלכת נוגה (שהיה משמש מעין "עוגן" שמיימי, בו השתמשו גם המצרים הקדמונים וגם בני המאיה, בקצה השני של העולם, לתזמון לוחות השנה שלהם). אולם אט-אט שיטת עיבור השנה הפכה למקובעת, והוספת החודשים התבצעה בשנים 3, 6, 8, 11, 14, 17 וְ-19. עובדה מעניינת היא שבשש מתוך שבע השנים הללו החודש המעובר נוסף באדר (כמו בלוח השנה העברי), אך בעיבור השביעי המתרחש בשנה האחרונה וה-19 במחזור, החודש התווסף לו דווקא בחודש אלול. ומה מיוחד בשני החודשים הללו ? מטרת עיבור השנים הייתה "ייצוב" החודשים בהתאם לעונות, התלויות בשמש ולא בירח. כך, נקודת המפנה של הסתיו (התלויה במיקום כדור-הארץ סביב השמש, ולא במחזור הירחי) תמיד מתרחשת בחודש תשרי ונקודת המפנה של האביב מתרחשת תמיד בחודש ניסן. בחירת החודשים אדר ואלול גם היא אינה מקרית – מדובר בחודשים הקודמים לניסן ותשרי (בהתאמה), וכך ה"יצוב" מתרחש בקרוב למועד המפנה העונתי עצמו. עובדת הימצאותם של החודשים ניסן ותשרי בנקודות המפנה ההופכיות (אביב וסתיו) מגלות לנו גם מדוע בחודשים האלה נחגגים שני החגים החשובים של העם העברי – פסח (ראש השנה למלכים ולרגלים) באביב ותשרי (ראש השנה העברי הנהוג היום) בסתיו. דמיינו לעצמם כי גם היום היינו מעברים את השנה ברוב הפעמים בחודש אדר, אך פעם ב-19 שנים היינו מציינים את אלול א' ואת אלול ב' (כשכמובן מנהגי הסליחות וחשבון הנפש הנהוגים בחודש אלול היו מצויינים באלול ב').

עולות בראשי שתי אנקדוטות המתייחסות אל לוחות-השנה הקדומים. לראשונה לא מצאתי סימוכין מספיקים, ועל-כן אציין אותה בסיוג-מה : האחת היא שבעיר אורוכּ, היא ארך המקראית (וממנה נגזר שמה של מדינת עירק) ראש השנה הונהג דווקא בחודש אדר, חודש לפני ניסן. האנקדוטה השניה (שאת הסימוכין שלה מצאתי רק לאחר פרסום הרשימה, ועל-כן אני מעדכן באיחור של כחצי שנה, בדיעבד) מתייחסת אל תושבי העיר לרסה (עיר שומרית במקור, אכדית לאחר-מכן, המוזכרת אף בספר בראשית, פרק י"ד, כעיר אֶלָּסָר), היו מעברים שנה בחודש שבט (Sabatu בשפתם), על פי מיקומו של כוכב הלכת נוגה, אותו חיפשו האסטרונומים הקדמונים באמצע חודש שבט (ביום החמישה-עשר, הוא הט"ו בשבט). ט"ו בשבט של לרסה היה יום חג לכבוד נִינְסִיאָנָה, אלת הצדק שהתגלמה בצורת כוכב הלכת נוגה. במידה והוא לא היה "זורח" במקום המתאים באמצע חודש שבט, היו האסטרונומים מוסיפים חודש נוסף. הוספת החודשים "יצבה" את החודשים בהתאם לעונות, ובתרבות חקלאית החשיבות הייתה מכרעת – קציר השיעורים התחיל בא' בנִיסַנוּ (ניסן העברי), ובמידה והחודש הקדום היה מתחיל מוקדם מדיי, קציר השיעורים היה מתחיל בעוד שהשעורה לא הבשילה דיה. אנקדוטה זו מסבירה לנו גם מדוע בשנה מעוברת בלוח השנה העברי אדר א' הוא החודש "המוסף" ואדר ב' הוא האדר "האמיתי" – שבט הוא החודש הקודם לאדר, ואם אכן בתקופה קדומה הוסיפו "שבט ב'" כחודש נוסף – זהו אותו "אדר א'" שלנו – אותו חודש נוסף ש"הודבק" לחודש אדר, במקום לחודש הקודם לו – שבט.

אנקדוטה נוספת מתייחסת אל זמנים קרובים יותר לתקופתינו, ובאופן ספציפי אל אדם בשם משה סִמבטיון, שהוציא כמה ספרים ואף שמון עברי. ספר זה היה למעשה מאגר עצום של שמות לועזיים וההצעות לגירסאות עבריות שלהם. והנה באחד הדפים מציע משה סמבטיון אף לעברר את השמות של חודשי השנה בחזרה אל שמות עבריים (במקום השמות הבבליים) :

"ולא נפגום בכבוד המסורה אם נחליף גם את שמות החדשים העכומיים שדבקו בנו בגלות בבל (י' ר"ח פ"א) – בשמות מולדתיים : איתן (תשרי), בול (חשוון), נמרוד (מרד המקבים בכסליו), מקבי (טבת), עציון (ראש השנה לאילנות בשבט), שמחוני (משנכנס אדר מרבים בשמחה), חירות (ניסן), זיו (אייר), סיני (סיוון), מצור (תמוז), נחמו (אב), סליחה (אלול). בול, זיו ואיתן מוזכרים עוד בתנ"ך."

