ארכיון תג: צה"ל

סליחה, שתיקה וכוס שבורה

סליחה

לקראת יום כיפור אנו מבקשים סליחה מחברינו, מאנשים שאנו מכירים, מאנשים שאנו מדברים איתם (או שדיברנו עמם בעבר). זהו הנוהג, ולמרות שהמילה "סליחה" אינה אלא כמה הברות שיוצאות לנו מהפה, לא לכולם קל עם המושג הזה.

אולם, ישנה סליחה שלכאורה היא קלה יותר – הסליחה שאינה מצריכה הוצאת אף הגה מפינו – הסליחה ממי שאינו שומע אותנו. וזוהי דווקא הסליחה הקשה הרבה יותר, שרבים מתעלמים ממנה. חלקנו אולי מכנים את המושג הזה כ"המקום" – מי שירצה יראה בו את אלוהים בכבודו ובעצמו, אולם לדעתי המקום הוא באמת – ה מ ק ו ם, העולם בו אנו חיים – וכל כולו אינו אלא מכלול אלוהי אחד גדול. מי שרואה בחטאים ש"בין אדם למקום" כחטאים הנוגעים להלכות הנוגעות לקיום מצוות בלבד מפספס את כל מי, או מה, שאנו עושים לו עוול יום-יום, משום סגנון חיינו. ואולי אינני בוחרים לשנות את סגנון החיים, אך לדעתי אסור לנו לשכוח כי רמת החיים שלנו לא פעם אחת באה על חשבון רמת חיים של אנשים אחרים.

אני מבקש סליחה מכל אותם ניצולי שואה, הלומי קרב ומשפחות שכולות שעל חשבון סבלם אני חי כאן, ומכל אותם שכירים שחיים בתנאים מחפירים, באפריקה ובאסיה, הכורים, מתיכים, ומייצרים את הבגדים את המכשירים האלקטרונים בהם אני משתמש, שעמלים להכין את הבגדים אותם אני לובש, החיים תחת שלטונות איומים ונוראיים המנצלים הזדמנויות כלכליות על חשבונם.

אני מבקש סליחה מן הטבע – מהחיות הסובלות כדי שאוכל אותן ואלבש את עורן, מהים והאדמה המזוהמים ממפעלים שבסופו של דבר מספקים צרכים הגנתיים כאלו או אחרים, מכל היערות הנפלאים שנכרתו ומכל ההרים שרוסקו לכדי גרגרים דקיקים בכדי לייצר את חומרי הבניה לאותם הקירות המרכיבים את הבית בו אני שוכן.

נכון, אני לא אעבור לחיות באיזו מערה ולהתקיים מפירות הנושרים מעצים, ונכון, אני לא אנטוש את השימוש במכשירים אלקטרונים כאלו ואחרים – אבל יודעים מה? אולי אדע להשתמש בכל אחד מהם קצת יותר בתבונה, ופחות בבזבזנות. מעצם המודעות לעוולות האלה, גם אם אין ביכולתי להפסיק אותם, אני יכול, במעט, לשפר את העולם סביבי, ולחיות חיים הגונים יותר לא רק עם האנשים סביבי, אלא גם עם המקום עצמו.

שתיקה

עם צום או בלי צום, יש משהו מאוד מיוחד בעיניי בערב יום הכיפורים, שגורם לי לאהוב את היום הזה. עם כל השׂאון וההמולה של המוני האנשים בחוץ, זהו יום של דממה. הדממה הזו מתבטאת בעצירה מיוחדת של המנגנונים שלא תלויים בנו – הרמזורים מהבהבים, תנועת המכוניות עוצרת, הכל מאט לכדי עצירה.

בכל שנה בערב יום הכיפורים אני הולך אל אחי הבכור, ובדרך אליו אני תמיד בוחר להאריך את דרכי, עושה סיבובים ופיתולים בדרך וּמשתדל לספוג כמה שיותר. אותו הדבר תופס, כמובן, גם בדרך חזרה הביתה. ואמנם רגליי נעות, וכמותם גם רגליהם של אלפים רבים – אך העולם כולו, בעיניי, עוצר מלכת. גם בבוקר למחרת, אני לרוב לא נשאר במיטה למשך זמן רב, ומשתדל גם באותו היום לתת לאוירה המיוחדת הזו לשרור על לבי.

לפני שנים רבות, בגלגול אחר של חיי, הכרתי אדם שעתה נראה בעיניי נוראי בתכליתו. אולם אם ישנה תובנה אחת שכן אמצתי מתקופת היכרותנו, היא שערב יום-הכיפורים תמיד יהיה הערב הראשון בו נרגיש כי לפתע קר להסתובב בחוץ, בלילה, עם בגדים קצרים. לפתע אנו חווים על בשרנו כי החורף ממשמש וּבא.

כוס

ישנו שיר יפהפה של יונתן רטוש, "כּוֹס", שלדעתי מתאים במיוחד ליום-הכיפורים. יונתן רטוש, אבי "הועד לגבוש הנוער העברי", דמות שנתנה השראה לחזון הלאום העברי, שעם כל הנפלא שברעיון הזה למדתי גם לא להסכים עם כל-כך הרבה רבדים מרעיונותיו, היה יותר מכל משורר דגול, זיקתו אל השפה העברית מעוררת בי התרגשות ופליאה מחדש.

כּוֹס / יונתן רטוש

כִּמְעַט בָּרוּר שֶׁאֶפְשָּׁר לְתַקֵּן

כִּמְעַט כָּל שְׁגִיאָה שֶׁשָּׁגִיתָ –

     לְמָשָּׁל,

          אִם שָׁבַרְתָּ כּוֹס

          תִּזָּהֵר הֵיטֵב הֵיטֵב בַּחֲבֶרְתָּהּ

          – אִם הִיא שֹׁוָה בְּעֵינֶיךָ

          וְכַדָאִית בְּטֹרַח הַזְּהִירוּת

אֲבַל מַה לָּזֶה וּלְכַפָּרָה

עַל הַכּוֹס הָאַחַת הַהֵיא

     שֶׁנִּשְׁבְּרָה וְאֵין לָהּ תַּקָּנָה,

     שֶׁנִּשְׁבְּרָה לְלֹא תַּקָּנָה,

     שֶׁנִּשְׁבְּרָה

          רְסִיסִים רְסִיסִים –

     חַדּוּדִים מְחַתְּכִים כֻּלָהּ –

הָאוֹרְבִים לְכַף רַגְלְךָ הַיְחֵפָה

בְּרִדְתְּךָ לְתֻמְּךָ מִן הַמִּטָּה –

– אוּלַי אֵין לְךָ מְסֻכָּן מֵהֶם –

          מַזָּל שֶׁיֵּשׁ סְמַרְטוּטִים

                    טוֹבִים טוֹבִים

                    וִיעִילִים

               לְנַגֵּב אֶת הַרִצְפַּה

                    הֵיטֵב הֵיטֵב –

וְנַעֲלֵי בַּיִת

     – לְמִינֵיהֶן –

     מְצוּיִים בְּכָל חָנוּת

          כִּמְעַט בְּאֶפֶס מְחִיר וְטִרְחָה –

סוֹף סוֹף דֶבֶק זִגוּגִיּוֹת לֹא יִסְכֹּן

כִּי אִם לִשְׁבָרִים גְּדוֹלִים

          כִּמְעַט שְׁלֵמִים כְּבַיָכוֹל –

                    – אֵין אַתָּה יָכוֹל

                              (בְּכָל הַיְּעִילוּת)

               לֶאֱסֹף אֶת כֹּל

               הַנְּפוּצוֹת תֻּמָּם –

וְגַם הַדֶּבֶק הַמּוֹאִיל אֵי כָּךְ לְהוֹעִיל

          תָּמִיד הוּא נִּכָּר אֵי כָּךְ,

     וְתָמִיד, מַשֶּׁהוּ בְּכָל זֹאת זָר

          יִדְבַּק בָּהּ בַּכּוֹס – וְלוּא יָפָה –

                    לְלֹא הִתְחַשֵּׁב,

          יִדְבַּק בָּהּ מַעֲשֵׂה-חוֹשֵׁב

                              כְּבַיָכוֹל –


וְלָמָּה זֶה נָהִימָה

               נָרִים –

          נֵשְׁתְּ לְחַיִּים

     מִן הַכּוֹס שֶׁנִּשְׁטְפָה

          רְסִיסִים רְסִיסִים –



גמר חתימה טובה.

חולון, ט' בתשרי, ה'תשע"ד.

מודעות פרסומת

צֳאעָקֶה (המלחמה והגשם של ענת ובעל)

הנה הגיע אל קִצו השבוע הסוער בטחונית, שבוע של רקטות, ושל הרס ושל דם (ואפילו של פיגוע תופת באוטובוס, לאחר שנים "כה" רבות, כך נדמה לנו) – שבוע שבו האלה ענת עשתה מה שהיא יודעת הכי טוב – מלחמה. במיתולוגיה הכנענית, ענת היא זו שסיעה לבעל לבסס את מלכותו בהר צפון – בעל, אל הסער והגשם – והנה, כמה סמלי הוא זה שלאחר "מעללי" ענת הנה הרוח נושבת בחוץ וחשרות סערה מאירים את השמיים. דבר דומה קרה, כזכור לי, גם בימי הקיץ החמים של תום מלחמת לבנון השניה בשנת 2006 – שבהם החל הגשם ניתך לפתע על אדמת הגליל. וכשם שבחוץ סוערות הרוחות, בפנים הן סוערות ביתר עוז. אולם בך נעוצה, לדעתי, התמצית האמיתית של הקיום – לא באותו "אויר עומד" קיצי מעיק, אלא בסער ובתהפוכות, תקופת החורף והגשם הבא עמו, המרווה את האדמה והצומח ואת מקורות המים מהם אנו חיים.

נזכרתי בשיר הזה שכתבתי לפני כמה חודשים. גם ההקשר שלו מלחמתי (אם כי "כוון" קצת יותר צפון-מזרחה), אך עם אותה זיקה אל הסער השמיימי, המטאורולוגי, ומה שהוא מסמל פנימה, ברוח האדם (והלא "רוח" אינה רק נדבך בתודעתו של האדם, אלא גם במובן הבסיסי והמידיי ביותר – משב רוח, אויר נע).

חולון, ט' בכסלו, ה'תשע"ב.


צֳאעָקֶה

לַמְנַצֵּחַ, מִזְמוֹר לְעֵזְרֻבַעַל – אֶל בַעַל וְעֲנָת:


בְּחִיל וּבָרָאעַד,     שָׁמַיִם יַרְעִימוּ –

וְלַיְלָה, כַּיּוֹם יָאִיר;

תֶּחֱרַשְׁנָה אָזְנֵינוּ     לְנוֹכָח אֱלוֹהַּ

רָשָׁע וְאַנְשֵׁי דָמִים;

נִפְלָאֵי-נוֹרָאוֹת,     וְעָבֵי-חַשְׁרוֹת,

וְאֵימַת אַלְפֵי צַאעֲקוֹת,

הָיוּ בְּרָקִים     לַמָּטָר מַתְּכוֹת

כְּבֵדִוֹת, סִיגֵי-נְּפִילִים;

עֵינַיִם לָנוּ וְאֵיכָה,     לֹא נִרְאֶה:

הִתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי-נְצָחִים;

כְּמֵתֵי עוֹלָם     עַד שׁוֹךְ הַסַּעַר

נֵשֵׁבָה בַּמַחֲשַׁכִּים.


חולון, כ"ב באלול, ה'תשע"ב.

ימי זכרון (על הדחקה והשכחה)

באמת שהשנה קיוויתי לא לכתוב, לא להתפלמס, לא להתנצח בכל מה שנוגע לימי הזכרון (שניהם), וליום העצמאות. ודווקא השנה נראה שפסח עלינו אותו "פסטינכבה" שאותותיו ניתנים עם צאת המימונה ושׂיאם, כמובן, ביום העצמאות (וכשאני אומר "עלינו", אני מדבר על התודעה הציבורית שאינה בשוליים הקיצוניים).

מה ששבר אותי, בסופו של דבר, היה הפוסט "יום הזיכרון ליום הזיכרון" של צפריר בשן בבלוגו "גומרים הולכים" (למען הסדר הטוב אציין כי הרשימה נכתבה בשנה שעברה). אולי זוהי הלשון הבוטה שבה בחר לנקוט, או שמא הדיסוננס הקשה בין מי שמנסה להתנער מן האתוס הציוני (והרי יום הזכרון זהו "חגה הגדול של התעמולה הישראלית", כדבריו) לבין מי שפותח את דבריו בכך שהוא יתום צה"ל.