כל הכבוד למשה סמבטיון. במאמר מוסגר אציין שניסן מוכר לנו גם מהתנ"ך כירח אביב, אבל הצעתו של סמבטיון מעניינת לא פחות, וכוונה שאני באמת מעריך. השאלה המסקרנת העולה מאותו "קשר בבלי" של לוח השנה שלנו, והקשר הברור בין שיטת העיבור הבבלית לזו הנהוגה כיום (שאמנם שוכללה אך ללא ספק קשורה אל אותה שיטה קדומה) היא שאלת מוצאו של עם ישראל. על פי המסורת, מוצאו של אברם אבינו הוא מאוּר, עיר שומרית-אכדית ששכנה בקרבת העיר בבל, והייתה מרכז דתי חשוב לאל הירח ננה-סין. עיר זו הייתה חלק מממלכת בבל – הממלכה שירשה את האימפריה האכדית. על פי המיתוס המסופר לנו בספר בראשית, אור נקראה "אור כשדים" – ה"כשדים" (או הכשׂים, או Kassites באנגלית) היו עם שמוצאם לא ברור, ושפתם לא קשורה לשום שפה מוכרת כיום (שפה מבודדת). גישת המחקר הארכיאולוגי היום נוטה להאמין כי עם ישראל לא הגיע כקבוצה אחת ממצרים והתנחל בארץ, אלא התיישב עוד קודם לכן והתבסס, שבט שבט בנחלתו, עוד לפני יציאת מצרים (שסיפח אל העם הקיים חלק חדש, שהקשר בינו אל בין זה שכבר ישב בארץ אינו בהכרח קשר "משפחתי" קרוב). הכנענים של שנות ה-40' וה-50' סברו כי מיתוס הגירתו של אברם מבבל העתיקה אינו אלא עוד המצאה גלותית יהודית קדומה שבאה לסמל את הקשר ההיסטורי בין בבל (ומכאן גם גלות בבל) אל בין עם ישראל – עם שהם מאמינים שהיה מלכתחילה עם כנעני מקומי, שלא היה קשור לבבל עד תבוסת ממלכת יהודה. "טוויסט" נוסף מספק ע.ג. חורון, מי שהשפיע יותר מכל על התפיסה הכנענית של יונתן רטוש. הוא סבר כי מוצאו של עם ישראל מהרי האטלס, בצפון-מערב אפריקה (מרוקו של היום), באיזור קדום שנקרא "אדמה", שמשמו נגזר שמו של האדם הראשון – אדם.

אני באופן אישי קטונתי מלקבוע דעה חד-משמעית לכיוון כלשהו, אולם אינני יכול להתעלם מהמשקעים ה"אכדיים-שומריים" המופיעים בתרבותנו – החל ממאפיינים לשוניים (שהספקנים יגידו שממילא הם קשורים אל כל השפות השמיות), דרך ההקבלות בין חוקי חמורבי לבין חוקים מקראיים שבאים לידי ביטוי בספר דברים, למשל, וכלה בקשר החזק שבין מיתוסים המופיעים בספר בראשית (סיפור הבריאה וסיפור המבול) לבין אנומה אליש (סיפור הבריאה השומרי-אכדי) ועלילות גלגמש (מיתוס מספוטמי נוסף המספר על המלך-האל גלגמש ומסעותיו). בין אם אותה השפעה נספגה עוד מלפני 3500 שנה, ובין אם בתקופת גלות בבל, לפני 2500 שנה, היא מעניינת מבחינה היסטורית – אך לא אמורה לשנות את הרעיון המכונן, שכן הוא מיתולוגי ביסודו וככזה אינו מחייב לאמיתות מדעית (והרי, כפי שאמרתי, בכל מקרה קיים קשר מיתולוגי בין סיפורים מספר בראשית לבין מיתוסים מספוטומיים). יתכן כי ההגירה מאיזור בבל לאיזור כנען, אם נתרחשה, לא התרחשה בבת-אחת, אלא ב"הפסקת ביניים" – כפי שגם התנ"ך מספר על העצירה של אברם בחרן (שבדרום-מזרח טורקיה של ימינו). וכמו שמות רבים של דמויות בספר בראשית, המצביעות למעשה על מקומות ועמים היסטוריים, אפילו שמו של סבו של אברם, נחור – היה שם של עיר עתיקה באותו איזור של חרן. על כן יכול אני רק לשער כי המסלול הארוך שעבר אברם (כדמות מייצגת להיסטוריה הקדומה של העם העברי) כן מסתמך על "הדים היסטוריים" שנטמעו לזכרון הקולקטיבי של עם ישראל בעת הקדומה, אך סביר להניח שהדבר התרחש כתהליך שארך משך דורות רבים, ולא בימיו של אדם אחד בלבד – הוא אברם העברי, אבי האומה העברית.

חולון, כ"ו באדר ב', ה'תשע"א.

רה-מודרניזם

יום שבת, 21 ביוני, 2008 (בשעה 14:15 !) – האור הרה-מודרניסטי נגלה לעיני לראשונה

בגיל 23 שוחחתי עם סטודנטית לאמנות מירושלים, ובמהלך השיחה הבעתי את ייאושי מהפוסט-מודרניזם, באמנות וכגישה פילוסופית מובילה בימינו. היא צדדה בגישת הקונפליקט החברתי, והגדירה עצמה (בין היתר) כמרקסיסטית ברוחה, וצדדה בפוסט-מודרניזם כגישה הנכונה ביותר. הויכוחים בינינו היו מרתקים, חיים וענייניים (ולעתים גם מייאשים). במהלך אחת השיחות אמרתי לה שאני מקווה שבבוא היום הערכים המודרניסטיים ה"קלאסיים" יקומו לתחיה. זה היה הרגע בו היא סיפרה לי, באדישות שאפיינה אותה, על הרה-מודרניזם. היא אף הגדילה לעשות ושלחה לי קישור אל המניפסט הרה-מודרניסטי. אני יודע שעבור מי שקורא את זה הסיפור הזה נשמע כמו מעשייה מצוצה מהאצבע, אבל, לא-אמין ככל שזה יהיה, באותם רגעים קפצתי מאושר במושבי. את התאריך שרשמתי לעיל אני יודע, מכיוון שמיד הכנסתי את האתר אל ה"מועדפים" שלי בדפדפן, וכך הוא נשמר (בתאריך היצירה שלו). קשה לי להגיד שבכל תחום אחר בחיים אותה סטודנטית השאירה את חותמה עליי, אך ללא ספק אזכור אותה לזכות. כל הכבוד לך, ארנית !
Sir Nicholas Serota Makes An Acquisitions Decison

סֵר ניקולס סרוטה מקבל החלטת רכש, צ'ארלס ת'ומסון, 2000. יצירה רה-מודרניסטית מכוננת.