למה זה הפריע לי ?

האמת, שאני מכיר המון אנשים שלא אוהבים טקסיות. אינני יודע אם זו בגלל התקופה שבה אנו חיים, או שמא משחר ההיסטוריה רוב האנשים סלדו מטקסיות (ופשוט התיעוד של אותם טקסים הוא זה ששרד, ולא התיעוד של אלו שבחרו לשבת בבית). אני גם לא נוטה לחשוב שמישהו צריך "לאהוב" את הציונות בכוח, אבל בדבריו של צפריר בשן יש לא מעט הסתרה של עובדות, שהן מציאות קיימת : טקסי זכרון לחיילים, כמו גם אתוס לאומי לכשעצמו – קיימים כמעט בכל מדינה, אפילו כזו שאין לה לאום "היסטורי" שמבוסס על מוצא משותף (קרי – ארצות הברית, שמלכתחילה נבנתה על הגירה, ולמרבה הצער, אף על נישול הילידים מאדמתם ומתרבותם).

ואז מה נגיד ? שאצלם זה מוצדק ? כי הצרפתים, והבריטים, והאמריקנים, והסובייטים, כולם נלחמו בנאצים ? השאלה האמיתית שעולה פה היא : האם "ראוי" לזכור רק את החיילים שנפלו במלחמות צודקות ? כי הרי, בתפיסה ההיסטורית, מלחמת העולם הראשונה נתפסת כמלחמה נוראית ובמובנים רבים  – מיותרת. ומלחמת המפרץ השניה – מיותרת. ויטנאם – מיותרת. ועדיין, חללים רבים נפלו בכל המלחמות האלה. חיילים, שבסופו של דבר מילאו את תפקידם. האם העובדה שאתרע גורלם ונזדמן להם להוולד כך-וכך שנים בטרם פרוץ המלחמה, כך שהיו בגיל המתאים ללבוש מדים ולצאת לקרב מיותר (לכאורה, ואני מדגיש זאת מכיוון שאני לא נוטה לשפוט את צדקתן של מלחמות כאלו ואחרות בשחור או לבן) הופכת אותם ל"ראויים פחות" ?

ואם נחזור רגע אלינו – אדון בשן אמר "זכרו את מתיכם. זכרו את קורבנכם. זה מה שהם, כל גיבורינו. הם קורבנות. כבר ארבעים שנה, שהחללים שלכם, הגיבורים שלכם, המתים שלכם, הם בשר התותחים שמשליך השלטון המטורף ורדוף הפחד והשנאה שלנו כדי להתגונן מפני המציאות, כדי שנדע עוד ועוד ועוד מלחמה." מדבריו אני מסיק (ויסלח לי אם הבינותי לא נכון את דבריו) כי הקורבנות ה"ראויים" נפלו במלחמת העצמאות, ומששת-הימים אנו עוסקים במלחמות לא צודקות. נכון, הוא אומר – זכרו את מתיכם – אבל לא בהקשר שמבקשים מכם, אלא בהקשר השולל, כי הם מתו לשווא.

וגם אם זה נכון (אני, אגב, סבור שלא כך הדבר) שממלחמת ששת-הימים אנו עוסקים במלחמות לא צודקות – באיזו מסגרת אחרת המדינה, כמדינה, תבחר לזכור את חלליה ? אותו רגש אנטי כלפי המדינה מבקש דבר בלתי אפשרי – זכרו את חללי צה"ל, אבל לא את צה"ל עצמו (ואם כן – רק בהקשר שלילי). המדינה, בסופו של דבר, מציעה מסגרת. מסגרת ממלכתית, כמובן – אבל זהו תפקידה, כמדינה – כל מדינה. אני, באופן אישי, חושב שמלחמת לבנון השניה היתה בבסיסה פחות מוצדקת ממערכות צה"ל האחרות. אני באמת מאמין שהחיילים שם נשלחו אל תופת בלי תכנון ראוי, ושמלכתחילה נלחמו באויב הלא נכון (חיזבאללה הוא רק "קבלן משנה" שפועל בלבנון בחסות סורית, שהיא בעצמה פועלת בחסות איראנית). ועדיין – האם אי-פעם אבדיל בין זכרם לבין יענקל'ה שירד מסירת המעפילים ונשלח אל הקרב במלחמת הקוממיות ? לעולם לא. דמם של כולם סמוק באותה המידה, ומסגרת הזכרון שלהם צריכה להיות אחידה.

אגב מסגרת זכרון אחידה, גם לפני כמה עשורים היא לא הייתה כל-כך אחידה. מסגרת מיליטנטית עם מנגנון תעמולה (בצורה המחרידה המתוארת בגילויי-דעת כאלו ואחרים) לא הייתה מאמצת ספרות "יורים ובוכים", לא הייתה מעניקה פרסי ישראל לאותם סופרים ומשוררים המתבטאים לא-אחת בגנות המלחמה, ובגנות הצבא. המדינה, בכל הנוגע ל"תעמולה", אינה פועלת בצורה כה אטומה, נוקשה ותקיפה כפי שמתואר – ישנן דרכים הרבה יותר יעילות לגדל דור חדש של ילדים שטופי-מוח ותאבי-אלימות מאשר להנציח ספרות מסוג כזה. העובדה היא שהמדינה נולדה בסער ובקרב, והמצב הזה אכן הוליד טקסטים רבים הנוגעים לנושא – אך ממש לא כולם מפארים את הקרבות, ואת הגבורה (מי קרא את "אני פחדן אני" של פוצ'ו ?)

קִראו לי נאיבי, אבל אני באמת לא חושב שהמדינה כופה על אנשים להיות ציוני בכוח. אני, מנסיוני, יכול להגיד שגדלתי במערכת חינוך פוסט-ציונית. רוב המורים שלי פקפקו בערכי הציונות המסורתיים. ואל טקס הזכרון בחולון לא הלכתי כי איזושהי מורה הכריחה אותי, ולא מתוך פחד מאיזה "נוּ-נוּ-נוּ" מדמות סמכותית כזו או אחרת – הלכתי מכיוון שרציתי להתייחד עם זכר הנופלים. כולם, בלי יוצא מן הכלל. שרתי את התקווה לא כי זה הרגיש "לא נעים" לעמוד דומם, אלא כי רציתי לשיר. כי בי מפעמת אותה רוח המוזכרת בשיר. ושוב, קל להגיד שמדובר בתוצר של שטיפת מוח ציונית, אבל אני רק רוצה לחדד ולהגיד, שבסופו של דבר אדם יכול לקבל ערכים "ממלכתיים" כתוצאה מהרהור ושקילה רצינית. כן, זה אפשרי – ואני נוטה להאמין שכך דעותי נתעצבו. מה גם שיומן-רשת זה לא-אחת יוצא לי לתקוף היבטים אחרים באותה תפיסה ממלכתית (והרי גם ההשקפה הלאומית שלי אינה "ציונית קלאסית", כי אם "ציונות עם הסתייגויות", או כפי ששם יומן-הרשת מסגיר – שני-ציונות).

עם צאת החג השני של פסח, יצא לי להתקל בגילויי-דעת כאלו ואחרים ה"תוקפים" את יום השואה, או יותר נכון – את זכר השואה כחלק מהאתוס הציוני. למען גילוי נאות, אקדים ואומר בצורה הכי גלויה שאפשר – אף אחד מקרובי משפחתי לא נספה בשואה. לכאורה, אין לי זיקה ישירה ליום הזה. ויש אנשים שבהחלט יסתפקו בזה, ויאמרו – אכן, היום הזה לא שייך לך. יום השואה עבור אותם אנשים מתייחס אך ורק לאבל ולאסון האישי, המשפחתי – והוא משולל כל רעיון לאומי. אחרי ככלות הכל, עבור אותם אנשים (שוב, גם חברים שלי) – יום השואה משמש כתירוץ לקיומה של הציונות, לקיומה של מדינת ישראל. השואה עצמה אינה בדיה, אך היחס אליו כאל אסון לאומי הוא פיקציה.

אינני מסכים עם דבריהם. יום השואה הוא בהחלט גם היום שלי. אינני מרגיש בשום צורך ב"תעודת אֵבֶל אישית" בכדי להרגיש מחובר ליום הזה. למעשה, אם כבר הזכרתי את החג השני של פסח – הרי שאל יום השואה אני הרבה יותר מחובר מחג המימונה. המימונה גם היא חג "עדתי", משפחתי, ואליו אמורה להיות קיימת אצלי זיקה משפחתית, מסורתית – אולם חשיבותו ועצמתו היא כאין וכאפס לעומת יום השואה.

למה בעצם אני כל כך חפץ לסבול ?

השואה לכשעצמה סופגת מכות נמרצות בידי קומץ מקרב היהודים עצמם, אותם אני מכנה מדחיקי שואה ומשכיחי שואה (לא מכחישי, משכיחי). עבורם, השואה היא טרגדיה אנושית, אך משהו שקשה להם להתמודד איתו ולדבר עליו – לא בשל האימה שבדבר, אלא בשל ההשלכות של השואה על תקומתה של המדינה. הטיעון הנפוץ ביותר הקשור לכך הוא שהשואה, כזכרון לאומי, היא התירוץ בו משתמשת המדינה הציונית לכל מעשה נפשע שהיא מבצעת. אכן במגילת העצמאות נכתב "השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על־ידי חידוש המדינה היהודית בארץ־ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות־זכויות בתוך משפחת העמים."  אולם בל נשכח כי הצהרה הזו חוברה כשלוש שנים לאחר תום מלחמת העולם השניה, והשואה יחד עמה. הנסיון להתבונן, בראיה כזו, על הטיעון הזה כ"צידוק מיותר להאחז בו" הוא אומלל ואולי אף מרושע, חסר כל חמלה אנושית כלפי תחושת ההלם ממימדי האסון (שוב, בהקשר ההיסטורי הנכון). מעבר לכך, ההנהגה הציונית באותה תקופה העדיפה להשכיח את ה"תבוסתנות" שברעיון של עם שלם המובל בטבח, והעדיפה להדגיש את צד הגבורה כנגד האויב הנאצי (ועל כן יום זה נקרא יום השואה והגבורה). רבים נוטים לשכוח כי הצד הזה, לכשעצמו – של גילויי הגבורה – דעך עם הזמן וכמעט לא קיים היום – בניגוד לטענותיהם של אנשים מקרב השמאל הקיצוני שמנסים לתאר את האתוס הציוני כהולך והופך למיליטנטי יותר.

למעשה, ההסתכלות על השואה כטרגדיה של חסרי ישע (תוך הדחקת גילויי הגבורה) מזכירה במעט את הנרטיב הפלסטיני הנוגע לנכבה – הדגשת האסון, התבוסה, ההשפלה, הגזל, הרוע של האויב. החשיבה התבוסתנית הזו היא למעשה כיום תמצית הנרטיב הפלסטיני ה"מיינסטרימי", כשבשוליים (שבתקופות מסויימות מתרחבים להם עד שנראה שהם בעצמם הופכים למיינסטרים) קיימים הקולות הקוראים למאבק מזויין, ועל גבורתם של השאהידים. אין עוררין על מימדי הטרגדיה, ואכן – גם מעשי הגבורה מתגמדים לעומת האסון – אולם זוהי בחירה שלנו (או שמא – של החברה בה אנו חיים) להחליט על מה אנו מתמקדים באותו יום זיכרון.

המגוחך בכל הסיפור הזה הוא הצורה שבה השמאל הקיצוני מנסה להציג את ה"מנגנון הציוני" שבונה את המיתוס של השואה כאירוע מכונן – ותוך כדי מתעלם מהעובדה שהוא בעצמו עושה אותו דבר – מנסה להכתיב מיתוס אחר, אנטי-ציוני במקרה המתון ואוטו-אנטישמי במקרה הקיצוני והעגום יותר. תמימות הדעים כה מרשימה – אין ספק, השואה נתרחשה, אבל לא רק לנו (נשכח מהפערים המספריים). כן, זה היה נורא – אבל אנחנו לא היינו היחידים (אולי גם ארמניה כמדינה עצמאית איננה לגיטימית ?). כן, נהרגו שישה מליון (המספר נמוך בכמה מאות אלפים, ככל הנראה – אבל גם לדעתי זה לא משנה) – אבל האם ננפנף כל הזמן במספר הזה כדי להצדיק את הרעיון הציוני הנלוז ? (מלכתחילה לא חסרים לנו מקורות גאווה אחרים, וגם אם כן נקלענו להתמקדות יתר בשואה – אין זה פוסל את זכות קיומה של המדינה, אלא פשוט מזכיר לנו להתמקד באותם הדברים האחרים.