1.3.2000 – המניפסט הרה-מודרניסטי רואה אור

אז מהו בעצם רה-מודרניזם, ומה לי ולו ?

על המניפסט הרה-מודרניסטי חתומים שני אנשים – בילי צ'יילדיש וצ'ארלס ת'ומסון. שניהם עמדו באותה עת בראש קבוצת אמנים שנקראת "הסטאקיסטים" (Stuckists), שאם כבר ננסה לעברת את שמם, יהא זה "התְקוּענים". הסטאקיסטים הם תנועה של אמנים חזותיים (כפי שמצהיר סעיף ד' במניפסט הסטאקיסטי – "אמן שלא מצייר אינו אמן") שבמהותם מתגדים לזרם הפוסט-מודרניסטי. עבורם, אמנות חייבת להיות עם נשמה. אמנות היא דבר אישי, מסע פרטי של האמן להכרת עצמו (ועל כן סעיף ה' טוען כי "אמנות אשר חייבת להיות מוצגת בתוך גלריה אינה אמנות"). לראייתם, הפוסט-מודרניזם הוא קשקוש אחד גדול של אנשים שמאסו בכל, ומנסים לכפות עלינו, כצרכני האמנות, את אותו מיאוס. את אותו מניפסט סטקאקיסטי הם פרסמו באוגוסט 99', ומעט יותר מחצי שנה מאוחר יותר, בדיוק היום לפני 11 שנה לפי התאריך העברי – כ"ד באדר א' ה'תש"ס – ומחר, על פי התאריך הלועזי – ראשון במרץ 2000, הם פרסמו את המניפסט הרה-מודרניסטי – קול קורא לאמנים באשר הם – גם אם אינם סטאקיסטים – ליצור אמנות שמאמינה ב"אמנות רוחנית" (אומנות שאינה דת, אלא מתחברת אל נפש היוצר, במסע להכיר את עצמו, ושמנסה להחזיר את האל אל תוך האמנות, אך לא האל שאנו מכירים מן העבר – כי אם מושג פילוסופי רוחני, ערטילאי, נעלה לכאורה).

הסטאקיסטים הם קבוצה שנתהוותה לה עוד קודם לכן. מקור שמם הוא בטענה שהטיחה טרייסי אֶמין, אמנית חזותית בעצמה, ובת זוגו של בילי צ'יילדיש, אחד ממייסדי הקבוצה, איפשהו בין סוף שנות ה-80' לראשית שנות ה-90'. דבריה, שצוטטו לאחר מכן במניפסט הסטאקיסטי, היו "הציורים שלך תקועים, אתה תקוע – תקוע ! תקוע ! תקוע !", ונאמרו כתגובה לביקורת של צ'יילדיש על האמנות הקונספטואלית בה התעניינה ועסקה באותה עת. שניים מיצירותיה הידועות ביותר הינן "כל מי שעמו ישנתי 1963-1995", שהוא אוהל שבתוכו מוצגים במעין קולאז' שמותיהם של כל האנשים עמם ישנה (במכוון המילה "ישנתי", slept, שבאנגלית נרדפת עם "שכבתי" עמם, אף על פי שמדובר במשמעות של שינה באמת, ובמיצג מוצגים גם שמה של סבתהּ), ו"מיטתי", מיצג חזותי של מיטה מבולגנת עם מצעים מפוזרים ומוכתמים שמסביבה מפוזרים נעלי-בית, עיתונים, קונדומים ו… אבוי, תחתונים מוכתמים בדם). אחת העבודות המזוהות ביותר עם הסטאקיסטים ועם זרם הרה-מודרניזם היא "סֵר ניקולס סרוטה מקבל החלטת רכש", המציג בצורה קומית את אוצֶר מוזיאון טייט בלונדון, ויושב ראש הועדה של פרסי טרנר לאמנות לאמנים חזותיים בריטים, ניקולס סרוטה, כשהוא בוחן תחתונים אדומים ותוהה האם הם שייכים לטרייסי אֶמין, או שמא הם זיוף חסר כל ערך. הסטאקיסטים אף הגדילו לעשות ושלחו מכתב פתוח לסרוטה, בו הם שוטחים את גישתם לגבי אמנות (בין היתר – מיטה בסביבתה הטבעית היא בסופו של דבר מיטה – דבר הנאמר בקשר למיצג של לא אחרת מאשר אותה טרייסי אמין, ווחשיבותו של הציור). תגובתו התמציתית של סרוטה הסתכמה בכך שהוא קרא את המכתב, ואת המניפסט הרה-מודרניסטי, ושלמרבה ההפתעה – אין לו מה להגיד על כך. הסטאקיסטים עד היום ממשיכים ביצירה ובמחאה כנגד האמנות הפוסט-מודרניזטית, ובהפגנות כנגד פרסי טרנר. טרייסי אמין עצמה טענה שהעיסוק של הסטאקיסטים בה הוא בגדר "חולני", ושהיא לא חושבת שזה מצחיק שהעובדה שיצאה לפני שנים רבות עם מישהו רודפת אותה עד היום. בנימה האישית, אני בהחלט יכול להבין אותה, אולם הרבה מאוד מהטיעונים שטענו צ'יילדיש ות'ומסון דיברו אליי, באופן אישי. את הפוסט-מודרניזם הגדרתי באותו זמן (ומאז לא הרגשתי צורך לשנות את ההגדרה) כחשיבה שחותרת כנגד החיים עצמם. הרה-מודרניזם מהווה אבדן כל כיוון, אבדן כל אכפתיות ומחוייבות של האדם כלפי עצמו, וכלפי הזולת.