התוכנית הנאצית להשמדת קבוצות שלמות באוכלוסיה נכללת כולה בהגדרת השואה – כולל היהודים, כמובן, אך לא רק – גם צוענים, הומוסקסואלים, קומוניסטים (ובכלל, מתנגדי משטר) ובונים חופשים נרצחו כולם בידי מנגנון ההשמדה הנאצי. מסיבה זו, ישנם אלו שטוענים כי השואה הינה אירוע אוניברסלי, וכי עצם הייחוס של השואה לעם היהודי הינו חוסר אכפתיות, ששוב – כל מטרתו היא להשתמש בתירוץ הזה לצורך עשיית מעשים נוראים. ועדיין – מדוע אני מוצא הבדל בין השואה "שלנו" לבין שאר פשעי-המלחמה שביצעו הנאצים ? כן, דווקא בשל מימדי-האסון. אין כאן עניין של "מניין גופות" או "פולחן-דם", אלא בעובדה פעם היחידה בהיסטוריה המודרנית המתועדת, התקיים נסיון השמדה מכאני (כן, ממש כתהליך תעשייתי) של עם שלם – והתוצאות מזעזעות, ולמזלינו – נסתכמו בחמש וכמה מאות אלפי מליון הרוגים. השואה, כמנגנון, שונה ממקרים אחרים של רצח-עם ופשעי-מלחמה. בשל סיבה זאת, אינני רואה, למשל, את רצח-העם שבוצע בארמנים כשואה, אלא כרצח-עם, כפשע-מלחמה מזעזע. השואה של העם היהודי היא בהחלט מקרה יוצא-דופן ויחיד (אקווה שגם בעתיד) של ההיסטוריה האנושית.

בניגוד לאירועים היסטוריים מוקדמים יותר שנחרטו בזכרון הקולקטיבי שלנו, השואה היא מקרה מאוד מתועד. על כן, כל עוד איננו מדברים על מכחישי שואה, כמעט ולא קיימים אנשים שיחלקו על העובדות. עיקר ה"מלחמה" היא על זכר השואה, על ציוויונו של יום השואה – אני נוטה לחשוב שהרוב הדומם מקבל ומבין את יום השואה כיום אבל וזיכרון של אותם מליוני קורבנות. אולם, ישנם אלו המנסים להדחיק את אותו זכרון, או אפילו להשכיח אותו – ולו רק בכדי להתנגח, שוב, ברעיון הציוני. אפילו אם נדבר באופן ישיר על הכיבוש, ונאמר שהוא נעשה בחסות השואה, כתירוץ מכוון של קברניטי המדינה – נראה לי מעוות "להקריב" את זכר השואה, במקום לנסות להתמודד עם מרכזיות השואה כמכנה משותף לאומי. וכן, זהו מכנה משותף לאומי – שייך לכל עם ישראל, גם לאלו שאף אחד מקרובי משפחתו לא נרצח בידי הנאצים.

וכאן אנו חוזרים אל הציונות, ואל מדינת ישראל, ובכלל – אל לאומיות. אני באמת ובתמים מאמין שלכל עַם עִם הגדרה לאומית משלו, ועם שאיפות לאומיות עצמאיות משלו, מגיעה מדינה. לנו, עם ישראל, וגם לפלסטינאים. אין סיבה שנשלוט עליהם, אין סיבה שנצפה מהם להזדהות עם המנון עברי-יהודי ועם דגל יהודי – יש להם זהות משלהם – וזוהי זכותם. ולמעשה, עד שלא יזכו לממש את זכותם (ואני חושב שזה מצער שעדיין אין להם מדינה) – אני נוטה לחשוב שהמצב יפעל לרעתם, כפי שהוא פועל עתה. אך הרעה שלהם היא גם הרעה שלנו, שכן חייהם בקרבנו, ותחת שלטוננו, פוגע גם בנו. והיה לי חשוב לכתוב את הפסקה הזו, כדי להגיע אל הפסקה הבאה.

עם ישראל נמצא בעבר במצב של הפלסטינאים, של עם ללא מדינה, אך בנסיבות גרועות הרבה יותר. שכן, בעוד הפלסטינאים נתגבשו בעיקר בשל הזהות המקומית שלהם, ליהודים הייתה זהות דתית והם נפוצו בכל רחבי תבל, ובמשך מאות בשנים חיו בסביבה יחסית עויינת. אינני מבקש לחזור על מנטרות "ממלכתיות", ואני שוב אומר שאת כל אשר אני כותב – אני כותב כי אל המסקנות הללו הגעתי (כך אני נוטה להאמין) בעצמי – אך חשוב לי להגיד : חשוב לנו לזכור את השואה, ואת הפרעות שבוצעו ביהודים באלפיים שנות הגלות, כדי להבין מאיפה באנו, ומדוע המדינה הזו היא כה חשובה לנו. אני באמת מאמין שהמסר הזה לא חלחל לרוב בני-דורי (אינני יודע להגיד על דורות קודמים), ובשל הקבלה הזו של המדינה כמובן מאליו, אנשים לא מבינים כיצד מצבם של היהודים יכול להיות גרוע בלי מדינה, בלי מקום "לברוח" אליו בשעת מצוקה. אני בספק כמה אנשים זוכרים, אך בשנת 2006 התגנבה אל מהדורת החדשות בערוץ 2 ידיעה על כך שמחמוד אחמדינג'אד מתכנן לכפות על היהודים לעטות טלאי צהוב (ולנוצרים טלאי אדום ולזורואסטריזם טלאי כחול, כמדומני). הייתה זו ידיעה פתאומית, שלאחר מכן נתגלתה כלא-מדוייקת, אבל אני זוכר – אני באמת זוכר – את יוסי ביילין עצמו שהגיב על כך באמרו : "ישראל לא תוכל להסתפק בגינויים, ויהיה עליה לפעול להוצאת כל היהודים שירצו בכך מאיראן, ולעמוד בראש חזית עולמית להרחקת ההנהגה האיראנית המטורפת וההיטלראית מן השלטון במדינה זו".

מעטים הם האנשים שיאשימו את יוסי ביילין במיליטריזם, אבל בסופו של דבר – זוהי מהות של מדינת ישראל כמדינת לאום, עם העבר העגום של היהודים ברחבי העולם – האפשרות להיות נוכחת, כגוף פעיל, שמגן על בני עם ישראל. זוהי ההצדקה שלנו, החל ממלחמת הקוממיות. ושוב – גם אם שאר מערכות ישראל נתפסות בדעת ציבור מסויים כלא צודקות – אינני נוטה להאמין שהפתרון הוא שלילת הקיום של מדינת ישראל (כמדינה), או סלידה מכל היבט ממלכתי שלה – אלא פעילות למען שינוי המצב.

ואם זה לא מוגזם, אז בבקשה, עזבו את ימי הזכרון בשקט. אל תדחיקו, אל תשכיחו. יש כל כך הרבה ימים אחרים להתווכח על מה שרע בציונות, אבל בימים האלה אנו לא עוסקים בלאן מועדות פני הציונות, אלא עוצרים לרגע, ומסתכלים אחורה – להתבונן שוב באותם פנים קורנים ומחויכים. אל תכעסו – תנו לי לפלוט את יפחתי הצדקנית, ותן לי לפנות אל רבקה זהר ואל מה אברך, וגם אל יהודה פוליקר ואל שיר אחרי הגשם. לא כי הכריחו אותי, ולא כי אני שטוף מוח של מערכת תעמולה ציונית – כי זוהי הדרך שלי לחוות את מכורתי, את ביתי ומולדתי – המדינה שבה אני חי ואותה אני אוהב.

על היבט נוסף של יום הזכרון כתב יעקב חברוני ברשימתו "יום של זכרון" ביומן-הרשת "יחף בעברית". ממליץ בחום להתבונן ולהתרשם, אני באופן אישי מצאתי עצמי מסכים עם דבריו.

תל-אביב, ג' באייר, הוא ירח זיו, ה'תשע"ב.

עזבו אתכם מצה"ל ומד"א – אני מתכונן לעולם הבא

לא מזמן שמעתי בדיחה שהצחיקה אותי. היא מסתכמת בשני משפטים והולכת בערך כך : "היום דתי שאל אותי אם יש לי חמש דקות להניח תפילין. שאלתי אותו אם יש לו שלוש שנים לעשות צבא."

למרבה הצער, מעבר לצחוק הזה מסתתר משהו רציני הרבה יותר – עניין אי-השירות של החרדים. נכון, היום התחמקות משירות צבאי הפך לנחלת הכלל – על פי הנתונים של הפורום לשיוויון בנטל, כשליש מבני ה-18 היהודים (נערים ונערות) בארץ אינם מתגייסים לצה"ל. ברי כי חלק נכבד מתחמק מן השירות, מי מהם בעזרת סעיף רפואי, נפשי, אי-התאמה, או בעזרת פטור "תורתו אמונתו" (וגם אלה שבוחרים לשבת בכלא) אינם חולים (בנפש ו/או בגוף) או בני ישובת – חלק מונעים ממניעים אידאולוגיים שמאלניים רדיקאלים וחלק אף מטעמים אנוכיים של נוחות (לא חבל על שלוש השנים ?), וחלק אף ממניעים של פחדנות (גם במשפט "אני לא רוצה שערבים יהרגו אותי" נתקלתי) – ובכל זאת נשאלת השאלה כיצד חלק גדול מאיתנו, עם-ישראל, כקבוצה אחת, פוטר את עצמו באופן כה גורף (יותר ממחצית מן המשתמטים במחזור, על פי אותם נתונים של הפורום לשיוויון בנטל) משירות צבאי?

מי שסבור כי מדובר בהשתמטות רק מן שירות הצבאי יופתע לגלות כי המגמה הזו בקרב החרדים נוגעת לכל שירות לאומי באשר הוא (למעט אולי זק"א שהוא מנגנון בעל אורינטציה חרדית), וזאת בניגוד לקולות הנשמעים מקרב "משתמטי המצפון", כמו גם אלו שנשמעים מהציבור הערבי, המבקשים להתגייס לשירות לאומי אזרחי כלשהו. וגם אם באופן אישי אני נוטה לחשוב שהתחמקות משירות צבאי היא פסולה מכל סיבה, אני כן מוצא חצי נחמה ממי שבאופן עקרוני כן מעוניין לעשות שירות כלשהו, מכיוון שבכך הוא כן מוכן להכיר בכך שאחרים נותנים את שנותם הטובות למען הכלל, והוא בעצמו מוכן גם כן לתרום את חלקו לחברה. את הזרם החרדי הליטאי, למשל – זה לא ממש מעניין. כך, למשל, פורסם אמש שעומד לצאת פסק הלכה הקורא לא להתנדב במגן-דוד-אדום. אין זה גילוי דעת של כמה סהרורים קיצוניים, אלא פסק הלכה שעליו חתום גם הרב יוסף שלום אלישיב, בכיר הרבנים החרדים הליטאיים, שהתנגד, בין היתר, לגיור הצה"לי ולפינוי הקברים במתחם בית החולים ברזילי באשקלון. ככלל, הזרם החרדי הליטאי/אשכנזי הינו קיצוני ומחמיר יותר מזה הספרדי (שבראשות הרב עובדיה יוסף), ובדומה לנטורי קרתא, מסרב עדיין דה-פקטו להשלים עם קיומה של מדינת ישראל. מסיבה זו האיש שעומד בפועל בראשות מנגנוני הבריאות אינו שר הבריאות, שהוא גם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אלא סגן שר הבריאות יעקב ליצמן מיהדות התורה, מתוך רעיון הצהרתי של הזרם הליטאי שעד בוא ימי המשיח לא יכהנו שרים בממשלה יהודית. וכך אנו מתוודעים לאלמנט שלילי בדת היהודית, לראייתי, והוא זה שמעודד חרדים לא להתגייס לצבא, ולא להכיר באופן רשמי (גם אם לא מדובר בכל הזרמים) במדינת ישראל – הוא אלמנט הגאולה.