My Bed by Tracey Emin, 1998

"מיטתי" של טרייסי אמין, 1998. אמנות קונספטואלית פוסט-מודרניסטית.

ועם כל הביקורת, וההתנהגות שנראית לעתים כ"בריונית" כפי שכונתה גם (הפגנות והתייחסות אישית חוזרת ונשנה אל דמויות "מפתח" בידי הרה-מודרניסטים), החזון המודרניסטי נראה לי תמיד קוסם יותר – זה החזון שהביא את הקידמה, את התעשייתיות, את העתיד. ועם כל השפעותיו השליליות (זיהום-אויר זו דוגמה חיה) – הרעיון של להשליך הכל לפח, ולהגיד שהוא רע מיסודו ושאין לנו אלא לערער על כל היבט של החיים, נראה לי שלילי ומוביל לאבדן. יותר מכל, הפוסט-מודרניזם אף יוצא כנגד התחום הקרוב ביותר להגדרת ה"אלוהים" האבסולוטי שלי (כפי שראיתיו באותה העת, לפני ה"מהפך האלילי" שלי) – המדע, האמת המדעית. את הסימוכין לאי-האמון במדע עצמו ובחיים עצמם מנסה הרה-מודרניזם לסמך, בין היתר, באמצעות התעלומות הגדולות וסימני השאלה של מדע פיזיקית הקוונטים, זה שמגלה לנו לפתע שלא לכל שאלה יש תשובה מדוייקת – אלא תשובה הסתברותית, ויתכן כי בעצם איננו יכולים לדעת כלום על שום דבר (כך, לפחות זה מנוסח בגישה פוסט-מודרניסטית). ואמנם הרה-מודרניזם אינה גישה פילוסופית-מדעית, אלא גישה אמנותית, אך רוח הדברים, אלו הסולדים מהרה-מודרניזם ומבקשים להשיב את ה"נשמה" אל תוך האמנות – נכתבו מאותו מקום ממנו הרגשותיי יצאו להן.

הרעיונות של הרה-מודרניזם מתומצתים בכמה משפטי מפתח במניפסט שלהם. הם מתייחסים רבות לעניין הרוחניות שבאמנות שלהם, ברעיון שיש משהו נעלה שאותו הם אינם רוצים לנפץ, כפי שהפוסט-מודרניזם מנסה. בד בבד, הם טוענים כי רוחניות באמנות אינה דת, שכן מטרתה – מסע האמן (והאדם) להכרת עצמו. סעיף 3 מציין בפירוש כי הרה-מודרניסם משליך וּמחליף את הפּוֹסְט-מודרניסם לנֹכח כשלונו לענות או להתיחס לכל ענין משמעותי שהוא העסוק בדבר קיומנו בני-אנוש. המניפסט אינו חשׂוך מכל הומור ו"מוזרות" כפי שסעיף 8 מסביר לנו מדוע הרה-מודרניזם אינו עוסק בארץ האגדות : "היא עוסקת בלפנות אל הצללים וּבלדבר עם כלבי-בר". הזוי במבט ראשון, אך למעשה מדובר על אותו חלק מסתורי הנשגב מהבנתנו – גם כמודרניסטים המאמינים במדע, ובמיוחד כמחפשים עומק רוחני באמנות.

100 מניפסטים אָמנותיים: מהפְיוּטוּריסטים (עתידניים) ועד הסטאקיסטים (תְקוּענים)

100 מניפסטים אָמנותיים: מהפְיוּטוּריסטים (עתידניים) ועד הסטאקיסטים (תְקוּענים)

מניפסטים, מניפסטים, מניפסטים.

לפני זמן לא רב ראה באנגליה ספר בשם "100 מניפסטים אָמנותיים: מהפְיוּטוּריסטים (עתידניים) ועד הסטאקיסטים (תְקוּענים)" בהוצאת פנגווין קלאסיקס. הספר, כשמו – מכיל מאה מניפסטים נבחרים של זרמים אמנותיים מהמאה ה-20, ו"מסתיים" (למניפסטים הרי לעולם לא יהיה סוף) בשלושה מניפסטים סטאקיסטיים עיקריים :

1. המניפסט הסטאקיסטי (The Stuckist Manifesto)

2. המניפסט הרה-מודרניסטי (Remodernist Manifesto)

3. היסוד, המניפסט והחוקים של הסטאקיסטים האחרים מגבעת מוזוול (The Founding, Manifesto and Rules of the Other Muswell Hill Stuckists)

אם היה צורך באסמכתא "רשמית" לחשיבותה של התנועה הסטאקיסטית, הרי שספר זה, היוצא בהוצאה הדיי מוכרת Penguin Classics, והעיסוק במניפסטים הסטאקיסטים בד בבד עם עיסוק במניפסטים של זרמים אחרים בעלי שמות מוכרים כמו סוריאליזם, קומוניזם, פמיניזם, וגם כאלה עם שמות מעט מטרידים כמו קניבליזם מוכיח כי הזרם הזה זוכה להתייחסות והכרה, וכי אולי, מי יודע, הרה-מודרניזם יזכה להיות "הדבר הבא".

לכבוד יום הולדתו ה-11 של המניפסט, עמלתי על תרגומו וכעת ניתן לעיין בכולו בעברית : . כמו-כן, המניפסט מופיע גם באתר הקבוצה הסטאקיסטית, תחת דף המניפסטים (הם חובבים גדולים של מניפסטים ומכתבים גלויים, רובם ככולם מתובלים בהומור ואידאולוגיה). הגירסה המקוונת באתר הסטאקיסטים נמצאת כאן : http://stuckism.com/Manifestos/RemodernismHebrew.html. היות ויש לי אהבה גדולה לעבריות "מיושנת", ספרותית – השתדלתי כמה שיותר לשמור על סגנון שכזה, גם אם מדובר במעשה מעט אנאכרוניסטי. אני רואה בזה אידאולוגיה אישית שלי (אחרים רואים בזה בעיקר שיגעון, אני מודע לכך).