לא פעם ולא פעמיים יצא לי לשמוע (פחות להשתתף) בויכוחים בין חילונים ודתיים (בשם החרדים, או נגדם) שסבבו סביב הנושא הזה. אחת הדרכים הנפוצות ביותר אותה מנסים תמיד החילונים היא לטעון כי גם התורה עצמה מצווה עלינו, על "העם היהודי", להגן על עצמו, מ"הקם להרגך השכם להרגו" ועד "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?". מנסיוני השיטה הזו היא הכושלת ביותר, והסיבה לכך היא הסיבה שמלכתחילה כל נסיון להתווכח עם דתי על נושאי דת והלכה היא כושלת – יכולתם של רבנים מן הזרמים השונים לפרש כל דבר בתורה ובהלכה כראות עיניהם, ואמונם של הזרמים הדתיים השונים בפרשנותם זו, כל זרם והפרשן שלו. מסיבה זו בדיוק מסכים הרב אלישיב עם הפסיקה ששירות במד"א – ארגון הנועד להציל חיי אדם –  הוא מסוכן, ועל כן אסור. באותה הדרך בדיוק מסוגלים הפוסקים לטעון כי השירות בצבא ההגנה לישראל הוא נחות בערכו משירות ב"צבא השמיים", ושערכה של תפילה חזקה מערכו של חייל. החרדי שיגן על פסיקות אלה ישלול את הציטוטים התנ"כיים ויטען בחיוך כי "זה מה שקורה כשמנסים לפרש את התורה על דרך הפשט". בדיוק מסיבה זו נסיון להביא טיעונים שמקורם מן התנ"ך (ואפילו הגמרא) הם חסרי תועלת – תמיד יצוץ מי שיביא פירוש הלכתי שונה, שבמקרה עומד בקו אחד עם הראייה והמעשים של אותו זרם.

הרבה יותר יעיל לטעמי לחדול מנסיונות-שוא לשכנע דתיים (החיים במסגרת של אמון מוחלט ופחד, או בלשונם – יראת שמיים) בצִדקה כזו או אחרת, ולנסות להבין פשוט את דרך חשיבתם, ובדרך זו להבין בדיוק את ההבדל בין החשיבה היהודית לבין החשיבה העברית. בגלל המסגרות הנוקשות להחריד, הרבה יותר קשה לשכנע חרדי בדרך מסויימת (שלא נדבר על הוצאה בשאלה) – הקיבעון המחשבתי היא התכונה המאפיינת לדעתי את ההקצנה הדתית שלהם, ועל כן גם כל עיסוקם של אנשי "תורתם אמונתם" (האמיתיים) היא להתעמק ולהתפלפל בסוגיות דתיות – סוג-של דריכה במקום, לעומק, לתהום. לראיית הדתי/חרדי, כל המעשים על פני האדמה בחיים האלה ישפיעו על חייך בעולם הבא, ואת ההתחשבנות ינהל מולך אלוהים ביום ביאת המשיח. אך בעוד שהדתי-לאומי רואה במפעל יישוב הארץ ושירות המדינה כמעשה חיובי, יתרכז החרדי (על פי מידת הקיצוניות של הזרם אליו הוא משתייך) בלימוד תורה והלכה והצרת העולם הסובב אותו למינימום האפשרי, בכדי לקיים את המצוות בצורה הקלה ביותר. על כן למעשים ושירות כלפי החברה "הגדולה", החילונית ברובה, אינם כה מעניינים (לפחות כל עוד לא מדובר בהחזרה בתשובה), שכן עדיף להתרכז בהתעמקות בהלכה מתוך התכוננות לאותו יום גורלי.

רעיון הגאולה פוטר את החרדי מאחריות ממעשיו (או אי מעשיו) מן הסובבים אותו בחברה הגדולה, שכן אין זה באמת משנה אם ישרת הוא בצבא או לאו – הגאולה עצמה תגיע לכשתגיע, ומקומו ביציע, כך הוא מאמין, יהיה טוב יותר ממקומו של זה שלא למד תורה. על אותו עיקרון, לראיית פוסק כאלישיב, אדם המשרת במד"א, לא רק מסתכן בלהציל חיי אישה בסכנת חיים, אלא גם "מבזבז זמן" על לימוד תורה, ועל מעמדו ביום ביאת המשיח. ובלאו הכי בעולם הבא הכל יהיה טוב ויפה לעם היהודי, אז בשביל מה להתאמץ בדברי חולין שכאלה. הטרגדיה הגדולה בכל הסיפור הזה היא דווקא ההיבט האנושי. כי ברור לכל שהרב אלישיב הוא בן-אנוש, והפסיקה שלו מונעת מחשיבה אנושית, מפירוש אנושי למה שהוא רואה כדברי האל. ומעבר לנקודה הפשוטה שבני אדם מסוגלים גם לטעות – בני אדם גם משתנים. פוסק אחר עשוי היה לטעון אחרת, הדעות של חכמי הדת רחוקים מלהיות עקביות וקוהרנטיות – ובכל זאת החרדים מקבלים כל פסיקה בצורה אבסולוטית לחלוטין, בדיוק כפי שהם מאמינים שהגאולה ואחרית הימים הם מונחים אמיתיים ואבסולוטיים לחלוטין. בדיוק מן הסיבה הזו הייתה זו התנועה הציונית החילונית מיסודה שהקימה את המוסדות שבהמשך הפכו למדינת ישראל. רק זה שהשתחרר מרעיון משיחי-גאולתי, ומאמין במעשיו בחיים האלה ולא בהבטחות של עולם פנטזיה אוטופי שיתרחש אי-שם בעתיד יעשה מעשה ויפעל להגשמת חלומו.

היהדות אינה דת מקומית אמיתית. היהדות התפתחה בגולה, ושגשגה בגולה. שורשיה של היהדות נעוצים בדת העברית של העם העברי שחי בארץ. מקור המילה יהודי, ברור לנו, הוא מממלכת יהודה, אך גם הדת היהודאית (הדת של ממלכת יהודה בתקופת בית-ראשון) הייתה רחוקה מהיהדות הרבנית של היום, ועדיין הייתה יותר אישית מאשר אוניברסלית (גם במוזיאון ישראל ניתן לראות מזבח ביתי/עירוני מן התקופה היהודאית, דבר הסותר את קיומה של השכינה בכל מקום, או, לחליפין – בבית המקדש). גם דתה של ממלכת ישראל, מצפון, לא הייתה זהה לזו של ממלכת יהודה, והתנ"ך מרבה לספר לנו על החטאים האליליים של בני עמנו שלנו. המונותאיזם, המאפיין המרכזי בדת היהודית, גם הוא איננו כנעני-מקומי והגיע אלינו ממצרים, וחלחל בהדרגה ובאיטיות אל חלקים שונים בעם. ככל הנראה הוא השפיע על מעמד המלוכה בשלב מוקדם יותר, אך בעת שממלכת ישראל ויהודה היו עצמאיות עדיין לא כל העם דגל באותה אמונה. המפנה האמיתי חל במהלך גלות בבל, ועם שיבת ציון ענייני הדת של כל (או רובו המוחץ) של העם רוכזו בידי מנהיגים בודדים, כולם עם אג'נדה מונותאיסטית שמקורה כאמור מצרי, עם השפעות הדת הבבלית והפרסית (התפיסה של גן עדן וגהנום ושל האל והשטן, למשל, הגיעו אלינו מן הדת הפרסית העתיקה. ובל נשכח – כורש היה מלך פרס).

העם שחזר ליהודה לאחר הצהרת כורש לא רק היה שונה בתפיסתו הדתית, אלא גם בתפיסתו הלאומית – הוא היה עם מובס הנתון לחסדיהם של כובשים זרים. למעט תקופת החשמונאים ומרידות שלא האריכו ימים, העם שישב בארץ לא הכיר את החירות השייכת לעם עצמאי, והוא ראה את העצמאות הזו כמשהו כה רחוק עד כי הוא יושג רק באחרית הימים, עם בוא המשיח. ככל שעברו השנים, כך נפוצה והתעמקה היהדות בכל קצוות תבל, בגולה, ואיבדה מהמקומיות העברית שלה בארץ ישראל, היא ארץ כנען. ומה בדבר המדינה היהודית ? ההגדרה הזו נוצרה מכיוון שהזהות הלאומית העברית נמחקה לה, ונשארנו רק עם הזהות הדתית היהודית. עם התעוררות הלאומיות באירופה וההכרה של הוגים יהודים בבעיה של היהודים ברחבי הגולה, החלה להתפתח התפיסה של זהות לאומית יהודית – וזאת מתוך הבנה כי זהו המכנה המשותף שנותר בינינו, בין אם מכיוון שזהות לאומית לא הייתה קיימת בימים לפני כן, ובין אם כי היא נמחתה במהלך גלות בבל ונשארנו רק עם הרעיון היהודי הגלותי – הרעיון שנחזור לארץ ישראל כשהמשיח יבוא, כשהגאולה תגיע, או לחליפין, שעצם העלייה לארץ ולימוד התורה בה תביא עמה את הגאולה – ועם הרעיון הזה היינו נשארים עוד אלפיים שנה אלמלא אותם הוגים חילונים בתפיסתם, שהשופעו מרוח הלאומיות האירופאית וקראו גם להתעוררות לאומית של בני-ישראל (אך שוב, למרבה הצער, הזיהוי היחיד שאותו הם הכירו הוא ה"יהודי"). אך אין מדובר היה בחשיבה יהודית טיפוסית, אלא בחשיבה רדיקלית ומעשית – למעשה, כבר אז הייתה זו חשיבה עברית – חשיבה הרבה יותר מקומית, שלא הייתה מחוייבת לרעיון דתי (גם הרצל כתב שבמדינת היהודים לרבנים אמנם יש תפקיד של נכבדי הקהילה, אך זהו תפקיד סמלי בעיקרו, ואין הם מנהלים את הקהילה בפועל).

בהקשר להבדל בין הגישות של הזרמים החרדים השונים, אני כן יכול לציין את הבדל בין הזרם הליטאי לזה הספרדי, שבאופן כללי קרוב יותר אל הרעיון הלאומי, אבל, לפחות מהרושם שאני אישית קיבלתי, נראה שגם במקרה של ש"ס המטרה הסופית אינה אלא הקמת מדינת הלכה – מתוך חשיבה שרעיון כזה יזרז את ביאת המשיח. במבחן המעשה הם פחות קיצוניים ועוינים את מוסדות המדינה (וגם מהווים חלק ממנה), אך המטרה העומדת לנגד עיניהם היא הפיכת המדינה לחרדית.

כל עוד יהודים יאמינו ברעיון חסר-הבסיס הזה של גאולה (שבהסתכלות על כל דת אחרת ייראה לנו כהבטחת שווא שנועדה למשוך מאמינים), הם בעצמם לא יגאלו. הגאולה היא רעיון שמקל על אנשים לפטור עצמם מאחריות הדדית (ומבין השאר – משירות לאומי, צבאי או אזרחי), רעיון שאומר "לא נורא, אחר כך יהיה בסדר". הגאולה לעולם לא תתרחש, אחרית הימים לעולם לא יגיע – כולם מושגים שנועדו לנחם מסכנים ולמשוך פתיים אל תוך עולם בו המוות לעולם אינו ודאי, ושהקץ לעולם לא יקיץ (כי גם אחרי "סוף העולם" כפי שנכיר אותו, יש את "העולם הבא", רעיון שדוחה התמודדות עם הסופיות של רעיון המוות).

אבל בעצם, למה לנו לנבור כל כך עמוק כשהתשובה נמצאת לנו נגד העיניים ? הרבה פעמים כל מה שאנחנו צריכים זה להתבונן על הנושא עליו אנחנו מדברים. שירות לאומי. לאום ? האם לחרדי באמת אכפת מלאום ? החרדי עסוק בלהגדיר את עצמו רק לפי הדת שלו, הדת היהודית. את השירות שלו הוא עושה כלפי הדת היהודית. ולאיזה לאום הוא משתייך ? אולי זה בכלל לא בראש מעייניו ? כך, בעזרתם דבריהם ומעשיהם של פוסקי העדה החרדית והציבור שלהם, אנו יכולים להבין כי היהדות עבורם היא דת, וזהו המאפיין החשוב (אם לא הבלעדי) של המהות היהודית. ומה לנו נשאר, אם לא להבין כי הלאום שלנו אינו אלא עברי, עברי, עברי !

חולון, ט"ו באדר א', ה'תשע"א.