הרה-מודרניזם והסטאקיזם לא חד הם. צ'יילדיש ות'ומסון הצהירו כי הסטאקיסטים הינם הקבוצה הרה-מודרניסטית הראשונה, אך בכך פתחו צוהר בפני קבוצות אחרות להגדיר עצמן כרה-מודרניסטיות. הסטאקיסטים הם קבוצה שהייתה קיימת עוד לפני-כן, ושאף על פי שעקרונותיהם דומים לעקרון הרה-מודרניסטי, הם פועלים גם לקידום אג'נדות אחרות שלהם. הרעיון הרה-מודרניסטי נועד לשמש "קווים מנחים" ליצירה רה-מודרניסטית, תהא אשר תהא. עם פרסום המניפסט הרה-מודרניסטי, הם נתנו דרור לרה-מודרניזם להתפתח בנפרד, אולי במקביל, לתנועת הסטאקיזם, שהיא הרבה יותר "שלהם". במהלך השנים אמנים אחרים, שאינם קשורים לסטאקיסטים באופן ישיר, החלו מגדירים עצמם כרה-מודרניסטים. במבט היום קשה לי להגיד כמה גדולה הקבוצה, וכמה באמת היא מובילה מהפכה – אך עבורי הרה-מודרניזם הוא אחד הרעיונות הטובים ביותר שהיו צריכים להגיע בכל מקרה, וטוב שהם הרימו את הכפפה – בעלי הגישה החיובית אל האמנות ה"מסורתית" (אל מול האמנות הקונספטואלית שהתנערה מכל מסורת וכלל שהוגדרו באמנות אי פעם) והמתנגדים אל הפוסט-מודרניזם עצמו, כגישה פילוסופית וכגישה אמנותית.

 -אתנחתא קלה – פינת הלשון – ההבדל בין אָמן ואומן-

קיים הבדל בין אָמן לבין אֻמן. בתור התחלה, אָמן מנוקד בקמץ קטן (ולכן הוגים את המילה כ"אוֹמן", וכמובן שאנו מכירים את המילה אָמנות כאוֹמנות). אֻמן בקובוץ (או שורוק, אוּמן) הוא איש מלאכה, מה גם שעבודתו היא לרוב מלאכת אָמנות בפני עצמה. המילה המקבילה בשפה האנגלית לאָמן, כמו צייר או משורר, היא artist, בעוד שאֻמן הוא craftsman. המילה craft פירושה מלאכה, ועוסקת במלאכת-כפיים (לצרכים שונים, לאו דווקא מעולם האמנות – נגרות, למשל).

 רה-מודרניזם ושני ציונות 

ומה לרה-מודרניזם ולבלוג הזה, ולרעיון שלי של השני-ציונות ? בתור התחלה, שְני בא מן המילה "להשנות", להתרחש שוב – המקביל העברי ל"רה", לפעולה שמתרחשת שוב. כפי שהרה-מודרניזם בא לעורר גל מודרניסטי חדש (אך לא העתק מדוייק, הוא לא מתיימר או רוצה ליצור העתק שכזה), כך השני-ציונות משמעה התעוררות גל ציוני חדש, גם אם לא העתק זהה.

הציונות החלה, ונשארה למעשה, תנועה מודרניסטית. הרעיון הלאומי שעליו נתבססה מקביל לרעיונות לאומיים שצצו בראשית התקופה המודרנית באירופה. כל הגישה המסודרת שלפיה, למשל, הוקמה ההסתדרות, היא גישה מודרניסטית, בה על פי החזון יש לנו מבנים מאורגנים בירוקרטים מסודרים למופת. כמו המודרניזם, גם הציונות הגיעה אל שלב ה"פוסט" – נושא הפוסט-ציונות שצץ לאחרונה בכותרות (בעיקר בשל נאומו של אהוד ברק, אם כי היה קיים עוד שנים רבות קודם לכן, למשל בהקשר של "ההיסטוריונים החדשים") – קבוצות פוסט-ציוניות מציגות קשת רחבה של דעות (החל מדעה שהציונות השיגה את יעידה ושתפקידה של הציונות מיצה את עצמו, וכלה בדעות שטוענות שהציונות מלכתחילה היא דבר רע) ופועלות לערער את הנחות היסוד והמיתוסים הציוניים שחינכו דורות. בנושא הזה אני מבדיל ממתנגדים אחרים לפוסט-ציונות, כדוגמת בן-דרור ימיני, שמכנים את הגל הזה "תעשיית שקרים", ומבדיל בין עובדות – גם מביכות ושליליות, שקיימות בכל מקום ושיצוצו גם בהיסטוריה של עולם פוסט-ציוני (וקל וחומר – פוסט-מודרניסטי), לבין הפרשנות הניתנת לעובדות – ובהן אני מוצא את הרע, המנכר, המערער מתוך מגמתיות חסרת חזון, תקווה ומטרה חיובית אלטרנטיבית לטווח הארוך. גם החזון השני-ציוני שלי אינו מתיישב בקנה אחד עם החזון הציוני המקורי – אני בתחיית המוסדות הציוניים, ומאמין ביצירת חברה מלוכדת על ידי "כור היתוך" תרבותי, אך ההבדל הוא שאני מאמין בלאום עברי, במדינה עם מהות לאומית עברית חילונית (ומכיוון שהיא עברית – מנותקת מן הדת היהודית הגלותית) – אולם לנצח אעדיף מדינה יהודית על פני מדינה לא-עברית וגם לא-יהודית (או לא-מדינה בכלל, בקצה האנארכיסטי של הקשת).

הבעל במוזיאון הלובר

אלאין בעל, בן-דגן, במוזיאון הלובר. מודרניסט אמיתי.

(רה-)מודרניזם וחשיבה אלילית

אחת מהמהפכות החשובות ביותר שהביא המודרניזם, לראייתי, היא העמדת האדם במקום גבוה יותר, ומרכזי, וערעור מקומו של האל כתכלית האבסולוטית של הכל. אם בתקופה הטרום-מודרניסטית (באירופה הנוצרית) לאל ולדת היה מקום מרכזי בחיי האדם, המהפך שהחל עוד בתקופת הנאורות העמיד את האדם במרכז, והוביל לחשיבה שרואה את האל כיצירו של האדם, ואת הדת כתוצר התפתחותי של חשיבה אנושית. את מקומו של האל בתפקיד הכל יכול תפס לא האדם כי אם הטבע כמכלול התופעות הנעלות שמאפשרות את חיינו (או קוטעות אותם בהפתעה), והמדע, שבאמצעותו אנו מבינים את הטבע ומקבלים הסברים הגיוניים לתופעות שעד לפני מאות ספורות של שנים שמענו עליהם מעשיות דתיות. 

כשאני מדבר על עבודת אלילים, אינני מדבר על אמונה עיוורת בכל המיתוסים הכנעניים. אני מדבר, באופן חלקי, על רגש לאומי "עברי" המנותק מהמיתוסים היהודים הרבניים, אך בעיקר אני מדבר על הצבת האדם במקום גבוה יותר, חופשי מהאל היהודי היהוויסטי האבסולוטי. בעולם מונותאיסטי, כפי שאנחנו מכירים כיום, האל נתפס כתכלית הכל. האתאיסט בוחר להתעלם ממנו, החילוני עוצם עיניים ובסתר לבו אולי הוא חושש קמעא – אך כל אדם שמאמין באל כזה – למעשה חי בתפיסה ימי-ביניימית ששוללת כל חשיבות לאדם, ורואה בו כאפק ואבק לרגליו של כוח עליון אבסולוטי ובמובן רב טוטאליטרי.

החשיבה האלילית, שוב – אין משמעה להחליף אמונה עיוורת אחת בשניה, ואין כוונתה להחליף אל טוטאליטרי אחד באלים טוטאליטרים רבים אחרים – כוונתה היא לתת לאדם את מקומו המגיע לו. בתור התחלה – בתפיסה כי מדובר בסיפור עם (שלא שונה מאגדת סנטה קלאוס או המלך ארתור ואבירי השולחן העגול) שאמנם שייך לנו, אך אין הוא מתיימר להיות אמיתי ונכון בכל פסיק ופסוק – ובכך שהאלים, גם אם הם "נעלים" על האדם – אינם כל יכולים – הם טועים, הם גם מסוגלים למות, והם תמיד "ניתנים להחלפה" – בכך למעשה אנחנו מוותרים על אבסולוטיות, מוותרים על הפחד, ועדיין שומרים על הזהות העברית שלנו. והכי חשוב – אנחנו מסירים את עול האימה הדתית ונפתחים אל עולם שאותו אנו חפצים להבין בהסברים מדעיים, במקום הזיות הוקוס-פוקוס דתיות.

ואמנם, אין המודרניזם עצמו עסק בהחלפת האל המונותאיסטי בעבודת אלילים – הוא שינה את סדרי העדיפויות, אך הוא גם לא העלים את האל לחלוטין (את הדבר הזה ניסה לעשות הפוסט-מודרניזם). אך שוב, כפי שנאמר – שני-ציונות, כמו גם רה-מודרניזם, אין כוונתם ליצור העתק מדוייק, אלא ליצור מחדש משהו דומה, אך לא זהה. אין זה אלא רעיון הגיוני וטבעי שבמהלך השנים ישתנו דעותינו וערכינו ושנגיע למסקנות חדשות, בהתאם לערכים ולצרכי התקופה – אך בניגוד לפוסט-מודרניזם, אינני בא מלכתחילה מתוך כוונה לשלול ולהרוס, אלא מתוך כוונה לחדש ולשפר, היכן שאפשר, ולשמר את מה שאני מאמין בו כנכון גם כיום.

תל-אביב, כ"ד באדר א', ה'תשע"א (11 שנים לפרסום גלוי-הדעת הרה-מודרניסטי).

אז למה בעצם אני כותב ?

לפני זמן מה, במהלך הופעה של דקר ליבנת בתל-אביב, הציגה אותי ידידה שלי (שהזמינה אותי להופעה) בפני חברה שלה. "זה אלעד, איש מחשבים," היא אמרה. "ו… ?" הוספתי בחיוך. לא ידעתי ממש לאיזו תשובה לצפות. הנחתי שתציין את התואר בכלכלה שהייתי על סף סיומו. "וכנעני גאה," היא אמרה.

בכך היא נגעה במשהו עמוק יותר, מבלי שאפילו התכוונה או ידעה על כך, מבלי שאני ידעתי על כך לפני-כן. העובדה שהציגה אותי כ"כנעני", העובדה שבחרה להציג אידאולוגיה שאני מתחבר אליה כל כך (מעבר להצגת תחום עיסוקי קודם-לכן, דבר שמבחינתי הוא בכל זאת הגיוני לגמרי) הציפה אותי בגאווה, וגרמה לי לחשוב על כך במשך זמן רב לאחר מכן.

אז כן, כדאי אולי להזכיר קצת אולי מי הם אותם "כנענים" – הועד לגיבוש הנוער העברי. קצת פחות מעשור טרם להקמתה של מדינת ישראל התגבשה לה התנועה האידאולוגית, תרבותית ולאומית, ובעלת הראייה ההיסטורית הנבדלת מן הקונצנזוס היהודי המסורתי. התנועה מזוהה בעיקר עם יונתן רטוש כדמותה הראשית, אם כי עוד רבים וטובים מהאמנים של ישראל בראשית ימיה היו שותפים לאותה אידאולוגיה.

עיקר האמונה הכנענית, כפי שניתן לראות גם מכתביו של רטוש, שלראייתי מדבר על ראייה היסטורית רומנטית ביסודה – של "חזרה למקורות" האמיתיים של עם ישראל. והיסוד של עם ישראל, לראייתו – אינו יהודי, כי אם עברי. היהדות אינה לאום, כי אם דת. בתקופה של גילויים ארכיאולוגיים מרעישי לכת (ובעיקר של חשיפת ארכיון לוחות החרס בעיר אוּגרית בסוריה של היום) גם הבסיס ההיסטורי של הדת היהודית קיבל נקודת-מבט שונה. האלילים הכנעניים של אוגרית מוכרים לנו מן התנ"ך – הבעל, האשרה, עשתרת, ענת, דגן (=דגון), ואבי האלים – אל. יונתן רטוש סבר כי הדת העברית הקדומה לא הייתה מונותאיסטית כלל וכלל – אלא אלילית. ומכיוון שתנועתו – הועד לגיבוש הנוער העברי (שזכתה לכינוי הגנאי "הכנענים" על ידי המשורר אברהם שלונסקי) שאפה ל"חזרה למקורות", כך גם מוטיבים אליליים מופיעים ברבים משיריו. היהדות, על פי תפיסתה, היא דת שמקורה מגולי ממלכת יהודה – ולא דתו של כל עם ישראל "המורחב".

אך תופעה זו לא צמחה יש מאין – קדמו להם חשיפת מכתבי אל-עמרנה במצרים, גילויים באיזור הסהר הפורה, ואף אחד מגדולה השירה העברית – טשרניחובסקי, כתב שירים רבים עם מוטיבים אליליים – חלקם כנעניים "מובהקים" (כמו "חזון נביא האשרה" או "לעשתֹרת שיר ולבֵּל!" (בל = בעל), וחלקם אף פונים פונים למיתולוגיות מרוחקות יותר (כמו "לנכח פסל אפולו" שכתב עוד ב 1899).

ומה לי ולכל זה ?
ראשית כל – תמיד התחברתי אל היסטוריה, ועל-כן לא נרתעתי מלחקור לעומק. לחקור מה ? במקרה הזה – שורשיה של היהדות. מסיבות אישיות הסתקרנתי לבדוק מהו מקורה של היהדות ומהו מקורו של עם ישראל. הכיוון שלי תמיד היה (ואני נוטה לחשוב שתמיד יהיה) זה האקדמי. גם אם המקורות המסורתיים יכולים לספק תובנות רבות – אינני מקבל דעות רבניות כ"תורה מסיני". ההנחה הבסיסית שלי היא שספרי התורה (והתנ"ך בכלל) לא נכתבו בידי כח עליון כי אם בידי בני-אדם – אנשים שלהם אג'נדות שונות, מאבקי כוחות מתמשכים, וכן – נטייה לטעויות ועיוותים.
התשובות שאני קיבלתי הפתיעו אותי, וכמו שוחר-ידע אמיתי, העלו בי שאלות רבות מאלו שקיבלתי עליהן תשובה. גם בעיניי החלה ההיסטוריה של עם-ישראל להתעצב כזו של עם עובד-אלילים ביסודו, שבתהליך הדרגתי החל להתעצב כעם מונותאיסטי. בשלב הזה התוודעתי גם אל הרעיון ה"כנעני" של רטוש, והתחברתי גם אליו.

עם הזמן גיליתי שההשקפה הלאומית של רטוש, שלהבנתי באה להציע "ניסוח שונה" לרעיון הציוני, אך עדיין תמכה ברעיון התנועה לאומית לעם ה"ישראלי", הפכה לתנועה-אנטי-ציונית ואנטי-יהודית. על סמך הקרבה הלשונית והתרבותית בין עם ישראל המקראי לבין עמי כנען השונים (בעיקר הפיניקים, המוכרים מהתנ"ך כ"צורים והצידונים") – ראו הכנענים (אני אישית לא מצאתי דעה כזו בכתביו של רטוש עצמו) בעמים הסובבים אותנו כ"עברים", ועל כן טענו כי אין זכות קיום למדינת ישראל, ותחתיה צריכה לקום מדינה עברית (מעין חזון פאן-לבונטיני, הייתי אומר). עם ה"טוויסט" הזה כבר אינני מתחבר. אמנם, אם נגדיר כ"עברי" את כל צאצאיו של אברם העברי, הרי שגם צאציו של ישמעאל, בן אברם, הם עברים (והערבים מזהים עצמם כצאציו של ישמעאל) – אבל עבורי המשמעות של עברי מתייחסת אל העם ששמר על התרבות העברית והשפה העברית, שיש לו זיקה אל אותה עבריות.

במהלך הזמן הגעתי אל המסקנה כי בעצם כולנו בתרבות המערבית נולדנו לעולם מונותאיסטי על פי הנוסחה "היהודית". בין אם נולדת בבית חילוני נוצרי או להורים חרדים במאה-שערים – התפיסה שלך היא מונותאיסטית. גם כאתאיסט, אתה תכיר את מושג האלוהים המונותאיסטי. עולם המונחים שלך הוא כזה, וצורת החשיבה שלך היא כזו. וכידוע, הלקסיקון שלך מגדיר את צורת החשיבה שלך. בניסיון לצאת נגד התפיסה הזו, ובתמיכה באידאולוגיה של רטוש ושותפיו, התחלתי להשתמש בלקסיקון פוליתאיסטי (או יותר נכון – הנותאיסטי, שמכיר באלילים רבים אך מעמיד במרכז אל יחיד). הרעיון של להחליף ביטויים כמו "בעזרת השם" ל"בעזרת ענת", או "יש אלוהים" ל"יש אלילים" הוא מעבר לרעיון ה"דווקא" לדתיים – עבורי מדובר על השינוי התפיסתי הלאומי – הפנמת ההבנה כי אנחנו עברים מיסודינו, וכי השילוב הזה של יישויות רבות יוצר מגוון תרבותי חדש. הקיבעון המחשבתי המונותאיסטי הוא תוצאה של הבנייה חברתית שקיימת אצל כולנו בתרבות המערבית, ושוב, לדעתי – גם אתאיסטים לא מנותקים ממני לחלוטין. בל תסיקו מדבריי כי המרתי את דתי באופן רשמי לעבודת-אלילים. התפיסה הדתית הבסיסית שלי היא פאן-דאיסטית. אם המושג "אלוהים" בא לייצג את הדבר הנעלה מכל, שהוא בעצמו הוא הכל, הרי שמבחינתי זהו הטבע. אינני תופס את האלוהות כתבונית ומתערבת בחיי האדם. עבורי חוקי המדע – הפיזיקה, המתמטיקה, הכימיה, ההסתברות – כולם התגלמות הטבע עצמו, ואין נעלה עליהם. להבין את הכל באופן מושלם, הוא להגיע אל האמת המושלמת – זוהי אשר לה מייחסים את האלוהות עצמה. על כן לנגד עיניי קיים שיוויון בין המושגים אלוהים=טבע=אמת. זוהי מבחינתי המהות הפאן-דאיסטית. ומה בנוגע לאלוהים כלשהם, הנעלים בכל זאת על האדם (אף אם לא על הטבע עצמו) ? אני האחרון שיטען ב 100% כי לא קיים שום צורה של אלוהים. אני מאמין בגישה המדעית כי "כל עוד משהו לא הופרך (או לחליפין – הוכח) – לא ניתן לקבוע לגביו עובדה".

אך המחשבות שלי לא נוגעות אך ורק לתרבות (תרבות ! ולא בהכרח רק דת). העיון מחדש בערכים השונים של החברה שלנו צריך להתבצע בעוד היבטים של החברה : כלכלי, חינוכי, מדעי, התיישבותי. מספיק להיות תושב הארץ כיום, לעיין בכותרות העיתונים ולסבור כי "משהו לא בסדר". הכלכלה, כך נראה, הופכת לריכוזית יותר ויותר. המוסדות הציונים ה"קלאסיים" – ההסתדרות, הקיבוץ, התעשייה בארץ (למעט ההיי-טק) – כולם איבדו מכוחם והחלו להיות מופרטים ומעוקרים. המעבר לתרבות של שפע גזל מאיתנו מחיר שחלקנו אולי רואים אותו כיקר מדיי – לא רק ברמה האישית, אלא גם ברמה החברתית. אני מניח שלפוסט ראשון זה יהיה מיותר לכתוב הכל על הכל – מה גם ששוב – כל הכוונה היא לשתף ולשמוע דעות של אחרים, ועל כן אינני מתכוון (וגם אני לא חושב שאני מסוגל) לפרוש כאן את כל משנתי בכל הנושאים. עיקר המטרה שלי היא להגיד – אני מאמין בדרך אחרת. דרך שמסתכלת אחורה, מסתכלת על היום, בוחנת לגבי ערכים שונים בחברה שלנו את השתנותם לאורך הזמן – ומסיקה את המסקנות לגבי העתיד ה"רצוי".

אז, כמו כל רעיון שונה ורדיקלי (אני מניח), גם רעיון זה החל בתגובות של ליגלוג. ואני עדיין חושב שרחוק היום שבו הרעיונות האלה באמת יקבלו מקום רציני ומכובד בשיח הציבורי, אם בכלל (עובדה שבשנות ה-40' וה-50' הם עדיין זכו להתייחסות שולית, אם בכלל). אך אם נחזור אל אותה הופעה, ואותה הצגה שלי כ"כנעני" – אני מרגיש צורך לשתף אחרים במחשבות הרבות שרצות לי בראש. לשמוע, לקבל ביקורת, לשתף – ואולי, מתישהו, לקבל חיזוקים ותמיכה. על אף הפן הדתי בדבר (אחרי הכל – הרעיון העברי כולל בתוכו גם את המוטיב האלילי) – אני לא רואה את עצמי כמטיף דתי, והבסיס האלילי מבחינתי הוא תרבותי. הבסיס העברי מבחינתי הוא בסיס לאומי. כפי שכבר ציינתי, אני רואה את עצמי כפאן-דאיסט, ומאמין שהטבע הוא נעלה על הכל. והרבה מעבר לזה – אני רואה את עצמי כשְני-ציוני – שני, לא מהמילה "שניים" כי אם מהמילה להישנות – שכן אני סבור כי התהליך הזה, של גיבוש אידאולוגיה, היישום שלה, בחינתה מחדש לאחר תקופה והישנות התהליך של גיבוש האידאולוגיה מחדש ויישומה הוא תהליך שצריך להיות מעגלי. המצב הגיאו-פוליטי, כלכלי, חברתי, מדעי, תרבותי, וכו' וכו' של שלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 השתנו במשך התקופה. ישנם מושגים ששינו את משמעותם ודווקא "גילויים מחדש" עשוי לעורר בנו רצון לחזור אחורה ולשפר – וישנם מושגים שכבר לא רלוונטים לתקופתנו.

מעולם לא באמת התפניתי לכתוב בלוג אמיתי, ואין לי מושג אם המאמץ הזה גם הוא יתרומם לו, אבל אף פעם לא מזיק לנסות. אני יודע שמאוד אשמח לתגובות, דעות, ביקורות ובעיקר להפצת הרעיון (והבלוג) למי שעלול למצוא בו עניין. וזה בעצם למה אני כותב.

חולון, ג' בשבט, ה'תשע"א.